שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל
פרק א · הלכה ג
ולא את כה"ג כו'. גרסינן בבבלי דף י"ט א"ר יוסף ל"ש דאין דנין את המלך אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותו ומלכי ישראל לא משום מעשה דינאי. וקשה א"כ למה לא תנן במתני' ולא את המלך אלא בב"ד של ע"א וי"ל ר"י כר' מתנא ס"ל דמוקי למתני' בנשיא של שבט א"כ כ"ש מלך. והרמב"ם פסק פ"ב מה"ס כר"י והשמיט להא דר' מתנא וי"ל:
ואין מוציאין למלחמת הרשות. עיין בקונטרס וכ"פ הר"ב כאן ובפ"ב מ"ד. וקשה הא ודאי אף היכא דאתיין אינון עלן לאו מלחמת רשות היא וא"צ רשות מג"ד כמפורש בסוטה דף כ"ז. וכ"כ הרמב"ם רפ"ה מהל' מלכים ע"ש. ורש"י פי' כל מלחמה קרי רשות לבד ממלחמת יהושע ע"כ. משמע דסובר אפילו למעוטי עכו"ם דלא ליתי עלן מלחמת הרשות היא ואין המלך יוצא עליה בלא רשות ב"ד של ע"א. וקשה הא דאמרינן בבבלי סוטה ס"פ משוח מלחמה נ"מ לעוסק במצוה כו' אחרי שלא נזכר מזה בתלמוד כלום טפי הל"ל דנ"מ אם המלך יוצא עליה בלא רשות ב"ד. וכן נראה ממתני' דלא פליג ר"י כאן כמו. דפליג בסוטה. וכ"נ בבבלי דף ט"ז דדוקא בהא דאמר דוד צאו ופשטו ידיכם בגדוד הוא דבעינן ב"ד אבל במלחמות אחרות דלא ליתי עלן א"צ ב"ד וכמ"ש הרמב"ם. וצ"ע. והא דלא הזכיר רש"י מלחמת עמלק נראה מדכללו הש"ס שם בסוטה במלחמת יהושע לכך השמיטה רש"י ודוחק:
ואין עושין סנהדריות לשבטים כו'. כתב הרמב"ם רפ"ה מה"ס ואין עושין סנהדרי קטנה לכל שבט ושבט ולכל עיר ועיר אלא ע"פ ב"ד של ע"א ע"כ וקשה הא לא תנן אלא ואין עושין סנהדריות לשבטים אבל של כל עיר ועיר לא הוזכר במתני'. וא"ל מדאמרינן בבבלי דף ט"ז מנ"ל כדאשכחן במשה דאוקי סנהדראות ומשה במקום ע"א. קאי. מנ"ל דמשה הושיב סנהדרין לעיירות והא לא הוו עיירות בזמן ההוא. וכ"ת מדכתיב ואשים עליהם שרי אלפים וגו' א"כ ניבעי נמי בב"ד של ג' ע"א דמשמעות המקרא שהעמיד שופטים לד"מ. ונראה שלא העמיד משה אלא סנהדריות לשבטים דכתיב בפרשת דברים הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם וכתיב ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים שרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות. וקשה וכי שרי עשרות היו ראשי השבטים ועוד וכי כולם היו חכמים ונבונים וידועים לכך נראה שמשה לא העמיד אלא ראשי השבטים הגדולים שבהם לסנהדרי קטנה לכל שבט. ושרי אלפים העמידו הם עליהם והיינו דקאמר ואקח ראשי שבטיכם וגו' ואתן אותם ראשים עליכם ואח"כ העמידו הם שרי אלפים וגו' וכן אמר יתרו ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע והם יהיו סנהדרין ושמת עליהם מאלו שרי אלפים וגו' דאלת"ה קשיא ושמתם עליהם הל"ל וכן משמע בפרשת יתרו שם עשה משה והיינו וידועים לשבטיכם. מעתה דברי התנא מדוקדקים. והך ברייתא דמייתי הבבלי שממנין שבטים לכל עיר ועיר לא קאי אמתני'. וזהו כדעת הרמב"ן שהיו עושין סנהדרין לכל שבט ושבט בפני עצמו. וכ"מ במתני' פ"ק דהוריות דתנן הורו בית דין של אחד מן השבטים כו'. ואהא דתניא בברייתא שופטים לכל שבט ושבט מנין כו' כתב תו' אם יש בעיר אחד משני שבטים עושין שני סנהדראות ר"ל ל"ל שופטים לכל שבט הא כבר העמידו לכל עיר ועיר ותירצו דאיצטריך לעיר אחת שהיו בה שני שבטים. ולפמ"ש אין צורך לתירוצם. גם לפירושי שבקונטרס יש לומר דלכל שבט צריכין סנהדרין מאותו שבט אבל לכל עיר היו מעמידין מן החכמים שבעיר:
בחודש שבין שני השבטים. עיין בקונטרס. ופריך בבבלי אי מה תחלתה באורים ותומים וכל ישראל אף כאן אורים ותומים וכל ישראל. וקשה דלמא באמת בעינן אורים ותומים וכל ישראל אלא דלא חשיב הכא אלא מילי דסנהדרין וא"ל דדייק ליה מחלוקה דבית שני שלא היו שם אורים ותומים דהתם לא היתה חלוקה ממש כמפורש בקרא. אך לפמ"ש התוי"ט בד"ה אלא כו' סנהדרין כיון דלא תני בשום מקום במתני' דבעי מלך פריך שפיר אמאי לא תני לה הכא ע"ש א"כ שפיר פריך הש"ס א"ה ליבעי אורים ותומים. אך תו' כתבו שבועות פ"ב מדכייל ליה בהדי נביא שקר וכה"ג משמע דלא בעינן אלא ע"א דומיא דידהו כו' ע"ש. ונראה ר' אלעזר לית ליה תירץ תו' לכך לא חש לקושית המקשה:
ונאמר להלן בזדון דברו הנביא. בבבלי גרסינן ולא את נביא השקר מנה"מ אריב"ח אתיא הזדה הזדה מזקן ממרא. ופירש רש"י בנביא השקר כתיב אך הנביא אשר יזיד ובזקן ממרא כתיב והאיש אשר יעשה בזדון ע"כ. ותימא ודאי היכא דאיכא דדמי. ליה מדדמי ליה ילפינן א"כ טפי אית לן למילף זדון זדון כמפורש בסוגיין. וא"ל ניחא ליה למימר הך קרא דתרווייהו בקטלא כתיבי דהא מפרש בתר הכי בגז"ש דבר דבר דכתיב בנביא אשר יזיד לדבר דבר ובזקן ממרא כתיב ועשית ע"פ הדבר אע"ג דהאי קרא בקטלא כתיב ודבר דזקן ממרא לא כתיב בקטלא. ובהוריות יליף מקרא כי יפלא ממך דבר ניחא דבעי ליליף דבר דבר אבל לרש"י ' קשיין תרווייהו:
ואעמידה שתי תודות. עיין בקונטרס וכך פירש"י שבועות פ"ב. ודבריו אלו שכתב נחמיה קאמר בספר עזרא ק"ק בספר נחמיה כתיב מקרא זה. מיהו יש מי שכתב שעזרא כתב ספר נחמיה:
מה כתיב מהלכות כו' עיין בקונטרס. וקשה דלמא בבשר התודות קאמר דהא לאחר זביחה איירי דאי קודם הזביחה לא קדוש הלחם ועוד יקשה א"כ מנ"ל שהיו חלות חמץ דלמא מצות היו. ובבבלי פ"ב דשבועות יליף ליה מדכתיב גדולות ע"ש. ועמ"ש לקמן בד"ה מנחת כו':
משה זה מלך ונביא. כתב תו' פ"ב דשבועות פירש בקונטרס ובימי משה הוא מלך ונביא ואחיו כה"ג ואורים ותומים ותימא א"כ בהעמדת סנהדרין לשבטים דילפינן ממשה דבמקום ע"א הוה קאי ליבעי נמי מלך ונביא ע"כ. הנה מדבריהם אלו נראה שנעלם מהן אז שדברי רש"י הן דברי הירושלמי. וע"ק דבסמוך יליף דבעינן סנהדרין דכתיב אספה לי כו' הא נמי ניליף ממשה דהוי במקום ע"א ואפשר לומר דלא ילפינן ממשה אלא חדא מילתא אבל לא כל מילי ותדע א"כ נאמר דבעינן שיהא חד גברא במקום ע"א דומיא דמשה אי שיהא מלך ונביא אלא ודאי כמ"ש וכיון דילפינן מאספה לי וגו' דלפינן ע"א ילפינן חמשה שצריך שיהיה מלך ונביא אך קשה א"כ מלך ונביא שהן תרתי איך ילפינן ממשה ולולי דמסתפינא אמינא משה מלך אהרן נביא וכתיב ככל אשר אני מראה אותך אלו אורים ותומים. מעתה מה שמקשין תוס' שם ועוד וכי נשאלו באורים לעשות משכן הא קודם שנתכהן אהרן ע"י המילואים נעשה המשכן ע"כ לפמ"ש ניחא דרב לשיטתו דמשה הוא ששאל באורים ותומים כדאמרינן בזבחים דף ק"א אמר רב משה רבינו כה"ג היה. והא דקשיא רב ל"ל למילף אורים ותומים מאהרן לילף כולהון ממשה דהא משה כה"ג הוה. לפמ"ש ניחא דאין למידין ממנו אלא דבר אחד. והא דקאמר בסמוך סנהדרין יליף מדכתיב אספה לי שבעים איש קשה הא אסיפה זו לא נעשית עד אחר הקמת המשכן וי"ל סנהדרי גדולה היתה מזמן יתרו כדכתיב במתן תורה ושבעים איש מזקני ישראל והן הן אותן שבעים שאסף משה וניתנו לו לשאת אתו במשא העם. שנאמר כאן שבעים איש מזקני ישראל ונאמר להלן שבעים איש מזקני ישראל. ועיין בתוי"ט פ"ב דשבועות:
מאן דמר זו כנגד זו והוא יושב ממולי כו'. כתב הרמב"ם פ"ו מהל' בית הבחירה זו אחר זו הולכות. וכתב הכ"מ ואיני יודע מנין לו לפסוק כמ"ד זו אחר זו ע"ש שדחק הרבה. ונראה דגרסינן חולין דף י"ט מאי עורף ממול עורף מנה"מ דת"ר ממול ערפו מול הרואה את העורף וכה"א והוא יושב ממולי. הרי דמפרש והא יושב ממולי לאו בצידו היה יושב אלא מלאחריו וצ"ל דהך ברייתא אתיא כמ"ד זו אחר זו לכך פסק כוותיה וזה ברור:
ע"פ נביא נאכלת. כתב הרמב"ם פ"ו מהל' בית הבחירה ואוכלים שם לחם תודה אחת משתי התודות והשנייה נשרפת וע"פ הנביא שורפין את זו ואוכלין את זו וכתב הכ"מ ומפרש רבינו דכי מסיק אלא אר"י ע"פ נביא נאכלת וע"פ נביא נשרפת היינו לומר לא תתני פנימית נאכלת וחיצונה נשרפת אלא האחת נאכלת והאחת נשרפת והנביא אמר להם איזו נאכלת ואיזו נשרפת ע"כ ונ"ל דדחק הרמב"ם לפרש כן ולהגיה המשנה דקשיא ליה כיון דשניהם נפסלין ביוצא ודינן להשרף א"כ איך האחת נשרפת ע"פ הנביא ולמה קאר"י ע"פ הנביא נשרפת אלא ודאי רשות ביד הנביא לאמר איזו נשרפת ואיזו נאכלת. מיהו בסוגיין לא קאמר ע"פ נביא נשרפת משמע דסובר שאין להגיה המשנה:
בונין ואח"כ מקדישין עיין בקונטרס. ואין לפרש דקאי על חומת ירושלים דהא חזינן שלא קידש עד לאחר הבנין כמפורש בקרא ובבבלי שבועות פ"ב גרסינן וכ"ת קלעים לר"א ל"ל לצניעותא בעלמא. וקשה למאי דאוקמי התם דסובר ר"א קדושה ראשונה קידשה לעתיד אצ"ל דעבדו קלעים לצניעות אלא בשביל שלא יזונו עיניהם מן ההיכל וכמ"ש בקונטרס וקלעים לעזרה מ"ד בונין ואח"כ מקדישין לא רצה לעכב הקידוש לכך עשו הקלעים ומיד הקדישו ולמ"ד מקדישין ואח"כ בונין עשו הקלעים להיכרא שידעו עד היכן הגבול. ורש"י פי' שם בד"ה אלא שבהיכל נתנו הקלעים לפנים ממקום החומה ובונים החומה מבחוץ שלא יזונו עיניהם מן ההיכל וקשה לפי מאי דס"ד דקסבר ר"א לא קידשה לעתיד א"כ אין כאן שום איסור כשיזונו עיניהם דהא אין כאן קדושה וצ"ל דסובר מקדישין ואח"כ בונין. ואין שום זכר מזה בבבלי וצ"ע:
מנחת מאפה עיין בקונטרס. וקשה הא אינה נאכלת דכתיב בה כליל א"כ לא דמיא ללחם שמקדשים בהן ירושלים ובבבלי שבועות אמרינן בשירי מנחות. נראה דסובר הירושלמי דבעינן דומיא דירושלים לחם שהוא של ציבור ונפסל ביוצא ולא מצינו לחמי ציבור רק שתי הלחם ולחם הפנים הנאכלין ומנחת העומר ומנחת חביתין הנשרפות וה"ה דה"מ לשנויי במנחת העומר אלא שמנחת חביתין בכל יום ומנחת העומר אינה אלא פעם אחת בשנה. ומעיקרא בעי לאוקמי בשתי הלחם דדמיין ממש ללחמי תודה שהך חמץ ונאכלות ולחם הפנים אע"פ שהן של מצה מ"מ נאכלות. וא"ת מ"ט לא מוקי לה הבבלי בחביתין דדמיין של ציבור ונפסלים ביוצא אע"ג שאינן נאכלות הא גם בלחמי תודה איכא אחת שאינה נאכלת כדתנן והחיצונה נשרפת וי"ל קסברי תוס' לחמי תודה של יחיד היו. מיהו הרמב"ם כתב פ"ו מהל" בית הבחירה וכיצד מוסיפין על העיר ב"ד עושין שתי תודות ולוקחין לחם חמץ שבהם כו'. הרי דמשל ציבור היו באין וי"ל. ותוס' כתב בד"ה אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה תימא למ"ד אין מנחה בבמה האיך מתקדשת כו' ע"ש ולא ידעתי מאי קשיא להו נימא בחביתין שקרבו בבמה גדולה וא"ל קסברי תו' מ"ד אין מנחה בבמה אף בגדולה לא הקריבו אפילו חביתין דא"כ מאי קאמרו שם וכ"ת דקדשה במנחת עומר כו' ש"מ מנחת ציבור הקריבו בבמה. וכ"ת כיון דאינן נאכלות לא קחשיב להו דודאי לא בעינן שתהא דמיא לירושלים בכל מילי. והמהרש"א כתב שם ומאי קושיא אימא ס"ל באחת מכל אלו תנן כו' ע"ש ונראה דלאו קושיא היא דהא בפ"ב דזבחים פליג ר"י בסיפא וקאמר אין מנחה בבמה ולא פליג ארישא דתנן ירושלים אין אחריה היתר ש"מ דסובר קדושה ראשונה קידשה לעתיד נמצא שסובר בכל אלו תנן דהא ודאי א"א לומר דאף מ"ד קידשה לעתיד נמי סובר באחת מאלו. מיהו מ"ד לא קידשה לעתיד י"ל דסובר דע"פ הדיבור מקריבין מנחה כי היכי דציבור מקריבים תודות ולא מקשים תו' אלא לרב"ח דאמר דוקא בשירי מנחה:
הבאות מנוב וגבעון. וקשה מאי מנוב הא כבר חרב נוב בזמן שנבנה בה"מ והא ל"ק איך הביאו לשם הא נפסלו ביוצא די"ל הא דתנן קדשים קלים נאכלין בכל ערי ישראל היינו בכל מקום לא נפסלו ביוצא מחוץ לעיר אחת לעיר אחרת וכן פי' הרמב"ם. אך הא קשיא איך קידשו העזרות בחביתין אי בשירי מנחה הא ודאי נפסלין ביוצא דקדשי קדשים הן ותנן באו לנוב וגבעון קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים:
לפיכך התחתונה כ'. בשבועות פ"ב (דף ט"ז ע"א) גריס רש"י התחתונה שהיתה שם קדושה גמורה עמי הארץ נכנסים לשם ואוכלים שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני וחבירים אוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני עליונה שלא היתה קדושתה גמורה עמי הארץ אוכלים שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני וחבירים אין אוכלים שם לא ק"ק ולא מ"ש וה"פ ע"ה המפרישין מעשרות היו זריזים לעשות מצוה מן המובחר כו' והיו שומעים מהמתרגם ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך וגו' לכך היו נכנסין עד תוך חומת ירושלים הפנימית לקיים לפני ה' אבל בקדשים קלים לא היו מטריחים עצמן ואוכלים אותם לפנים מחומה החיצונה וכשאומרים להם זו קדושה וזו אינה קדושה לא היו שומעין לנו לפו שאומרים זו חומה וזו חומה מה לי תחתונה מה לי עליונה ע"כ. וקשה הא גבי קדשים קלים נמי כתיב לפני ה' אלהיך תאכלנה שנה בשנה ועוד הא בהך קרא ואכלת לפני ה' מעשר דגנך וגו' כתיב נמי בכורות בקרך וצאנך ודוחק לומר שהמתרגם פסקיה לקראי ולפירושי בקונט' ניחא. ומ"ש רש"י שע"ה לא היו שומעין כו' אין צורך לזה שלא היו אומרין להם שאין בו קדושה כדי שימסרו עצמם עליה יותר כשסוברים שיש בו קדושה כמ"ש תו' שם. מיהו נראה דרש"י סיבר דהקיפו חומה כדי להחזיק מקום ההוא וע"ש במהרש"א:
אחת עושין כו'. עיין בקונטרס. ותו' כ' דף ט"ז אחד או ב' פי' או בב"ד אחד או ב' בשני בתי דינים ולמאן דשרי בב' או בג' ב"ד אפילו טובא בפעם אחת איירי במקום אחד או בשתי מקימות. וע"ש בגמרא ובמהרש"א. ומ"ש המהרש"א וצ"ל לר"ל דסובר כל"ב דרב ושתים דוקא בשני ב"ד ואע"ג דלית ליה קרחה דמקומו האי קרחה דב"ד אית ליה ע"כ. תימא הא ודאי לא שייך קרחה בב"ד אחד טפי משתי ב"ד והא דקאמר הש"ס מ"ט דרב משום קרחה לא קאי אלא אהך לישנא דרב דשלשה לעולם אין עושין אפילו בשלשה ב"ד אבל לל"ק ודאי אין הטעם משום קרחה אלא סובר רב מסברא חובה היא לבער הרשעים ולא בא הכתוב אלא למעט ב"ד אחד דמצינו כיוצא בזה שאין ב"ד אחד דנין שנים ביום אחד ולית ליה דר"ח דדוקא בשתי מיתות אבל במיתה אחת דנין. ותנן נמי במכות ב"ד ההורגין אחת בשבוע נקראת חבלנית. ועיקר סברתו אינה מוכרחת דר"ל מצי סבר כל"ק דרב ומתני' איירי בסמוכים דאז ב"ד אחד עושין אחד ושני ב"ד שתים אבל שלשה אין עושין אפילו בשלשה ב"ד אבל רחוקות עושין אפילו ב"ד אחד. והרמב"ם כתב פ"ד מהל' עכו"ם ואין ב"ד אחד עושה שלש עיירות הנידחות זו בצד זו אבל אם היו מרוחקות עושה ע"כ. והא ודאי דלית ליה פי' תו' ע"כ לומר דמפרש כמ"ש בקונטרס ועיין תוי"ט. ואין דבריו נראים. ומה שהשיג עליו הראב"ד והמפרשים ע"ש. נראה דסובר ר"ל ור"י ודאי מוקי מתני' בב"ד אחד דאל"כ ה"ל לפרושי דהא אמתני' קאי כדאר"ל לא שנו כו'. ואין סברא לומר דפליג אהא דמחלק רב בין ב"ד אחד לשני ב"ד. וסובר דרב מקרא יליף דיש לחלק בין ב"ד אחד לשני ב"ד. דקשיא קשית תו' לשחוק מאחת ואנא ידענא מעריך שני ולא שלשה דתפסת מועט תפסת (ועיין במהרש"א) אלא ודאי לחלק. ולל"ב דרב ב"ד אחת אין עושה אלא אחד ושני ב"ד שתים. וכ"ת א"כ ב"ד אחד לעולם לא יעשה אלא אחד ולשיטת הרמב"ם אפילו בסמוכות ב"ד אחד עושה לאו קושיא דתרתי שמעינן מיניה דמדכתיב עריך ולא כתיב אחת הערים משמע דאף לב"ד אחד שתים מותרים ומדכתיב אחת ש"מ דבא לחלק בין ב"ד אחד לשני ב"ד. אך קושית תו' צל"ע דאי לא כתיב אתת לא היינו אומרים דעריך אינה אלא שתים דמהיכא תיתי לן למעט אדרבה כל מקום דכתיב לשון רבים משמע הכל אם לא היכא דמיעט קרא מוקמינן ליה אשתים דהוא מיעוט רבים ונראה שזה כוונת התו' שכתבו אין להקשות לשתוק כו' ודלא כמהרש"א וצ"ע. ועמ"ש פ"ח א"ח בחידושיו על הרמב"ם דר"י אתיא כר"ש ור"ל כרבנן. ואין להקשות א"כ ה"ל למיחשב נמי הא דהלכה לר"ל לגבי ר"י ורבא לא קאמר אלא תלת מילי דכיון דפליגי בפלוגתא דר"ש ורבנן לא קחשיב ועמ"ש תו' פ' הזהב ויש לפקפק בדברי הפ"ח ואין להאריך. עוד כתב הרמב"ם שם ואין עושין עיר הנדחת בספר כדי שלא יכנסו עכו"ם ויחריבו את א"י. וכתב הכ"מ אע"ג דהך טעמא ר"ש קא"ל דדריש טעמא דקרא ולא סבירא לן כוותיה אלא מקרבך ילפינן כמ"ש במתני' מ"מ כיון דליכא נפקותא בינייהו לדינא כתבו. הרמב"ם ע"ש ובפ"ח. ותימה ודאי איכא נפקותא דלטעמא דר"ש אם היא בספר סמיך לים עושין ואי לא דרשינן טעמא דקרא אף סמיך לים אין עושין כיון דלאו מקרבך הוא וצ"ע: