שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל
פרק ז · הלכה ב
קשה לתוך הרכה. עי' בקונט' וכ"פ רש"י והרמב"ם פי' קשה בתוך הרכה כדי שלא יצטער בשרו בקשה. וזהו כפירש"י. ואני תמה הא מפורש בגמרא שהטעם שלא ימות בחניקה. ואפי' בכה"ג שנותן קשה לתוך הרכה חשש ר"י כדתנן בסיפא:
וחומרת לתוך בני מעיו. עיי בקונט' וכ"כ הר"ב וקשה בגמרא יליף ליה מוימותו כעין מיתה. ורש"י פי' בפסוק ויקריבו וישאום בכתנותם של מתים שלא נשרפו בגדיהם אלא נשמתם כמין ב' חוטין כו'. וכתב המהרש"א וקשה מסוגית הבבלי משמע למ"ד נשמתן נשרפת וגופן קיים לא אמרינן כמין ב' חוטין כו' ע"ש. ונראה כוונת רש"י לומר בכתנותם משמע של מתים דכתיב קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש אל מחוץ למחנה וקשיא כיון דכתיב אל מחוץ למחנה ל"ל למכתב מאת פני הקדש (ומה שפירש"י דהיינו כאדם האומר העבר את המת מלפני הכלה מ"מ קרא יתירא הוא) אלא ודאי כר"ע דאמר בפנים מתו והטילו חנית של ברזל וגררם והוציאם לחוץ נמצא שני מיני הוצאה היו אחת בגרירה ואחת נשיאה ממש וה"ק שאו מאת פני הקדש בגרירה ואח"כ אל מחוץ למחנה נשיאה ממש. ואי ס"ד גם בגדיהם נשרפים א"כ במה גררום והוציאם לחוץ ש"מ בגדיהם היו קיימים ובכתנותם של מתים קאמר. וקשיא א"כ ותאכל אותם ל"ל דליכא למימר קמ"ל אותם ולא בגדיהם כדמשני הבבלי הא שמעינן הכי מכתנותם וצ"ל אותם למעט שלא נשרף גופן אלא נשמתן. לפ"ז קשיא וימותו ל"ל לכתוב ותאכל אותם לפני ה' דללמד כעין מיתה שהיה גופן קיים לזה ל"צ קרא דמאותה שמעינן אלא ללמד שהיה כעיי מיתה ממש ולא ניכר מבחוץ כלום והיינו שנכנסו כמין שני חוטין לתוך חוטמן כו' וזה ברור. ותו' כתב בסוגיין בד"ה ההיא כו' וי"ל שלדן קיימת הוי כו' ע"כ. ותימא אי ס"ל כהרמב"ם פ"ג מהט"מ דבעינן שתהא השדרה והצלעות קיימין מאי פריך הש"ס אותם ל"ל לישני איצטרך ללמד שהשדרה והצלעות היו קיימן ואי כפרש"י ס"ל דאמרי בעינן שתהא הצורה קיימת קשה הרי על רגליהן עמדו והאש נכנס לתוך חוטמן א"כ כשנשרפו נפלו ונשתנה הצורה ע"י שנתפזר האפר ומבואר ברש"י ותו' צדה (דף כ"ח) שאפר שרופין אינו מטמא אא"כ לא נתפזר דבר מאפרן וצבור במקום שאין הרוח שולט בו וצורת האיברים ניכרים. ולפמ"ש לעיל ס"ל לר"ע בני אהרן נשרפת נשמתן וגופן קיים ל"ק קושית תו' דר"ע הוא דאמר מישאל ואלצפו היו. ואביי לר"א דפליג אר"ע בת"כ לק"מ דתנן אהלות פ"ב אפר שרופין ר"א מטמא ברוב וחכמים מטהרים אם אינו שלם אבל כשהוא שלם טמא לר' יוחנן כמ"ש תו' בנדה שם. ור"ל דפליג התם סובר דליכא למילף מידי מעדת קרח כמפורש בסוגיין בבבלי ש"מ דסובר שרפת בני אהרן נשמה וגוף קיים א"כ אין מקום לקושית תו' ועמ"ש ירושלמי נזיר [פ"ז ה"ב ד"ה דהא פשיטא לן] ובחידושים הארכתי:
בפתילה של בעץ. כתב בגליון תרגום ירושלמי של בדיל הוא בעצא ע"כ אמת שכן כתב הערוך אבל מסיים בה ותרגום שלנו אבצא. והוא הנכון שהרי בסמוך מפורש מאי בעץ. ויש לתמוה מהרמב"ם שכתב פט"ו מה"ס ומתיכים את הבדיל ואת העופרת וכיוצא בהן והוא זורק לתוך פיו ויורדת ושורפת בני מעיו ע"כ. ובסמוך מפורש שהבדיל לא היה יורד לתוך מעיו אלא של נפט היה וצריך עיון:
כד הוה מהלך עם ר' כו' עי' בקונט'. וקשה מאי ראיה מייתי דלמא כשהיה בן שלשים העיד מה שראה בקטנותו ולעולם מעשה אחד היה. ועוד הא ראב"נ היה בזמן הבית שר' צדוק אביו בזמן הבית היה כמפורש בבבלי גיטין דף נ"ו ור' היה קרוב לשמנים שנה אחר החרבן וראב"צ היה מכת הראשונה ור' סוף תנאים היה. גם בבבלי יומא דף ע"ט מייתי להך ברייתא וה"ג שם אמר ר' כשהיינו לומדים תורה אצל ר"א בן שמוע הביא לפניו תאנים וענבים ואכלנום אכילת עראי חוץ לסוכה וצריך עיון:
ואכלנו אכילת עראי חוץ לסוכה. כתב המג"א א"ח סי' תרל"ט ס"ק ו' משמע דסובר הרא"ש אפי' מ"ד פירי בעי סוכה דוקא בכביצה וקבע עליהם סעודתו ולמד כן מהא דיומא דף ע"ט דאמרינן אכילת עראי אין אכילת קבע לא. וצ"ע הא לעיל מיניה קאמר ואי ס"ד כותבת יתירה מכביצה משמע למ"ד כביצה פירות חייב אפי' לא קבע עליהן דאל"כ לא פריך מידי דדלמא ר"ג אכלן דרך עראי דומיא דטעימת התבשיל וצ"ע ע"כ. ולא ידעתי מאי קאמר ודאי ראיית הרא"ש נכונה מדחזינן ר' וראב"צ או תלמידי ראב"ש אכלו פירות עראי חוץ לסוכה ש"מ פירות מותרים לאכול עראי חוץ לסוכה. וכ"ת פחות מכביצה הוו מדקאמר הביאו לפנינו תאנים וענבים ואכלנום כו' משמע שהיו הרבה דלאו אורח ארעא להביא פחות מכביצה. וש"מ אפילו מידת חסידות ליכא להחמיר לאכול פירי עראי בסוכה דא"כ אף רבי וראב על עצמם. מעתה ליכא לשנויי ר"ג אכלן דרך עראי א"כ קשה למה החמיר על עצמו דהא פירות באכילת עראי אין לה"צ היו מחמירים חמיר כלל אלא ר"ג דרך קבע אכלן ופריך שפיר וזה ברור: