אור ברסלב

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות· רבי דוד פרנקל

פרק א

הלכה א

שתיים כו'. בבבלי פריך מכדי תנא ממכות סליק מ"ש דתני שבועות משום דתני חייב על הראש שתים כו' חדא אזהרה דמחייב עליה ב' תנא שבועות ב' שהן ד'. והרמב"ם כתב טעם הסמיכות מפני שהוא ג"כ ממעשה הדיינים שאין רשות לכוף על השבועה אלא לשופט ע"כ. וקשה למה עזב הרמב"ם דרך הגמרא והוספה זו למה. ונראה כוונת הרמב"ם לשנויי בנדרים תנן כל כינויי נדרים כו' ושבועות כשבועות א"כ התם ה"ל למיתני כל דיני שבועות ובתירוץ הש"ס לא מיתרצא הך קושיא לכך קאמר שמקום מסכתא זו היא כאן בסדר נזיקין דתנן כל דיני השופטים. ול"ק לש"ס אלא מ"ש דתני שבועות שתים כו' ולא תני כל כינויי שבועות כו' ומשני משום דממכות קסליק הוצרך לפתוח בשתים שהן ד' והואיל ולא מצי פתח בכינויין לא חש לשנותן כאן שכבר תנן להו במסכת נדרים. והיינו דפריך הש"ס כאן מ"ש כו' ולא פריך כן בשארי מסכ' ועי' בתוס' בד"ה שבועות כו'. עוד כתב שם וא"ת אמאי לא תני ידיעות ברישא דהא בקרא כתיב ברישא כו' א"נ משום דמילי דשבועות כתיבי בקרא ברישא ונפש כו' והיינו שבועת העדות והא דלא פתח בשבועת העדות [משום] שאין בהן שתים שהן ד' ע"כ. וקשה א"כ מאי פריך הבבלי (ד' ג') פתח בשבועות ומפרש ידיעות דודאי יש לו לפתוח בשבועות דכתיב בקרא ברישא אבל כשבא התנא לפרש מה הן שתים שהן ד' צריך לפרש ידיעות תחילה שהן כתובים ברישא קודם שתים שהן ד' דשבועות:

ידיעות הטומאה. כתב תוס' בד"ה ידיעות כו' להך לישנא דאמר פ"ב (דף טו) ידיעות קמייתא דלא מייתן לידי קרבן לא קחשיב ידיעות בתרייתא דמייתי לידי קרבן קחשיב קשיא הא דלא תני ידיעות השבת י"ל משום דניחא ליה למתני דבמלאכות גופייהו איכא שתים שהן ד' כו' ע"ש. ול"נ התם בשבת דתני חיובי ופטורי ודאי דלא מצי למנקט ידיעות דלא שייך אלא במקום דמייתי לידי קרבן הלכך הכא אע"ג דתני חיובי לחוד נקט יציאות כדתנן התם ועוד הא טובא קמ"ל במאי דנקט יציאות דהכנסה נמי הוצאה מיקרי וקמ"ל דקחשיב לה בכלל אבות מלאכות ועי' בבבלי (דף ה') בתוס' בד"ה מי כו'. ועוד נראה לפי מסקנת הבבלי פ"ב מתני' כרב דאמר ידיעה קמייתא סגי בידיעת בית רבו איכא למימר לכך לא קחשיב ידיעה קמייתא דלאו ידיעה ממש היא וכ"ש שאם נאמר אפי' נעלם ממנו מקום מקדש ה"ל ידיעה והיא גופה קמ"ל דאתיא כרב לכך לא קחשיב ידיעה קמייתא אבל בשבת ל"ל למיתני ידיעות בתרייתא דמילתא דפשיטא היא. בבבלי פריך מ"ש הכא דתני לכולהו ומ"ש גבי יציאות השבת ומראות נגעים דלא תני לכולהו אמרי שבועות וידיעות דגבי הדדי כתיבין ודמיין אהדדי בקרבן תני להו גבי הדדי' ואיידי דתני [תרתי תני] לכולהו. וכתבו תוס' וא"ת במראות הנגעים ליתני לכולהו דדמיין בקרבן כו' ע"ש. ונרא' גם המקשה ידע דאיצטרך לשנותם יחד במקום א' דנדע דכולהון לחיובא דומיא דמראות נגעים ולאפוקי מדר"י ור"ע ועוד דברים אחרים שמעינן מהא ואין צורך לשנותן יחד בכל המקומות ועיקר קושיתו ה"ל למיתני כולן גבי יציאות השבת דקדים לכולן או גבי מראות נגעים דהוא עיקר הכוונה להורות על האחרים ומ"ש דתני לכולהון הכא ומשני כיון דאף אם תנא לכולהו במקום אחר היה צריך לשנות כאן שתים שבועות וידיעות דדמיין בתרתי לכך תני לכולן כאן וליתא לקושיות תוס':

יציאות השבת כו'. כתבו תוס' (דף ה') בד"ה שתים כו' הכא פי' בקונט' בפנים היינו הכנסות ובחוץ היינו הוצאות וא"כ מה צ"ל לקמן וקמפרש הכנסה לאלתר ל"ל להוכיח מדמפרש הכנסה טפי ה"ל לדייק מלשון בפנים דהיינו הכנסה ע"כ. ונראה גם רש"י מודה אי לית לן הוכחה דהכנסה מיקרי הוצאה ודאי צריכין לדחות בפנים היינו בע"ה העומד בפנים אבל השתא דמפרש הכנסה שמעינן דהכנסה מיקרי הוצאה טפי איכא לפרושי בפנים היינו הכנסה מלפרושי דקאי אבע"ה דא"כ הל"ל להעומד בפנים או לבע"ה דהא כשמפרש תני בעל הבית ומה לו לשנות לשונו. וכן צ"ל לפמ"ש תוס' שם ועי"ל בפנים היינו חיוב שמביא קרבן עליהם בפנים בעזרה דהיינו ב' הוצאות וב' הכנסות בחוץ היינו פטור. דקשיא א"כ אמאי לא פריך הש"ס אהך דשבת והא יציאות קתני וכמ"ש המהרש"א ותירוצו דחוק ע"ש אלא שלא פירשו כן אלא לפי האמת וכמ"ש:

שהן ד'. עי' בקונטרס. והיינו כר"ע דר"י לא מחייב לשעבר כדאמרינן בגמרא כתבו תוס' (דף ג') בד"ה שהן כו' וא"ת מה דוחקיה לפרושי הכי דהשתא קשיא ליה בסמוך אי ר"י האמר אינו חייב כו' לימא שהן ד' אזרוק ולא אזרוק ואתיא שפיר כר"י וי"ל דבפ"ג תנן בהדיא שהן ד' אכלתי ולא אכלתי והאי מתני' קיימא לפרושי מתני' דהכא וכ"ת ליתני שתים אוכל ולא אוכל שהן שמנה אכלתי ולא אכלתי אזרוק ולא אזרוק זרקתי ולא זרקתי דלא תני אלא דבר וחילופו כפירש"י במתני' עד כאן. וקשה מאן דמשני בבבלי שם ארומיא דמתני' מהן לחיוב מהן לפטור דסובר מתני' דפ"ב ופ"ג לא קיימא אמתני' דהכא כדמוכח מדברי תוס' שם בד"ה מהן כו' ע"ש דאיכא למה ליה לדחוקי מתני' לאוקמי במהן לחיוב כו' לימא שהן ד' אזרוק ולא אזרוק. על כרחך לומר דסובר שאין התנא שונה אלא דבר וחילופו ואזרוק ולא אזרוק אינו חילופו של אוכל ולא אוכל א"כ ה"ל לתו' לשנויי הכא מיד ולהוכיח שהוא כן דאל"כ ה"ל למיתני ב' שהן שמנה. והיה נ"ל לומר דהך תירוצא שכ' תוס' שאינו שונה אלא דבר וחילופו קאי נמי אקושיא קמייתא. ואף דלשונם כאן לא משמע כן מ"מ לשונם בריש שבת הכי משמע. אך קשה מראות נגעים מאי דבר וחילופו איכא. ואף שהן שני מינים אין בהן חילוף. וי"ל כיון שהשתים הן אבות והבאים מדרשא הן תולדות ה"ל דבר וחילופו ועמ"ש בסמוך. גם קושייתן יש לתרץ אי ס"ד שהן ד' היינו אזרוק ולא אזרוק א"כ קשיא למ"ד בפנים היינו חיובא ובחוץ פטורי. לר"י ליתני שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ והן אכלתי ולא אכלתי זרקתי ולא זרקתי ולא תימא דומיא דמראות נגעים בעינן דהכא דהוה עיקר שבועות ודאי אית ליה למיתני חיובי ופטורי כדאמרינן שם (דף ה') גבי יציאות השבת גם הויין דומיא דמראות נגעים הנך שתים שהן ד' שהם בפנים וצ"ע:

מראות נגעים שתים שהן ד'. לפמ"ש בסמוך דה"ל דבר וחילופו לפי שהן אבות ותולדות. צ"ל ר"ע דאמר זו למעלה מזו נמי סובר דאיכא תולדה לבהרת דאל"כ איך עלה על דעת הבבלי למוקמי מתני' כר"ע מהן לחיוב מהן לפטור קשיא מראות נגעים שתים שהן ד'. וכ"ת כיון דלדידי' סיד וקרום שתיהן תולדות הן שפיר קאמר שהן ד' א"כ הל"ל אחת שהן ג' דהא תרווייהו תולדה דשאת הן. וראיתי לתוס' שכתבו לקמן (דף ו') בד"ה אע"ג כו' שתים שהן ד' משמע שמכל אב יוצא תולדה ועוד כיון דלספחת לא קאי אלא אשאת מנ"ל לרבות מיני ב' תולדות ע"ש. ונראה מדלא כתיב לבהרת ולשאת ולספחת דאז ה"ל כסדר מעלותיהן ש"מ שיש תרי ספחת אחד לשאת ואחד לבהרת אלא דא"כ לכתוב לבהרת ולספחת ולשאת דהא בהרת עזה מכולן אלא לאשמועינן דאין טפילה לבהרת הא כיצד תרי תולדות נינהו אחד לבהרת ואחד לשאת ושניהן טפילה לשאת ודבר נכון הוא ליישב פירש"י. ושפיר ה"ל דבר וחילופו דהא מכל אב יוצא תולדה אחת. ונראה דגי' רש"י מראות נגעות שתים שהן ד'. וזה שכתב (דף ה') שנים שהן ד' מראה לשון זכר להכי תנן להו בלשון זכר. ר"ל כיון דמראה שם לזכר בסימן הנקבה לכך לא חש למיתני פעמים בלשון זכר שנים ופעמים בלשון נקבה שתים כו'. והיינו טעמא דרש"י שלא פי' כן במתני' (ובפירושי בקונטרס ריש שבת צריך להגיה בד"ה מהו כו' וה"ק שתים כתובים בקרא והן ב' הוצאות דעני ודבע"ה שהן ד' הכנסות דעני ודבע"ה דאתיין ממדרש חכמים שחייבין עליהן ושתים שתי הוצאות שהן ד' הכנסות בחוץ לפטור כו'):

שתים שהן ד' לחיוב כו' עי' בקונטרס. ותוס' כתבו (דף ה') בד"ה שתים כו' וריב"א פי' שתים הוצאה דחיוב ודפטור שהן ד' הכנסה דחיוב ופטור לבע"ה העומד בפנים וכן לעני העומד בחוץ כו' ובירושלמי בעי אי איכא לפרושי כפי' הקונט' או כריב"א כו' ועי"ל בפנים היינו שמביא קרבן בפנים בעזרה ובחוץ היינו פטור ע"כ. ותימא בשלמא שתים לחיוב ושתים לפטור שפיר איכא לפרושי כפירש"י ולא כריב"א אלא ד' לחיוב וד' לפטור בין לפירש"י בין לריב"א אינו כן וא"ל לפי' ריב"א דקאמר שתים שתי הוצאות שהן ד' שתי הכנסות איכא לאוקמי כולא לחיובא שתים שתי הוצאות דעני ודבע"ה שהן ד' שתי הכנסות דעני ודבע"ה לחיובא וכן לפטור ודמיא קצת לפי' ריב"א אף דלא דמי בכולא דאל"כ מאי בפנים ובחוץ דתנן על כרחך לומר בפנים בעזרה וכמ"ש בקונט' א"כ אין זה פי' ריב"א אלא עי"ל שכתבו תוס' שם והל"ל ובירושלמי בעי אי איכא לפרושי כפירש"י או כעי"ל. וראיתי לתוס' ישנים ריש מס' שבת שכתבו על פי' ריבי"א ואין נראה דבעי בירושלמי מה הן ב' שהן ד' ב' לחיוב ב' לפטור או ד' לחיוב וד' לפטור פי' ד' לחיוב בפנים בעזרה כו' ומסיק ב' לחיוב ב' לפטור ע"כ. מדבריו משמע אי הוה מסיק ד' לחיוב ד' לפטור הוה ניחא לפי' ריב"א דודאי ליתא וכמ"ש ועוד לפירושי בקונט' מסיק ד' לחיוב וד' לפטור. ונראה שגי' ת"י כמו שכתוב בסוגיין אלא דגרסי' הדא אמרה ד' לחיוב וד' לפטור בתר דברי ר"י קודם דברי ר' בא, וה"פ ת"ש ממתני' דתנן שבועות שתים שהן ד' ובא ר' יוסי לפרושי הך פשיטות מדנקט בהדי הדדי שבועות ויציאות השדה ש"מ יציאות דומיא דשבועות מה התם שתים שהן ד' לחיובא ה"ה יציאות כולהון לחיובא הדא אמרה ד' לחיוב וד' לפטור וא"ר בא שאין למפשט מהתם דהתם לאו עיקר שבת תני כולהו לחיובא אבל הכא דתני חיובא ופטורי דאי אפשר למצוא יותר מארבע חיובא תני שתים לחייב ושתים לפטור וקאמר וכר' בא מסתבר דתניא כוותיה והתני בניחותא דתניא דלתות ההיכל שתים שהן ד' וכי אית לך למימר שיש בזה חיוב או פטור אלא ודאי דוקא בשבועות תני כולא לחיובא אבל במקום אחר תני שתים שהן ד' אע"פ שאין בו חיוב אף כאן מסתבר לומר דתני שתים לחיוב ושתים לפטור. ואע"ג שאין כאן הוכחה גמורה קאמרי ת"י ומסיק ב' לחיוב וב' לפטור. ובריש מסכת שבת כתבתי לתרץ בענין אחר ע"ש. עוד י"ל מדאמר ר' מנא לקמן מראות נגעים לא הוה כולא לחיובא א"כ אף יציאות השבת איכא לפרושי ב' לחיוב וב' לפטור והא דלא תני הכא בפנים ובחוץ דכיון דלאו עיקר שבת הוא אבות דהיינו יציאות קתני תולדות לא קתני וכ"ת יציאות תרתי הויין מהן לחיוב ומהן לפטור דומיא דמראות נגעים קתני מה התם מהן לחיוב ומהן לפטור ה"נ כן:

מתני' אמרה כן שבועות שתים שהן ד' לא לחיוב כו'. וקשה מנ"ל אימא שבועות מהן לחיוב מהן לפטור ומתני' ר' ישמעאל מאי קאמרת הא בעינן שבועות דומיא דמראות נגעים כדאמר בבבלי א"כ גם יציאות השבת שכולא לחיובא ה"ל להוכיח ממראות נגעים:

לא אתינן מיתני כו'. כפי' בקונט' כן פי' ריב"א שבת (דף ב') בד"ה פטורי כו' ופריך מסוגיין אפירש"י ע"ש ונראה דרש"י מפרש לא בא התנא למיתני פטורים יותר ממניין החיובים שהן עיקר ופטורים תני איידי ואין להיות הטפל מרובה על העיקר. אבל לשון הש"ס מסכים יותר לפי' ריב"א:

מהו אהן פטור כו' עי' בקונט'. וא"ת אדרבה טפי איכא למשמע פטור אבל אסור מפטור ומותר וכ"ה בבבלי שם וי"ל בפטור ומותר קמ"ל רבותא דסד"א מ"מ אית ביה איסורא דלפני עור קמ"ל כל שיכול ליטלו בלא הוא לית בו איסור ומ"ש תו' והרא"ש שם אף בכה"ג איכא איסורא דרבנן שחייב להפרישו מאיסור. קשה שכתב פ"ק דעכו"ם (דף ו') דוקא בדקאי במקום שאינו יכול ליקח אם לא יסייע לו זה אבל בלא"ה אפי' איסורא ליכא ע"ש. וראיתי להש"ך י"ד סי' קנ"א ס"ק ו' שכתב לחלק ישראל חייב להפרישו משא"כ מומר ע"ש איני מבין דבריו ודאי שאנו מצווים להפריש המומר כמו שאר ישראל אלא שאין בידינו להפרישו א"כ כמו שאסור לסייע ישראל גמור אף למומר אסור גם בב"מ (דף ע"ה) בתוס' בד"ה ערב כו' ע"ש מפורש דגם בישראל בתרי עברי נהרא אין בו משום לפני עור וצ"ע לדינא:

הכנסה והוצאה שנים הם כו'. לפי גירסא זו נראה דר' יוסי לפרושי מתני' קאתי וה"ק עני ועשיר אע"פ שהי ענין אחד מנה אותן לשנים אבל הוצאה והכנסה אף שהן שנים קחשיב להו באחד וה"פ דמתני' הוצאות דעני הן שתים הוצאה שיש בה חיוב חטאת ופטור אבל אסור דאתי לידי חיוב שהן ד' פטור אבל אסור דלא אתי לידי חיוב חטאת ופטור ומותר בעני וכן שתים שהן ד' הוצאות לבע"ה אבל הכנסות לא קחשיב כלל אע"פ שההוצאה והכנסה הן שתים. וקאמר לר"י ממתני' דהכא דתנן יציאות השבת שמעינן דאין הכנסה דא"כ הוו י"ב ומדתנן פ' כלל גדול המוציא מרשות לרשות ש"מ שהכנסה בכלל הוצאה מעתה מיבעי' לן אי הוה הכנסה תולדה דהוצאה או שהיה כמו הוצאה עצמה ומצטרפין או אין מצטרפין ופשיט מהא דא"ר יסא בשם ר"י הכניס חצי גרוגרת כו' חייב ש"מ דמצטרפין. וריש שבת הגירסא הכנסה והוצאה אחד הן ומנו אותם חכמים שנים. וקשיא מאי קמיבעי' ליה דקאמר נשמעינה מן הדא ואפשר לומר דה"ק כי היכי דעני ועשיר אע"ג דאחד הן מנו אותם שנים ואם עשה זה חצי מלאכה וזה חציה כגון שזה עוקר וזה מניח אין מצטרפין אף בהכנסה והוצאה כן הוא או לא ופשיט ליה מדר' יוחנן ודוחק. הרמב"ם השמיט דין זה דר' יוחנן. ומדבריו משמע דאין מצטרפין. ונראה דסובר טעמא דר"י הוצאה והכנסה אחת היא דמה לי עיולי ומה לי אפוקי ולאו תולדה דהוצאה היא אבל בבבלי פ' הזורק קאמר הש"ס מיהו הוצאה אב והכנסה תולדה ואין אב ותולדה מצטרפין לכשיעור. ודייק ליה מהא דאמר התם בהזורק ולר"א דמחייב אתולדה במקום אב מאי איכא בין אב לתולדה ודחק בתירוצו ע"ש וקשיא לישני דאלו אב ותולדה דידיה מצטרפין משא"כ שתי אבות כדמשני לרבנן אלא ודאי אפי' אב ותולדה דידיה אין מצטרפין ובירושלמי ריש שבת (דף א' ע"ב) קאמר ר' יוחנן דלא כר' יוסי והרמב"ם פסק כר' יוסי א"כ ליתא לדר' יוחנן. והא דלא קאמר הירושלמי שם דכ"ע לית ליה דר' יוחנן דאב ותולדה אין מצטרפין י"ל ה"ק אפילו הוצאה והכנסה אחת היא ליתא לדר' יוחנן דלא עדיף הוצאה והכנסה מהוצאה והוצאה:

ויצו משה כו'. בחי' הרשב"א ר"פ הזורק כתב בהג"ה וקשה דלמא לאו מלאכה ממש קאמר אלא לנדבה תכלת ושאר דברים כדכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ע"ש. ולפמ"ש בקונטרס ניחא דא"כ ויכלא העם מלעשות הל"ל:

ר' אבין כו' עי' בקונט'. ובבבלי ס"פ המפקיד משמע ר' יוחנן מוקי למתני' בתרי טעמא ולא בתרי תנאי. לפ"ז אם נפרש כפי' בתרא צ"ל דהירושלמי פליג אבל ללישנא קמא הבבלי אתיא כר' לעזר. ועי' בבבלי שבת פר"ע (דף פ"ו) ברש"י בד"ה ומאי כו':

ואינו חייב אלא אחת. עי' בקונט'. נראה דסוגיין אתיא כרבא דאמר בבבלי שבת פ' כ"ג (דף ע') קצר וטחן כגרוגרת בשגגות שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות ונודע לו על קצירה של שגגת שבת וזדון מלאכות וחזר ונודע לו על קצירה של זדון שבת ושגגת מלאכות קצירה גוררת קצירה ואינו חייב אלא אחת אבל לר"ז דאמר התם חלוקין הן לחטאת אף הכא חייב שתים וע"ש:

מפני מה אמרו מראות כו'. וקשה אקרא ה"ל להקשות ל"ל למכתב לשאת ולספחת ולבהרת לכתוב המראה שבספחת דהיינו קרום ביצה ממילא ידעי' כ"ש מה שלמעלה טמא א"נ יפרש מקרום ביצה ולמעלה ול"ל למכתב שאת ובהרת כלל:

א"ל לומר שאם כו'. בקונט' הגהתי. דלקמן בסמוך גרסי' א"ל ויאמרו ואי כבר שניא ליה כל כהן תו לא קשיא מידי ואם נאמר הא דלקמן פליג ואיכא דמתני לא הכא. קשיא א"כ ללישנא קמא לא השיב לו שמצטרפין א"כ מאי פריך הש"ס ומנין שמצטרפין. לכך נראה הגהתי בקונטרס עיקר וכ"ה בבבלי אלא דפליג בסוף ע"ש והר"ש ריש פ"ק דננעים מביא הסוגיא כאשר היא לפנינו וצ"ע:

מה שנים מצטרפים כו'. כתב הכ"מ פ"ק מה' ט"צ נראה שבא לאפוקי דלא נימא דרשא דוהיה מלמד שמצרפי' בהרת עם שאת וכפירש"י אלא כולן מצטרפי' זה עם זה ור' אבין נמי ה"ק כיון שמצרפי' בהרת עם שאת שאינו מינו ה"ה לתולדה דשאת מצטרף ע"כ. ותימא הא מודה דוהי' לא משמע אלא בהרת עם שאת מצרף ואהך שאלה מנין שמצטרפי' מייתי הש"ס בסמוך קרא דוהיה אלא ודאי צירוף האבות יליף ר' מנא ור' אבין מדכתיב גבי אהדדי ואיך קאמר בירושלמי מפורש בהדיא דכולהו בהדי הדדי מצרפי'. ודבריו בדר' אבין משוללי ההבנה וצ"ע. ולי קשיא אר' מנא ור' אבין דילפי צירוף התולדות מצירוף האבות מה לשאת ובהרת דמצטרפי' שכן אינן גבוהין זה מזה יותר ממעלה אחת תאמר לצרף האבות עם התולדות שכן גבוהין זה מזה שתי תולדות. ולשיטת הרמב"ם בפי' המשנה פ"ק דנגעים דסובר ר"ע סיד גבוה משאת ניחא. אך קשה א"כ ה"ל למילף צירף התולדות עם האבות מק"ו ומה האבות שהן גבוהין שתי מעלות מצרפין תולדות עם האבות לא כ"ש וי"ל הואיל והן אבות מצטרפי ודוחק. וכתב הר"ש שם וא"ת בשחין ומכוה קאמר פ"ק דחולין לכך חלקן הכתוב לומר לך שאין מצטרפין וכאן איצטריך קרא דמצטרפין וי"ל מדכתיב שאת או ספחת או בהרת סד"א דלא מצטרפי לכך איצטרך קרא ע"כ. וקשה השתא דכתיב והיה או ל"ל הניחא לר' יאשיה איצטרך או לחלק אלא לר' יונתן דאמר לחלק לא צריך קרא או ל"ל וי"ל איצטרך דלא לצרף כל המראות בהדי הדדי דלא כשיטת הרמב"ם. וא"ת כיון דכתיב או משמע שאין מצטרפין א"כ מאי קאמר מנו חכמים שנים כו' איך דחינן בדברי חכמים דברי התורה וי"ל מדברי חכמים שמעי' דאו לא אתי לחלק אלא הפחות שבכולן והיינו דלא מצרפין אב עם תולדה שאינו שלו ותולדות בהדדי אבל אחריני כולהו מצרפי'. ולשיטת הרמב"ם י"ל איצטרך או לרבות דאפי' תולדות להדדי מצרפין דבכל מקום דלא איצטרך או לחלק אמרי' או לרבות ומקרא דוהי' לא שמעינן צירוף תולדות דלא כתיבי בקרא:

מלמד שאינן מצטרפין. כתב תוס' בסוגיין תימא דמייתי לה אהך דמסיק דמצטרפין. והר"ש כתב וט"ס הוא ושהן מצטרפי' גרסי'. והק"א פ' תזריע האריך בדבר ע"ש. ולפמ"ש בקונטרס אין צורך להגהה. אך הא קשיא חזקיה למה לא יליף מוהיה דכתיב ברישא:

מלמד שאינן זה למעלה מזה. כתב הר"ש שם חולק על הגמרא שלנו ע"ש. וא"ת הא לפי מסקנת הבבלי אינו מוכרח דסובר ר"ע זה למעלה מזה בחלוק וי"ל כיון דמסיק בפתוך אית לי' זה למעלה מזה וכדתני ר' נתן הדרינן לקמייתא כי היכא דאמר בפתוך ה"ה בחלוק ודלא כהכ"מ פ"ק מהט"צ ע"ש א"נ בהא ודאי פליג דגרס בברייתא דאמר ר"ע שאינן זה למעלה מזה ובבבלי מפורש לר"ע זה למעלה מזה. והרמב"ם כתב פ"ק דנגעים משנה ג' ודע שדעת ר"ע שתולדת בהרת תוקף הלובן מן השאת וחכ"א שאת יותר לבן מן הסיד וסיד יותר מקרום וסדרן לדעת החכמים בהרת שאת סיד קרום כך מתבאר מגמרא דשבועות ע"כ. ותימא אף שלדעת חכמים מבואר שכך סדרן אבל פשטא דשמעתתא משמע שגם לר"ע כך סידרן. בפ"ק מהט"צ כ' דכולן מצטרפי בהדי הדדי אלא לומר לך כל כהן כו' ע"ש. וקשיא ליה כולא סוגיא. וכבר עמד עליה הכ"מ שם ואין תירוצו עולה יפה דקאמר כר"ע ס"ל ע"ש וזה מן הנמנע שהרי קאמר מפורש לר"ע סיד קודם צמר והרי פסק שם צמר ואח"כ סיד. ונראה שסובר מ"ד זה למעלה מזה ודאי סובר נמי שאין מצטרפין אלא זה למעלה מזה דדריש תולדה דבהרת מספחת ותולדה דשאת מדכתיב ומראה עמוק כדתניא בת"כ ומ"ד שאינן זה למעלה מזה יליף מספחת שני התולדות וממילא מצרפין אפי' התולדות להדדי. והיינו דקאמר הש"ס מתני' דתנן סיד ההיכל שנייה לה ולא קאמר סתם שנייה ש"מ דסובר שבלבנינות אין סיד ההיכל שניה לבהרת והיינו דלא כר"ע דלדידיה צ"ל שבלבנונית סיד שניה לבהרת דאל"כ בהדי מאן ליצרפי'. וליכא למימר לר"ע באמת אין צירוף לסיד ההיכל דהא אמר בברייתא לומר שמצרפין זה עם זה. ופריך אי הכי שנאמר לר"ע דאמר זה למעלה מזה אין מצרפין אותן אלא כשזה למעלה מזה קשי' נמי קרום ביצה על כרחך לומר הא דאמרינן דמצטרפים היינו אב ותולדתו והא דבעינן זה למעלה מזה אתי למעט אב ותולדה אחריני א"כ סיד ההיכל נמי לא קשיא ומשני האי מאי ודאי מסברא אין לצרף אפי' אב ותולדתו כיון דבעינן זה למעלה מזה אלא אי ליכא סיד ההיכל בעולם ה"א מדכתיב ומראה עמוק ולספחת שמעינן קרום וקרא יתירא קמ"ל דמצטרפת עם שאת אע"ג דמינחתא מינה טובא אבל השתא דמוקמי' ספחת לסיד ההיכל קשיא בהדי מאן ליצרף וה"ה דקשיא השתא נמי אקרום אלא מחוורתא מתני' דלא כר"ע אלא כחכמים דלא בעינן זה למעלה מזה וכולהון מצטרפי אהדדי ור"ע סובר סיד ההיכל לבן מצמר. ופריך והיכא שמעי' כו' א"ל לומר שמצטרפים איכא לפרושי דה"ק שמצרפין האב עם תולדתו אבל לא אב עם תולדה אחריני או ה"ק שמצרפין זה למעלה מזה אבל שלא כסדרן לא דליכא למימר דה"ק לומר שמצרפין כולם יחד. דאיך נאמר לכך חלקן לומר דמצטרפין אלא ודאי כמ"ש והשתא קאמר הש"ס ע"כ זה למעלה מזה קאמר דליכא למימר שמצרפין האב עם תולדתו דוקא ולעולם סיד ההיכל למטה מצמר א"כ הל"ל נמי מסיד ההיכל ולמעלה מצטרפין עם הבהרת אע"ג דמנחתא טובא אלא קסבר ר"ע סיד למעלה מצמר ושמצרפין זה למעלה מזה קאמר. והא דקאמר הש"ס ואם איתא של צמר דיהה הימנה מיבעי' ליה ה"פ ואי איתא דסובר ר"ע של סיד תוקף בלבנונית מן הצמר לא הל"ל של סיד דיהה הימנה שגם היה עזה אלא הל"ל של צמר דיהה הימנה ומשני אין ה"נ כו'. ולפ"ז מתפרש יפה לשון אי הכי. גם הא דקאמר אלא מחוורתא כו' (ועי' בק"א) ואין צורך למה שדחקו תוס' בד"ה מפני כו' ואע"פ כו'. וניחא קושייתם בד"ה ואם איתא כו'. גם מה שדקדקו המפרשים מיושב היטב. והא דפסק הרמב"ם כולן מצרפין זה עם זה היינו כחכמים כדמסיק לקמן סוף סוגיין. גם הבבלי איכא לפרושי הכי וכמ"ש. גם מתני' בפ"ק דנגעים הכי מפורשת כמ"ש הרמב"ם בפירושו ע"ש ושים לבך לסוגיא זו כי עמוקה היא:

אם אומר את כן כו' עי' בקונט'. וקשה מנ"ל דקרא אתי למעוטי כהה מן הכהה דלמא קמ"ל דאפי' כהה לחוד אם לא פשה טהור אבל פשה אפי' כהה מן הכהה טמא וי"ל א"כ הל"ל ואם כהה הנגע ופשה בעור טמא ממילא שמעי' אם לא פשה טהור ואם לא פשה ל"ל אלא ללמד דוקא כהה טמא אבל כהה מן הכהה טהור ונראה חכמים דסברי כולן מצטרפין לית להו הך דרשא וכקושיין:

זו דברי ר"י ור"ע כו'. בסוגיין בבבלי מבואר דר"ע לא ס"ל כר"מ דאמר שאת כקרום ותולדתה וכן מפורש כאן. והר"ש כתב פ"ק דנגעים הא דתני בת"כ ומראה עמוק שני לשאת אתיא כר"מ ע"ש. וקשה הרי מפורש כאן דר"ע יליף ליה ממראה עמוק וצ"ע ועי' בק"א:

מתניתא אמרה כן כו' עי' בקונט'. וקשה הא אפי' כר"ע אתיא דהא איהו נמי יליף תולדה דבהרת מספחת ושפיר קאמר אין מספחת עזה וי"ל אי כר"ע טפי ה"ל למילף מדכתיב ומראה עמוק דילפי' מיניה תולדה דשאת והשתא עם קרום ביצה מצטרפת כ"ש עם בהרת. מאי קאמרת שאני תולדה דשאת שהיא מינה א"כ מתולדה דבהרת נמי ליכא למילף שהיא מינה אבל לרבנן ניחש דילפי שני התולדות מספחת:

הלכה ב

כל שיש בה כו'. עי' בקונט' וכ"ה בבבלי. וא"ת למה לא תני ידיעות הטומאה בפני עצמן במקומן או בקדשים או בטהרות כי היכי דתני יציאות השבת ומראות נגעים וי"ל כיון דזוטר מילייהו אין לסדר בהם מסכת בפני עצמה ולחברן עם מסכת אחרת הנאה שבכולם היא שבועות דגבי הדדי כתיבין ודמיין אהדדי בקרבן עולה ויורד. וכ"ת ליהוי ידיעות עיקר ולסדר שבועות גבייהו דהא שבועת ביטוי ליכא אלא פרק א' י"ל ודאי כולהו שבועות שייכא גבי אהדדי והיא עיקר המסכתא ואגב נקט ידיעות בהדייהו. ועי' בתו' ד' ג' ע"ב בד"ה איידי כו':

ת"ל ונעלם כו'. עי' בקונטרס וכ"פ רש"י. וכתב תוס' וקשה הרבה לפירושו ל"ל ונעלם למימר דאינו חייב על העלם מקדש הא מסברא פטור תדע דרבי מצריך ונעלם לחייב על העלם מקדש ע"כ. ותימא כיון דמקרא ילפינן דקרבן עולה ויורד אטומאת מקדש וקדשיו בשגגה בא דבמזיד כתיב בהו כרת ולכך אייתר ונעלם מהיכא תיתי לפטור על מקדש על כרחך לומר מסברא ה"א בעינן שיהיה העלם טומאה ומקדש בידו אבל בהעלם דחד לא לכך כתיב ונעלם לאשמועינן דעל העלם דחד חייבין ואי כתיב ונעלם סתמא סד"א על העלם מקדש לחוד נמי חייב לכך איצטרך והוא טמא למעט דאינו חייב על העלם מקדש ואי לא כתיב ונעלם קמא אלא ונעלם והוא טמא והוא ידע ה"א והוא ידע אידיעה בתרייתא קאי דאורחיה דקרא כן הוא כדאמרי' לר' ואי לאו דידיעה בסוף לא צריכא קרא מוקמי' והוא ידע לידיעה בתרא ונעלם לריבויי העלם מקדש ור' סובר ידיעות שמעי' מונעלם והוא ידע אלא דסד"א בעינן העלם זה וזה לכך כתוב והוא טמא לאשמועינן בהעלם טומאה לחוד סגי ועדיין ס"ד והוא טמא אתי למעוטי נמי העלם מקדש לכך כתיב ונעלם יתירא. וכ"ת לר' והוא טמא ל"ל מדכתיב תרי ונעלם שמעינן העלם טומאה והעלם מקדש י"ל אי לאו והוא טמא לא ידעינן דונעלם קאי על טומאה ומקדש דלכל הפירושים צ"ל כן ועוד אי לא כתיב והוא טמא לא אייתר אלא ונעלם בתרא דונעלם קמא איצטרך לידיעה קמייתא. ודברי המהרש"א תמוהים דמ"ש לרש"י ונעלם קמא לגופיה וממילא אימעיט העלם מקדש דמהיכי תיתי לחייבו ע"כ קשה א"כ מאי קאמר ונעלם קמא דוקא למיגמר מיניה על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש הא לאו צריך קרא למיגמר מיניה שאינו חייב על העלם מקדש ועוד לשיטתו ל"ל לרש"י למימר דידיעה בתרייתא לא צריך קרא. ומ"ש תוס' ועוד דפי' לידיעה בתרייתא כו' א"כ בכל החטאות דכתיב או הודע ליבעי ידיעה בתחלה ע"כ וקשה הא קושיא זו מפורשת בש"ס בסמוך וכבר שניא לה דאיצטרך למחוייבי חטאות כו' שעבר עליהן יה"כ וכ"ת א"כ איכא לאוקמי נמי והוא ידע בהכי י"ל כי היכא דילפי' מאו הודה חייבי אשמות אע"ג דבחטאת כתיב ה"נ איכא למילף מיניה קרבן עולה ויורד ומעתה מ"ש תוס' ועוד הרי ר' דריש והוא ידע לידיעה בתרייתא וכתיב קרא לאורתא דמילתא אע"ג דלא איצטרך ע"כ אינו ראיה כלל די"ל סובר ר' דאין למילף קרבן עולה ויורד מחטאת. ומ"ש תוס' עוד א"נ איצטרך למעוטי הפריש קרבן קודם שנודע לו כו' ע"ש לא קשיא כלל דהא לפום שיטתם עולה ויורד מחטאת ילפי' ובחטאת כתיב או הודע דבעי ידיעה קודם הפרשה והכי מסתבר דילפי' עולה ויורד מחטאת דהא בטומאת מקדש וקדשיו שהן בכרת במקום חטאת קאי גם אין לחלק בין ידיעה בתחלה לידיעה דקודם הפרשה. ומ"ש תוס' עוד י"ל ונעלם ונעלם ב' פעמים שדי והוא ידע בין תרי ונעלם דהשתא אינא ידיעה אחר העלמה וקודם העלמה ע"כ. קשה א"כ ונעלם קמא היינו ידיעה בתרייתא ובתרא היינו בתר ידיעה קמייתא ועוד למה לא כתב והוא ידע קודם ונעלם בתרא אבל לשיטת רש"י ניחא דאגב אורחא קמ"ל ידיעה בתרייתא אע"ג דלא איצטרך ועמ"ש לקמן בסמוך בד"ה דר"י כו':

ועד כדון כו'. עי' בקונט' וכ"פ בגליון. ותימא הא לא דמיא הך דהכא ללשונות כפולים כגון הכה תכה דהכא קרא יתירה הוא לכך נראה דה"פ עד כדון כר"ע דאינו מחייב על העלם מקדש אלא ר"י דמצריך ונעלם להעלם מקדש ידיעה בתחלה מנא ליה ומשני סובר ר"י כר' וכן עיקר:

דר"י כר' כו'. כתב תוס' (דף ג') בד"ה אי ר"י כו' ור"י כר' דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה כדאמר בירושל' ר"י כר' ור' כר"י אע"ג דבבלי פליג לא בעי ידיעה בתחלה אפי' ידיעת בית רבו מדלא מוקי חיצון מכפר אפי' אין לו ידיעת בית רבו משמע דלא בעי ידיעה בתחלה כלל ע"כ. וראייתם זו אינה מוכרחת דאין סברא לומר שנקבע קרבן ביה"כ בשביל תינוק שנשבה לחוד דאפשר שלא נשבה תינוק בשנה ההוא נמצא שחיללו יה"כ בהקרבת קרבן שאין בו צורך אבל אין בה ואין בה צורך הוא דאי אפשר שלא יהא בכל ישראל אחד שלא חטא בכה"ג (ול"ד להא דאמרינן לקמן דף ז' אין לך אלא מה שקבעה התורה ע"ש). אבל האמת כדבריהם דהירושל' פליג וסובר דגם ר"י בעי ידיעה בתחלה מדפרי' עד כדון כר"ע כו' וכן משמעות כולא סוגיא אלא בהא פליג דלר' בעי ידיעה ממש וקשיא לי כיון דלא מצינן למילף מונעלם אלא ידיעת בית רבו כדמסיק בבבלי (דף ה') א"כ מאי קאמר ר' אינו צריך ונעלם יתירא הרי צריך הרבה לאשמועינן דלא סגי בידיעות בית רבו ומנ"ל דחייב נמי על העלם מקדש וצ"ע:

ואפי' כר"ע אתיא כו'. וקשה הרי מפורש בבבלי (דף ד') בברייתא ר' אומר א"צ הרי הוא אומר ונעלם מכלל דידע כו' א"כ מה ת"ל ונעלם ונעלם אחת לחייב על העלם טומאה ואחת על העלם מקדש וי"ל אין זה סיומא דדברי ר' אלא סתמא דש"ס הבבלי מסיים שכן הוא לר' והירושלמי מספקא ליה כדמסיק. גם בת"כ פ' ויקרא ליתא להך סיומא וה"ג התם ר' אומר ונעלם מכלל דידע והוא ידע הרי שתי ידיעות. ותו לא. והרב בק"א שם כתב שטעה המשמיט סיומא דברייתא ע"ש שהאריך ודבריו אינן נכונים ואשטמיטתא סוגיין. אך תירוץ הירושלמי קשה ל"ל תרי קראי להעלם מקדש וקדש הא ר' אית ליה גז"ש דטומאתו טומאתו קדש ממקדש כמפורש לקמן בסוגיין ובבבלי (דף ז') בפרקין א"כ בחד סגי וי"ל דהירושלמי לא גרס לקמן ר' אומר נאמר כאן בהמה טמאה כו' כדגרס הבבלי ולית ליה לר' גז"ש דבהמה טמאה וכ"ת מנ"ל דאיירי בטומאת מקדש וקדשיו י"ל יליף ליה מכרת השלישי המיותר בשלמים דאתי ללמד על טומאה הכתובה בתורה סתם וכדס"ד דרבא בבבלי (דף ו') וסובר כר"ש דאמר דברים שאינן נאכלין אין חייבין עליהן משום טומאה. ולחטאת הפנימית לא צריך קרא דסובר כרבנן דגם בפיגול אין חילוק בין פנימית לחיצונית אף טומאה כך היא. וכרת יתירה לסתם טומאה הוא דאתי. ולית ליה גז"ש טומאתו וכ"ת א"כ קשיא תינח קדש דכרת יתירא דקדש כתיב מקדש מנ"ל י"ל יליף בהיקישא דכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא איתקש מקדש לקדש. ועמ"ש לקמן סוף ד"ה אין כו'. ורש"י פי' בפ' צו ג' כריתות אמורים באוכל קדשים בטומאת הגוף ודרשו רבותינו בשבועות אחת לכלל ואחת לפרט ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד שלא נאמר אלא על טומאת מקדש וקדשיו ע"כ. ותימא הא לא קאי הכא במסקנא שם אלא כרת שלישי איצטרך לדברים שאינן נאכלין או לחטאת הפנימית לר"ש ואף לס"ד דש"ס שם לא ילפי' מכרת השלישי אלא טומאת מקדש אבל טומאת קדש יליף מבהמה טמאה כמפורש בש"ס שם וצריך עיון ומה שאני תמה בזה לס"ד דרבא דאייתר ליה כרת השלישי ומוקי ליה באם אינו ענין למקדש טפי הוה ליה למוקמי בטהור שאבל את הטמא דהא מסברא אית לן לאוקמי בטומאת הבשר כדאמרי' בסמוך ובבבלי זבחים פ' ב"ש [דף מ"ו] בשלמא לכולהו תנאי ניחא לת"ק מדכתיב טומאתו לגז"ש ש"מ דאתי למעוטי דלא נימא דקאי אטומאת בשר א"כ איך נאמר דקאי אטומאת בשר באם אינו ענין. לר"ח נמי מדלא כתיב עליהם לשון רבים ומדלא כתיב בו ש"מ למעוטי בשר קאתי אלא לר' דיליף מואכל קשיא דטפי מסתבר לאוקמי קרא בטומאת בשר אע"ג דלא דמיין תרי קראי להדדי מלימר קרא מיותר ובאם אינו ענין קאמר. והך סוגיא דרבא בבבלי אליבא דר' נאמרה ע"ש. ולפמ"ש לקמן בד"ה רבי אומר כו' ניחא ע"ש:

והלא כבר נאמר והוא טמא ואשם. וקשה אף אי לא נאמר והוא טמא ואשם נמי איכא למשמע מוהוא ידע ואשם דבעינן ידיעה בסוף וכ"ת אי לא כתיב והוא טמא ואשם ה"א והוא ידע אתי לידיעה בתחלה היינו דקאמר אם אינו ענין לידיעה בתחלה י"ל אי ס"ד ידיעה בתחילה שמעינן מוהוא טמא קשה מאי קאמר ר' בון אם אינו ענין לידיעה בסוף תנהו ענין לידיעה בתחלה הא ידיעה בתחלה מוהוא טמא שמעינן לכך נראה תרי ידיעות בתחלה הן אחת ידיעת בית רבו ואחת ידיעה ממש וידיעת בית רבו מוהוא ידע שמעינן. ואייתר ליה ואשם ללמד שאין החטא ששכח ידיעת בית רבי אלא שאשמו גדול מזה שהיתה לו ידיעה גמורה ואפ"ה שכח ועבר. ומעיקרא ס"ד אם אינו ענין לידיעת בית רבו בתחלה שכבר שמעי' מוהוא ידע תנהו ענין לידיעה בסוף וה"ק ובסוף ידע שאשם וקאמר ר' בון לידיעה בסוף לא צריך קרא על כרחך קרא אתי לידיעה בתחלה דבעינן שתהא ידיעה גמורה ועי' ברא"ם פ' ויקרא בפסוק או כי יגע כו':

אם לא נודע לו בסוף היך מביא קרבן. וק' הא איצטרך קרא דבעי ידיעה בסוף קודם הקרבתו דסד"א אם ספק לו אם חייב חטאת או לא יכול להביא חטאת ולהתנות ולומר אם נתחייבתי חטאת ה"ז חטאתי ואם לאו תהיה נדבה קמ"ל דבעי ידיעה ברורה שחטא קודם הבאת קרבנו. וכן מפורש בש"ס שבת פ' כלל גדול (דף ע"ג) וברש"י שם בד"ה והרי חטאות דבעי' ידיעה בתחלה שאם הביא חטאתו וקודם שנודע לו החטא אינה מכפרת שנא' או הודע אליו חטאתו והביא ע"כ ורש"י פי' בפרקין (דף ד') בד"ה ונעלם כו' וידיעה בסוף לא צריכא קרא דאי לא ידע שחטא אמאי ליתי קרבן ע"כ ותימא הא ודאי צריך קרא לידיעה ודאית דהא אשם לא בעי ידיעה זו כמפורש בשבת שם. ותוס' כתבו בד"ה ונעלם כו' א"נ איצטרך לידיעה בתרייתא למעוטי הפריש קרבן קודם שנודע לו כו' ע"ש. לא ידעתי מי דחקוהו למוקמי קרא או הודע קודם הפרשה. ופשטא דקרא הקרבה משמע דכתיב או הודע אליו חטאתו והביא וצ"ע:

פתר לה במחוייבי חטאות כו'. נראה סובר הירושלמי אף חטאת לא בעי ידיעה קודם החטא אבל הבבלי דסובר חטאת בעי ידיעה בתחלה מדכתיב או הודע לכך יליף בפירקין (דף ח') מקרא אחרינא דחייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יה"כ חייבין להביא אחר יה"כ אבל בכריתות פ' בתרא (דף כ"א) יליף ליה במסקנא מאו הודע ועמ"ש לקמן (דף ה') בד"ה יכול כו':

הזהיר וענש כו' עי' בקונט' וכ"פ רש"י. וכתב תוס' ותימא בפ"ב דמכות בין לר"י בין לר"ל אתי האי קרא לתרומה וקדש נפקא לר"י מגז"ש דטומאתו ולר"ל מבכל קדש לא תגע ויתכן פי' למ"ד בזב ובמצורע הכתוב מדבר ומאי אשר יטהר עד דמייתי כפרה. וכתב המהרש"א מיהו רש"י לקמן מפרש בקדשים לא יאכל הוי נמי אזהרה לתרומה כו' וק"ק לקמן משמע דאזהרות קדש ותרומה מבכל קדש לא תגע נפקא ע"ש. ונראה דרש"י דייק ליה דסוגיא דהכא פליג אר"י ור"ל וסברי קדש ותרומה מחד אזהרה נפקא מדקאמר לקמן בכל קדש לא תגע קאי אתרווייהו אלא דקשיא היא גופא מנ"ל דקדש סתם תרווייהו משמע וניחא ליה מדחזינן דכולל תרווייהו בקרא בקדשים לא יאכל דקאי אקדש דכתיב עד אשר יטהר דהיינו עד דמייתי כפרה וקאי נמי אתרומה מדכתיב בהאי ענינא ובא השמש וטהר דקאי אתרומה כמ"ש בד"ה תרומה כו' ע"ש. לכך מוקמי' נמי בכל קדש לא תגע אתרווייהו. וכ"ת א"כ תרי קראי ל"ל י"ל חד לאכילה וחד לנגיעה וכדאמרינן במכות בין לר"י בין לר"ל דצריכין תרי אזהרות חד לאכילה וחד לנגיעה (ודלא כמהרש"א) מיהו קשה מי דחקו לומר דסוגיין פליג נמי בהא אר"י ור"ל וסובר דקדש סתם משמע קדש ותרומה מדדריש תרווייהו מבכל קדש לא תגע דלמא ס"ל כת"כ ויליף תרומה מבכל כ"כ רש"י פ' תזריע. ולולי דמסתפינא אמינא דט"ס הוא ברש"י וצ"ל תרומה הזהיר דכתיב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר והאי ובא השמש אתרומה קאי. ואני תמה במכות פ"ג פליגי ר"י ור"ל אזהרת תרומה מהיכא ולא מייתי ליה מהך קרא וצ"ע. ורש"י כתב בפ' צו טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה וחכמים למדוה בג"ש ע"כ והיינו כר"י דיליף אזהרת טמא שאכל את הטהור בג"ש טומאתו ותימא הא תניא כוותיה דר"ל (פ"ב דמכות) דסובר בכל קדש. לא תגע קאי אקדשים כמפורש שם גם רש"י בעצמו בפ' תזריע כתב בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל קדשים בטומאת הגוף ובכל לרבות את התרומה וזה דלא כר"י ור"ל כמ"ש הרא"ם מ"מ איכא אזהרה מפורשת והנה הוא סותר דברי עצמו וצ"ע:

יכול ישראל שאכל מעשר אונן או טמא כו'. וקשה מאי ס"ד דאונן הוא בקרבן זה הא טמא כתיב בקרא ודוחק לומר קסבר ראב"י אונן צריך טבילה לקדשים מדאורייתא מטעמא דחשבינן ליה כטמא. ועי' חגיגה פ"ג ופסחים פ"ח וצ"ע:

ומע"ז למדת כו' עי' בקונט' וקשה הא איצטרך או הודע שחייבי חטאות ואשמות וודאין שעבר עליהן יה"כ מביאין אחר יה"כ כדאמרינן בסמוך וי"ל הך סוגיא פליג אר' בון ושובר חייבי חטאות ואשמות וודאין שמביאין לאחר יה"כ יליף ליה מלכל פשעיהם ואו הודע איצטריך לידיעה בסוף וכסברת הבבלי (כמש"ל בד"ה פתר כו') והיינו דלא ליתי וליתני (וכמש"ל בתוס' בד"ה אם כו') וסובר בקרבן עולה ויורד איצטרך תרי קראי חד לידיעה קמייתא וחד לידיעה בתרייתא וקשיא ליה ידיעה בתרייתא ל"ל קרא נלמוד מחטאת:

או מה להלן בתרומה כו'. עי' בקונט' ותוס' כתב (דף ו') בד"ה אימא תרומה פי' אימא נמי תרומה אבל אין לפרש אימא דוקא תרומה אבל מקדש וקדש דבכרת לא סגי להו בקרבן עולה ויורד דהא בסמוך לא פריך הכי אלא משום דכתיב בה למיעוטא ע"כ. וקשה כיון דידע המקשה דמצינו קרבן עולה ויורד בדבר שאין בו כרת כגון שמיעת קול ודאי קושייתו ואימא תרומה דוקא אבל קדש ומקדש לא דכיון דאית בהו כרת ילפי' להו מעכו"ם שהיא בקרבן קבוע וכיון דמצינו בדבר שאין בו כרת קרבן עולה ויורד מסתברא לאוקמי קרבן עולה ויורד דטומאה נמי בדבר שאין בו כרת וכי משני הש"ס בה מיעוטא פריך ואימא בה למעוטי מקדש דלמעוטי קדש לא צריך קרא דלא מצינו עון כרת דמחייב עליה קרבן אלא דסד"א להקיש מקדש לתרומה מדכתיב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא וכ"ת כיון דאמקדש וקדש חייב מיהת קריבן דהוקשו לעכו"ם א"כ טפי אית לן לומר דהחמיר עלייהו הכתוב שיהו בקרבן עולה ולכך מסיים ולא סגי ליה בקרבן עולה ויורד כו' כלומר אדרבא קולא היא לומר דסגי ליה בקרבן עולה ויורד. והשתא ניחא לשון הש"ס דקאמר ואימא בה למעוטי מקדש ולא קאמר למעוטי מקדש וקדש. עוד כתב תוס' שם וה"ה דהמ"ל אימא טמא ששימש שאפשר להיות איסור עבודה בלא איסור מקדש כו' אלא משום דהיא גופא גמר מתרומה בפ' הנשרפין ע"כ. וקשה בפ' הנשרפין (דף פ"ג) גרסינן טמא ששימש במיתה יליף חילול מתרומה ופריך ונילף חילול חילול מנותר מה להלן כרת כו' ומשני שכן גוף טמא מקוה ברבים אדרבה מנותר ה"ל למילף שכן קדש פנים פיגול ונותר חילול דרבים מחילול דרבים עדיף. ואי ס"ד טמא ששימש מביא קרבן א"כ הל"ל דדמיא לנותר נפישן ששניהם בקרבן וכי אמרינן חילול דרבים מחילול דרבים עדיף דוקא כשהן שוין אבל כשהן נפישין לא. ותדע דגרסי' שם (דף פ"ד) בעל מום ששימש במיתה יליף חילול מתרומה שכן פסול הגוף מפסול הגוף אדרבא מנותר הל"ל שכן קדש פנים פיגול ונותר אלא מטמא ששימש שכן גוף קדש פנים פיגול ונותר. ואיכא עוד בנותר שכן ברבים וצ"ל פסול הגוף עדיף וקשיא א"כ מתרומה ה"ל למילף שכן פסול. הגוף אע"ג דהנך דנותר נפישין אלא ודאי כל היכא דנפישין לא מהני פסול הגוף וכ"ש חילול דרבים. וכ"ת הא דאמרינן פסול הגוף עדיף היינו פסול גוף דעבודה וכמ"ש תוס' שם בד"ה אלא כו' א"כ לעיל דיליף טמא ששימש מתרומה הל"ל פסול הגוף עדיף (דהא פסול הגוף עדיף מחילול דרבים) ולא משום חילול דרבים כו' ע"כ י"ל אי אפשר לקיים תירוצם דקשה עוד שם בש"ס לר' נילף בעל מום מנותר דנפישין ולא מתרומה וכקושית הש"ס והדר נילף טמא ששימש מבעל מים ולא מתרומה דנפישין וצ"ל טמא ששימש מסתבר למילף מתרומה דאית ביה תרתי פסול הגוף וחילול דרבים משא"כ בעל מום חילול דיחיד הוא וכ"ת הא נפישין בתרומה איכא תלת טמא מקוה ברבים ובבעל מום ארבעה קדש פנים פגול ונותר י"ל גוף דתרומה דמיא טפי שחסרון שניהם בא מחוץ לגופן וה"ל ארבע וארבע וחילול דרבים עדיף דלגבי בעי מום ליכא למימר פסול הגוף עדיף דהא איהו נמי מיהת פסול הגוף הוא אבל תי' תוס' דאמרי פסול הגוף דעבודה עדיף טפי מחילול דרבים ובתרומה ליכא פסול הגוף דעבודה קשיא ניליף בעל מום מנותר וצ"ע עוד כתב תוס' שם ומטומאת הכהנים לא מצי למפרך שלא הוזהרו אלא על המת והכא כתיב שרץ ונבלה ע"כ. וקשה איך אפשר למוקמי בטומאת כהנים הא לית בהם עונש ואנן ענש והזהיר בעינן וי"ל למסקנא קאי וקשיא להו נימא מידי דהוה אשמיעת קול שהיא באזהרה לחוד ואפ"ה חייבין עליה קרבן א"נ היא גופא קשיא מנ"ל דבעינן עונש דלמא באזהרה לחוד איירי קרא. והשתא דכתיב בה ממעטינן מיניה טומאת כהנים ומנ"ל למעט תרומה דענש והזהיר. וה"ג בת"כ פ' ויקרא מתוך שנא' ובנבלתם לא תגעו יכול יהי' ישראל חייבין על מגע נבלות ת"ל מאלה יש מאלה חייב ויש מאלה פטור אוציא את ישראל שאינן מוזהרין על אבות הטומאה כל ימות השנה ולא אוציא את הכהנים שמוזהרין על אבות הטומאה כל ימות השנה שנא' אמור אל הכהנים וגו' ת"ל מאלה כו' ע"כ. וקשה ל"ל מאלה למעט טומאת כהנים תיפוק לי' מדכתיב שרץ ונבלה וכמ"ש תוס' וי"ל ה"ק כיון דמצינו שהכהנים מוזהרין אטומאת מת בכל השנה יהו מביאין קרבן גם אמגע נבלות ברגלים וכן אמגע מת בשאר ימות השנה לכך כתיב מאלה. וכ"ת הא ע"כ הבבלי לית ליה דרשת הת"כ דא"כ מאי פריך מתרומה הא כתיב מאלה וי"ל אין למעט מאלה אלא אחת וישראל וכהנים ממעטינן מדכתיב שני פעמים מאלה וראב"י דממעט נמי תרומה מאלה כדמפורש לעיל בסוגיין ובת"כ בסיפא שם סובר כיון דממעטינן מאלה קמא היכא דליכא עונש ממילא אייתר מאלה בתרא למעט תרומה וסוגית הבבלי אזלא אליבא דת"ק. ודלא כמ"ש תוס' וצ"ע:

אין לי אלא טומאת קדש טומאת מקדש מנין. בבבלי משני א"ק בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא איתקש מקדש לקדש א"ה תרומה נמי דאמר מר בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה כו'. וכתב המהרש"א וקשה מאי פריך תרומה נמי א"כ גז"ש דר' ל"ל דהא איכא למילף כולהו במה מצינו אלא בה למעט תרומה וי"ל מדאיצטרך גז"ש דר' לא היינו ממעטים אלא טמא ששימש אבל מקדש ותרומה ילפינן מהיקישא ע"כ. ותירוצו קשה ודאי אם נאמר טמא ששימש אימעט מקרבן יש למעט גם תרומה מגז"ש דחילול חילול. ואין לדחות הגז"ש מקמי היקישא בכל קדש לא תגע וגו' דהא תרומה אינו מפורש בהך קרא אלא מריבוייא בכל אתיא כמ"ש תוס' י"ל דלא קאי היקישא אריבוייא ועוד כיון דגילה לן קרא טמא ששימש אע"פ שהוא במיתה אינו בר קרבן יש לנו לומר דגם טמא שאכל תרומה לא הוי בר קרבן. וקושייתו נראה לתרץ השתא דמסיק מידי דהוי אשמיעת קול מבנין אב ליכא למילף מקדש וקדש דלא מסתבר למוקמי קרא אלא בתרומה דלא אשכחן עון כרת שחייבין עליו קרבן (וע"ש בתוס' בד"ה לא כו') וגלי לן גז"ש לרבויי קדש ומהיקישא איכא למילף מקדש ותרומה וזה ברור. תו גרסינן התם אלא אמר רבא ג' כריתות בשלמים למה כו' ואחת לטומאה הכתובה בתורה סתם ואם אינו ענין לטומאת קדש תנהו ענין למקדש. וכתב תוס' תנהו כו' אבל בסמוך דנ"ל מטומאה קשיא נוקמא בתרומה וכ"ת משום דכתיב גבי כרת ה"נ כתיב גבי אכילה ומיהו עדיפא מינה פריך ע"כ. ולפום ריהטא קשיא דהא שלישית כתיב בפ' אמור ושם לא כתיב אכילה אלא כי יקריב. אלא כיון דקרא דפ' אמור איצטרך לכלל על כרחך צ"ל דכרת האמצעי הוא מיותר ושם כתיב אכילה. אך נראה כיון דמוקמינן כרת האמצעי לדברים שאינן נאכלין תו לא דמיא לתרומה ומסתבר טפי למוקמי אמקדש דכתב גבי כרת וכן עיקר. וגרסי' תו התם אלא אמר רבא טומאתו גמר כו'. וכתב תוס' אע"ג דגבי תרומה נמי כתיב טומאה בפ' אמור שמא אתא לדרשא אחריתא ע"כ וקשה לא יהא אלא גז"ש שאינה מופנה למידין ועוד דוחק הוא לומר כן כיון דלא מצינו בשום מקום דרשא אחריתא ועוד גז"ש דפ' אמור עדיפא דהתם ובקרבן עולה ויורד כתיב לכל טומאתו משא"כ במקדש וקדש. ונראה האי לכל טומאתו דפ' אמור דאיירי בתרומה שמעי' מדכתיב בהאי ענינא ובא השמש וטהר כמ"ש רש"י בריש סוגיין וסדר המקרא כך או אשר יגע בשרץ וגו' לכל טומאתו נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ודרשו קרא קמא ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ וגו' איירי במעשר דמני טבל ועלה אוכל במעשר ובא השמש וטהר איירי בתרומה ואם נדרוש גז"ש דטומאתו אתרומה כ"ש אמעשר א"כ צ"ל דאף מעשר בעולה ויורד וכבר אימעיט מעשר מאלה וכמ"ש בד"ה או כו' בשם הת"כ א"כ גם בתרומה לא דרשי' הך גז"ש. מיהו לר' יוחנן דדריש גז"ש טומאתו כדמפורש פ"ב דמכות (דף י"ד) קשה למה לי בקדשים לא יאכל אזהרה לתרומה תיפוק ליה אזהרה לתרומה מגז"ש טומאתו דהא בהך גז"ש יליף ר' יוחנן שם אזהרה לקדש. וכ"ת ר"י דייק דלא דרשינן גז"ש טומאתו לתרומה משום הך קושיא גופא דא"כ קרא ל"ל י"ל מהא ליכא למידק דאיכא למימר אזהרת קדש ותרומה מטומאתו ילפי' ובקדשים לא יאכל ובקדש לא תגע תרווייהו איירי בנגיעה חד לקדש וחד לתרומה. ולמ"ש תוס' שם בד"ה ההוא כו' וקשה איך אמר ר"י קרא דמפורש ביה קדש איירי בתרומה כו' א"נ ע"כ מוקי בתרומה דלקדשים נפקא מגז"ש דטומאתו ע"כ. קשיא טפי דגם בתרומה איכא גז"ש. ונראה לתי' תוס' קשיא קושית המהרש"א נוקי בכל קדש לנגיעה דקדש. וצריכין לומר כיון דאית לן גז"ש דמקדש תו ליכא למיחייב אנגיעה דגרסי' בספרי וכ"כ הרמב"ם פ"ג מה' ביאת המקדש ומניין שאינו עובר אא"כ נכנס אבל אם נגע בעזרה מאחוריה פטור שנא' ביולדת ואל המקדש לא תבא. וכ"ת בתרומה דאיכא נמי היקישא בכל קדש לא תגע ואל המקדש וגו' וגז"ש טומאתו כמו במקדש ואפ"ה אסרינן בה נגיעה י"ל מדכתיב בקדשים לא יאכל לאזהרה לתרומה לאכילה כדאמרי' התם לר' יוחנן האי לאכילה ש"מ דלא ילפי' טומאת תרומה ממקדש בגז"ש טומאתו שפיר איכא לא קמי בכל קדש לא תגע אזהרה לנגיעה אבל גבי קדש דלא כתיב אזהרה מפורש שפיר אמרי' דיליף ליה גז"ש טומאתו קדש ממקדש וממילא אימעיט נגיעה. וכיון שכן לא קשיא כלל קושייתן הראשונה. עוד כתב תוס' שם וא"ת ולרשב"ל דלא גמר גז"ש טמאתו כדאמר פ"ב דמכות מנ"ל ע"כ. וקשה הא ר"ל סובר כרת השלישי מיותר לטומאה הכתובה בתורה סתם וכדס"ד דרבא דגרסי' בפ' ב"ש (דף מ"ו) ר"ל אומר מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף (והעצים והלבונה טהורים) ד"ה אינו לוקה. ש"מ דלא מוקי כרת השלישי דכתיב בטומאת הגוף לדברים שאינן נאכלין ולמאי אלא לטומאה הכתובה בתורה סתם. ותוס' כתב בזבחים שם בד"ה אבל כו' וי"ל דוקא מלקות קאמר דאינו לוקה ולא איתרבו אלא לכרת ע"ש. ותימא מכדי אליבא דר' יוחנן קיימינן ואיהו קאמר בפ"ב דמכות אזהרה דקדש ילפי' בגז"ש דטומאתו וכיון דכרת שלישי מוקמינן בדברים שאינן נאכלין אף טומאתו דכתיב בי' נמי איירי כן כמפורש בבבלי בסוגיין א"כ אף מלקות איכא למילף בהך גז"ש וצ"ע. ועיקר קושית תוס' איכא לתרוצי דסובר ר"ל כראב"י בסמוך דיליף מקרא למעוטי תרומה ומקדש וקדש שמעינן מבנין אב. עוד כתב תוס' וא"ת ל"ל לברייתא דנקט בנין אב דהואיל וענש והזהיר וי"ל לאפוקי משאר עבירות וגז"ש לאפוקי תרומה ע"כ. ולפמש"ל בד"ה או כו' דבת"כ איכא מיעוטא לשאר עבירות לכך קאמר התנא דממעטינן שאר טומאת מדכתיב מאלה טפי מהנך דהנך חמירי דענש והזהיר וכן משמע בת"כ ע"ש. תו כתב תוספת וא"ת ל"ל גז"ש דר' כיון דידעינן מקדש מג"ש דטומאתו נילף קדש מדאיתקש למקדש כו'. וכתב המהרש"א קושייתם לת"כ אבל לר"י דמוקי בכל קדש בטומאה גרידא איצטרך ג"ש דר' כו' ע"ש ותימא לר"י איכא הוכחה דלא מקשינן תרומה למקדש. דא"כ בקדשים לא יאכל שהיא אזהרה לאכילת תרומה ל"ל תיפוק ליה אכילה מהיקישא ונגיעה מדכתיב לא תגע (כמש"ל בסמוך). ומעתה גם מ"ש מיהו ק' אימא דאיצטרך בה לאפוקי היקישא דתרומה למקדש. לק"מ דהא ליתא היקישא. מיהו בלאו הכי איני מבין קושייתו דאף דלא כתיב בה איכא למעוטי תרומה מדאיצטרך גז"ש תיפוק ליה מבנין אב נמי שמעי' שלשתן וכ"ת ס"ד למעט מקדש ואי משום גז"ש דטומאתו הא איכא נמי היקישא י"ל כיון דשמעינן קדש מגז"ש דר' אי ממעטינן מקדש ממילא אף תרומה אימעט דהא לא שמעינן תרומה אלא מהיקישא דמקדש. גם מ"ש ולר"י הא דקאמר הש"ס בה ל"ל נ"ל כפירש"י כו' ע"ש לא ידעתי מי דחקו לומר דקושית הש"ס היא גם לר' יוחנן הרי ראב"י לית ליה דרשא דבה כלל למעוטי תרומה ואפ"ה לא פריך הש"ס מעיקרא לדידיה בה ל"ל. ומ"ש המהרש"א בשם מהריב"ל וקשה מדאיצטרך ג"ש טומאתו איכא למעט תרומה דאל"כ ניליף כולהו בבנין אב כו' ע"ש תירוציו אינן נכונים בעיני שהרי כבר כתבנו לעיל (בדיבור זה) כי היכי דממעטינן טמא ששימש ממעטינן נמי תרומה. ומ"ש ג"ש טומאתו איצטרך לכמה דרשות אחרות. לא משמע הכי אלא לכל טומאתו דכתיב גבי עולה ויורד מיותר לכך. ועמ"ש בסוף הדיבור. ונ"ל קושית מהריב"ל דהשתא דאית לן גז"ש דטומאתו במקדש אצטרך נמי היקישא בכל קדש לא תגע ללמד מקדש מקדש וכיון דמהך היקישא איכא למילף גם תרומה דהא לת"כ אנן קיימין א"כ אין כאן שום מיעוט לתרומה דהא איכא למעט קדש. וזה שכתבו תוס' ואיצטרך גז"ש לאפוקי תרומה קאי אגז"ש דר'. וכן משמע סידור דבריהם וכ"כ בק"א. עוד כתב תוס' ומיהו תימא ל"ל ג"ש דר' תיפוק ליה מג"ש דטומאה דלענין קדש נמי דרשינן ליה פ"ב דמכות. כתב המהרש"א קושייתם לר"י אבל לת"כ י"ל דלא דריש ג"ש בקדש וטומאתו איצטרך לדרשא אחרינא כמ"ש תוס' גבי תרומה ע"כ. ותימא לפמ"ש המהרש"א בריש דבריו לר"י איצטרך ג"ש דר' לאפוקי מהיקישא. א"כ לק"מ דמדאיצטרך ג"ש דטומאתו ליכא למעט תרומה דאתיא נמי למלתא אחריתא וכמ"ש המהרש"א בסמוך וגדולה מזו י"ל סד"א בה אתי למעוטי קדש ומקדש לבד תרומה היא בעולם ויורד דהכי מסתבר דלא אשכחן כרת שהוא בעולה ויורד וכמ"ש לעיל בתחלת דברינו לתרץ קושית המהרש"א. ולמה שכתבתי בסמוך דג"ש טומאתו מופנה קושית תוס' ניחא אך נראה דקשה עוד הא ר' ודאי לית ליה ג"ש טומאתו קדש ממקדש כדמוכח בסמוך ופ' בית שמאי (דף מ"ג) דת"ק יליף דאיירי בטמא שאכל את הטהור בגז"ש טומאתו ור' יליף ליה מואכל וצ"ל ר' לית ליה כלל גז"ש טומאתו וס"ל כר"ל ורבא דאמר אתיא טומאתו לא קאי אלא אתנא דברייתא. וניחא נמי קושית תוס' הראשונה אמאי איצטרך ג"ש דר' כו' וצ"ע:

ר' אומר ואכל כו' עי' בקונט' וכ"פ רש"י בפ' ב"ש. והוא דחוק וכי מפני השינוי בפסוק השני נאמר דגם פסוק ראשון זר הוא די לדחוק במקום שאי אפשר לפרשו כפשוטו ורש"י בעצמו הרגיש בזה לכך כתב ומסתברא הכי כו' כמ"ש בקונט' אבל עדיין הדבר דחוק ועיקר חסר מן הספר. ונראה דה"ק מדגלי לן קרא ואכל שיש כרת בטומאת הגוף אי ס"ד דגם בטומאת הבשר איכא כרת ה"ל לכללם בכרות אחת והכי ה"ל למכתב ונפש כי תגע בכל טמא בטמאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא או טומאתו על זבח השלמים ואכל ממנו ונכרתה תרי קראי ל"ל אלא ש"מ דתרווייהו קאי על טומאת הגוף ולכדר' יוחנן. וכ"ת כדי לחלקן לחטאת י"ל הא קיי"ל חלוקין דכרת לאו שמה חלוקה. אך קשה דלמא לכך חלקן ללמד דוקא בטומאת הגוף דכתיב ביה בהמה טמאה הוא דהוי בעולה ויורד כדיליף ר' בג"ש אבל טומאת בשר בחטאת קבוע הוא וכ"ת הא איכא למילף קדש ממקדש בהיקישא בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא והדר ילפי' טומאת בשר ממקדש בג"ש טומאתו טומאתו י"ל היא גופא קמ"ל דלא ניליף בג"ש טומאתו טומאת בשר ממקדש דליהוי בעולה ויורד ועוד דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש כדאמרינן בזבחים (דף מ"ט):

ואמרו קדשים לשם רבים כו'. פי' בקונט' הוא כפירש"י והוא דחוק דשם שלמים אינו לשון רבים כדכתיב ואם זבח שלמים קרבנו ולא כתיב קרבנותיו ועוד למה אמר ר' חייא קדשים ולא אמר שלמים (ועי' בק"א). ונראה דה"ק הואיל ונאמרו קדשים בלשון רבים דכתיב אל הקדשים אשר יקדישו ב"י לה' וטומאתו עליו ש"מ בטומאת הגוף איירי דאי בטומאת הבשר הל"ל וטומאתו עליהן דהא כתיב קדשים לשון רבים ואי ס"ד דחד מהכריתות בטומאת הבשר איירי הל"ל התם בפ' אמור וטומאתו עליהם דהא התם ברבים איירי ותו ליכא למטעי אלא ש"מ תרווייהו בטומאת הגוף. (וכבר הרגיש במקצתו רבינו הלל והרב בק"א השיב על דבריו ולפמ"ש לק"מ) אך קשה אי הוה כתיב בפ' אמור וטומאתו עליהן איצטרך הך כרת לגופי' לטומאת הבשר ואנן בעינן הך כרת לכלל אבל השתא דמוקמי' כרת קמא דפ' צו לטומאת הבשר שפיר הוה כרת דפ' אמור כלל וכרת שני דפ' צו פרט וי"ל. והרא"ם כתב פ' צו בד"ה וטומאתו כו' ומדברי רבינו הלל אני תמה שפי' ג"ש טומאתו דפ' אמור דהיא גופא מג"ש דטומאתו אתיא כדקתני התם ע"כ. וקשה איך נעלמו ממנו דברי תוס' פ' ב"ש (דף מ"ג) בד"ה נאמר כו' ע"ש. ומת"כ פ' אמור לק"מ דלא קאי אלא אטומאתו דפ' צו ומייתי לה התם כמנהג הת"כ. וכן מוכח מדברי ר' דיליף ליה מואכל. ואף שהגי' שם ר' אומר ואיש כו' נראה מפני דוחק הקושיא הגיה אדם אחד כן וטעות הוא בידו וכמ"ש עיקר. ומ"ש עוד שם ואע"ג דפשטיה דקרא מוכח שפיר שישוב אל הבשר דהא לעיל מיניה הזהיר על הבשר הטמא דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כו' ע"ש נעלמים ממנו דברי רש"י פ' ב"ש בד"ה הואיל כו' ע"ש. ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה ר' כו':

לא דבר כו'. רש"י פ' אמור פי' הפסוק וטומאתו עליו וטומאת האדם עליו יכול בבשר הכתוב מדבר כו' ממשמעו אתה למד במי שטומאתו פורחת ממנו הכתוב מדבר וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה. וקשה בפ' צו פירש"י אזהרת טמא שאכל את הטהור אתיא בג"ש טומאתו א"כ ל"ל לפרש טעמא דר"מ תיפוק לי' מגז"ש וכת"ק וי"ל אף ר"מ אית ליה גז"ש טומאתו אלא ה"ק לזה לא צריך ג"ש אלא פשטא דקרא הכי משמע. וכן משמעות לשון רש"י ועוד כבר כתבתי לעיל (דף ג') בד"ה הזהיר כו' שרש"י פ' תזריע סותר דברי עצמו שבפ' צו ע"ש:

מת לפני יה"כ עונה בה. בבבלי פריך רבא אם מת מיתה ממרקת. ונראה קסבר ר' בון כיון שגם בשעת מיתה האדם נידון כמ"ש הרמב"ן בשער הגמול. א"כ יש לו תועלת רב בזה שנתמעטו עונותיו אז. ורבא סובר כיון שאין הדין אלא לאחר מיתה כבר נתכפר עון זה במיתתו ואין תועלת בכפרה זו. ועמ"ש לקמן דף ז' בד"ה ויה"כ כו':

יש לי להביא כו'. כתב תוס' אכתי איכא טובא כגון אוכל תרומה בטומאה וטמא ששימש אלא נקט הכי לרבות אף שהן חמורות וכי ממט להו ממעט לכולהו ע"כ. וקשה לפ"ז מאי קאמר ר"ש בסמוך ממקומו הוא מוכרע וכפר על הקדש מטומאתו של קדש. אטו טמא ששימש לאו מטומאה של קדש הוא. לכך נראה ודאי אין סברא לומר שיהא שעיר הפנימי מכפר על עברה שמיעטה קרא מקרבן כמו תרומה וטמא ששימש דממעטינן להו מדכתיב בה אלא הני תלתא ס"ד בהו איירי קרא דכתיב מטומאת בני ישראל משמע בטומאה שאפי' יחידים העושים גורמים הפסד וטומאה לכלל ישראל וזה לא שייך אלא בהני תלת בעכו"ם כתיב למען טמא את מקדשי ופירש"י את כנסת ישראל המקודשת לי (וע"ש ברא"ם) ובג"ע נמי כתיב ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה ובש"ד ולא תטמא את הארץ ומשני כתיב מטומאות בעינן טומאה שחלקה הכתוב ולא מצינו בהנך טומאות שחלק הכתוב אחת מהן. ומעתה הא דכתב תוס' שם וא"ת איך יכפר על כולן הא כתיב אחת וא"ל יש להביא אחת מג' טומאות דא"כ ל"ל מטומאת ולא כל טומאה תיפוק ליה מאחת כו' ע"ש יש לתרץ ודאי אין להביא אלא אחת דכתיב אחת ומדכתיב מטומאת שמעינן שתכפר על טומאה החלוקה משאר טומאות ולא מצינו אלא טומאת מקדש וקדשיו החלוקה בקרבנה. מיהו לשון הירושלמי משמע מפורש דקאי על שלשתן דקאמר יכול על כל הטומאות הללו כו'. ועוד אף איך אפשר לומר דקאי על ע"א לחוד קשיא הא לא אתיא לכלל חטאת (ועיין בבבלי בתוס' בד"ה במזיד כו') אך קשה נימא מטומאת קאי אתרומה וטמא ששימש שחלוקין משאר טומאות שהן במיתה וי"ל אין זה חלוק דהא ישנו עוד עברות שהן במיתה אבל לא מצינו שגגת כרת שהיא בעולה ויורד ולא בחטאת קבוע אלא טומאת מקדש וקדשיו:

טומאת ע"א. עי' בקונט' וליכא לאוקמי בשוגג דבר קרבן הוא והשתא שעיר המשתלח דמרובה כפרתו המכפר על כל עברות אינו מכפר אבר קרבן כדדרשינן מקרא וכ"ש אבר קטלא או מלקות דלא מכפר כ"ש שעיר הפנימי דאינו מכפר כך כתבו תוס'. וקשה לפמ"ש תוס' בד"ה יש לי כו' נקט הני לרבותא אע"פ שהן חמורות וכ"ש אחריני ע"ש איכא למימר שעיר הפנימי מכפר נמי על כל עברות מק"ו אע"ג דכתיב מטומאות ושאר סברות לאו טומאות נינהו מ"מ סד"א דנקט טומאות לרבותא דהנך שלש עברות הן החמורות מכולן דעלייהו יהרג ואל יעבור. י"ל הא כתיב אחת כפרה זו לא יהא אלא אחת בשנה ואם נאמר פנימי מכפר נמי על כל עברות כמו שעיר המשתלח ה"ל שתים בשנה. אך עדיין קשה לפי הס"ד דהפנימי מכפר על החמורות שבכל העברות אין למילף מק"ו משעיר המשתלח די"ל הואיל והפנימי מכפר אחמורות אפי' אבר קרבן נמי מכפר וצ"ע. ואהא דמוקמי' ליה בשוגג כתב תוס' וקשה ש"ד הא לא אתי לכלל חטאת וא"ל הואיל ואתי לכלל גלות אתי לכלל חטאת קרינא ביה דהא מוקי ליה נמי בהנך דלאו בני גלות נינהו ע"כ ונראה כיון דמכפר נמי אהנך דבאו לכלל גלות אתי לכלל חטאת קרינא ביה ולעולם גלות במקום חטאות קאי. ולפמ"ש תוס' (דף ח') בד"ה מה כו' בשעיר המשתלח דמכפר נמי אשאר עברות לא דרשי' לכל חטאת דאתי לכלל חטאת ע"ש מעיקרא לק"מ דכי מוקמינן מטומאות דכתיב בשעיר הפנימי בש"ד לא דרשי' דאתי לכלל חטאת. ותוס' תירצו וי"ל אע"ג דלא אתי לכלל חטאת אין לחוש כיון דתלי נמי אטומאת מקדש וקדשיו דאתי לכלל חטאת וכ"ת לקמן דפריך וניכפר פנימי אדידיה ואדחיצון כו' ע"ש וא"ת אמאי לא דייקי ממתני' שעיר המשתלח דכתיב ביה לכל חטאתם ואפ"ה מכפר נמי אהנך דלית בהו חטאת וי"ל בשעיר המשתלח לא דרשינן לכל חטאת כמ"ש תוס' (דף ח') בד"ה מאי כו' א"נ גבי שעיר המשתלח לית לן למידרש כו' עי' שם. (ועי' מ"ש לקמן בד"ה מת כו'). עוד כתב תוס' וא"ת איך אפשר למוקמי במזיד והא לא משכחת ביה כפרת חיצון דהיינו אין בה ויש בה ע"כ. ותימא הא במזיד קאי אפשעים ובשוגג ולא אתיידע ליה היינו חטאים ואף כי מוקמי' בטומאת מקדש וקדשיו מוקמינן פשעים במזיד כמפורש בסיפא דמתני' ועל זדון טומאת מקדש הפנימי מכפר דכתיב ומפשעיהם ומחטאתם יש בה ואין בה לכך נראה דצ"ל וא"ת ואיך אפשר לאוקמי בהנך תלת והא לא משכחת כו'. והמהרש"א כתב וקשה טפי ה"ל להקשות אי בשוגג ולא אתיידע בע"א דהיינו אין בה ואין בה אינו דומה לכפרת חיצון דאיירי באין בה ויש בה ע"כ. לא ידעתי מאי קשיא ודאי כי מוקמינן קרא בהנך תלת לא בעינן שיהא דומה ממש אלא ללמד ששעיר החיצון מכפר על אותה עברה שהפנימי מכפר וכדאמר בבבלי (דף ט') לר"מ למאי הלכתא איתקש חיצון לפנימי מה פנימי אינו מכפר בשאר עברות כו' ע"ש. והכי קשיא להו בשוגג ולא אתידע היינו יש בה ואין בה דאין בה ואין בה שעיר ר"ח מכפר דה"ל חטא שאין מכיר בו אלא ה' א"כ על כרחך לומר שהחיצון מכפר אאין בה ויש בה ובא ליכא למשכח בהני דבר קרבן הוא. אבל אי ה"מ למוקמי פנימי באין בה ואין בה שפיר הוה מצינן לאוקמי חיצון ביש בה ואין בה דלא בעינן דומה ממש ומלשון מתני' אין להקשות אברייתא ועי' בתוס' בד"ה מה פנימי כו'. ובמה שכתבנו מיושב כל מה שמקשה המהרש"א בזה ע"ש. עוד כתב תוס' וא"ת איך מצי לאוקמי במזיד ולא אתרו ביה הא בגדי כהונה מכפרים עלייהו כדאמרי' בערכין (דף ט"ז) ע"כ ונראה לפמ"ש לעיל בד"ה יש כו' אהנך ג' עברות אחרים נענשים ובגדי כהונה מכפרים דלא ליענשו אחרים במזיד ולא אתרו ביה וקס"ד הפנימי מכפר על העושה במזיד ולא אתרו ביה ועל אחרים בשוגג ולא אתיידע ליה ונגעים באים על העושה בשוגג לכפרה וכה"ג מתרץ רש"י בערכין שם ע"ש ולפי המסקנא בשוגג ילא אתיידע א"צ אחרים כפרה. והתוס' כתבו שם אפירש"י ולא נהירא דאמרינן בשבועות על כל עברות אחרים נענשים עליהם אם יש בידם למחות ואם אין בידם למחות אפי' ג"ע וש"ד נמי לא ע"כ וקשה הא בעגלה טריפה אומרים זקני העדה עינינו לא ראו וגו' משמע שלא היה בידם למחות ואפ"ה צריכים עגלה לכפרה והא דאמרינן כל עברות שבתורה נפרעין ממנו ובשביעה ממנו ומכל העולם לא קאי אהנך שמפורש בהן שכל ישראל נענשים על ידו וכ"כ תוס' פ' שבועות הדיינין (דף ל"ט) כל עברות שבתורה לאו דוקא כו' דבפ"ק דקידושין קאמר משום עריות לחודה אבלה הארץ ע"כ. עוד כתב תוס' בד"ה בשוגג כו' וא"ת המקשה מה היה סבור דגם כי מוקמי' במקדש וקדשיו איירי בשוגג ולא אתיידע וי"ל כיון דצריכים לחלק בין מזיד דהנך למזיד טומאת מקדש וקדשיו שאל המקשה אי איכא לחלק ביניהם גם בשוגג וע"כ לומר כן דבתר דשניא ליה בע"א מאי מספקא ליה תו בג"ע וש"ד אלא ודאי כמ"ש. זהו כוונת תוס' ודלא כמהרש"א שהניח דבריהם בצ"ע ע"ש. ומה שסיימו אבל קשה אי במזיד בר מלקות הוא ע"ש. נראה לתרץ לפמ"ש תוס' פ"ג דמכות (דף ט"ז) בד"ה מידי כו' למ"ד קיימו ולא קיימו הבא אל המקדש טמא אינו לוקה דה"ל לאו שקדמו עשה אא"כ אומר שאינו רוצה לקיים א"כ איכא לאוקמי שבא במזיד אל המקדש ורוצה לקיים העשה דליכא מלקות אבל עונש יש. ובקדש י"ל דלא קאי מפשעיהם אקדש אלא אמקדש א"כ בנגיעה דקדש איכא איסורא אע"ג דקרא בכל קדש לא תגע איירי בתרומה מ"מ מדאפקי' רחמנא בלשון קדש שמעינן דאיסור מיהא אית ביה:

שנאמר למען טמא את מקדשי. כתב תוס' פי' קדושת שמי והאי קרא במולך כתיב וקסבר האי תנא מולך הוי עע"א ע"כ. לפי שפירשו מקדשי קדושת שמי לכך מיאנו במ"ש בתוס' בסמוך לתרץ קושייתם ע"ש. ובסנהדרין (דף ס"ד) כתב תו' בד"ה שלש כו' וקשה לר' יהודה דאמר מגדף היינו מברך את השם כרת בעכו"ם שלא כדרכה מנ"ל ע"כ. ולדבריהם הת"ק שהוא ר' יהודה סובר מולך היינו ע"א א"כ לא צריך כרת במולך ומוקי חד לכדרכה וחד לשלא כדרכה וכ"ת הא איכא לאוקמי במולך שלא כדרכה ובע"א שלא כדרכה מנ"ל (וע"ש בתוספת בד"ה למעביר כו') י"ל לר' יהודה דלית לן כרת בכדרכה אלא גבי מולך ומינה ילפינן שאר ע"א אף בשלא כדרכה לא מחלקינן בין מולך לשאר ע"א אבל מאן דאית ליה כרת בכדרכה מדכתיב כי דבר ה' בזה ודאי מסתבר לאוקמי הך כרת דמולך במעביר בנו ובתו במולך דוקא ולא בשאר ע"א ואיצטרך כרת שלישי לשלא כדרכה בשאר ע"א. אך קשה א"כ לא לכתוב קרא כי דבר ה' בזה וממילא ידעינן שאר ע"א בין כדרכה בין שלא כדרכה שהיא בכרת וכדאמרינן לר"י וי"ל:

מה מצינו שחלק הכתוב כו'. בבבלי פריך אימא ע"א דחלק דמייתי שעירה ולא כשבה אמר ר"נ אנן חלק להקל קאמרי' והאי חלק להחמיר הוא. ופירש"י חלק להקל קאמרי' דומיה דשעיר הפנימי דקולא היא שיחיד מתכפר בקרבן ציבור שלא חסר בו ממנו כלום ע"כ וקשה מאי קולא היא זו הא אי לא מתכפר בפנימי מ"מ מתכפר בשעיר המשתלח שמכפר על כל עברות ולא מחסר מממונו כלום לכ"נ שמכפר תחלה לכל עברות דמעיקרא מקריבין הפנימי ואח"כ משלחין השעיר ודוחק וצ"ע. תו פריך אימא יולדת דחלק דמייתא עולה ויורד. וכתב תוס' וקשה הא בת קרבן היא ע"ש ונראה כוונת רש"י לא שתפטור להביא קרבנה אלא שתהא אוכלת בקדשים אף קודם הבאת קרבנה. אך קשה כיון דעיקר הקרבן להכשירה בקדשים וכבר הותרה בקדשים למה תביא קרבן עוד. ולפי דברינו יש ליישב דברי תוס' בהג"ה מועטת ועי' במהרש"א. ונראה דפריך ואימא ביולדת דלא אתיידע לה שילדה כמ"ש תוס' בד"ה אימא נזיר כו'. תו פריך הש"ס ואימא מצורע דבא על חטא כדרשב"ג דאמר על שבעה דברים נגעים באים. וכתב תוס' תימא והא לא מייתי קרבן אהנך עברות אלא כשהוא מצורע ואיך ס"ד דאחטא קמייתי ע"ש ואיני מבין קושייתם דהכי פריך דלמא אין כפרה לחטאים אלו עד שיהיה מצורע ויביא קרבנו וצ"ע. ומ"ש תוס' בפרקין (דף י"ג) בד"ה וכפר ועוד אי בטומאת מקדש וקדשיו איירי הכא לר"י מאי קאמר לעיל ר"ש ממקומו הוא מוכרע הא גם לר"י ממקומו מוכרע ולשון זה ק"ק טפי הל"ל ור"י הא ממקומו מוכרע וה"נ פריך הש"ס (דף ח') שפיר קאר"ש. ע"כ נראה לפירש"י ודאי כולה וכפר קרא יתירא הוא אחרי דכתיב מטומאת דשמעי' מיניה דמכפר על טומאת מקדש וקדשיו אין חילוק בין לפני ולפנים ובין כל המקדש. וא"ל איצטרך דמכפר נמי אטמא ששימש כמ"ש תוס' שם בשם רש"י בנוסחא רש"י שלפנינו מבואר בהיפך דאינו מכפר על ששימש אלא על ששהה שכתב זה מזבח הזהב אם הקטיר בטומאה ובשהייה. על כרחך לומר כולא קרא משום סיפא איצטרך וק"ל שהושוו. וכיון שכן אי לאו דכתיב מטומאה הוינא מוקי' לכולא קרא אהזאות כמ"ש תוס' אע"ג דקרא מיותר איצטרך משום סיפא אבל השתא מסתבר טפי לאוקמי אטומאת מקדש דומיה וכפר על הקדש דכתיב באותה פרשה ועוד אין זה מוכרע דהא אף כי מוקמי' טומאה בש"ד צ"ל דתלי נמי אטומאת מקדש דאתי לכלל חטאת כמ"ש תוס' (דף ז') בד"ה במזיד כו':

רש"א ממקומו הוא מוכרע שנא' וכפר וכו'. וכתב תוס' אע"ג דבמקדש איירי מ"מ מדאפקיה רחמנא בלשון קדש שמעי' טומאת קדש ומדאיתקש ליכא למימר דא"כ תרומה נמי ע"כ. וקשה הא תניא כוותיה דר"ל בכל קדש לא תגע לא קאי אלא אקדשי' ולא אתרומה כמפורש מכות פ"ג (דף ד') א"כ שפיר י"ל ר"ש נמי הכי ס"ל וכ"ת א"כ קשיא מאי פריך הש"ס (דף ח') שפיר קאמר ר"ש לישני ר"י כר' יוחנן ס"ל לא תגע קאי אתרומה א"נ סובר כתנא דת"כ דקאי אקדש ואתרומה וקשיא אי ממקומו יליף אפי' תרומה נמי י"ל בעי לשנויי דאף ר"י ס"ל כהלכתא דקאי אקדש ולא אתרומה וכ"ת כיון דקיי"ל סתם ספרא דהיינו ת"כ מני ר' יהודה א"כ צ"ל ר"י ודאי ס ל כל קדש קאי אתרווייהו והדרא קושיא לדוכתא לישני דקשיא ליה א"כ תרומה נמי י"ל הא ודאי סובר הבבלי דהך ברייתא דת"כ משבשתא דאל"כ מאי קאמר תניא כוותיה דר"ל הא תניא נמי דלא כר"ל מיהו י"ל ה"ק תניא כוותיה דר"ל כלומר איכא תנא דס"ל כוותיה אבל ליכא תנא דסובר כר' יוחנן. גם לתי' תוס' הא דר"ש דלא כר' יוחנן דאי מפרש בכל קדש לא תגע אתרומה איכא למשמע נמי קדש מיניה מדאפקי' רחמנא בלשון קדש ואף אנגיעה דקדש לוקה. ועי' מה שכתב לעיל בד"ה אין לי כו'. אך הא קשיא לי לר"ש ל"ל גז"ש דר' בהמה טמאה ללמד דטומאה דכתיב בעולה ויורד קאי אמקדש וקדשיו תפיק לי מדחזינן שהיקל הכתוב אטומאה זו שמתכפרת בשעיר הפנימי (עמ"ש בסמוך בד"ה מה כו') ה"נ אית לן להקל בה דסגי לה בעולה ויורד ואינה צריכה חטאת קבוע וכדדרש ר' יהודה מדחלק הכתיב כו' מאי קאמרת ר"י מדכתיב מטומאות קדריש ה"נ כתיב מאחת מאלה וכמ"ש לעיל בד"ה או כו' ויש ליישב. אך קשה הא דאמר רבא בבבלי (דף ז') ג' כריתות בשלמים למה כו' אחת לטומאה הכתובה אצל עולה ויורד סתם שהיא טומאת מקדש ע"ש מנ"ל דקאי ללמד אעולה ויורד נאמר דקאי אטומאת שעיר דיה"כ מאי קאמרת כיון דמוקמינן ליה אטומאה סתם ממילא מוקמינן ליה אכל טומאות האמורות סתם בין ביה"כ בין בעולה ויורד א"כ ל"ל מטומאת ללמד דקאי אטומאת מקדש תיכוק ליה מהכא שמעינן דקאי אמקדש והדר ילפינן קדש ממקדש בהיקישא אבל תרומה ליכא למילף שאינה בכרת כמקדש וי"ל אי לאו מטומאת ה"א כרת שלישי איצטרך לקדש לפרש טומאה סתם די"ה אבל מקדש אינה בעולה ויורד ואין שעיר י"ה מכפר עליה אבל השתא מטומאה ידעי' קדש יה"כ מכפר ממילא צ"ל כרת שלישי באם אינו ענין לקדש תנהו ענין למקדש. אבל קשה איך אפשר לומר דקאי אקדש א"כ ג"ש דר' למה לי וצ"ע:

יכול על כל טומאה כו'. בבבלי מסיים בה ומנין יש בה ואין בה שעיר זה תולה אימא תולה אאין בה ויש בה א"ק לכל חטאתם הנך דאתי לכלל חטאת ונתכפר כפרה גמורה אי כתיב מחטאת כדקאמרת השתא דכתיב לכל חטאתם מכלל דבני חטאת נינהו ופירש"י עכשיו החטא כפשע שאינו בר קרבן ויתלה עליו עד שיבא לכלל חטאת כצ"ל וקשה מנ"ל דאינו מכפר כפרה גמורה אימא קמ"ל קרא דמכפר איש בה ואין בה והיינו עון דאתי לכלל חטאת אי לאו יה"כ ואי כתיב מחטאתם סד"א דאינו מכפר אלא אאין בה ויש בה דומיא דפשעים. וצריך לדחוק ולומר לכל חטאתם משמע שאחר כפרת השעיר בא לכלל חטאת. ותוס' כתב בד"ה מאי כו' תימא בפ"ב דברייתות פריך בשעיר המשתלח אימא כי מתיידע אחר יה"כ נמי לא מייתי הא ביה נמי כתיב לכל חטאתם כו' א"נ שעיר המשתלח לית לן למידרש דוקא דאתי לכלל חטאת דהרי מכפר על כמה עברות שאינן בני קרבן כו' ע"ש וקשה מאי איכא שמכפר גם אלאו בני חטאת כיון דמכפר נמי אהנך שהן בני חטאת כמו שהוכיחו תי' (דף ז' בד"ה במזיד כו' ע"ש) (ועמ"ש לעיל בתוס' בד"ה טומאה כו'). עוד תירצו א"נ שעיר המשתלח עדיף שתולה כי אתיידע ליה סמוך לשקיעת החמה כדפרישית ע"כ. ונימא א"כ קשי' קושית תוס' (דף ט') בד"ה חיצון כו' יתלה על יש בה כו' ע"ש. וליכא למימר כתירוצם כיון דגלי קרא בפנימי דלא מכפר אבר קרבן אפי' אתיידע סמוך לשקיעת החמה כולהו נמי לא מכפרו דהא חזינן שעיר המשתלח מכפר אסמוך לשקיעת החמה וכ"ת משעיר המשתלח ליכא למילף דמרובה כפרתו אבל מפנימי שפיר איכא למילף דמרובה כפרתו שמכפר נמי על הזדון ואפ"ה אינו מכפר אבר קרבן י"ל לשון תוס' לא משמע כן ועוד הא גם אדבר שאינו בא לכלל חטאת אין הפנימי מכפר והחיצון מכפר וצ"ע ולי קשיא עוד בכריתות שם (דף כ"ו) אמר אביי תלתא או הודע כתיב בנשיא ויחיד וציבור דילפי מהדדי בג"ש דמצות מצות ואם אינו ענין לגופן תנהו ענין להיכא דמתיידע ליה אחר יה"כ חייב חטאת. וקשה חדא איצטרך לגופא והשני ללמד דאחר יה"כ חייב חטאת שלישי ל"ל ומעיקרא פריך הש"ס הכא ע"ש והיה נראה לדחוק דאיצטרך אם נודע לו אחר שהביא אשם תלוי שחייב כדאמר התם אבל אין לשון הש"ס משמע כן דקאמר א"ק או הודע מכל מקום משמע דלאו מקרא יתירא יליף ליה לכך נראה אביי סובר מדכתיב לכל חטאתם אין למעט שאינו מכפר כפרה גמורה כמ"ש ופליג אסוגיא דהכא ואיצטרך חד או הודע לשעיר המשתלח וחד לשעיר הפנימי דאי לא כתיב אלא חד הוה מוקמית ליה בשעיר המשתלח אבל פנימי דכתיב ביה וכפר סד"א דמכפר כפרה גמורה וכמ"ש תוס' בד"ה ונכפר כו' לכך איצטרך תרתי ועמ"ש לעיל בד"ה פתר כו' ולקמן בסמוך בד"ה אין כו'. ובזה יש ליישב קושית תו' (דף ט') בד"ה על כו' וא"ת לר"י כו':

הלכה ג

אין בה ידיעה בתחלה כו'. בבבלי (דף ט') פריך ולר"י דאמר אין בה ויש בה בר קרבי חיצון אמאי מכפר ומשני על אין בה ואין בה ופריך האי שעירי הרגלים ור"ח מכפרין ומשני ס"ל כר"מ כו'. וכתב תוס' וא"ת ולר"י נפיך ונימא פנימי מכפר אאין בה ואין בה וחיצון איש בה ואין בה כו' ע"כ וקשה כיון דכתיב בפנימי פשעים וחטאים ומקשינן חטאים דומיא דפשעים א"כ טפי איכא לאוקמי פנימי ביש בה ואין בה דדמיא מקצת לפשעים דיש בה ידיעה אבל אין בה ואין בה לא דמיא כלל לפשעים. והש"ס דפריך (דף ח') ונפיך מיפוך היינו דליכפר פנימי על אין בה ויש בה ואין חילוק כל כך בדמיין לפשעים בין יש בה ואין בה או אין בה ויש בה משא"כ באין בה ואן בה וע"ק מאן לימא לן דלא מפיך לי' ר' ישמעאל דתיקשי לן ונפיך מיפך מיהו לזה י"ל דקשיא להו אי ס"ד דפליג ר' ישמעאל בהא א"כ ה"ל מחלוקות רביעית ולא הוה שתיק מיניה תנא דמתני' ודוחק וצ"ע. ומ"ש עוד שם וא"ת לר"י לכלל חטאת ל"ל וי"ל ללמד דאינו מכפר כפרה גמורה ע"כ. לפמ"ש לעיל בסמוך בד"ה יכול כו' ולקמן בסמוך בד"ה מה כו' דהירושלמי והבבלי כריתות לית להו הך דרשא לכל חטאת ע"ש לק"מ אי ר' ישמעאל נמי לא דריש ליה. וגדולה מזו נראה דפליג ר"י נמי בהא וקסבר פנימי וחיצון מכפר כפרה גמורה ולא דריש לכל חטאת ואו הודע איצטרך לדרשא אחריתא כדאמרי' בכריתות פ' אמרו לו (דף י"א) או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אפי' אין מכחישן ת"ל או הידע אליו מכל מקום ע"כ. ונראה דה"ק ת"ל או הודע אליו ה"ל כמיעוט אחר מיעוט לרבות ידיעה מכל מקום (והרב בק"א פי' בזה פי' רחוק ודחוק ע"ש) נמצאת דתלת זימני או הודע כולהו צריכי חד לגופא דבעי ידיעה בסוף וחד לכדאמרן וחד דאחר אשם תלוי מביא חטאת כדאמר רבא כריתות [דף ט'] ועמ"ש לעיל בד"ה יכול כו'. ומעתה ר"י כר"מ ור"מ כר"י לכך קאמר ר"מ דמכפרים על אין בה ויש בה אע"ג דהוא בר קרבן ודלא כמ"ש תוס' שם בד"ה סבר כו' וצ"ע:

מה פנימי כו'. כתב תוס' בד"ה מה כו' וא"ת לר"י ל"ל היקישא הא ע"כ חיצון מכפר אאין בה ויש בה דבאין בה ואין בה ודאי רגלים ור"ח מכפרים דכתיב חטאת לה' כו' ע"ש וי"ל אי לאו היקישא ה"א חיצון מכפר אאין בה ואין בה שסופו ליודע דאהאי לא מכפרי ר"ח ורגלים דכיון שסופו ליודע לא קרינן ביה חטא שאינו מכיר בו אלא ה' וכמ"ש תוס' (דף ט') בד"ה אבל כו' ע"ש אע"ג לפי המסקנא לר"י ר"ח ורגלים מכפרים על אין בה ואין בה שסופו ליוודע היינו כיון דאיתקש חיצון לפנימי אמרי' מה פנימי אחר שעת כפרה אזלינן שאז יש בה ואין בה חיצון נמי כל שבשעת כפרה יש בה ידיעה בסוף מכפר וכל שאין לו ידיעה בשעת כפרה אינו מכפר וכיון דאזלינן בתר כפרה אפי' סופו ליוודע אין בה ואין בה מיקרי ור"ח ורגלים מכפרים עליו. ולכך צ"ל ר' ישמעאל כר"מ ס"ל דלית ליה היקישא דאחת. מעתה מ"ש תוס' (דף י') בד"ה איתקש כו'. וע"ק אי פנימי נמי איתקש בהאי היקישא ל"ל לר"י חטאת לה' הא איתקוש לפנימי דמכפר אטומאת מקדש וליכא לאוקומי אלא באין בה ואין בה. א"כ י"ל אי לאו חטאת לה' סד"א מדאיתקש יש לאוקמי ר"ח ורגלים באין בה ואין בה שסופו ליוודע דדמיא במקצת לפנימי שיש בה ידיעה לאחר זמן אבל אין בה ואין בה שאין סופו ליוודע שאינו דומה כלל לא. לכך איצטרך חטאת לה'. (ועמ"ש לקמן בד"ה טעמא כו' ועוד יש לומר אי לאו היקישא סד"א דחיצון מכפר על יש בה ואין בה כפרה גמורה ואפי' נתוודע לו אחר יה"כ והא דכתיב בפנימי לכל חטאתם שהחטא שמכפר עליו בא לכלל חטאת סד"א ה"ק הפנימי אינו מכפר ואי ליכא חיצון הוא בא לכלל חטאת אבל החיצון מכפר עליו א"נ ה"ק אין הפנימי מכפר כפרה גמורה אלא לעולם בעינן חטאת אחריו או חטאת החיצון או חטאת ממש וכ"ת מהיכא תיתי לומר כן וכי עדיף משעיר המשתלח שכפרתו מרובה ואפ"ה אינו מכפר י"ל בשעירי מוסף כתיב לכפר עליכם סד"א שמכפר לגמרי וכמ"ש תוס' בד"ה ונכפר כו' ע"ש. אע"ג דבשעיר מוסף דיה"כ לא כתוב לכפר עליכם כיון דאיתקשו השעירים להדדי בקרא אלו תעשו לה' במועדיכם (היינו לשיטת ר"ת בתוס' דף ט' בד"ה כדאמר כו') כאלו כתיב גביה לכפר לכך איצטרך היקישא וכ"ת אדרבא מדכתיב היקישא יש לנו לומר על מה שזה מכפר זה מכפר דהיינו שניהם מכפרים על יש בה ואיך בה כמ"ש תוס' בד"ה כפרה כו' ע"ש י"ל א"כ ה"ל למיכתב לכפר בחיצון כי היכא דכתיב בשאר מוספים ונדרוש הכי ושעיר אחד חטאת לכפר מלבד חטאת הכיפורים שהוא תולה אלא ודאי שאין החיצון מכפר על חטא הפנימי. וכ"ת הא כתבו תו' בד"ה מזיד כו' דאין סברא שיבואו שתי קרבנות על דבר אחד א"כ איך נאמר ששניהם צריכים כפרה יש בה ואין בה י"ל היינו שאין סברא שצריכין שתי קרבנות ולא יועיל זה בלא זה אבל הכא הפנימי תולה והחיצון מכפר ומצינו כיוצא בזה שמביא אשם תלוי בתחלה וחטאת כשנודע לו. וכ"ת הא לשון מתני' משמע דסד"א דאינו מכפר לא על אין בה ויש בה ולא על יש בה ואין בה תריץ סד"א דמכפר על יש בה ויש בה כפרה גמורה וה"ה יש בה ואין בה כשיתוודע לו לכך איצטרך היקישא וכדכתיבנא. ותוס' לשיטתם שכתבו בד"ה וניכפר חיצון כו' אם נאמר פנימי לתלות וחיצון מכפר לגמרי א"כ לא אתי לכלל חטאת ואין הפנימי תולה ע"כ אבל כבר אמרנו דזה הוא בא לכלל חטאת:

מה חמית מימר כו'. נראה דלית ליה לירושלמי הא דדריש הבבלי לכל חטאתם דבעינן שיבא לכלל חטאת דא"כ מאי קאמר והפנימי מכפר. אבל הא דדריש בבבלי אחת כפרה אחת מכפר ודאי גם הירוש' דריש ליה הכי דאל"כ למה לא פריך נמי ונכפרו שניהם על אחד או אחד מהם אשניהם כדפריך הבבלי ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון ונ"מ להיכא דלא עבד חיצון ופירש"י אם לא היה להם שעירים בכל הצורך. וכתב תוס' וא"ת א"כ חיצון למה בא ע"ש ונראה כיון דהיכא דלא עבד פנימי. איצטרך חיצון לכך מייתינן ליה אע"ג דאיכא פנימי ואז החיצון מכפר ולא הפנימי. ומ"ש תוס' אהא דפריך שם תכפר חיצון אדידיה ואדפנימי נ"מ לטומאה שאירעה בין זה לזה. ולא קאמר נ"מ להיכא דלא עביד פנימי דפנימי קרב קודם חיצון ואי ליכא אלא חד יעשו פנימי ולא חיצון ע"כ תימא לי אף שהפנימי קודם מ"מ אם אין להם אלא שעיר אחד מקריבין החיצון ולא הפנימי דתנן מנחות פ"ג שני שעירי יה"כ מעכבין זה את זה. ואף שהרמב"ם לא כתב דין זה בפירוש נראה שסמך עצמו אמ"ש פ"ג מה' יה"כ ההגרלה מעכבת אע"פ שאינה עבודה. ואם אין כאן שני שעירים הגרלה מנין ש"מ שני שעירים מעכבין זה את זה. ואפי' לר' יהודה דאמר לא נאמרה חוקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים והגרלה לא מעכבא כדאמר בבבלי יומא (דף ל"ט) הא איהו דאמר עד אימת זקוק לעמוד חי עד שעת מתן דמו של חבירו כדמפורש שם (דף מ') וכגון שאם מת המשתלח ישפך הדם פשיטא שמעכבים זה את זה. וי"ל ודאי דמצי למימר הכי אלא כיון דלר"ש אין הגרלה מעכבת וקסבר נמי שא"צ לעמוד חי אלא עד אחר הוידוי א"כ אינן מעכבין לכך קאמר נ"מ לטומאה שאירעה בין זה לזה לאלומי קושייתו אף לר"ש אע"ג דסוגיין אדרבי יהודה דמתני' אזלא מ"מ ניחא ליה להקשות גם לר"ש וכ"ת אס"ד קסבר ר"ש שאין השעירים מעכבים זה את זה מנ"ל לומר דשעיר המשתלח אינו מכפר על הכהנים בשאר עברות מדכתיב ולקח את שני השעירים דהוקשו זה לזה כמפורש בבבלי בפרקין (דף י"ג) טפי יש לנו למוקמי קרא שני השעירים דבא ללמד שמעכבים זא"ז מלוקמי להיקישא י"ל מדכתיב בשעיר לומר שאינן מעכבים כדאמרי' בבבלי יומא ריש פ' שני שעירים עדיף לאוקמי קרא להיקישא ודוחק דלא שמעינן שום תנא דפליג אסתמא דמנחות פ"ג. ולפמ"ש צ"ל קושית תוס' חיצון למה בא היא לשיטתם דהמקשה פריך אף לר"ש וכמ"ש וצ"ע. עוד כתב תוס' אהא דמשני. א"ק אחת כפרה אחת הוא מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. וא"ת אמאי לא משני דאי מכפר נמי אחיצון א"כ תהיה כפרה זו פעמים בשנה ע"כ לפי' רש"י דמאחת בשנה קמא ילפינן כפרה אחת מכפר כו' ומאחת בשנה בתרא ילפי' כפרה זו לא תהיה אלא אחת בשנה לא קשיא כלום דניחא לשנויי מקרא קמא. גם לפי' תוס' בד"ה כפרה זו כו' דמאחת דרשינן כפרה אחת כו' ובמשנה דרשינן כפרה זו נמי ניחא דמשני מדרשא קמא. אלא הא קשיא לי לשיטת רש"י המקשה דפריך ונכפר חיצון אדידיה ואדפנימי דלא ידע למדרש אחת בתרא כפרה זו כו' טפי ה"ל לאקשויי כיון דכתיבי תרי זימני אחת בשנה ה"ל מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות דפנימי מכפר שתי כפרות. ודוחק לומר דלא ידע המקשה דכתיב תרי זימני אחת בשנה הכתובים בקרא אחר. אבל לשיטת תוס' בד"ה כפרה כו' ניחא דלא ידע המקשה לדרוש בשנה. מיהו גם לשיטתם קשיא הא דכתבו בסמוך נמי דפריך ונכפר חיצון אדידיה ואדפנימי לישני דאין חיצון מכפר שתי כפרות מדאתקש ע"כ טפי ה"ל לאקשויי מדאיתקש שמעינן דאין החיצון מכפר אדפנימי א"כ ה"ל מיעוט אחר מיעוט וי"ל. ומה שתירצו תוס' בזה חיצון ור"ח ורגלים לא איתקשו להדדי כו' ע"ש גם לפמ"ש תוס' (דף ט') בד"ה כדאמרינן כו' ור"ת פי' כו' אף ר"י אית ליה היקישא דאלה תעשו לה' במועדיכם שהוקש חיצון לר"ח ע"ש מ"מ ניחא דכיון דעדיפא ליה היקישא דחיצון לפנימי ה"ל כאלו כתיב בגופו אחת בשנה כמ"ש תוס' שם ר"י עדיפא ליה היקישא דחיצון לפנימי ולר"מ עדיפא ליה היקישא דמועדות ע"ש וצריך טעם במאי פליגי ונראה לאו משום עדיפא אלא בהא פליגי ר"י סובר אחת בשנה תרי מיעוטא נינהי כשיטת תוס' בד"ה כפרה כו' ואייתר אחת בשנה תניינא ומוקמי' ליה באם אינו ענין לחיצון דהא איתקש ליה ור"מ סובר כשיטת רש"י תרי אחת בשנה תרי מיעוטא הן ואיצטרך שניהן לפנימי חדא דאין מכפר ב' כפרות וחדא כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה וקשיא ליה תרי מיעוטי ל"ל ואי משום דלא נאמר דיכפר חיצון אדידיה ואדפנימי תיפוק ליה דאין חיצין מכפר ב' כפרות מדאיתקש וכקושית תוס' אלא ודאי דלא איתקש לרגלים. והשתא ניחא קוש' תוס' בד"ה הואיל כו' וא"ת אי מחיצון גמר תפשוט מהכא דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב דחיצון גופיה מהיקישא דפנימי שמעי' כו' ע"ש. ולפמ"ש לר"י ה"ל כאלו כתיב בחיצון גופיה דהא אחת בשנה כתיב ביה ש"מ דאטומאת מקדש וקדשיו מכפר דבשאר עברות שעיר המשתלח נמי מכפר. וכ"ת א"כ היקישא ל"ל ועוד כי היכא דאחת בשנה קמא קאי אמקדש וקדשיו בתרא נמי י"ל אי לאו היקישא לא מוקמי אחת בשנה המיותר לחיצון וכמ"ש. ומ"ש תוס' (דף י') בד"ה ואיתקיש כו' וא"ת ה"ל דבר הלמד בג"ש כו' ע"ש נמי איכא לתרוצי הכי ר"ש כר"י ס"ל וה"ל כאלו כתיב בגופא דחיצון וילפי' רגלים מחיצון. והא דכתב תוס' שם אבל קשיא לר"מ איך יליף בר"ח ורגלים יש בה ואין בה מחיצון הא חיצון גופיה אתי' מהיקיש ע"ש נראה אף לר"מ היקש חיצוי לפנימי הוה כאילו כתיב בגופיה דחיצון מדאיצטרך אחת בשנה גבי פנימי דכפרה אחת מכפר ולא שתי כפרות והיינו כפרה דחיצון שמע מינה חיצון מכפר על טומאת מקדש וקדשיו דהא דפנימי אינו מכפר אלא על טומאת מקדש מפורש בקרא. ואי לאו היקישא אין סברא לומר שיהא פנימי מכפר אדחיצון שאינו באה לכלל חטאת וכן מפורש בש"ס דקאמר מכדי אקושי אתקוש נכפר פנימי אדידיה ואחיצון ואין לדמותו לשאר היקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש. ועי' מה שכתב לקמן בד"ה מוסיף דשיטת תוס' קשיא טובא ע"ש. ומה שכתב תוס' בד"ה ונכפר חיצון כו' ואי תימא אמאי לא פריך דלתלו תרווייהו אפנימי ע"ש. ונראה דפנימי לחודא מכפר על החטא ואין צריך קרבן אחר שמעינן משעיר המשתלח כי היכא דשעיר המשתלח מכפר לחוד אף הפנימי כן ויליף מגזרה שוה חטאתם חטאתם כדאמרינן לקמן בסוגיין אי נמי מהיקישא דשני שעירים כדאמרינן בבבלי בפרקין (דף י"ג) ואפילו ר' יהודה דפליג התם דוקא לענין כפרה על הכהנים פליג דמוכחי ליה קרא אבל בשאר מילי מודה (ועמ"ש לעיל בדיבור זה דקושית הש"ס היא אף לר"ש). א"נ בפנימי כתיב וכפר על הקדש וגו' ובחיצון לא כתיב והפר ואם נאמר דאין הפנימי מכפר בלא החיצון כיון דחיצון קרב אחר הפנימי ביה ה"ל למיכתב וכפר ולא הפנימי. ותירוצו של תוס' על קושיא זו הראשון דחוק דפשטא משמע איפכא אם הפנימי מכפר מחצה והחיצון מחצה ה"ל על כל מחציתו אחת בשנה אבל אם הפנימי מכפר כולו והחיצון גם הוא מכפר כולו על טומאה שאירע בין זה לזה. הא ודאי לאו אחת בשנה היא דמה שהחיצון מכפר גם על אין בה ויש בה מ"מ ה"ל שתים בשנה לגבי יש בה ואין בה. ותירוצם בתרא גם לפמ"ש המהרש"א קשה איך עלה על דעת המקשה לומר אם אירע אונס ולא קרב החיצון הפנימי מכפר כיון שבשעת מעשה היה החיצון ראוי להקריב ולא היה הפנימי מכפר איך יכפר אח"כ אחר האונס ובשעת הקרבה לא כיפר מאי קאמרת הפנימי אינו מכפר על החיצון אלא בשלא היה החיצון ראוי אבל אם היה ראוי להקריב החיצון בשעת כפרת הפנימי אין הפנימי מכפר עליו עדיין קשיא הא מיהת לעולם ספק שמא יארע אונס שלא יקרב החיצון ואפי' אין שם שעיר יש לספק שמא ימצא שעיר על כרחך לומר שהפנימי מכפר מספק וכיון שכבר כיפר איך יתבטל כפרתו בהקרבת החיצון. מחוורתא כמ"ש מהרש"ל ודקשיא א"כ חיצון למה בא תריץ כדשנינן לעיל בריש דברינו וקסבר קושית הש"ס לר"י ולא לר"ש. מיהו גם בזה צריכין קצת לסברת המהרש"א ואף לסברת תו' צ"ל דמשתנה הכפרה לאחר עשיית החיצון אלא דיש לדחוק לפרש כוונתם כיון דצ"ל שאא"כ ישתנה הכפרה לכך אין לומר דפנימי בא להגן ביני לביני וצ"ע. ועמ"ש לקמן בד"ה על כו' וא"ת לימא נפקא מיניה להקל מקצת עונשו כדאמרי' פ"ק דזבחים (דף ו') עולה מכפרת על היורש מקופיה אבל לא מקיבעא והיינו שמיקל קצת חטאו וכן כתב תוס' לקמן (דף י"ג) בד"ה דעבר כו'. ואפשר שזהו כונת מהריב"ל דודאי כוונת תוס' כמ"ש המהרש"א מ"מ מיורש קשיא דהא עולה אחייבי עשה מכפרת ולא אתי לכלל עשה וי"ל הא מיהת גם עשה אתיא לכלל קרבן עולה שייך לומר בה שקרבן אחר תולה מקצתה אבל היכא דלא אתי כלל לקרבן לא שייך ביה קרבן קמא לתלות. ועמ"ש לקמן בד"ה עשה כו':

תוכן העניינים

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה