פרק א' - שכר המצוות בימינו · אולם עתה שכינתא בגלותא
ובספרים אמרו משל על זה, למטרוניתא אחת יפת תואר ויפת מראה, שהיתה חביבה מאד על בעלה המלך, בהיותה חכמה ומשכלת מאד, הוצק חן בשפתותיה, וכל מה שביקשה מן המלך נתן לה ברוב אהבה וחיבה.
ואם רצה איזה סוחר גדול לבקש ממנה שתמליץ עליו לפני המלך, להקל מעליו עול המסים, או לקבל טובת הנאה מאת המלך, בחכירת בניית פסי הרכבת או מפעלים אחרים, שהרווחים שלהם רבים ועצומים.
לא יראה פניה ריקם, אלא עליו להביא אליה מתנה יקרה מאד, כגון שרשרת פנינים מרהיבי עוז ברוב יופים והדרם, אשר אולי ימצאו חן בעיניה, כדי שתדבר עליו טוב אצל המלך, כי הלא מה חסר לה בבית המלך.
והנה לימים טפלו עליה שקר זדים והעלילו עליה עלילות ברשע, והטילוה בבית הסוהר לחדשים רבים עד יצא כנוגה צדקה. ואז ידעה מחסור גם מן הדברים ההכרחיים.
ואיש נכבד אשר ראה וידע את מצוקתה, טרח בכל כוחו ואונו, והביא לה מזרונים ושמיכות מצופות משי ורקמה, שתהנה מהם במשכבה כאשר היתה נאמנה איתה בבית המלכות, וגם מאכלים ערבים לחיך מכל טוב.
אף שהשווי שלהם אפסי באופן יחסי למתנות שהיתה מקבלת בימי תפארתה, בכל זאת מצאו הדברים חן מאד בעיניה, יותר ממרגליות ויהלומים בהיותה יושבת על כסא מלכותה.
והנה לאחר חדשיים ימים נתבררה צדקתה ויושרה, והמלך גזר אומר להוציאה מן המאסר, ולהחזיר העטרה לראשה, והמלך אהבה וירב תפארתה. ואף היא זכרה את חסדיו של האיש המטיב עמה בימי מצוקתה, ותעלהו על ראש שמחתה, וכל אשר דרש ממנה מילאה מיד את בקשתו כרצונו. והנמשל נרמז שכשהשכינה היתה בבית קדשנו ותפארתנו, כדי למצוא חן בעיני השכינה, היו צריכים מעשים טובים גדולים מאך ומסירות נפש להשביע רצונה, כי מה חסר לה בבית מלכו של עולם.
אולם עתה אשר בעונותינו שכינתא בגלותא, והיא בצרה גדולה על עם ישראל, כמו שנאמר בכל צרתם לו צר, כל הבא לעשות אפילו איזו ''מצוה קלה'' להשביע רצונה, המעט יחשב להרבה.