שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל
פרק ז
הלכה א
ארבע מיתות. סקילה כו'. עיין בקונטרס וכ"פ רש"י והר"ב. וכתב התוי"ט ויש לתמוה דלא נקטי המשנה דלעיל מההיא שני חייבי מיתות ב"ד שנתערבו נידונין בקלה כו' ע"ש. ותימא טפי ה"ל להקשות כן אסוגית בבלי דף נ' ע"ב דקאמר נ"מ למי שנתחייב שני מיתות כו' והוא כפירש"י והר"ב. וי"ל בגמרא קאמר נ"מ אהא דאר"י דפליגי בארוסה בת כהן שזינתה ע"כ לומר נ"מ למי שנתחייב שני מיתות דלשנים שנתערבו שנידון בחמורה ליכא למימר דא"כ קשיא ל"ל הא דר"י הא משנה מפורשת היא פרק הנשרפין אבל פלוגתייהו דר"י ור"ש במתני' איכא לאוקמי דנ"מ בשנים שנתערבו. וא"ת מאי קמ"ל ר"י הא נמי מתני' היא פרק הנשרפין מי שנתחייב שני מיתות נידון בחמורה וי"ל קמ"ל רבנן דהכא לית להו דר' יוסי דפליג לקמן ואמר נידון בזיקה הראשונה הבאה עליו דלדבריו ארוסה בת ישראל שזינתה מאביה בשרפה שהיא זיקה הראשונה ולרבנן בסקילה. והמהרש"א כתב דף נ' ע"ב נראה במתני' איכא נ"מ לשנים שנתחייבו שני מיתות ור"י דנקט פלוגתייהו בשתי מיתות בחד גופא קאמר נ"מ לנתחייב שתי מיתות ע"ש. ותימא שלא ראה דרש"י לא פירש כי במתני' ועוד לר"י אף אי הוה נקט סתמא נמי צ"ל כן דאל"כ מאי קמ"ל מתני' היא וכמ"ש. ונ"נ טעמא דרש"י דליכא למימר נ"מ לחייבי מיתות שנתערבו דמפורש לקמן במתני' דפליגי ביה ר"ש ורבנן לכך קאמר משנה יתירא קמ"ל דמודי ר"ש ורבין מי שנתחייב שתי מיתות שנידון בחמורה ור' יוחנן קמ"ל דפליגי רבנן אר' יוסי ולא דיינינן ליה בזיקה הראשונה דממתני' ליכא למשמע דאיכא לאוקמי בשבאו שניהן כאחת:
ולרשות לא ניתן אלא דיו הרג. וקשה מאי קאמר אע"ג דתנן לקמן בפרקין מצות נהרגין היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה במלכי אומות איירי כדמוכח בברייתא ר' יהודה אוסר משום ובחוקותיהם לא תלכו ולדידהו ודאי לא ניתן שום דבר ונראה דקאי אמלכי ישראל שרשות להם להרוג את העובר על דבריהם וקאמר דאין להם להרוג אלא בסייף וז"ל הרמב"ם פ"ג מהל' מלכים ואין למלך רשות להרוג אלא בסייף בלבד. ומפרשיו לא ביארו מאין יצא לו דין זה. ואין ספק שמכאן למד. וכוונת הש"ס לתרץ מתני' דהל"ל סתמא ארבע מיתות נמהרו ול"ל למתנייא לב"ד פשיטא. ועוד הא באמת לכל ישראל נמכרו כל החוטאים באיזה מיתה יומתו וקאמר דבא למעט המלך שאינו רשאי להרוג אלא בסייף. אך קשה הא דרשות למלך להרוג הממרה את פיו ילפינן מדכתיב כל איש אשר ימרה את פיך וגו' יומת וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. והיה נראה לומר קסבר הירושלמי הא דאמרינן כל מיתה האמורה בתורה סחם אינה אלא חנק הוא מטעם אי אתה רשאי להחמיר כו' וכר' יאשיה לקמן ובבבלי דף נ"ב אם כן לר"ש סתם מיתה בסייף לכן אין למלך רשות להרוג אלא בסייף אך קשה מ"ש דנקט שימועתיה אליבא דר"ש. הל"ל שאין המלך רשאי להרוג אלא בחנק וכרבנן ועוד הא קיימא לן כרבנן ואפילו הכי פסק הרמב"ם שאין למלך רשות להרוג אלא בסייף. ועיין בתוס' דף נ"ב ע"ב בד"ה קמיפלגי כו' וצ"ע:
ורבנן אמרין כל שם ארוסה כו'. עי' בקונט'. ורש"י כתב בסוגיין בד"ה ומדאפקה כו' ויש להקשות איך ילפי מהכא דסקילה חמורה א) הא לא קמה לרבנן דארוסה בת כהן בסקילה אלא משום דסברי סקילה חמורה. ומפני קושיא זו דחק בפירוש הסוגיא ע"ש. ול"נ דשפיר דייקי מהכא דאי שרפה חמורה קשה גז"ש דאביה אביה ל"ל וליכא למימר דאיצטרך דשרפה חמורה מסייף וכדאמרינן התם בש"ס לרבנן נאמר אביה בסקילה ונאמר אביה בשרפה מה אביה האמור בסקילה סקילה חמורה מסייף אף אביה האמורה בשרפה שרפה חמורה מסייף הא סתמא דקרא משמע אחת ארוסה ואחת נשואה יוצאת לשרפה דכתיב בת כהן סתמא וכיון דאפקה רחמנא ארוסה בת כהן מסקילה לשרפה ש"מ שרפה חמורה מסקילה ממילא שמעינן נשרפה חמורה מסייף מק"ו מסקילה מה סקילה חמורה מסייף שניתן למדיח שרפה החמורה מסקילה לא כ"ש דחמורה מסייף אלא ש"מ נשואה יצאה לשרפה ולא ארוסה וסקילה חמורה ושפיר איצטרך גז"ש דאביה אך קשה הא איצטרך גז"ש למעט פנויה וכדאמר ר"ע (דף נ"א ע"ב) יכול אפי' פנויה נאמר כאן אביה ונאמר להלן אביה מה להלן זנות עם זיקת הבעל אף כאן זנות עם זיקת הבעל. וכ"ת סברי רבנן למעט פנויה לא צריך קרא דילפינן בנין אב מבת ישראל מה מצינו בבת ישראל שלא ענש מיתה אלא בארוסה ונשואה אף בת כהן כן וכה"ג אר"ש שני כללות נאמרו כו'. י"ל כה"ג לא אמרינן מה מצינו דא"כ קשה מאי קאמר ר"ע יכול אפי' פנויה לכך נראה דסברי רבנן סתמא דקרא מוקמי ליה בארוסה וכדאמר ר' ישמעאל מה כשהוציא כו' ובת אוקמינן שלא לחלק בבנותיהם וכדר"י ואית להו גז"ש אביה וקשיא להו שפיר גז"ש ל"ל פנויה אימעיט ממילא כמו נשואה אלא ודאי סקילה חמורה וצריכין למוקמי קרא בנשואה דוקא וגז"ש לאשמועינן שריפה חמורה מסייף וא"ת נימא גז"ש אתי למעט פנויה ומדאיצטריך גז"ש למעט' פנויה ש"מ קרא קאי נמי אנשואה ולא ילפינן בת כהן מבת ישראל בבנין אב ודלא כר' ישמעאל ולעולם שרפה חמורה דהא השתא נמי צ"ל דליתא לבנין אב וארוסה בסקילה וי"ל דסברי רבנן מ"מ מהני הבנין אב מבת ישראל למעט פנויה כמו דפנויה בת ישראל אין בה מיתה ה"נ פנויה בת כהן ולא תיקשי לך א"כ לר"ע מיעוטא ל"ל דר"ע סובר מדסתם קרא אחת ארוסה ואחת נשואה במשמע ולית ליה בנין אב דר"י קשיא ליה שפיר יכול אפילו פנויה אבל רבנן אית להו מה מצינו אלא מדסקילה חמורה כדדייקינן מגז"ש ע"כ לומר דלא קאי בנין אב אארוסה אבל אפנויה כדקאי קאי. לפ"ז מיושב שפיר קושית תו' בד"ה קסברי כו' ובד"ה נאמר כו'. וא"ת מאי פריך הש"ס לר"י האי את אביה היא מחללת ל"ל דלמא איצטרך אביה לגז"ש ללמד דשרפה חמורה מסייף וכמ"ש וי"ל הא ר"י על כרחך כר"ש ס"ל דשרפה חמורה דאמר ארוסה בת כהן בשרפה ובת ישראל בסקילה א"כ תו ל"צ קרא דשרפה חמורה מסייף דאיכא למילף מק"ו מחנק כר"ש. וכ"ת סובר ר"י כרבנן מדיחי עיר הנידחת בסקילה תו ליכא למילף ק"ו מחנק כר"ש. דהא עדיין איכא למילף ק"ו מסקיילה דחמיר מסייף דהא מדיח בסקילה וכ"ש שרפה. ומהרש"א כתב אהא דאמר הגמ' לר"ש שרפה חמורה מסייף כו' אמרת וכי איזה כו' ולא בעי למילף בגז"ש דאביה כו' דהא ר"ש נמי אית ליה גז"ש משום דסקילה גופה כו' ע"ש עדיפא מיניה הל"ל למה ליה לר"ש למילף מחנק דצריך לומר תחלה וכי איזה כח כו' והדר יליף בק"ו ה"ל למילף מיד בק"ו מסקילה. ומ"ש המהרש"א לתרץ קושית תו' בד"ה נאמר כו' ולפמ"ש תו' בד"ה קסברי כו' דסייף דאיבא בהדי ממונם אבד חמור ע"ש ונראה קושית תו' היא מתלת אנפין חדא במה מצינו אית לן למילף ארוסה בשרפה וכר"י שנית סתמא דקרא משמע כל שם בת כהן. שלישית אי אמרינן דלא קאי גז"ש אארוסה מפקינן גז"ש מפשטא דגבי ארוסה כתיב אבל שתהא שרפה חמורה מסייף והו דבר שלא נאמר בקרא וטפי מסתבר למוקמי גז"ש דקאי אדבר המפורש בקרא מאי קאמרת אפ"ה פושט יד בעיקר עדיף נימא פושט יד בסקילה וגם ממונם אבד אבל סקילה לחוד שרפה חמורה. ולפמ"ש אין צורך למ"ש תו' דממונם אבד גורם שניתן לפושט יד ואפ"ה ל"ק קושית תו'. מיהו מדאמר בסמוך ר"ש דרש כו' משמע דסובר הירושלמי דלאו מבת כהן דייק להו דסקילה חמור או שרפה חמור. אבל דרשות אלו צריכין ביאור ארוך ועמ"ש בקונט':
כל מיתה שהיא למטה כו'. בבבלי פריך מידי למטה תני ושני רבא ברשות אביה או חמיה קאמר ופריך הא אידי ואידי ר"ש בשרפה קאמר ופירש"י וע"כ לא מצית למימר ר"א בהא פליג דמהיכי תיתי עליה כו' ומי הוציא נשואה לסקילה אם החמיר הכתוב בארוסה בת כהן שכן היא חמור תחמור בנשואה שהיא קלה ע"כ וקשה הא דהחמיר בבת כהן בשרפה לאו משום חומרא דארוסה הוא אלא מחומרא דבת כהן א"כ נחמיר גם בנשואה בת כהן וע"ק נימא ר"א קדריש ובת ואית ליה מה מצינו דר"י וקסבר אהני מה מצינו שתהא ארוסה בשרפה ואהני ובת לרבות נשואה לסקילה וכ"ת א"כ פנויה נמי וכדהשיב ר"י לר"ע אם משמע להביא את הנשואה הביא את הפנויה י"ל לר"ע הוא דקאמר הכי דלא דריש בנין אב מבת ישראל אבל ר"א דאית ליה בנין אב ודאי דלא מרבינן פנויה דדוקא נשואה מעלינן חד דרגא כמו ארוסה אבל לחדש מיתה לפנויה לא אמר (ועמ"ש בסמוך) לכך נראה דה"ק הא אידי ואידי ר"ש בשרפה קאמר ואין לנו לחדש עוד פלוגתא רביעית בענין זה דהא כבר איתנהו תלתא פלוגתא רבנן ור"ש ור' ישמעאל:
היא בשרפה ואין זוממיה בשרפה. כתב תו' דף נ"א ע"ב תימא ל"ל לאחיו ולא לאחותו תיפוק ליה מדכתיב היא ולא זוממיה שמעינן ע"ש ובמהרש"א ונראה אי מדכתיב היא ה"א ולא זוממיה בשרפה אבל בסייף ליהוי דמן הסברא יש לנו לחייבם בשרפה מכאשר זמם ואין להקל עליהם אלא מאי דמפרש בקרא לכך איצטרך לאחיו ולא לאחותו. וכ"ת מכדי ר' ישמעאל הוא דאמר לאחיו ולא לאחותו ואיהו כר"ש ס"ל דשרפה חמורה מסתמא סבר נמי כוותיה דסייף קיל כמ"ש תו' דף נ"ב ע"ב א"כ אין לטעות לחייב זוממיה בסייף י"ל הא לר"ש איצטרך למעט דלא נחייבם בסקילה דקל משרפה מלעשות ה"א דוקא היכי דמעידין נמי על הבועל וכ"ת נימא היכא דליכא בועל בסייף וכקושית המהרש"א וי"ל כיון דמיעט קרא דלא בעינן כאשר זמם ממש היכא דאיכא בועל כי מיעט היא אף מסייף מיעטו והוא בחנק כבועל:
כיוצא בהם כו' וז"ל התוספתא סוף מכילתין כל הזוממין והבועלין מקדימין לאותה מיתה אם לסקילה סקילה אם לשרפה שרפה בד"א שהוא כיוצא בהן באותה מיתה כיוצא בהן בסקילה הוא והן בסקילה כיוצא בהן בשרפה הוא והן בשרפה כיוצא בהן בחנק הוא בשרפה והן בחנק. ונראה דה"ג בד"א שהיא כיוצא בהן באותה מיתה כיוצא בהן בסקילה הוא והן בסקילה כיוצא בהן בשרפה הוא והן בשרפה כיוצא בהן בסייף הוא והן בסייף אבל בחנק היא בשרפה והן בחנק דה"פ והבועלין כל הבועל בעילת איסור מיתת הבועל כמיתת הנבעלת וכן מיתת הזוממין בד"א שהזוממין באותה מיתה שהעידו בשהבועל באותה מיתה שחייבת הנבעלת כיוצא בהן בסקילה שוין החוטא והעדים לנבעלת וכן הדין בשרפה וכן הדין בסייף אבל בחנק היא בשרפה והוא והן בחנק וק"ק הא גם בשרפה כן הוא:
רבנן דרשין כו'. עי' בקונט'. וקשה לפמ"ש תו' אנשי עיר הנדחת אף שפושטים ידן בעיקר נידונו בסייף דכיון דממונם אבד הוי כסקילה א"כ אין כאן ק"ו וי"ל כל זמן דלא ידעינן דסייף קל אמרינן מסברא כיון דיש בו חומרא זו דממונן אבד מיתתו נמי חמורה וכ"כ תו'. וכה"ג צ"ל למסקנת הבבלי סייף חמור מחנק משום פושט יד בעיקר עדיף ולא אמרינן משום דממונם אבד די בסייף:
הלכה ב
קשה לתוך הרכה. עי' בקונט' וכ"פ רש"י והרמב"ם פי' קשה בתוך הרכה כדי שלא יצטער בשרו בקשה. וזהו כפירש"י. ואני תמה הא מפורש בגמרא שהטעם שלא ימות בחניקה. ואפי' בכה"ג שנותן קשה לתוך הרכה חשש ר"י כדתנן בסיפא:
וחומרת לתוך בני מעיו. עיי בקונט' וכ"כ הר"ב וקשה בגמרא יליף ליה מוימותו כעין מיתה. ורש"י פי' בפסוק ויקריבו וישאום בכתנותם של מתים שלא נשרפו בגדיהם אלא נשמתם כמין ב' חוטין כו'. וכתב המהרש"א וקשה מסוגית הבבלי משמע למ"ד נשמתן נשרפת וגופן קיים לא אמרינן כמין ב' חוטין כו' ע"ש. ונראה כוונת רש"י לומר בכתנותם משמע של מתים דכתיב קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש אל מחוץ למחנה וקשיא כיון דכתיב אל מחוץ למחנה ל"ל למכתב מאת פני הקדש (ומה שפירש"י דהיינו כאדם האומר העבר את המת מלפני הכלה מ"מ קרא יתירא הוא) אלא ודאי כר"ע דאמר בפנים מתו והטילו חנית של ברזל וגררם והוציאם לחוץ נמצא שני מיני הוצאה היו אחת בגרירה ואחת נשיאה ממש וה"ק שאו מאת פני הקדש בגרירה ואח"כ אל מחוץ למחנה נשיאה ממש. ואי ס"ד גם בגדיהם נשרפים א"כ במה גררום והוציאם לחוץ ש"מ בגדיהם היו קיימים ובכתנותם של מתים קאמר. וקשיא א"כ ותאכל אותם ל"ל דליכא למימר קמ"ל אותם ולא בגדיהם כדמשני הבבלי הא שמעינן הכי מכתנותם וצ"ל אותם למעט שלא נשרף גופן אלא נשמתן. לפ"ז קשיא וימותו ל"ל לכתוב ותאכל אותם לפני ה' דללמד כעין מיתה שהיה גופן קיים לזה ל"צ קרא דמאותה שמעינן אלא ללמד שהיה כעיי מיתה ממש ולא ניכר מבחוץ כלום והיינו שנכנסו כמין שני חוטין לתוך חוטמן כו' וזה ברור. ותו' כתב בסוגיין בד"ה ההיא כו' וי"ל שלדן קיימת הוי כו' ע"כ. ותימא אי ס"ל כהרמב"ם פ"ג מהט"מ דבעינן שתהא השדרה והצלעות קיימין מאי פריך הש"ס אותם ל"ל לישני איצטרך ללמד שהשדרה והצלעות היו קיימן ואי כפרש"י ס"ל דאמרי בעינן שתהא הצורה קיימת קשה הרי על רגליהן עמדו והאש נכנס לתוך חוטמן א"כ כשנשרפו נפלו ונשתנה הצורה ע"י שנתפזר האפר ומבואר ברש"י ותו' צדה (דף כ"ח) שאפר שרופין אינו מטמא אא"כ לא נתפזר דבר מאפרן וצבור במקום שאין הרוח שולט בו וצורת האיברים ניכרים. ולפמ"ש לעיל ס"ל לר"ע בני אהרן נשרפת נשמתן וגופן קיים ל"ק קושית תו' דר"ע הוא דאמר מישאל ואלצפו היו. ואביי לר"א דפליג אר"ע בת"כ לק"מ דתנן אהלות פ"ב אפר שרופין ר"א מטמא ברוב וחכמים מטהרים אם אינו שלם אבל כשהוא שלם טמא לר' יוחנן כמ"ש תו' בנדה שם. ור"ל דפליג התם סובר דליכא למילף מידי מעדת קרח כמפורש בסוגיין בבבלי ש"מ דסובר שרפת בני אהרן נשמה וגוף קיים א"כ אין מקום לקושית תו' ועמ"ש ירושלמי נזיר [פ"ז ה"ב ד"ה דהא פשיטא לן] ובחידושים הארכתי:
בפתילה של בעץ. כתב בגליון תרגום ירושלמי של בדיל הוא בעצא ע"כ אמת שכן כתב הערוך אבל מסיים בה ותרגום שלנו אבצא. והוא הנכון שהרי בסמוך מפורש מאי בעץ. ויש לתמוה מהרמב"ם שכתב פט"ו מה"ס ומתיכים את הבדיל ואת העופרת וכיוצא בהן והוא זורק לתוך פיו ויורדת ושורפת בני מעיו ע"כ. ובסמוך מפורש שהבדיל לא היה יורד לתוך מעיו אלא של נפט היה וצריך עיון:
כד הוה מהלך עם ר' כו' עי' בקונט'. וקשה מאי ראיה מייתי דלמא כשהיה בן שלשים העיד מה שראה בקטנותו ולעולם מעשה אחד היה. ועוד הא ראב"נ היה בזמן הבית שר' צדוק אביו בזמן הבית היה כמפורש בבבלי גיטין דף נ"ו ור' היה קרוב לשמנים שנה אחר החרבן וראב"צ היה מכת הראשונה ור' סוף תנאים היה. גם בבבלי יומא דף ע"ט מייתי להך ברייתא וה"ג שם אמר ר' כשהיינו לומדים תורה אצל ר"א בן שמוע הביא לפניו תאנים וענבים ואכלנום אכילת עראי חוץ לסוכה וצריך עיון:
ואכלנו אכילת עראי חוץ לסוכה. כתב המג"א א"ח סי' תרל"ט ס"ק ו' משמע דסובר הרא"ש אפי' מ"ד פירי בעי סוכה דוקא בכביצה וקבע עליהם סעודתו ולמד כן מהא דיומא דף ע"ט דאמרינן אכילת עראי אין אכילת קבע לא. וצ"ע הא לעיל מיניה קאמר ואי ס"ד כותבת יתירה מכביצה משמע למ"ד כביצה פירות חייב אפי' לא קבע עליהן דאל"כ לא פריך מידי דדלמא ר"ג אכלן דרך עראי דומיא דטעימת התבשיל וצ"ע ע"כ. ולא ידעתי מאי קאמר ודאי ראיית הרא"ש נכונה מדחזינן ר' וראב"צ או תלמידי ראב"ש אכלו פירות עראי חוץ לסוכה ש"מ פירות מותרים לאכול עראי חוץ לסוכה. וכ"ת פחות מכביצה הוו מדקאמר הביאו לפנינו תאנים וענבים ואכלנום כו' משמע שהיו הרבה דלאו אורח ארעא להביא פחות מכביצה. וש"מ אפילו מידת חסידות ליכא להחמיר לאכול פירי עראי בסוכה דא"כ אף רבי וראב על עצמם. מעתה ליכא לשנויי ר"ג אכלן דרך עראי א"כ קשה למה החמיר על עצמו דהא פירות באכילת עראי אין לה"צ היו מחמירים חמיר כלל אלא ר"ג דרך קבע אכלן ופריך שפיר וזה ברור:
הלכה ג
רי"א ניוול הוא זה. כו'. כתב תו' לא קרי לה ניוול אלא משום דכתיב בחוקותיהם לא תלכו כדמוכח בגמרא ע"כ וקשה הדבר לאמרו שיקרא ניוול משום שהוא איסורא ונראה רש"י פי' בפסוק ואתה תבער הדם הנקי מגיד שאם נמצא ההורג אחר שנערפה העגלה ה"ז יהרג. וכתב תו' כתובות דף ל"ז סוגית הש"ס קשיא לרש"י דמוקמי ואתה תבער להקיש שופכי דמים לעגלה ערופה מיהו י"ל סוגיא דכתובות אתיא כמ"ד חנק חמור כדמוכח פרק ארבע מיתות דלמ"ד חנק קל יליף סייף ברוצח מנקום הלכך לדידיה אייתר ואתה תבער לנערפה העגלה כו'. ע"כ. וקשה הא אף למ"ד סייף קל איצטרך ואתה תבער דאף דשמעינן מנקם ינקם שיהא בסייף מ"מ עדיין ה"א דברזייה מיברז אבל לא מן הצואר וה"נ משמע לשון הש"ס דקאמר מנין למומתין בסייף שיהא מן הצואר ת"ל ואתה כו' משמע אף דידעינן שהן בסייף צריך קרא שיהא מן הצואר ש"מ דהך סוגיא אזלא למ"ד סייף חמור דלמ"ד סייף קל קשיא מכדי מומתין בסייף מאן נינהו רוצח ועיר הנידחת כדתנן לקמן פרק הנשרפין ועיר הנידחת שמעינן שיהא מן הצואר מלפי חרב ומואהבת לרעך כמוך כדאמרינן בש"ס ורוצח אין לן קרא שיהא בסייף. ודוחק לפרש מנין למומתין בסייף קאי אעבד כנעני. ועוד לסברת תו' למ"ד סייף חמור לא צריך קרא למומתין בסייף שיהא מן הצואר אי דילפינן מעיר הנידחת או מסברא א"כ גם למ"ד סייף קל לא צריך קרא לעבד שיהא מן הצואר. אלא ודאי לכ"ע צריך קרא שיהא מן הצואר ולא פריך הש"ס הניחא כו' אלא אהא דיליף סייף לרוצת מק"ו מעבד אבל ה"נ דאיכא לאקשויי נמי למ"ד סייף קל פריך מנ"ל שהוא מן הצואר וכן מוכח מסוגיין דאף למאן דיליף מנקם ינקם שהוא בסייף איצטריך קרא דע"ע. ויש לומר שזה כוונת תו' שכתבו רש"י פי' כמ"ד סייף חמור. ולא תיקשי לך א"כ ה"ל לש"ס למימר הניתא למ"ד חנק חמור אלא למ"ד חנק קל ואתה תבער ל"ל לזה כתבו המ"ל הניחא כו' אלא שעדיין קשיא אפילו כי כתיב קרא שיהא בסייף לא ידעינן שהוא מן הצואר דאם יתחב סכין בלבו נמי הוי מיתה יפה א"כ אף למ"ד סייף חמור איצטריך ואתה תבער שיהא מן הסייף. וזה שכתבו מברור לו כו' לא שמעינן מן הצואר א"כ ליתא למ"ש לתרץ דברי רש"י. ונ"ל גם דעת רש"י שיהא רוצח בסייף ומן הצואר ילפינן מע"ע אבל לא מגופא דקרא יליף דאיצטריך לנערפה העגלה כו' והא ליכא למילף מולארץ לא תכופר דאיצטרך לכדרבא בכריתות דמביאין ע"ע אף לאחר שעבר עליו יה"כ אלא דרוצח בסייף ומן הצואר בגז"ש יליף ליה מובערת כמפורש בגמרין. והדר ביה מגז"ש דנקם. ולפמ"ש נראה דה"ק ר"י ניוול הוא זה בתמיה וכיון דלא ניוול הוא ל"ל ואתה תבער כיון דכבר שמעינן שהוא בסייף מנקם מסברא שהוא מן הצואר זו מיתה יפה וברזי מיברז ליכא למימר דאחרי דכתיב חרב בהו דילפינן מעיר הנדחת אלא ודאי ואתה תבער אתי לאשמועינן שיהא בקופיץ דומיא דע"ע א"ל ממול עורף לא דכתיב ואהבת לרעך כמוך ואמרו לו אין לך מיתה מנוולת מזו טפי יש לנו לומר חנק חמור א"כ איצטרך ואתה תבער. ללמד שיהא בסייף מלומר שימות במיתה מנוולת כזו שלא ככתוב ואהבת כו'. ולא תיקשי לך הא שמעינן דסייף חמור שניתן לפושט יד כדאמר בבבלי דף נ' י"ל שאני התם שגם ממונם אבד דהכי אמרינן בשרפה ועיין בתו' שם בד"ה קסברי רבנן כו' (ועמ"ש לעיל בד"ה כו'). והיינו דתניא בברייתא אמר ר"י יודע אני שמיתה מנוולת היא אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחוקותיהם כו' ולכך מוטב לומר דהכא גזירת הכתוב הוא להורגו במיתה זו ולא שייך ביה ואהבת כו' מלעקור מקרא בתורה ובחקותיהם וגו' ונכון הוא. ומ"ש מהרש"א ברש"י כתובות דף ל"ז ע"ב ברש"י בד"ה ואתה תבער בתר עריפה כתיב שר"ל שאין כאן מקומו אלא משום דבתר עריפהיכתיב מייתי ליה הכא אבל לפמ"ש תוס' לק"מ כו' ע"ש. דברי תימא הם הלא כוונת רש"י מבואר בתר עריפה כתיב ואיכא לאוקמיה דבא ללמד שאם נערפה העגלה הורגין אותו אבל השתא דקאמרת דשמעינן כן מדכתיב בדם שופכו קשיא שפיר ל"ל. ועי"ל דקאי אהא דתניא ת"ל ואתה תבער הוקשו ש"ד לע"ע לא תיקשי לך מה ענין ואתה תבער לע"ע לכך קאמר דבתר עריפה כתיב וצ"ע:
נאמר כאן ובערת כו' עיין בקונטרס. משמע דאף דכתיב גז"ש דובערת איצטריך נמי גז"ש דנקימה דה"א מה להלן בקופץ ומול עורף ה"נ כן אע"ג דכתיב ואהבת כו' ברור לו מיתה יפה סד"א אתי גז"ש ואפקי' לכך איצטרך גז"ש נקימה. וכ"ת א"כ הניחא למ"ד סייף חמור אבל למ"ד סייף קל נימא דוקא עבד הוא דסגי בסייף אבל בן חורין לאסגי בסייף וי"ל מגז"ש שמעינן רוצח בהתזת הראש א"כ אין לחלק בין עבד לבן חורין אבל בבבלי משמע מפורש אף בלאו גז"ש נקימה ילפינן מע"ע שיהא בסייף ומן הצואר מדכתיב ואהבת ולא אמרינן אתא גז"ש ואפקיה דאיכא לאוקמי גז"ש שיהא בהתזת הראש ע"ש:
הלכה ד
ונותנין סודר הקשה לתוך הרכה כו'. וקשה הא אמרינן לעיל (בהלכה ב') לכך צריך הרך כדי שלא ימות וזה שייך דו קא בשרפה שהיא הכוונה כדי שיפתח פיו אבל כאן בחנק שהכוונה שימות ע"י החניקה קשיא יתן הקשה בפני עצמו. וראיתי להלח"מ שכתב פט"ו וקשה בנחנקין למה משקעין בזבל דהרי אין שם פתילה לומר שתפול על בשרו כמו בשרפה ולמה בסודר רך דא"צ לפתוח לתת הפתילה לפיו ואין שם אחד מטעמים אלו ואפשר כיון שתקנו כן בנשרפין דדמו לנחנקין לא רצו חכמים לשנות ותקנו כן בנחנקין ע"כ וקשה א"כ ה"ל לר"י ליפלוג גם בנחנקין דהא לדידיה לא היו עושין כן בנשרפין ועוד איך נאמר כדי שלא לשנות דחו מצות ואהבת שהדבר ברור שע"י הקשה לחוד ימות מהרה וזהו מיתה יפה לו. ועוד הא אלו לא היו משקעין אותי בזבל אין ספק שהיה מנענע עצמו בכל כוחו והיה מאריך במיתתו ולכך נטלו סודר הרך שלא לחבל גרוגו וינוול ומוטב להאריך מספק קצת מיתתו מלנוולו כל כך. מיהו זהו לשיטת רש"י אבל לירוש' קשה. והרמב"ם שם כתב מצות הנשרפין כו' ונותנין סודר הקשה לתוך הרך וכורך על צוארו ושני עדיו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שהוא פותת את פיו ומתיכים את הפתילה והוא זורק לתוך פיו כו' ע"כ. וקשה כיון שאין משיכה זו ענין המיתה למה יעשו העדים כן ובסיפא כתב והוא זורק כו' הל"ל והן זורקין דזהו ודאי חובה על העדים לעשות כדכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה כו' וע"ק בחנק לא כתב שימשכו העדים הסודר ופשוט הוא שבחנק צריכין העדים למשוך הסודר וצ"ע:
לא מפני שהיא קלה כו' עי' בקונט'. וקשה הא בבבלי דף נ"ב ע"א מסיק דלכ"ע או שרפת בני אהרן או שרפת עדת קרח היתה שרפת גוף ונשמה ובתרווייהו כתיב מיתה הרי שגם מיתה ביד"ש יש בה רושם. ואף דקא' התם שרפה ליכא למימר מדאמר רחמנא בת כהן בשרפה הא לאו בת [כהן אינה בשרפה]. מ"מ אין למילף היקש ממיתה בידי שמים וי"ל מסתם מיתה האמורה בידי שמים יליף אבל בעדת קרח ובבני אהרן מפורש בהו קרא לכל אחד כדאית ליה כמפורש שם בגמרא. וכ"ת כיון דמצינו גם במיתה בידי שמים מיתה שיש בה רושם נאמר גם בסתם מיתה שיש בה רושם י"ל כיון דקיי"ל מיתת ב"נ אינה אלא בחנק כדיליפינן מקרא דשופך דם האדם באדם וער היה דינו כבן נח מסתמא בחנק מת א"כ שפיר ילפינן מיניה דסתם מיתה בידי שמים היא בחנק. אך לשון הש"ס לא משמע הכי. גם יש לתמוה מרש"י דמייתי קרא וימת גם אותו והיה לו להביא וימיתהו ה' דמוקדם בקרא. וא"ל ער לא מת בחטאו אלא מיתת טבעית מת דא"כ מאי וימיתהו ה' ומדכתיב גם אותו שמעינן דבחטא אחד מתו וצ"ע. ותו' כתבו דף נ"ג בדנ"ה קמיפלגי כו' דדלמא ה"מ ארוסה כו' וכתב המהרש"א ק"ק כיון דאית ליה לר"י בנין אב כו' אי ס"ד נשואה בשרפה א"כ לא הוציא ארוסה בת כהן מנשואה בת כהן ע"ש. ונראה השתא דקיימינן שארוסה קיל מנשואה כיון דאמרינן שארוסה בת כהן בשרפה אין כאן בנין אב שאין כאן חומרא להחמיר בנשואה יותר מארוסה ובארוסה בת כהן החמיר הכתוב משום חומרא דכהונה. ומה שתירצו תו' וי"ל אין סברא להחמיר בנשואה בת ישראל טפי מבארוסה אע"ג דפריך הכא אימא שרפה ה"מ לשנויי הכי אלא דשפיר משני ע"כ תימא הא לא ידעינן דשרפה חמורה אלא מארוסה בת כהן שיצאה מכלל ארוסה בת ישראל א"כ קושית המקשה אימא שריפה ונשואה בשרפה וארוסה בסקילה שהיא חמורה ומשני מדאמר רחמנא בת כהן בשרפה והיינו ארוסה דנשואה ל"צ קרא ש"מ שרפה חמורה מכלל דהאי לאו בשרפה דא"כ תהא נשואה בת ישראל חמורה מארוסה:
הלכה ה
אבל אם היו נשים הרבה כו'. וקשה מי איכא למ"ד ידיעות וגופן מחולקין שאינו חייב על כל אחת ואחת ועוד מי גרעו גופין מחולקין מאשה אחת שבא עליה וחזר ובא עליה בשתי העלמות דחייב שתים כדאמרינן בסמוך ועוד מתי משני לא נצרכא אלא בהעלם אחד משמע דוקא באשה אחת ושמות הרבה הוא דחייב שתים בהעלם אחד אבל נשים הרבה והעלם אחד אינו חייב אלא אחת והא ודאי ליתא כדתנן כריתות פ"ג הבא על חמש נשיו נדות בהעלם אחד חייב על כל או"א. ונראה דה"ג אבל באשה אחת והעלמות הרבה כו' דה"פ ר"ש בעי מי אמרינן מתני' בשתי שמות אפי' הוא לבד בשתי העלמות והיא בהעלם אחד אבל באשה אחת ושם אחד ובעל וחזר ובעל והוא בשתי העלמות כיון שהיא בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת. א"ל מתני' קמ"ל בשתי שמות אפי' בהעלם אתד חייב שתים אבל באשה אחת בהעלם אחד הוא דפטור אבל בשתי העלמות לעולם חייב שתים ואפי' היא בהעלם אחד כיון שהוא בשתי העלמות. והא דמסיק לפום כן צ"ל חייב על כל או"א. נראה דקאי אמתני' דכריתות וה"ק מתני' איצטרך לאשמועינן בחמש נשים נדות חייב על כל או"א דסד"א כיון שהן אינן חייבין אלא אחת אף הוא כן קמ"ל ודוחק לכך צ"ל דקאי אדר"ש דס"ד למוקמי מתני' דידן בשתי העלמות לא תיקשי לך ל"ל מתני' פשיטא דהא אפי' באשה אחת הדין כן וקאמר דמיבעיא ליה דלמא קיי"ל כדר"ל ואיצטרך לאשמועינן בשתי שמות אף ר"ל כר"י ס"ל דחייב על כל או"א:
והלא הניחוש והעינון כו' עי' בקונט'. וקשה הא אינו חייב מיתה על הניחוש ועינון ולא חטאת על הכישוף א"כ מאי לחלק דקאמר הכא. ונראה שכתב הרמב"ם פי"א מה' עכו"ם הלכה ט' איזהו חובר כו' או שעשה מעשה עם דבורו ה"ז לוקה שנאמר לא ימצא בך וגו' וחובר חבר ושם הלכה ט"ו כתב מכשף חייב סקילה כו' לא עשה מעשה לוקה מכת מרדות מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ע"כ. וקשה א"כ למה ילקה חיבר אלאו זה. ומן התימא על הכ"מ והלח"מ אחרי שהאריכו בענין זה לא הרגישו בקושיא זו גם בתירוצם אינה מתורצת. ולפום סוגיין ניחא כיון שיצאו ניחוש ועינון מן הכלל לחייב עליהן מלקות (ועי' בכ"מ) לא על עצמן יצאו אלא [על] הכלל כולו [יצאו] לפיכך גם חובר חבר חייב מלקות אלא מכשף לחוד פטור ממלקות דלגביה הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד והבן ובירוש' שבת פליגי אם שני דברים היוצאים מן הכלל מלמדין או לא. וקשה הא תניא (ומביאו בבבלי בפרקין דף ס"ז) א"צ ר"י וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא את זה לסקילה אלא אוב וידעוני בכלל מכשפים היו ולמה יצאו להקיש אליהן ולומר לך מה אוב וידעוני בסקילה אף מנשף בסקילה. הרי דאפי' שני דברים שיצאו מלמדין. מיהו נראה לקמן סוף בפירקין דירושלמי לית ליה הך ברייתא. ועי' מה שכתבתי שם:
והכתיב ואיש אשר ישכב כו'. כתב בגליון דה"פ ל"ל דיצא לידון בערייה דהא בנדה פרע הכתוב עיקר חיובא משום העראה דהא אפי' נגיעה אסורה וא"כ למה יצאה ומשני אין ה"נ דהיינו יודעין דחייב המערה אבל מיתה לא היינו יודעין שלא תאמר כו' ע"כ. ודברי תימא הם דהא דנדה אסירה בנגיעה אינה אלא מדרבנן. ומאי קאמר בנדה פרט הכתוב כו' הא קושית המקשה היא דלא לפרוט בו העראה. ומאי משני דאיסורא היינו יודעין הא אי לאו דיצא אפי' איסורא לא שמעינן. והדבר פשוט דפריך כיון דיצאה אחותו לידון בהערייה על הכלל כולו יצא א"כ נדה ל"ל ומשני שלא תאמר כו'. אלא אף לפי הגירסא בשבת וכמ"ש בקונט' קשיא מאי טומאה דקאמר הש"ס הא כל עריות כתיב בהו טומאה דכתיב בתר כולן אל תטמאו בכל אלה כמפורש בבבלי יבמות דף י"א ע"א ע"ש ברש"י ובהך פרשתא כתיב נמי נדה משמע דקאי נמי עליה. לכך נראה דגרסינן שלא תאמר הואיל ואין חייבין עליה אלא משום טומאה ולא משום ערוה לא נעשה בה כו'. וה"פ הואיל ואין בה אלא משום טומאה ואין בה משום ערוה דהכל מודים בבא על הנדה שאין בניה ממזרין כמפורש בבבלי יבמות דף מ"ט סד"א לא נעשה בה מערה כגומר לכך צריך קרא. אך קשה דגרסינן בירושלמי יבמות [פ"ו ה"ב] ר' בון בר ביסנא כו' נאמר כאן לקיחה לא יקח ונאמר בשומרת יבם ולקחה לו לאשה מה לקיחה האמורה בשומרת יבם עשה בה את המערה כגומר והוולד כשר אף לקיחה שנאמר כאן עשה בה את המערה כגומר והוולד כשר. א"כ נדה נמי נילף משומרת יבם בגז"ש דקיחה. וי"ל סוגיא דהכא אליבא דר' ישמעאל דאמר אין למדין למד מן הלמד א"כ ליכא למילף משומרת יבם דאיהו גופיה ילפינן בהיקישא מאחותו או בדבר שיצא מן הכלל וצ"ע:
כל אתר דאת מר כו'. עי' בקונט' וכ"מ לשון הש"ס שחלוקין הן היכא דכתיב ערירים יהיו והיכא דכתיב ערירים ימותו. אבל בבבלי פ' הבא ע"י דף נ"ה גרסינן רבה רמי כתיב ערירים יהיו וכתיב ערירים ימותו הא כיצד יש לו בנים קוברין אין לו בנים הולך ערירי ואיצטרך למכתב ערירי יהיו כו' משמע דכל אחד איצטריך לחבריה ואין חילוק ביניהם. גם מבואר שם ערירים יהיו משמע בנים שיש להם בשעת החטא ימותו אבל בנים אשר יולדו לו מחטא ואילך לא מייתי וערירים ימותו משמע בנים הנולדים לי מחטא ואילך ימותו אבל בנים דמעיקרא לא מייתי. וזה היפך ממשמעות לשון הירושלמי ועממ"ש בסמוך:
דודתו לצורך יצאה כו'. כתב תו' ריש יבמות אהא דקאמר בסמוך אשה שיש כו' יצא אשת אחיו מאמו כו' וקשה מדתנן התם אשת אחיו מאמו פוטרת צרתה ש"מ שהיא בכרת דבחייבי לאוין סבר תנא דמתני' דחולצת ותירץ הר"מ דלא אתי למעוטי אלא מערירי דכתיב בהאי קרא אבל כרת יש בה ולא יתכן פי' זה לרש"י שאומר כל כרת הוא וזרעו נכרת אלא לריב"א שאומר דאין נכרת הוא וזרעו אלא בעריות דכתיב בהו ערירי ע"ש. וקשה הרי מבואר בסוגיין מאי דדריש ר"ע מדודתו דריש ר"י מנדה ומדודתו ילפינן דפטור נמי מכרת דומיא דדודתו שהיא פטורה מכרת וי"ל הא דדודתו מן האב ולא מן האם ילפינן מגז"ש דודו דודו ובקרא ערות דודו גלה כתיב ערירי א"כ לא ילפינן מיניה אלא למעט. דודתו מן האם מערירי וה"ה אשת אחיו מאמו נמי מערירי הוא דאימעיט אך קשה בבבלי יבמוות דף נ"ד מבואר דודתו מן האם אפילו כרת אין בה ויליף לה מגז"ש דודו דודו וע"ק ל"ל למימר דודתו לצורך יצאה למעט אשת אחיו מאמו הא לגופה איצטרך למעט דודתו מן האם מערירי דוקא ולא מכרת. והא ליכא לאקשויי מאי חזית לומר אשת אחיו מדודתו יליף אימא יצאה דודתו למעט ערוה אחריתי ואשת אחיו מאחותו ילפינן שהיא בין מן האב ובין מן האם וי"ל ילפינן דבר הבא ע"י קידושין מדבר הבא ע"י קידושין ואל תוכיח אחותו שהיא קרובי עצמו וכ"ה בש"ס שם. ומ"ש תו' לא יתכן תירץ הר"ם לפי' רש"י כו'. לפמ"ש בסמוך דסובר הירושלמי היכא דכתיב ערירים יהיו אין העונש שוה להיכא דכתיב ערירים ימותו א"כ י"ל דאתי למעט מערירי דכתיב בנדה אבל לא מכרת א"נ סובר הר"ם דהירושלמי פליג נמי בהא אי בכל כרת זרעו נכרת כי היכא דפליג בערירי כמ"ש בסמוך:
מה דודו שנאמר להלן באחי אביו הכתוב מדבר כו'. עיין בקונטרס וכן פירש"י בבבלי יבמות דף נ"ד ומדקאמר מוטל עליו יותר כו' משמע דאף על קרובי האם מוטל מיהת מצות גאולה. וקשה הא אמרינן התם אמר קרא ממשפחתו יגאלנו משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה. הרי דאין מצות גאולה כלל על קרובי האם:
הרי כאן שני לאוין וכרת אחת לאוין חולקין את ההכרת. יש כאן חסרון כאשר הגהתי בקונט'. גרסינן יבמות דף נ"ה ר' יוחנן אמר למה יצאה כרת באחותו שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. וקשה הא א"ר יוחנן במכלתין דף צ' לאוין מחלקין א"כ למה יצאה כרת באחותו לחלק תיפוק ליה דלאוין מחלקין וצ"ל כתירוץ הירושלמי דאיצטריך אחותו ללמד על הנשים והא דקאמר לחלק לאו דוקא אלא נקט דרשא. הפשוטה אי לא כתיבי לאוין מחולקין הוה מוקמינן אחותו לחלק רמ"ש תו' במכלתין דף ל"ד. והא דקאמר ולר' יצחק דאמר למה יצאה כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות לחלק מנ"ל נפקא ליה מדכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לחייב על כל אשה ואשה. צריכין נמי לומר דעיקר קושיתו מנ"ל לרבות הנקבות. ורש"י כתב בפרשת אחרי לא תקרבו להזהיר את הנקבה לכך נאמר לשון רבים. וקשה זהו דלא כר' יוחנן דקיי"ל כוותיה ועוד מאי פריך הש"ס לר' יצחק מנ"ל לחלק תיפוק ליה מלאוין ולרבות נשים שמעינן מלא תקרבו. ועוד יש לתמוה ממ"ש רש"י כריתות דף ג' בד"ה דאמר ר"א כו' ואי קשיא היכן מצינו בעריות אזהרה לאשה כמו לזכר דאשכחן בכולהו לאו פריק הכי שאני התם דכיון דאיהי נמי מתהנייה משכיבה קרינא בה הנפשות העושות אבל משכבזכור דלא מתהני בעי אזהרה ע"כ. איך נעלם ממנו דברי הת"כ והירושלמי דמלא תקרבו ילפינן או מאחותו גם לשון דאשכחן לאו בכולהו אינו מכוון. והא ליכא לאקשויי הא הושוו אשה לאיש לכל עונשין שבתורה א"כ קרא ל"ל לרבות נשים י"ל כמו שתירץ הרא"ם שם כל היכא דכתיב איש צריך רבוי לנשים. ולא מפיו אנו חיין שכך כתבו תו' ב"ק דף ט"ו ע"א. ומ"ש עוד הרא"ם א"נ שאני עריות שכועל האשה שתבעל ופועל האיש לבעול והכתוב הזהיר שלא יבעול כו' והראיה על זה שבזכר צריך קרא לרבות הנשכב והיינו מפני שהפועל השוכב לחוד ע"ש. ואינו נכון דודאי איכא למילף גם הנשכב מלא תקרבו דהא זכר כתוב בפרשתא דעריות וכי היכא דמרבינן אשה ה"נ יש לרבות נשכב. אלא טעמא אחרינא אית ביה כמ"ש תו' יבמות דף נ"ד ע"ב בד"ה בזכור כו' לכך צריך קרא לנשכב כיון שאין דרך ביאה בכך אע"ג דבעלמא ל"צ קרא לחייב האשה הנשכבת ע"כ. ודבריהם אלו תמוהים לפום ריהטא דודאי איצטריך קרא לאשה הנשכבת כדדריש הת"כ מלא תקרבו. אך נראה שכוונתם למ"ש כיון דכתיב לא תקרבו יש לנו למילף גם הנשכב כמו דילפינן מיניה האשה הנשכבת א"ו הטעם משום דאין דרך ביאה בכך. אך הלשון דחוק וצ"ע:
ויצאו שלמים ויחלוקו לאוין כו'. וקשה הא לא כתיב לכל הקדשים אלא לאו אחד בקדשים לא יאכל ועוד אחרי שיצאו שלמים ל"ל חלוקה דלאוין לכך נראה דה"ג ויצאו שלמים ויחלקו על כל הקדשים כו' וה"פ ועוד מן הדא מוכח דלאוין אינן מחלקין דשמואל הקשה לר"ז ויצאו שלמים ויחלקו על כל הקדשים אם אכל בהעלם אחד כזית שלמים וכזית עולה או משאר מיני קדשים יהא חייב על כל אחד ואחד והא קדשים אין בהן אלא לאו אחד ושלמים לא יצאו בלאו אלא בכרת לחוד אפ"ה אמר שיצאו לחלק ש"מ חלוקה דכרת הויא חלוקה אבל חלוקה דלאוין לא הוי חלוקה ואף ר"ז לא קאמר אלא לצורך יצאו אבל בלא"ה ה"א שיצאו לחלק. אך קשה מנ"ל להוכיח מהכא דחלוקה דלאו לא שמה חלוקה הא עדיין י"ל חלוקה דכרת הוי חלוקה וה"ה חלוקה דלאו נמי הוי חלוקה וצ"ע:
ולאו מתני' היא כו'. ירושלמי שבת [פ"ז ה"ב] כתבתי א)וקשה הא תנן ריש פ"ד דמעילה קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה ולחייב עליהן משום פגול ונותר וטמא קדשי ב"ה מצטרפין זה עם זה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב"ה מצטרפין זה עם זה. והכא קאמר משא"כ בקדשי ב"ה ופשטא דשמעתא משמע דממתניתין דמעילה פריך וי"ל לפמ"ש בקונטרס כאן. עיקר קושית הש"ס מהא דמצטרפין כל מיני קדשי מזבח זה עם זה לטומאה א"כ שפיר קאמר משא"כ בקדשי ב"ה דמסיק בבבלי שם הא אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב"ה מצטרפין זה עם זה לא קאי אלא אמעילה אבל לא אטומאה ובשבת שם פירשתי סוגיא זו בכמה מקומות בפנים אחרים ופירושי כאן עיקר:
הזורע והזומר בכלל היו כו'. בבבלי מ"ק דף ג' גרסינן החורש בשביעית ר"י ור"א חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה לימא בהא דא"ר אבין כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בל"ת אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל מ"ד לוקה לית ליה דר' אבין ומ"ד אינו לוקה אית ליה דר' אבין. ונמצא ט"ס בפירש"י וכצ"ל כלל ושבתה הארץ ופרט שדך לא תזרע וכלל שבת שבתוך יהיה לארץ וכיון דנשתנה משאר כלל ופרט וכלל שהפרט בל"ת אינו אלא כלל ופרט ואמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחריני לא. וקשה לדבריו צ"ל דפליגי הירושלמי והבבלי בזה שהרי מפורש כאן שאין בשביעית כלל בתרא. גם מ"ש כיון דנשתנה כו' קשה נימא כ"ע אית להו דר' אבין מ"ד לוקה דרשינן ליה בפרט וכלל וכללא קמא נדחה ומ"ד אינו לוקה סובר כללא בתרא נדחה מפני שנשתנה. וכעין זה מקשים תו' שם אלא שיש ליישב קושיתם הראשונה שמקשים לפירש"י מנ"ל דר' אבין סובר כן ע"ש י"ל אע"פ שאין כאן הוכחה שר' אבין סובר כן מ"מ צ"ל כן לפרש במאי פליגי גם מ"ש ה"ל לשנויי דכ"ע אית להו דר"א וקרא לאו אסמכתא היא ע"ש י"ל פשוט ליה לש"ס דאסמכתא היא מדכתיב לא תזמור וכדדייק רבא התם בבבלי (דף ג') אבל קושייתנו היא קיימת בין על המקשה בין על המתרץ. ונראה עיקר כמ"ש בספרים ישנים דגרסינן אין דנין אותו בכלל ופרט ותו לא. ולפי הגהת המהרש"א בתו' שם צ"ל דאייתי תו' מהירושלמי דליכא כלל בתרא בשביעית ומ"ש תו' בתר הכי חד אמר לוקה לא קאי אירושלמי דלשיטתו מ"ד לוקה לית ליה דר"א ודריש ליה בכלל ופרט וכמ"ש בקונטרס. והר"ש פ"א דשביעית כתב להירושלמי דקאמר טעמא דר"א ושבתה כי' ולמה יצאו כו' היינו דר"א דלא דריש כלל ופרט דאי דרשי א"כ אין בכלל אלא מה שבפרט ולא לקי ע"כ. דברי תימא הם הלא מפורש כאן ובשבט מילתיה דר"א אמר כלל ופרט הוא ש"מ דר"א לית ליה דר' אבין. ואין ספק אלו זכר הר"ש סוגיין לא היה כותב כן ועוד אי לא דרשי' כלל ופרט אף ביוצא מן הכלל לא דרשינן ליה וכמו שאכתוב בסמוך. ועוד הרי מפורש בסמוך ר"י סובר כלל בעשה ופרט בל"ת אין אחד מלמד על חבירו וזה כר' אבין. אלא ר' יוסי מסיק דגם ר' יוחנן לית ליה דר' אבין וכמ"ש בקונט'. והר"ש סיים ובמסקנא דירישלמי מפרש טעמא אחרת שאינו בגמרא שלנו ע"כ ונראה שכיון למ"ש בסמוך בד"ה טעמא כו' ע"ש ומ"ש תו' כלל בתרא לא חשיב כיון דהאי כלל בקרא אחרינא וחשיב בכלל המרוחק כיון דלא הוו בחד קרא דהכי מוכח בפ"ק דפסחים דאיכא מ"ד כיון דהוו בתרי קראי לא דרשינן בכלל ופרט ע"כ. וקשה הרי מפורש כאן דושבתה הארץ ושדך לא תזרע לכ"ע היינו דורשין אותו בכלל ופרט אע"ג שהן בתרי קראי אי לאו דהכלל בעשה ופרט בל"ת ודוחק לומר דהירושלמי כמ"ד כלל ופרט המרוחקין דנין ועוד הא רבא הוא דאמר כלל ופרט המרוחקים בחד ענינא דנין נימא סתמא דש"ס כאביי ולא כרבא. ועוד ליכא מ"ד תרי קראי הוו כלל ופרט המרוחקים אא"כ מפסיק ביניהם דבר אחר אבל דברים הסמוכים אפי' בתרי קראי לד"ה דנין. ומה נכונים דברי הר"ש שכתב ושבתון יהיה לארץ לאו כלל הוא אלא ושבתה הארץ כו' ע"ש. ודעת רש"י שבתון כלל הוא והא דלא קחשיב ושבתה הארץ לכללא קמא שהוא מוקדם בקרא היינו לפי שהיא מרוחק דמפסיק בין הכלל ופרט היתירא שש שנים תזרע שדך כו'. ולפירושי בקונט' נראה עיקר בבבלי כגירסא הישנה דגרסינן אין דנין אותו בכלל ופרט מ"ד לוקה לית ליה דר"א כו' לא דכ"ע לית להו דר"א כו' וה"פ כלל ופרט ושבתה הארץ שדך לא תזרע מ"ד לוקה לית ליה דר"א וה"ל כלל ופרט וכיון שיצאו שני דברים ה"ל ככללא בתרא וכמ"ש בקונט'. (וכה"ג מפורש בכבלי דמכלתין פ' נגמר הדין דף מ"ו גבי כלל ופרט המרוחקין) וכ"ת לפ"ז ה"ל לשנויי דכ"ע לית להו דר"א מ"ד לוקה שני דברים שיצאו מן הכלל ככללא בתרא חשבינן ליה ומ"ד אינו לוקה סובר אפי' שני דברים שיצאו לפרט חשבינן ליהו לא לכלל י"ל ה"ה דהמ"ל הכי אלא חדא מינייהו נקט. תדע דגם לדברי תו' קשה ה"ל למימר דכ"ע לית להו דר"א מ"ד לוקה כלל ופרט המרוחקים דנין וה"ל כלל ופרט וכלל ומ"ד אינו לוקה סובר אין דנין א"כ כ"ל כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט אלא כמ"ש. מיהו אין זה הוכחה כל כך די"ל ניחא ליה למנקט דכ"ע א"ת להו דר"א ומעתה מ"ש המהרש"א וקשה דקאמר יכול ילקה אחרישה דאתיא מכלל ופרט וכלל ולפי' תו' לכ"ע אין כאן כלל ופרט וכלל ע"כ לפרושי ניחא דבעין כלל ופרט וכלל מיהו הוי. גם לתו' ל"ק דלשיטתם למ"ד כלל ופרט המרוחקין דנין ה"ל כלל ופרט וכלל:
ושני דברים כו'. כתב תו' שבת דף ע' בד"ה ועל כולן אינו חייב אלא אחת פי' בקונט' משום דה"ל כלל בל"ת ופרט בעשה וקשה כללא נמי כתיב בעשה וביום השביעי תשבות ועוד גבי כלל ופרט דוקא הוא דאמרינן במ"ק דלא דיינינן אבל לגבי דבר היוצא מן הכלל לא אשכחן בשום מקום ע"ש. ונראה סובר רש"י ביום השביעי תשבות אינו עשה די"ל ה"ק קרא ששת ימים תעבוד חובה היא דומיא דב"נ ששבת חייב מיתה וביום השביעי תשבות רשות משא"כ בחריש ובקציר אשבות ודאי חובה משמע. ותדע דש"ס קאמר שם דף ס"ט ע"א דידע ליה לשבח בתחומין ואליבא דר"ע ולא קאמר בעשה דביום הז' תשבות וכקושית תו' שם א"ו כמ"ש. גם מאי דקשיא להו למה לא קאמר דידע לשבת בעשה דושמרתם את השבת. קשה כיון דלא מצינו בשבת אלא לאוין א"כ ושמרתם נמי לאי כדאמרינן בעלמא השמר דלאו לאו ומ"ש תו' גבי יוצא מן הכלל לא אשכחן בשום מקום. תימא הרי מפורש בסוגיין לר"י שני דברים היוצאים מן הכלל אפי' ללמד אין מלמדיו וכן משמע בכולא סוגייא מדת דבר היוצא מן הכלל וכלל ופרט שוין בזה. ותו' כתב מנחות דף נ"ה כלל ופרט המרוחקין אין דנין אבל בדבר היוצא מן הכלל דנין. זהו לשיטתם דמחלקין ביניהם אבל לשיטת רש"י שוין. ואין להאריך עתה בפרט זה:
טעמא דר"י כו' עי' בקונט'. מיהו הלשון דחוק ונראה דקסבר ר' בא לכ"ע אפילו כלל בעשה ופרט בלא תעשה דנין והכא שאני דאיכא עשה בפני עצמה ובעשה לא דנין הכלל בכלל ופרט כיון שיש עשה נמי בל"ת. ועמ"ש לעיל בד"ה הזרע כו:
ר"י פתר מתני' יכול יהו לוקין על החרישה כו'. כתב תו' בבבלי מ"ק דף ג' ע"ב בד"ה ר"א אומר חרישה. מהא ליכא להוכיח דר"א אמר אין לוקין על החרישה די"ל ר"א לאשמע הא דאמר לקמן התירו תוספות שביעית הלכך אין לפרש האדרב דימי אלא בחרישה אבל לדידיה ס"ל דלוקין על החרישה ע"כ. הנה לפום סוגיין י"ל כיון דאיכא דמפיך ר"א לדר"י הלכך לא מצי למימר תסתיים דר"א הוא דאמר אין לוקין. ולשיטת או' קשה עדיפא ה"ל למימר קסבר ר"א אפילו לר"ע דיליף תוספות שביעית מבחריש ובקציר תשבות אינו לוקה דהא אינו אלא עשה לכך אין לפרש הא דיכול ילקה על התוספות דקאי אתוספות שביעית. ור"י סובר כיון דגלי קרא דחייב בתוספות כל דין שביעית יש לו כמ"ש תו' שם בד"ה יכול כו'. ור"א סובר אין לדמות התוספות לגוף המצות דהא מצינן בתוספות יוה"כ דגלי קרא שאין בו עונש אלא על עיצומו של יום כמפורש בבבלי פרק יוה"כ דף פ"א ע"ש. ועוד אף לתירוצם קשה מ"מ ה"ל להש"ס להוכיח דר"י הוא דאמר לוקין על החרישה. דאל"כ מאי ס"ד לומר שלוקין על התוספות מדכתיב בחריש כו' הא איצטרך קרא לגופיה לאיסור חרישה אלא ודאי קסבר לוקין על החרישה כמ"ש תו' שם בד"ה שהרי כו' ע"ש. וכ"ת תיקשי למ"ד אין לוקין על החרישה מדר"ע י"ל דסובר הך מ"ד ר' ישמעאל פליג בהא אר"ע וזהו טעם פלוגתייהו ודלא כמ"ש תו' שם בד"ה שהרי כו'. א"נ קסבר אף ר"ע לא אמר אלא לאסור התוספות בעשה ולדברי הכל חרישה בשביעית אסור בעשה וכדא"ר ירמיה בסמוך וצ"ע:
מתניתא פליגא על ר"א כו'. וא"ת הא ר"א לא קאמר אלא היכא דאיכא כלל ופרט דבו שייך שפיר לומר דה"ל דבר היוצא מן הכלל אבל הכא כתיב תחלה הפרט השמר פן תעלה וגו' והדר כתיב שם תעשה כו' וי"ל כל דכן הוא דהא הכא ה"ל פרט וכלל דקיי"ל הכלל מוסיף על הפרט פשיטא דיש לנו לומר דהפרט מלמד על הכלל דה"ל בלא תעשה. מיהו קשה נימא סובר ר"א הכא דאיכא נמי פרט בעשה דכתיב נמי שם תעלה בחד קרא לא דרשינן הפרט דל"ת דכתיב בקרא אחרינא וכ"ש למ"ד בכה"ג ה"ל כלל ופרט המרוחקים ועמ"ש לעיל בד"ה הזרע כו' וצ"ע:
לפום כן צריך מימר לחייב על כל אחת ואחת. משמע דחייב עליהן שלש חטאות אם עשאן בהעלם אחת. אבל בבבלי זבחים דף ק"ז אינו כן. דגרסינן שם א"ר אבהו שחט וזרק לר"י חייב אחת ולר"ע חייב שתים אביי אמר אפילו לר"ע אינו חייב אלא אחת דא"ק שם תעשה הכתוב עשאן לכולן עבודה אחת זרק והעלה לר"י חייב שתים לר"ע חייב אחת אביי אמר אפי' לר"ע חייב שתים להכי פלגינהו רחמנא שם תעלה ושם תעשה שחט וזרק והעלה לד"ה חייב שתים. וע"ש בפירש"י וסוגיא זו קשה מנ"ל דשם תעשה ללמד שכולן עבודה אחת דלמא לגופיה אתי לאסור כל עשיות כגון שחיטה הקטרה ניסוך ועוד נימא שם תעלה ה"ל דבר היוצא מן הכלל דהא גם העלאה נכלל בשם תעשה כדאמר אביי בסמוך להכי פלגינהו רחמנא כו' ויצא לחלק כדאמרינן בהבערה לר' יוסי מיהו קשיא זו י"ל כיון שהכלל והפרט בעשה אין לומר שיצא לחלק וללמד על לא תעשה שיהא חייב על כל אחת ואחת אבל קושיא הראשונה קשה. וע"ק מאי קאמר להכי פלגינהו רחמנא כו' דלמא לכך פלגינהו שיהא חייב על העלאה ושחיטה שתים אבל זריקה והעלאה דאתיין מחד קרא אינו חייב אלא אחת וי"ל שיהא חייב על השחיטה והעלאה שתים שמעינן מדחילק קרא שחיטה והעלאה בשני לאוין בהעלאה כתיב השמר פן כו' ובשחטיה כתיב ולא יזבחו עוד כמפורש בבבלי שם דף ק"ו. ואף דרבא יליף אזהרת כולן מהעלאה כדאמרינן שה דף ק"ז. אביי פליג כמפורש שם לגירסת רש"ק. והרמב"ם כתב פי"ט מהל' מעה"ק זרק הדם והעלה האיברים חייב שתים שהרי חלק הכתוב בין המעלה והעושה שהרי נאמר אשר יעלה העולה ונאמר לעשות אותו ע"כ. ותימא הרי בגמרא מפורש דמשם תעלה ושם תעשה שמעינן דפלגינהו קרא. ולפמ"ש יש ליישב דהרמב"ם סובר כרבא ולדידיה צ"ל דלאו משם תעלה ושם תעשה יליף דחייב שתים וכמ"ש. ומן התימא שלא הרגישו המפרשים בזה. גם נראה מדברי הכ"מ שנעלם ממנו אז סוגיא דסנהדרין דף ל"ד ע"ש. וע"ק מאי קאמר שחט וזרק והעלה לד"ה חייב שתים הלא אף בשחט והעלה לד"ה חייב שתים. ואי בא לאשמועינן דאפילו בשלשתן אינו חייב אלא שתים הא מרישא שמעינן ועיין בכ"מ שם ומדברי רש"י סנהדרין דף ל"ד ע"ב בד"ה אף כו' משמע דעל כולם אינו חייב אלא אחת כיון דאתיין מאזהרה אחת. מיהו י"ל כוונתו אשחיטה וזריקה אבל אהעלאה וחדא מאינך חייב שתים וכסוגיא דזבחים. אך לשון הגמרא משמע דלא קאי אאזהרה כלל אלא מדכללן הכתוב. וכ"מ מסוגיא דזבחים ופירש רש"י שם. וכ"ש לפמ"ש דאביי יליף אזהרה מולא יזבחו פשיטא דקשיין דברי רש"י דהא לאביי קיימינן וצ"ע:
על דעתיה דכהנא כו' עיין בקונטרס. וא"ת מנ"ל דסובר זומר לא הוי כנוטע דלמא לא איירי בזומר כלל וי"ל ה"ק מדקאמר כהנא הנוטע חייב משום זורע משמע דסובר נוטע אינו אב אלא תולדה דזורע לפ"ז אין סברא לומר שיהא זומר תולדה דנוטע אלא צ"ל שהיא תולדה דקוצר אבל ר"ז דקאמר זומר כנוטע משמע דתרווייהו אבות נינהו וזורע אב בזרעים ונוטע באילנות וזומר בגפנים. אך הא דמסיק הואיל ויצא זומר חייב על כל אחת ואחת אע"ג שכולו זורע הן קשה הא תנן ר"פ כלל גדול העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת חייב על כל אחת ואחת וי"ל דוקא אב ותולדות דידיה או שתי תולדות מאב אחד בהדי הדדי אבל הני אבות נינהו. וכ"ת ליהוי כזורע וזורע שאינו חייב אלא אחת וי"ל כיון שהוציא הכתוב זמורה אמרינן דלחלק יצא וחייב על כל אחת ואחת. אך קשה א"כ ה"ל טפי מל"ט חטאות שחייב עליהן אם עשאן בהעלם אחת ואנן תנן אבות מלאכות ל"ט ואר"י שאם עשאן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת וי"ל:
הלכה ו
ניחא בכריתות כו'. דכבר אמרנו לעיל דיצאה כרת באחותו לחלק. ורש"י פי' בסוגיין דף נ"ד ע"א בד"ה בשוגג ולקרבן כיון דאיכא שתי לאוין וחילוק חטאות ביניהם אע"ג דכרת אחד היא נפקא לן פרק אלו הן הלוקין ברישיה דדרשנין אחותו יתירא לחלק כרת למפטם וסך דכתיב ביה שתי לאוין וכרת אחת וה"ה לכל שתי לאוין וכרת אחת ע"כ. ויש בזה ט"ס וכצ"ל נפקא לן פרק אלו הן הלוקין דדרשינן מאחותו דרישא יתירא לחלק כרת למפטם וסך כו' וכ"ה שם. אבל עיקר פירושו תמוה הא בפרשת עריות כתיבי ערות אביך וערות זכר ואכולהו כתיב ונכרתו הנפשות ויצאה עיקר אחותו לחלק א"כ עריות לאו מחילוק לאוין שמעינן אלא מיציאת אחותו וכ"ת ל"ל עיקר אחותו תיפוק ליה מדחלוקין בלאוין י"ל אי לאו עיקר אחותו לא היינו מוקמינן אחותו דרישא לחלק כרת למפטם וסך אלא היינו מוקים ליה לגופיה לחילוק עריות. ואי לר"א קאי דאמר מדחלוקים בלאוין שמעינן שחלוקים בחטאות. קשה אף דלדידיה ל"צ קרא בעריות לחלק מ"מ ל"צ נמי אחותו דרישא שהלאוין מחלקים דממפטם וסך גופא שמעינן ודרשינן אחותו לדרשה אחריתא כמפורש שם במכות דף י"ד ברש"י ותו' ע"ש וצ"ע. ומסוגיא זו דמכות נראה דרבנן לית להו הא דאר"א הלאוין מחלקין ור' יצחק כר"א. מיהו בסוגיא דכריתות דף ג' משמע דכ"ע אית להו דר"א ורבנן מוקי לאחותו לומר שאין עונשין מן הדין ע"ש מתרווייהו שמעינן דליתא לקושיתי שהקשיתי לעיל בתוס' בד"ה הרי כו' ע"ש ור' יוחנן לית ליה דר"א. וביבמות הוה מצי לשנויי ר' יצחק כר"א ס"ל שהלאוין מחלקין אלא דרוצה לשנויי אליבא דכ"ע. ודברי רש"י דכריתות דף ג' דקשיין לי כמ"ש שם ע"ש מצאתי שהן דברי הת"כ וז"ל ונכרתו הנפשות מה ת"ל לפי שנאמר איש יכול איש שהוא עונש כרת ע"י אשה מניין שהאשה בכרת ע"י האיש ת"ל הנפשות הרי כאן שנים מיהו דבריו הם שלא בדקדוק שכתב היכן מצינו בעריות אזהרה כו'. והדבר ברור דאזהרה לא ילפינן מונכרתו דא"כ תיקשי לך הת"כ גופיה תרי קראי ל"ל לרבויי נשים לא תקרבו ונכרתו הנפשות וצ"ל לא תקרבו לאזהרה ונכרתו הנפשות לעונש. אך הא דתני הת"כ לפי שנאמר איש סד"א לפטור האשה וכ"כ הרא"ם קשה הא אף אי לא כתיב איש ה"א לפטור אשה דלאו מעשה קעבדה וקמ"ל קרא דהנאה דידה חשיב מעשה כמפורש בבבלי ב"ק דף ל"ב. וכמ"ש רש"י בכריתות ודלא כמ"ש תו' ביבמות דהטעם בזכר משום שאין דרך ביאה בכך וצ"ע:
להתרייה איתאמרת כו'. וקשה וכי לוקין על לאו דאשת אב הא ה"ל לאו שניתן לאזהרת. מיתת ב"ד ואין לוקין עליו ודוחק לומר מתני' כמ"ד לוקין וטפי הל"ל מתני' אתיא כמ"ד צריך להתרותו באותו מיתה הלכך בין שהתרו בו משום אשת אב בין שהתרו בו משום אם נסקל ולכך לא תנן הבא על האם חייב שתים:
ויתרו בו משום אשת איש. במתני' פירשתי ולא נקט אשת איש דאיירי לאחר מיתה וכ"כ תו' ולא זכרו שכן משני בסוגיין. ועיקר הענין תמוה בסיפא תנן וחייב עליה משום אשת איש למה לא תנן הכי ברישא ונראה למאי דקאמר אביי בבבלי בסוגיין פליג ר"י בברייתא נמי אסיפא בהבא על אשת אב דאינו חייב אלא משום אשת אב ונראה דמודה ר"י בהבא על האם והיא אשת האב ואשת האיש דחייב עליה משום האם ומשום אשת איש דמאמך היא לא קממעט אלא ערות האב דכתיב ברישא ערות אביך אבל משום אשת איש חייב אבל באשת אב ממעט אביך היא שאינו חייב עליה משום אשת איש דליכא למימר דממעט איסורא דאם דא"כ אמו שהיא אשת אב אינו חייב עליה כלל וכדאמרינן בבבלי:
דר"י דריש ערות אשת אביך בזכר הכתוב מדבר. נראה דהבבלי פליג דגרסינן בכריתות דף ג' תנא במאי קחשיב אי בגברי דל האשה הנרבעת כו' א"ר לעולם תנא גברי קחשיב ותני הכי הבא על הזכור והביא זכור עליו ור' ישמעאל היא דאמר חייב שנים ע"כ. ולפום סוגיין קשיא א"כ דאתיא כר' ישמעאל ליתני ל"ז הבא על אביו דליכא לשנויי כל שם זכר אחד דא"כ למה קחשיב הבא על הזכור והביא זכור עליו לשנים. והא דכתבו תו' שם בד"ה לסימינהו לכריתות תימא א"כ ליחשוב נמי הביא זכור עליו והביא בהמה עליו ע"כ. איכא לתרוצי קסבר ר"א כל שם זכר אחד הוא וכל שם בהמה אחד. והא דנקט אשה הנרבעת כיון דתרי גופא נינהו קחשיב להו בתרתי. אך קשה להבבלי מאי דוחקא דר' יוחנן למוקמי מתני' כר' ישמעאל לוקמי כרבנן דר' יהודה דסברי ערות אביך ממש הכתוב מדבר וחייב עציו שתים ולדידיה לא אמרינן שם זכר אחד וי"ל א"כ קשה ה"ל למיתני ל"ז כריתות דהא איכא נמי הבא על אחי אביו דחייב נמי שתים כמפורש בבבלי דף נ"ד. ועמ"ש לקמן בד"ה ערות אביך וערות כו':
זו אמו שהיא אשת אביו. וא"ת קרא ל"ל השתא אשת האב לחוד חייב אשת אביו שהיא אמו לא כ"ש וכ"ת אין. עונשין מן הדין הא לאו ק"ו בעי דאטו משום שהיא אמו מיגרע גרעה ועיין תו' דף נ"ג בד"ה השתא כו' וי"ל למאי דמרבינן אמו שאינה אשת אביו מאמך היא אצטרך נמי ערות אמך להקישא ללמוד מיניה עונש לאמו שאינה אשת אביו אך קשה א"כ הל"ל זו אמו שאינה אשת אביו לכך נראה סובר הירושלמי מ"מ לא שמעינן אמו שהיא אשת אב אלא בק"ו ובכה"ג אמרינן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ודוחק:
פתר לה לאחר מיתה. וקשה כיון דעל אמו שאינה אשת אביו. חייב מאמך היא מהיכי תיתי לן לומר דאינו חייב עליה לאחר מיתת האב דצריך קרא לרבויי וע"ק לר' ישמעאל ערות אביך היא ל"ל וא"ל מיבעי ליה לאזהרה לאשת אביו לאחר מיתה כיון דכבר שמעינן מערות אמך היא אזהרה לאחר מיתה ממילא ידעינן נמי דחייב אאשת אב לאחר מיתה. וכן משמע בבבלי דל"צ קרא לאמו לאחר מיתה דילפינן מאשת אב מיהו אין מזה ראיה די"ל סובר הבבלי לאמו אחר מיתה ל"צ קרא כמ"ש בתחלת דברי וכן מוכח ממ"ש רש"י דף. נ"ד ע"א דאיצטרך אשת בנך היא לחייב עליה לאחר מיתה. ולא יליף ליה מאשת אב. ותו' כתבו שם עונש כלתו לאחר מיתה ילפינן בגז"ש דדמיהם בם מאשת אב ע"ש. וקשה א"כ אזהרה נמי ניליף מהך גז"ש ודוחק לומר דאתיא כמ"ד עונשין מן הדין ואין מזהירין מן הדין די"ל בגז"ש לכ"ע עונשין ונראה דמיהם בם בעונש הוא דכתיב ואין למולף מיניה אזהרה גם לר"ע בסמוך דמוקי קרא ערות אביך היא לאחר מיתה צ"ל דסובר אמו שאינה אשת אביו ל"צ קרא לרבות לאחר מיתה:
ערות אביך היא כו'. וקשה לר"ע ערות אביך דרישא ל"ל וי"ל פשיטא ליה להך לישנא דאיצטרך לעונש לאחר מיתה כדמסיק בסמוך לאידך לישנא:
ערות אביך וערות אמך מה אביך כו'. בבבלי דף נ"ד גרסינן עונש מנין נאמר כאן ערות אביך לא תגלה ונאמר להלן ערות אביו גלה מה באזהרה עשה הכתוב אמו שאינו אשת אביו כו'. ונראה שגם בסוגיין צריכין להגיה כך דקאמר בסמוך הדא אמרה למידין מגז"ש אפילו מופנה מצד אחד. ש"מ דבגז"ש הוא דן אבל לא בהיקש. ורש"י כ' בפסוק ערות אביך זו אשת אביך או אינו אלא כמשמעו נאמר כאן ערות אביך ונאמר להלן ערות אביו גלה מה להלן אשת אביו אף כאן אשת אביו. וכ"ה בבבלי (סנהדרין דף נ"ד) אליבא דר"י. וכ' הרא"ם ותימה למה לא הביאו גז"ש אביך אביך מקרא ערות אביך היא דסמוך ליה דאיירי באזהרה כמוהו ומה להלן באשת אב כו' ומייתי ערות אביו גלה דאיירי בעונש ע"ש. ודברי הנחלת יעקב בזה אינן מבוררין. הנה בת"כ שלפני כך הגירסא כמ"ש הרא"ם אזהרה יליף מגז"ש אביך אביך ועונש מגז"ש אביך ואביו. וצ"ל דערות ערות יליף בגז"ש דאי מאביך קשיא מנ"ל למילף מיניה אביו דהא קיי"ל היכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן ודלא דמי ליה לא ילפינן כלל דדוחק לומר דתרי גז"ש אית ליה דא"כ צריכים תרי קראי למופנה ואנו אין לנו אלא חד קרא והבבלי סובר אביך יליף בגז"ש וצ"ל שכך קיבל ר"י דילפינן אביך מאביו. ומהרש"א כתב קושית הרא"ם ליתא ערות אביו גלה מופנה לגז"ש אבל ערות אביך היא אינו מופנה דאיצטרך למעט אשת איש ועוד אי ערות אביך היא גז"ש מיעוטא דהיא למאי אתיא ע"כ. לא ידעתי מאי קאמר ודאי מצינו למימר לר' יהודה ערות אביך היא מופנה לגז"ש וערות אביו גלה לעונש לאשת אביו לאחר מיתה ואזהרה ילפינן בגז"ש מה התם לא ענש אא"כ הזהיר ה"נ כן דהא לגירסת הש"ס צ"ל כן בהיפך כמפורש בבבלי שם. והא דקאמר א"כ מיעוטא דהיא למאי אתא ע"כ תימא הא ודאי מיתורא דהיא איכא למעוטי דאינו חייב אלא אאשת אב וערות אביך מופנה לגז"ש. והא דפירש"י כר' יהודה ודלא כרבנן כתב הרא"ם מפני שדבריו קרובים לפשט יותר ע"ש. ולפום ריהטא י"ל קסבר רש"י לית הלכתא כרבנן מדלא קמשני ר' יוחנן ריש כריתות דף ג' מתני' רבנן אך כבר כתבתי לעיל בתוס' בד"ה דר"י כו' דאם כן קשיא ליתני ל"ז. ומהך סוגיא גופא איכא למידק איפכא מדלא מוקי מתני' כר' יהודה דקסבר ערות אביך היינו אשת אביך א"כ לא חייב זכר שתים אלא אחי אביו אבל אביו לא א"כ אינן אלא ל"ו אך גם זו אינו מוכרחת די"ל קסבר ר' יוחנן אף לר' יהודה חייב שתים מק"ו ועונשין מן הדין כמפורש בבבלי בסוגיין ועוד הא מוקי לה כר' ישמעאל כמפורש שם אע"ג דלית הלכתא כוותיה:
הבא על אמו מהו כו'. וא"ת לפשוט ממתני' מדתנן הבא על האם חייב משום אם ומשום אשת אב ולא תני משום אשת איש וי"ל הא כבר שניא ליה לעיל מתני' בפנויה. והא דפריך לעיל ויתרה בו משום אשת איש משמע דפשיטא ליה דחייב והכא מיבעיא ליה יש לומר סוגית דלעיל קאי אליבא דרבנן:
ריב"י אומר הבא על אחותו כו'. בקונטרס פירשתי טעמא דכתיב אחותך היא וכ"ה בבבלי יבמות דף כ"ב. אבל בסוגיין משמע דטעמא דר' יוסי דתופש שם ראשון. וסובר נמי שזה הוא טעמא דר' יהודה. ולפירושי בקונטרס קשה דבכלתו דרשינן בנך היא למעוטי קאתי לומר זו היא כלתו זו היא אשת בנו ואינו חייב אלא משום כלתו והכא באחותך היא דריש בהיפך משום אחותו אתה מחייבו ולא משום בת אשת אביו וכ"ת אי ס"ד אחותך היא למעט אחותו ל"ל כדמקשה רש"י גבי בנך היא ובאחותו ליכא לשנויי לרבות לאחר מיתה כדשנינן התם דאיצטריך דסד"א לחייב נמי משום אחותו מדכתיב ערות אחותך בת אביך וגו' קמ"ל דהיכא דאיכא איסורא דבת אשת אביו אינו חייב משום אחותו וקרא ערות אחותך לא קאי אלא אאחותו מן האונסין. וכן קשיא להבבלי ודוחק לומר דפליג ר' יוסי אמתני' וסובר כלתו אינו חייב אלא משום אשת בנו וכלתו מיותר לחייב לאחר מיתה. וע"ק הא דמסיק ביבמות שם לרבנן איצטרך אחותך היא ללמד בעלמא שאין מזהירין מן הדין. אמאי לא מוקי קרא לגופיה ונאמר דאתי למעט שאינו חייב אלא משום אשת אב לחוד כדתנן בכלתו. ורש"י פי' בפסוק אשת בנך היא לא אמרת אלא בזמן שיש לבנך אישות בה פרט לאנוסה ושפחה ונכרית ע"כ. וקשה הא בבבלי דף ע"ו ע"א אמר אביי איצטרך אשת בנך היא משום אשת בנך אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת בנה וע"ק אמה שפירש"י דף נ"ד בד"ה וסיים באשת בנו דכתיב היא ומשמע היא האמורה ברישא דקרא והאי דהדר וכתביה לחייב עליה אף לאחר מיתה ע"כ. הא איצטרך קרא להנך דאמרן ולאחר מיתה מנ"ל ונראה קסבר רש"י שלשה תיבות אלו אשת בנך היא מיותרים וקאתיין לתלתא דרשות אשת ולא כתיב ערות אלא למעוטי שפחה כו' שאין בהן אישות. בנך ולא בנה. היא לעולם בהווייתה קאי אפילו לאחר מיתה. והכא ליכא למימר הא דלאחר מיתה והא דאביי שקולין הן ותרתי שמעינן מיניה כמ"ש תוס' פרק הנשרפין שם בד"ה אמך היא משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אם אמו בפרק ארבע מיתות דרשינן משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב ותרתי ש"מ ע"כ דאכתי קשיא מנ"ל לרש"י ותו' דקאי אשת בנך היא אלאחר מיתה. ועיין בתו' יבמות דף נ"ה בד"ה דיש כו'. גם דברי תו' דחוקים דגם לרבנן צ"ל דדרשת רב שישא ודאביי שקולין הן ועוד הא דאמר ר' יהודה ואי אתה מחייבו משום אשת אב צ"ל דמפיק ממשמעותיה דרישא כמ"ש רש"י דף נ"ג ע"ב בד"ה אלא כו' וכיון דאפשר לדרוש קרא בענין אחר למה לאפקיה ממשמעותיה וצ"ע. עוד פירש"י בפסוק ערות בת אשת אביך לימד שאינו חייב על אחותו משפחה ונכרית לכך נאמר בת אשת אביך בראוי לקידושין ע"כ וקשה למה תפס דברי ריב"י הא רבנן פליגי עליה ואמרו קרא אתי לחייב שתים כמפורש ביבמות דף כ"ב ופשטא דקרא כוותייהו וכ"פ הרמב"ם וי"ל קסבר רש"י דהלכתא כריב"י דמסיק התם דף נ"ג רבנן דריב"י ר"ש ורבנן דר"ש כריב"י ופסק כוותייהו ואין להאריך:
הלכה ז
הבא על הזכור. כתב התוי"ט תימא למאי נ"מ נקיט ליה הכא ע"כ ונראה קמ"ל הבא על הזכר ומביא זכר עליו ועל הבהמה ומביא בהמה עליו שוים. לר' אבהו (בבבלי דף נ"ד) אתיא ככ"ע לר"ע בתרווייהו אינו חייב אלא אחת ולר' ישמעאל בתרווייהו חייב שתים וקמ"ל לאפוקי מדאביי דאמר לר' ישמעאל בזכר חייב שתים ובבהמה אינו חייב אלא אחת ולאביי אתיא כר"ע דבתרווייהו אינו חייב אלא אחת וקמ"ל לאפוקי מדר' ישמעאל דמחלק בין זכר לבהמה. ותו' כתבו בד"ה הבא כו' והא דלא קתני והביא בהמה עליו משום דלא אתיא אלא מדרשא ולא תני והביא זכר עליו דנקט לישנא דקרא ואת זכר לא תשכב ע"כ וקשה מאי דוחקייהו לישני דא"כ הוה צריך למיתני. פלוגתייהו דר"י ור"ע אי חייב אחת או שתים ולפמ"ש ניחא דע"כ צריך לומר מתני' כר"ע לאביי. מיהו יש לומר דליכא לשנויי הכי דבאם תני פלוגתייהו דר' יהודה ורבנן:
לא יהיה קדש כו'. פירש"י בפסוק לא יהיה קדש מזומן למשכב זכור ע"כ וקשה למה תפש דעת ר' ישמעאל ועזב דעת ר"ע דהלכתא כוותיה. גם לשון הש"ס קשה דתני ר"י יליף אזהרה לנשכב מלא יהיה קדש רע"א אינו צריך כו' קרי ביה לא תשכב. מאי א"צ דקאמר הא ודאי צריך וצריך לחלקם לשני לאוין כדי לחייב עליהם שתים כדמסיק בגמרא וי"ל אינו צריך יסור לאו בגופיה דשמעינן מדקרינן לא תשכב. מהשתא מוטב למוקים קרא בעבד ואמה כתרגומו מלאוקמי לחלק. ועיין בסמוך:
תועבה מתועבה עיין בקונטרס. ועי"ל יליף תועבה דכתיב באזהרה מתועבה דכתיב בעונש מה תועבה האמור בעונש אף נשכב במשמע אף תועבה דאזהרה כן. והכי משמע ברייתא דמייתי בסמוך. וז"ל הבבלי אזהרה לנשכב מנין ת"ל לא יהיה קדש מבני ישראל ואומר וגם קדש היה בארץ כתועבת הגוים אשר הוריש דברי ר"י. ופירש"י וגם קדש האמור כאן יש בו תועבה אף בלא יהיה קדש יש בו תועבה והדר גמרינן תועבה האמור בלא יהיה קדש מתועבה האמור במשכב זכר דכתיב אשר ישכב את זכר תועבה עשו שניהם מה תועבה האמור שם אף נשכב במשמע. וכתב המהרש"א והא דלא יליף בפשיטות תועבה תועבה אזהרה מעונש דא"כ לר"י נמי הבא על הזכר והביא זכר עליו לא היה חייב אלא אחד כיון דתרווייהו מלא תשכב נפקי ע"כ. ותירוצו תימא הא ודאי אזהרה דלא יהיה קדש אנשכב קאי ולא אשוכב הרי דאיכא תרי לאוין וכ"כ הרא"ם בפסוק לא יהיה קדש וסיים בדברי רש"י מה תועבה האמור שם אף נשכב במשמע אף תועבה האמור כאן אף נשכב במשמע וכיון דשוכב כתוב בהדיא ואת זכר לא תשכב כו' נשאר קרא לא יהיה קדש בנשכב ע"ש. וכן משמע סוגיין. גם קושייתו מעיקרא ליתא דלסברתו בג"ש דתועבה יליף קשה הא קיי"ל דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן איך ניליף גז"ש ד"ת מדברי קבלה ועוד הא אנן אזהרה בעינן למילף מאי דוחקיה דרש"י לפרש דיליף גז"ש ול"ל ואומר דה"ל כיהודה ועוד לקרא. אבל האמת עד לעצמו אזהרה לנשכב ילפינן מלא יהיה קדש אבל כרת ילפינן מתועבה כלומר הואיל ונקרא תועבה יש בו כרת וכמ"ש בקונטרס והיינו דתני ואומר וגם כו'. לפ"ז יש ליישב קושית תו' בד"ה הבא כו' בכריתות צריך לחלק כו' ע"ש. דיתורא דלא יהיה קדש ע"כ לחלק דלגופיה לא איצטרך דאיכא למילף אזהרה מדאיקרי תועבה. וכ"ש אי מגז"ש יליף. ומאי דקשיא לתו' בד"ה עשו כו' ואי כפ"ה כו' א"כ כל עריות נמי ליחייב שתים כו' ע"ש לפמ"ש ניחא דלא קאי אלא אכרת כיון דמשכב בהמה מיקרי תועבת הגוים יש בו כרת דכתיב כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו' וכתיב בתריה כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו. וכ"ת לאביי דאמר לא יהיה קדש אגברי קאי א"כ כרת בנשכב מבהמה מנ"ל וי"ל כולא מילתא ילפינן מדאפקיה בלשון שוכב מה התם ענשו הזהיר וכרת אף כאן נמי. ועמ"ש לקמן בד"ה ר' ישמעאל כו'. והמהרש"א כתב בד"ה עשו כו' וי"ל מאי קושיא דוקא הכא חייב ב' דשני מיני ביאות הם אבל בשאר עריות דלא ס"ל כר"א דאמר לאוין מחלקין וי"ל כוונתם עריות שיש בהן ב' מיני ביאות כגון. הבא על אביו והביא אביו עליו דליחייב ב' (משום) חוץ מלאו דזכר משום לא יהיה קדש ומשוה לאו דגופייהו ע"כ. ותימא מי לא מודו תו' שיש בזכר נשכב לאו דלא יהיה קדש אם כן גם לדידהו תיקשי הבא על אביו והביא אביו עליו לחייב שלשה ואמר ליה לא קאמר אלא כגון הבא על אביו כו' ערוה אחרת אבל בבא על אביו כו' והיינו ערוה דזכר ודאי לכולי עלמא יש בו לאו דלא יהיה קדש. דהא בעינן שתי מיני ביאות וזה אי אפשר אלא בזכר. ואמר ליה דאיירי שבא על הערוה כדרכה ושלא כדרכה דאין זה ב' מיני ביאות דבאשה אין חילוק בין שני משכבות ועוד כתב בא על אביו והביא אביו עליו דלמא באמת חייב ג' בשלמא אי קאי אכל העריות קשיא שפיר דתנן הבא על האם חייב משום אם ומשום אשת אב ולא תני ומשום לא יהיה קדש אבל הבא על אביו כו' קשיא מנ"ל דלא חייב ג'. מיהו הא ל"ק בא על אביו והביא כו' אי אפשר לחייבו ג' דאע"ג שיש בו ג' לאוין מ"מ אין בהן אלא ב' מיני ביאות ואנן אביאות מחייבין ולא אלאוין דלאו דערות אביך ודאי לחלק בא דאל"כ ל"ל קרא וכדאמרינן לעיל (בהל' ז') ואין אביו בכלל הזכר אלא לחייבו שתים. והמהרש"א כתב בד"ה הבא כו' הבא על אביו לכך לקו תרתי דשני שמות הן ע"ש וקשה א"כ מאי קשיא להו מהבא על הזכר והביא כו' דהאי נמי שני שמות הן ואת זכר לא תשכב ולא יהיה קדש מאי קאמרת מצינו איסור זכר שאין בו איסור אב אבל לא מצינו איסור זכר שאין בו איסור לא יהיה קדש דהא פירש"י דף נ"ד בד"ה וניחייב נמי משום אשת בנו דהא ב' לאוין וב' שמות הן ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא וגו' ע"כ ולא מצינו כלה שאינה אשת בנו ואפ"ה קרי לה שני שמות א"ו כמ"ש. ועיקר קושיית המהרש"א לאו קושיא היא דודאי סובר רש"י שהלאוין מחלקין שהרי כתב דף נ"ד בד"ה בשוגג ולקרבן דכיון דאיכא ב' לאוין חלוק חטאות ביניהם אע"ג דכרת אחד היא כו' דרשינן אחותו יתירא למפטם וסך דכתיב ביה שני לאוין וכרת אחת וה"ה לכל שני לאוין וכרת אחת ע"כ. הרי מפורש אפי' מאן דפליג אר' אלעזר סובר דלאוין מחלקין. וכן משמע דעת רש"י בכולא סוגיא דהלאוין מחלקין. ומ"ש תו' בד"ה הבא טעמא דר' ישמעאל דחייב ב' כיון שהן ב' ביאות אע"ג דליכא קרא לחלק ע"כ. קשה הא מפורש בש"ס טעמא דר"י כיון שהן שני לאוין על כרחך לומר אע"ג שהו שני ביאות אי לאו שהן שני לאוין אינו חייב ב' וכן להיפך דתרתי בעינן מנ"ל לר' אבהו הא דלמא לא פליגי ר"י ור"ע אלא תרווייהו מודו היכא דאיכא ב' מיני ביאות חייב שתים אע"ג שאינן אלא לאו אחד וזה מסתבר יותר דאתיא שפיר טפי הא דאר"ע אינו צריך ועימ"ש לעיל בד"ה לא יהיה כו' וצ"ע:
את ייליף כו' בקונט' הגהתי. וכן נראה שנתהפכו הגירסאות בין בא על הבהמה לאשה המביאה בהמה עליה וכמ"ש בקונט'. והסמ"ג כתב מצות ל"ת צ"ה השוכב עם בהמה בסקילה שנאמר ואת הבהמה תהרוגו וכתיב במסית כי הרג תהרגנו ואומר והרגת את האשה ואת הבהמה ע"כ. אע"ג דבבבלי לא מייתי אלא גז"ש דהרג תהרגנו מייתי נמי גז"ש דוהרגת את האשה כדעת הירושלמי ששניהם נכונים ולשיטת הירושלמי הבבלי אתיא כר"י ואנן קיי"ל כר"ע. ועי' במהרש"א בד"ה נאמר כאן הרוגו כו':
רבי ישמעאל מן אתריה כו'. עי' בקונט'. וא"ל דה"ג את יליף דמיהם בם דמיהם בם עד כדון כר"ע כר"י את יליף הריגה הריגה אזהרה לנשכב מנין ר"י מן אתריה ור"ע מן אתריה. וה"פ ר"ע יליף מואת הבהמה תהרוגו והדר יליף גז"ש דדמיהם בם אבל לר"י למד מן הלמד הוא ומשני יליף ליה מהרג תהרגנו דמסית. ופריך אזהרה לנשכב מנין ומשני ר"י מן אתריה כלומר ממקום דיליף אזהרה לנשכב דזכור מלא יהיה קדש יליף נמי נשכב בבהמה ור"ע מן אתריה כי היכי דיליף אזהרה דזכר לא תשכב קרי בי' לא תישכב ה"נ דריש נשכב דבהמה לא תתן שכבתך קרי ביה לא תתן שכיבתך. דא"כ קשיא מאי קאמר כרת לנשכב על דר"י לית משכח אמאי ניליף נמי קדש קדש או תועבה תועבה כי היכי דיליף נשכב דזכר מאי קאמרת קסבר הש"ס לא יהיה קדש בגברי הוא דכתיב א"כ אף אזהרה ליכא למילף מיניה. מיהו יש לומר קסבר הש"ס כר"ת בר אדא דלא יליף תועבה מקדש אלא יליף כרת בזכר תועבה דכתיב באזהרה מתועבה דכתיב בעונש מה התם שוכב ונשכב במשמע דכתיב תועבה עשו שניהם אף אזהרה כן אבל בבהמה ליכא למילף הכי דלא כתיב ביה תועבה וכ"ת א"כ מאי קאמרת בסמוך נשכב מן הזכר ומן הבהמה חייב שתים לדברי הכל הא לר"י אזהרה דשניהם מחד קרא את יליף מלא יהיה קדש ואינו חייב אלא אחד וכדא"ר אבהו בבבלי בסוגיין י"ל הירוש' לשיטתו דסובר חלוקה דכרת שמה חלוקה. וכמ"ש לקמן סוף דברינו. מיהו גירסא שלפנינו קשה דלא הזכיר אזהרה מנ"ל והל"ל ר"ע יליף מלא תתן שכבתך קרי ביה שכיבתך אבל לר"י מנ"ל וי"ל. ובבבלי בסוגיין פליגי בה ר' אבהו אומר ר"י יליף אזהרה מלא יהיה קדש ואביי אומר מדאפקיה רחמנא לנשכב בלשון שוכב מה שוכב ענש והזהיר אף נשכב ענש והזהיר. וכתב תו' לר"א הא דאפקיה לנשכב בלשון שוכב איצטרך דהוא ובהמתו בכ"ג. וכתב המהרש"א וי"ל נמי דאיצטרך שנשכב בסקילה דומיא דשוכב וכ"כ הסמ"ג ותו' ניחא להו לומר דאיצטרך דהוא ובהמתו בכ"ג שכך מפורש בפ"ק ע"כ. וקשה מודה הרב מיהת שגם לדעת תו' איצטרך לאפקיה ללמד שהנשכב בסקילה א"כ מנ"ל דהוא ובהמתו בסקילה על כרחך לומר כיון דאפקיה ש"מ ששוכב ונשכב שוין ילפינן מיניה כל דבר. א"כ מאי דוחקיה דר"ע למילף אזהרה מלא תתן שכיבתך (שזה דוחק כמ"ש המהרש"א בד"ה אם אינו ענין כו') ניליף אזהרה מדאפקא כו' וי"ל לעולם קסבר ר"ע מדאפקיה לאו בכל מילי משווינן להדדי ודקשיא א"כ נשכב בסקילה מנ"ל תריץ יליף ליה מדכתיב שכבתו קרי ביה נמי שכיבתו וכ"ת א"כ כולא קרא כל שוכב ל"ל דהא איכא למילף כולא עונשא דנשכב משכיבתו וכקושית הסמ"ג שכתב המהרש"א בד"ה אא"ע כו'. י"ל אי לא כתיב כל שוכב לא היינו דורשין שכיבתו כמ"ש המהרש"א בתירוצו אבל השתא דכתיב כל שוכב ללמד שהנשכב במיתה דרשינן שכיבתו וממילא ידעינן שהוא בסקילה דומיא דשוכב. מיהו לר"י קשה מנ"ל למילף תרתי מדאפקיה חדא סקילה ואידך דהוא ובהמתו בכ"ג ודוחק לומר דפליג ר"י בהא וצ"ל קסבר ר"י מדאפקיה משוינן להו בכל מילי וכ"ת א"כ אזהרה דנשכב נמי ניליף מהכא ול"ל לא יהיה קדש וי"ל איצטרך לחלק דליחייב הבהמה והמביא כו' שתים. וכן צ"ל לאביי אליבא דר"י דיליף מדאפקיה סקילה ואזהרה ש"מ לכל מילי משוינן להו להדדי. מיהו מסוגיין שמעינן סקילה לנשכב לאו מדאפקיה שמעינן אלא מסמוכים וכמ"ש בקונט'. וכ"ת א"כ מכשף בסקילה לר' ישמעאל מנ"ל מדסמיך מכשפה לא תחיה לכל שוכב כו' ונשכב גופיה יליף מסמיכת דזובח א"כ ה"ל למד מן הלמד וי"ל סובר ר"י מכשף בסקילה מלא יחיה ילפינן כדאמרינן סוף פרקין לר' ישמעאל. מיהו ר' יהודה דאמר בבבלי דף ס"ז וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא זה לסקילה. (ועי' בירושלמי לקמן בפרקין) שמע מיניה דלאו מסמיכת ילפינן סקילה לנשכב וצ"ל כר"ע ס"ל וקרינן שכיבתך. דליכא למימר דוקא מכשף לא יליף מסמיכה משום ג"ש דלא תחיה וכר"י הגלילי דא"כ מנ"ל דלא דריש ר"י סמוכים וכמ"ש תו' דף ס"ז ובד"ה וכי כו'. ועי' מה שכתבתי לעיל בד"ה תועבה כו'. ואפשר לומר אף ר' אבהו סובר סקילה לנשכב מדסמיך לזובח וגו' יליף. והכי מסתבר דהא ר"ע דריש סמוכים כמ"ש תו' דף ס"ז מי נימא דר"ע לא דריש סמוכים ע"ש. וליתא לדברי הסמ"ג דלר"א אפקיה לנשכב בלשון שוכב ללמד סקילה לנשכב דלזה ל"צ קרא לכך מוכרחים תו' לומר דאיצטרך דבהמתו בכ"ג ודלא כמהרש"א. וכ"ת א"כ הבא על הבהמה והמביא בהמה עליו ליחייב שתים דחלוקין בכרת וכדאמרינן בסמוך וי"ל קסבר ר' אבהו כר' יוחנן (בבלי דף ס"ה) חלוקין דלאו שמה חלוקה חלוקין דמיתה לא שמה חלוקה. והירושלמי כריש לקיש שם חלוקין דמיתה שמה חלוקה:
נשכב מן הזכר כו'. בבבלי גרסינן הנרבע לזכר והנרבע לבהמה אר"א לדברי ר"י אינו חייב אלא אחת אידי ואידי לא יהיה קדש. וכתב תו' אע"ג גבי חמש נשים נדות חייב על כל אחת ואחת דגופים מוחלקים התם משום דדרשינן ואשה לחייב על כל אשה ואשה ע"ש. ובכריתות דף ט"ו כתב תוס' בד"ה הרי שמות מוחלקין ואע"ג דלעיל גבי עריות צריך קרא ואשה לחייב על כל אשה ואשה אע"ג דגופים מוחלקין מ"מ פשיטא ליה לר"ע דגופין מוחלקין חייב על כל אחת ואחת ע"כ ותימא פתח בשמות מוחלקין וסיים בגופין מוחלקין ועוד מאי קשיא להו הרי בעריות אנן קיימין וכיון דגלי לן קרא ואשה פשיטא בבא על אחותו ועל אחות אביו כו' שהוא חייב על כל אחת ואחת ועוד מאי קאמרו מ"מ פשיטא ליה לר"ע כו' הא דפשיטא ליה בגופים מוחלקים היינו מואשה לכך נראה דה"ג דגופין מוחלקין ואע"ג כו' מ"מ פשיטא ליה לרנב"י דגופין כו' וה"פ אהא דאמר רנב"י דלמא ע"כ לא קאמר סומכוס אלא באותו ואת בנו דגופין מוחלקין קאי וקשיא להו מנ"ל לרנב"י לומר באו"ב כיון דגופים מוחלקין חייב שנים הא בעריות צריכין קרא לחלק אפי' בגופים מוחלקים ש"מ מסברא לא אמרינן גופים מוחלקין מחלקין א"כ מנ"ל לחלק בין או"ב להבא על חמותו כו' ותירצו מ"מ לאחר דגלי לן קרא בעריות דגופין מוחלקין מחלקין ה"נ אמרינן בכל מקום גופים מוחלקין מחלקין וזה ברור. לפ"ז הדרא קושית תו' דהכא לדוכתא מ"ש מחמש נשים נדות אע"ג דכתיב התם ואשה מ"מ ילפינן מינייהו כל התורה וי"ל הא ר"א ור' הושעיה פליגי שם ואמרי רנב"י וסומכוס אמרו דבר אחד דסברי דאין לחלק בין גופים מוחלקין לאין מוחלקין ואיכא למימר ר' אבהו כוותייהו כן ס"ל:
שכב שני זכרים כאחת מאחר כו'. וקשה הא דלא כר"י ודלא כר"ל. דא"ר יוחנן (לעיל בה"ה) הוא בהעלם אחד והיא בחמשה העלמות הוא אינו חייב אלא אחת והיא ה' קרבנות הרי דלא אמרינן מאחר שהוא גרם להן. ודלא כר"ל דאמר התם כשם שאינו מביא אלא קרבן אחד אף היא אינה מביאה אלא קרבן אחת. הרי דמקילתא לחמירתא אמרינן אבל לא מחמירתא לקילתא. מאי קאמרת הכא שאני שהגופין מוחלקים א"כ ל"ל למימר מאחר שמחייבין כו' הא אין זה גורם החיוב. ועי' כריתות דף ט"ו ע"א:
לעולם אינו מתחייב עליה עד שתהא בת ג' שנים ויום אחד. לשון הש"ס משמע כפירש הקונט'. אך תימא לחלק בבהמה בין פחות מן ג' שנים ליתר על כך לכך נראה דה"ג לעולם אינו מתחייב עליו עד שיהא בן ג' שנים ויום אחד. וקאי אזכר דאמרינן בין קטן בין גדול וקאר"א לאו דוקא קטן ממש אלא בעינן שיהא בן ג' שנים ויום אחד דומיא דאשה שאין ביאתה ביאה עד שתהא בת ג' שנים ויום אחד דמשכבי אשה כתיב וכ"ה בבבלי בסוגיין:
התיבון הרי נדה כו'. וקשה הא רוב עריות לא כתיב בהו שאר בשר מאי קאמרת שאר בשר דכתיב בראש הפרשה אכולהון קאי כמ"ש בקונט' א"כ נדה נמי ונראה דדייק ליה מדכתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקרה הערה ולא כתיב את שארו הערה כדכתיב סמיך ליה באחותו כי את שארו הערה ש"מ נדה לא מיקרי שאר בשר. ונראה הא דאמר רחב"א בשם ר"ח קושיא היא מקרא משמע דאין נדה חייבת ואנן לא קיי"ל הכי ומשני ר' יוסי לא תקרב הוא כמו לא תגלה וכי היכי דאמרינן בכל העריות האשה מוזהרת כמו האיש אע"ג דכתיב לא תגלה לשון זכר ה"נ אמרינן בלא תקרב ופירושי בקונט' דחוק:
הגע עצמך שבא עליה בשוגג כו'. בבלי בסוגיין מוקי לברייתא הואיל והיא מזידה ע"ש וכתב המהרש"ל שם ברש"י בד"ה לישראל כו' וקשה דלמא הכי פריך אי משום תקלה לחוד אמאי לא נאסר בהמת ישראל ונכרי כו' ע"ש ובמהרש"א. ונראה אי ס"ד פשיטא ליה למקשה נעבד שרי מדכתיב מן הבקר קשה ה"ל למפרך מיד על האיבעיא וארב ששת הרי נעבד אע"פ שהוא תקלה וקלון אפ"ה שרי ש"מ טעמא אחרינא איכא ברובע שאסור אלא ע"כ לומר פשיטא ליה שנעבד ישראל אסור אך קשה לסברת רש"י דילפינן איסורא דנעבד מרביעא א"כ הדרא קושיא לדוכתא ל"ל מן הבקר למעט נעבד ע"פ ע"א או בעלים הא נמי ניליף מרביעה כי היכי דילפינן מיניה איסור ע"פ שני עדים. ולפ"ז י"ל אף המקשה סובר נעבד מותר באכילה להדיוט כדתנן בתמורה פ' כל האסורין ומעיקרא ל"ק ליה מנעבד ישראל דסובר גזירת הכתוב הוא מדאציטרך בן הבקר אבל ב"נ יש לאסרו משום תקלה כמו רובע והשתא דשני מי איכא מידי כו' פריך הכא הא מסברא אף ישראל ראוי לאסור אלא גזירת הכתוב הוא להתירו וכיון שכן לא שייך למיפרך מי איכא מידי דלגביה גזירת הכתוב אמרינן אין לך בו אלא חידושו והר זה כאלו כתוב בפירוש כותי אסור וישראל שרי. ודברי רש"י עצמן תמוהים דכתב וקשיא לן ל"ל קרא ממשקה ישראל כתיב כו' ואוקמא בנרבע כו' בפ' בתרא דתמורה ע"כ. ותימא הא לא נזכר מזה דבר בש"ס שם אך תו' כתב שם דף כ"ח ע"א בד"ה טול כו' וא"ת תיפוק ליה ממשקה ישראל ותירץ איצטרך היכא דשחטו והקריבו קודם שנגמר דינו ע"ש. לכך נראה שצ"ל וקשיא לן קרא ל"ל תיפוק ליה מק"ו מבעל מום ועל זה משני הש"ס שם איצטרך לע"פ ע"א או ע"פ בעלים. ותו' כתבו חולין דף קט"ו בד"ה חורש כו' וא"ת ל"ל קרא דאלה הא מדאיצטרך מן הבהמה להוציא רובע מכלל שאר קדשים שנעבדה בהן עבירה לא אסירי כו' ע"ש. ותימא אי לאו מאלה ה"א אף קדשים שנעבדה בהן עבירה אסורים לגבוה מק"ו מבעל מום כמפורש שם בגמ' ומן הבהמה איצטרך לע"פ ע"א או ע"פ בעלים ע"ש וצריך עיון: