שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר· רבי דוד פרנקל
פרק ז · הלכה ג
אבל הסככות כו'. ע' בקונטרס והרמב"ם פי' סככות צללי' אם היתה טומאה תחת ענפיהם ועבר הנזיר תחת אלו הענפים וכו' ע"ש. נראה דסובר סתם סככות ופרעות אין אהל שלהם אהל מעליא מדאורייתא כדאמרי' נדה דף ס הלכך אפי' עבר הנזיר תחת הסכך שהטומאה תחתיו אינו מגלח שהטומאה אינה אלא מדרבנן אבל כשיכול לקבל מעזיבה יש בו טומאה דאורייתא כמ"ש הרמב"ם פי"ג מהט"מ. וברמב"ם פ"ז מה"נ יש ט"ס וצ"ל אי שהאהיל עליו ועל הטומא' שריגי' וכו':
אהל ורובע עצמות. ע' בקונטרס ונראה דפי' שני עיקר דבבבלי דף נג ע"ב מסיק דרובע עצמות תני סיפא לאשמועי' דמגלח על מגעו ועל משאו ורביעית דם תני לאשמועינן דאינו מגלח על מגעו ועל משאו. וקשה מאי דוקיא לומר כן א"ו מדתני רביעית דם ואהל של רובע עצמות ש"מ ברביעית דם אף על מגעו ועל משאו אינו מגלח אבל רובע עצמות דוקא על אהלו אינו מגלח אבל על מגעו ועל משאו מגלח. וא"ל מדנקט אהל באמצע דייק הכי דהא הך תנא לא קפיד אסדרא ברישא תני תחלה חצי קב עצמות והדר תני חצי לוג דם ובסיפא תני איפכא. וכ"ת א"כ קשיא לא ליתני רביעית דם כלל וממאי דתני אהל של רובע עצמות שמעינן אבל רביעית דם כלל לא י"ל סד"א תני רובע עצמות וה"ה רביעית דם. מיהו הא י"ל ר"י ורשב"ל פליגי בהנך שני פירושים ע"ש בגמרא. ומ"ש רש"י שם בד"ה אי לא כו' אבל על מגעו מגלח וכגון דלא איקמח איקמוחי ויש בו עצם כשעורה ע"כ. תימא לזה לא צריך משנה יתירה דהא מפורש ברישא עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ועוד רובע הקב ל"ל וצ"ע:
סככות ופרעות תורה הן אצל תרומה וקדשים. כ' הרמב"ם פ"ג מהט"מ לפיכך אני אומר כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אינה דין תורה ע"כ וכ"כ שם פ"ה ותימא הרי מפורש כאן שהן תורה וי"ל אדרבא מסוגיין ראיה לדבריו דהא דא"ר יוחנן שהן תורה היינו ללקות עליהן כדמפרש ר' ירמיה בסמוך וכבר קמו דברי ר' ירמיה בתיובתא מברייתא דר"י צידנייא דהלכתא היא כמ"ש בסמוך בד"ה תני כו' ע"ש א"כ אינן תורה. אך קשה מלשון הש"ס משמע ברייתא דרבי יוסי ל"ק אלא לרבי ירמיה אבל לא לרבי יוחנן וצ"ע ועמ"ש לקמן בד"ה ולמה כו':
אם לשרוף אפילו על ספק דבריהן שורפין. וא"ת קמ"ל ששורפין אותה עם טומאה דאורייתא וי"ל כשהוא טמא אפילו בטומאה קלה אין איסור בהוספתה כדתנן פ"ק דפסחים הוסיף ר"ע שמדליקין שמן שנפסל בנר שנטמא בטמא מת. מיהו עדיין צ"ע אם מותר לטמא קדש שטמא מדרבנן בטומאה דאורייתא:
תני רבי יוסי ציידנייא כו'. וקשה הא מתניתין היא זו לקמן בפרקין ולמה ליה לאתויי ברייתא. גם אר' ירמיה קשה וכי לא ידע משנתינו. ועוד מאי ראיה מייתי מביאת מקדש לתרומה וקדשים ונראה דגרסינן חייבין על טומאת מקדש וקדשיו. וכן מפורש בתוספתא פ"ה. ומכאן למד הרמב"ם שהאוכל קדשים בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה פטור ודלא כמ"ש הכ"מ ועמש"ל בד"ה מקצתן כו':
רובדי אילן כו' עיי' בקונט'. וא"ת היינו סככו' ופרעות דתנן במתניתין שאין הנזיר מגלח עליהן י"ל מתניתין בטפח הוא דלא הוי אהל אבל ארבע על ארבע דה"ל מקום חשוב הוי נמי אהל חשוב וכה"ג נמי אמרינן בבבלי סוכה וכמ"ש בסמוך. ויש מי שפירש רובדי אילן מצבת אילן. ואין הסוגי' מוכחת כן גם הבבלי סוף חולין משמע כפירושי. והכי תנן ביומא על הרובד הרביעי שבעזרה:
תחת מעי הגמל כו'. כ' הר"ש פ"ח דאהלות משנה ב' תימא אמאי לא חשיב אהל הא אף ר"י דאמר לעיל אהל שאינו עשוי בידי אדם לא הוי אהל מודה במלא אגרוף כמפורש פ' הישן. ולמ"ד התם טעמא דשורים מפני שהרועי' מגיני' תחתיהם ניחא דבגמל אין מגיני' ולאידך נמי י"ל הא דמודה ר"י במלא אגרוף דרבנן הלכך אינו מגלח כיון דלא הוי דאורייתא אבל לרבנן מגלח דמדאוריית' הוי אהל ע"כ. ותימא הא מפורש שם לכך לא היו מביאין דלתות שמא יוציא ראשו ויטמא בקבר התהום ואס"ד דאין אהל שוורים אהל מדאורייתא מה זו חששא דר"י הלא אם יהי' שם טומאת התהום יטמאו ודאי ע"י שוורי' מדאורייתא מה שאינו כן ע"י דלתות לא יטמאו אלא כשיוציאו ראשן. ועוד כיון דאין תקנ' בשוורי' לטומאת התהום שוורי' ל"ל וא"ל כיון דאין אלו אלא תקנת חכמים הם אמרו דליהוי אהל דהא מיהת לא הועילו כלום בתקנתם ונ"ל ודאי מדאורייתא הוי אהל אלא הלכה היא בנזיר שאינו טמא לגלח עליו. ותדע דהא תני ברישא דהך תוספת' וכן עדר בהמה חיה ועוף כו' אין הנזיר מגלח עליו ובמתני' פ"ח דאהלות תנן ועדר בהמה הוי אהל אלא ודאי כמ"ש ועמ"ש בסמוך וצ"ע:
ולא כל דבר שנראה להגן. וקשה אדרבא כל שהוא להגן הוי אהל וכל שאינו להגן אינו אוהל כמפורש בבבלי ריש פ"ב דסוכה וי"ל ה"ק כל דבר שנראה להגן ואינו עשוי להגן ממש אע"ג דלשאר דברים מיקרי אהל לענין נזיר אינו אהל ואינו מגלח עליו כמ"ש בתו' בסמוך. והיינו דאמר חזקיה טהרו מתי' דסובר דאין חילוק בין אהל נזיר לשאר אהלים:
המת בבית כו'. עיי' בקונט'. ויש ליישב הגירסא המת בבית כו' הנזיר מגלח שהבי' קטן ונגרר אחר הטרקלין ור' מנא פריך אם אהל הבית אהל הוא להמשך המת תחת הטרקלין ה"ל נמי אהל לחוץ בפני הטומאה שהנזיר ודאי לא נגרר אחר הטרקלין ואם אינו אהל כלל אפי' להמשך תיפקע הטומאה כלומר תהא בוקעת ועולה אבל מן הצדדין טהור ולפי פי' זה יש לגרוס בדר' מנא אם אהל הוא להמשך יהא אהל לחוץ:
טומאה מחצי כותל ולחוץ כו'. עיי' בקונט'. והר"ש כ' פ"ח דאהלות אתוספתא דפרקין דתני טומאה שהיא נתונה תחת הכותל אפי' מחצה על מחצה אין הנזיר מגלח עליו פי' מחצה על מחצה דתנן לעיל פ"ו כותל שבין ב' בתים מחצה על מחצה שניהן טמאין ע"כ ותימא א"כ מאי אפי' דתני בברייתא. אלא ודאי כמ"ש בקונטר' דאיירי בכותל המשמש את הבית וקאמר בתרומה וקדשים הוי אוהל לטמא אבל בנזיר בעינן דוקא שתהא מחציו ולפנים וכולא תוספתא זו בכה"ג איירי ע"ש. מיהו ר' יוחנן פליג אהך תוספתא וקאמר דאפי' מחציו ולחוץ טמא וכ"ש מחצה על מחצה. אך ללישנא בתרא שבקונ' ל"ק תוספתא לר"י:
רוב בנינו כו'. בבבלי דף נ' פריך על המת ל"ל אמר רבא לא נצרכה אלא לרוב בניינו כו' שאין בהן רובע. וא"ת תיקשי לר' יאשי' על המת ל"ל וי"ל ר' יאשי' כר' יוחנן ס"ל דמוקי למתני' בנפל שאין בו כזית כדאר"י לעיל ה"ב וכ"נ בבבלי שם דר' יוחנן לית ליה דרבא ע"ש בתוס' בד"ה רבא כו':
ולמה לא יעלו. וא"ת א"כ קרא כי טמא נזרו ל"ל וי"ל קושיתו אינו אלא אימי ספירו של מצורע שהדין נותן שיעלו כדמסיק וקרא אתי לטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה וטומאתן תורה היא לתרומה וקדשים כדא"ר יוחנן בסמוך שמלקין עליהן. וכל זה קשיא להרמב"ם פ"ג מהט"מ שכ' שאין טומאתן תורה. והרי מקרא מן התורה שהן טמא מיהו י"ל למסקנא לא קשיא דאיכא למימר קרא כי טמא נזרו לא קאי אלא אימי ספירו וימי גמרו של מצורע ועמ"ש לעיל בד"ה סככות כו'. א"נ סובר הרמב"ם איצטרך כי טמא נזרו למעט תגלחת שאינה סותרת הכל כדאמרי' בבבלי דף מד:
עד כדון בימי ספירו כו'. תימא השתא ימי ספירו שאין מטמאין משכב ומושב אין עולין ימי גמרו שמטמא משכב ומושב מיבעיא ועוד הא גם ימי גמרו הם של העברת תער לכך נראה דה"ג עד כדון ימי גמרו ימי ספירו מנין וה"פ דלמא קרא לא אתי למעט אלא ימי חלוטו שמטמא משכב אבל ימי ספירו עולין אע"ג דקרא סתמא כתיב מ"מ ימי ספירו איכא למשמע בק"ו מימי הסגר כדאמרי' בסמוך. וגרסי' בסמוך בדר' יוחנן מה ימי המת אין עולין אף ימי ספירו אין עולין והא דאמר בסמוך והכא את עביד ליה החלט ר"ל ימי ספירו שהן לאחר ההחלט:
מה ימי המת שבעה אף ימי הסגר שבעה תימא הא מקרא מפורש הוא והסגירו הכהן שבעת ימים. והיה נראה להגיה אף ימי החלט שבעה ר"ל אין הכהן רשאי לטהר מתוך ההחלט פחות משבעה ימים. לפ"ז אין צורך לעיל להגיה דה"ק עד כדון בימי ספירו בימי גמרו אבל ימי הסגר שעולין מנ"ל הא איכא למילף מק"ו מימי ספירו וקאר"י בשם ר' ינאי שמקרא משמע שאין עולין שהוקשו למת ור"ל לא קיבל דבריו דהכא מקשינן ימי הסגר למת ובסמוך מקשינן ימי החלט למת. אך קשה עלי לפרש כן שלא מצינו בשום מקום שלא לטהר מתוך ההחלט פחות משבעה ועוד איך נאמר שר' ינאי פליג אמתני'. ונראה דה"ק אף ימי הסגר שבעה אינו רשאי לטהר מתוך ההסגר פחות משבעה. והכי תנן פ"ג דנגעים אבל בתחלה ובסוף שבוע. ופי' הרמב"ם שאינו מטהרו אלא בתחלת ראייתו או בסוף שבעה וכ"כ פ"ט מה' נגעים. ודבר זה מקרא לא ידענו ואמר רבי ינאי לכך הוקש למת לומר מה ימי המר אינן פחותין משבעה אף ימי הסגר אינן פחותין משבעה וזה ברור ונכון. חולין דף ז' ע"ב פירש"י אל נא תהי כמת במרים כתיב. נראה דר"ל לא תימא דלמא לכך חשיב מצורע כמת לפי שצריך לישב בדד לכך פירש האי קרא במרים כתיב עד שלא ידע משה שתסגר: