אור ברסלב

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל

פרק ח · הלכה ט

הלכה ח

ואחד הזכר כו'. עיין בקונטרס. וכתב תו' וליכא למימר לכך כתיב נער חסר לומר דאפי' קטנה במשמע כדאמרינן בכתובות דהכא לאו בקטנה איירי אלא בבת עונשין ע"כ וקשה הרי מפורש בבבלי לעיל דף ס"ו הבא על קטנה מאורסה בסקילה לרבנן אע"ג דפרשה בבת עונשין איירי מ"מ קרא אף בקטנה איירי לענין עונשין דידיה וכ"כ תו' כתובות דף מ' בד"ה הא כו' ע"ש. וא"ל מ"מ דייק שפיר ולנער לא תעשה דבר ה"מ למכתב נערה מלא דלמעוטי קטנה מעונש לא צריך קרא דקטנה לאו בת עונשין דא"כ ה"א אף נערה דרישא דוקא בגדולה דגרסינן בירושלמי לעיל [פ"ז הי"ד] ר"א בשם ר"ל נערה אחת שלמה אמורה בפרשה לימד על הפרשה כולה שהיא גדולה. ואפילו רבנן מודו בהא כדאמרינן בבבלי כתובות שם המוציא ש"ר על הקטנה פטור דכתיב ונתנו לאבי הנערה נערה מלא דיבר הכתוב ואפילו מלקות אין בו כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' נערה בתולה אע"ג דברישא דפרשה כתיב נער חסר אפ"ה מפרשינן לכל הפרשה בגדולה ואף דאתקיף ראב"א אהא דר"ל וקאמר מדכתיב בבת עונשין ליכא לאוקמי קרא בקטנה הרי כתב תוס' שם דדוקא במוציא שם רע הוא דקאמר הכי אבל לא בנערה המאורסה ועוד גם ראב"א מורה לדר"ל אלא דקאמר לפטור מש"ר על הקטנה ל"צ לכתוב נערה מלא ע"ש. גם הרמב"ם שם פסק להא דר"ל וע"ש במ"ל ועמש"ל [פ"א ה"א] בתו' בד"ה רמ"א כו' וצ"ע. עוד גרסינן בבבלי בסוגיין חטא אלו ח"כ מות אלו חייבי מיתות ב"ד. וכתב תו' וא"ת תיפוק ליה מדאיתקשו כל עריות להדדי י"ל מדמיעט בהמה ש"מ דלא מקשינן הכי מיהו קשה הא בהמה לא איתקש מדאיצטריך קרא להעראה ע"כ. ודבריהם תמוהים דמ"ש בהמה לא איתקש לפמ"ש תו' יבמות דף נ"ד ע"ב דוקא לענין העראה לא מקשינן או משום דלא שייך בה מקור או משום דלא חשיב ביאה אבל לשאר דברים מקשינן א"כ לא קשיא מידי. אלא למ"ש תו' שם בחד תירוצא משום דאפסוקינהו בקראי דמולך הוא דקשיא להו (ולכל התירוצים קשיא לעיל דף נ"ד ע"א כתבו בד"ה עשו כו' בתר זכר כתיב וכל בהמה וי"ו מוסיף על ענין הראשון וכאלו כתיב תועבה בגופייהו ע"כ וקשה א"כ ל"ל קרא יתירא נמי בהך קרא דתועבה נימא וי"ו מוסיף על ענין הראשון וה"ל כאלו כתיב משכבי אשה בבהמה ולמ"ד מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ניחא קצת אם נאמר אף וי"ו דמוסיף על ענין הראשון לא קאי אלא אלפניו ולא אלפני פניו וצ"ע). והא דכתב מדמיעט בהמה כו'. קשה וכי מפני דממעטינן דבר אחת מהנכללים בהיקש נבטל כל ההיקש וכ"ת השתא דאימעיט בהמה מקשינן כולהו לבהמה י"ל ודאי מסתבר להקיש טפי שאר עריות לנערה המאורסה להצילו דבהו איכא נמי פגמא מלהקישן לבהמה דאין מצילין דבבהמה ליכא פגמא. ועיקר קושייתן תמיה לי הא נערה המאורסה לא כתיבא בפרשת עריות דנימא דהוקשו לה כל העריות וכ"ת א"כ העראה בנערה המאורסה מנ"ל י"ל באמת בנערה המאורסה אינו חייב עד גמר ביאה ויותר נראה השתא דמרבינן מחטא מות ח"כ וחייבי מיתות ב"ד ממילא הוקשה נערה המאורסה עם שאר עריות ומקשינן להו לכל מילי וצ"ע:

ואחד הרודף אחר כל שאר עריות כו'. עיין בקונטרס. וכ"פ רש"י. וקשה מאי ראיה היא זו מצינו הרבה ברייתות דפליגי אמתני' ולא פריך. ונראה ממתני' איכא למידק דלא פליג. דבשאר עבירות שבתורה דלאו עריות שאין מצילין מק"ו דהשתא עכו"ם ומחלל שבת אין מצילין כ"ש אחריני ובעריות מצילין מדהוציא בהמה דאין מצילין ש"מ שאר עריות מצילין דאל"כ ליתני אחת משאר עריות דאיכא פגמא דאין מצילין וכ"ש בהמה אלא ש"מ בהמה הוא דאין מצילין אבל שאר עריות מצילין. וכ"ת בהמה איצטרך סד"א הואיל ואיתרבי זכר דכתיב נער א"כ ה"ה בהמה דוי"ו דוכל בהמה מוסיף על ענין הראשון וכמ"ש בסמוך י"ל אדרבה מדאיתרבי זכר א"כ אכא למילף שאר עריות מזכר בהיקש דונכרתו הנפשות העושות וגו'. מיהו לשיטת תו' דבהמה לא איתקש אף זכר לא איתקש ועמ"ש בסמוך וצ"ע. כתב הרמב"ם פ"א מהלכות נערה בתולה היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה מחייבי כריתות כו' אם התרו בו ה"ז לוקה ואינו משלם קנס שאין אדם לוקה ומשלם ואם לא היתה שם התראה הואיל ואינו חייב מלקות משלם קנס. היתה מחייבי מיתות ב"ד לעולם פטור שאין חילוק בין שוגג למזיד שנאמר מכה נפש בהמה ישלמנה כו' ע"ש. וקשה בבבלי בסוגיין פריך אמתני' דפרק אלו נערות דתנן אחותו יש לה קנס אמאי מכיון שניתן להצילו בנפשו מיתה ותשלומין יש כאן למ"ד העראה זו היא הכנסת עטרה. (פסק בפ"א מהא"ב כוותיה) א"כ אין לה קנס. ולרבא דמוקי למתני' דאחותו כר' יהודה. קשה הא פסק הרמב"ם פ"ג מהל' נ"ב דלא כר"י. ור"פ דמוקים לה במפותה נמי קשיא דהא מפורש בדברי הרמב"ם דאף אנוסה יש לה קנס. ור"ח דמוקי לה בבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה. קשה הא תנן לעיל פרק ארבע מיתות באו עליה שנים הראשון בסקילה והשני בחנק והיינו בשלא כדרכה וכפירש"י שם ומתני' דרבי דאמר אפילו בא עליה שלא כדרכה לאו בתולה היא א"כ קשיא סתמא אסתמא דלר"ח צריכין לאוקמי מתני' דאלו נערות כרבנן דרבי. ולפי הנוסחאות ברמב"ם פ"ג מהל' איסורי ביאה לא נתברר אי כרבי או כרבנן קיי"ל. ויותר קשה דה"ל לפרש ולא לסתום. וכן קשה נמי אם נאמר דמוקי מתני' בשיכול להצילו באחד מאיבריו ה"ל לפרש. ועוד לפמ"ש פ"ק מהל' רוצח בשאם יכול להצילו באחד מאיבריו והרגו אין ב"ד ממיתין אותו אפשר בכלל חייבי מיתות ואביי מוקי לה כר"י בן שאול דאמר דנהרג עליו. ואפשר לומר דסובר הרמב"ם אף רודף צריך התראה וכן משמע לשונו פ"ק מה' רוצח שכתב כיצד אם הזהירוהו והרי הוא רודף אחריו אע"פ שלא קיבל עליו ההתראה ה"ז נהרג ע"כ. וכיון דאוקי לאחותו בשלא התרו א"כ אינו נהרג לכך יש לה קנס. והא דלא משני הש"ס הכי דמתני' דאלו נערות בשלא התרו בו איירי דסוגיא זו אתיא כעולא דמוקי מתני' דאלו נערות אפי' בדאתרו בו. אך עדיין קשה דלשון הרמב"ם בה' נערה בתולה משמע דאיירי בדלא אתרו בו למלקות אבל בהתראה דרודף לא איירי ביה כלל וצ"ע. ובמ"ל סוף ה' חובל ומזיק כתב הא דאם יכול להצילו באחד מאיבריו שאין הורגין אותו דוקא איש אחר הבא להציל אבל הנרדף עצמו אינו מדקדק בזה ע"ש. וקשה א"כ מאי משני אביי מתני' דפ' אלו נערות בשיכול להצילו באחד מאיבריו. הא עדיין היא עצמה יכולה להרוג אותו א"כ הדרא קושיא לדוכתא דה"ל מיתה ותשלומין באים כאחד וצ"ע:

ממזרת ונתינה לישראל כו'. כתב רש"י (דף ע"ג) בד"ה אפגמא רבה כגון עריות דכריתות שהן חמורות והויא חרפתו מרובה שהוולד ממזר ונעשית זונה בבעילתו אבל כה"ג באלמנה אינה נעשית זונה אלא חללה ע"כ. ותימא הא אפילו חייבי לאוין ועשה השוין בכל לא ניתנו להצילן בנפשן כמפורש כאו אע"ג שנעשית זונה על ידו וכ"כ הרמב"ם ריש פי"ח מהא"ב. ואף שהראב"ד חולק בזה לא מצאנו לו חבר בדבר זה. ועמ"ש הה"מ שם. ואין לומר הבבלי פליג וסובר דחייבי לאוין נעשה השוין בכל ניתנו להצילו בנפשן ולכך השמיט מהך ברייתא ממזרת ונתינה לישראל. דהא מפורש בבבלי דכתיב מות למעט חייבי לאיין. וע"ק לר' יהושע דאמר אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד ליכא פגמא בחייבי כריתות יותר מחייבי לאוין ומשום חומרא דכרת ליכא למימר דהא חזינן דאפי' חייבי סקילה אין מצילין מיהו לזה י"ל ר' יהושע כר' יהודא ס"ל דטעמא משום דמסרה נפשה לקטלא ודוקא בחייבי כריתות הוא שדרכן למסור נפשן אבל לא בחייבי לאוין ודוחק. לכך נראה שעיקר פגמא דידה שגורם לה לעבור על איסור שיש בו כרת. אך לפ"ז הרודף אחר חבירו להכריחו שיעבור על איסור כרת יהא ניתן להצילו בנפשו ותנא סתמא קאמר על כל שאר עבירות שבתורה אין מצילין וצ"ע:

אם אמרה הנח לו כו'. עי' בקונט'. וכ"פ רש"י. ואף שפירושו עולה יפה לשיטת הבבלי מ"מ לפי מאי דמסיק כאן טעמא דר"י שיש חשש שמא יהרגנה ולאו מיראה הוא דקאמרה הכי קשה מ"ט דרבנן דפליגי עליה ונראה דסובר הירושלמי דלא פליג (ואף דתני ר"י אומר אפשר דלא פליג כמ"ש התי"ט סוף פ' ארבע מיתות) ר' יהודה וקמ"ל אפי' משום ספק ש"ד אין מצילין אע"ג דודאי עובר אאיסור כרת או מיתת ב"ד והבבלי השמיט הא דאם ממתין כו' דסובר ר"י פליג את"ק. א"נ ה"ג רי"א אם אמרה הנח לו שאם ממחין על ידו נמצא באין לידי ש"ד אין מצילין אותו בנפשו וה"פ היא אומרת הניחה לו שמא יהרגנה אין מצילין והיינו כשיטת הבבלי. מיהו בתוספתא הגירסא כמו שכתובה כאן:

פשיטא דא מילתא רוצח כו' עי' בקונט'. אבל בבבלי בסוגיין גרסינן אמר רבא רודף שהיה רודף אחר חבירו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור מ"ט מתחייב בנפשו הוא אע"ג דמיתה לזה ותשלומין לזה. ונראה סוגיין כרבא דאמר בבבלי פ"ק דמכלתין (דף י') מיתה לזה ותשלומין לזה משלם ממון. ובסוגיין גרסינן רבה וכ"כ תו' כתובות (דף ל"א). אך מ"ש שם בשם ריב"א בכל מקום לכ"ע מיתה לזה ותשלומין לזה חייב ורודף ה"ל תשלומין ומיתה לאחר דניתן להציל לכל אדם וחייב מיתה לכל העולם ע"ש. תימא א"כ איך קאמר סתמא של כל אדם פטור הא לפ"ד אם שיבר כלים של קטנים שאינן בני מיעבד מצוה להצילו או כלים של בני אדם החלושים שאין בכחם להרגו יהא חייב לשלם וגדולה מזו אני אומר אם בעל הכלים אינו שם ואי אפשר לו להצילם אמאי יהא פטור מאי קאמרת אלו היה כאן היה מותר לו להרגו ה"ל מיתה ותשלומין לאחד א"כ אף אנו נאמר אם היה בעל הכלים גיבור או איש מלחמה אלו היה שם היה אפשר להצילה באחד מאיבריו חייב ורבה סתמא קאמר משמע בכל ענין פטור אלא ודאי כיון דעכשיו שאין כאן מי שיצילנה באחד מאיבריו בר מיתה הוא ופטור אע"ג דלאו לכל העולם בר מיתה הוא ודלא כריב"א וצ"ע:

וחרנא אמר אינו נותן דמים. עי' בקונט'. וכונתי למ"ש הב"י ח"מ סי' תכ"ו בשם הגהמ"יי שכתב בירושלמי מסיק צריך להכניס עצמו בספק סכנת נפשות כדי להציל חבירו שהוא בודאי בסכנת מות אם לא יצילנו ע"כ (ולא מצאתי דבר זה) וכיון שצריך למסור גופו כ"ש ממונו. מ"מ ק"ו פריכא הוא התם כיון שאי אפשר בענין אחר אבל ממונו א"צ להפסיד דלעולם אין מצילין את עצמו בממון חבירו כל שיש לו לשלם. וכ"ה בבבלי נרדף ששיבר כלים של כל אדם חייב שמציל עצמו בממון חבירו. ובתשובת מיימוני לה' חובל ומזיק סי' כ' מייתי ראיה לדין זה שהמציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם אפי' היכא דאיכא סכנת נפשות ממשמעות הש"ס פ' הגוזל ע"ש. ותימא איך נעלם ממנו שדין זה מפורש בסוגיין בבבלי וכמ"ש ועי' ברא"ש וצ"ע ועי' מה שכתבתי לעיל [פ"ב ה"ה] בד"ה [פשיטא]:

רודף שנעשה נרדף כו'. ותימא הא רשע הוא ומהיכי תיתי לומר להצילו בנפשו של זה וכ"ת בתוך כך עשה תשובה א"כ פשיטא שמצוה להצילו וי"ל בשביל שעברו פעם אחד לא מיקרי רשע כמ"ש תו' פ"ק דחולין והכי קמיבעיא ליה כיון שבתחלת המעשה היה מצוה להורגו גם עתה כן הוא או לא. אך קשה הא תניא בסמוך אם נעשה המעשה אין מצילין כ"ש כאן שלא נעשה ולא יעשה שאסור להרגו וכן אם יכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו כ"ש כאן שמצילין בנפשו. ואפשר דקאי על הרודף עצמו. אך אין לשון הש"ס משמע כן. ובמ"ל פ"ק מה' רוצח כתב נסתפקתי ברודף אחר רודף על חבירו להרגו ונתאמץ הרודף והרג את המציל אם נהרג עליו ע"ש. ולי נראה לפשוט ספיקו מסוגיין דגרסינן בבבלי ורודף שהיה רודף אחר רודף להצילו ושיבר את הכלים של כל אדם פטור ולאו מן הדין אלא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמציל את חבירו ע"כ ואי ס"ד שרשות ביד הרודף להרוג המציל א"כ מאי תאמר ולא מן הדין הא גם ע"פ הדין פטור שהרי יש כאן מיתה להמציל וכל המתחייב בנפשו. פטור אלא ודאי שאסור להרגו הלכך מן הדין חייב לשלם:

שניא היא תמן שאין את יודע כו'. בבבלי משני משמיא קא רדפי ליה לאמיה נראה דכוונתי נמי להא דר"ח שאין יודעין אם הוא רודף אותה או שהיא מעכבו מלצאת וכח אין ללידה. אבל הרמב"ם פ"ק מה' רוצח עד שלא יצא חותכין את הולד מפני שהוא כרודף אחריה אבל משיצא אין נוגעין בו שזהו טבעו של עולם ע"כ. וצריך טעם למה עזב פירוש המפורש כאן וביותר נראה דהכא והתם ר"ח הוא בעל השמועה:

תני רלב"ש אומר ההולך כו'. וקשה א"כ הא דתניא (בבבלי בסוגיין) ר"א אומר ע"א יהרג ואל יעבור שנאמר בכל נפשך כו'. לראב"ש ל"ל קרא כיון דהוקשו עריות לש"ד שיהרג וא"י א"כ איכא למילף ע"א בק"ו. ונ"ל דלית ליה הך היקישא ולא בא הכתוב ללמד אלא ללמוד שרוצח ניתן להצילו בנפשו. לפ"ז י"ל אף עכו"ם דוקא בפרהסיא הוא דיהרג ואל יעבור אבל בצנעא לא דכתיב וחי בהם. וכ"ת א"כ ל"ל בכל נפשך תיפוק ליה דכתיב ונקדשתי וי"ל אי לאי בכל נפשך ה"א ונקדשתי לא קאי אלא אעכו"ם לכך כתיב בכל נפשך ממילא צריכין לומר ונקדשת' אכל המצות קאי. וכ"ת לר"א נמי נימא בכל נפשך אפרהסיא קאי י"ל כיון דגלי לן קרא בעריות דאפי' בצנעא יהרג וא"י דומיא דש"ד שאין לחלק בו בין צנעא לפרהסיא אף בעכו"ם לא מחלקינן אבל השתא דלית לן היקישא לא מוקמינן קרא אלא בפרהסיא כי היכי דלא וחלק קרא דוחי בהם. והא דתניא בבבלי שם אר"י מנין שאם א"ל לאדם עבוד ע"א ואל תהרג מנין שיעבוד וא"י ת"ל וחי בהם יכול אפילו בפרהסיא ת"ל ונקדשתי ר"ל דא"כ ונקדשתי למה לי דלית ליה דרשת ר"א דבכל נפשך וכ"ת א"כ מאי ס"ד שיהרג וא"י דאיצטרך קרא למעוטי דהא למ"ד וחי בהם רשות לא אתי אלא למעוטי שאין חיבה על האדם למסור עצמו י"ל ס"ד דמקשין נערה המאורסה לרוצח ועכו"ם ילפינן בק"ו מנערה המאורסה לכך איצטרך וחי בהם. ויותר נראה אף ראב"ש בהא כר' ישמעאל ס"ל דונקדשתי אעכו"ם קאי אפרהסיא ואייתר בכל נפשך לחייב בעכו"ם אפי' בצנעא אבל בשאר מצות אפי' פרהסיא לא דכתיב וחי בהם. בבבלי גרסינן תני רשב"י אומר עכו"ם ניתן להצילו בנפשו מק"ו. וכן נראה דגרסינן בבבלי מגילה דף י"ב שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה א"ל אמור אתם א"ל מפני שנהנו מסעודתו של אותי הרשע א"ל א"כ שבשושן יהרוגו כו' א"ל אמור אתה א"ל מפני שהשתחוו לצלם א"ל וכי משא פנים יש בדבר א"ל הם לא עשו אלא לפנים כו' ע"כ. ותמהו תרי תמיהות חדא איך אמר ר"ש אמרו אתם אחרי שהם שאלו ממנו טעם הדבר ש"מ שטעמו נעלם מהם א"כ איך יאמרו הם ועוד תיקשי לנפשם וכי משא פנים יש בדבר. ונראה שהתלמידים שאלו מר"ש לדבריך מפני מה נתחייבו ישראל כליה כלומר לדבריך שבשאר מצות אפי' בפרהסיא יעבור ואל יהרג קשיא מפני מה כו'. ע"ז השיב להם ר"ש אמרו אתם כלומר גם למאן דפליג וסובר אפי' בשאר מצות בפרהסיא יהרג וא"י אין טעם בדבר ואמרו מפני שנהגו כו' דאע"ג שאין איסור עכו"ם באכילתן מ"מ היה להם למסור עצמן. ולכך לא נהרגו ממש שלא עברו רק אאיסור לאו באכילתן ולא אאיסור שיש בו מיתה והשיב ר"ש דקשיא א"כ שבשושן יהרוגו כו' אמרו לו אמור אתה כלומר על כרחך טעמא דידך שעבדו ע"א וקשה וכי משא פנים יש בדבר דכיון דעבדו עכו"ם חייבין מיתה ואמר להם הם לא עשו אלא מיראה ואין בו חיוב מיתה וכרבא דאמר לעיל בבבלי (דף ס"א) העובד מיראה פטור ונענשו במדה כנגד מדה אבל ממות נגאלו לחיים. ועמ"ש לעיל [פ"ג ה"ה] תו' בד"ה חוץ כו':

הדרן עלך פרק בן סורר ומורה

תוכן העניינים

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה