שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל
פרק ז · הלכה ז
הבא על הזכור. כתב התוי"ט תימא למאי נ"מ נקיט ליה הכא ע"כ ונראה קמ"ל הבא על הזכר ומביא זכר עליו ועל הבהמה ומביא בהמה עליו שוים. לר' אבהו (בבבלי דף נ"ד) אתיא ככ"ע לר"ע בתרווייהו אינו חייב אלא אחת ולר' ישמעאל בתרווייהו חייב שתים וקמ"ל לאפוקי מדאביי דאמר לר' ישמעאל בזכר חייב שתים ובבהמה אינו חייב אלא אחת ולאביי אתיא כר"ע דבתרווייהו אינו חייב אלא אחת וקמ"ל לאפוקי מדר' ישמעאל דמחלק בין זכר לבהמה. ותו' כתבו בד"ה הבא כו' והא דלא קתני והביא בהמה עליו משום דלא אתיא אלא מדרשא ולא תני והביא זכר עליו דנקט לישנא דקרא ואת זכר לא תשכב ע"כ וקשה מאי דוחקייהו לישני דא"כ הוה צריך למיתני. פלוגתייהו דר"י ור"ע אי חייב אחת או שתים ולפמ"ש ניחא דע"כ צריך לומר מתני' כר"ע לאביי. מיהו יש לומר דליכא לשנויי הכי דבאם תני פלוגתייהו דר' יהודה ורבנן:
לא יהיה קדש כו'. פירש"י בפסוק לא יהיה קדש מזומן למשכב זכור ע"כ וקשה למה תפש דעת ר' ישמעאל ועזב דעת ר"ע דהלכתא כוותיה. גם לשון הש"ס קשה דתני ר"י יליף אזהרה לנשכב מלא יהיה קדש רע"א אינו צריך כו' קרי ביה לא תשכב. מאי א"צ דקאמר הא ודאי צריך וצריך לחלקם לשני לאוין כדי לחייב עליהם שתים כדמסיק בגמרא וי"ל אינו צריך יסור לאו בגופיה דשמעינן מדקרינן לא תשכב. מהשתא מוטב למוקים קרא בעבד ואמה כתרגומו מלאוקמי לחלק. ועיין בסמוך:
תועבה מתועבה עיין בקונטרס. ועי"ל יליף תועבה דכתיב באזהרה מתועבה דכתיב בעונש מה תועבה האמור בעונש אף נשכב במשמע אף תועבה דאזהרה כן. והכי משמע ברייתא דמייתי בסמוך. וז"ל הבבלי אזהרה לנשכב מנין ת"ל לא יהיה קדש מבני ישראל ואומר וגם קדש היה בארץ כתועבת הגוים אשר הוריש דברי ר"י. ופירש"י וגם קדש האמור כאן יש בו תועבה אף בלא יהיה קדש יש בו תועבה והדר גמרינן תועבה האמור בלא יהיה קדש מתועבה האמור במשכב זכר דכתיב אשר ישכב את זכר תועבה עשו שניהם מה תועבה האמור שם אף נשכב במשמע. וכתב המהרש"א והא דלא יליף בפשיטות תועבה תועבה אזהרה מעונש דא"כ לר"י נמי הבא על הזכר והביא זכר עליו לא היה חייב אלא אחד כיון דתרווייהו מלא תשכב נפקי ע"כ. ותירוצו תימא הא ודאי אזהרה דלא יהיה קדש אנשכב קאי ולא אשוכב הרי דאיכא תרי לאוין וכ"כ הרא"ם בפסוק לא יהיה קדש וסיים בדברי רש"י מה תועבה האמור שם אף נשכב במשמע אף תועבה האמור כאן אף נשכב במשמע וכיון דשוכב כתוב בהדיא ואת זכר לא תשכב כו' נשאר קרא לא יהיה קדש בנשכב ע"ש. וכן משמע סוגיין. גם קושייתו מעיקרא ליתא דלסברתו בג"ש דתועבה יליף קשה הא קיי"ל דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן איך ניליף גז"ש ד"ת מדברי קבלה ועוד הא אנן אזהרה בעינן למילף מאי דוחקיה דרש"י לפרש דיליף גז"ש ול"ל ואומר דה"ל כיהודה ועוד לקרא. אבל האמת עד לעצמו אזהרה לנשכב ילפינן מלא יהיה קדש אבל כרת ילפינן מתועבה כלומר הואיל ונקרא תועבה יש בו כרת וכמ"ש בקונטרס והיינו דתני ואומר וגם כו'. לפ"ז יש ליישב קושית תו' בד"ה הבא כו' בכריתות צריך לחלק כו' ע"ש. דיתורא דלא יהיה קדש ע"כ לחלק דלגופיה לא איצטרך דאיכא למילף אזהרה מדאיקרי תועבה. וכ"ש אי מגז"ש יליף. ומאי דקשיא לתו' בד"ה עשו כו' ואי כפ"ה כו' א"כ כל עריות נמי ליחייב שתים כו' ע"ש לפמ"ש ניחא דלא קאי אלא אכרת כיון דמשכב בהמה מיקרי תועבת הגוים יש בו כרת דכתיב כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו' וכתיב בתריה כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו. וכ"ת לאביי דאמר לא יהיה קדש אגברי קאי א"כ כרת בנשכב מבהמה מנ"ל וי"ל כולא מילתא ילפינן מדאפקיה בלשון שוכב מה התם ענשו הזהיר וכרת אף כאן נמי. ועמ"ש לקמן בד"ה ר' ישמעאל כו'. והמהרש"א כתב בד"ה עשו כו' וי"ל מאי קושיא דוקא הכא חייב ב' דשני מיני ביאות הם אבל בשאר עריות דלא ס"ל כר"א דאמר לאוין מחלקין וי"ל כוונתם עריות שיש בהן ב' מיני ביאות כגון. הבא על אביו והביא אביו עליו דליחייב ב' (משום) חוץ מלאו דזכר משום לא יהיה קדש ומשוה לאו דגופייהו ע"כ. ותימא מי לא מודו תו' שיש בזכר נשכב לאו דלא יהיה קדש אם כן גם לדידהו תיקשי הבא על אביו והביא אביו עליו לחייב שלשה ואמר ליה לא קאמר אלא כגון הבא על אביו כו' ערוה אחרת אבל בבא על אביו כו' והיינו ערוה דזכר ודאי לכולי עלמא יש בו לאו דלא יהיה קדש. דהא בעינן שתי מיני ביאות וזה אי אפשר אלא בזכר. ואמר ליה דאיירי שבא על הערוה כדרכה ושלא כדרכה דאין זה ב' מיני ביאות דבאשה אין חילוק בין שני משכבות ועוד כתב בא על אביו והביא אביו עליו דלמא באמת חייב ג' בשלמא אי קאי אכל העריות קשיא שפיר דתנן הבא על האם חייב משום אם ומשום אשת אב ולא תני ומשום לא יהיה קדש אבל הבא על אביו כו' קשיא מנ"ל דלא חייב ג'. מיהו הא ל"ק בא על אביו והביא כו' אי אפשר לחייבו ג' דאע"ג שיש בו ג' לאוין מ"מ אין בהן אלא ב' מיני ביאות ואנן אביאות מחייבין ולא אלאוין דלאו דערות אביך ודאי לחלק בא דאל"כ ל"ל קרא וכדאמרינן לעיל (בהל' ז') ואין אביו בכלל הזכר אלא לחייבו שתים. והמהרש"א כתב בד"ה הבא כו' הבא על אביו לכך לקו תרתי דשני שמות הן ע"ש וקשה א"כ מאי קשיא להו מהבא על הזכר והביא כו' דהאי נמי שני שמות הן ואת זכר לא תשכב ולא יהיה קדש מאי קאמרת מצינו איסור זכר שאין בו איסור אב אבל לא מצינו איסור זכר שאין בו איסור לא יהיה קדש דהא פירש"י דף נ"ד בד"ה וניחייב נמי משום אשת בנו דהא ב' לאוין וב' שמות הן ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא וגו' ע"כ ולא מצינו כלה שאינה אשת בנו ואפ"ה קרי לה שני שמות א"ו כמ"ש. ועיקר קושיית המהרש"א לאו קושיא היא דודאי סובר רש"י שהלאוין מחלקין שהרי כתב דף נ"ד בד"ה בשוגג ולקרבן דכיון דאיכא ב' לאוין חלוק חטאות ביניהם אע"ג דכרת אחד היא כו' דרשינן אחותו יתירא למפטם וסך דכתיב ביה שני לאוין וכרת אחת וה"ה לכל שני לאוין וכרת אחת ע"כ. הרי מפורש אפי' מאן דפליג אר' אלעזר סובר דלאוין מחלקין. וכן משמע דעת רש"י בכולא סוגיא דהלאוין מחלקין. ומ"ש תו' בד"ה הבא טעמא דר' ישמעאל דחייב ב' כיון שהן ב' ביאות אע"ג דליכא קרא לחלק ע"כ. קשה הא מפורש בש"ס טעמא דר"י כיון שהן שני לאוין על כרחך לומר אע"ג שהו שני ביאות אי לאו שהן שני לאוין אינו חייב ב' וכן להיפך דתרתי בעינן מנ"ל לר' אבהו הא דלמא לא פליגי ר"י ור"ע אלא תרווייהו מודו היכא דאיכא ב' מיני ביאות חייב שתים אע"ג שאינן אלא לאו אחד וזה מסתבר יותר דאתיא שפיר טפי הא דאר"ע אינו צריך ועימ"ש לעיל בד"ה לא יהיה כו' וצ"ע:
את ייליף כו' בקונט' הגהתי. וכן נראה שנתהפכו הגירסאות בין בא על הבהמה לאשה המביאה בהמה עליה וכמ"ש בקונט'. והסמ"ג כתב מצות ל"ת צ"ה השוכב עם בהמה בסקילה שנאמר ואת הבהמה תהרוגו וכתיב במסית כי הרג תהרגנו ואומר והרגת את האשה ואת הבהמה ע"כ. אע"ג דבבבלי לא מייתי אלא גז"ש דהרג תהרגנו מייתי נמי גז"ש דוהרגת את האשה כדעת הירושלמי ששניהם נכונים ולשיטת הירושלמי הבבלי אתיא כר"י ואנן קיי"ל כר"ע. ועי' במהרש"א בד"ה נאמר כאן הרוגו כו':
רבי ישמעאל מן אתריה כו'. עי' בקונט'. וא"ל דה"ג את יליף דמיהם בם דמיהם בם עד כדון כר"ע כר"י את יליף הריגה הריגה אזהרה לנשכב מנין ר"י מן אתריה ור"ע מן אתריה. וה"פ ר"ע יליף מואת הבהמה תהרוגו והדר יליף גז"ש דדמיהם בם אבל לר"י למד מן הלמד הוא ומשני יליף ליה מהרג תהרגנו דמסית. ופריך אזהרה לנשכב מנין ומשני ר"י מן אתריה כלומר ממקום דיליף אזהרה לנשכב דזכור מלא יהיה קדש יליף נמי נשכב בבהמה ור"ע מן אתריה כי היכי דיליף אזהרה דזכר לא תשכב קרי בי' לא תישכב ה"נ דריש נשכב דבהמה לא תתן שכבתך קרי ביה לא תתן שכיבתך. דא"כ קשיא מאי קאמר כרת לנשכב על דר"י לית משכח אמאי ניליף נמי קדש קדש או תועבה תועבה כי היכי דיליף נשכב דזכר מאי קאמרת קסבר הש"ס לא יהיה קדש בגברי הוא דכתיב א"כ אף אזהרה ליכא למילף מיניה. מיהו יש לומר קסבר הש"ס כר"ת בר אדא דלא יליף תועבה מקדש אלא יליף כרת בזכר תועבה דכתיב באזהרה מתועבה דכתיב בעונש מה התם שוכב ונשכב במשמע דכתיב תועבה עשו שניהם אף אזהרה כן אבל בבהמה ליכא למילף הכי דלא כתיב ביה תועבה וכ"ת א"כ מאי קאמרת בסמוך נשכב מן הזכר ומן הבהמה חייב שתים לדברי הכל הא לר"י אזהרה דשניהם מחד קרא את יליף מלא יהיה קדש ואינו חייב אלא אחד וכדא"ר אבהו בבבלי בסוגיין י"ל הירוש' לשיטתו דסובר חלוקה דכרת שמה חלוקה. וכמ"ש לקמן סוף דברינו. מיהו גירסא שלפנינו קשה דלא הזכיר אזהרה מנ"ל והל"ל ר"ע יליף מלא תתן שכבתך קרי ביה שכיבתך אבל לר"י מנ"ל וי"ל. ובבבלי בסוגיין פליגי בה ר' אבהו אומר ר"י יליף אזהרה מלא יהיה קדש ואביי אומר מדאפקיה רחמנא לנשכב בלשון שוכב מה שוכב ענש והזהיר אף נשכב ענש והזהיר. וכתב תו' לר"א הא דאפקיה לנשכב בלשון שוכב איצטרך דהוא ובהמתו בכ"ג. וכתב המהרש"א וי"ל נמי דאיצטרך שנשכב בסקילה דומיא דשוכב וכ"כ הסמ"ג ותו' ניחא להו לומר דאיצטרך דהוא ובהמתו בכ"ג שכך מפורש בפ"ק ע"כ. וקשה מודה הרב מיהת שגם לדעת תו' איצטרך לאפקיה ללמד שהנשכב בסקילה א"כ מנ"ל דהוא ובהמתו בסקילה על כרחך לומר כיון דאפקיה ש"מ ששוכב ונשכב שוין ילפינן מיניה כל דבר. א"כ מאי דוחקיה דר"ע למילף אזהרה מלא תתן שכיבתך (שזה דוחק כמ"ש המהרש"א בד"ה אם אינו ענין כו') ניליף אזהרה מדאפקא כו' וי"ל לעולם קסבר ר"ע מדאפקיה לאו בכל מילי משווינן להדדי ודקשיא א"כ נשכב בסקילה מנ"ל תריץ יליף ליה מדכתיב שכבתו קרי ביה נמי שכיבתו וכ"ת א"כ כולא קרא כל שוכב ל"ל דהא איכא למילף כולא עונשא דנשכב משכיבתו וכקושית הסמ"ג שכתב המהרש"א בד"ה אא"ע כו'. י"ל אי לא כתיב כל שוכב לא היינו דורשין שכיבתו כמ"ש המהרש"א בתירוצו אבל השתא דכתיב כל שוכב ללמד שהנשכב במיתה דרשינן שכיבתו וממילא ידעינן שהוא בסקילה דומיא דשוכב. מיהו לר"י קשה מנ"ל למילף תרתי מדאפקיה חדא סקילה ואידך דהוא ובהמתו בכ"ג ודוחק לומר דפליג ר"י בהא וצ"ל קסבר ר"י מדאפקיה משוינן להו בכל מילי וכ"ת א"כ אזהרה דנשכב נמי ניליף מהכא ול"ל לא יהיה קדש וי"ל איצטרך לחלק דליחייב הבהמה והמביא כו' שתים. וכן צ"ל לאביי אליבא דר"י דיליף מדאפקיה סקילה ואזהרה ש"מ לכל מילי משוינן להו להדדי. מיהו מסוגיין שמעינן סקילה לנשכב לאו מדאפקיה שמעינן אלא מסמוכים וכמ"ש בקונט'. וכ"ת א"כ מכשף בסקילה לר' ישמעאל מנ"ל מדסמיך מכשפה לא תחיה לכל שוכב כו' ונשכב גופיה יליף מסמיכת דזובח א"כ ה"ל למד מן הלמד וי"ל סובר ר"י מכשף בסקילה מלא יחיה ילפינן כדאמרינן סוף פרקין לר' ישמעאל. מיהו ר' יהודה דאמר בבבלי דף ס"ז וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא זה לסקילה. (ועי' בירושלמי לקמן בפרקין) שמע מיניה דלאו מסמיכת ילפינן סקילה לנשכב וצ"ל כר"ע ס"ל וקרינן שכיבתך. דליכא למימר דוקא מכשף לא יליף מסמיכה משום ג"ש דלא תחיה וכר"י הגלילי דא"כ מנ"ל דלא דריש ר"י סמוכים וכמ"ש תו' דף ס"ז ובד"ה וכי כו'. ועי' מה שכתבתי לעיל בד"ה תועבה כו'. ואפשר לומר אף ר' אבהו סובר סקילה לנשכב מדסמיך לזובח וגו' יליף. והכי מסתבר דהא ר"ע דריש סמוכים כמ"ש תו' דף ס"ז מי נימא דר"ע לא דריש סמוכים ע"ש. וליתא לדברי הסמ"ג דלר"א אפקיה לנשכב בלשון שוכב ללמד סקילה לנשכב דלזה ל"צ קרא לכך מוכרחים תו' לומר דאיצטרך דבהמתו בכ"ג ודלא כמהרש"א. וכ"ת א"כ הבא על הבהמה והמביא בהמה עליו ליחייב שתים דחלוקין בכרת וכדאמרינן בסמוך וי"ל קסבר ר' אבהו כר' יוחנן (בבלי דף ס"ה) חלוקין דלאו שמה חלוקה חלוקין דמיתה לא שמה חלוקה. והירושלמי כריש לקיש שם חלוקין דמיתה שמה חלוקה:
נשכב מן הזכר כו'. בבבלי גרסינן הנרבע לזכר והנרבע לבהמה אר"א לדברי ר"י אינו חייב אלא אחת אידי ואידי לא יהיה קדש. וכתב תו' אע"ג גבי חמש נשים נדות חייב על כל אחת ואחת דגופים מוחלקים התם משום דדרשינן ואשה לחייב על כל אשה ואשה ע"ש. ובכריתות דף ט"ו כתב תוס' בד"ה הרי שמות מוחלקין ואע"ג דלעיל גבי עריות צריך קרא ואשה לחייב על כל אשה ואשה אע"ג דגופים מוחלקין מ"מ פשיטא ליה לר"ע דגופין מוחלקין חייב על כל אחת ואחת ע"כ ותימא פתח בשמות מוחלקין וסיים בגופין מוחלקין ועוד מאי קשיא להו הרי בעריות אנן קיימין וכיון דגלי לן קרא ואשה פשיטא בבא על אחותו ועל אחות אביו כו' שהוא חייב על כל אחת ואחת ועוד מאי קאמרו מ"מ פשיטא ליה לר"ע כו' הא דפשיטא ליה בגופים מוחלקים היינו מואשה לכך נראה דה"ג דגופין מוחלקין ואע"ג כו' מ"מ פשיטא ליה לרנב"י דגופין כו' וה"פ אהא דאמר רנב"י דלמא ע"כ לא קאמר סומכוס אלא באותו ואת בנו דגופין מוחלקין קאי וקשיא להו מנ"ל לרנב"י לומר באו"ב כיון דגופים מוחלקין חייב שנים הא בעריות צריכין קרא לחלק אפי' בגופים מוחלקים ש"מ מסברא לא אמרינן גופים מוחלקין מחלקין א"כ מנ"ל לחלק בין או"ב להבא על חמותו כו' ותירצו מ"מ לאחר דגלי לן קרא בעריות דגופין מוחלקין מחלקין ה"נ אמרינן בכל מקום גופים מוחלקין מחלקין וזה ברור. לפ"ז הדרא קושית תו' דהכא לדוכתא מ"ש מחמש נשים נדות אע"ג דכתיב התם ואשה מ"מ ילפינן מינייהו כל התורה וי"ל הא ר"א ור' הושעיה פליגי שם ואמרי רנב"י וסומכוס אמרו דבר אחד דסברי דאין לחלק בין גופים מוחלקין לאין מוחלקין ואיכא למימר ר' אבהו כוותייהו כן ס"ל:
שכב שני זכרים כאחת מאחר כו'. וקשה הא דלא כר"י ודלא כר"ל. דא"ר יוחנן (לעיל בה"ה) הוא בהעלם אחד והיא בחמשה העלמות הוא אינו חייב אלא אחת והיא ה' קרבנות הרי דלא אמרינן מאחר שהוא גרם להן. ודלא כר"ל דאמר התם כשם שאינו מביא אלא קרבן אחד אף היא אינה מביאה אלא קרבן אחת. הרי דמקילתא לחמירתא אמרינן אבל לא מחמירתא לקילתא. מאי קאמרת הכא שאני שהגופין מוחלקים א"כ ל"ל למימר מאחר שמחייבין כו' הא אין זה גורם החיוב. ועי' כריתות דף ט"ו ע"א:
לעולם אינו מתחייב עליה עד שתהא בת ג' שנים ויום אחד. לשון הש"ס משמע כפירש הקונט'. אך תימא לחלק בבהמה בין פחות מן ג' שנים ליתר על כך לכך נראה דה"ג לעולם אינו מתחייב עליו עד שיהא בן ג' שנים ויום אחד. וקאי אזכר דאמרינן בין קטן בין גדול וקאר"א לאו דוקא קטן ממש אלא בעינן שיהא בן ג' שנים ויום אחד דומיא דאשה שאין ביאתה ביאה עד שתהא בת ג' שנים ויום אחד דמשכבי אשה כתיב וכ"ה בבבלי בסוגיין:
התיבון הרי נדה כו'. וקשה הא רוב עריות לא כתיב בהו שאר בשר מאי קאמרת שאר בשר דכתיב בראש הפרשה אכולהון קאי כמ"ש בקונט' א"כ נדה נמי ונראה דדייק ליה מדכתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקרה הערה ולא כתיב את שארו הערה כדכתיב סמיך ליה באחותו כי את שארו הערה ש"מ נדה לא מיקרי שאר בשר. ונראה הא דאמר רחב"א בשם ר"ח קושיא היא מקרא משמע דאין נדה חייבת ואנן לא קיי"ל הכי ומשני ר' יוסי לא תקרב הוא כמו לא תגלה וכי היכי דאמרינן בכל העריות האשה מוזהרת כמו האיש אע"ג דכתיב לא תגלה לשון זכר ה"נ אמרינן בלא תקרב ופירושי בקונט' דחוק:
הגע עצמך שבא עליה בשוגג כו'. בבלי בסוגיין מוקי לברייתא הואיל והיא מזידה ע"ש וכתב המהרש"ל שם ברש"י בד"ה לישראל כו' וקשה דלמא הכי פריך אי משום תקלה לחוד אמאי לא נאסר בהמת ישראל ונכרי כו' ע"ש ובמהרש"א. ונראה אי ס"ד פשיטא ליה למקשה נעבד שרי מדכתיב מן הבקר קשה ה"ל למפרך מיד על האיבעיא וארב ששת הרי נעבד אע"פ שהוא תקלה וקלון אפ"ה שרי ש"מ טעמא אחרינא איכא ברובע שאסור אלא ע"כ לומר פשיטא ליה שנעבד ישראל אסור אך קשה לסברת רש"י דילפינן איסורא דנעבד מרביעא א"כ הדרא קושיא לדוכתא ל"ל מן הבקר למעט נעבד ע"פ ע"א או בעלים הא נמי ניליף מרביעה כי היכי דילפינן מיניה איסור ע"פ שני עדים. ולפ"ז י"ל אף המקשה סובר נעבד מותר באכילה להדיוט כדתנן בתמורה פ' כל האסורין ומעיקרא ל"ק ליה מנעבד ישראל דסובר גזירת הכתוב הוא מדאציטרך בן הבקר אבל ב"נ יש לאסרו משום תקלה כמו רובע והשתא דשני מי איכא מידי כו' פריך הכא הא מסברא אף ישראל ראוי לאסור אלא גזירת הכתוב הוא להתירו וכיון שכן לא שייך למיפרך מי איכא מידי דלגביה גזירת הכתוב אמרינן אין לך בו אלא חידושו והר זה כאלו כתוב בפירוש כותי אסור וישראל שרי. ודברי רש"י עצמן תמוהים דכתב וקשיא לן ל"ל קרא ממשקה ישראל כתיב כו' ואוקמא בנרבע כו' בפ' בתרא דתמורה ע"כ. ותימא הא לא נזכר מזה דבר בש"ס שם אך תו' כתב שם דף כ"ח ע"א בד"ה טול כו' וא"ת תיפוק ליה ממשקה ישראל ותירץ איצטרך היכא דשחטו והקריבו קודם שנגמר דינו ע"ש. לכך נראה שצ"ל וקשיא לן קרא ל"ל תיפוק ליה מק"ו מבעל מום ועל זה משני הש"ס שם איצטרך לע"פ ע"א או ע"פ בעלים. ותו' כתבו חולין דף קט"ו בד"ה חורש כו' וא"ת ל"ל קרא דאלה הא מדאיצטרך מן הבהמה להוציא רובע מכלל שאר קדשים שנעבדה בהן עבירה לא אסירי כו' ע"ש. ותימא אי לאו מאלה ה"א אף קדשים שנעבדה בהן עבירה אסורים לגבוה מק"ו מבעל מום כמפורש שם בגמ' ומן הבהמה איצטרך לע"פ ע"א או ע"פ בעלים ע"ש וצריך עיון: