אור ברסלב

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות· רבי דוד פרנקל

פרק א · הלכה ד

הלכה ג

ועל שאין בה ידיעה כו' שעירי רגלים ור"ח מכפרין. וקשה לדברי הכל הוקשו השעירים או בושעיר או מדכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם א"כ ל"ל מלבד עולת החדש להקיש ר"ה לר"ח הא כבר הוקשו וי"ל לר"מ איצטרך דלא נאמר מדאתקש חיצון לפנימי איתקוש נמי להא שלא יכפרו כפרות גם שלא תהא כפרתו פעמיים בשנה לכך כתיב בר"ה מלבד עולת החדש להקיש יה"כ דסמיך ליה לר"ח שיכפר נמי על טהור שאכל את הטמא ומיניה שמעינן דהיקישא דמועדות עדיפא (ועי' דף ט' בד"ה כדאמרי' כו' ומ"ש לקמן בד"ה ר"י חלש) ור"י סובר דאיצטרך ג"ש עון עון ללמר דציץ מכפר אטומאת מקדש וה"א דאף ר"ח מכפר אטהור שאכל את הטמא לכך כתיב מלבד עולת החדש שעל מה ששעיר ר"ה מכפר שעיר ר"ח מכפר והיינו אין בה ואין בה דטמא שאכל את הטהור אך קשה לזה לא צריך ג"ש דממקומו מוכרע דהציץ מכפר אטומאת בשר כדמפורש מנחות פ"ג (דף כ') לכך נראה ודאי איצטרך ג"ש דעון עון מנותר ומפיגול כמפורש בהרבה מקומות סד"א דניליף נמי עון דר"ח מציץ לכך איצטרך מלבד עולת החדש לר"ש איצטרך דלא נימא דגם שעיר ר"ה אתי לכפר על טהור שאכל את הטמא וכס"ד דר"י בי ר' בון לקמן בסוגיין לכך כתיב מלבד וגו' וכדמשני הש"ס שם:

א"ל הואיל כו'. עי' בקונט'. כתב התי"ט ומסתברא לאו דוקא ר"מ אמר לר"ש שהרי ר"ש היה אחר דורו של ר"מ כמ"ש הרמב"ם פ"ד בהקדמתו כו' ע"ש אמת שהרמב"ם שם מנה לרשב"י בחבורה הרביעית ואת ר"מ בחבורה שלישית והיא דבר זר שהרי שניהם היו תלמידי ר"ע ושניהם נסמכו כאחת וחלוקים הם עם חביריהם ר' יהודה בהרבה מקומות במשנה (ועמ"ש בירושלמי סנהדרין דף י'. בד"ה אמר כו'. וראיתי בס' יוחסין במנין חבורה השלישית תמה על הרמב"ם בזה ע"ש והנאני לכן אין לזוז מפשט הדברים שר"מ אמר כן לר"ש וכ"מ בירוש' חגיגה ריש פ"ג (דף ח'):

טעמא דר' יהודה ושעיר כו'. כתב תוס' וא"ת ל"ל קרא הא א"א לאוקמי אלא באין בה ואין בה דאיש בה ואין בה או בהיפך פנימי וחיצון מכפרים וי"ל דבעי מנ"ל דמכפר בטומאת מקדש וקדשיו כו' ע"ש ותי' קשה חדא בסוגיין לא נזכר כלל בנין אב דר"י ועוד לדבריהם ה"ל לשנויי מעיקרא טעמא דר"י משום בנין אב דר"י וכ"ת מה ליה"כ שכן כפרתו מרובה א"ק חטאת לה'. כו'. ויותר קשה לפמ"ש לקמן בסמוך בד"ה שעירי כו' דלמסקנא מוספין כולן גילוי מלתא היא א"כ על כרחך לומר כי איצטריך חטאת לה' ללמד דמכפר אאין בה ואין בה הדרא קושייתם לדוכתא ונראה אי לאו חטאת לה' סד"א ר"ח ורגלים מכפרים אחטא שסופו ליוודע דדמיא מיהת במקצת לפנימי וחיצון אבל אין בה ואין בה שאין סופו ליוודע אין לו כפרה כלל לכך כתיב חטאת לה' דמשמע טפי אין בה ואין בה שאין סופו ליוודע מסופו ליוודע וכן משמע לשון הש"ס דפריך אשכחן שעירי ר"ח רגלים מנין והתם פריך אאין בה א"כ שאלתו קמייתא דקאמר ר"ח מנין נמי קאי בהכי לכך קאמר אשכחן ראשי חדשים. ועמ"ש לעיל (דף ה') בד"ה יכול כו'. ובר"ה פ"ק (דף ד') פירש"י בד"ה היקישא דר' יונה במס' שבועות איצטרך ליה שכל שעירי הרגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו דילפינן משעיר ר"ח דכתיב ביה לשאת את עון העדה ע"כ ותימא הא דמכפרים על טומאת מקדש וקדשיו לאו מר"ח גמרי' אלא מחיצון וכ"ש לשיטת ר"ת שכתב תו' (דף ט') בד"ה כדאמר כו' ע"ש וכ"ת מחיצון ליכא למילף דה"ל דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש א"כ אף מר"ח ליכא למילף דה"ל דבר הלמד בג"ש ואינו חוזר ומלמד בג"ש אלא ודאי כמ"ש תוס' (דף י') בד"ה ואיתקיש כו' ותירץ ר"ת כיון דהך היקישא דמועד הוי היקש גמור כו' ע"ש א"כ שפיר איכא למילף מחיצון. ולר"י דדריש חטאת לה'. אפי' אם נאמר דיליף מר"ח אין צריך למילף מדכתיב עון העדה אלא מחיצון יליף וצ"ע. ועמ"ש לקמן בד"ה העובר כו':

חטאת לה' כו'. בבבלי פריך והאי מיבעיא ליה לכדר"ל מה נשתנה שעיר של ר"ח שנא' בו לה' אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח א"כ לימא קרא על ה' כו' ע"כ מאמר זה תמוה ונראה מיעוט הירח לא היה אלא לנחמת ישראל להודיעם שכן תהיה הצלחתם וכן קבעו בברכת קידוש החדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה וצריכין ישראל כפרה על כך שבשבילם נתמעטה והיינו דקאמר לימא על ה' על המעשה הנעשה מה' בשביל ישראל אבל לה' לא שייך בזה כלל אלא ש"מ תרתי וכדמסיק הש"ס שם א"נ אמרי' בעלמא ג' הקב"ה מתחרט עליהם שבראן וא' מהם יצר הרע והלבנה נתמעטה מפני שקטרגה להידיע לכל כמה שנא לפניו הקטרוג והיצר הוא המקטרג הגדול ולכך קבעו בתפילת מוסף דר"ח ותשועת נפשם מיד שונא ועי' בהרד"א וכיון שהמיעוט נעשה להודיע שמתחרט לכך קאמר הביאו עלי כפרה ועי' בהרי"ף בפרקין:

חטא שאין יודע כו'. בבבלי פריך ונכפר נמי אשאר עברות תדר"י הואיל ושעיר חיצון בא בזמן קבוע כו' כך פירש"י. וכתב תוס' וכן צ"ל דאי מפנימי גמר בסמוך דפריך מה ליה"כ שמרובה כפרתו הל"ל שכן נכנס דמה לפני ולפנים. דהך פירכא עדיפא דבקרבן פנים גופא היא כ"כ המהרש"א. ותימא אי בפנימי איירי הך פירכא שמרובה כפרתו נמי בקרבן פנימי עצתו היא שמכפר על המזיד ותולה על השוגג ואין צריכין לומר שהיום מכפר על עברות הרבה וכפירש"י אלא שהוא עצמו מכפר הרבה. ובסוף פרקין קאמר הבבלי מה ליוה"כ שמכפר על המזיד כשוגג ולא קאמר שכן מרובה כפרתו. דהתם בעי למימר שיה"כ מכפר על שאינן שבים ולא דמיא לחטאת ואשם שפיר נקט על המזיד כשוגג דכי היכי דמכפר על המזיד ראוי שיכפר נמי על שאינן שבים אבל הא דמרובה כפרתו אינו אנא מעלה בעלמא לכך הכא לאלומי הפירכא שפיר קאמר מרובה כפרתו ועוד הא איצטרך לפירכא שכן כפרתו מרובה דלא ניליף מפנימי ור"ח וכו' כמ"ש המהרש"א ותירוצו אי מפנימי גמר ה"ל חדא מחדא כו' ע"ש אינו מספיק דהא כי הדר דינא איצטרך לפירכא זו לכך קאמר כאן זה מרובה כפרתו ולא קאמר שמכפר על המזיד כשוגג. וקושית תוס' בד"ה [שכן] כו' וא"ת ניליף במה הצד מתרוייהו ע"כ תימא כיון דחיצון ה"ל דבר הלמד בהיקש לא ילפי' מיניה במה הצד דהשתא בבנין אב חדא מחדא דלא פרכינן עליה פירכא כל דהו לא ילפינן מה הצד דפרכינן עליה פירכא כל דהוא כ"ש דלא ילפי' מיניה וצ"ע. וע"ק אי הוה פריך שכן נכנס כו' עדיין הוה קשיא מליף מחיצון לכך קאמר פירכא כוללת לשניהם אבל למסקנא י"ל דיליף מפנימי וליכא למפשט איבעיא אי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב. ומ"ש תוס' ועוד אדיליף מפנימי ליליף משעירי המשתלח דמכפר אשאר עבירות אע"ג דשעיר המשתלח אין קרב פנימי נמי לאו קרבן גמור דנשרף חוץ למחנה ואית לן למילף טפי משעיר המשתלח דהוי חוץ מחוץ ע"כ תימא הא פנימי דמי טפי שדמו ואימוריו קריבין על מזבח החיצון וזה שמביאין מדמו בפנים ובשרו נשרף חוץ למחנה לא גרע בהכי מהמשתלח שכולו נעשה חוץ למחנה ואינו דומה לחיצון בשום דבר. ומ"ש תוס' עוד וניחא נמי לכך איצטרך היקישא דחיצון לפנימי דמבנין אב ליכא למילף דחוץ מפנים לא ילפי' ע"כ. אינו ראיה גמורה דאפי' מילתא דאתא בק"ו טרח וכחב לה קרא כ"ש מילתא דאתיא בבנין אב טרח וכתב לה היקשא. ולפי מה שכתב לעיל בתוספת דד"ה מה חמית כו' דאיצטרך ההיקש דנוקי אחת יתירא בחיצון ולא בשאר קרבנות דאיכא למילף מיניה בבנין אב י"ל עיקר קושית תוס' וא"ת תיפשוט מהכא דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב דחיצון גופיה כו' ע"ש. דהשתא מפנימי יליף לה ולא מחיצון. והא דמקשי' תוס' (דף י') בד"ה ואיתקיש כו' וע"ק לר"י ל"ל חטאת לה' הא איתקש לפנימי כו' ע"ש כבר נתבאר בסמוך בד"ה טעמא דר"י תירוץ לקושיא זו ע"ש ועמ"ש לעיל בד"ה מה חמית כו':

שעירי הרגלים מנין. דמכפרי אאין בה ואין בה ואטומאת מקדש וקדשיו אימא דוקא בשאר עברות ויש בה ואין בה. מיהו דוקא חייבי כריתות שמצינו בהם קרבן במקום אחר חוץ מטומאת מקדש וקדשיו דחמירא דהא כל העברות מתכפרים בשעיר המשתלח וזו צריכא כפרה בפני עצמה פנימי וחיצון. ועי' בתוס' בד"ה שעירי הרגלים כו'. ומסיים בבבלי וכ"ת הא נמי כדתנא דבי ר"י מה זה בא בזמן קבוע כו' איכא למיפרך אי מדר"ח שכן תדיר אי מדיה"כ שכן מרובה כפרתו וכ"ת הא גמר' ר"ח מיה"כ ולא פרכינן התם כפרה מיכתב כתיבא (דכתיב חטאת לה' דמשמע לכפר לפני ה' א"כ מדכתיב ביה ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה ש"מ שמכפר) גילוי מילתא בעלמא (בנין אב אינו אלא גילוי מילתא וה"ה ברגלים דכתיב בהו לכפר נמי ניחא ליה דה"ל גילוי מילתא ולא קשיא ליה אלא אסוכות וש"ע דלא כתיב בהו לכפר מנ"ל דמכפרים אטומאת מקדש וקדשיו וכ"ת ניליף סוכות משאר רגלים בבנין אב בשלמא לשיטת רש"י ותוס' ניחא דאמרי דמחיצון יליף ר"ח ורגלים א"כ אף דלגבי דידהו ה"ל גילוי מילתא מ"מ ליכא למילף מהן דה"ל דבר הלמד בהיקש דחיצון גופא בהיקישא יליף ליה ואינו חוזר ומלמד בבנין אב אבל לשיטתי דמפנימי יליף קשיא ניליף משאר רגלים בבנין אב י"ל כיון דמפנימי גופא ליכא למילף דאיכא למפרך שכן כפרתו מרובה אף מרגלים דאתיין מיניה ליכא למילף וכעין זה כתב המהרש"א בד"ה כדאמר רחב"ח כו' ע"ש). אבל הכא (היכא דלא כתיב לכפר צריכין למילף דמכפר) איכא למימר כולא מילתא לא גמרינן (דהא איכא למיפרך) אלא כדאמר ראב"ח שעיר ושעיר ה"נ שעיר ושעיר כו' (וסוכות ילפי' מחיצון דיה"כ דמכפר אמקדש וקדשיו דוי"ו דושעיר דכתיב בסוכות מוסיף על ענין הראשון. ולא קשיא תינח כל דכתיב בו ושעיר עצרת מא"ל כדפריך הש"ס לקמן. דהא עצרת כתיב ביה לכפר ילפי' בבנין אב ולא פרכינן דגילוי מילתא בעלמא הוא ויה"כ הא ודאי ל"צ בנין אב דהא כתיב מלבד חטאת הכיפורים. ומעתה ליתא לקושית תוס' בד"ה כדאמר ר' חמא כו' ועמ"ש בסמוך). ואיתקוש שעירי הרגלים לשעירי ר"ח כו' (לאו דוקא כל שעירי הרגלים דהא אפסיק יה"כ בין סוכות לר"ח ויה"כ) ודאי אינו מכפר על אין בה ואין בה לר"י דהא כתיב ביה אחת בשנה כפרה זו לא תהיה אלא אחת בשנה אלא כיון דאיכא היקישא דאטומאת מקדש וקדשיו קאתי ממילא מוכרח לומר דמכפר אאין בה ואין בה דלשאר ל"צ וכמ"ש תוס' בד"ה מ"ט דר"י כו' ע"ש ואפי' לפמ"ש בד"ה טעמא דר"י כו' לחלק ע"ש השתא דגלי לן רחמנא בר"ח דמכפר על אין בה ואין בה אין לחלק ועמ"ש לקמן בד"ה שני כו':

אר"ז ושעיר כו' בבבלי גרסי' כדארחב"ח ושעיר כו'. עיקרא דמלתא אמרה אהא דתנן רמ"א כל השעירים כפרתן שוה וארחב"ח מ"ט דר"מ דכתיב ושעיר כו' וקשה הא לר"י ולר"ש השנויים תחלה במשנתינו נמי צריכין להיקישא דושעיר כמפורש כאן ובבבלי למה לא קאמר היקישא דושכיר אר"י ונראה רחב"ח סובר דבר הלמד בהקיש חוזר ומלמד בבנין אב א"כ איכא למילף רגלים מחיצון דאטומאת מקדש וקדשיו בא וממילא לא ידעינן דמכפר אאין בה ואין בה וכמ"ש תוס' (דף ט') בד"ה מ"ט כו' ע"ש וכ"ת מה ליה"כ שכן כפרתו מרובה השתא דמחיצון יליף ליה ה"ל חדא מחדא ולא פרכינן כל דהו ושכן כפרתו מרובה פירכא כל דהוא כמ"ש המהרש"א בד"ה הואיל כו' ע"ש. וקסבר רחב"ח דלית ליה לר"י דרשא דחטאת לה' שמכפר על אין בה ואין בה אלא כי איצטרך קרא לכדר"ל. גם לפמ"ש שכן כפרתו מרובה אינה פירכא כל דהו היינו אי יליף מפנימי פירכא גמורה היא שמכפר על המזיד כשוגג אבל כי ילפינן מחיצון צ"ל כפרת היום מרובה כמ"ש רש"י הא ודאי פירכא כל דהוא היא ולא פרכינן לה אחדא מחדא. ותו' כתב תימא ועצרת דלא כתיב ביה ושעיר מנ"ל כו' ע"ש ונראה ושעיר קמא קדריש ואינך רגלים יליף מהיקישא מיתורא דחג המצות חג השבעות חג הסוכות כדאמרינן בסמוך בגמרא וע"ש בסמוך וכ"ת לכתוב בכולן בלא וא"ו חוץ מקמא י"ל איצטרך דרשא כדאמרי' בפסיקתא ע"ש:

אם בשעיר של נחשון כו'. הא דלא משני אין כיוצא בו לדורות כדמשני בסמוך אשעיר השמיני קסבר שעירים שהקריבו הנשיאים היו לכפרה על העגל ולר"ש אנן קיימין דאמר פ"ק דהוריות צריכין שעיר לכל שבט והיינו דקאמר על שבטו מכפר נמצא שיש כיוצא בו לדורות. ורש"י פי' בנימוקי החומש פ' נשא ויהי המקריב כו' נחשון בן עמינדב למטה יהודה יחסו הכתוב על שבטו ולא שגבה משבטו. אף שכך משמע בספרי מ"מ בסוגיין מפורש שהקריבו על שם שבטו לכפרה גם הספרי יש לדחוק ולפרש כן יחסו לקרבנו של נחשון על שבטו לומר שכיפר על שבטו. ועי' ברא"ם וצ"ע:

נאמר להלן נשיאת עון כו'. וא"ת מאי דוחקא למילף מנין דקשיא אי מה להלן עולין כו' ואיצטרך למכתב העדה כדאמרינן בבבלי (דף ט') ניליף עון עון מפיגול ונותר מה להלן בשר וי"ל טומאה מטומאה עדיפא ליה למילף. ועמ"ש לעיל בד"ה ועל כו':

מה להלן עון הקריבים כו'. בבבלי פריך אי מה להלן עולין כו' כתב תוס' וא"ת אמאי לא משני כדמשני בסמוך ואין אחר נושא עון ע"כ ונראה אי לא כתיב עון העדה ה"א תרווייהו מכפרי על עולין א' אאין בה ויש בה ואחד אאין בה ואין בה בשעת הקרבה כדמצינו שחילק הכתוב בהן וצריכי שני כפרות אע"ג דשניהן אינן בני קרבן ומלקות ה"נ כן בעולין שהקריבן בטומאה אבל השתא דכתיב עון העדה על כרחך לומר דר"ח מכפר אטהור שאכל את הטמא אמרינן נמי דהציץ מכפר על העולין בכל ענין דמהיכא תיתי לן לחלק. תו פריך הבבלי ונכפר ציץ אדידיה ואדר"ח ונ"מ לטומאה שאירע בין זה לזה. וקשה כי פריך מתחלה ונכפר ר"ח אדידיה ואדציץ קאמר נ"מ היכא דנשבר הציץ ה"נ הל"ל נ"מ דדמיא ליה ממש היכא דלא עבד קרבן דר"ח או נמצא בו פסול. וע"ק כי אמרינן נ"מ לטומאה שאירעה בין זה לזה כלומר עון בטומאה דהיינו טהור שאכל את הטמא בין זה לזה נמצא דר"ח לא בא אלא על טמא שאכל את הטהור בשעת הקרבתו וזה דוחק כמ"ש (דף ח') תו' בד"ה ונכפר חיצון כו' ע"ש ולדבריהם צ"ל כשקרב ר"ח מכפר הוא על כל טהור שאכל את הטמא עד עתה. א"כ טפי יש לו לומר נ"מ אי לא עבד ר"ח. כל זה דלא כמ"ש המהרש"א. גם מ"ש בסוף דבריו אבל האי נ"מ דלא עבד ר"ח לא הוה נ"מ אלא בטומאה שאירעה בשעה שהיה ראוי ליקרב ר"ח כמו שכתבתי לעיל ע"כ ר"ל כמ"ש תוס' שם בסמוך בד"ה ונכפר ר"ת כו' ע"ש וזה תימא דהתם איירי שירצה ר"ח אעולין קאמרו תו' שפיר שאינו מרצה אלא בשעת הקרבה אבל הכא שיכפר הציץ גם על טהור שאכל את הטמא ודאי על כל הנעשה עד עכשיו מכפר. וכתב תוס' שם בד"ה ונכפר ציץ כו' וא"ת אמאי לא משני עון אחד הוא נישא ולא ב' עונות וי"ל גבי ציץ כתיב עון הקדשים וטומאת בשר ועולים תרווייהו עון קדשים ועוד כו' ע"ש ותירוצם ק"ק הא מדכתיב עון ולא עונות דייק דאינו נושא אלא אחת ורבים דקדשים אינו מורה כלל על מיני עון שהם רבים ונראה כיון דעין דר"ח לא ידעינן מהו אלא מציץ ה"ל כאלו כתיב בגופיה והא דכתיב עון לשון יחיד בא למעט לשאר טומאות דקדשים. ולא דמיא לפנימי דכתיב ביה מפורש אחת ממעטינן מיניה כל מילי. עוד כתב תוס' בד"ה אמר קרא אותה אפירכא קמייתא לא מצי לשנויי הכי דאותה אעון העדה קאי כו' ע"ש. וקשה הא דכתיב אותה ליכא למעוטי שלא יכפר ר"ח על עון שמכפרים עליו אחרים וכמ"ש תוס' (דף ח') בד"ה כפרה כו' כל שעיקר כפרתו אינה מתכפרת אלא בו אין לחוש ע"ש ואפשר שזהו כוונת תוס' בתירוצם ודוחק. תו גרסי' בבבלי שם ר"א אמר העדה עדה ולא קדשים כו' וכתב תו' נראה דלא פליגי וע"כ איצטרך דרשא דאותה משום פירכא דרגלים כו' ודרשא דר"א לרשב"י דלא דריש אותה ע"כ. ומפירש"י שה מבואר דסובר דפליגי דאי ס"ד דאית ליה לר"א דרשא דאותה קשיא ה"א יתירה דהעדה ודהקדשים ל"ל אלא ודאי ר"א לית ליה דרשא דאותה ודקשיא ונכפרו רגלים אדר"ח י"ל קסבר ר"א דבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש ור"ח גופא מציץ בג"ש ילפי ודמכפרי רגלים אטומאת מקדש וקדשיו ה"ל גילוי מילתא בהנך דכתיב בהו לכפר וסוכות דלא כתיב ביה לכפר יליף מחיצון בהיקש כמ"ש לעיל בד"ה שעירי הרגלים כו' ע"ש. ועמ"ש לקמן בפרקין בד"ה רשב"י כו':

ר"י חלק שיטת ר"מ כו'. וקשה א"כ ה"ל לשנות במתני' כסדר תחלה דברי ר"מ אח"כ דברי ר"י ובתר הכי דברי ר"ש וי"ל משום דבעי למיתנא מה שהשיב ר"מ לר"ש מהו שיקרבו זה בזה כמ"ש בקונט' לכך נקט דברי ר"מ לבסוף. (ועמ"ש לקמן בד"ה דברי חכמים כו'). וצ"ל דהירושלמי פליג אבבלי בהא דלירוש' ר"מ סובר שאין השעירים מכפרים על טהור שאכל את הטמא דא"כ מאי קאמר ר"י חלק שיטת ר"מ הא מיפלג פליג עליה בטהור שאכל את הטמא אלא ודאי כמ"ש וסובר נמי ר"מ אית ליה דרשא דחטאת לה' ללמד דמכפרים נמי אאין בה ידיעה כלל ולהבבלי פליג עליה בטהור שאכל את הטמא כמפורש בברייתא דמייתי שם (דף י') ולדידיה לית ליה לר"מ דרשא דחטאת לה' וכפירש"י שם (דף י') בד"ה כולהו כו' ע"ש דאי אית ליה דרשא דחטאת לה' א"א לומר דמכפר על טהור שאכל את הטמא. והשתא ניחא דמייתי במתני' דברי ר"מ בתר דר"ש ועמ"ש לעיל בד"ה ועל כו':

ותייא כר"י כו' עי' בקונט'. וקשה אמאי לא יליף ליה מדכתיב אחת בשנה כדאמר הבבלי (דף י') וי"ל סובר הירושלמי ד"מ לא דריש אחת בשנה דא"כ ה"ל למילף חיצון מיניה שאינו מכפר ב' כפרות ואין כפרתו אלא אחת בשנה ולית ליה הא דכתב (דף ט') בד"ה ואתקיש כו' דר"מ עדיפא ליה היקיש דמועדות כו' ע"ש (ועמ"ש לעיל בד"ה ועל כו') אבל השתא דדריש מועשהו חטאת אין למילף חיצון מיניה דהא חיצון לא אתי לעולם לכלל חטאת. מאי קאמרת מ"מ נילף מפנימי שאינו מכפר אלא על אחת כיון דלא תלי קרא אההקפדה שלא יהיה יותר מאחת אלא שיהיה בתלייה אין למילף חיצון מיניה דאיהו ודאי אינו בתלייה:

מכיון דכתיב חג המצות כו' וא"ת הא מפורש במתני' טעמו כיון שכולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו יקרבו זה בזה וי"ל קשיא ליה ולאו טעמא בעיא לא יהא אלא המפריש חטאת ואבד ונתכפר באחרת לכ"ע תמות כדתנן תמורה פ"ד א"כ ה"נ ושני ר' מנא כיון דכתיב חג המצות וגו' גלי לן קרא דה"ל כאילו הפרישן תחלה על איזה שירצה יקריבנה ור' בון קאמר כיון דמהיקישא שמעינן דכולן מכברים אטומאת מקדש וקדשיו אהני נמי היקישא דליהוי כאלו הופרשו כולן על כפרה אחת. ולכך קאמר שמתחלה לא הוקדש ליקרב על מזבח החיצון אבל פנימי לא דלא הוקש בהך היקישא. ועיי' (דף י"ב) בתוס' בד"ה שמתחלה כו' ותו' כתבו (דף י') בד"ה מהו כו' של ר"ח זה בר"ח אחר ניחא לכולהו שיקרבו ותימא דבעיא היא בפ"ק דזבחים אי עולה מכפרת אעשה דלאחר הפרשה והשתא אי לא מכפר איך יקרב כו' ע"ש. ולפמ"ש ניחא דפשיטא דקרבנות ציבור מתחלה הופרשו לכך מיהו היינו דוקא בשוין ממש אבל בשאינן שוין לא ואין לדמות עולת יחיד לשעירי ציבור הבאין לכפרה. ובבבלי ר"ה פ"א (דף ד') מבואר דלא ס"ל כר' מנא ע"ש:

העובר לפני התיבה כו' א"צ להזכיר של ר"ח עי' בקונט' וכ"פ רש"י עירובין פ"ג (דף מ') ותו' כתב שם ויש גאונים שאין מניחין לומר ובר"ח דלא ליתי לזלזולי במועדות וי"ט ראשון של ר"ה שיאמרו י"ט שני עיקר כו' ואתי לממני מועדות מן יום שני ע"כ. ואיסור זה איכא נמי כשקדשו ע"פ הראייה דיש לחוש שמא יתעבר אא"כ שכבר באו עדים וזה דוקא במקום הוועד. ולשון הש"ס לא משמע הכי דקאמר א"צ להזכיר כו' משמע אבל אם רצה להזכיר מזכיר ולסברת הגאונים אסור להזכיר. עוד כתב בשם הערוך איזה חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה פי' שאין אומרים ובראשי חדשיכם לא בתפלה ולא בזולתה ע"כ. נראה דלאו איסורא קאמר אלא שמתכסה וא"צ להזכיר דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. ובהגהת אשרי שם כתב פי' דברי הערוך לא בתפלה ולא בזולתה היינו שאין אומרים אחר ההפטרה על יום ר"ח גם שאין אומרים בקרבנות ובר"ח ע"כ וקשה הא לעולם אין מזכירין של ר"ח בהפטרה אפי' כי מיקלע בשבת שאם אין שבת אין הפטרה וכ"כ במנחה דיה"כ א"כ מ"ש חג זה דקרי ליה כסא ועוד הא תפלה דרבנן ואנשי כנסת הגדולה תקנוה בפרט תפלת המוספין דנתקנה בזמן שאין מוסף כדמשמע בבבלי ר"פ תפלת השחר וכ"ש סדר הפטרה א"כ איך נפרש קרא דבכסא ליום חגינו דקאי אתפלה והפטרה. והטור א"ח סי' תקצ"א כתב פי' לא במוסף ולא בבקר כשקורין פ' הקרבנות שיש מקומות שקורין בר"ח בבקר לאחר שקראו פ' התמיד ובראשי חדשיכם ע"כ. גם לפי' זה קשיא קושיא שנייה. לכך נראה ולא בזולתה ר"ל שאין מזכירין ר"ח בבה"מ דבה"מ דאורייתא אע"ג דהנוסח דרבנן מ"מ כיון דדוד ושלמה תקנוה לברכה שלישית כמפורש פ' ג' שאכלו מסתמא גם הם תקנו להזכיר בו של ר"ח ושפיר אמר דוד בכסא. וה"ק שאין מזכיר בראשי חדשיכם לא בתפלה גם אינו מזכיר ר"ח לא בזולתה דהיינו בבה"מ. וכתב תוס' עוד שם ור"ת הגיהו במחזורו ושני שעירים לכפר כו' ע"כ (וכן נוהגין כמ"ש בש"ע סי' תקצ"ח) וקשה הא קיי"ל כר"י דמתני' שעירי רגלים ור"ח שוין שמכפרים על אין בה ואין בה דקיי"ל ר"י ור"מ הלכה כר"י וכן ר"י ור"ש הלכה כר"י וכ"פ הרמב"ם פי"א מה' שגגות א"כ אין צורך לשני השעירים בשלמא בזמן שבה"מ קיים אתי שפיר שהיו מקריבים אותן לטומאה שאירעה בין זה לזה אלא אנו איך נאמר אותם בבת אחת במקום הקרבת השעירים הא בבת אחת אי אפשר להקריבם דה"ל אחת מהם למותר וי"ל מה שאנו אומרים ושני שעירים לכפר אינו אלא סיפור מעשה בזמן שבה"מ קיים היו מקריבים שני שעירים בזה אחר זה לכפר ועוד הא מפורש לקמן בסוגיין אם שחטו שניהן כאחד כשרים שאין לנו אלא מה שקבעה התורה. והא דאמרינן זכרון אחד עולה לכאן ולכאן דגם ר"ת יום זכרון הוא גם אמרו בבבלי ברכות פ' שלשה שאכלו (דף מ"ט) בר"ח מסיים ברוך שנתן ר"ח לעמו ישראל לזכרון. והיינו מדכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרת על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני ה' אלהיכם אני ה' וכ"פ רש"י בעירובין שם. והטור א"ח סי' תקפ"ב כתב וכשאומר יום הזכרון הזה גם ר"ח בכלל דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובר"ח וכתיב ונזכרתם אכולהו קאי. וכ"כ הר"ן סוף ר"ה ובר"ח נמי אשכחן זכרון דכתיב בו ובראשי חדשיכם וגו' ונזכרתם וגו' ע"כ. ותימא הא מעיקרא כתיב ונזכרתם וגו'. והדר כתיב וביום שמחתכם וגו'. ולא קאי אלא אמלחמה כמפורש בקרא ונזכרתם לפני ה' ונושעתם מאויביכם וצ"ע. ונראה פירש"י עיקר אך תימא א"כ נאמר אף המסיים במועדות לזכרון יצא או נאמר כי היכי דבר"ח צריך לומר שניתן לנו לזכרון אף במועד צריך לסיים כך דהא כתיב נמי ובמועדיכם וזה לא שמענו מעולם ועוד בר"ה פ"ד גרסינן מנין שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות שנא' והיו לכם לזכרון כו' משמע דלא קאי על המועדות ור"ח אלא על התקיעות דר"ה ורש"י פי' בחומש מכאן למדנו מלכיות עם זכרונות ושופרות ע"ש גם לשון הגמרא כן דקאמר זה בנה אב לכל מקום שנא' זכרונות יהיו מלכיות עמהן הרי דלא קאי והיו לכם לזכרון אר"ה. ובפסיקתא פ' בהעלותך איתא ואף שאין המקרא יוצא מידי קרבנות בא מג"ש נאמר כאן ונזכרתם ובר"ה זכרון מה כאן מלכיות זכרונות ושופרות כו' ע"ש ותימא ג"ש מנ"ל הא מפורש אמרו בגמ' שאינו אלא בנין אב וצ"ע. והטור א"ח סי' קפ"ח כחב ואם טעה ולא הזכיר ר"ח אומר ברוך שנתן ר"ח לעמו ישראל לזכרון ונסתפקו בגמ' אי מזכיר ביה שמחה דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ור"ח וגו' אלמא איתקש ר"ח למועד או לא דר"ח לא שייך בו שמחה ולא איפשיטא הלכך אין לומר בה שמחה ע"כ וקשה מאי קאמר ולא איפשיטא הא ודאי איפשיטא מהא דגרסי' בפרקין (דף י') אלה תעשו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדים כולן זה לזה (והוקשו כולן לר"ח) ופריך והא ר"ח לאו מועד הוא איברא כדאמר אביי ר"ח נמי איקרי מועד דכתיב קרא עלי מועד. ש"מ היקישא דהטור ליתא דא"כ ל"ל להביא ראיה מקרא דכתובים ה"ל למפשט מדאיתקשו מועדים כולן לר"ח בקרא וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו'. ואע"ג הא דכתיב קרא עלי מועד לאו מילף הוא אלא גילוי מילתא דמיניה שמעינן שנקרא מועד מ"מ אף היקישא דר"י לא איצטרך (ועמ"ש לקמן בד"ה ועל כו') והמהרש"א כתב פסחים (דף ע"ז) בד"ה סד"א כו' וקשה נהי דמועדיכם לא קאי אר"ח ניליף שעירי ר"ח מרגלים כו' וע"ק ד"ת מדברי קבלה לא ילפינן כו' ע"ש קושייתו השניה אינה שכבר אמרנו דלאי מילף הוא. וקושייתו הראשונה נמי ל"ק דממ"ש בתירוצו דליכא למילף ר"ח מרגלים דאיכא למיפרך מה לרגלים שכן קבוע להן זמן כו' שמעינן דקושייתו נילף ר"ח מרגלים בבנין אב. א"כ טפי איכא למיפרך מה לר"ת שכן נדחה לפעמים כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה שאין מקריבין עוד קרבן מוסף ר"ח דכתיב עליה השלם ואפי' למ"ש תו' ר"ה פ"ד (דף ל') דדוחה עשה דהשלמה. מ"מ אם באו עדים סמוך לערב דליכא עוד שהות ליקרב מוסף ביום נדחה לגמרי משא"כ במוספי הרגלים. וכ"ת ניליף ר"ח מפסח דסמיך ליה בשלמא שבת אין ללמוד מר"ח וכן תמיד משבת דה"ל למד מלמד לכן צריך קרא אחרינא לשבת ותמיד אבל ר"ח שפיר איכא למילף מפסח איהו י"ל הש"ס רוצה לשנויי אפילו אליבא דר"י דלא דריש סמוכים ומתני' כרבנן נמי אתיא דהא מיהת אינו מפורש בקרא דר"ת דחי טומאה. אך קשה לאביי דאמר ר"ח נמי קרי מועד כיון דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ל"ל ובראשי חדשיכם הא כבר נכלל במועדים. ונראה קסבר אביי דוקא היכא דמוכח כגון הכא דאיירי ביה קרא איקרי מועד אבל היכא דאינו מוכח ולא כתיב התם ר"ח אינו נכלל בכלל מועד. וכן מוכח מקרא דנביאים חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ש"מ שאין ר"ת בכלל מועד וצ"ע. ובא"ח סי' תקפ"ב כתב הטור בשם רב שר שלום בר"ה וביה"כ אומרים מועדיכם לשמחה שהרי כתיב אלה מועדי ה' בריש ענינא ובסוף וידבר משה את מועדי ה' וקאי אכל ענינא פסח עצרת ר"ה יה"כ סוכות ש"ע וכולהו איתקשו להדדי לקרותם מועדי ה' מקראי קדש ע"כ וקשה א"כ נאמר אף שבת איקרי מועד דהא ריש ענינא הוא פ' שבת ושם כתיב אלה מועדי ה' וכ"ת האי קרא קאי אעיבור שנה הא אלה מועדי ה' דכתיב ריש פ' פסח קאי על עיבור חדש כמ"ש רש"י בפי' התורה והא ודאי ליכא למימר דשבת איקרי מועד דא"כ אף בשבת נאמר מועד ועוד א"כ ל"ל במועדו גבי שבת ותמיד וכ"כ תו' פסחים (דף ע"ז בד"ה סד"א כו') דה"נ לא קאי במועדיכם אשבת ותמיד ומצרכינן להו קראי ע"ש. אלא ודאי מועדי ה' איקרי מועדיכם סתמא לא איקרי ועמ"ש לקמן בד"ה ועל כו'. והרא"ש ר"ה פ"ד האריך בדבר ומייתי ראיה מאלה מועדי ה' כמ"ש הטור ועוד מדשנינו במשנה על ששה חדשים השלוחים באלול מפני תקנת המועדות מקיש ר"ה לסוכות ע"כ ותימא הא לא תנן הכי אלא על אלול מפני ר"ה ועל תשרי מפני תקנת המועדות. ואפשר לדחוק דהכי דייק מדתנן על תשרי מפני תקנת המועדות ולא תנן מפני יה"כ דהוי רבותא טפי דהוא בכרת ותקנת המועדות אינה אלא עשה ול"ת ש"מ שיה"כ בכלל תקנת המועדות וה"ה גם ר"ה איקרי מועד אך אינה ראיה כל כך. ותו מייתי ראיה מהך דסוטה (דף מ"ה) אי כתב רחמנא במועד ה"א מריש שתא ומנין שנקראו שמחה שנא' וביום שמחתכם ובמועדיכם. ובסוטה פירש"י שכולן נקראו מועד כדכתיב אלה מועדי ה' וקחשיב נמי ר"ה. ותמהני שלא הרגיש במ"ש. גם קשיא למה הניחו הגאונים ורש"י הראיה המבוררת דאמר בש"ס בפרקין אלה תעשו לה' במועדיכם קאי גם אר"ה ואיה"כ. ועוד לבתר דאסיקנן שאף ר"ח קרוי מועד א"כ לדידהו אף בר"ח נאמר מועדים לשמחה דהא כתיב ביה נמי שמחה וכמ"ש הטור סי' קפ"ח וכמ"ש למעלה בשמו וצ"ע. וזה שכתב בעה"מ והרא"ש סוף מס' ר"ה כתב ר"נ גאון בי"ט ראשון של ר"ה אסור לישב בתענית מדאורייתא הוא אבל בי"ט שני ובשבת מותר ע"כ ותימא שאסר בר"ה והתיר בשבת ע"כ. ונראה דעת ר"נ גאון אף ר"ה קרוי מועד ושמחה לכך אסר בר"ה והתורה בשבת דאינו מיקרי לא מועד ולא שמחה. אבל לדידן דאין אומרים בר"ה מועדים לשמחה יש להתיר תענית בר"ה וצ"ע:

העובר לפני התיבה ביו"ט כו'. כתב הר"ן פ"ד דר"ה מכאן אתה למד שאין מתפללין תשע אלא בתפלת מוסף דר"ה אבל לא בשאר תפלות היום ע"ש. ותימא אמתני' דהתם דתנן העובר לפני התיבה בי"ט של ר"ה השני מתקיע פריך ונעביד בראשון ומשני בשעת השמד שנו א"כ י"ל גם דינו דב"ש בשעת השמד שנו דאף שהיה הבית קיים בזמנם מ"מ כבר פשטה יד מלכות זרים עליהם כמפורש פ"ק דעכו"ם וכ"ת הא מיהת שמעינן דלא כבעה"מ דאמר אף בערבית מתפללים תשע דא"כ למה לא תני העובר לפני התיבה בערבית בש"א עשר כו' דבערבית לא שייך שמד דאין תקיעת שופר בלילה ועיקר גזרה היתה מחמת התקיעה כמפורש ירושלמי ר"ה פ"ד (דף י') י"ל כיון דתפלת ערבית רשות לכך לא נקט פלוגתייהו גביה ועוד שר"ל העובר לפני התיבה ובערבית ליכא חזרת ש"ץ ואפשר אפי' למ"ד חובה הדין כן וצ"ע:

ובה"א תשע. עי' בקונט'. ומהא דגרסינן ירושלמי ר"ה (דף י') י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אית תניי תני פותח בי"ט וחותם בשבת ואית תניי תני פותח בשבת וחותם בי"ט רבי אומר פותח בשבת וחותם בשבת וי"ט בינתיים. אין להוכיח לסיים בשל שבת דברייתא השנויה סתמא היא דעת שלישית ופסקינן כת"ק דר' דקיי"ל הלכה כר' מחבירו ולא מחבריו. גם בבבלי ביצה פ' י"ט (דף י"ז) הפלוגתא מהופכת ופסק הש"ס שם בפירוש הלכה כרבי ע"ש:

שני כבשי עצרת כו' אם כיפר הראשון כו'. וקשה שני כבשי עצרת ודאי לאו לכפרה אתיין דהא שלמים הן. וכן מוכח בבבלי פסחים פ' כיצד (דף ע"ז) דקאמר אבל עומר ושתי הלחם (והקרב עמהם) דאין באין לכפר אלא להתיר בעלמא. ונראה דט"ס הוא וצ"ל שני שעירי עצרת וכ"ה בתוספתא ריש מכלתין. ותימא מנ"ל שהשעיר הבא בגלל הלחם היה מכפר דלא כתיב ביה לכפר גם לא היקש בקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם דהא לא כתיב בהך פרשתא וי"ל מדכתיב וידבר משה את מועדי ה' אל ב"י ודרשינן מיניה בפסחים שם הכתוב קבע מועד אחד לכולן לרבות גם העומר ושתי הלחם ע"ש. מהך היקישא שמעינן נמי כי היכא דשאר שעירי מוספין מכפרים ה"נ שעיר הבא בגלל הלחם מכפר. והא דתניא בתוספתא דפרקין טומאת מקדש וקדשיו מתכפרת בל"ב שעירים ואחת מהם שעיר הבא בגלל הלחם אע"ג דלא כתיב ביה קרא שמכפר על טומאת מקדש וקדשיו מ"מ כי היכא דילפינן משאר שעירי מוספים דמכפר ה"נ ילפינן מינייהו דמכפר על טומאת מקדש וקדשיו. אך קשה הא דמכפרי שעירי רגלים אטומאת מקדש וקדשיו ילפי' בהיקש מר"ח ושעיר ר"ח לא כתיב בת"כ ולא ילפינן שעיר הבא בגלל הלחם אלא משעירי הרגלים א"כ ה"ל דבר הבא בהיקש ואינו חוזר ומלמד בהיקש מיהו לפמ"ש לעיל בד"ה שעירי כו' ניחא ע"ש וצ"ע:

על טומאה שאירעה כו'. כתב המהרש"א (דף ח') בד"ה וניכפר חיצון כו' אחר שהוצרכו להביא החיצון משום טומאה שאירעה בין זה לזה אין סברא שיבא לכפר על טומאה שאירעה כו' לחוד ולא יכפר על כולו ע"ש. ותימא הלא שני שעירי עצרת ור"ה אין השני בא אלא על טומאה שאירעה בין זה לזה ואיך נאמר שאין סברא שעל זה לחוד הוא בא וכל שכן כאן דהיקישא. מלבד כו' משמע שלא בא אלא על טומאה שאירעה בין זה לזה:

אלא זה וזה מחמת ר"ח. וקשה מאי סלקא אדעתיה לר"ש שניהן באין על ר"ח או על ר"ה לפי הגהתי דקשיא ליה למה באין טפי הל"ל שאחד בא בשביל ראש חדש ואחד בשביל ראש השנה:

לית יכיל כו'. וקשה כיון דמוכח מקרא דאחד בא בשביל ר"ח ואחד בשביל ר"ה א"כ קשיא ברייתא מאי פריך אשני שעירי ר"ה אם כיפר הראשון כו' הא ודאי חלוקין הן בכפרתן לר"ש ונראה דה"ג בתוספתא היה ר"ש אומר ל"ב שעירים היו קרובין לצבור בכל שנה כו' י"ב בי"ב חדשי השנה אחד בר"ה ושנים בעצרת אחד בגלל הלחם ואחד בגלל היום ואם כיפר הראשון על מה השני מכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה. נמצא המקשה סבר דקושית הברייתא היא בין על שני שעירי ר"ה ובין על שני שעירי עצרת והשיב המתרץ דעל שני שעירי ר"ה לא קשיא ליה מידי דאחד בא על ר"ח ואחד על ר"ה והן חלוקין בכפרותיהן ולא פריך אלא על שני שעירי עצרת ובאלו אפי' לר"ש צ"ל שבאו על טומאה שאירעה בין זה לזה וזה ברור:

וקלסוניה. וקשה לפי מה שכתבתי לעיל בד"ה העובר כו' אם רצה להזכיר מזכיר אם כן מאי שבח הוא זה ויש לומר אדם חשוב צריך להראות חידוש בברכותיו וזה הוא קילוסו:

א"ל מהו שיקרבו זה בזה. במתני' פירשתי ר"מ הוא דאמר ליה וכ"פ רש"י. וקשה מסקנת הבבלי (דף י"ב) אלא ר' יוחנן גמרא גמירא לה לדברי ר"ש אין נפדים לדברי חכמים נפדים משמע האי א"ל ר' יהודה היא. וכן מוכח מדברי תו' בד"ה מקיצין כי' רבנן דאמרו לו סברי לב ב"ד מתנה עליהן ע"ש ואלו לר"מ הכא אין צריך לתנאי ב"ד דהא כפרתן שוה אבל לר"י איצטרך לתנאי ב"ד וממ"ש רש"י (דף י"א) בד"ה כולן ימותו דלא דמו לשעירי הרגלים דתנן במתני' לא קרב ברגל זה כו' ע"ש נראה דסובר ר"י אמרו לו לכך קאמר דלא דמיא למתני'. אך מה שסיים אבל אלו אינן ראויין עד יה"כ לשנה הבאה וכבר עברה לה שנה וה"ל מתרומה ישנה לכך ימותו כו' ע"כ תימא הא ר"י סובר חובות של שנה זו קריבות לשנה הבאה ולכך ימותו משום תקלה כמפורש פ' שני שעירים (דף ס"ה) ועוד מדבריו משמע דכולן עברה שנתן לשנה הבא וקשה הא פר בן שתים או שלש. וכן מפורש ביומא שם (דף ס"ו). ובפ' הוציאו לו (דף נ) פי' בד"ה כולן ימותו דה"ל חטאת שכפרו בעליה כו' ע"ש ואין דבריו כמסקנת הש"ס פ' שני שעירים. גם לכ"ע לא מיקרי כפרו בעליה אם אפשר להקריבו לכיוצא בו ממש כגון ר"ת בר"ח וכ"מ דברי רש"י כאן ותו' (דף י) בד"ה מהו כו' וצ"ע ועוד אי ר"מ אמר לר"ש ומטעם דכפרתן שוה ה"ל להשיב כיון שכולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו וקריבין על מזבח החיצון לכך יקרבו אבל אי ר"י אמר לו והטעם לדידיה משום לב ב"ד מתנה עליהן א"כ אף הפנימי יקרב ברגל ושאלתו מהו שיקרבו זה בזה קאי נמי על הפנימי צ"ל אף תשובת ר"ש היתה גם על הפנימי ושפיר אמר שכולן באין על טומאת מקדש וקדשיו ואפילו הפנימי. אך לשון הברייתא בבבלי (דף י"ב) ולעיל בירושלמי דתני ומודה ר"ש כו' שכולן באין לכפר על מזבח החיצון מפורש פנימי אין מקריבין ברגל אחר. ועוד פנימי לר' יהודה ודאי אין מקריבין דתניא (דף י"א) פר ושעיר של יה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כו' כולן ימותו דברי ר"י. מיהו לזה י"ל אבודין שאני כדמשני הש"ס שם. והא דאמר מהו שיקרבו זה בזה היינו כשמצאו נאה הימנו שמצוה להקריב המובחר דדרשינן אחד מיוחד שבעדר ומניחין הראשון שהוא רע הימנו עד רגל הבא וזה שכיח. ופי' זה מוכרח דאל"כ קשיא קושית תו' (דף י"א) בד"ה ר"ש כו' לישני אבודין שאני כו' ע"ש. ותירוצם א"נ אינהו גופייהו לא שכיחי כו' מ"מ שעירי החיצונים שכיחי טובא ע"כ קשה הא אי הוה משני לב ב"ד כו' לא הוה משני מידי אחיצון דיה"כ מאי קאמרת הואיל ומתנין אשאר חיצונים מתנין נמי אהאי א"כ נאמר הואיל ומתנין אשעירי ציבור דכולא שתא מתנין נמי אפנימי ועי' במהרש"א (דף י"ב) בתו' בד"ה וממאי כו'. אלא ודאי כמ"ש מתני' איכא לפרושי בשאינן אבודין אלא שנמצא אז יפה מהן ועליה א"ל מהו שיקרבו לכך ליכא לשנויי אבודין שאני וכי תימא אם כן מאי פריך ממתניתין הא האי שינויה דמשני עדיפא ליה דגם אבודין יקרבו י"ל כיון דלא בעי' ליה על אבודין מהו שיקרבו כו' דגם לר"י אינן קרבין לא היה לו להשיב על דבר אשר לא שאלו ממנו. ורש"י שפירש במתני' בד"ה א"ל מיהו שיקרבו זה בזה אם אבד שעיר יום הכפורים כו' ע"ש לשיטתו אזיל דמפרש למתני' ר"מ א"ל אבל לפי מ"ש דר"י אמר ליה לא קאי אאבודין. ורש"י כתב (דף י"א) בד"ה נימא כו' ולמה ליה לשנוייא דחיקא כולן באין לכפר כו' ע"כ א"כ מעיקרא לא קשיא דלעולם שינוייא דלב ב"ד ניחא דהך שינוייא דחיקא הוא. ואפשר כוונתו דבזה צריכין להוסיף שכולן מכפרים על החיצון וכמ"ש תו' (דף י"ב) בד"ה שמתחלה כו' ע"ש. ודברי רש"י נראין שמיושב בזה קושית תו' (דף י"ב) בד"ה מקיצין כו' וא"ת ממתני' היכא דייק דלמא הא דלא אהדר לב ב"ד כו' משום דלא איצטרך ע"כ. ואי שינוייא דחיקא הוא דייק שפיר דה"ל לשנויי לב ב"ד כו'. ומ"ש תוס' (דף י"ב) בד"ה וממאי דר"י היא תימא כי אתיא נמי כר"י י"ל שאני חטאת צבור דלית ליה תקנתא ברעיה דהא ר"י אמר לעיל כולן ימותו ע"ש ר"ל כיון דסובר ר"י חטאת צבור שכפרו בעליה באחר למיתה אזיל הלכך לב ב"ד מתנה עליהן דפעמים כלה שנה שלהם קודם שיבא רגל או ר"ח ואי אפשר להקריבם אז ואפי' חיצון דיה"כ ברגלים או דרגלים ביה"כ אבל פנימי לא דלא שכיח שנזהרין בקדושתו כמ"ש תו' (דף י"א) בד"ה ר"ש כו' ע"ש. ודלא כמ"ש המהרש"א וצ"ע ומהא דאר"י בסמוך דברי חכמים משנין כו' אין להוכיח מאן א"ל דאפילו ללישנא בתרא בקונט' הכי פריך כיון דגמרא גמירה ליה לר' יוחנן דאמרו לו סברי לב ב"ד מתנה א"כ מאי שאלו לר"ש הא מצי להדר להו לב ב"ד כו' וצריך לשנויי כשיטתו והשיבוהו לו:

שאין קרבנות צבור נקבעין כו'. עי' בקונט' וכן פירש"י. אבל לשון שאין קשה ועוד כיון שהסכין מושכתן אפילו לקרבן ציבור כמות שהיה יקרב ומאיזה טעם לא יועיל להם ההפרשה מ"ש מקרבנות היחיד. לכך נראה לרבנן קאמר תנאי ב"ד הוא שלא יקבעו קרבנות צבור אלא בשחיטה. וכ"כ תו' ולולי דמסתפינא אמינא בבבלי (דף י"ב) גרסינן ואף ס"ל להא דר"י דאמר ר' יהודה אמר שמואל סכין מושכתן למה שהן תניא נמי הכי לשם אותו זבח שהוא קרב לשמו הוא קדש משעה הראשונה. וכדאמר ר' יודן כאן:

תוכן העניינים

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה