שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל
פרק א
הלכה א
דיני ממונות בשלשה. עי' בקונט'. וא"ת הך חששא דנעילת דלת אינה חששא שנתוודע בימי חכמים ואפ"ה לא חשש לה הכתוב והצריך מומחין וי"ל מ"ד עירוב פרשיות כתיב כאן לא בעי מומחין בהודאות והלואות דלכך לא כתיב כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם בפ' אם כסף וגו' ללמד דלא בעינן מומחין בהודאות וכתיב בפ' גזילות ללמד דבעינן ג' מומחין בגזילות ודדמיין הודאות לגזילות בחדא דבעי ג' אלא דעדיין לא ידעינן אם לכך נתערבו הפרשיות ללמד דבגזילות בעינן ג' מומחין אבל בהלואות חד מומחה בעינן. כפשטא דקרא או דבעינן ג' כגזילות אבל מומחין לא בעינן וקאמר מסברא יש לנו לומר דלכך לא נכתב במקומו למעט מומחין כדר"ח שלא תנעול דלת בפני לוין. והא דקאמר הבבלי דף ג' ע"א בדין הוא דליבעי נמי מומחין ר"ל בדין יש לנו לומר דבעינן בהודאות מומחה דוקא אלא דלא בעינן ג' כי היכי דאמרי' ג' הדיוטות ולא מומחין אלא מדר"ח שמעינן דמסתבר לאוקמי מיעוטא אמומחין וכמ"ש. ולמ"ד אין כאן עירוב פרשיות אלא ממשפט אחד שמעינן דבעי' ג' י"ל מדר"ח שמעינן דסברא דלא הוקשו הודאות לדיני נפשות לענין מומחין משום נעילת דלת. אע"ג דר"ח לא קאמר הך סברא אלא אחכמים אבל מדאורייתא ד"מ צריכין דרישה וחקירה מדכתיב משפט אחד ולא אמרי' דלא קאי היקישא אדרישה וחקירה י"ל דרישה וחקירה מסברא לא מפקינן מהיקישא כיון דעיקר דרישה וחקירה בד"מ כתיב כמ"ש תוס' דף ב' בד"ה שנא' כו' ע"ש ועוד דאין נעילת דלת כל כך שאין העדים מצויין לטעות משא"כ ג' מומחין ודאי מילתא דלא שכיחא היא אמרי' מסתמא חשש קרא לכך ולא קאי עלי' היקישא. וא"ת אף לר"ח קשיא מן התורה בעינן בד"מ דרישה וחקירה וחכמים עקרוהו משום חששא דנעילת דלת וכמ"ש לעיל וי"ל בשלמא דרישה וחקירה לא נעקר לגמרי דהא בדין מרומה צריך דרישה וחקירה ועוד אם הוכחשו בחקירה עדותן בטלה כמ"ש הש"ך ח"מ סי' ל"ג סקט"ז דלא מסתברא כלל שחכמים עקרו משום נעילת דלת עדות שאי אתה יכול להזימה ע"ש. ומ"ש תוס' דף ג' בד"ה מדאורייתא כו' וקשה א"כ בצדק תשפוט ל"ל כו' ע"כ וכ' המהרש"א דא"ל איצטרך בצדק תשפוט דחד נמי כשר דלא נימא דבעי ג' [לאגמורי מדכתיב] משפט אחד דא"כ אף למ"ד עירוב פרשיות כתיב כאן נמי נימא דאיצטרך ללמד דסגי באחד ע"ב לפמ"ש ניחא דלמ"ד עירוב פרשיות יש כאן כיון דלא בעינן ג' א"כ ע"כ לומר קרא כפשטיה ובעינן מדאורייתא מומחה ולא חש הכתוב במומחה אחד לנעילת דלת איך יחושו חכמים לסברא ויתירו בג' הדיוטות אפילו אין שם מומחה כלל ועקרו דין מומחה לגמרי ועוד נראה דיחיד מומחה שכיח כמו ג' הדיוטות ואל תשיבני מהא דאמרי' שבת דף מ"ג ע"ב התם אי לא מזדקיק ליה חכם סגי ליה בג' הדיוטות אבל הכא מי יימר דמזדקיק ליה חכם. ש"מ דג' הדיוטות שכיחי טפי מיחיד מומחה י"ל לא נקט חכם אלא משום דשרי בכל מומין ועיקר טעם משום דאין רואין מומין בי"ט כמ"ש תוס' שם:
נזק עי' בקונט' וכ"כ הר"ב. וכתב התוי"ט ופירשו תוס' שור המועד דאמרן לאו דשור ורגל אלא דקרן דלא מגביו בבבל אלא מומחין ע"כ. ותימא הא מפורש כתב או שור המועד שהזיקו והייני שהזיק אדם וכל נזק שמזיק השור לאדם מילתא דלא שכיח הוא ואין דנין אותו בבבל וכ"כ רש"י פ' החובל וכ"כ הפוסקים. ותוס' לא כתבו אלא אי נאמר דמתני' איירי בנזקי שור בשור ואפ"ה בעינן מומחין צ"ל דאיירי בקרן אבל שור המועד דקאמר הר"ב אף בשן ורגל איירי וזה ברור. ורש"י כתב נזק דשור המועד או אדם שהזיקו ובגמרא פריך היינו חבלות ע"כ. ותימא אדם שהזיק שור ודאי גובין בבבל ולא בעינן מומחין כמפורש פ' החובל א"כ מאי פריך היינו חבלות ועוד והא לאו היינו חבלות דמתני' דאיירי שחבל באדם כמפורש בקרא וצ"ע עוד כתב התוי"ט ומ"ש הר"ב איידי כו' והמ"ל דח"נ גופיה איצטריך דתנא ממונא ותנא קנסא ולא אמרו איידי דתשלומי כפל אלא למ"ד פלגא נזקא ממונא דלא קיי"ל כוותיה ע"כ ול"נ לבתר דמסיק הש"ס אלא איידי דתני ת"כ כו' הדר ביה מתירוצא קמא דחצי נזק סתמא אף ח"נ צרירורת במשמע והלכתא גמירי דממונא. ומה"ט לא תנן ספ"ג דכתובות ח"נ דלא פסיקא ליה כמפורש שם:
והיו אלה לכם כו'. עי' בקונט'. וליכא למימר דמוהיו אלה וגו' ילפי' להקיש ד"מ לד"נ בדרישה וחקירה שהרי מפורש תנן לקמן ריש פ"ד דממשפט אחד יהיה לכם יליף ליה. מיהו עדיין קשיא איך נשמע היקש ד"מ לד"נ מוהיו אלה וגו' הא הך קרא בד"נ כתיב ולא בד"מ לכך נראה דה"ג מנין תיתי ליה משפט אחד וגו' מ"מ ממשפט אחד ליכא למילף אלא דרישה וחקירה אבל לא דבעינן שלשה. לפ"ז א"צ להגהתי בקונ':
ואין דורשין תחילות. עי' בקונט'. ורש"י פי' דלגופיה אתי דליבעי מומחין. וקשה הא מיהת שמעינן מיניה דבעינן יחיד מומחה ממילא שמעינן מאידך תרי אלקים דבעינן תלתא אבל לפמ"ש בקונטרס ניחא. גם לשון הבבלי מסכים לפירושי דקאמר א"כ נימא קרא ונקרב בעל הבית אל השופט ועי' בתוס' שם:
ר"א בעי וכר' ד"מ בחמשה כו'. עי' בקונט'. וקשה ל"ל לר"א למימר ד"מ הא בהו איירי לכך נראה דה"ג וכר' ד"נ בארבעים וחמשה ושיגמר בכ"ג וכ"ה בבבלי כלומר מעתה דקאמרת בד"מ בגמר דין בעינן ג' אף בד"נ בעינן בגמר דין כ"ג א"כ מעיקרא צריכין מ"ה אלא לפי גירסתינו לא נזכר בדברי רבי דבעינן בד"מ ה' כדי שיגמור הדין בשלשה. גם הא דקאמר בסמוך אשכח כו' א"א לפרש לפי גירסא זו. גם במכילתא מסיים בדברי ר' מכאן אמרו ד"מ בשלשה רמ"א בחמשה כדי שיגמור בשלשה. מיהו המכילתא קשיא נמי לברייתא דמייתי בסמוך דמשמע לר' בעינן ה':
הרוג ע"פ מטים כו'. וקשה הא בד"מ איירי' מאי הרוג דקאמר ואפשר דה"ק כיון דבד"נ בעינן שיהו שנים יתרים מטים לחוב יש לנו להקיש אף ד"מ לד"נ בענק זה כדחזינן דהקישן הכתוב לענין עדים וכיון דבעינן שנים מטין ממילא צריכין ארבע שיהו ג' מחייבין וא' מזכה ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד:
לא הן גזילות כו'. וא"ת הא כן דרך התנא לשנות בפי' כל הנך דדמיין להדדי וי"ל כיון דלא תני כל הניזקין וצ"ל דתני ושייר וקשיא ליה שפיר מ"ש דתני הנך ועי' בתוס' ריש מכלתין ובתוי"ט. ומסיק דלא שייר כלום דמכלל חבלות הן וקחשיב נזק וכו' המפורשין בקרא ובבבלי לא פריך הכי דלפי מאי דמשני גזילות וחבלות איירי בג' מומחין איצטרך התנא לאשמועינן דחבלות דומיא דגזילות דמה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו. ולפמ"ש תוס' דף ג' דמתני' איירי בגזילות הבאות ע"י חבלות ניחא טפי. ולא מצאתי בירושלמי בסוגיין שום חילוק בין הודאות והלואות לקנסות וגזילות וחבלות לענין מומחין:
ר"ע כד כו'. ק"ק הא דר"ע לא שייך הכא מיד. ואפשר הא דאמר ריב"ח אלא היודע מחשבות כו' ה"פ אל תאמרו כיון שאינו יודע דין תורה א"כ אין זה לפני ה' ורשותי בידכם לטעון שקר אינו כן אלא היודע מחשבות יפרע מהאנשים הטוענים במתכוין שקר. אך פשטא דשמעתתא משמע כפי' בקונט'. ונראה דר"ל מדר"ע שמעינו שצריך הדיין לידע כל הדינים דאל"כ אין הריב לפני ה':
בימי שמעון בן שטח כו'. בקונט' הגהתי בימי רשב"י דשמעון בן שטח זמן רב קודם החורבן היה ועדיין אפי' ד"נ לא נתבטלו ועוד מדקאמר רשב"י בריך רחמנא כו' ש"מ דבימיו היה וכ"ה לקמן פד"מ. אך קשה הא איהו דתני לעיל בפשוטה דקריא ואין הדיין צריך לידע כל הדינים. ואפשר מ"מ כיון דנתבטלו הסנהדרין ואי אפשר לנו לידע הדין על בוריו שפיר אמר בריך רחמנא כו' והיינו דגרסי' בבבלי שבת דף קל"ח ע"ב תניא רשב"י אומר כו' אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד:
אפי' שנים שדנו אין דיניהן דין. וקשה מאי אפי' הא אף שמואל לא קאמר אלא שנים שדנו כו' ונראה מכאן ראיה למ"ש תוס' דף ה' ע"ב בד"ה שנים שדנו כו' הא דנקט שנים משום דאפי' שנים הוה ב"ד חצוף אבל ה"ה דחד נמי דיניה דין. והשתא שפיר קאמר אפי' שנים אין דיניהן דין:
רבי בא בשם ר"א בשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשנים. בקונטרס הגהתי בשלשה דלפי גי' שלפנינו צ"ל דלשמואל פריך ולר"י ולר"ל לא משני מידי. ותרווייהו ליתא כמ"ש בסמוך. והא דפריך הש"ס בסמוך מה אנן קיימין כו' קשה ה"ל למפרך סתמא אי בשקבלו כשלשה אמאי משלם מביתו. ולפמ"ש. בקונט' דאיירי בשקבלו לדין ד"ת כדאמר בסמוך ניחא. וכ"ה בבבלי בסוגיין:
אף הקב"ה אין דן יחידי וכו'. כ' הי"מ ר"י פליג אתנא דתנא דאין דן יחידי אלא אחד ומוקי קרא דוהוא באחד בחתימה דוקא והאריך בטעם מחלוקתם ע"ש ול"ג דלא פליגי דקרא דמייתי ר"י בד"נ איירי וקמ"ל בד"נ אף הקב"ה אין דן יחידי א"כ אין לאדם לדון יחידי בד"מ ור' יוחנן דאמר לעולם אין הקב"ה עושה דבר בעולמו וכו' קאי אד"מ ודוקא בדבר הצריך חותם כמ"ש בקונ' ודלא כי"מ א"נ קסבר ר' יוחנן מתני' אתיא כמ"ד מן התורה ד"מ ביחיד אבל למ"ד ד"מ מדאורייתא בשלשה מומחין אף הקב"ה אינו דן יחידי אפי' ד"מ אלא בשלשה ועיין בתוס' דף ד' ע"ב בד"ה אם כו':
אע"פ שאין דן יחידי חותם יחידי וכו'. ונראה לר' יהודה הא דכתיב ביקש קהלת למצוא חפץ וכתוב יושר דברי אמת ה"פ בקש קהלת לדון יחידי דסבר שהגיע לבינה שא"א לו לטעות יצא בת קול וכתוב יותר דברי אמת שאף הקב"ה אין דן יחידי והא דכתיב והוא באחד אחתימה קאי ועי' בבלי ר"ה כ"א ע"ב:
וצבא גדול. עי בקונט'. ותימא א"כ ה"ל לקרות וצבא בשו"א תחת הצד"י ואפשר דדריש הכתיב:
ובנין אב שבכולם כו' עי' בקונט'. ובהכי ניחא דלא תיקשי לן קראי אהדדי. כתיב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב וכתיב אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה. דהיינו דכתיב בסיפא דהך כי לא יעשה ה' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים כלומר שהרעה לא תצא מאתו לבד רק בצירוף ב"ד שלמעלה. וזהו כוונת הפסוק מי זה אמר ותהי ה' לא צוה אין דבר נעשה בעולם בלא ציויו אעפ"כ מפי עליון לבד לא תצא הרעות והטוב כי אם בצירוף בית דינו:
א"ר בון שהוא אלקים חיים ומלך עולם. עי' בקונ' וכ"כ הי"מ אך עדיי. קשה איך נרמז זה בדברי ר' בון ועוד ר"ל הוה קדים טפי לר' בון. ושמעתי שא"א הרב זצ"ל כתב שלכך חותמו אמת שעולה במ"ק תשעה ומספר תשעה אם יכפלנו לק' ולאלפים עד אין סוף לעולם יהיו תשעה או ח"י מספרו במ"ק ט' והיינו דקאמר ר' בון שרומז שהוא אלקים חיים ומלך עולם שתמיד הן תשעה גם שבת במ"ק ט' והבן ודפח"ח:
ואלף מומחה שכפף וגו'. כתב תוס' דף ה' ע"א בד"ה דן אפי' יחידי ויכול לכוף את האדם בע"כ דאי בדקבלוה עלוהי אפי' אינו מומחה נמי ע"כ. וקשה דלמא לעולם בדקבליה לדון דין תורה ושאינו מומחה בכה"ג אין לו לדון יחידי כדאמרינן לעיל בסמוך אבל מומחה דן בכה"ג יחידי אבל לא בכפייה. אך מדברי ר' אמי מוכח מפורש דדן בכפייה אפילו לא קיבלו עלייהו דהא הכא בדלא קיבלו דאל"כ מאי תרעומתיה דר' בא:
כיון דאתון חמון כו'. כתב הב"ח ח"מ סי' ה' אם קיבלו מותר לדון בלילה ואפילו לא קיבלו אותו בפירוש מנפשייהו הוי קבלה ומביא ראיה מסוגיין. וכתב במ"ל פ"ב מה"ס ולדידי אינה ראיה דהתם מדת חסידות היה שלא לדון יחידי ומשו"ה לא בעינן קבלה בפירוש ע"כ. ול"נ דברי הב"ח שהרי ר' אבהו הוא דאמר כיון דאתון חמי כו' ור' אבהו סובר דמן התורה בעינן ג' כמפורש בבבלי דף ב' ע"ב. וכ"מ בסוגיין לעיל. ולדידיה הא דתנן אל תהא דן יחידי כו' דאורייתא הוא ואפ"ה אמר כיון דאתון מנפשייהו הוי קבלה ה"ה לענין לילה הוי קבלה. ונראה דיש להביא ראיה מקרא דכתיב בפ' יתרו. ויאמר יתרו מה הדבר אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכו'. ולפום ריהטא שפת יתר הוא. ונראה שתים שאל מה הדבר שאתה לומד עם כל העם היה לך ללמד להגדולים והם ילמדו עם כל העם ועוד מדוע אתה לבדך דן אותם הלא אין דן יחידי אלא אחד והשיב משה כי יבא אלי העם לדרוש אלקים אל"י דייקא שהן. רוצין דוקא ללמוד ממני שאינו דומה הלומד מפי הרב ללומד מפי התלמיד ואשר שאלת למה אני דן יחידי באשר שרואים שאני יושב יחידי ואפ"ה כי יהיה להם דבר באים אלי הו"ל כקבלו עליהו ומותר לדון יחידי ובדרושים הארכתי ע"ש:
נימר חבר ותלמיד היה כו'. כתב הש"ע ח"מ סי' י"ח סעיף ה' הא דאמרי' הרב ותלמידו אין מונין להן אלא אחד דוקא בשעה בלמדו הרב הדין ועל פיו הוא סומך ואפי' בכה"ג אם הוא כר"א ור"ת דלגמרי' כו' יכול ללמדו בשעת הדין ודן עמו אבל אם אין מלמדו בשעת הדין מונים להך שנים ע"כ. ותימא א"כ מאי דוחקיה לומר דתלמיד חבר היה טפי אית לן לומר שלא למד עמו בשעת הדין ופשטא דשמעתתא הכי משמע שלא למד עמו בשעת הדין דהא סתמא קאמר שהושיב אחד מהתלמידים אצלו וצ"ע:
גזר דין נפק מן דרב לגרמיה כו'. וקשה מאי קמ"ל פשיטא הא רב מומחה לרבים הוה גם נטל רשות מנשיא כמפורש בבבלי בסוגיין וי"ל קמ"ל דמומחה דן יחידי ואפי' מדת חסידות ליכא והא דתנן אל תהא דן יחידי אלא אחד היינו בשלא נטל רשות אבל נטל רשות הו"ל כקבלו עלייהו:
כיני מתניתא החשוד כו'. עי' בקונט' ושני הפירושים דחוקים. גם א"ל דהוסיף ודן דבלא"ה לא שייך לומר דיניו בטלים דעדיין קשיא למה שינה הלשון וקאמר החשוד לכן נראה דקשיא ליה הא דתנן דיניו בטלין דמשמע דלאו דוקא איתו הדין שידוע שנטל בו שכרו הוא בלבד שבטל אלא כל דינים שדן פסולים וטעמא מאיהא אפיי באותו דין עצמו מדאורייתא דינו קיים דקיי"ל כל היכא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ולמה גזרו כל כך וא"ל כיון דכתיב כי השחד יעור ונו' א"כ דבר ברור הוא שיטעה לכך דינו בטל מדאורייתא דהא אמרי' אפי' לזכות את הזכאי לא יקח שוחד ש"מ שאין האיסור שוחדגורם לטעות בודאי לכך מגיה מתני' החשוד ליטול שוחד כל דיניו בטלים כיון דחשוד בכולן. והש"ע ח"מ סי' ט' סעיף ה' כתב הנוטל שכר לדון כל דיניו שדן בטלים אא"כ ידוע שלא נטל בהם שכר. והוא מדברי הר"ן שדקדק כן ממתני' ע"ש. ותימא הרי מפורש כאן דדוקא בחשוד הדין כן אבל דיין שנטל פעם אחד שוחד לא בעל אלא אותו הדין לבד ואפי' אינו ידוע שלא נטל שכר וצ"ע:
ר"ה הוה רעי תורין כו'. מייתי ליה הכי לאשמועינן דוקא היכי דמוכח שכר בטילה הוא דשרי אבל שיאמר שמא יזדמן לי ריוח בקניית סחורה אסור והא דאמר ר"ה בסמוך אייתי לי בר נש דיסוק תחותי לדיקלא נמי איירי בשעה שהיה עובד תחת הדקל. וזה סייעתא לדעת הרא"ש כמ"ש הב"י ח"מ סי' ט' בשמו ע"ש:
חד בר נש כו'. הך עובדא לא שייך כאן מידי ואי לאשמועינן דר' יצחק דן יחידי הא כבר שמעינן מעובדא דר' בא ור' בנימין דלעיל בשמעתין וי"ל דקמ"ל דיחיד מומחה דן אפי' קנסות אע"ג דמדאורייתא בעינן ג' בקנסות כדתנן במתני' היינו דוקא קנסות שהן מן התורה אבל קנס שקנסו חכמים יחיד מומחה דן אותם, והך דהכא קנס הוא דהא מדאורייתא היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק אלא כדי שלא יהא כל א' מטמא טהרותיו של חבירו חייבו חכמים לשלם כדאמרי' בבבלי גיטין פ"ה דף נ' ע"א ע"ש. ולא מצאתי דבר מבואר בזה שיחיד מומחה דן יחידי קנס חכמים. אבל אין לומר שתקנת חכמים היא שיחיד מומחה דן אף קנסות למ"ד דאף ד"מ בעינן ג' מומחין. ובבבלי בפרקין דף ח' מפורש שלא תיקנו חכמים בזה דבר אלא בעינן ג' מומחין ועי' מ"ש לעיל בתוס' בד"ה לא כו':
והמברך את המבצע הרי זה כמנאץ את ה'. כ' הי"מ י"ל מ"ט קרא זה למנאץ ה' שהוא הכופר בשום דבר מהאמונות ועוד למה תלה זה במברך ולא בבוצע עצמו ועוד מה ענין כי הלל רשע על תאות נפשו למברך הבוצע ע"ש. ונראה דרש"י פי' דף ו' ע"ב נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע היינו שכבר אמרו איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב. וכתב תוס' וקשה מאי ביצוע שייך אחרי שנפסק הדין לגמרי ותירצו בדוחק ע"ש. ול"נ שיאמרו איש פלוני אלים ויהיה לך טורח גדול קודם שיקיים הדין. וכוונתם שלא להתגרות עם הנתבע ונקרא חוטא דכתיב לא תגורו מפני איש. והיינו דגרסי' בבבלי שם וכן הי' משה אומר יקוב הדין את ההר ולא מצינו שאמר משה כן אלא כוונתו למאי דכתיב ולא תגורו וגו'. והמברך את הבוצע שטוב הוא שאינו מגרה עם הנתבע ה"ז מנאץ כאלו אומר שיש לגור מפני הנתבע ואין לסמוך על ה' שאמר לא תגורו. ועמ"ש לקמן בד"ה פוטר כו':
אלו אחי יוסף כו'. כ' הי"מ דמדקאמר להו יהודה הכי ש"מ שהיו רוצים בבצע כלומר ליהנות בהריגתו וקשה מאי בירך ניאץ ה' שייך בהו ע"כ. לפי פי' הכי הל"ל מדאמר להו יהודה הכי ש"מ שהיו נועים אחרי הבצע ולכן אמר שטוב הוא למכור שירויחו. ולפי פירושי בקונט' אין מקום לקושיתו שמנאץ ה' שביוציא לעז על אלו הצדיקים שרשן של ישראל. ובבבלי גרסי' רמ"א לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה שנאמר מה בצע וגו' וכל המברך את יהודה וכו'. נמי ה"פ כל המחרף את יהודה שאמר מה בצע שטוב היה לו לומר להם להחזירו לאביו ה"ז מנאץ דהא כתיב מטרף בני עלית ש"מ שירא לומר כן כדאמרי' תפסת מועט תפסת וגו'. ותוס' כתבו והא דכתיב מטרף בני עלית על מעשה תמר כתיב כדמתרגמינן את אודיתא וכו' ע"כ. וקשה אדרבה מן התרגום משמע בהיפך יהודה אתה יודוך אתיך קאי על תמר ומטרף בני עלית קאי על יוסף וכ"פ רש"י. ולפמ"ש ניחא:
כל מקום שיש כו'. כ' הי"מ וצ"ע מאי משפט שלום זה שהיה סותר למשפט אמת ומאי קאמר זה ביציע הא אין זה משפט אמת ע"ש. ולפמ"ש בקונט' ניחא:
משפט משפט אמורין בפרשה. כ' הי"מ לא תכירו פנים במשפט כי המשפט לאלהים הוא ותרתי למה לי אלא חד לדין וחד לפשרה ע"ד אמת ומשפט שלום וכו' ע"כ. ותימה לפירושו הל"ל במשפט המשפט ל"ל ותו מי מייתרו הא איצטרך למכתב שנית לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא ויותר יש לירא ממנו מיראת האדם. ופירושי בקונט' הוא נכון וברור:
פוטר מים כו'. כפי' בקונט' כ"פ רש"י. ויותר נ"ל דה"פ דקרא ראשית מדון בתחלה כשבאים לפניך לדין ראוי לך לפטור המים ולומר להם בפשרה אתם רוצים ואם לא עשית כך ושמעת דבריהם ולא נגלה לך הריב שאין אתה יודע להיכן הדין נוטה נטשהו אבל לאחר שנתגלה לך הדין לא אך קשה לי לפרש"י שכתבתי לעיל בד"ה והמברך וכו' מאי דוחקיה דר"ש בן מנסיא לפרושי קרא הכי טפי מסתבר לומר אף משיודע היכן הדין נוטה מותר לו לעשות פשרה ולא מיקרי גילוי הריב אלא משאמר איש פלוני אתה זכאי כו' ואז אסור לו לעשות פשרה. ובבבלי דף ו' גרסי' והני תנאי פוטר מים ראשית מדון מאי דרשי ביה ופירש"י והני תנאי דלית להו משתשמע דבריהן אי אתה רשאי לבצוע ע"כ. וקשה הא טפי קשיא לר"א בנו של ר"י דאמר אסור לבצוע וי"ל לר"א איכא לפרושי פוטר מים ראשית מדון היינו קודם שיבוא לפניו לדין דמודה ר"א דמצוה איכא והיינו דקאמר אבל אהרן כו' וכפירש"י. ולפני התגלע הריב נטוש. היינו אף שכבר באו לפני אדם אחר לדין כמ"ש תוס' אהא דאר"א אבל אהרן וכו'. אבל אם כבר נגמר הדין איש פלוני כו' אף שאין הדין בא לפניו אסור לבצוע ואף שכ' בש"ע סי' י"ב אבל אחר רשאי לבצוע אף לאחר גמר דין. אמת שכ"כ בתשובת הרשב"א בשם רבינו האי ודקדק כן מלשון ר"ש בן מנסיא דקאמר משתשמע דבריהם וכו' משמע דבדיין משתעי קרא ע"ש אך איני מבין ראיה זו ר"ש בן מנסיא רבותא קמ"ל דאפי' הדיון בעצמו מותר לבצוע קודם שנודע לו להיכן הדין נוטה אבל מנ"ל לעשות מחלוקות חדש ולומר דר"א אף לאחר אוסר לעשות פשרה דא"כ קשיא ליה קרא ועוד א"כ מאי פריך הש"ס שם ת"ק היינו ר"ש בן מנסיא הא איכא בינייהו אחר מיהו הא איכא לשנויי עדיפא מיניה משני א"כ גם לשון הת"ק משמע דאחר שרי מדקאמר נגמר הדין חי אתה כו' משמע דעל דיין קאי האיסור. ולשיטת רבינו האי י"ל קושיא קמייתא דמפרש קושית הש"ס והני תנאי פוטר מים מאי דרשי ביה קאי גם אר"ע דליכא מאן דאמר לעולם רשאי לבצוע. אבל מפירש"י מוכח דגם אחר אסור לבצוע וכמ"ש. אך קשה מאי פריך הש"ס לריב"ק הא לשיטתו ה"פ פוטר מים ראשית מדון קודם שטוענים לפניו מצוה לומר להם אי פשרה בעיתו ומתחיל בפשרה. ולפני התגלע הריב נטוש היינו קודם שיאמר איש פלוני וגו'. ולת"ק אפשר לומר דמפרש פוטר מים ראשית מדון הייני כששומע מחלוקות קודם שיביא לפניו לדין מצוה לרדוף אחריהם שיעשו פשרה כמעשה אהרן ולפני התגלע הריב קודם שיאמר איש פלוני כו' הרשות בידך לנטוש הריב וצ"ע:
אף הפשרה צריכה הכרעת דעת. כ' הי"מ אף הפשרה דשמעינן מדכתיב משפט משפט צריכא הכרע דעת אימת יעשה פשרה ואימת דין דליכא למימר לעולם יעשה פשרה דא"כ קשה דידיה אדידיה דחד משפט דין הוא אלא כר"ש בן מנסיא ע"כ. ואינו מחוור מי איכא למ"ד דמותר לעשות פשרה אחר גמר דין כמפורש בבבלי אלא מחוורתא כמ"ש בקונט' ודייק מדמוקמינן חד משפט לפשרה ש"מ דפשרה היא כעין דין שאסור להטות הפשרה. ובבבלי פ' אד"מ אמרי צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה ופירש"י צדק דין שלך וצדק פשרה שלך שלא תרדוף את האחד יותר מחבירו:
ויהא החזק אויבו. פירושי בקונט' הוא כפי' תוס' אבל רש"י פי' חזק מטריח הדיינים אבל גירסתינו דלא דפירושו. גם קרא דלא תגורו כו לא משמע כן:
הרי שהיה יושב אצל הדיין כו'. בבבלי הגירסא הרי שהיה יושב לפני רבו ע"ש פירש"י. ומדברי תוס' נראה שגירסתם בבבלי היא כגירסתינו שכתבו בד"ה לא תכניס את דבריך גבי רש ועשיר לא שייך לשון. יראה כו' אלא לחלוק לו כבוד ע"כ ואי גרסי' רבו הא איכא יראת רבו:
וליפרע מאותו האיש. כ' הי"מ וקשה מה טירחא איכא קמי קוב"ה ע"ש. ואי קאי אדיין לק"מ מ"מ ראוי הוא לעונש כדשלח שמעון בן שטח לחוני המעגל וכדמצינו ברבא שנענש שהטריח את קונו. א"נ שגורם הדיין לצער את (המזכה) [הזכאי] שמעותיו נאבדים ואין אתו יודע על מה:
רמ"א מפסדת כתובתה בשלשה כו'. רש"י פי' הסוגיא כשיטת רבי מנא ור"ת כר' יוסי. כ"כ תוס' בסוגיין ור"ת הקשה אפירש"י הא גבי אונס ומפתה קתני לה שהן קנסות ועוד בכל דוכתא שמזכיר מוציא שם רע הוי לענין ק' סלעים ע"כ. ונראה אף דזו היא דקשיא לר' יוסי מ"מ ר' מנא סובר אף דהכא לא איירי במאה כסף כיון דבכל דוכתא תני להו בהדדי ונערה מאורסה נמי הוצאת ש"ר היא שהוא אומר לא מצאתי לבתך בתולים הלכך לא חשיב תנא לומר והמוציא ש"ר. עוד הקשה ר"ת ג' דמתני' מומחין הן ובכמה דוכתין אשכחן שדנין דיני כתובה בבבל ע"כ. ונראה סובר רש"י דיני כתובה ודאי דנין בבבל כשאר ד"מ דעבדינן שליחותייהו דשכיחי אבל להפסידה כתובתה בטענת פ"פ אין דנין דלא שכיח ובעינן מומחין. עוד כתב ר"ת מה שפירש"י חוששין ללעז מתוך שיטעון כו' אין לשון לעז נופל ע"ז אא"כ הוא שקר ע"כ. ולפמ"ש בקונט' לק"מ גם דעת רש"י נראה כן. עוד כתב ר"ת ועוד דקאמר דונו לי מיהא דיני ממונות מי דוחקו לכך כל זמן שאין האשה תובעת אותו כתובתה ע"כ. וי"ל כיון דאם הדין עמו אסורה לו כמ"ש תוס' כתובות דף י' ע"א לעולם אינו נאמן להפסיד כתובתה אא"כ נאסרה עליו א"כ צריך פס"ד מיד גם לפטור ממזונותיה גם דברי הרא"ה בכתובות דף י' מפורש דדוקא בדטעון לאלתר הוא דנאמן אבל לאחר זמן אינו נאמן ע"ש. עוד הקשה ועוד דקאמר תבעו ממון בשלשה תבעה מיבעיא ליה ע"כ. וי"ל כיון שמוציא ש"ר ואומר פ"פ מצאתי דינו עם אביה וכ"פ רש"י המוציא ש"ר לא מצאתי לבתך בתולים ובא להפסידה כתובתה. ועוד הקשה מה שייך תביעה שאינו בא אלא לפטור עצמו מכתובתה ע"כ. וי"ל ודאי הבעל תובע נמי הפסד סעודתו אלא חכמים לא האמינוהו אלא להפסיד כתובתה. עוד הקשה במקום דאיכא נפשות משמע דבההוא ממון איירי ע"כ. וי"ל כיון דפריש ר"ח בא לגבות ממון מבעל בשלשה משמע דסיפא ובמקום דאיכא נפשות כשתבע הבעל איירי כמ"ש רש"י לקמן. עוד הקשה מהרי"ף לר"מ דאית ליה כתובה דאורייתא אינו נאמן להפסיד כתובתה כדמוכח פ"ק דכתובות דאר"כ חכמים תיקנו כו' ע"כ. וי"ל רבא דקאמר התם חזקה אין אדם טורח כו' סובר אפי' למ"ד דאורייתא נאמן דאית ליה לבעל תרי חזקה דממילא וחזקה דאין אדם כו' והא אית לה חזקת הגוף לבדה. להך נאמן אפי' בלא עדים וכ"נ מדברי רש"י שם בכתובות. והכא רבא הוא דאמר חוששין ללעז. ועי' ברא"ה והריטב"א שם. ולפי' ר"ת צ"ל דהכחשה בלא הזמה חייב ק' סלעים כמ"ש תו' דף ח' ע"ב בד"ה והביא כו'. וכתב הנ"י דהיינו טעמא דרש"י דפליג אר"ת דסובר בהכחשה אינו משלם ק' סלע ודייק ליה מקטנה דלאו בת סקילה היא לא משלם עלה קנס ש"מ דוקא כשבא להרגה הוא דחייב מלקות וקנס אבל בלא"ה לא. ור"ת סובר הטעם משום דלאו בת עונשין היא ע"כ ותימא לי הא גם מדברי רש"י נראה מפורש אפי' היכא דליכא מיתה משלם כסף שכתב בד"ה אביי אמר כו' ר"מ סבר תו ליכא ד"נ ובג' סגי למידן ד"מ דכי נמי יוזמו העדים ישלם ק' כסף ע"כ והכא ליכא מיתה כלל וצ"ע. וראיה לדברי ר"ת מגמרא דערכין דאמרינן מצינו האומר בפיו והיינו מוציא ש"ר חמור מעושה מעשה ופריך אמאי דלמא משום דגרם לה קטלא אמר רבא כי הוציא ש"ר על ש"ר שהוציא. (והרב המגיה בס' מ"ל פ"ג מה' נערה לא ראה דברי הרא"ה והריטב"א שמקשים קושיא זו). וי"ל קרא. קמ"ל דעיקר חיובו משום שהוציא ש"ר אבל לעולם אינו חייב קנס אא"כ בא להרגה. וכ"מ מדברי הרא"ה ע"ש. וראיה לפסק רש"י והרא"ה והריטב"א מירושלמי כתובות (פ"ד ה"ד) לעולם אין הבעל לוקה ואינו נותן ק' סלע עד שיסקלו העדים. ומהתימא שלא הביאו הראשונים דברי הירושלמי אלו וצ"ע. ועי' מה שכתבתי כתובות ירושלמי שם בתו' בד"ה לעולם כו'. וסוגיא זו סייעתא לרש"י דגם בבבלי איכא אמוראי. דוקא עולא ורבה מפרשי פלוגתא לענין הפסד כתובה אבל לאביי י"ל לענין כסף נמי איירי כמ"ש רש"י בד"ה אביי כו' כמ"ש בסמוך. אלא דקשיא לי לפירש"י מאי פריך הבבלי לעולא מברייתא דתבעו ממון וכו' לוקמי בתובעו ממון במקום שאי אפשר לבוא לדיני נפשות כגון מיד לאחר אירוסי בא עליה או שקידשה בביאה בשלשה תבעו נפשות כלומר במקום שאפשר לבוא לידי ד"נ בכ"ג וי"ל שנראה לו דוחק למיקום ברייתא בהכי דמאי קמ"ל. לפ"ז יש ליישב קושית תו' בד"ה חוששין כו' וא"ת אביי כו' ע"ש דאינהו מוקי לברייתא תבעו ממון במקום שא"א לבוא לד"נ כמ"ש וקמ"ל דוקא במקום שא"א להיות ד"נ אלא ממון הוא דבשלשה אבל היכא דאפשר בד"נ אע"ג דהשתא ליכא ד"נ כגון דלא התרו בו אפ"ה דנין בכ"ג. ותו' תירצו לדידהו תבעו ממון היינו שלא התרה בה כלל כו' ע"כ. ודאי לרש"י ליכא לתרוצי כן כיון דאכתי איכא למיחש לד"נ שע"י קול יבואי עדים אחרים שהתרו בה:
אבל במוציא שם רע כו'. עי' בקונט'. ולישנא קמא קשה אם לא מצא עדים אין קנס ומלקות כמ"ש בסמוך ואיך קאמר אבל במוציא ש"ר כו' שם נותן ק' כסף כו' וא"ל דהא דקאמר אבל. במוציא ש"ר פירושו שהביא הבעל עדים כו' כדפרישית בלישנא בתרא דא"כ קשה הל"ל אבל בנערה המאורסה ובא להרגה מקום שנסקלת שם מפסדת כתובתה וכ"ש מוציא שם רע ונראה דל"ב עיקר ועי' מ"ש בסמוך בד"ה ואתיא כו':
אבל בנערה המאורסה כו' עי' בקונט'. ובכתובות כתבתי דיש לקיים גירסה שלפנינו וה"פ ר' מנא אומר בנערה המאורסה פליגין שהביא הבעל עדים בעודה ארוסה שזינתה תחתיו אבל במוציא ש"ר שהביא עדים אחר הנישואין ד"ה מקום שהעדים כו' ור"י בר' בון אמר במוציא ש"ר פליגין אבל בשהביא עדים בעודה ארוסה ד"ה במקום שנסקלת מפסדת כתובתה ובהא פליגי ר' מנא סובר מוציא ש"ר לד"ה דין אחד הוא אבל סקילה והפסד כתובה פליגי לר"מ שני דינין הן ורבנן סברי דין אחד הן ור"י בר' בון סובר סקילה והפסד כתובה ד"ה דין אחד הן דחד טענה לשניהן ובמקום שחייבת סקילה מפסדת כתובתה אבל מיתה ומאה כסף שני דינין הן דפעמים שאינה בסקילה ואינו נותן ק' כסף כגון בבוגרת או שבאו העדים מאליהן ודומיהן:
ואתיא דר' מנא כו'. בקונט' כתבתי רבנן דאמרי בכ"ג הואיל ותבע נפשות תחלה. וקשה מאי איכא דתבע נפשות תחלה השתא מיהא ליכא נפשות וי"ל בחוששין לכבוד הראשונים פליגי. לפ"ז קשיא לי אבבלי בסוגיין דמשני רבא בדאיכנף כ"ג ואיבדור להו ואמר דונו לי מיהת ד"מ. לישני בשדנו כבר את העדים וקמיפלגי אי מצי האב לדון אח"כ אמאה סלע בשלשה. וביותר קשה קושיא זו לשיטת ר"ת וי"ל פשיטא ליה לרבא דר"מ מודה בהא דבעינן כ"ג ולשון הש"ס בבלי משמע כן דגרסינן שם וחכמים אומרים תבעו ממון בג' תבעו נפשות בכ"ג בשלמא לרבה כו' תבעו נפשות תחלה אפי' ממון בכ"ג. הרי דדוקא רבנן ס"ל דבכה"ג אף ממון בכ"ג אבל לר"מ אפילו בכה"ג ממון בג' וי"ל:
הלכה ב
משום רי"א בכ"ג. פירש הר"ב אתיא רשע רשע כתיב הכא והרשיעו את הרשע וכתיב התם אשר הוא רשע למות מה להלן בכ"ג אף כאן בכ"ג. ותימא אף שבבבלי דף י' אביי הוא דאמר כן מ"מ רבא פליג ואמר טעמא דר"י דמלקות במקום מיתה עומדת. ועוד תימא הא רבנן נמי אית להו גז"ש דרשע רשע כדאמרינן בבבלי דמכלתין דף ל"ג א"כ למה פליגי ואמרי דסגי בג' ויותר תימא לי אמ"ש תו' דף ל"ג בד"ה אתיא כו' תימא תיקשי לרבא מברייתא דהכא דקאמר בפ"ק מלקות תחת מיתה עומדת ולית ליה גז"ש דרשע רשע ע"כ. טפי ה"ל להקשות כן אחכמים דפליגי ודוחק לומר דהך ברייתא אתיא כר' ישמעאל דהא סתמא דש"ס מייתי הך גז"ש כמ"ש תו' שם. והתי"ט לא הרגיש בזה וצ"ע:
עיבור החדש. פי' הר"ב קדוש החדש ואיידי דבעי למיתני עבור השנה תני נמי עבור החדש ע"כ. וקשה הא מפורש בגמרא בבבלי אמר אביי תני קדוש החדש. היינו שמגיה המשנה וכ"ה בגמרין לית כאן עבור החדש אלא קדוש החדש. הרי לאביי לא אמרינן איידי. וכן בדין דמ"ד איידי קאמר דקמ"ל חישוב הוא אין קדוש חדש לא וכר"א כמפורש בבבלי דף י' וקשה הא רבא ורב אשי פליגי אדאביי ואינן מגיהין מתני' לכך נראה שיש ט"ס בדברי הר"ב וגרסינן חישוב החדש ואיידי כו' והיינו כפירוקא דרב אשי דהוא בתרא. ומעתה אין מקום לדברי התי"ט. והרמב"ם כתב פ"ה מה' סנהדרין עיבור החדש בשלשה ע"כ. ותימא הא רב אשי דהוא בתרא ניחא ליה טפי למוקמי מתני' דלא כהלכתא וכר"א דאמר אפי' בזמנו אין מקדשין אותו מלפרש כרבא וכיון שכן אנן דלא קיי"ל כר"א ה"ל למימר קידוש דלא נטעה לומר חישוב אין קידוש לא. ועוד הא תניא כוותיה דאביי דגרסינן קידוש החדש גם סוגיין כוותיה דאביי אזלי וצ"ע. ועמ"ש לקמן בתו' בד"ה שמואל כו'. ובתו' בד"ה לעיבור כו':
ר"א בעי מכות בכ"ג כו'. כתב הרמב"ם פ"ה מה"ס מכות בג' ואע"פ שאפשר שימות כשמלקין אותו. וכתב הלח"מ ומ"ש ואע"פ כו' לאפוקי ממה שאמרו בירוש' ר"א בעי כו' ע"כ. ודברי תימא הם מה הועיל הרמב"ם בדבריו הא לא תירץ מידי אקושית ר"א וטוב לו השתיקה. ונראה שהרמב"ם מפרש הא דקאמר רבא טעמא דר"י מלקות במקום מיתה עומדת היינו משום דזימנין מתים ע"י מלקות כמ"ש תו' בד"ה מלקות כו' אף דאומדין אותו מ"מ כיון דפעמים טועין באומד ולא קפיד קרא על מיתתו ש"מ דהמלקות במקום מיתה עומדת ופריך הש"ס א"ה אומדנא ל"ל כו' נימא דלא בעינן אומד כלל ולא קפיד קרא אמיתתו של זה. ודלא כמ"ש תו' ע"ש. ורבנן סברי כיון דבאומד נפשות סמכינן אתרי כדאמרינן ביומא בבלי דף פ"ג ולא אזלינן בתר רוב דיעות א"כ אין חילוק בין ג' לכ"ג דאף בב"ד של כ"ג אם שנים אומרין להקל אזלינן בתרייהו ונכון הוא:
ושבעה אנשים מרואי פני המלך מכאן כו'. רש"י פירש דאחשורוש קאי וכתב הי"מ אשתמיטתיה סוגית הירושלמי ע"ש. ונראה שלא היה זה בגירסתו וכן מוכח מדברי תו' דכתבו שכן מוכח בירושלמי דקאי אשבעה אנשים הנזכרים בירמיה דמונה אותם גבי סנהדרי גדולה והכי איתא התם אית תנא תני ע"א כו' ע"ש ואס"ד שהיתה גירסתם כגירסא שלפנינו מה להם להביא ראיה מסנהדרין הלא דברי ר"ת מפורשים כאן. וטעמו דרש"י נראה שסובר שאין ראיה מקרא דירמיה דשנים הנוספים סופרי הדיינין היו כדמסיק. וכפירושו סוף ירמיה כתב השנים חשובים ולא חשובים היו:
מיכן לסנהדרי גדולה כו'. כתב הי"מ מייתי ראי' דסנהדרי גדולה שבעים היו דכל הני שלקח שר הטבחים מסנהדרין היו ע"ש. ואין נראה דא"כ ה"ל למימר מכאן לסנהדרי גדולה שהן שבעים. והנכון כמ"ש בקונט' דסד"א דבעינן דוקא כהנים ולויים דכתיב ובאת אל הכהנים הלוים קמ"ל דמצוה שיהיו בסנהדרין כהנים אבל השאר אפי' ישראלים כמ"ש הרמב"ם פ"ב מה"ס. ולכך כתיב שרים כהן הראש ולפני כהן לומר שלא היו בהם כהנים אלא אלו:
ולמה קורהו סריס. עי' בקונט'. כן פירש הי"מ. וקשה דיונתן תרגם והיו סריסים ויהון רברבין וכו' ואפי' למ"ד סריסים ממש אין זה פחיתות. ונראה דסובר הש"ס סריס סתם משמע סריס ממש לכך מפרש ליה שהיה מסרס את ההלכה כי הוא היה המכריע אם היו חולקים בדבר ל"ה אוסרים ול"ה מתירים הוא היה המכריע. אך קשה ממ"נ במאי איירי אי בד"מ ואיסור והיתר הא תנן לקמן פ' אד"מ דיני ממונות הטומאות כו' מתחילין מן הגדול ואי בד"נ הא בעינן תרי רבו על המזכים כדתנן לקמן בפירקין וי"ל לעולם בד"נ וכגון שיש ל"ו מחייבין ול"ד מזכין נמצא שבהכרעתו הדבר תלוי. א"נ בפסול משפחה וכדא"ר הושעיה לקמן פרק אד"מ. ואתיא הך סוגיא כמ"ד והיו סריסים שנסתרתה עכו"ם בימיו:
שמואל אמר אין כו'. לפמ"ש בקונט' י"ל שהרמב"ם שכתב עיבור כמ"ש לעיל בד"ה עיבור כו' אדשמואל סמיך. אך לא קיי"ל כשמואל דאמר אין קה"ח פחות מעשרה כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהקה"ח אין מקדשין אלא בשלשה. גם קשיא לשמואל מתני' דפ' בני העיר דקחשיב לכל הני שהן בעשרה ולא קחשיב להא דשמואל וי"ל תנו ושייר דהא לא קחשיב נמי הא דבעינן קידוש השם בעשרה כמפורש בבבלי סוף פרק בן סורר ומורה דף ע"ד:
פשיטא דלא סליק כו'. בקונטרס פירש אי דקרובים פסולים לקידוש החדש וכ"ה בבבלי פ' אד"מ דף ל"ו קידוש החדש אב ובנו אין מונין להן אלא אחד. ובבבלי ר"ה ר"פ ראוהו ב"ד אמרינן מוציאה לרבים אינו מקדש יחידי דאין לך מומחה לרבים גדול ממשה וא"ל הקב"ה עד דאיכא אהרן בהדך ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד. וקשה כיון דבקידוש החדש אב ובנו אין מונין להן אלא אחד א"כ מאי מהני דהוה אהרן עמו ויותר קשה לתו' דאמרינן שהוסיפו עלייהו עוד אחד וצ"ע:
יקרוני ז' זקנים כו'. הרמב"ם לא כתב כלום דעיבור השנה צריך זקנים. ומ"ש פ"ה מה' קה"ח שקידוש החדש ועיבור השנה אין עושין אלא סנהדרין שבא"י או ב"ד הסמוכים בא"י ע"כ אין נראה שהסמוך נקרא זקן. ונראה שטעמו דבבבלי דף י' מייתי הך ברייתא דר"ג ולא תני בה זקנים ש"מ דסובר שגם לעיבור השנה א"צ זקנים אלא אפי' חבירים כשרים. ובפ"ד מהל' קה"ח כתב אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה כיצד יאמר ראש ב"ד הגדול לפלוני ופלוני מן הסנהדרין היו מזומנין למקום פלוני כו' ע"כ. משמע שם שהראש ב"ד בעצמו צריך לומר מי הם המזומנין וקשה א"כ למה לא ידע ר"נ מי הוא שעלה שלא ברשות אלא ודאי שהראש ב"ד אומר סתם להזמין ז' כמ"ש בקונט' שאמר סתם לשלוחו. (והי"מ כתב שכן פירש"י ולא נמצא כן ברש"י שלפנינו) ונראה דהרמב"ם דייק מהבבלי שלא היה הטעות מהשליח דא"כ מאי קאמר ולא שמואל הקטן היה אלא איניש אחרינא ומחמת כיסופא הוא דעביד. הא בכולן היה הספק אלא ודאי ר"ג הוא שהזמינם אלא שנשכח ממנו מי היו אותן אנשים שהזמינם. והי"מ כתב מי הוא שנכנס שלא ברשות ירד ואמר שמואל אני עליתי שלא ברשות ומפרש בבבלי שאיש אחר היה כו' וא"ת והא נפיק מיניה חורבה שמא יאמרו לו שירד ותתעבר השנה באותו שלא היה מזומן וי"ל דסמך שלא יורידוהו מפני הכבוד ואם יקרה שיאמרו לו לירד יבקש מר"ג שיניתוהו שם לראות והכי תני בבבלי שא"ל שב בני שב ע"כ. ולפום סוגיין לק"מ שכולן היו כשרים לעיבור שהרי הזמינם כולן מיהו להבבלי קשה. אבל תירוצו אינו מחוור מה בכך שהוא שם הא מיהת אין מונין אותו נמצא שמעברין השנה בשאינן מזומנין וצ"ע. לכך נראה שגם בבבלי ה"פ שלא גמרו הדבר בו ביום ומה שאמר ר"ג שב בני שב ה"ק כיון שאין רצוני לעבר היום מותר אתה לישב. ולפ"ז ליתא למ"ש המפרש ה' קה"ח מכאן מוכח שאפשר לישב שם מי שאינו מזומן ללמוד הלכה למעשה וצ"ע:
ומה אלדד ומידד. כתב הי"מ ר"ג ידע דשמואל לא עלה שלא ברשות ואמר ומה אלדד ומידד אע"פ שהיו מהנמנים למנין הזקנים ברחו מי השררה ולא יצאו האהלה כ"ש את שכל ישראל יודעים שאם יש שנים כאלדד ומידד אתה אחד מהם שלא תעלה שלא ברשות ואפ"ה לא עיברוה ביום ההוא כו' ע"ש כמה רחוקים דבריו מן הפשט. גם קשה אף שלא עלה שמואל שלא ברשות מ"מ היה יכול לעבר שהרי כולם היו מזומנים ואם שמואל מוחל על כבודו אין בזה הפסד שמ"מ אפשר לעבר בהנותרים ועוד מאי ק"ו הוא זה הרי הוא אומר שלא עלה שלא ברשות לשם שררה אלא ללמוד הלכה ועוד מאי קאמר אמרתי. לכן פירש שבקונט' עיקר והוא נכון:
תני סנהדרין שראו את ההורג. בקונט' הגהתי את ההרוג משום דקשיא אי בראו ההורג עדות ל"ל הא ודא לא היו עורפין שהרי צריכין לומר ועינינו לא ראו והרי ראו ואי משום ב"ד אחר שלא יבואו לעשות ע"ע א"כ בכל הרציחות כולן נקבל עדות שראו את ההורג כדי שלא יבוא לידי ע"ע אלא ודאי לא חיישינן לב"ד אחר ועוד מ"ש ב"ד דנקט אלא ודאי כיון דאינהו יצאו למדוד ראוי שיעשה העגלה על ידיהן א"כ משמע שהן הב"ד ולא אחרים אך דוחק הוא לפרש סוגיין כן ונראה דבהא פליגי אי לד"מ דמיא עדות זה עד הרואה נעשה דיין או לד"נ דמיא אפי' עד הרואה אין נעשה דיין א"נ לכ"ע לד"מ דמיא וקמיפלגי בפלוגתא דרש"י ותו' אי מודה ר"ע בד"מ או לא ותרווייהו אליבא דר"ע. ולפ"ז צ"ל דלעולם אין דנין ע"ש ראייתם אלא הגדה בעינן. וא"ת לא תהא שמיעה גדולה מראייה ועדים ל"ל וי"ל שראוהו בלילה כדמשני בבבלי בר"פ ראוהו ב"ד. ותו' כתב שם בד"ה לא תהא שמיעה גדולה מראייה פירש בקונט' דהא גבי עדות החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש ובחנם דחק דאפי' בד"נ אמרינן הכי בפרק החובל אם ראוהו ביום ע"כ. וט"ס יש כאן וצריך להיות דאפי' בדיני ממונות אמרי' כו' וה"פ רש"י דחק לומר כן כדי לפרש סתמא דש"ס אפי' כר"ע ובחנם דחק דבד"מ מודה ר"ע דאמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראייה. ורש"י לשיטתו ותו' לשיטתן וז"ל תו' בפ' החובל דף צ' ע"ב כגון שראה בלילה פירש בקונט' ור"י נשיאה כר"ט ס"ל ובחנם פי' כן דאפי' כר"ע ניחא דלא גמר מד"נ כדפירש' לעיל ע"כ. הרי דסובר רש"י דלר"ע אין חילוק בין ד"מ לד"נ אלא בקה"ח לחוד הוא דמודה ותו' סברי בד"מ מודה ר"ע וכ"כ בר"ה [דכ"ו] בד"ה דרחמנא כו' ע"ש. והמהרש"א בר"ה לא ירד אל המכוון בזה ע"ש. והרמב"ם פ"ה מה' עדות פסק בין בד"נ בין בד"מ אין עד המעיד נעשה דיין אבל עד הרואה נעשה דיין. וכתב הכ"מ דפוסק כר"ט דרבו דר"ע הוא. וכבר השיגו הלח"מ מההיא דפי"א מה' מלוה ע"ש. ול"נ דראיית הרמב"ם מהא דגרסיגן בסנהדרין דף ע"ח אמר רבא ההורג את הטרפה פטור וטרפה שהרג בפני ב"ד חייב שלא בפני ב"ד פטור בפני ב"ד מ"ט חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך שלא בפני ב"ד פטור דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה ולאו שמה עדות. וכ"כ הרמב"ם פ"ב מה' רוצח. הרי מפורש שאף בד"נ אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראייה אם ראוהו ביום כמ"ש תו' בסנהדרין שם ודלא כר"ע דאמר כולן נעשו עדים דכיון דחזו דקטל נפשא לא מצי חזו ליה זכותא נמצא דלכך פסק כר"ט דרבא פסק כוותיה וזה ברור. ומ"ש הלח"מ בה' עדות שם אך קשה אי רבינו פסק כר"ט א"כ לתירוצא בתרא דאבע"א דאמרינן פ' החובל ר"ט איירי ביום ואפ"ה מקצתן עדים ומקצתן דיינים ואינן יכולים לעשות מעשה ע"פ ראייתם ואמאי הא בד"מ אמרינן דעושין דין ע"פ ראייתם ודוחק לומר דרבינו אינו פוסק כל"ב ע"ש שדחק הרבה בתירוצו. ובמחילת כבודו דבריו תמוהין דודאי מודה האבע"א דלא אר"ט מקצתן נעשו עדים כו' אלא בראהו בלילה אבל ביום עושין מעשה ע"פ. ראייתן דלא תהא שמיעה גדולה מראייה דסברא הוא וליכא קרא דפוסל הדיינים שראו. ולשיטת רש"י כוונת האבע"א לומר דר"י נשיאה כר"ע נמי ס"ל ולתו' בא לומר אפי' אם היה מעשה דחלון בלילה נמי ניחא. ותדע דאי ס"ל לר"ט דלעולם אינן יכולין לעשות מעשה ע"פ ראייתם א"כ קשיא הא דרבא דלא כמאן דגבי טרפה ליכא למימר מקצתן נעשו עדים דא"כ הדר ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימו. וכ"כ תוספת בסנהדרין שם. ואם נדחק לומר דרבא כתירוצא קמא ס"ל מ"מ אין כאן מקום קושיא על הרמב"ם דפסק כרבא וכמ"ש. וראיתי להרמב"ן בספר מלחמות פ' האשה שנתארמלה שכתב דהך שינויא בתרא דפ' החובל בא לומר דאפילו ביום אין דנין עד שיעידו בפניהם והכא מסקנתא דשמעתתא גם נראה מדבריו דסובר דהלכתא כר"ע ולא כר"ט ע"ש. ולפמ"ש הדין עם הבעה"מ בזה ונראה עיקר דהלכתא כר"ט בהאי ובהגהות מיימוני בה' עדות כתבו אדברי הרמב"ם וכן פירש ר"י כו' ע"ש משמע מדבריהם דהרמב"ם פוסק כר"ע ותימא דדברי הרמב"ם מבוארים דפסק כר"ט וכן בדין דרבא כר"ט ס"ל כמ"ש וצ"ע:
ועבדין כן. גרסינן בבבלי שבועות דף ל' אמר רבה בר"ה האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לב"ד דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא יזול. וכתב הרדב"ז ח"א סי' קי"ט יש מי שאמר מדקאמר לא ליזול שאפי' רצה לילך ולמחול על כבודו אין לו לילך ולבזות תורתו כו' הלכך אם רצה למחול על כבודו ולמיזל לאסהודי הרשות בידו ע"כ אבל לשון הרמב"ם משמע דאסור וז"ל ריש ה' עדות היה העד חכם גדול והיה בב"ד פחות ממנו בחכמה הואיל ואין כבודו שילך לפניהם עשה של כבוד תורה עדיף ויש לו להמנע ע"כ. אך מסוגיין מתבאר דשרי וכדעת הרדב"ז והיינו דשאל ר"ה ועבדין כן. מיהו מבבלי דמכילתין דף י"ח מוכח דאסור דגרסינן שם כה"ג מעיד והתניא והתעלמת כו' ודחק הש"ס טובא וקשה לישני הא דמעיד היינו אם רוצה למחול על כבודו משא"כ מלך אינו מעיד אפי' רוצה למחול על כבודו שאין כבודו מחול אלא ודאי שאף ת"ח אסור לו למחול על כבודו. ואפשר סובר הרדב"ז לחלק בין כה"ג לת"ח ועמ"ש לקמן ריש פ"ב בד"ה אין מלך כו' ונ"ל להביא ראיה לדברי הרדב"ז מהא דתנן פ"ב רי"א אם רצה לחלוץ או לייבם הרשות בידו ואמרו שם טעמא דר"י מצוה שאני ע"כ לא פליגי חכמים אדר"י אלא ככה"ג אבל בת"ח מודו:
ושרי ר"ה גרמיה כו'. וקשה למה לא דן ר"ה בעצמו ולא תהא שמיעה גדולה מראייה ודוחק לומר דמעשה דר"ה הוה שראה בלילה ונראה דר"ה עד יחידי היה ולא היה יכול לדון יחידי שישבע שהרי הוא ידע שטענותיו שקר גם לא היה יכול לחייבו כיון שלא היה אלא עד אחד. אך קשה כיון שיחיד מומחה דן יחידי אי אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה אין זה בכלל עדות ולמה לא יחייבו ואפשר לחלק וצ"ע:
מהו מקודש מקויים בבבלי דף י' גרסינן רב אשי אמר חישוב קתני ומתני' ר"א היא דאמר בין בזמנו בין שלא בזמנו אין מקדשין אותו שנא' וקדשתם וגו'. וקשה סתמא אסתמא דהכא תנן סתמא כר"א ובר"ה פ"ב תנן ראש ב"ד אומר מקודש. ולפום סוגיין ניחא דמקודש היינו מקויים. אך קשה דתנן התם בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו מקדשין אותו ראב"צ אומר נראה בזמנו מקדשין אותו שלא בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים מדראב"צ מקדש ממש קאמר ש"מ דאף ת"ק מקדשין ממש קאמר וי"ל הך ת"ק ודאי כראב"צ ס"ל דמקדשין ממש אבל לאו סתמא מיקרי ועי' ברא"ש ר"פ מקום שנהגו:
מתניתא אמרה כן ראש ב"ד אומר מקודש. וקשה מאי ראיה הא מתני' לא איירי אלא לאחר שנשאו ונתנו בדבר והסכימו לקדש החדש והא דמתחילין מן הגדול היינו שאומר תחלה דעתו אם לקדש או לעבר ועוד הא לא קאמר אלא ראש ב"ד אבל שאר הדיינים לא אמרו אלא כשאר כל העם. וראיתי להמפרש שכתב פ"ד מה' קה"ח בקידוש החדש מתחילין מן הגדול כמש"ל אחר שתתקיים העדות של קה"ח ראש ב"ד אומר מקודש וכל העם כו' כבוד לראש ב"ד להתחיל בקידוש לפני מי שגדול ממנו ע"כ. וכולא סוגיא לא משמע כדבריו. גם לשון מתחילין מן הגדול משמע דלענין משא ומתן בדין איירי כלישנא דמתני' פ' אד"מ. גם הא דמשמע מדבריו שמפני הכבוד ראש ב"ד מתחיל לומר מקודש. לא משמע כן בבבלי ר"ה דף כ"ד דיליף התם מקרא דכתיב וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל:
וההן ביתא דלרע לא נהגין כן. עי' בקונט'. ועוד נ"ל לפרש דאבית רבי קאי דגרסינן בבבלי לקמן פ' אד"מ דף ל"ו מניינא דבי רבי כולהו מתחילין מן הצד מחמת ענוה ולא שמיע כו' כלומר ולא שמיע לר' זבידא הא דר"י דמדבריו שמעינן דחיובא הוא דאיכא בקה"ח להתחיל מן הגדול מדחזינן בעיבור השנה מתחילין מן הצד אלא ש"מ דהיינו טעמא דכתיב וידבר משה את מועדי ה' וגו' דמצוה בגדול ושל בית רבי אע"ג דבשאר מנינים מתחילין מן הצד בקה"ח מתחילין מן הגדול:
לעיבור החדש מתחילין מן הגדול ולעיבור השנה מתחילין מן הצד. כתב הרמב"ם פ"ד מה' קה"ח בעיבור השנה מתחילין מן הצד ובקידוש החדש מתחילין מן הגדול. וכלשון הזה הגירסא בר"ה פ"ב. והמפרש לא הראה מקומו מאין יצא להרב דין זה. ומדכתב כאן עיבור וכאן קידוש משמע קצת כדברי המפרש שכתבתי בסמוך אך אינו מוכרח דלכך כתב קידוש החדש דעיבור ממילא הוא וכראב"צ אם לא נראה בזמנו כו' והיינו כאביי וכשמואל ועמ"ש לעיל בתו' בד"ה עיבור כו'. והרמב"ם פי"א מה"ס כתב דיני ממונות הטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול ד"נ מתחילין מן הצד. ולא קחשיב קה"ח ברישא ולא עיבור השנה בסיפא. ואפשר שנקט לשון המשנה דפ' אד"מ כמנהגו. אך קשה למה שייר אותן התנא. ובקונט' כתבתי בקה"ח הכל תלוי בעדים לכך מתחילין מגדול וקשה הרי פעמים שמאיימין על העדים כמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' קה"ח א"כ הדבר תלוי בב"ד לכך נראה עיבור השנה חמיר הצריכו להתחיל מן הצד אבל קה"ח דקיל דסגי בשלשה הקילו בו כדיני ממונות:
אלא בעיבורה שהוסיפו לה חכמים ל' יום. מלשון זה משמע דאדר שני תוספות ומשמע נמי דאדר הסמוך לניסן מלא עבדינן ובירושלמי מגילה [פ"א ה"ה] פליגי בה אם אדר ראשון או שני תוספות. גם אמרינן התם אדר הסמוך לניסן לעולם חסר. מיהו לפמ"ש תו' ר"ה דף י"ט מסיק רצו ירח רצו ל' יום. ונראה דל"ג דא"ר יעקב אלא א"ר יעקב כו' והש"ס דמשני אין מן הדא לית את ש"מ כלום ה"ק י"ל רצו ירח רצו ל' יום. ועמ"ש בירושלמי מגילה בד"ה לעולם כו' והגה שכתבתי כאן נראית עיקר. והרמב"ם השמיט דין זה שצ"ל הרי השנה מקודשת בעיבורה שהוסיפו לה חכמים ולא ידעתי טעמו. גם השמיט הא דאמרינן בסמוך מי הוא שנכנס תחלה לעיבור השנה ולקה"ח וצ"ע:
חסל ר"ח ויתיב ליה כו' כתב בש"ע א"ת סי' ק"ב סעיף ה' אם השלים תפלתו והיה אדם אחר מתפלל מאחוריו אפשר לפסוע ג' פסיעות עד שיגמור זה שאחריו תפלתו שלא יעבור לפני המתפלל. וכתב המג"א לפירש"י משמע דמותר לפסוע לאחוריו רק שאסור לעבור לפני המתפלל לשוב למקומו ואפשר סובר רש"י ר"י היה עומד קצת מרחוק מרב שהיה יכול לפסוע ג"פ א"כ אין ראיה משם אבל מירושלמי יש ראיה עב"י ע"כ. ותימא איך אפשר לומר שר"י לא היה עומד ממש מאחורי רב בענין שהיה יכול לפסוע ג"פ אבל לא היה יכול לעבור למקומו א"כ מאי קאמר הש"ס ש"מ מתפלל תלמיד אחורי רבו הא לא היה עומד אחוריו ממש. וא"ל כוונת המג"א שהיה המרחק בין רב לר"י יותר מד' אמות שכשיפסע ג"פ אינו עובר לפני המתפלל שאין איסור אלא לעובר תוך ד' אמות. דעדיין קשה מאי מוכיח מהכא הש"ס דמותר לתלמיד להתפלל אחורי רבו ודחק לשנויי ר"י תלמיד חבר היה. הא חוץ לד"א לכ"ע שרי לתלמיד להתפלל אחורי רבו. ואפי' לפני רבו כתב המג"א סי' צ' שרי חוץ לד"א. ומ"ש מירושלמי יש ראיה כוונתו לסוגיין דמינה מביא הב"י שם ראיה. ואיני רואה שום ראיה מכאן די"ל לאחר שפסע ג' פסיעות הדר ישב ליה במקומו שלא לעבור. וע"כ לומר כן דאי המתין גם עם הג"פ איך ישב ליה דה"ל כיושב באמצע תפלתו. וכ"ת איך ישב הא אסור לישב תוך ד"א של תפלה י"ל שהיה עוסק בתורה או בשבחים דשרי כמ"ש בש"ע שם סעיף א'. ואף שבר"ה פ"ב פירשתי ויתיב ליה ועמד במקומו. הדרי בי דא"כ הל"ל ושהה שם. ורבינו יונה כתב בברכות פ"ד נראה בגמר' שהטעם שאסור להתפלל אחורי רבו מפני ההפסקה כי שמא יצטרך רבו לפסוע ג"פ לאחוריו בעוד שהוא מתפלל ע"כ ר"ל מדאמרינן בגמרא ולא פסקיה רב לצלותי' דר"י. ואיני מבין דבריו דה"ק ולא יצא רב חוץ לבה"כ כדי שלא להפסיק ר"י תפלתו כי העובר נגד המתפלל גורם שהמתפלל מפסיד תפלתו בהרהורים אחרים וזה פשוט. ולא ידעתי למה דחק רש"י והנ"י לפרש בענין אחר שאין לשון הש"ס מורה כפירושו וצ"ע. ונראה דמייתי הך עובדא להכא שאל תתמה איך מינו לרב כהנא הא אתי מדבית עלי וכתיב לא יהיה זקן בביתך כל הימים והיינו שלא יהיה סמוך מבניו כמפורש בבבלי בפרקין דף י"ג לכך מייתי הא דר"ח שהתפלל עליו שיחיה והיינו שהתפלל שלא יהיה בקללה שנתקללו בני עלי כתב תו' חולין דף קל"ב בד"ה רב כהנא אכל בשביל אשתו זהו ר"כ שגלה מבבל לא"י שלא היה כהן ואחר יש שהיה כהן בפ"ק דקידושין דשקל סודרא בפדיון הבן. ואין זו הוכחה כמ"ש תו' בקידושין שם די"ל שהיה לוקח ה' סלעים דפדיון הבן בשביל אשתו. ול"נ מהכא ראיה מבוררת שרב כהנא שעלה מבבל היה כהן מדקאמר כן אתון נהגין. ומ"ש תו' שלקח פדיון הבן בשביל אשתו. קשה הא אהרן ובניו כתיב בפ' קרא. ועי' במ"ל ריש ה' ביכורים:
ר"ל אקדמון חד סב כו' ולא שמיע כו'. עי' בקונט' וקשה אע"ג דשמיע ליה הא דר' קריספדא דרועי בקר כשרים לעיבור השנה מ"מ אין להם לפגום בכבוד ת"ח לכך נראה שהנשיא הקדים להאי סבא ולא הזמין לר"ל וכעס ר"ל שהאי סבא לא היה חשוב כל כך ואין ראוי לעבר ואמר כן יהא בשכרו על הנשיא אמר כך ולא שמיע ליה הא דר"ק וכיון שכן הרשות ביד הנשיא להזמין מי שירצה. והיינו דפריך בסמוך למה הקפיד ר"ל על הדבר שלא הזמינו הנשיא. חס לומר שמפני כבודו הוא דקפיד הא לא רצה ליהנות מכבוד התורה. וקצת קשה דלעיל מיבעיא לן חברים מהו לכנוס לעיבור השנה ופשיט מברייתא דבעי' זקנים וקשה ברייתא זו ר' קריספדא וי"ל ודאי דאין הרועים יכולים לעבר אלא דשמעינן לדבריהם ומעברין על פי סברתם א"כ אין להקפיד אם מצרפין זקן אע"פ שאינו חשוב כל כך:
והן שיהו כולם כו'. הרמב"ם לא כתב מזה דבר. ומלשונו פ"ד מה' קה"ח הל' י' משמע שאין הדבר תלוי בהטעמים אלא אם צריכה לעיבור או לא יהיה מאיזה טעם שיהיה. ואפשר דדייק ליה מדאמרינן בד"נ שנים שאמרו טעם אחד אפי' משני' מקראות אינן נמנין אלא כאחד כמ"ש הרמב"ם פ"י מה' סנהדרין ש"מ דטפי סמכינן עלייהו אם כל אחד אומר טעם אחד. אך לשון הרמב"ם קשה דקאמר אפי' משני מקראות משמע כ"ש אם אמרו טעם אחד ממקרא אחד שאין נמנין אלא כאחד א"כ הא דאמרינן בבבלי דמכילתין דף ל"ד לכך כתבו טעם המזכין כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות כדבעי מיניה ר"א מר' יוחנן וכו' ל"ל הך בעיא הל"ל בקצרה כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד. והכ"מ כתב שם שנים שאמרו כו' בעא מיניה ר"א מר"י אמרו ב' טעם אחד משני מקראות מהו א"ל אין מונין להם אלא אחד פירש"י משום דחד מהנך קראי לאו להכי הוא דאתי דקיי"ל לא נכתבו ב' מקראות לטעם אחד הלכך חד מינייהו טעה ומ"ש רבי' אפי' משני מקראות כלומר לא מיבעיא אם הם ממקרא אחד דלא חשיבי אלא כחד אלא אפי' משני מקראות אין מונין להן אלא אחד ובזה אין מקום להשגת הרמ"ך ע"כ. והשגת הרמ"ך לא ראיתי ואין ספק שכיוון למ"ש וצ"ע:
הם מקדשין אותו. עי' בקונט'. וא"ת למה לא יקדשו הב"ד בתחלת ליל ל"א דהא ודאי יקבעו יום ל"א לר"ח וי"ל קידוש החדש קרוי חק ומשפט יהיה ביום ל' או ביום ל"א הוא ביום דוקא דומיא דמשפט. והרשב"א כתב בחידושיו פ"ג דר"ה בד"ה ואימא ה"נ כו' וקשיא לי אמאי מעברים ליה ליקדשוהו למחר דהוי תחלת וגמר דין ביום וי"ל אי הוה אפשר בלילה ניחא דהא לא איפסקא זמן שאין ראוי לקדש אבל השתא דא"א בלילה ודאי כיון דאפסקיה זמן שאינו ראוי לקדש אין מקדשין אותו לאחר זמן ע"כ ואיני מבין תירוצו מאי איכא דאפסקיה זמן שאינו ראוי לקדש. אבל לפירושי ניחא ודאי אי הוה אפשר לקדושי בלילה מיד היה חוב על הב"ד לקדשו אבל השתא דאין מקדשין בלילה למחר איך מקדשין שכבר קדשוהו שמים בלילה. אך קשה בשלמא אם לא נראה. כלל בזמנו מקדשין למעלה בליל ל"א דמה להם להמתין אבל אם נחקרו העדים ביום ל' אלא שלא היה זמן לקדש יום ל' ביום ימתינו למעלה עד למחר עד שיקדשו ב"ד יום ל' משא"כ השתא מקדשין יום ל"א וצ"ע. ותו' כתב במכלתין דף י' ע"ב בד"ה שכבר קדשוהו שמים י"מ דב"ד שלמעלה מקדשין אותו לעולם בשעת המולד וא"נ דא"כ נמי כבר קדשו שמים ע"כ. ונראה די"מ מפרשין למתני' דה"ק אם נראה בזמנו גזירת הכתוב הוא שמקדשין אותו אבל אם לא נראה בזמנו מסברא אין לקדש אותו שכבר קדשוהו שמים א"כ מסברא אין לקדשו כלל ומוקמינן גזירת הכתוב במסתבר טפי דהיינו בזמנו. אך לדידן קשיא אי"מ סוגיין וסוגית הבבלי ר"ה דף ח' ת"ר כי חק לישראל הוא משפט וגו' אין ב"ד של מעלה נכנסין לדין אא"כ קדשו ב"ד של מטה את החדש. הרי שאין מקדשין למעלה עד שיקדשו למטה והרמב"ם והר"ב כתבו בפ"ב דר"ה אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שקדוש החדש אינה חובה דאמר קרא וקדשתם את שנת החמשים שנה שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים שאין חובה על הב"ד לומר החדש מקודש וכשנראה בזמנו מקדשין אותו מפני שצריך חיזוק ע"כ. לפ"ז אין מקום לקושית תו' על הי"מ. אך דבריהם אלו תמוהים דירוש' ודאי פליג. גם מדאמר ראב"ש בין בזמנו בין שלא בזמנו אין מקדשין אותו שנא' וקדשתם וכו' משמע מאן דדריש וקדשתם סובר דאפי' בזמנו אין מקדשין. ועוד הרי מפורש בכתובות פ"ב עדות החדש דאורייתא ודוחק לומר דעדות הוא דאורייתא אבל לא הקידוש. ועוד אי קה"ח לאו דאורייתא א"כ מ"ט דמתני' דפ"ג דר"ה דתנן נתקרה העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה ה"ז מעובר הא מדאורייתא היה חדש חסר. ודוחק לומר כיון דתקינו רבנן קידוש אם לא קידש מעובר דכתיב אתם אפי' מזדים. דודאי לא תקינו רבנן בכה"ג לקלקל המועדות. ועוד מאי מייתי שם בר"ה דלכך אין מקדשין בלילה משום דכתיב כי חוק וכו' הא כולא מילתא דרבנן איך נפרש קרא בהכי. גם מדמייתי התם ראיה ממשה רבינו ש"מ דמדאורייתא הוא. וא"ל הך מתני' כרבנן דפליגי אראב"צ א"כ קשיא איך עלה על דעת אביי לאתויי ראיה ממנה דהלכתא כראב"צ כמפורש פ"ב דר"ה דף כ"ד. גם בחיבורו פסק הרמב"ם כראב"צ וכמתני' דפ"ג דר"ה וצ"ע. וכתב תו' עוד אלא נראה כפ"ה דביום ל' ממתינים ב"ד שלמעלה לב"ד שלמטה שמא יעברו אבל ביום ל"א שא"א לקדשו היום מקדשים אותו בשמים מן השחר. והא דאמר בירושלמי ר' בא בר זבדי בשם רב טעמא דראב"צ כו' יש לפרשו כפ"ה כו' ע"ש וכתב המהרש"א פירש"י שלפנינו שכבר קדשוהו שמים ב"ד שלמעלה מאתמול. משמע כפירש הי"מ דלעולם מקדשין אותו ב"ד שלמעלה בשעת המולד ע"כ. לא ידעתי מאי משמע דקאמר לפירוש הי"מ הל"ל ב"ד שלמעלה משעת המולד אלא ודאי כוונת רש"י דלא תיקשי למה אין הב"ד מקדשין ביום ל"א בבקר וקאמר דב"ד שלמעלה כבר קידשו מתחילת הלילה. ועוד אי ס"ד שלמעלה מקדשין בשעת המולד הא פעמים שאין המולד עד יום ל"א כפי הקביעות שאנו חושבין בו היום א"כ מאי קאמר שכבר קדשוהו שמים. ולהי"מ צ"ל כיון דברוב פעמים אינו לכך אין מקדשין אותו מיהו מ"ש תו' לשיטת רש"י שב"ד שלמעלה מקדשין אותו מן הבקר אינו מבורר:
מאותה שעה עקרוהו מיהודה כו' ואי תימא הא תני לקמן אין מעברין את השנה אלא ביהודה וי"ל הא איתמר עלה העיד חנניה אם אינה יכולה להתעבר ביהודה מעברין בגליל וכיון שמתו התלמידים שם כאינה. יכולה להתעבר ביהודה היא. אך בבבלי גרסינן העיד חנניה אם עיברוה בגליל אינה מעוברת ודריש לה מקרא ואפשר קרא איירי בזמן שבה"מ קיים דוקא. מיהו קצת קשה וכי משום לוד קנסו לכל ארץ יהודה דמקרא שמעינן דארץ יהודה דוקא וא"ת הא אמרינן בבבלי ספ"ב דר"ה א"ל ר' לר"ח זיל לעין טב וקדשי לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים. ועין טב מארץ יהודה היא כמ"ש תו' שם וי"ל זה היה מעשה קודם שעקרוהו מיהודה מיהו לקמן מפורש דלאחר ר' קידשו החדש בעין טב:
מימר בתים מיהודה כו'. כתבתי בירוש' מגילה (פ"א ה"א) בד"ה לוד כו' כתב רש"י לוד ואונו וגיא החרשים מערי בנימן היו ע"כ וקשה הא כתיב בד"ה בבני יהודה ושריה הוליד את יואב אבי גי חרשים כי חרשים היו הרי דמערי יהודה היה ע"ש ונראה דרש"י סמיך אקרא דנחמיה דכתיב ובני בנימין מגבע כו' לוד ואונו גיא החרשים וצריכין לומר דהנך שלש עיירות בתים מיהודה ושדות מדן כדאמרינן הכי בלוד א"כ ניחא הכל:
א"ל שהן גסי הרוח. וקשה השתא דמסיק דלוד לאו מיהודה א"כ אמאי עקרו הקביעות מארץ יהודה וי"ל ר"ז פליגא הא דאמר לעיל שעקרוהו מארץ יהודה:
על אביב. עי' בקונט'. והוא מפי' רש"י. וכתב עוד י"מ לפי שאין להם מהיכן להקריב העומר וקשה דאמרינן לקמן על ג' ארצות מעברין כו' על שתים מעברין ואם בישלה תבואה ביהודה ולא בישלה בעבר הירדן והגליל מעברין השנה ואי טעמא משום עומר הוא הרי בישלה תבואה ביהודה ע"כ. והרמב"ם ה' קה"ח מפרש כפי הי"מ וז"ל כדי שיהא האביב מצוי להקריב ממנו עומר התנופה בט"ז בניסן. לפ"ז אין מקום לקושית רש"י שאף שנמצא אביב ביהודה מ"מ לא מיקרי מצוי עד שיהא בשני מדינות. אע"ג שמצוה להביא העומר מיהודה כדתנן מצות העומר להביא מן הקרוב לירושלים מ"מ כל א"י כשר כדתנן העומר בא מא"י. ופירש"י קשה דאס"ד דהטעם משום דכתיב חדש האביב היה ראוי לעבר משום אביב לחוד דהא כתיב שמור את חדש האביב ועוד א"כ אם שנה שחונה או שנת בצורת היא לא יהא פסח כלל. אלא ודאי קרא לא קפיד אלא שיהיה הפסח בזמן האביב וכ"כ הרמב"ם שם ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה רשב"ג כו':
ועל התקופה. כתב הרמב"ם פ"ד מה' קה"ח על התקופה כיצד ב"ד מחשבין אם תהיה תקופת ניסן בט"ז בו או אח"כ מעברין אותה השנה ועושין אדר שני כדי שיהיה פסח בזמן האביב ועל סימן זה סומכין ומעברין ואין חוששין לסימן אחר ע"כ. והא דתני על שנים מעברין היינו על אביב ופירות האילן אבל על התקופה לבד מעברין. וקשה א"כ איך תני התקופה באמצע. הגם שבבבלי תני על התקופה בסוף מ"מ כיון דלא קפיד הירושלמי לשנותה באמצע ש"מ דבעינן תמיד שנים ועל התקופה לבד אין מעברין גם בבבלי דתני תקופה בסוף ותני עלה על שנים אין מעברין משמע דעל התקופה קאי. ועוד מדתני וכשיהיה אביב אחת מהן כו' אי על התקופה לבד מעברין ה"ל למתני סתם וכשהיה אביב מאי אחת מהן אלא ודאי דאין מעברין על התקופה לבד. לכך נראה כפירש"י דעל התקופה לחוד אין מעברין. ועי' מ"ש בסמוך בד"ה רשב"ג כו':
ועל פירות האילן. עי' בקונט' כן פירש"י. וקשה הא ודאי רוב פירות האילן מתבכרים אחר העצרת. וקרא דוביום הביכורים לא קאי אלא אביכורי שעורים שמקריבין בעצרת כמפורש בגמרא וברש"י בפירש התורה. גם דרשינן מהך קרא שזמן הבאת הביכורים מעצרת אבל אם לא הביאן בעצרת אין צריך לעלות בשבילן שגם בחג יכול להביאן כדתנן מעצרת ועד החג מביא וקורא. ולפמ"ש לעיל להרמב"ם דלא קפיד קרא אלא אזמן פשיטא דלא שייך הך טעמא אבל ברמב"ם מפרש טעם אחר כדי שיהיו הפירות טמאין כדרך כל זמן האביב ע"כ נמצא שטעמא דכולן משום אביב:
ואם עיברוה ה"ז מעוברת. וא"ת מ"ש מהא דתני בסמוך על ג' ארצות כו' ואם עיברוה אינה מעוברת וי"ל הנך ג' אביב ותקופה ופירות האילן משום שאינה אביב מעברין בדין הוא דאפי' על אחד מהן ראוי לעבר דקרא כתיב חדש האביב אלא חכמים אמרו שלא לעבר אלא על שנים מהם הלכך אם עיברוה מעוברת אבל בג' ארצות כיון דאיכא בחד מינייהו סגי. והרמב"ם השמיט הא דג' סימנין נו' אם עיברוה על אחת מהן מעוברת וגם הא דג' ארצות אם עיברוה אינה מעוברת וצריך טעם למה. ואף שבבבלי לא נזכר חלוקה זו בברייתות ואין לדחות בשביל כך דבר המפורש בירושלמי. גם השמיט הא דאמרינן בסמוך מפני הצנה כו' אם עברוה אינה מעוברת ומפני הגדיים כו' אם עיברוה מעוברת. וא"ת איך תני אם עיברוה אינה מעוברת הא כתיב אתם אפי' מזידים אפי' אנוסים הוי קידוש וי"ל דוקא בקה"ח הוא דכתיב אותם אבל לא בעיבור שנה. אך קשה דגרסינן בבבלי דף י"א אין מעברין את השנה אלא ביום ואם עיברוה בלילה אינה מעוברת וכן בקה"ח ואמר ר"א מאי קרא תקעו בחדש שופר כו' ע"ש. ש"מ דמקשינן עיבור השנה לקה"ח וכיון דהקישא הוא נקיש נמי לענין זה שיהא עיבור אפי' מזידים וצ"ע:
רשב"ג יאומר אף כו'. עי' בקונט' כ"כ רש"י דל"ג אף. ונראה דדייק ליה מדגרסינן בבבלי איבעיא להו היכי קאר"ג על התקופה שמחים או על התקופה מעברין תיקו. ואס"ד דגרסינן אף איך אפשר לפרש על התקופה לחודא מעברין הא ליכא מידי דעליו לחוד מעברין דקאמר אף. ולדעתי אינו מוכרח דת"ק קאמר לעולם בעינן שנים וקאמר רשב"ג אף על התקופה לחוד מעברין ומצינו שהתנא שונה כן בכמה מקומות. וכתב רש"י א"ד מעברין על התקופה לחוד דתקופה דאורייתא דכתיב חג האסיף תקופת השנה וכתב תו' וקשה אביב נמי דאורייתא דכתיב שמור את חדש האביב וכן פירות האילן וחג הקציר ביכורי מעשיך ונראה דטעמא דתקופה משום דא"א לטעות בה אבל בפירות האילן ואביב עבידי דטעו בהו ע"כ. ולפמ"ש בסמוך בתו' בד"ה על אביב כו' לק"מ. דהתם אזמן אביב וזמן ביכורים קפיד קרא דליכא למימר דאאביב ממש קפיד קרא כמ"ש שם משא"כ בתקופה ודאי יש לנו לומר דאתקופה ממש קפיד קרא. ומ"ש תו' וכן פירות האילן וחג הקציר כו' ע"כ דברי תימא הם הא ודאי קרא לא קאי אפירות האילן אלא אביכורי שעורים שהן שתי הלחם שמביאין בעצרת וכ"כ רש"י בפי' התורה וי"ל קושית התו' לשיטת רש"י בגמרא דסובר חג השבועות מיקרי חג הביכורים משום ביכורי פירות האילן. וגבי אביב דלית ליה דאזמן אביב קפיד כמ"ש שם. מיהו לשיטת הרמב"ם דמפרש על התקופה היינו תקופת ניסן כמ"ש לעיל בד"ה ועל התקופה כו' ע"ש צ"ל דס"ל כפי' תו'. ובנדרים [פ"ו ה"א] כתבתי בתוס' בד"ה מפני כו' מ"ש הרמב"ם על התקופה לחוד מעברין הוא מטעם דפוסק כרשב"ג ולא כת"ק משום דר"מ כרשב"ג ס"ל בתקופה ע"ש. לא תיקשי לך הא איהו גופא היא איבעיא דלא איפשיטא אי סובר רשב"ג דאתקופה לחוד מעברין. דהרמב"ם מפרש איבעיא אי אף דרשב"ג קאי גם אשמחה א"ד לא קאי אלא שמעברין עליה לחודה ונקט לשון קצרה ובין לפירש"י ובין לפי' הרמב"ם קשיא לרשב"ג לעולם היו שמחים דהא על פירות האילן לחוד אין מעברין א"כ בעינן לעולם או אביב או תקופה וי"ל דה"נ קארשב"ג לעולם היו שמחים כיון שגם בתקופ' יש שמחה:
מפני שהעומר בא ממנה. במנחות דף ס"ד מצות העומר לבוא. מקרוב לירושלים כו' מאי טעמא אבע"א משום כרמל ואבע"א משום דאין מעבירין על המצות. וקשה הא מברייתא שמעינן דהטעם משום כרמל ולאו משום דאין מעבירין כו' דא"כ אף כשיהודה אחת מהן נמי יש להם לשמוח שהרי אינו ראוי לבא מיהודה ואין כאן העברה כלל:
וכולם סעד לשנה. עי' בקונט' וכ"פ רש"י. ומדברי הרמב"ם נראה דלעולם אין מעברין על האביב או על פירות האילן לחודייהו שלכך כתב כיצד עושין סעד לשנה אומרים שנה זו צריכה עיבור מפני התקופה או מפני אביב ופירות האילן שלא הגיעו ועוד שהגדיים קטנים והגוזלות רכים ע"כ. וא"ת הרי מפורש בבבלי דף י"א כיצד עושין סעד רשבג"א מהודעין אנחנו לכו דגוזלייא רכיכין כו' וזימנא דאביבא לא מטא. ש"מ דבאביב לחוד סגי וי"ל זימנא דאביבא כולל תרווייהו אביב ופירות האילן שאין התבואה ופירות האילן כדרך כל זמן האביב מיהו הירושלמי ודאי פליג ולכך ל"ג כיצד בדרשב"ג. והכ"מ כתב ספ"ד דה' קה"ח בשם הרא"ה הא דאמרינן בימי אלישע היתה השנה ראויה להתעבר מפרש הרמב"ם שהיה על האביב לחוד אלא שעשו גדיים וטלאים סעד ע"ש. ותימא הרי מבואר ברמב"ם שאין הסעד דגדיים וטלאים מהני לעבר על אחד מהן וכמ"ש לשונו בסמוך וצ"ע רב:
מעומרי שיבלייא. וכתב תו' והא דתנן פ' בתרא דמ"ש אר"י בראשונה היו שולחים אצל ב"ב שבמדינה מהרו והתקינו פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור עד שבא ר"ע ולימד שכל הפירות שלא הגיעו לעונת המעשר פטורים מן הביעור הכא ר"ג קודם לר"ע היה ע"כ. ר"ל ר"ג דהכא היינו ר"ג הזקן שהיה זמן רב קודם ר"ע. והדין עמהם דהא אמרינן שהיה ר"ג וזקנים יושבין על גב מעלה בהר הבית. א"כ היה בזמן הבית ור"ע אחר החרבן היה דור ג'. ורש"י כתב דף י"א בד"ה תקיפי קמאי ר"ג שהיה נוהג שררה וזורק מרה בתלמידים כדאשכחן בבכורות דצעריה לר' יהושע כו' ע"ש. ותימא הא ר"ג זה אחר החרבן היה בזמן ר"ע כמפורש שם במס' מעשר שני ובגמרא מפורש שהיה בזמן הבית. מיהו ל"ק לרש"י קושית תו' שהוא מפרש לעונת המעשרות שהגיע כל פירא לעונתו המפורשת פ"ק דמעשרות דהיינו התבואה והזיתים משיכניסו שליש וכן כולם. וזה נקרא בכל מקום עונת המעשרות ושיעור זה הוא קודם המירוח דמירוח נקרא גורן כמפורש שם א"נ שמפרש הא דתנן פ"ק דמעשרות התבואה משימרח ואם אינו ממרח משיעמוד ערימה. היינו משיעמוד העומרים של שבלים בראש גגו ליבשו זהו גרנו א"כ אין מקום לקושית תו'. אבל תו' סוברים משיעמוד ערימה היינו לאחר הדישה והוא מעמיד כרי התבואה בערימה. ודחקו לפרש לעונת המעשרות היינו גרנן למעשרות ולא פירשו עונת המעשרות היינו משראויין לאכילה וכפשטא דמתני' משום דקשיא להו א"כ בראשונה איך שלחו מהרו כו' הא לאו בדידהו תליא מילתא אלא בגידול הפרי:
עד הפסח. בבבלי דף י"ג גרסינן אחרים אומרים מיעוטו שהוא י"ד יום בניסן דכתיב שמור את חדש האביב שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן וליעבריה לאדר אראב"י תנא מלמטה למעלה קחשיב כו' ע"ש. מזה נראה דר' יוסי ואחרים אמרו דבר אחד. ורש"י פירש ימי חידוש י"ד ומכאן ואילך היה ישנה וכתב תו' וקשה א"כ מאי פריך וליעברוהו לאדר דלמא סברי יום תקופה גומר דא"נ מעברין אדר תקופה בי"ד ומתחיל ניסן של חמה בט"ו לא הוי תוך ימי חידושה ע"כ ול"נ דרש"י לשיטתו שכתב שם דלכולהו תנאי אי אפשר לעבר ע"ש א"כ דוחק לומר דהא דקאמרי אחרים בי"ד היינו כשמעברים אדר. ומ"ש תו' בד"ה וליעבריה לאדר תימא מאי קושיא הא רבה ב"ש תני יכול כשם שמעברין השנה כך מעברין את החדש לצורך ת"ל החדש הזה כזה ראה וקדש ומוקי לה רבא כאחרים דאמרי אין בין עצרת לעצרת כו' אלא ד' ימים בלבד ע"כ. ונראה אף דרבה ב"ש כאחרים ס"ל מ"מ אחרים לית להו דרבה ב"ש דאמרינן ערכין דף ט' א"ל ראב"א לרבא אחרים מניינא אתא לאשמועינן הא קמ"ל דלא בעינן מצוה לקדש ע"פ הראייה. ופירש"י סד"א אי. לא אתו סהדי ביום ל' ע"כ תעבירהו דמצוה לקדש ע"פ עדים קמ"ל ד' ימים בין זה לזה אפי' לא נראית הלבנה ע"כ ש"מ דלית להו הך דרשה כזה ראה וקדש אלא כראב"ש או כרשב"י לעיל וכיון שכן יכולין לעבר אדר לצורך ולחסר חדש אחר וזה ברור לענ"ד לשיטת רש"י. ולי נראה הא דאמר בבבלי שמור את חדש האביב כו' ה"פ מצות עשיית הפסח שמור שיהא בחדש אביב של ניסן דחמה א"כ צריך שתהא התקופה בי"ד וקסבר יום התקופה מתחיל. ואין צורך לדחוק ולפרש דאחידשה של לבנה קאי קרא. והרמב"ם כתב ריש פ"ד ואם תקופת ניסן בט"ז או אחריו מעברין השנה כדי שיהיה פסח בזמן אביב. נראה דסובר יום התקופה מתחיל והיינו כר' יוסי. מיהו הא דא"ר מתניי' והוא שיטלו לולב כו' קשה הא כשתקופת ניסן בט"ו אי אפשר שתהיה תקופת תשרי בט"ו בתשרי ואם נאמר דה"ק והוא שיהא הלולב ניטל בתקופת תשרי כלומר שתהא לפחות בעשרים בתשרי דמקצת החג בעינן וקסבר יום תקופה גומר ק' הא כשתקופת ניסן בט"ו בניסן א"א שתהא תקופת תשרי אחר ך' תשרי וי"ל כד מחשבין שעות שכל תקופה צ"א יום ושבע שעות ומחצה נמצא כשתקופת ניסן בט"ו בי"ב שעות תקופת תשרי בכ"א וסובר יום התקופה גומר אך קשה אס"ד קסבר ר' יוסי יום תקופה גומר א"כ צריך שתהיה תקופת ניסן בי"ד א"א שלא תהיה תקופת תשרי בעשרים וי"ל ה"ק והוא שלא עיברו בסיתוא ששה עיבורים נמצא שא"א לעבר בקייטא אלא שני עיבורים שאין מעברין בשנה אלא שמנה עיבורים וכיון שכן תהיה תקופת תשרי בכ"א. וא"ת א"כ מאי איכא בין ר' יהודה לר' יוסי וי"ל יום תקופה מתחיל ויום תקופה גומרה איכא בינייהו:
היא שביעית כו'. כתב הרמב"ם פ"ד מה' קה"ח ואין מעברין בשביעית שיד הכל שולטת על הספיחין ולא ימצאו לקרב העומר ושתי הלחם ורגילין היו לעבר בערב שביעית ע"כ. וקשה כא תנן פ"ד דשקלים שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. הרי שהיו משמרין הספיחים הצריכים לעומר ושתי הלחם ר"ל ודאי השמירה לא היתה בעל כרחו של הבאים ליקח אותם דא"כ אסורים הם להדיוט ואסורים לגבוה אלא שהשומרים הודיעו להם שלעומר נשמרו ופורשים וכ"כ תו' פ' הזהב וסוף יבמות. וכיון שכן חוששין כשנאריך עליהם איסור חדש לא ישמעו להם אך קשה הא אמרינן הכא משהתיר רבי להביא ירק מח"ל אין חילוק בין שביעית לשאר שני שבוע. ובבבלי דף י"ב גרסינן של בית ר"ג היו מעברין במוצאי שביעית ובפלוגתא דהני תנאי אין מביאין ירק מח"ל ורבותינו התירו. נראה משם למד הרמב"ם לומר רשב"ג לא פליג אלא במוצאי שביעית אבל בשביעית לא פליג את"ק. ותימא מה לנו לדחות דברים המפורשים בירוש' דהבבלי לא קאמר אלא שפעם אחד עיבור ר"ג מוצאי שביעית וה"ה שביעית עצמו אם אירע להן היו מעברין. ולא ידעתי הך סברא דספיחים מנ"ל וצ"ע. ותי' כתבו דף י"א בד"ה אין כו' תדע דהתם שנה שביעית היתה ותני' לקמן דאין מעברין בשביעית ע"כ וקשה הא ר"ח ור"י אחר שהתירו להביא ירק מח"ל היו וכיון שכן אף בשביעית מעברין וצ"ל דסברי כרמב"ם:
והואיל והיתה השנה כו'. בנדרים [פ"ו ה"ח] כתבתי בתו' בד"ה אימתי הביאו לאחר העומר שנא' תן לעם ויאכלו וקשה איך מוכח מכאן שהיה לאחר העומר אדרבה מדקאמר תן לעם ולא פירש למי ובבבלי מפורש שאמר ליתן הלחם לתלמידים וצריך טעם למה קרא אותן עם אלא ודאי על הכהנים קאמר שנקראו עם קדושיך וה"ק תחלה תן לעם שהם הכהנים שיקריבו העומר ואח"כ יאכלו התלמידים ע"כ וי"ל מסתמא היה להן לכהנים מקום סמוך לירושלים תבואה לעומר ומה לו לאיש המביא הלחם ליתן להם להקרבת העומר ועוד מנא ידע אלישע שיש לו חטים דלמא שעורים היה ליה ולא חטים והעומר אינו בא אלא מן החטים ש"מ שכבר הקריבו העומר. וא"ת שמא כבר היתה השנה מעוברת ואפ"ה לא ביכרה התבואה וי"ל כולי האי לא שכיח. עוד הקשיתי שם מנ"ל דמפני רעבון עברוה דלמא היתה מוצאי שביעית ואין מעברין בה ע"ש ונראה לאחר שהתירו להביא ירק מח"ל מעברין במוצאי שביעית כדאמרינן בסמוך ומאן דאוסר היינו משום גוש ארץ העמים ובימי ר' יוסי גזרו על הגוש אבל בימי אלישע עדיין לא גזרו על הגושה והיו יכולין לעבר במוצאי שביעית. וא"ת דלמא שביעית היתה ואין מעברין כמ"ש בסמוך בד"ה היא כו' בשם הרמב"ם וי"ל שדוחק הוא לומר אותו הלחם שהביא היה מן הספיחין. ועי' מ"ש עוד שם בנדרים:
אין מעברין את השנה מפני הטומאה. עי' בקונט' וכ"פ רש"י. בבבלי פסחים דף ע' מוקי מתני' סכין שנמצאת בי"ד שוחט בה מיד בי"ג שונה ומטביל קופץ בין בזה בין בזה שונה ומטביל כגון שהיה נשיא גוסס בי"ג סכין דחד ספיקא מטביל לה קופץ דתרי ספיקי לא מטביל לה. קצת קשה אמאי לא מוקי לה בשאמדוהו למות בי"ד דאיכא נמי ספק כדתנן לקמן אמדוהו למיתה והיקל כו' דהא דמשני בגוסס קשה הא קיי"ל דרוב גוססין למיתה א"כ אין כאן ספק משא"כ אומד הוי ספק ממש וי"ל:
שכן מצינו כו' עי' בקונט'. ובבבלי מסקינן חסורי מחסרא וה"ק אין מעברין את השנה מפני הטומאה ואם עיברוה מעוברת רי"א אינה מעוברת. ולא ניחא לי בפירושי בקונט' וגירסתי ואר"י מעשה בחזקיה שעיבר את השנה וביקש רחמים על עצמו כו' הרי מפורש דכולא ר' יהודא היא. מיהו לפי' השני שבקונט' אין צורך לחסר ולהפך הברייתא. גם א"צ לדחוק ולומר דר"ש ות"ק בלכתחילה פליגי כמפורש שם דר"ש סובר טומאת מת הוה כדאמר ר' סימון לקמן ועי' מ"ש נדרים בתו' בד"ה ואתא כו' וכיון שכן יפה עשה שעיבר א"נ קסבר ר"ש טומאת עכו"ם איתקש למת כדכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם מה מת עבדינן פסח בטומאה אף עכו"ם כן וא"ת הא איתקש נמי לנדה דכתיב תזרם כמו דוה ומקשינן לנדה לחומרא מה נדה לא עבדינן פסח בטומאה אף עכו"ם כן וי"ל הא מסקינן בבבלי שבת דף פ"ג ע"ב טומאת עכו"ם דרבנן ולקולא מקשינן ולחומרא לא מקשינן. א"נ קסבר ר"ש באותה שעה לא גזרו אלא שתטמא כמת ואח"כ גזרו שתהא הנדה דקרא דישעיה תזרם כמו דוה היה אחר מעשה דחזקיה שזה היה שנה ראשונה למלכו והיא שנה שלישית ליהושע בן אלה כמ"ש רש"י בד"ה שם ובשנה הששית להושע שלח מלאכים אל הוא מלך מצרים ופ' זו דישעיה נאמרה על ששלח הושע אל סוא מלך מצרים כמפורש ברש"י שם ואל תתמה שהרי כתבו תו' בסוגיין באותו השעה גזרו על טומאת עכו"ם למה לא נאמר שלא גזרו באותה שעה אלא שתהיה כטומאת מת. מיהו י"ל כתיב בד"ה שחזקיהו אמר ללוים מיד בתחלת מלכותו הוציאו את הנדה מן הקדש ש"מ באותה שעה כבר גזרו על העכו"ם שתטמא כנדה עי' ברש"י שם. וא"ת איך קאמר שחזקיה עיבר את השנה מפני הטומאה. הא קיי"ל אין מושיבין מלך וכה"ג בעיבור השנה ודוחק לומר שלאחר חזקיה נעשית תקנה זו וי"ל ודאי המלך לא היה מן המעברין אלא שבעצתו נעשה הדבר. וזה מבואר בקרא דכתיב ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחדש השני כי לא יכלו וגו' ויישר הדבר בעיני המלך ובעיני כל הקהל. ולפום ריהטא דברי מקרא זה סתומים מאי ויישר הלא הם האומרים והם העושים ועוד למה נשמטו השרים בסוף אלא ודאי השרים הם הסנהדרין ויועץ המלך עמהם אם לעבר מפני הטומאה ואח"כ הלכו הסנהדרין ועיברו השנה ויישר הדבר בעיני המלך והקהל. אך בנדרים הגירסא ר' יהודה אומר מעברין שכן כו' ואמרינן בבבלי ר' יהודה סובר טומאה הותרה בציבור לפ"ז על כרחך צריכין לשנות הגירסא דר' יהודה הוא דאמר אין מעברין ע"ש. ונראה שזה כוונת הבבלי פסחים דף ע"ז סברוהו לכ"ע טומאה דחויה היא בציבור דליכא תנא דשמעת ליה טומאה הותרה בציבור אלא ר' יהודה. וקשה מאי אולמיה דר"ש מדר"י וכ"כ תו' שם ע"ש. אלא ה"ק עיון דשמעינן לרבי יהודה טומאה הותרה בציבור ע"כ לומר דהברייתא חסורי מחסרא ות"ק קאמר אם עיברוה מעוברת ש"מ דאף ת"ק סובר טומאה דחויה היא בציבור:
עישה יחזקיהו לצבור כו'. בבבלי גרסינן ה"ד אר"א כגון שהיו ישראל מחצה טהורים כו' ע"ש. ולפמ"ש בסמוך נראה דבאותה השעה גזר יחזקיהו שתהא טומאת עכו"ם כנדה ומפני כך עיברה ושלא כדין עשה שהיה לו להמתין עד אחר הפסח כדי שלא לדחות כל המועדות. הדא הוא דכתיב כי אכלו את הפסח בלא ככתוב מדאורייתא היה להם לאכול בפסח הראשון אלא מכח גזירתו נדחה הפסח א"נ כיון דמדאורייתא טהורים הם אלא גזירת חכמים היא שיהיו טמאים אין גזרה זו דוחה פסח שהוא כרת מדאורייתא. מיהו כיון דמצינו שבות שהוא מדרבנן דוחה פסח אף זו כיוצא בה:
גלגולת ארנן היבוסי מצאו כו'. וקשה הא דוד קנה הגורן מן ארנן לבנות עליו מזבח מסתמא לא היתה יד יורשי ארנן שולטין בו ואיך קברו שם אביהם ומסתמא מזבח בית עולמים היה במקום המזבח שעשה דוד וא"ל דוד לא קנה אלא מקום קטן ואח"כ הרחיבו מקום המזבח ובאותו מקום היה ארנן קבור שהרי מקום המקדש כולו קנה מארנון שלכך נטל מעות מכל השבטים כמפורש בגמרא זבחים דף קט"ז וברש"י סוף שמואל: