פרק ב' - שכרה של ברכת הנהנין · מהי ברכה
מהי ''ברכה'' שאנו מברכים על המזון? ברכה היא מלשון ''בריכה''. כאשר אדם מברך ''ברוך אתה'' הרי הוא פותח בריכה של שפע מן השמים (עיין ''נפש החיים'' שער ב פ''ב.) הבעיה שלנו היא: ''שאין לנו זמן''. ניתן לראות בימינו אדם רעב האוכל מרק חם והגרון שלו ממש נכווה, האכילה אצלו היא בגדר פיקוח נפש... אין לנו זמן לעצור ולהתבונן. אין לנו אפילו זמן לברך מילה במילה, אנו ''בולעים'' את המילים, אומרים במהירות ''נוסחאות קצרות'' ומושיטים את האוכל ישר לפה.
ואחר כך שואלים: ''למה אני לומד ולא מבין''? ''למה אני לומד ושוכח''? ''למה אני לא זוכה לכוין בתפילה''? ''למה אני כועס'' ''ולמה החברותא עזב אותי''?
כי החיים שלנו הם לא חיים של השי''ת, אלא חיים של מאכל בהמה. אין כוונת הדברים ל''פרישות''. איננו עוסקים כעת בדרגה זו, אך על האדם לברר בכוח מחשבתו מה הוא הולך לעשות. עליו להקדיש קצת מחשבה, קצת חכמה בשאלה ''למה אני אוכל''.
אם הוא ניגש לאכול וחושב רק ''אני רעב'', הרי בכך הוא בירר שעומד הוא לעשות ''מעשה בהמה''. ואף אם האוכל אותו עומד האדם לאכול הוא כשר למהדרין, כל זמן שמחשבותיו עסוקות רק בהשקטת רעבונו ובטעם והנאת המאכל, הרי הוא עסוק עדיין ב''מעשה בהמה''.
אך אם אדם עוצר את עצמו לרגע ואומר: ''ברוך המקום שברא זאת! רבונו של עולם אם אני לא אשתה, אמות ח''ו. רבש''ע המשקה הוא גם טעים, גם קר ואפילו מוגז... ואת כל זה נתת לי כדי שיהיה לי תענוג.
למה זה מגיע לי? וכי למדתי תורה היום כ''כ בהתמדה?! הרי זה חסד השם''! וכך מתוך מחשבות של הודאה לקב''ה, מתוך הרגשה של ''להתענג על השם'', מברך היהודי ''ברוך אתה השם... שהכל נהיה בדברו''. רגע זה הוא ''רגע של דביקות'' אשר יכול להביא את האדם לפיסגת הקדושה. האדם הפך את ה נגע' לענג'
''להתענג על השם''! (הגדה של פסח ''תפארת שמשון'' עמוד רס''ה)