נעילת שער
חז''ל אומרים (אבות פ''ד מי''ז): ''יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה''. בעלי המוסר ממחישים את מאמר חז''ל זה כך: ניקח לדוגמה רגע של הנאה, של אושר ושמחה שהיה לנו בעולם הזה רגע של לידת בן משפחה, של שתית כוס מים צוננים ביום חם, אם נכפיל ונשלש את אותו רגע עשרות פעמים, נגיע לעוצמה של אושר שהלב לא יכול להכיל! עכשיו ניקח את כל התענוגות שיש בעולם, כל החתונות, כל המאכלים, הכל הכל הכל, ועוד נוסיף לזה את התענוג העילאי שהיה לרבי עקיבא איגר כשה' האיר את עיניו בדברי הרשב''א, את כל הנאות העולם הזה של כל מיליארדי האנשים, ואפילו הנאת נשימת האויר של כולם עדיין לא נגיע לתענוג של ''שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא''! ו''קורת רוח'' פירושה הנאה של ''ריח'' בלבד! זוהי ''שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא''. ננסה, אפוא, לתאר לעצמנו מה הם ''חיי העולם הבא'' בעצמם, עליהם מבקשים אנו שנזכה להם!
ידועים דבדי חז''ל בענין חיי העולם הבא: ''אמרי במערבא משמיה דרבא בר מרי: עתיד הקב''ה ליתן לכל צדיק וצדיק ש''י עולמות, שנאמר (משלי ח, כ''א) ''להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא'' (סנהדרין ק' ע''א) וצריך ביאור, מהיכן למדו במערבא שהקב''ה יתן לכל צדיק ש''י ''עולמות'' בדווקא, היכן נאמר בפסוק שה''יש'' הוא ''עולמות'' אולי מדובר בנהרות אפרסמון או דבר אחר...
הענין הוא כך: אדם נכנס לחנות באמריקה ושואל כמה חפץ מסויים עולה, אומרים לו ''זה עולה עשרים''! והוא תמה עשרים מה אבל כוונת המוכר ברורה: עשרים דולר! ואין צורך לפרט זאת. כמו כן כשנכנס אדם לחנות בארץ ישראל ואומרים לו שהמחיר הוא עשרים, ברור שהמחיר הוא עשרים שקלים! בצרפת. הכוונה לפרנקים, באנגליה הכוונה ללירות שטרלינג, וכן בכל מקום ומקום המטבע המיוחד לו.
כך גם לעניננו: השפה של התורה היא עולמות. על פחות מזה לא מדובר כלל!!! לא צריד לפרט! כשהקב''ה אומר: ''להנחיל אוהבי יש'', ברור שכוונתו לש''י עולמות! כי זוהי הרי המידה של התורה!
לאחר שביארנו בארוכה ''גדול'' שכרן של מצוות, הן בעולם הזה, וכ''ש לעולם הבא, נבאר לעצמינו מה הן ''המטרות העיקריות'' לדעת דברים אלו, כיון שאם כל כונתנו רק כדי להשתעשע בדברים אלו, לא עשינו כלום ולא עלתה בידנו מאומה, אלא העיקר הוא ''והשבות אל לבבך'' שהדברים יכנסו ללב, ומשם לכלי המעשה שגומרים לעשות בפועל את המעשה.
וכלל הדבר הזה נכתב באגרתו של הרמב''ן זצ''ל וז''ל: ''וכאשר תקום מן הספר תחפש באשר למדת אם יש דבר אשר תוכל לקיימו''
העיקר הראשון - לעשות עסק מדברים קטנים
הנה התורה בפרשת כי תבא אומרת: ''ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו'', ופירש רש''י שם, ואמרת אליו שאינך כפוי טובה.
התורה הקדושה לימדתנו ''יסוד גדול מאוד'', אומר הגאון רבי ירוחם ליבוביץ זצ''ל בספרו ''דעת חכמה ומוסר'', והוא: לעסוק ''עסק'' מדברים קטנים, שהרי אם כל העלאת הפירות הביכורים לירושלים בקול המון חוגג, אינה אלא כדי לעמוד בעזרה ולומר שאינך כפוי טובה, מאליה תתבקש המסקנה, כי יש כאן עשית ''עסק'' בדברים שהם לכאורה פחותי ערך.
לכשנתבונן בתורתנו הקדושה, נראה, שכל ''יסוד התורה'' הוא עסק בדברים קטנים, חז''ל מספרים על רבי מתיא בן חרש שניקר את שני עיניו, ובלבד שלא יכשל בהבטה כל שהיא, וכו אמרו בשבת שפרתו של רבי אלעזר בו עזריה, היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה בשבת, אך חז''ל הבהירו שלא היתה זו פרתו, אלא פרת שכנתו, והוא עצמו סבר שזה מותר, ולכן לא מיחה בה, ולכן ניקראת על שמו, ואע''פ הושחרו שיניו בתעניות על שעבר על דעת חברו ולא מיחה בשכנתו.
וכך אם נוסיף ונתבונן, נבחין, כי על ''כל'' צעד ושעל מסרו חז''ל נפשם על דברים קטנים, משום שהם מהוים את יסוד התורה, ואת יסוד ''עבודת האדם'', מתוך כך נבין עד כמה רחקנו ממדרגה זו, שכן כל עסקו של האדם כיום, הוא רק בדברים גדולים.
וכשנעמיק עוד נראה שלא זו בלבד שאיננו בדרגה זו, אלא גם איננו מכירים את פחיתות דרגתנו בזה, שאם לא כן, מדוע אנו תמהים על חז''ל שמסרו נפשם על דברים הנחשבים בעינינו למידת החסידות, הסיבה לתפיסה זו הרווחת אצלנו היא, ''הזלזול'', בגינו מתקטנים הדברים עד שעם הזמן גם דברים העומדים ברומו של עולם, נחשבים למותרות ולמידת חסידות.
''העצה'' היעוצה לאדם היא: ''שיעשה עסק מדברים קטנים'', כדי להחשיבם, ומתוך כך הוא יכיר בחשיבותם, עצה זו יכול האדם ללמוד מפרשת ביכורים, האמת היא, שכל הבריאה כולה אין בה דברים קטנים, כשם שבבית המלך כל תנועה וכל פעולה נמדדת בקנה המידה של מלכות, כך צריכה להימדד כל פעולה וכל תנועה בהיכלו של מלך מלכי המלכים.
דבר זה מתבאר מתוך דברי הרמב''ן בסוף פרשת בא, וזה לשונו: כי הקונה מזוזה בזוז אחד, וקבעה בפתחו, ונתכיון בעניינה, כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, ולפיכך אמרו הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שכולם ''חביבות וחמודות'' מאוד, שבכל שעה אדם מודה בהם לאל עכ''ל.
מכיון שיסוד כל הבריאה, ''אין עוד מלבדו'', צריך שיתגלה האין עוד מלבדו בכל דבר שימצא ויתגלה ויארע בה, לפיכך, אין דבר בבריאה שנוכל לכנותו בשם דבר קטן, בסעיף הראשון של השולחן ערוך אורח חיים כותב הרמ''א, וז''ל: ''שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דיבורו והרחבת פיו, והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדברו במושב המלך ''.
אף כאן רואים אנו שאין שום דבר קטן, שכן כל פעולותיו צריכים להיות תחת הרושם של ''שויתי ה' לנגדי תמיד'', והובאה ידיעה זו בסעיף הראשון בשולחן ערוך, בגלל גודל חשיבותה, אדם שיאמר שהוא רחוק ממדרגה זו של שויתי ה' לנגדי תמיד, הוא אמנם צודק.
אבל כאשר אינו יודע כלל, ש''סוד החיים הם עבדות'', ושאין לו בעולם הזה כלום בלעדי החיים לכבוד ה' ולשמו יתברך, חסרה לו הידיעה ''היסודית ביותר'', אדם זה אין לו מושג במהות מעלת האדם, אשר הידיעה הראשונה שלו היא השויתי.
תנו רבנן, כשחלה רבי אליעזר אמרו לו תלמידיו רבנו, למדנו אורחות חיים ונזכה בהם לחיי העולם הבא, ''אורחות חיים'' היינו: העמדת רגליו של האדם על דרך האמיתית, זאת בקשו תלמדי רבי אליעזר מרבם, על כך השיב להם, שכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים, הכלל הראשון של האדם, כלומר, הצגת רגליו על הבסיס הנכון, הוא, לדעת את הסעיף הראשון, דעו לפני מי אתם מתפללים.
אם רגלי האדם עומדות על בסיס זה, כל התורה והמצוות יסבובו סביב ציר זה, אולם מבלעדי זה לא ימצא האדם שום דרך לקיום תורה ומצוות, כי חסר לו את היסוד הראשון.
''יסוד הדברים'' הוא כאמור, שבכל הבריאה אין דברים קטנים, כיון שתכלית הכל הוא ה''אין עוד מלבדו'', הרי זה מחייב שכל דבר הוא גדול ונשגב, העצה היעוצה לאדם, לדקדק בדברים קטנים וליתן להם ערך וחשיבות.
העיקר השני - להגיע למצות התשובה
להגיע למצות התשובה. הלא מצות התשובה היא אחת מו התרי''ג מצוות שקיימות בתורה הקדושה, ומן הדרכים להגיע לתשובה אמיתית, היא עשיית ''חשבון הנפש'' ובפרט בחודש ''אלול'', וכמו שפירש רבי אלימלך מליזנסק זצ''ל בספרו ''נועם אלימלך '', אין לך אדם שאין לו שעה, מי שאין לו שעה מיוחדת להתבודד עם קונו ולחשוב על תכליתו, אינו נחשב בגדר אדם כלל.
ומהו החשבון שיש לחשוב באותו עת, אומר בספר ''מסלת ישרים'', הפסד מצוה כנגד שכרה, כי היצר מטעים לאדם מתאוות נועם צוף שקריו, וזה השכר שיש לחוטא בעולם הזה, אבל צריך לחשוב מהו ההפסד שכנגד שכר זה, וכמה צריך לסבול על כל רגע של עבירה, וכמה גלים יעברו על נפש החוטאת, וכן הפסד מצוה.
וזה אחד מן הדברים הטובים שמובא בספר זה, להראות לקורא כמה שכר אפשר להפסיד מכל תנועה ותנועה, וכנגד זה כמה שכרו גדול למי שעושה עסק מדברים קטנים, ובפרט מעשה בצער, ועל ידי כך יגיע לידי אהבת ה' ויראתו, וירצה לחזור לאביו שבשמים, אב הרחמן ומקור הרחמים, החפץ בתשובת כל יהודי ויהודי.
העיקר השלישי - להתחזק העבודת ה'
מסופר על סוחר יהודי שנסע ליריד הגדול כמו שאר חבריו, ושם קונים את החפצים בזול ומוכרים אותם ביוקר במקומות אחרים, ומכיון שאותו יהודי היה סוחר ביהלומים, וגם עשיר גדול, לקח עמו הרבה כסף להוצאת הדרך ולקניית היהלומים. ובעזרת ה' יתברך גם הפעם עמדה לו סיעתא דשמיא, ומצא מוכר יהלומים שהיה מוכן למכור לו בסכום אשר נקב עליו, שהיה מוצא חן, הן בעיני המוכר והן בעיני הקונה, והשאיר לעצמו סכום של שלושת אלפים ש''ח להוצאת הדרך.
והנה כאשר הוא יוצא את העיר, שומע הוא שעטות סוסים שדוהרים אליו ומבקשים שיעצור, ואכן הוא עוצר, והנה האיש שרדף אחריו אומר לו, תשמע, הממשלה רוצה להחרים את כל הרכוש, ולא ישאר בידי מאומה מכל היהלומים שבידי, ולכו אני מציע לך לקנות אותם בכל מחיר שתרצה.
אמר לו היהודי הסוחר, תראה לי את הסחורה, ונראה מה שוויה, והוא מראה לו את היהלומים, והוא רואה שכל מה שהוא קנה לא שוה אפילו אבן אחת שהוא מציע למוכרה, והוא מצטער בלבו במה הוא יכול לשלם לו, הרי אין לו כסף חוץ מהוצאת הדרך, והנה צצה לו מחשבה בלבו, אמר לו הסוחר אני יכול לתת לך רק אלפיים ש''ח תמורת כל היהלומים, ובאלף שישאר אני אצטמצם להוצאת הדרך, הלה קפץ על המציאה, ואמר לו מה שיש לך תתן לי, כי מה שוה לי אם המדינה תחרים לי את כל רכושי.
והנה היהודי הנ''ל בראותו שלא נשאר לו הרבה כסף להוצאת הדרך, התחיל לקמץ באכילתו, ולא אכל בשר על האש, כדרד הגבירים, אלא היה אוכל רק את השאריות של המזון, ולא היה יושן בבתי מלונות מפוארים, כדרך הרגלו, אלא היה יושן באכסניות שהיו מיוחדים לעניים ולאלו שאין הפרוטה מצויה בכיסם.
כך נדד ממקום למקום, עד שיגמר השבועיים של טלטולי הדרך, והנה כאשר הגיע לאחת האכסניות פגש בו יהודי מעירו, ושאל אותו האם אתה אותו גביר מעיר פלונית, והשיב לו בחיוב, אמר לו א''כ מה מעשיך פה במקום של עניים וקשי יום.
והיהודי הגביר התחיל לספר לו את הכל מהחל עד כלה, ולכן אין לו כסף מיותר לישון בבתי מלונות ולאכול כדרך הגבירים.
אולם שואל אותו חבירו, אבל עם כל זה הרי אין אתה יכול לסבול סבל כזה, שהרי מעודך קטן, רגיל היתה לכל מיני תענוגים, ולאכול אוכל חשוב, ואיך לא נשברה רוחך באמצע הדרך, השיב לו הסוחר היהודי שהאמת כדבריו, שאכן כבר לבו נשבר בקרבו, ואין הוא יכול לסבול את המצב הזה.
אבל כשאני מגיע לידי שברון, אני פותח את הקופסה של היהלומים שקניתי בזול, ואני אומר לעצמי, הנה עוד יום אחד עבר, והרי סוף סוף אני יהיה עשיר גדול מכל זה, וכדאי לסבול את הצער הזה.
ומסיים ה''חפץ חיים'' במשלו הנחמד, שכידוע אדם לעמל נולד, ואין אנו יכולים לסבול את עמל התורה והמצוות, שהרי הם קשים לנו, אבל כשהאדם מגיע לידי שברון, הוא מסתכל בכל השכר הגדול השמור לו לנצח נצחים עד אין סוף, אכן הוא מתמלא בשמחה ואומר לעצמו, כמה כדאי לסבול פה בעולם הזה, שהרי מוכן לכל מעשה אפילו קטן שכר של עין לא ראתה.
וזה אחת מן המטרות בחיבור ספר זה, ''להראות'' שאכן ''כדאי'' לו לאדם לסבול הרבה, בעד מצוותיו ותורתו שהרי ''יש'' שכר לפעולתו.
אולם כדי שלא יהיה לאדם שאננות לומר, שלא צריך להתאמץ הרבה שהרי יש שכר גדול, כדאי לכתוב כאן בסוף הספר ענין של שאיפה לגדלות
שאיפה לגדלות יסוד האדם
מורי ורבותי! אמר פעם המשגיח בישיבה האמצעית ב''סלבודקא'', כשרצה לחזק את תלמידיו - הבה נתאר לעצמינו.
בעיירה אחת שני ישרי דרך, איש וזוגתו. ל''ע, חשוכי בנים. ''ריבונו של עולם'', הם מבקשים כמו חנה בשעתה, ''תן לנו זרע אנשים''! עומדת האישה בפינה אחת של הבית, עומד האיש בפינה השניה, ואומרים: ''רבש''ע! תן לנו ולד ואנחנו נקדיש אותו לשמים. כשמואל בשעתו נעלה אותו אליך ריבונו של עולם''. הולכים לגדול פלוני, לתלמיד חכם שיתפלל, הולכים לישיבות הפזורות מסביב ומבקשים מהם שיתפללו.
ובא לפקודת השנה. האמא היקרה הזאת נפקדה בזרע אנשים, ולזמן שהתחילו תשעה ירחי לידה שלה, החמירו על עצמם בכל מיני קבלות מיוחדות. הרבו בתפילות, הרבו בצדקה, הרבו בחסד. הגיע היום המיוחל. נמצאת האשה בחדר הפנימי, המיילדת. נקראה, האיש עומד בחדר החיצון, אסף אל הבית מנין אנשים, וכבר כמה שעות עומדים ואומרים תהילים, על מה אומרים תהילים? אומרים תהילים על הלידה המוצלחת כך שהולד יהיה לה' ולתורתו.
הגיע הרגע. הפעיה של התינוק נשמעת. ''מזל טוב''! ''מזל טוב''. השמחה רבה. קובעים את יום הברית לאחר שמונה ימים. כל העיירה משתתפת בברית. נותנים לרב את הסנדקאות, נותנים לדיין את קריאת הברכות. האבא בעצמו עומד ואוחז את התינוק והדיין אומר את הברכות. ''אלוקינו ואלוקי אבותינו, קיים את הילד הזה לאביו ולאימו, ויקרא שמו בישראל: ''יצחק אלחנן''!
יצחק אלחנן נולד, יצחק אלחנן קרוי שם. יצחק אלחנן יונק, יצחק אלחנן נגמל. יצחק אלחנן מגיע לגיל שלוש. האבא עוטף את יצחק אלחנן הקטן בטלית שלו, מוליך אותו אל המלמד דרדקי, והאמא משתרכת אחריו ובידה שקית עם סוכריות. ''יצחק אלחננל'', אומר המלמד, עלה בבקשה על הכסא, ומן הכסא עלה על השולחן, ותגיד ביחד איתי את ''האותיות הקדושות'' של הרבונו של עולם. תגיד ביחד איתי קמץ אל''ף אה'!
קצת מתקשה הקטן, אבל בכל זאת יוצאות המילים מפיו, והאמא זורקת את הסוכריות ואומרת לו, ''יצחק אלחנן שים לב! כשיודעים להגיד קמץ אל''ף אה'. באים מלאכים וזורקים סוכריות מן השמיים.
אני מוכרח לומר לכם מורי ורבותי וידידי, אני לא יודע עד כמה המנהג הזה קיים, הוא בוודאי קיים במקומות מסויימים, אבל כמה חינוך יש בזה. ואני רוצה להוסיף, כמה אמת יש בזה! מפני שגם הסוכריות שנזרקות שם מידיה של האמא, ''אלו הם ידים של מלאכים''! מלאכים זורקים את הסוכריות ואין שום נפקא מינא אם הידים הפרקטיות הם של האמא.
''קמץ אל''ף אה', קמץ בי''ת בה' '' הרב שם את הידים על ראשו של יצחק אלחנן, ואומר לו ''יצחק אלחננל, תגדל ותהיה גדול בישראל. תאמר אמן!'' ''אמן!'' פועה הילד הקטן, והאבא והאמא והאבא תוך כדי בכי, צועקים ומחזרים אחריו: ''אמן'' עם כל הלב.
יצחק אלחנן בן 4, יצחק אלחנן בן חמש. יצחק אלחנן הולך לחיידר, יצחק אלחנן לומד. ההורים, לא מפסיקים, לא מונעים ולא חוסכים ממנו שום דבר. אבל, מבחינים פה ושם, שהראש איננו כל כך מבריק. ישנם איזה קשיים. יצחק אלחנן עולה לכיתה עוד יותר גבוהה. הקשיים מתגברים קצת, אבל, בכל זאת, עושים מה שאפשר.
יצחק אלחנן כבר בן 13. מלמדים אותו את דרשת הבר מצוה. לא כל כך קל, אבל גם הבר מצוה עוברת. מכניסים אותו לישיבה קטנה, בקושי בקושי הוא גומר את שלושת השנים של הישיבה קטנה. יצחק אלחנן צריד להיכנס לישיבה גדולה, האבא והאמא, יודעים שצריך לתת לו עזרה מיוחדת. נותנים לו אברך, נותנים לו בחור מבוגר יותר.
ויצחק אלחנן - בעצם - ילד טוב, אבל קשה לו. כשאנחנו רואים מישהו שנתקל בקשיים, כמה קשה לנו. אדם עוד לא חדר אל קשייו של חברו בכלל, ולקשיים בלימודים וברוחניות בפרט. בני האדם, לא יודעים כמה מאושרים הם צריכים להיות כאשר לפחות נדמה להם שאין להם קשיים, ובעיקר, מאושרים הם צריכים להיות כאשר הם מחוננים ע''י כשרונות. אבל מה נעשה שבני אדם מבזבזים את כל הטוב והיקר שיש במוחם ובליבם...
נחזור אל יצחק אלחנן. קשה לו. מנסים לעזור לו. הוא נעזר. הוא משתדל, אבל זה לא כל כך הולך. הוא בו 18, הוא בן 19. הוא כבר בן 20, רואים ההורים שזה לא הולך לו.
מתקבצים כמה יועצים שרוצים את ''טובתם'' של ההורים; ''כנראה'', אבל גם כביכול. הכביכול' הוא כי הם באמת כן רוצים את טובתם של ההורים, אבל הוא בכל זאת כביכול כי הם לא יודעים איך לרצות את טובתם של ההורים... הם אומרים להם, להורים, הבן שלכם כל כך מוכשר. לא מוכשר ללמוד תורה, יעשה דברים אחרים, עבודת כפיים. הרי הוא לא יפסיק להיות ירא שמים, הוא לא יפסיק להיות תומך תורה, הרי החינוך שלכם קבוע בקרבו. ממה אתם חוששים? אבל ההורים חוששים וחוששים עד שסוף כל סוף הסכימו בעצתם של ידידים.
יצחק אלחנן יוצא לשער החיים, אבל גם עכשיו לא היה דבר טוב שלא היתה ידו של יצחק אלחנן בו. אם היה איזה גמילות חסדים בעיירה, יצחק אלחנן, אם היה איזה חברה' בעיירה - ''חברה ש''ס'', ''חברא קדישא'', ''חברה משניות'', ''חברה חיי- אדם'', ''חברה עין-יעקב'', ''חברה תהילים'', הכל היה בהנהגתו של יצחק אלחנן. לא היה נצרך שלא היה נפקד על ידי יצחק אלחנן.
יצחק אלחנן בא לפרק האיש קדש', הוא נשא לאשה את זוגתו הצדקת ויחד המשיכו בעבודת הקודש. המשיכו בגמילות חסדים, המשיכו בצדקה, המשיכו בתמיכת התורה, המשיכו בכל דבר טוב.
ליצחק אלחנן נולדו בנים ובנות כולם יראי שמים, כולם הולכים בדרך ה', כולם בני תורה, מהם תלמידי חכמים גדולים, לבנים נולדו נכדים וגם נינים. יצחק אלחנן בן 60, יצחק אלחנן בן 70, יצחק אלחנן בן 80.
הגיע עת כל האדם. יצחק אלחנן מונח על מיטתו, מסביבו כל בני משפחתו ומסביב כל בני משפחתו, כל בני העיירה. הרב, הדיינים, השוחט, המגיד, כולם. כולם עומדים סביב מיטתו של יצחק אלחנן והגיע הרגע: ''שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד!'' ויצאה נשמתו ב אחד', יללה גדולה עלי ארץ.
יצחק אלחנן נשמתו עולה למרום, הוא מגיע לשמים. גדודים של מלאכים מקדמים את פניו, ''ויבא איש צדיק'', מימין מלאכים, משמאל מלאכים, ובתווך צועד לו בצעדים מאוששים יצחק אלחנן. הוא הרי יודע מה עבר עליו, הוא מוכן לגשת לשולחנו של מקום, הוא מוכן לגשת למשפט.
הוא אמנם יודע, יצחק אלחנן, שהמשפט בשמים קשה מאוד, ''מי יעמוד לפניך בדין'', אבל בכל זאת הוא הרי יודע שהוא נושא איתו את המטען היקר. אוצרות אוצרות של מעשים טובים, אוצרות של מצוות, של גמילות חסד, של כל יקר וגדולה. הוא צועד בצעדיו המאוששים, גוו זקוף, עיניו למטה, כמו שהוא צעד למטה עלי אדמות כאיגרת הרמב''ן ''עינך יביטו למטה ולבך למעלה'', והוא הולך לעבר שולחנו של מקום. בית דין של מעלה.
והנה הוא רואה בצד שמאל דלת צרה. ''מה זה שם? '' שואל יצחק אלחנן. הוא פותח את הדלת חרך צר, האש מתלקחת. ''אוי גהינום!'' הוא בורח. מה ליצחק אלחנן עם גהינום? יצחק אלחנן ממשיך לצעוד, חיוך על שפתותיו, הוא רואה גם בצד ימין דלת. הוא ניגש אל הדלת, קשה לו קצת לפתוח, הוא כביכול מכניס רגל, מכניס אחרי הרגל גם את הראש, ומה רואות עיניו? צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה. ''הו'', חושב יצחק אלחנן, ''זה המקום''!
הוא פורץ פנימה, אבל הוא מרגיש שמחזיקים אותו בעורפו וסוחבים אותו החוצה. הוא נעמד בחוץ, החיוך עדיין על שפתותיו.
אבל פתאום הוא שומע כרוז, והכרוז מכריז: ''יצחק אלחנן, שמאלה!''... אני שמאלה?! למקום של האש מתלקחת? איך זה יתכן, טעויות בשמים?!... אבל הכרוז ממשיך: ''יצחק אלחנן שמאלה!''... עוד פעם, שמאלה ולא ימינה?
המקום שלי לא בגן עדן? שפתותיו כבר לא מחייכות, והוא שואל ''הגידו נא לי דיינים מומחים, למה שמאלה?!'' ''גש הלום!'' אומרים לו. הוא ניגש. ''ידענו יצחק אלחנן. ידענו את כל מעשיך הטובים, ידענו את חסדיך, ידענו את צידקתך, ידענו צדקותיך, ידענו הכל, אבל יצחק אלחנן, שמאלה!''
והכרוז ממשיך, ''רוצה אתה לדעת מדוע שמאלה, מדוע לא ימינה? יצחק אלחנן, רצחת!!''
''אני רצחתי? את מי לא החייתי, מה לא עשיתי כדי להחיות בן אדם! אנא! במתותא מכם, את מי רצחתי? '' ''יצחק אלחנן, יודע אתה את מי רצחת? רצחת את הגאון הגדול, רבם של כל בני הגולה, ''הגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור!''
ומן השמים עונים לו: ''יצחק אלחנן אתה צדיק, אתה בעל חסד, שכרך הרבה מאוד... אבל יצחק אלחנן, שמאלה! שמאלה, מפני שרצחת. רצחת את הפוטנציאל שלך, רצחת את ה''בכוח'' שלך, רצחת את מה שהיית מסוגל להיות!...
נכון, היה קשה לך. אבל עוד קצת, יצחק אלחנן, עוד התגברות. אילו היית ממשיך, אילו היית מתגבר, אכן היית הופך ליצחק אלחנן, הגאון הגדול בתורה. ומאחר שלא עמדת במשימתך ולא ענית על הציפיות - ויותר מכך, נקודת השבירה היתה ברגע שהפסקת לשאוף - יצחק אלחנן, רצחת! אין שום ברירה''.
בגב כפוף, בעינים זולגות דמעות אבל מתוך הבנה וקבלת הדין, הוא חוזר והולך, אבל הפעם, שמאלה.
בצד ימין יושבים צדיקים ונהנים מזיו השכינה. מי יושב שם. ? מבין יצחק אלחנן, אלה ששאפו, אלה שהמשיכו לשאוף, אלה שלא נשברו, שם! על יד רבי עקיבא איגר, על יד ה''חזון איש'', ע''י ר' חיים עוזר. על יד אביי ורבא, על יד משה רבינו, צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה. אבל הוא יצחק אלחנן, יצחק אלחנן של המשל, הוא יושב שם בגיהנום. הוא יקבל את שכרו, אבל בכל זאת גיהנום. הוא עשה חסד, אבל בכל זאת רצח!
''נו, תגידו אתם? '', שאל המשגיח של הישיבה האמצעית בסלבודקא את תלמידיו, ''לא צדקו בשמים שאמרו לו ליצחק אלחנן רצחת'?! הנה תראו מה יצא מיצחק אלחנן! והרי יצחק אלחנן הוא לא בעל כישרון, לא היו לו את הכוחות המיוחדים, את האיכויות המיוחדות, ובכל זאת תיראו מה יצא ממנו!''
והנה אני פונה אליכם, ידידי היקרים כמה אלפים ורבבות מסתובבים היום ברחובות, ואפשר ממש לקרוא על מצחם את ראשי התיבות פ''נ פה נטמן! פה נטמן הגאון הגדול ר' יעקב, פה נטמן הצדיק ר' אורי, פה נטמן, הגאון הגדול ר' יורם... מה אתם מסתובבים עם פ''נ על המצח?! כל אחד הוא מצבה חיה למה שיכול היה להיות ואיננו.
מורי ורבותי! כל הבעיות של כלל ישראל מתחילות מהבעיה שלנו של כל יחיד ויחיד, אם אנחנו לא משתדלים למלא את יעודינו יש את הצרות של ה כלל ישראל', כל אחד יטפל בעצמו גם מתוך מחשבה על כלל ישראל כי עד כמה שזה נוגע לאחריות, היא מתחילה ממך.
ידיד יקר! בידינו הדבר! בכוחינו, הקדוש ברוך הוא נתן לנו את הכוחות. מדוע? מפני שבני תורה אנחנו, בנים לכל דבר! זוהי הצהרה שלנו: ''בני תורה אנחנו, בנים לכל דבר, תורה, את הורתינו ולנו את משמר. נפש וגוף את חובקת, דופק חיינו רק את, אל תוך תוכנו חודרת לטעת חיים לעד. תורה, אנו בנים לך, ברית בינינו כרותה, כל עוד בצילך אנו חוסים אין אנו בנו תמותה!'' כך סיים ראש הישיבה בהתרגשות.
הדרך לעליה - עקשנות דקדושה
לכולם היו עיכובים בדרכם;. למשה רבינו, רחל אמנו, אברהם אבינו וכו', החפץ חיים וכו' ובכל זאת הצליחו! ואיך? - מהם נלמד ובעקבותיהם נלך!
דברים נפלאים ויסודיים לכל הצלחת האדם - מהגה''צ ר' ירוחם זצ''ל. אומר הגה''צ ר' ירוחם ליבוביץ זצ''ל: כשאדם רואה זאת ב''חוש'', איך שמכל מעשיו שהוא רוצה לעשות הסוף הוא כי ''עורבא פרח'', מפני כמה מיני עיכובים וקיטרוגים הקורים בדרכו, פעם עיכוב זה, ופעם אחר, בלי סוף ממש:
הנה מתעוררת השאלה: אם כן איך ואיפה זה נתגדלו הראשונים ואבות העולם ז''ל - איך זה נצחו כל אלה העיכובים, אשר כמונו כן אצלם התרחשו למדי על כל צעד וצעד?
ברם האמת היא כי אמנם דווקא בזה, דוקא פה הוא המקום שנתגדלו הגדולים כי מעולם לא נרתעו מפני כל עיכוב, אצלם לא היה שום דבר לעיכוב! ומאמין אני באמונה שלימה: ''שלא יתכן כלל'' להתגדל ולהתהוות לאברהם אבינו ע''ה, אם לא ימלא את כל העולה בדעתו וברצונו, כי כל דבר ודבר, גם הכי קל, אם אך רצו והחליטו לעשותו, הנה כל קושיות העולם לא היו עומדים בעדם... כי אם רק הסכימו והחליטו לעשות, אז נצחו ומלאו ככל שהסכימה דעתם! בזה ורק בזה מתגדל כל גדול!
וכך מוצאים אנו במדרש שמובא שם, איך שבדרכם לעקידה בא השטן וטעו לו כמה טענות, וכן ליצחק, והם לא נכנסו עמו כלל בשום ויכוחים, אלא על כל טענותיו ענו לו באחת: ''על מנת כן''! הביאור של ''על מנת כן'' הוא, ''יהיה מה שיהיה, הדבר מוכרח להיעשות''!
ובמדרש תנחומא גם מביא לא רק ויכוחים, אלא את כל העיכובים בפועל שעשה להם השטן. כיון שראה השטן שלא קיבלו ממנו, הלך ונעשה לפניהם נהר גדול, מיד ירד אברהם לתוך המים והגיעו עד ברכיו, אמר לנעריו, בואו אחרי, ירדו אחריו, כיוון שהגיע עד חצי הנהר הגיע המים עד צווארו, באותה שעה תלה אברהם עיניו לשמים, וכו' ויבש הנהר, ועמדו ביבשה...
ידע אברהם וכן יצחק, כי היסוד במה לגדול אינו אלא באחד: ''בכל העקשנות'' הדבר מוכרח להעשות!!! אך כאן הוא המקום להתגדל.
וכן מצינו במשה רבינו ע''ה: שהתפלל תפלות כמנין ''ואתחנן''... ולא נענה, והיה חוזר ומתפלל עוד עד שאמר לו הקב''ה ''רב לך'' - נצייר נא, אם אחד יבקש דבר מה, ולא ימלאו את בקשתו, יתכן שיבקש עוד פעמים אחדות, אבל אם אחר שביקש כמה פעמים ולא מלאו את בקשתו, הרי ודאי שלא יבקש עוד, וגם שאינו מן הדרך ארץ והנימוס להפציר כ''כ - וא''כ מניין לקח לו משה רבינו כ''כ הרבה עקשנות עד כמנין
''ואתחנן''? אלא זה יוצא רק מהיסוד שידעו כי מקום ואופן ההתגדלות הוא רק בעקשנות, לא איכפת לי כלום, הדבר מוכרח להיות, וכן יהיה! וכן ברחל אמנו: מה לא עשתה כדי להשיג וולדות, כמה מיני תחבולות, ואחר כל זאת היא אומרת: ''נפתולי אלקים נפתלתי'' וכפירוש רש''י מלשון עיקש, נתעקשתי והפצרתי וכו' וגם יכולתי שהסכים על ידי... ידעה שאחותה ראויה יותר ממנה, ותקנא במעשיה הטובים, ושום דבר לא עכבה מלהיות שוה לאחותה. - כמה עקשנות, ונצחה! - הסכים על ידי!
וזהו ענין מה שאמרו חז''ל: ''ארבעה דברים צריכים חיזוק, תורה, מעשים טובים, תפלה, ודרך ארץ'', שאין הביאור כמו שלומדים תמיד מצד גבורה, אלא, כפי דברינו עכשיו, שחז''ל למדו לנו ענין העקשנות דקדושה - כי צריך האדם להחליט כי ימשיך במעשיו, ולא יחזור לאחוריו בשום אופן, ''מוכרח להיות, וחסל''! ודווקא באופן זה יצליח וינצח!
חושבים אנחנו כי ל''החפץ חיים'' זצ''ל עלה הכל בנקל: החפץ חיים נתגדל רק הודות לעקשנותו הרבה, - עכשיו, כשרצה ליסע לא''י, אירע לו מאורע שעיכבהו, וחשבתי ששוב לא יחשוב ליסע, כי הרי רואה שמן השמים מעכבים אותו, אבל כתבו לי שהח''ח ז''ל קרא לחתנו, ומסר מודעה בפניו: ידע הבע''ד שלא יפעול אצלי כלום! אני אסע!
וכן, קודם שהדפיס את ה''משנה-ברורה'' קרה אצלו מקרה נורא ר''ל, שאחר במקומו היה נחרב לגמרי רק ממקרה זו בלבד, אולם גם אז מסר מודעה, ואמר שיוכל להיות ח''ו עוד יותר רע ו''הוא'' לא יפעול אצלי כלום! אני מוכרח להשלים את מה שהחילותי! ורק בזה נתגדל.
כל חולשתינו היא רק שאין לנו עקשנות כלל, וגם הננו עדינים יותר מדאי, וכשהננו עדינים, הרי ביחס ''אליו'' (לבעל-דבר) הננו ודאי עדינים, ומכש''כ אל עצמנו שאין אנו יכולים להשיב פנינו ריקם... ובזה כל החורבן שלנו ר''ל.
ידע אדם יסוד זה: - שאם הוא רוצה לגדול כל שהוא, עליו להיות ''עקשן''... ! (דעת תורה - בראשית עמוד קפ''ו).
סוף הספר