שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל
פרק ח · הלכה ח
הבא במחתרת כי'. בבבלי גרסינן אין לי אלא מחתרת גגו חצירו וקרפיפו מנין ת"ל ימצא הגנב מ"מ א"כ מה ת"ל מחתרת מחתרתו זו היא התראתו ופירש"י שא"צ התראה אחרת אלא הורגו מיד כיון דטרח ומסר נפשיה לחתור אדעתא דלהרוג בא וה"ל רודף וא"צ התראה אבל נכנס דרך פתח אינו הורגו עד שיתרה בו בעדים כו' ע"ש. וקשה אי איכא עדים אין לו דמים וכן תרגום אונקלוס אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי דמא ליה וי"ל סובר רש"י שהתרגום פליג אמ"ד אם זרחה השמש משל הוא אם ברור לך הדבר כו' (וכ"כ רש"י בפי' התורה פרשת משפטים ועיין ברא"ם שם) והבבלי סובר כמ"ד משל הוא. והה"מ כתב ורש"י נראה שמודה לדין התרגום והר"א כתב לא ידעתי מהו אע"פ שכחב שהוא כדין התרגום ע"כ וממה שכתבתי נתבאר שאין רש"י מודה לדין התרגום וזו היא דעת הראב"ד. אבל הרמב"ם סוף הלכות גניבה כתב שהוא משל. ואם יש שם עדים אין לו דמים. ול"ק ליה הך ברייתא דמחתרתו זו היא התראתו שהוא מפרש כל גנב א"צ התראה כבא במחתרת שמחתרתו זו התראתו וכ"כ הה"מ שם. וא"ת א"כ קשיא קושית תו' בד"ה אפילו כו' ואין לומר כתירוצם דהתם בגנב מגגו וחצירו כו' דלאו בר קטלא הוא דבעי התראה דהא להרמב"ם כולהו א"צ התראה (ועיין מהרש"א שם) וי"ל להרמב"ם קרא איירי בשיש שם עדים א"נ ממקום שאין הבעלים מצויים שיש לו דמים. ודברי רש"י קשים להבין ל"ל עדים הא כשהבע"ב אומר להרגו ודאי רודף הוא ומותר להרגו אפילו בלא עדים והתראה דהא רודף א"צ התראה כמפורש בבבלי בסוגיין וכ"ש הוא מהמחתרת שאינה אלא חזקה דמחזקינן ליה לרודף נהרג כ"ש כשהוא אומר בפירוש שהוא רודף שנהרג ולא גרע מאומר אלך ואמסור שמותר להרגו. ואם נאמר דאירי בשאפשר להנצל ממנו בענין אחר א"כ אף בשיש עדים והתראה מהיכי תיתי שיהא מותר להרגו בלא ב"ד ואפילו ב"ד אינן רשאין להרגו. ולמ"ד רודף שהיה יכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו אף הבא במחתרת אם יכול להציל עצמו באחד מאיבריו נהרג עליו. וא"ל כיון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אך שיכול להנצל ממנו מותר להורגו אם כן כל שכן נרדף שמותר להרגו ובבבלי סוף פרק נגמר הדין לא משמע כך וצ"ע:
זה אחד משלשה מקראות כו'. כתב הי"מ וקשה בשלמא אם יקום ואם זרחה יפה אמר שהוא משל אבל מחתרת לאו משל אלא שדיבר הכתוב בהווה וע"ק במכילתא מנה לופרשו את שמלה שהוא משל ותנא דידן למה לא קחשיב נמי להא ודחק וסיים וצ"ל תרי תנאי אליבא דר"י ע"ש. ותימא הא בירושל' כתובות [פ"ד ה"ד] מייתי להא דר"י אהא דאמר התם ופרשו את השמלה הכל משל תני רי"א זה אחד משלשה מקראות שנאמרו בתורה במשל אם יקום כו' אם זרחה כו' ע"כ הרי דגם הירושלמי סובר דופרשו את השמלה הוא משל. וכאן מייתי לה הש"ס בלשון הנאמר שם בכתובות וכמנהג הירושלמי. וזה פשוט וברור. ותדע דלשון זה אחד משלשה מקראות אינו לשון המכילתא אלא לשון הברייתא השנויה בכתובות. וכ"ה בספרי אלא שסיים וכה"א ופרשו את השמלה שיחוורו הדברים כשמלה. והירושלמי השמיטה שכבר הזכירו בתחלה:
אלא מה זריחת החמה כו'. בבבלי גרסינן אלא אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו כו'. ונראה דלא פליגי דאי כדרשת הבבלי הל"ל אם זרחה השמש עליך דהא אם ברור לך הדבר כשמש קאמר אלא ודאי דקאי על הבא במחתרת שהוא כשמש שהיא מיוחדת לשלום וכדאמרינן הכא. ואי כדרשת הירושלמי לחוד קשה מ"ש דנקט שמש הל"ל אם השלום אתו או עליו אלא לדרוש נמי שיהא הדבר ברור כשמש. והרב בי"מ לא דקדק בזה כל הצורך. ומדאמר בבבלי מ"ט דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו כו' משמע דוקא היכא דברור שהרודף בא להרגו הוא דמצילין בנפשו אבל מספק אין מצילין אבל מסוגיין מבואר דאפילו מספק מצילין בנפשו. וצ"ע לדינא:
מיכן את דן לפיקוח נפש כו' כ"ש לפיקוח נפש שדוחה את הספק. בבבלי יומא (דף פ"ה) פריך עלה מהכא ליכא למילף לספק דמחתרת ודאי הוא שאין אדם מעמיד עצמו על הספק ע"ש. שמעינן מזה דלהבבלי היכא דמספקא ליה אם בא על הנפשות אסור להרגו. מיהו י"ל דה"ק מהכא אין ראיה לספק פיקוח נפש אבל השתא דגלי לן וחי בהם דספק פיקוח נפש דוחה כל המצות אף במחתרת אפילו מספק מותר בעל הבית להרגו. ועמ"ש בסמוך וצ"ע:
נטל את הכיס כו'. כתב הרמב"ם סוף הלכות גנבה וכן הגנב שגנב ויצא או שלא גנב ומצאו יוצא מן המחתרת הואיל ופנה עורף ואינו רודף יש לו דמים. וכתב הה"מ וכן הגנב כו' זה פשוט שיש לו דמים כל שיצא מן המחתרת ומבואר שם בשנטל כלים ויצא ע"כ. ותימא דבר דפליגי בה תנאי איך קאמר שהוא פשוט כחד מינייהו. אדרבא מסוגיין משמע דהלכה שאין לו דמים דהא רשב"י פליג אר"ח ואמר אפילו חוץ למחתרת אין לו דמים גם רב הונא פליג ואפילו בהלך לו קאמר דאין לו דמים כל זמן שהגניבה בידו. וראיה דמייתי מהא דאמר רב נטל כלים ויצא פטור ר"ל דאמרינן התם מ"ט בדמים קנהו ורבא פליג ואמר נטל חייב הואיל והן בעין. ואי ס"ד כל זמן שהן בידו מותר להרגו א"כ אמאי חייב. ואיני מבין דבריו דה"ק כל זמן שהן בעין חייב להחזירם ולא שייך בזה לומר אין מיתה ותשלומין באין כאחד דכל שהוא בעין ברשותא דמאריה קיים והדרא בעיניה את שלו ומוציאין אותו בב"ד. וכ"ת לרב הונא דאמר הטעם משום כי יחם כו' א"כ כל הרוצה ליטול מחבירו דבר שלא כדין מותר להרגו י"ל ודאי הדין כן אם הוא דרך גניבה דהא מחתרת לאו דוקא כמ"ש הרמב"ם שם. והראב"ד כתב שם יש לו דמים נ"ל בורח ר"ל. וכתב בעל מ"ע הראב"ד מפרש הא דתני ר"ח חוץ למחתרת אין לו דמים היינו שברח ע"ש. ואינו מחוור אבל הראב"ד קאי אהא דיוצא מן המחתרת דקאמר הרמב"ם כיון שפנה עורף יש לו דמים וקאמר הוא דאין נ"ל דמה בכך הא עדיין בעמוד והחזר קאי ובזה בעה"ב מותר להרגו אא"כ ברח משם דנראה שאין דעתו לחזור הוא דיש לו דמים וצ"ע:
מכיון דאברי ליביה עלוי כו'. וקשה לר' יצחק אין כאן אדם דנאמר עליו שהוא יושב בשלום עמו ואסור להורגו א"כ קרא דשמש למאי אתא הא לכ"ע קרא קמ"ל כל זמן שיודע ששלום ממנו שאסור להרגו ודוחק לומר דקרא אתי באב על הבן דוקא אבל שאר כל אדם לעולם מותר להרגו. מיהו הבבלי פליג ארבי יצחק וה"ק רב קים לי בגוייה דמרחם עלי כאב על הבן: