אור ברסלב

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות· רבי דוד פרנקל

פרק א · הלכה א

פרק א

שתיים כו'. בבבלי פריך מכדי תנא ממכות סליק מ"ש דתני שבועות משום דתני חייב על הראש שתים כו' חדא אזהרה דמחייב עליה ב' תנא שבועות ב' שהן ד'. והרמב"ם כתב טעם הסמיכות מפני שהוא ג"כ ממעשה הדיינים שאין רשות לכוף על השבועה אלא לשופט ע"כ. וקשה למה עזב הרמב"ם דרך הגמרא והוספה זו למה. ונראה כוונת הרמב"ם לשנויי בנדרים תנן כל כינויי נדרים כו' ושבועות כשבועות א"כ התם ה"ל למיתני כל דיני שבועות ובתירוץ הש"ס לא מיתרצא הך קושיא לכך קאמר שמקום מסכתא זו היא כאן בסדר נזיקין דתנן כל דיני השופטים. ול"ק לש"ס אלא מ"ש דתני שבועות שתים כו' ולא תני כל כינויי שבועות כו' ומשני משום דממכות קסליק הוצרך לפתוח בשתים שהן ד' והואיל ולא מצי פתח בכינויין לא חש לשנותן כאן שכבר תנן להו במסכת נדרים. והיינו דפריך הש"ס כאן מ"ש כו' ולא פריך כן בשארי מסכ' ועי' בתוס' בד"ה שבועות כו'. עוד כתב שם וא"ת אמאי לא תני ידיעות ברישא דהא בקרא כתיב ברישא כו' א"נ משום דמילי דשבועות כתיבי בקרא ברישא ונפש כו' והיינו שבועת העדות והא דלא פתח בשבועת העדות [משום] שאין בהן שתים שהן ד' ע"כ. וקשה א"כ מאי פריך הבבלי (ד' ג') פתח בשבועות ומפרש ידיעות דודאי יש לו לפתוח בשבועות דכתיב בקרא ברישא אבל כשבא התנא לפרש מה הן שתים שהן ד' צריך לפרש ידיעות תחילה שהן כתובים ברישא קודם שתים שהן ד' דשבועות:

ידיעות הטומאה. כתב תוס' בד"ה ידיעות כו' להך לישנא דאמר פ"ב (דף טו) ידיעות קמייתא דלא מייתן לידי קרבן לא קחשיב ידיעות בתרייתא דמייתי לידי קרבן קחשיב קשיא הא דלא תני ידיעות השבת י"ל משום דניחא ליה למתני דבמלאכות גופייהו איכא שתים שהן ד' כו' ע"ש. ול"נ התם בשבת דתני חיובי ופטורי ודאי דלא מצי למנקט ידיעות דלא שייך אלא במקום דמייתי לידי קרבן הלכך הכא אע"ג דתני חיובי לחוד נקט יציאות כדתנן התם ועוד הא טובא קמ"ל במאי דנקט יציאות דהכנסה נמי הוצאה מיקרי וקמ"ל דקחשיב לה בכלל אבות מלאכות ועי' בבבלי (דף ה') בתוס' בד"ה מי כו'. ועוד נראה לפי מסקנת הבבלי פ"ב מתני' כרב דאמר ידיעה קמייתא סגי בידיעת בית רבו איכא למימר לכך לא קחשיב ידיעה קמייתא דלאו ידיעה ממש היא וכ"ש שאם נאמר אפי' נעלם ממנו מקום מקדש ה"ל ידיעה והיא גופה קמ"ל דאתיא כרב לכך לא קחשיב ידיעה קמייתא אבל בשבת ל"ל למיתני ידיעות בתרייתא דמילתא דפשיטא היא. בבבלי פריך מ"ש הכא דתני לכולהו ומ"ש גבי יציאות השבת ומראות נגעים דלא תני לכולהו אמרי שבועות וידיעות דגבי הדדי כתיבין ודמיין אהדדי בקרבן תני להו גבי הדדי' ואיידי דתני [תרתי תני] לכולהו. וכתבו תוס' וא"ת במראות הנגעים ליתני לכולהו דדמיין בקרבן כו' ע"ש. ונרא' גם המקשה ידע דאיצטרך לשנותם יחד במקום א' דנדע דכולהון לחיובא דומיא דמראות נגעים ולאפוקי מדר"י ור"ע ועוד דברים אחרים שמעינן מהא ואין צורך לשנותן יחד בכל המקומות ועיקר קושיתו ה"ל למיתני כולן גבי יציאות השבת דקדים לכולן או גבי מראות נגעים דהוא עיקר הכוונה להורות על האחרים ומ"ש דתני לכולהון הכא ומשני כיון דאף אם תנא לכולהו במקום אחר היה צריך לשנות כאן שתים שבועות וידיעות דדמיין בתרתי לכך תני לכולן כאן וליתא לקושיות תוס':

יציאות השבת כו'. כתבו תוס' (דף ה') בד"ה שתים כו' הכא פי' בקונט' בפנים היינו הכנסות ובחוץ היינו הוצאות וא"כ מה צ"ל לקמן וקמפרש הכנסה לאלתר ל"ל להוכיח מדמפרש הכנסה טפי ה"ל לדייק מלשון בפנים דהיינו הכנסה ע"כ. ונראה גם רש"י מודה אי לית לן הוכחה דהכנסה מיקרי הוצאה ודאי צריכין לדחות בפנים היינו בע"ה העומד בפנים אבל השתא דמפרש הכנסה שמעינן דהכנסה מיקרי הוצאה טפי איכא לפרושי בפנים היינו הכנסה מלפרושי דקאי אבע"ה דא"כ הל"ל להעומד בפנים או לבע"ה דהא כשמפרש תני בעל הבית ומה לו לשנות לשונו. וכן צ"ל לפמ"ש תוס' שם ועי"ל בפנים היינו חיוב שמביא קרבן עליהם בפנים בעזרה דהיינו ב' הוצאות וב' הכנסות בחוץ היינו פטור. דקשיא א"כ אמאי לא פריך הש"ס אהך דשבת והא יציאות קתני וכמ"ש המהרש"א ותירוצו דחוק ע"ש אלא שלא פירשו כן אלא לפי האמת וכמ"ש:

שהן ד'. עי' בקונטרס. והיינו כר"ע דר"י לא מחייב לשעבר כדאמרינן בגמרא כתבו תוס' (דף ג') בד"ה שהן כו' וא"ת מה דוחקיה לפרושי הכי דהשתא קשיא ליה בסמוך אי ר"י האמר אינו חייב כו' לימא שהן ד' אזרוק ולא אזרוק ואתיא שפיר כר"י וי"ל דבפ"ג תנן בהדיא שהן ד' אכלתי ולא אכלתי והאי מתני' קיימא לפרושי מתני' דהכא וכ"ת ליתני שתים אוכל ולא אוכל שהן שמנה אכלתי ולא אכלתי אזרוק ולא אזרוק זרקתי ולא זרקתי דלא תני אלא דבר וחילופו כפירש"י במתני' עד כאן. וקשה מאן דמשני בבבלי שם ארומיא דמתני' מהן לחיוב מהן לפטור דסובר מתני' דפ"ב ופ"ג לא קיימא אמתני' דהכא כדמוכח מדברי תוס' שם בד"ה מהן כו' ע"ש דאיכא למה ליה לדחוקי מתני' לאוקמי במהן לחיוב כו' לימא שהן ד' אזרוק ולא אזרוק. על כרחך לומר דסובר שאין התנא שונה אלא דבר וחילופו ואזרוק ולא אזרוק אינו חילופו של אוכל ולא אוכל א"כ ה"ל לתו' לשנויי הכא מיד ולהוכיח שהוא כן דאל"כ ה"ל למיתני ב' שהן שמנה. והיה נ"ל לומר דהך תירוצא שכ' תוס' שאינו שונה אלא דבר וחילופו קאי נמי אקושיא קמייתא. ואף דלשונם כאן לא משמע כן מ"מ לשונם בריש שבת הכי משמע. אך קשה מראות נגעים מאי דבר וחילופו איכא. ואף שהן שני מינים אין בהן חילוף. וי"ל כיון שהשתים הן אבות והבאים מדרשא הן תולדות ה"ל דבר וחילופו ועמ"ש בסמוך. גם קושייתן יש לתרץ אי ס"ד שהן ד' היינו אזרוק ולא אזרוק א"כ קשיא למ"ד בפנים היינו חיובא ובחוץ פטורי. לר"י ליתני שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ והן אכלתי ולא אכלתי זרקתי ולא זרקתי ולא תימא דומיא דמראות נגעים בעינן דהכא דהוה עיקר שבועות ודאי אית ליה למיתני חיובי ופטורי כדאמרינן שם (דף ה') גבי יציאות השבת גם הויין דומיא דמראות נגעים הנך שתים שהן ד' שהם בפנים וצ"ע:

מראות נגעים שתים שהן ד'. לפמ"ש בסמוך דה"ל דבר וחילופו לפי שהן אבות ותולדות. צ"ל ר"ע דאמר זו למעלה מזו נמי סובר דאיכא תולדה לבהרת דאל"כ איך עלה על דעת הבבלי למוקמי מתני' כר"ע מהן לחיוב מהן לפטור קשיא מראות נגעים שתים שהן ד'. וכ"ת כיון דלדידי' סיד וקרום שתיהן תולדות הן שפיר קאמר שהן ד' א"כ הל"ל אחת שהן ג' דהא תרווייהו תולדה דשאת הן. וראיתי לתוס' שכתבו לקמן (דף ו') בד"ה אע"ג כו' שתים שהן ד' משמע שמכל אב יוצא תולדה ועוד כיון דלספחת לא קאי אלא אשאת מנ"ל לרבות מיני ב' תולדות ע"ש. ונראה מדלא כתיב לבהרת ולשאת ולספחת דאז ה"ל כסדר מעלותיהן ש"מ שיש תרי ספחת אחד לשאת ואחד לבהרת אלא דא"כ לכתוב לבהרת ולספחת ולשאת דהא בהרת עזה מכולן אלא לאשמועינן דאין טפילה לבהרת הא כיצד תרי תולדות נינהו אחד לבהרת ואחד לשאת ושניהן טפילה לשאת ודבר נכון הוא ליישב פירש"י. ושפיר ה"ל דבר וחילופו דהא מכל אב יוצא תולדה אחת. ונראה דגי' רש"י מראות נגעות שתים שהן ד'. וזה שכתב (דף ה') שנים שהן ד' מראה לשון זכר להכי תנן להו בלשון זכר. ר"ל כיון דמראה שם לזכר בסימן הנקבה לכך לא חש למיתני פעמים בלשון זכר שנים ופעמים בלשון נקבה שתים כו'. והיינו טעמא דרש"י שלא פי' כן במתני' (ובפירושי בקונטרס ריש שבת צריך להגיה בד"ה מהו כו' וה"ק שתים כתובים בקרא והן ב' הוצאות דעני ודבע"ה שהן ד' הכנסות דעני ודבע"ה דאתיין ממדרש חכמים שחייבין עליהן ושתים שתי הוצאות שהן ד' הכנסות בחוץ לפטור כו'):

שתים שהן ד' לחיוב כו' עי' בקונטרס. ותוס' כתבו (דף ה') בד"ה שתים כו' וריב"א פי' שתים הוצאה דחיוב ודפטור שהן ד' הכנסה דחיוב ופטור לבע"ה העומד בפנים וכן לעני העומד בחוץ כו' ובירושלמי בעי אי איכא לפרושי כפי' הקונט' או כריב"א כו' ועי"ל בפנים היינו שמביא קרבן בפנים בעזרה ובחוץ היינו פטור ע"כ. ותימא בשלמא שתים לחיוב ושתים לפטור שפיר איכא לפרושי כפירש"י ולא כריב"א אלא ד' לחיוב וד' לפטור בין לפירש"י בין לריב"א אינו כן וא"ל לפי' ריב"א דקאמר שתים שתי הוצאות שהן ד' שתי הכנסות איכא לאוקמי כולא לחיובא שתים שתי הוצאות דעני ודבע"ה שהן ד' שתי הכנסות דעני ודבע"ה לחיובא וכן לפטור ודמיא קצת לפי' ריב"א אף דלא דמי בכולא דאל"כ מאי בפנים ובחוץ דתנן על כרחך לומר בפנים בעזרה וכמ"ש בקונט' א"כ אין זה פי' ריב"א אלא עי"ל שכתבו תוס' שם והל"ל ובירושלמי בעי אי איכא לפרושי כפירש"י או כעי"ל. וראיתי לתוס' ישנים ריש מס' שבת שכתבו על פי' ריבי"א ואין נראה דבעי בירושלמי מה הן ב' שהן ד' ב' לחיוב ב' לפטור או ד' לחיוב וד' לפטור פי' ד' לחיוב בפנים בעזרה כו' ומסיק ב' לחיוב ב' לפטור ע"כ. מדבריו משמע אי הוה מסיק ד' לחיוב ד' לפטור הוה ניחא לפי' ריב"א דודאי ליתא וכמ"ש ועוד לפירושי בקונט' מסיק ד' לחיוב וד' לפטור. ונראה שגי' ת"י כמו שכתוב בסוגיין אלא דגרסי' הדא אמרה ד' לחיוב וד' לפטור בתר דברי ר"י קודם דברי ר' בא, וה"פ ת"ש ממתני' דתנן שבועות שתים שהן ד' ובא ר' יוסי לפרושי הך פשיטות מדנקט בהדי הדדי שבועות ויציאות השדה ש"מ יציאות דומיא דשבועות מה התם שתים שהן ד' לחיובא ה"ה יציאות כולהון לחיובא הדא אמרה ד' לחיוב וד' לפטור וא"ר בא שאין למפשט מהתם דהתם לאו עיקר שבת תני כולהו לחיובא אבל הכא דתני חיובא ופטורי דאי אפשר למצוא יותר מארבע חיובא תני שתים לחייב ושתים לפטור וקאמר וכר' בא מסתבר דתניא כוותיה והתני בניחותא דתניא דלתות ההיכל שתים שהן ד' וכי אית לך למימר שיש בזה חיוב או פטור אלא ודאי דוקא בשבועות תני כולא לחיובא אבל במקום אחר תני שתים שהן ד' אע"פ שאין בו חיוב אף כאן מסתבר לומר דתני שתים לחיוב ושתים לפטור. ואע"ג שאין כאן הוכחה גמורה קאמרי ת"י ומסיק ב' לחיוב וב' לפטור. ובריש מסכת שבת כתבתי לתרץ בענין אחר ע"ש. עוד י"ל מדאמר ר' מנא לקמן מראות נגעים לא הוה כולא לחיובא א"כ אף יציאות השבת איכא לפרושי ב' לחיוב וב' לפטור והא דלא תני הכא בפנים ובחוץ דכיון דלאו עיקר שבת הוא אבות דהיינו יציאות קתני תולדות לא קתני וכ"ת יציאות תרתי הויין מהן לחיוב ומהן לפטור דומיא דמראות נגעים קתני מה התם מהן לחיוב ומהן לפטור ה"נ כן:

מתני' אמרה כן שבועות שתים שהן ד' לא לחיוב כו'. וקשה מנ"ל אימא שבועות מהן לחיוב מהן לפטור ומתני' ר' ישמעאל מאי קאמרת הא בעינן שבועות דומיא דמראות נגעים כדאמר בבבלי א"כ גם יציאות השבת שכולא לחיובא ה"ל להוכיח ממראות נגעים:

לא אתינן מיתני כו'. כפי' בקונט' כן פי' ריב"א שבת (דף ב') בד"ה פטורי כו' ופריך מסוגיין אפירש"י ע"ש ונראה דרש"י מפרש לא בא התנא למיתני פטורים יותר ממניין החיובים שהן עיקר ופטורים תני איידי ואין להיות הטפל מרובה על העיקר. אבל לשון הש"ס מסכים יותר לפי' ריב"א:

מהו אהן פטור כו' עי' בקונט'. וא"ת אדרבה טפי איכא למשמע פטור אבל אסור מפטור ומותר וכ"ה בבבלי שם וי"ל בפטור ומותר קמ"ל רבותא דסד"א מ"מ אית ביה איסורא דלפני עור קמ"ל כל שיכול ליטלו בלא הוא לית בו איסור ומ"ש תו' והרא"ש שם אף בכה"ג איכא איסורא דרבנן שחייב להפרישו מאיסור. קשה שכתב פ"ק דעכו"ם (דף ו') דוקא בדקאי במקום שאינו יכול ליקח אם לא יסייע לו זה אבל בלא"ה אפי' איסורא ליכא ע"ש. וראיתי להש"ך י"ד סי' קנ"א ס"ק ו' שכתב לחלק ישראל חייב להפרישו משא"כ מומר ע"ש איני מבין דבריו ודאי שאנו מצווים להפריש המומר כמו שאר ישראל אלא שאין בידינו להפרישו א"כ כמו שאסור לסייע ישראל גמור אף למומר אסור גם בב"מ (דף ע"ה) בתוס' בד"ה ערב כו' ע"ש מפורש דגם בישראל בתרי עברי נהרא אין בו משום לפני עור וצ"ע לדינא:

הכנסה והוצאה שנים הם כו'. לפי גירסא זו נראה דר' יוסי לפרושי מתני' קאתי וה"ק עני ועשיר אע"פ שהי ענין אחד מנה אותן לשנים אבל הוצאה והכנסה אף שהן שנים קחשיב להו באחד וה"פ דמתני' הוצאות דעני הן שתים הוצאה שיש בה חיוב חטאת ופטור אבל אסור דאתי לידי חיוב שהן ד' פטור אבל אסור דלא אתי לידי חיוב חטאת ופטור ומותר בעני וכן שתים שהן ד' הוצאות לבע"ה אבל הכנסות לא קחשיב כלל אע"פ שההוצאה והכנסה הן שתים. וקאמר לר"י ממתני' דהכא דתנן יציאות השבת שמעינן דאין הכנסה דא"כ הוו י"ב ומדתנן פ' כלל גדול המוציא מרשות לרשות ש"מ שהכנסה בכלל הוצאה מעתה מיבעי' לן אי הוה הכנסה תולדה דהוצאה או שהיה כמו הוצאה עצמה ומצטרפין או אין מצטרפין ופשיט מהא דא"ר יסא בשם ר"י הכניס חצי גרוגרת כו' חייב ש"מ דמצטרפין. וריש שבת הגירסא הכנסה והוצאה אחד הן ומנו אותם חכמים שנים. וקשיא מאי קמיבעי' ליה דקאמר נשמעינה מן הדא ואפשר לומר דה"ק כי היכי דעני ועשיר אע"ג דאחד הן מנו אותם שנים ואם עשה זה חצי מלאכה וזה חציה כגון שזה עוקר וזה מניח אין מצטרפין אף בהכנסה והוצאה כן הוא או לא ופשיט ליה מדר' יוחנן ודוחק. הרמב"ם השמיט דין זה דר' יוחנן. ומדבריו משמע דאין מצטרפין. ונראה דסובר טעמא דר"י הוצאה והכנסה אחת היא דמה לי עיולי ומה לי אפוקי ולאו תולדה דהוצאה היא אבל בבבלי פ' הזורק קאמר הש"ס מיהו הוצאה אב והכנסה תולדה ואין אב ותולדה מצטרפין לכשיעור. ודייק ליה מהא דאמר התם בהזורק ולר"א דמחייב אתולדה במקום אב מאי איכא בין אב לתולדה ודחק בתירוצו ע"ש וקשיא לישני דאלו אב ותולדה דידיה מצטרפין משא"כ שתי אבות כדמשני לרבנן אלא ודאי אפי' אב ותולדה דידיה אין מצטרפין ובירושלמי ריש שבת (דף א' ע"ב) קאמר ר' יוחנן דלא כר' יוסי והרמב"ם פסק כר' יוסי א"כ ליתא לדר' יוחנן. והא דלא קאמר הירושלמי שם דכ"ע לית ליה דר' יוחנן דאב ותולדה אין מצטרפין י"ל ה"ק אפילו הוצאה והכנסה אחת היא ליתא לדר' יוחנן דלא עדיף הוצאה והכנסה מהוצאה והוצאה:

ויצו משה כו'. בחי' הרשב"א ר"פ הזורק כתב בהג"ה וקשה דלמא לאו מלאכה ממש קאמר אלא לנדבה תכלת ושאר דברים כדכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ע"ש. ולפמ"ש בקונטרס ניחא דא"כ ויכלא העם מלעשות הל"ל:

ר' אבין כו' עי' בקונט'. ובבבלי ס"פ המפקיד משמע ר' יוחנן מוקי למתני' בתרי טעמא ולא בתרי תנאי. לפ"ז אם נפרש כפי' בתרא צ"ל דהירושלמי פליג אבל ללישנא קמא הבבלי אתיא כר' לעזר. ועי' בבבלי שבת פר"ע (דף פ"ו) ברש"י בד"ה ומאי כו':

ואינו חייב אלא אחת. עי' בקונט'. נראה דסוגיין אתיא כרבא דאמר בבבלי שבת פ' כ"ג (דף ע') קצר וטחן כגרוגרת בשגגות שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות ונודע לו על קצירה של שגגת שבת וזדון מלאכות וחזר ונודע לו על קצירה של זדון שבת ושגגת מלאכות קצירה גוררת קצירה ואינו חייב אלא אחת אבל לר"ז דאמר התם חלוקין הן לחטאת אף הכא חייב שתים וע"ש:

מפני מה אמרו מראות כו'. וקשה אקרא ה"ל להקשות ל"ל למכתב לשאת ולספחת ולבהרת לכתוב המראה שבספחת דהיינו קרום ביצה ממילא ידעי' כ"ש מה שלמעלה טמא א"נ יפרש מקרום ביצה ולמעלה ול"ל למכתב שאת ובהרת כלל:

א"ל לומר שאם כו'. בקונט' הגהתי. דלקמן בסמוך גרסי' א"ל ויאמרו ואי כבר שניא ליה כל כהן תו לא קשיא מידי ואם נאמר הא דלקמן פליג ואיכא דמתני לא הכא. קשיא א"כ ללישנא קמא לא השיב לו שמצטרפין א"כ מאי פריך הש"ס ומנין שמצטרפין. לכך נראה הגהתי בקונטרס עיקר וכ"ה בבבלי אלא דפליג בסוף ע"ש והר"ש ריש פ"ק דננעים מביא הסוגיא כאשר היא לפנינו וצ"ע:

מה שנים מצטרפים כו'. כתב הכ"מ פ"ק מה' ט"צ נראה שבא לאפוקי דלא נימא דרשא דוהיה מלמד שמצרפי' בהרת עם שאת וכפירש"י אלא כולן מצטרפי' זה עם זה ור' אבין נמי ה"ק כיון שמצרפי' בהרת עם שאת שאינו מינו ה"ה לתולדה דשאת מצטרף ע"כ. ותימא הא מודה דוהי' לא משמע אלא בהרת עם שאת מצרף ואהך שאלה מנין שמצטרפי' מייתי הש"ס בסמוך קרא דוהיה אלא ודאי צירוף האבות יליף ר' מנא ור' אבין מדכתיב גבי אהדדי ואיך קאמר בירושלמי מפורש בהדיא דכולהו בהדי הדדי מצרפי'. ודבריו בדר' אבין משוללי ההבנה וצ"ע. ולי קשיא אר' מנא ור' אבין דילפי צירוף התולדות מצירוף האבות מה לשאת ובהרת דמצטרפי' שכן אינן גבוהין זה מזה יותר ממעלה אחת תאמר לצרף האבות עם התולדות שכן גבוהין זה מזה שתי תולדות. ולשיטת הרמב"ם בפי' המשנה פ"ק דנגעים דסובר ר"ע סיד גבוה משאת ניחא. אך קשה א"כ ה"ל למילף צירף התולדות עם האבות מק"ו ומה האבות שהן גבוהין שתי מעלות מצרפין תולדות עם האבות לא כ"ש וי"ל הואיל והן אבות מצטרפי ודוחק. וכתב הר"ש שם וא"ת בשחין ומכוה קאמר פ"ק דחולין לכך חלקן הכתוב לומר לך שאין מצטרפין וכאן איצטריך קרא דמצטרפין וי"ל מדכתיב שאת או ספחת או בהרת סד"א דלא מצטרפי לכך איצטרך קרא ע"כ. וקשה השתא דכתיב והיה או ל"ל הניחא לר' יאשיה איצטרך או לחלק אלא לר' יונתן דאמר לחלק לא צריך קרא או ל"ל וי"ל איצטרך דלא לצרף כל המראות בהדי הדדי דלא כשיטת הרמב"ם. וא"ת כיון דכתיב או משמע שאין מצטרפין א"כ מאי קאמר מנו חכמים שנים כו' איך דחינן בדברי חכמים דברי התורה וי"ל מדברי חכמים שמעי' דאו לא אתי לחלק אלא הפחות שבכולן והיינו דלא מצרפין אב עם תולדה שאינו שלו ותולדות בהדדי אבל אחריני כולהו מצרפי'. ולשיטת הרמב"ם י"ל איצטרך או לרבות דאפי' תולדות להדדי מצרפין דבכל מקום דלא איצטרך או לחלק אמרי' או לרבות ומקרא דוהי' לא שמעינן צירוף תולדות דלא כתיבי בקרא:

מלמד שאינן מצטרפין. כתב תוס' בסוגיין תימא דמייתי לה אהך דמסיק דמצטרפין. והר"ש כתב וט"ס הוא ושהן מצטרפי' גרסי'. והק"א פ' תזריע האריך בדבר ע"ש. ולפמ"ש בקונטרס אין צורך להגהה. אך הא קשיא חזקיה למה לא יליף מוהיה דכתיב ברישא:

מלמד שאינן זה למעלה מזה. כתב הר"ש שם חולק על הגמרא שלנו ע"ש. וא"ת הא לפי מסקנת הבבלי אינו מוכרח דסובר ר"ע זה למעלה מזה בחלוק וי"ל כיון דמסיק בפתוך אית לי' זה למעלה מזה וכדתני ר' נתן הדרינן לקמייתא כי היכא דאמר בפתוך ה"ה בחלוק ודלא כהכ"מ פ"ק מהט"צ ע"ש א"נ בהא ודאי פליג דגרס בברייתא דאמר ר"ע שאינן זה למעלה מזה ובבבלי מפורש לר"ע זה למעלה מזה. והרמב"ם כתב פ"ק דנגעים משנה ג' ודע שדעת ר"ע שתולדת בהרת תוקף הלובן מן השאת וחכ"א שאת יותר לבן מן הסיד וסיד יותר מקרום וסדרן לדעת החכמים בהרת שאת סיד קרום כך מתבאר מגמרא דשבועות ע"כ. ותימא אף שלדעת חכמים מבואר שכך סדרן אבל פשטא דשמעתתא משמע שגם לר"ע כך סידרן. בפ"ק מהט"צ כ' דכולן מצטרפי בהדי הדדי אלא לומר לך כל כהן כו' ע"ש. וקשיא ליה כולא סוגיא. וכבר עמד עליה הכ"מ שם ואין תירוצו עולה יפה דקאמר כר"ע ס"ל ע"ש וזה מן הנמנע שהרי קאמר מפורש לר"ע סיד קודם צמר והרי פסק שם צמר ואח"כ סיד. ונראה שסובר מ"ד זה למעלה מזה ודאי סובר נמי שאין מצטרפין אלא זה למעלה מזה דדריש תולדה דבהרת מספחת ותולדה דשאת מדכתיב ומראה עמוק כדתניא בת"כ ומ"ד שאינן זה למעלה מזה יליף מספחת שני התולדות וממילא מצרפין אפי' התולדות להדדי. והיינו דקאמר הש"ס מתני' דתנן סיד ההיכל שנייה לה ולא קאמר סתם שנייה ש"מ דסובר שבלבנינות אין סיד ההיכל שניה לבהרת והיינו דלא כר"ע דלדידיה צ"ל שבלבנונית סיד שניה לבהרת דאל"כ בהדי מאן ליצרפי'. וליכא למימר לר"ע באמת אין צירוף לסיד ההיכל דהא אמר בברייתא לומר שמצרפין זה עם זה. ופריך אי הכי שנאמר לר"ע דאמר זה למעלה מזה אין מצרפין אותן אלא כשזה למעלה מזה קשי' נמי קרום ביצה על כרחך לומר הא דאמרינן דמצטרפים היינו אב ותולדתו והא דבעינן זה למעלה מזה אתי למעט אב ותולדה אחריני א"כ סיד ההיכל נמי לא קשיא ומשני האי מאי ודאי מסברא אין לצרף אפי' אב ותולדתו כיון דבעינן זה למעלה מזה אלא אי ליכא סיד ההיכל בעולם ה"א מדכתיב ומראה עמוק ולספחת שמעינן קרום וקרא יתירא קמ"ל דמצטרפת עם שאת אע"ג דמינחתא מינה טובא אבל השתא דמוקמי' ספחת לסיד ההיכל קשיא בהדי מאן ליצרף וה"ה דקשיא השתא נמי אקרום אלא מחוורתא מתני' דלא כר"ע אלא כחכמים דלא בעינן זה למעלה מזה וכולהון מצטרפי אהדדי ור"ע סובר סיד ההיכל לבן מצמר. ופריך והיכא שמעי' כו' א"ל לומר שמצטרפים איכא לפרושי דה"ק שמצרפין האב עם תולדתו אבל לא אב עם תולדה אחריני או ה"ק שמצרפין זה למעלה מזה אבל שלא כסדרן לא דליכא למימר דה"ק לומר שמצרפין כולם יחד. דאיך נאמר לכך חלקן לומר דמצטרפין אלא ודאי כמ"ש והשתא קאמר הש"ס ע"כ זה למעלה מזה קאמר דליכא למימר שמצרפין האב עם תולדתו דוקא ולעולם סיד ההיכל למטה מצמר א"כ הל"ל נמי מסיד ההיכל ולמעלה מצטרפין עם הבהרת אע"ג דמנחתא טובא אלא קסבר ר"ע סיד למעלה מצמר ושמצרפין זה למעלה מזה קאמר. והא דקאמר הש"ס ואם איתא של צמר דיהה הימנה מיבעי' ליה ה"פ ואי איתא דסובר ר"ע של סיד תוקף בלבנונית מן הצמר לא הל"ל של סיד דיהה הימנה שגם היה עזה אלא הל"ל של צמר דיהה הימנה ומשני אין ה"נ כו'. ולפ"ז מתפרש יפה לשון אי הכי. גם הא דקאמר אלא מחוורתא כו' (ועי' בק"א) ואין צורך למה שדחקו תוס' בד"ה מפני כו' ואע"פ כו'. וניחא קושייתם בד"ה ואם איתא כו'. גם מה שדקדקו המפרשים מיושב היטב. והא דפסק הרמב"ם כולן מצרפין זה עם זה היינו כחכמים כדמסיק לקמן סוף סוגיין. גם הבבלי איכא לפרושי הכי וכמ"ש. גם מתני' בפ"ק דנגעים הכי מפורשת כמ"ש הרמב"ם בפירושו ע"ש ושים לבך לסוגיא זו כי עמוקה היא:

אם אומר את כן כו' עי' בקונט'. וקשה מנ"ל דקרא אתי למעוטי כהה מן הכהה דלמא קמ"ל דאפי' כהה לחוד אם לא פשה טהור אבל פשה אפי' כהה מן הכהה טמא וי"ל א"כ הל"ל ואם כהה הנגע ופשה בעור טמא ממילא שמעי' אם לא פשה טהור ואם לא פשה ל"ל אלא ללמד דוקא כהה טמא אבל כהה מן הכהה טהור ונראה חכמים דסברי כולן מצטרפין לית להו הך דרשא וכקושיין:

זו דברי ר"י ור"ע כו'. בסוגיין בבבלי מבואר דר"ע לא ס"ל כר"מ דאמר שאת כקרום ותולדתה וכן מפורש כאן. והר"ש כתב פ"ק דנגעים הא דתני בת"כ ומראה עמוק שני לשאת אתיא כר"מ ע"ש. וקשה הרי מפורש כאן דר"ע יליף ליה ממראה עמוק וצ"ע ועי' בק"א:

מתניתא אמרה כן כו' עי' בקונט'. וקשה הא אפי' כר"ע אתיא דהא איהו נמי יליף תולדה דבהרת מספחת ושפיר קאמר אין מספחת עזה וי"ל אי כר"ע טפי ה"ל למילף מדכתיב ומראה עמוק דילפי' מיניה תולדה דשאת והשתא עם קרום ביצה מצטרפת כ"ש עם בהרת. מאי קאמרת שאני תולדה דשאת שהיא מינה א"כ מתולדה דבהרת נמי ליכא למילף שהיא מינה אבל לרבנן ניחש דילפי שני התולדות מספחת:

תוכן העניינים

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי שבועות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה