אור ברסלב

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר· רבי דוד פרנקל

פרק ז · הלכה ב

הלכה א

ויביא את קרבנותיו. כתבו תו' ל"ג במתני' ויביא קרבנותיו וכן מוכח בגמ' דמיבעיא ליה מתני' מני דא"כ פשיטא דרבנן היא. וכ"כ התי"ט ע"ש. וז"ל הבבלי איבעיא להו עד שיטהר בשביעי קאי עד דעביד הערב שמש ומני ר"א היא א"ד בשמיני קאי עד דעביד הערב שמש ומני ר"א היא א"ד בשמיני קאי ומאי עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו מני רבנן היא ת"ש מדקתני סיפא מתחיל ומונה מיד הא רישא מאי עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו ומני רבנן היא דאמרי נזירות טהרה עד שמיני לא חיילא. ופירש"י בד"ה א"ד מאי עד שיטהר דקאמר עד שיביא קרבנותיו דפירושא קמפרש ע"כ. הרי מפורש דגרסי' במתני' ויביא קרבנותיו ואפ"ה שפיר מיבעיא ליה דאף דמפרשינן עד שיטהר בשביעי ה"ק עד שטבל וגילח מתחיל למנות נזירות טהרה ויביא קרבנותיו בשמיני. וכ"כ תוס' דף נ"ד וצ"ע. והא דקאמר הש"ס עד דעביד הערב שמש פירש"י דהיינו שביעי ומיעל שמיני. נראה דמפרש אף לר"א אינו מתחיל למנות עד השמיני אלא דמתחיל למנות אע"פ שלא הביא קרבנותיו דעיקר טהרה הוא בשביעי דהיינו הערב שמש ולרבנו אינו מתחיל למנות עד שיביא קרבנותיו וה"ק אף בשמיני צריך טהרה דהיינו הבאת קרבנותיו. וזה תימא דא"כ מאי פריך ליתני גם ברישא מתחיל למנות מיד. הא אי תני הכי ה"א שמתחיל למנות בשביעי לכך תני עד שיטהר שאינו מתחיל למנות אלא לאחר הערב שמש דשביעי דהיינו שמיני. וא"ל דלאו דוקא קאמר רש"י ומיעל שמיני וסובר דלר"א מתחיל למנות מיום השביעי וכ"מ ממ"ש רש"י בד"ה מדקתני סיפא כו' ע"ש תיקשי לן ממ"ש רש"י דף י"ח ע"ב בד"ה מתחיל ומונה לנזירות טהרה מיד כיון שהגיע שמיני ואפי' לא הביא קרבנותיו דברי ר"א. הרי דסובר לר"א אינו מתחיל למנות עד יום השמיני וצ"ע. ותו' כתבו לר"א מתחיל למנות משביעי ע"ש וקשה מאי קאמר עד שיטהר בשביעי קאי עד דעביד הערב שמש. הלא לר"א מונה שביעי והיינו קודם הערב שמש. ומה שדקדקו תו' דף יח דלר"א על כרחך בשביעי מתחיל למנות דאל"כ כי נטמא בשמיני אינו סותר אלא יום אחד אינו מביא קרבן טומאה לר"א דאמר לא בו ביום כו' ע"ש נראה דאין משם ראיה כל כך דאף דאינו מתחיל למנות אלא משמיני דכתיב וקדש ראשו ביום ההוא דהיינו ביום הבאת קרבנותיו מ"מ גם השביעי יום טהור מיקרי וקרינן ביה והימים הראשונים דשני ימים שהיה טהור בהם אזדו ליה. מיהו בין לרש"י בין לתו' סוגית הגמרא קשיא. ואפשר שלא היה בגירסת תו' עד דעביד הערב שמש ודוחק וצ"ע ולולי דבריהם היה נראה דלר"א אינו מתתיל למנות עד יום השמיני ואפי' לא הביא קרבנותיו. והא דפשיט מסיפא הכי קאמר אס"ד דלא קאי עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו ה"ל למתני ברישא אינו מתחיל למנות מיד ההיפך מסיפא עד שיטהר ל"ל אלא אשמיני קאי ועד שיטהר אקרבנותיו קאי והבן:

דהא פשיטא לון כו'. בבבלי גרסי' אמתני' על כזית מן המת מגלח כולו לא כ"ש לא נצרכה אלא למת שאין עליו כזית בשר ועדיין אני אומר על אבר ממנו מגלח על כולו לא כ"ש אלא כדאר"י בנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין ה"נ בנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין. ובחולין פ' גיד הנשה מפורש ר"י אמר למלתיה אקושיא קמייתא וקאמר הש"ס דבסתמא אין בו כזית בשר כל שלא נתקשרו אבריו בגידין(וכ"כ תו' חולין שם) ומיהו בירושלמי דנזיר משמע איפכא כיון דאין בו כזית בידוע שלא נתקשרו אבריו ע"ש. ותימא הא לפי המסקנא אמר ר' מנא שגם נפל שאין בו כזית פעמים שנתקשרו איבריו וכמ"ש בקונטרס. וכ"ת לדעת ר' מנא שיש נפל שלא נתקשרו איבריו ויש בו כזית ונפל שאין בו כזית ונתקשרו איבריו דאל"כ לשאול תנייתא וכ"ש קמייתא לאו מילתא היא ודאי אין דרך לשאול כן דהא לא ידע מה יתרץ ואפשר שלא יתורץ קושיתו אקמייתא לכך שאל לו כסדר. והא דקאמר בסמוך ואיבעי למשאל תרתיהון כו' דרך צחות קאמר אי מצא עצמו מחוייב בדבר לשאול תרי שאלות ה"ל למשאל תנייתא בקדמיתא. ועוד אף אם נאמר שאין הכרח בדבר גם הבבלי איכא לפרושי הכי ר' יוחנן לא אמר אלא על הראשונה בנפל שלא נתקשרו איבריו לא מהני כזית אבל כולו מטמא ה"נ סיפא איצטרך דמוקמי' רישא בנפל שלא נתקשרו איבריו אע"ג דאבר ממנו לא מטמא כולו מטמא ופירוש זה נראה בעיני ברור וצלול. מיהו הא ליכא לשנויי דגם בבבלי גרסי' כדאר"י בנפל שאין בו כזית ה"נ בנפל שלא נתקשרו אבריו דא"כ קשיא סוגיא דחולין פ' ג"ה דר"י אמר אקמייתא בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין והתם אי אפשר להגיה. אך קשה מאי פריך השתא אבר ממנו מטמא כולו לא כ"ש. הא אי לא תני כולו ה"א נפל אינו מטמא כלל ואפי' כולו והא דתני כזית ואבר איצטרך לאשמועינן כזית אע"פ שאינו אבר ואבר אע"פ שאין בו כזית מטמאין להא מדתנן אמו יושבת עליו ימי טוהר שמעינן דהוה ולד וכדאר"י בסמוך. ובבבלי בסוגיין משני עוד רבא אמר לא נצרכא אלא לרוב בנינו ולרוב מנינו שאין בהן רובע עצמות. והרמב"ם כ' ריש פ"ז מה"נ על אלו הטומאות הנזיר מגלח עליהן על הנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין ועל רוב מנין העצמות אע"פ שאין בהן רובע ועל רוב מנין כו'. וכ' הלח"מ על הנפל ואפי' לא נתקשרו אבריו כי' כר"י דמוקי מתניתין הכי ואע"ג דרבא אוקמוה ברוב בנין ורוב מנין ופסקה רבינו בסמוך סובר רבינו לענין דינא לא פליגי ע"כ וקשה מנ"ל להרמב"ם דלא פליגי דממתני' ליכא למשמע אלא חדא מינייהו ועוד לישנא דרבא דאמר לא נצרכא כו' משמע דמתני' לא אתיא לאשמעינן אלא הא דידיה ולא דר' יוחנן ונראה דסובר הרמב"ם ר"י לא אמר שמעתתיה אמתני' דהכא אלא אמתניתין דאהלות כדמוכח בש"ס כמ"ש תוס' בסוגיין. וקשיא ליה למה לא קאמר תי' אמתני' דנזיר אלא ודאי מתני' דהכא מסתבר לאוקמי כדרבא דאתי לרבויי רוב בנין כו' אבל מתני' דאהלות ליכא לאוקמי בהכי שהרי מפורש שם ועל רוב בניינו כו' (וכ"כ תו' בסוגיין) לכך מוכרח ר"י לאוקמי מתני' דאהלות דאתי לרבויי נפל שלא נתקשרו אבריו. ומעתה א"צ למ"ש תו' לר"י תני ושייר במתני' רוב בנינו ורוב מניינו אי ס"ל דנזיר מגלח עליו ע"כ דאף ר"י מודה לרבא לכך אמר שמעתתיה אההיא דאהלות. וכ"ת א"כ צ"ל דתנא ושייר נפל לכ"ע וי"ל השתא דשמעינן דנפל וולד הוא ודאי דנכלל בכלל מת דתנן במתני'. אך דברי הרמב"ם והתו' תמוהין לי דאינהו קאמרי רוב בנין או רוב מניין מטמאים באהל אע"פ שאין בהן רובע. ואלו פ"ב דאהלות תנן ורוב בנינו ורוב מנינו של מת מטמאין אע"פ שאין בהן רובע. ופי' הרמב"ם בעינן שיהו שניהם יחד רוב בנין ורוב מנין. וכן מוכח מרישא דתנן רובע עצמות מרוב בנין א' מרוב מנין. ש"מ בעינן שיהא בו רובע וגם רוב מנין או רוב בנין. וראיתי שכבר הרגיש בקושיא זו הרב בכ"מ פ"ב מהט"מ ותירץ שמצא גירסא אחרת בפי' המשנה פ"ב דאהלות ע"ש. וכ"נ עיקר שגם במשנתינו מפורש בפי' הרמב"ם כל שיש בו רובע אע"פ שאין לו רוב מנין ולא רוב בנין מטמא באהל.. וכ"פ הר"ש באהלות. ורוב בנין או רוב מנין דתנן היינו שיהא בו יותר מעצה אחד וכ"פ הרמב"ם פ"ק דעדיות. ומ"ש הכ"מ שם קשיא להרמב"ם הא דאמרינן בסוגיין אר"י יכולני לעשות דברי ב"ש וב"ה כאחד כו' ע"ש. ומפי' פ"ח דעדיות מבואר דליתא לדרבי יהושע ומשנים ושלשה דאמר ב"ש היינו משנים ושלשה בני אדם ובה"א מן גוית אדם אחד ומשני עצמות ושמאי אמר אפילו מעצם אחד. וא"ת תיקשי קושית הכ"מ הלכה ח' דפסק שדרה או גולגולת ובגמרא היא בעיא דנא איפשיטא. ומ"ש הרי"ק כיון דשמאי אמר בהדיא או שדרה או גולגולת לא שבקינן מאי דאשכחן בהדיא כו' ע"ש. דברי תימא הם הא הש"ס לא רצה לסמוך אסברא זו איך נאמר דהרמב"ם סמך עלה ועוד הא לא אמרה שמאי בהדיא אלא ר"י רצה לפרש כך וליתא לפירושו. ול"נ דטעמו דהרמב"ם מדגרסי' דף נ"ב ע"ב בעי רמי ב"ח רוב עצמות מן שדרה וגולגולת מאי כו' משמע דסובר ודאי דשדרה וגלגולת חמירי אלא מיבעי ליה לענין רובע ע"ש. א"כ אין לנו להרחיק פלוגתייהו ולומר דאף בשדרה וגלגולת בעי ב"ה שתי עצמות. ויותר נ"ל דדייק ליה מהא דאמר שמואל אפלוגתייהו דב"ש וב"ה פ"ב כמה חסרון בשדרה וכן לטרפה ולא קאי אלא אשדרה ש"מ דאף בטומאה שדרה או גולגולת מטמאין באהל. וכ"כ רש"י חולין דף נ"ז ע"ב. ודלא כמ"ש תו' בכורות ופ"ק דעירובין. כ' הר"ש פ"ב דאהלות ותימא למה לא משני כגון מת שנשרף ושלדו קיימת דאמרי' פ' המפלת דכזית ממנו לא מטמא כו' ע"ש. ונ"ל ודאי לפמ"ש תו' נדה שם דטומאה זו אינה אלא מדרבנן אין מקוה לקושיא זו. אלא גם לפי סברתו דרבי יוחנן דייק מר"א לרבנן איכא לתרוצי דהש"ס בעי לאוקמי משנתינו דנזיר אף כר"א ולדידיה רובע מאפר שרופין מטמא כדתנן פ"ב דאהלות. וממתנ' דסוף פרקין משמע דרישא כר"א. ועוד היא גופא מנ"ל דרבנן מטמאין בשלם אע"פ שאין בו רובע דלמא רובע מיהא בעינן. וע"ק לפי' זה צ"ל הא דא"ר יצחק שאם אין שלדו קיימת פתחים קטנים נמי טמאים כר"א ס"ל דאל"כ אין כאן שום טומאה בהוצאת אבר אחד כמ"ש מהרש"א ותימא הוא כיון דרבי יוחנן כרבנן ס"ל למה דחק למידק לאידך גיסא ומוקי לדר' יצחק כר"א וצ"ע. ועיין סנהדרין דף נב ע"א בתוס':

ועוד מן הדא כו'. וא"ת מאי ראיה איכא מהא דר"י וי"ל דדייק דלא מוקי ר"י למשנתינו בנפל שלא נתקשרו איבריו דא"כ איך ס"ד לומר שאין נפלים דבר תורה אלא ודאי מתני' איכא לאוקמי ברוב בנין או ברוב מנין וכדרבא כמ"ש בסמוך. אך קשה מאי מספקא לי' לר"י הא כתיב במת בנפש האדם ודרשי' איזהו מת שהוא בנפש של אדם הוי אומר זה עובר שבמעי אשה. ורבי ישמעאל דמטהר היינו משום דהוי מכוסה וכתיב כל אשר יגע על פני השדה אבל מגולה ליכא למ"ד דטהור כמפורש פ' בהמה המקשה. ועוד הא תניא בת"כ (ומביאה הרי"ף והרא"ש) לבנו ולבתו יכול אף בנפלים ת"ל לאביו ולאמו מה אביו ואמו בני קיימין אף כל כו'. ש"מ דנפלים מטמאין מיהו הא איכא לתרוצי דקמ"ל קרא בנפלים ליכא מצוה לעסוק בהן משא"כ בבני קיימין ודוחק:

מדרשות אמינא דרוש וקבל שכר. כ' הרא"ש פ"ב דאהלות כל השיעורין הלכה למשה מסיני הם ובת"כ אסמכו אקרא וקאמר שכן תחלת ברייתו בכזית. וכ"כ הרמב"ם פ"ב מהט"מ. ותימא שברפ"ב כ' הנפל אע"פ שלא נתקשרו איבריו מטמא. והיינו אפי' בפחות מכזית ש"מ שתחלת ברייתו הוא פחות מכזית וכמפורש בסוגיין וצ"ע מיהו גם סוגיין קשיא אף בנפל י"ל שהיה מתחלה כזית אלא שנחסר במעיה אפ"ה טמא כיון שהוא שלם:

בשר המת שנתק והמוהל שקרש. ונראה שקרש דקאמר קאי אף על הבשר. ומכאן ראיה לפירש"י בפרקין דף נ' והמוהל שהרתיח דתני היינו שקרש ודלא כפי' תו' שהרתיח היינו באור ע"ש. והא דקאמר התם שמא כיחו וניעו הוא. נראה דר"ל שמא מי בשר הוא. והרמב"ם כ' ה"ב מהט"מ איזו נצל זהו בשר המת שנימוח ונעשה ליחה והוא שתקרוש כו' ע"ש לא ידעתי למה השמיט המוהל שיצא. ובמ"ל כ' שם ורבי' כ' לא קרשה אילו מטמאה שמא כיחו וניעו הוא. וקשה הל"ל ה"ז ספק ויהיה דינו ככל ספק טומאה ואולי סובר דנצל אינו מטמא אלא בודאי ואין בו טומאת ספק והדבר צ"ת ע"כ. ומסוגיין נראה דמן הסתם יש בנצל מי בשר הילכך אינו מטמא עד שיקרש:

אי מה הנבלה אם נסרחה טהור כו'. וקשה בשלמא נבלה דמעיקרא הויא ראויה לגר וכשנסרחה אזדא לה טומאת אכילה הלכך אף טומאת משא אין לה כשנסרחה משא"כ טומאת המת דמעיקרא אין לו טומאת אוכלין אף כשנסרח בטומאתו קאי עיין חולין דף ע"א וברשב"א שם:

מעתה אין נצל כר"י כו'. וא"ת אף דטומאת בשר שניתק אין לו מ"מ טומאת אהל יש לו וי"ל אף מוהל אינו יוצא אלא לאחר שנסרחה בשר ועי"ל ר"י סתמא קאמר יש לו נצל משמע אף טומאת בשר שניתק יש לו. אך קשה הא שיעורין הלכה למשה מסיני וכיון דכזית נצל הלכה א"כ פשיטא דלא ילפינן מת מנבלה לענין זה וי"ל כזית נצל אינו הלכה אלא חכמים אמרו שהנצל בשר הוא ושיעורו בכזית כשאר בשר:

אף המת אין לו רקב. בבבלי פ' דם הנדה גרסינן תניא רי"א בשר המת שיבש טהור מלטמא בכזית אבל טמא טומאת רקב. וא"ת הא מלא תרווד רקב ודאי הלכה הוא א"כ ליכא למילף רק מנבלה וי"ל היינו דמשני לא למד מנבלה אלא בשר ולא עצמות ודוחק:

או בקבר אפי' בקבר של אדם הראשון. נראה סובר ר' ינאי שאין עכו"ם מטמא אפילו במגע דכתיב וכל הנוגע בעצם אדם וכתיב ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויים אדם ואין א"ה קרויים אדם. מיהו כשהוא שלם מטמא דלא מעטינהו קרא אלא מעצם. לכך קאמר דבא הכתוב לרבות קברו של אדם הראשון שנקרא אדם דכתיב האדם הגדול בענקים. ואני תמה ממ"ש תו' יבמות דף סא בד"ה ממגע כו' דהאי בעצם אדם דרשינן בנזיר לענין אהל ע"ש. אף דאמרו בעצם אדם זה רובע עצמות אינו אלא אסמכתא בעלמא כמ"ש תו' בנזיר. ועוד האי מבעצם דרשינן ולא מאדם. ותו' כ' בפרקין דף נד בד"ה או בקבר כו' וצ"ע לרבנן דר"ש דלא דרש' אתם קרויים אדם או בקבר ל"ל ע"ש. ול"נ דכ"ע דרשי אתם קרויים אדם אלא דהכא פליגי רבנן משום דכתיב או בקבר לרבות קבר שלפני דיבור ש"מ שאפי' עכו"ם מטמאים באהל ואדם לשום דרשה. והא דתני ר"מ אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים וישראלים לא נאמרו אלא האדם לרבות עכו"ם שעוסק בתורה הרי הוא ככה"ג. מה"א דהאדם קדריש לרבות עכו"ם ואיצטרך אדם לאשמועינן הא דכתיב ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה וגו' לא קאי אלא אישראל דעכו"ם העוסק בתורה הי' חייב מיתה וה"א דהאדם לרבות עכו"ם העוסק בשבע מצות דידהו כמפורש סנהדרין פ' ארבע מיתות. ומעתה אין צורך למה שדחקו תו' בפרקין וביבמות דף ס"א ועיין היטב:

מלא תרווד אחד נטל הקב"ה ממקום המזבח כו'. גרסי' בבבלי סוטה דף טו ע"ב ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן איסי בן יהודה אומר לרבות שילה נוב וגבעון ובית העולמים ופירש"י ל"ג שילה ונוב וגבעון אלא בית העולמים דשילה משכן הוא ונוב וגבעון לא היו משקין בהן סוטות אבל בית העולמים צריך ריבויי' שלא נאמר משכן דוקא ולא מקדש וה"ג בספרי. וכ' תו' וקשה ל"ל קרקע לרבות בית העולמים הא מפורש פ"ב דשבועות מקדש איקרי משכן ע"ש. ונ"ל דאמרי' פ"ב דסוטה למה עפר דכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב ונראה לכך צוה הכתוב שיקח מקרקע המשכן ששם המזבח ומשם נברא. וכ"ת יקח מעפר המזבח שאין מקום המזבח שבמשכן הוא המקום שמשם נברא האדם שהרי היה נוסע ממקום למקום אלא על מקום מזבח בית העולמים קאי שמשם לקת תרווד עפר. והשתא אי לא כתיב קרקע לרבות בית העולמים שיקח מכל קרקע המקדש סד"א בבית העולמים יקח מקרקע המזבח דוקא שזהו המקום שנברא משם. ונראה דלכך נקרא האדם יציר כפיו של הקב"ה לפי שמלא תרוד היינו מלא פיסת היד כדלקמן ועיין כתובות פ"ק דף ה':

אלא לק"ך שנה כו'. נ"ל דזהו פירושא דקרא לא ידון רוחי באדם לעלם שבשקם בו הרוח הנה הוא עדיין בשר ואין זה רצוני אלא הבשר יתקיים עד ק"כ שנה ואח"כ יחזור למוצאו הראשון שהוא תרוד מלא רקב. והגימ"ל שבשגם מקום קו"ף כמנהג אותיות גיכ"ק שדרכן להתחלף. ואין צורך לכל מה שדחקו המפרשים בזה:

וחכ"א מלא היד הגדולה. עיין בקונטרס. מיהו בבבלי מפורש מקשרי אצבעותיו ולמעלה ומלוא פיסת היד חד שיעורא הוא. וגרסי' התם וחכ"א מלא חפניו. וטעות נפל בבבלי דצ"ל תניא דלאו מתניתין היא. ובסמוך נראה כפירושי בקונטרס מלא היד היינו פיסת היד דהא רבי הראה תרווייהו בידו. וגרסי' תו בבבלי דף נא אמר עולא אין רקב אלא הבא מבשר גידים ועצמות. והרמב"ם השמיט דין זה והלח"מ הרגיש בזה וכ' ולא ידעתי טעמו. ול"נ דסובר לפי מאי דאמרי' שם תני עולא בר חיננא מת שחסר אין לו רקב. אף הא דקאמר עולא אין רקב אלא הבא מבשר וגידים ועצמות היינו שיהא באותו חתיכה שהרקב בא ממנו בשר וגידים ועצמות אז כל הרקב שממנו מטמא יהיה מכולן או מאחד מהם. ולית הלכתא כוותיה אלא בעינן שיהא שלם בשעת קבורה אבל א"צ שיהא הרקב מכולן כמ"ש. ועיין בתו' נדה דף כו ע"ב. ועמ"ש בסמוך בד"ה נחתכה. ומ"ש הרמב"ם דבעינן מלא חפנים לא ידעתי מנ"ל דמשמע דלא בעינן אלא מלא חפינה אחת דהא תני ישנו מקושרי אצבעות ולמעלה משמע דביד אחת איירי. ועמ"ש בסמוך:

אבל נקבר בכסותו כו' זהו עפר קברות כו'. כ' תו' נדה דף כט ע"ב בד"ה מלא תרווד יעוד. פ"ה כגון שנקבר בכסותו וא"נ לרשב"ם דבתחלה כ"ע מודו דדבר אחר נעשה לו גלגילין ונראה דהכא איירי שנקבר ערום כו' ע"ש. ותימא הרי מפורש כאן שדברי רש"י עיקר. ואין מקום לתמיהת הרשב"ם דשיעורין הלכה וכך היא ההלכה לענין מלא תרוד נעשה גלגילין וכשיש בו עוד אין הגלגילין מטהרין אותו. וכ"ש לפמ"ש הרמב"ם פ"ג מהט"מ שטומאה זו דרבנן אף זה משיעורי דרבנן. ודלא כמ"ש הכ"מ שם ונ"ל דאיירי בנקבר ערום בארון של שיש וכ"פ הר"ש ופשוט הוא דאל"כ אין לו רקב ע"כ. וממ"ש נתבאר דרש"י פליג וסוגיין מסייעתו גם לשון הרמב"ם מורה כן שכ' מצא חפנים ועוד מעפר הנמצא תחת המת או מעפר הנמצא בקבר ואין ידוע מה טיבו כו' ה"ז מטמא ע"כ ואי בנקבר ערום בארון כו' למה קאמר הנמצא בקבר ועוד למת אין ידוע מה טיבו מאי ספיקא דידיה א"ו כמ"ש. ואין קושיא בדבריו כמ"ש הכ"מ ע"ש וכן מפורש בתוספתא פ"ב דאהלות. גם סוגיין לקמן מבוארת שעפר קברות היינו בשלא נקבר ערום:

תמן אין כל אחד כו'. גרסי' בבבלי דף נא ארשב"א אר"א שני מתים שקברו זה עם זה נעשה גלגילין זה נזה מתיב ר"נ רקב הבא משני מתים טמא אמר רבא שקבר זה בפני עצמו וזה בפ"ע והרקיבו ועמדו על תרוד מלא רקב וכ' או' תימא למה נקט ועמדו על מלא תרוד או רקב שלא נשתייר כלום וי"ל לרבותא נקט אע"ג דליכא אלא תרוד אחד דאיכא השתא רקב מן העקב כו' ע"ש. ותירוצם תימה הא אין דבר זה ברור שבא הרקב מן העקב כמ"ש הם בעצמם שם ועוד פשיטות דאיבעיא דהתם אינה מבוררת. ולפום סוגיין נראה דה"פ רבא תרתי קאמר או שקברן זה בפני עצמו וזה בפ"ע אע"ג שהיו יותר מכמה תרוודין חצי תרוד מזה וחצי מזה מצטרפין או שקברו יחד אלא שאין בכל א' מלא תרוד בפ"ע מצטרפין כמפורש בסוגיין. א"נ רבא סובר דתרתי בעינן שיקבור כל אחד בפ"ע ושלא יהא בכל אחד בפני עצמו מלא תרוד אבל תרוד משני מתים אע"פ שקברן זה בפ"ע וזה בפ"ע אין מצטרפין. והראשון נראה יותר:

נחתכה רגלו מארכובה ולמעלה כו'. גרסינן בבבלי דף נא בעי ר' ירמיה רקב הבא מן העקב מהו כו' מסוגיין נראה כפירש"י דאיבעיא דר"י אם גם רקב ממקום שאינו עושה טריפה גמירי א"ד דוקא ממקום שעושה אותה טרפה בעינן. ודלא כמ"ש תו' שם דאעקב ממש קמיבעיא ליה ע"ש גם לישנא דבבלי הכי משמע דקאמר דלמא דרך עקב קאתי. והרמב"ם השמיט בעיא זו. נראה דסובר בעיא זו אינה אלא לעולא אבל למאי דקיי"ל דבעינן שיהא שלם בכל איבריו מכל הגוף הוי רקב. ועמש"ל בד"ה וחכ"א כו' מיהו בסמוך משמע כל שנחתך מארכובה ולמטה שלם מיקרי וי"ל ר' יוחנן דא' בסמוך כמה יחסר כו' פליג אהך בריית' וצ"ע:

הגע עצמך שניקב וושטו כו' וא"ת מאי קושיא הא כמה יתסר קאמר ממילא ידעינן דלא קאי אניקב הוושט וי"ל דהכא קאי אכל מיני טרפיות ותלה הדבר במידי דמית מיניה משמע דגם אניקב הוושט קאי לכך שינה הלשון. מיהו בבבלי נדה דף כ"ג ע"ב מפורש בהיפך דגרסינן התם איזהו גוף אטום רבי אומר כדי שינטל מן החי וימות וכמה ינטל מן החי וימות רבי זכאי אמר עד ארכובה רבי יוחנן אומר עד טיבורו. ונראה שהבבלי סובר כיון דקאמר רבי כדי שינטל ש"מ בעינן חסרון הניכר אבל נקיבת הוושט אינו בכלל. והא דקאמר התם רבא וושטו נקוב אמו טמאה לידה וושטו אטום טהורה. כרבי נמי אתיא. והדבר מוכרח. ועמ"ש לעיל כ"ד ה"א בתו' בד"ה הילוכי כו' צ"ע:

והא תני נטל ממנו עפר כו'. עי' בקונטרס וקשה איך אפשר לאוקמי הך ברייתא דטומאת תלולות משום רקב הא תני רישא דהך (ומביא' הר"ש) התלולות טמאות מפני שהנשים שם קוברות נפליהן ומוכי שחין את איבריהן וגבי מוכי שחין לא שייך רקב כמ"ש בסמוך וביותר קשה למאי דמשני דהך ברייתא לרשב"ג קשיא רישא רבנן וסיפא רשב"ג. וא"ל הך ברייתא לא מיתנייה ביה ר"ח ורבי אושעי' דבבבלי כתובות פ"ב דף כ' משמע דרבי חנינא הוא דאמר טעמא דתלולות משום שהנשים כו' ומוכי שחין את זרועותיהן. דהתם ה"ק אר"ח טעמא מאי תלולות טמא משום שהנשים כו'. וכדתני בתוספתא. עד חמשים אזלא איהי לחודא טפי דברא איניש בהדה. ולפום ריהטא היה נראה לומר דל"ג בדר"ח ומוכי שחין זרועותיהם דא"כ טפי מחמשים אמה נמי ניחוש. ואף שי"ל גם מוכי שחין אין הולכין יותר מחמשים אמה לחודן וכ"כ המהרש"א לשון הש"ס לא משמע כן דא"כ הל"ל עד נ' אמה אזלי אינהו לחודייהו טפי מדברין איניש אחרינא בהדייהו מדנקט כולא מילתא באשה משמע דאאשה קאי ונראה דסובר ר"ח דמוכי שחין אין הולכין אפילו עד חמשים ואיכא חששא עד חמשים משום נפלים לכך קאמר אף בנשים אין לחוש ביותר מחמשים ודלא כמהרש"א:

וירדו בשיטת ר"ש. ויותר נראה דגרסינן וירדו בשיטת ר"ע. דרשב"א היה חבירו של רבי. טרפון וז"ל הכריתות חלק ימות עולם שער א' ואלו הן חביריו של ר"א הגדול רבי טרפון רבו של ר"ע ור"י הגלילי ורשב"א ע"כ. והא דקאמר ר"ט רבו של ר"ע קשה דבבבלי כתובות פ"ט דף פ"ד מסיק ר"ע חבירו של ר"ט היה. לפ"ז י"ל שהיה נמי חבירו של רשב"א אבל ר"ש שהיה תלמידו של ר"ע ודאי לא הוה רשב"א אומר עליו שירדו במתניתין בשיטתו. ובתוספתא תני סתמא ואינו מזכיר שום תנא. וניחא לן בהכי דברי הבבלי בפרקין דף נג ע"א דגרסינן התם והא רבא הוא דאמר לא נצרכא אלא לשדרה וגלגולת שאין בהן רובע עצמות בתר דשמעה מר"ע. מה מאוד דחקו תו' להגיה דברי הש"ס ע"ש. ולפמ"ש ה"פ והא רבא הוא דאמר מתני' בשדרה וגלגולת שאין בהן רובע דאס"ד אין שדרה וגלגולת שאין בהן רובע ל"ל למיתני שדרה וגלגולת הא כבר תנן רובע עצמות מטמאין. א"כ מאי דייק ממתניתין ליתני כו' ומשני שדרה כו' מעיקרא הוה סבר שדרה וגלגולת דמתניתין בשלימין דוקא הוה קשיא ליה ל"ל למתני שדרה וגלגולת הא כבר. תני רובע עצמות אלא ודאי יש שדרה וגלגולת שאין בהן רובע אבל השתא דשמע מר"ע שדרה וגלגולת דמתני' אפי' במפוזרין הדרן לקמייתא אין שדרה וגלגולת שאין בהן רובע ואיצטריך לאשמועינן שדרה דאפי' מפוזרין מטמאין משא"כ ברובע וכמ"ש בקונטרס. ודייק הכא כיון דאין שדרה כו' שאין בהן רובע ליתני על רובע הבא מן שדרה וגלגולת דמרישא ליכא למשמע מידי דמפוזרין היינו טעמא שהקבר מצרפן לעשותן שלימין אבל רובע הבא מן השדרה לא. אבל אי איירי מתני' בשדרה וגלגולת שאין בהן רובע ל"ק ליתני נמי רובע הבא כו' דמסברא איכא למימר הכי כיון דשלימה מטמאה באהל אפי' אין בה רובע חסרה מטמאה ברובע. וא"ת מעיקרא מאי קשיא ליה לירושלמי ל"ל שדרה דמרובע שמעינן. הא במתני' תנן ועל חצי קב עצמות ולא רובע וי"ל מתני' דאהלות קשיא ליה דהתם תנן רובע עצמות מטמא באהל ותנן נמי השדרה והגלגולת ודברי תו' דף נ"ג ע"ב בד"ה אמר רבא תמוהים דאיך קאמרין אין שדרה שאין בה רובע ובשלימין איירי א"כ שדרה וגלגולת באהלות ל"ל ודוחק לומר איידי דמתני' דהכא נקט להו וצ"ע:

שהקבר מצרפן כו'. פסחים דף פא ע"ב פירש"י בד"ה שהקבר מצרפן. כו' דכתיב או באהל וכ' תו' וא"נ לר"י דלמא קרא מיירי בקבר מכוסה. ומשום אהל ע"ש. והכא משמע דלאו משום אהל הקבר מצרפו. ודברי רש"י תמוהים דהא במכילתין לעיל דף ל' ובבבלי דף נד או בקבר זה קבר שלפני דיבור וצ"ע:

מקצתן אומרים כו' בקונטרס הגהתי חצי לוג לנזיר ועושי פסח. כתב הרמב"ם ריש פ"ו מהק"פ בד"א בשנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליהן אבל אם היה טמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול ויזה עליו וכשיעריב שמשו אוכל פסחו וכ' הראב"ד לא מצאתי לוה שורש אף אם סברת עצמו היא כיון שאלו אכל קדש בטומאה זו אין חייבין עליה כרת ולא קרבן אם הוה וטבל דין הוא שלא ידחה מפסחו. וכ' הכ"מ ר"ל לדעתו אף בטומאות שהנזיר מגלח עליהן אם טבל והזה שוחטין עליו אלא אף לסברת הרמב"ם דין הוא בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן לשחוט עליו ע"ש. ודבריו תמוהים שאין זו השגה אלא מפרש דברי הרמב"ם וזה תימא חדא איך יפרש דבריו אחר שכתב שאין להם שורש. ועוד הרי כתב הראב"ד פי"ח מה' פסולי המוקדשין ה' י"ד שאין חילוק בין קודם הזאה וטבילה בין לאחריה ואין הדבר תלוי אלא בהערב שמש. לכך נראה שהרמב"ם מסוגיין למד לחלק בין עושי פסח לשאר קדשים וסובר ט"י מטומאות שאין הנזיר מגלת עליהם אינו משלח קרבנותיו משא"כ בפסח אבל ט"י מטומאה שהנזיר מגלח עליהן אף מפסח נדחה וע"ז השיג הראב"ד שאין לפירושו זה שורש בגמרא אדרבה לפמ"ש שם בסמוך טמא מת בשביעי לאחר שהזה וטבל ט"י הוה שוחטין וזורקין עליו ואין חילוק בין טומאה לטומאה ובין פסח לשאר קרבנות א"ו בזה חליק עושי פסח משאר קדשים דטמא בשאר טומאות עושה פסחו אפי' ביום ראשון לטומאתו דאתי עשה דכרת דפסח ודוחה ל"ת דטומאה שאין בה כרת וכן לענין אכילת פסח ויש ט"ס בדברי הראב"ד וכצ"ל ואפי' לא הוה וטבל דין הוא כו'. ונ"ל שדעת הרמב"ם בטמא לא אמרינן כן. דאל"כ קשיא לשיטתו דאין שוחטיו וזורקין על טמא מת בשביעי שלו אף לאחר שטבל והא אין איסור כרת באוכל קדשים אז כמ"ש הרמב"ם פי"ח מה' פסולי המוקדשין והאוכל קדשים אחר שטבל קודם שהעריב שמשו לוקה ואינו חייב כרת. מיהו אין זו ראיה גמורה דעל ביאת מקדש מיהת חייב כרת כמ"ש פ"ג מה' ביאת המקדש כל הטעון ביאת מים מד"ת חייב כרת על ביאת המקדש ואפילו לאחר שטבל עד שיעריב שמשו. אך היא גופא קשיא לפמ"ש הכ"מ פי"ח מה' פסולי המוקדשין ה' י"ג לכך פטור האוכל קדשים בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה דמקשינן קדש למקדש מקיש נמי מקדש לקדש שלא יתחייב על ביאת המקדש לאחר שיטבול קודם שיעריב שמשו ועמש"ל. וע"ק הא מפו' בסוגיין לתרומה ולקדשים רביעית הרי דאפילו בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן אסור בקדשים מיהו הא יש לתרץ דבקדשים יש בהן לאו ובעושי פסח מותר לכתחלה. ודייק להרמב"ם פירושו מדכתיב והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וגומר ונכרתה הנפש ההיא. וקשה לר"ע דאמר איזהו דרך רחוקה מאסקופת העזרה ולחוץ והא דכתיב ובדרך לא היה היינו שהיה בעזרה א"כ והאיש אשר הוא טהור ל"ל כיון שהוא בעזרה פשיטא שהוא טהור אלא ודאי קמ"ל קרא אפילו טמא שיכול לכנוס לעזרה פטור מלעשות פסח ואיזהו זה טמא בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן שפטור על ביאת המקדש אפ"ה אינו עושה פסח. אבל מקרא דטמא לנפש ליכא למידק מידי דאיצטרך לאשמועינן איש נדחה ואין ציבור נידחין בטומאת מת. והראב"ד סובר והאיש אשר היא טהור איצטריך לאשמועינן דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא דקפיד רחמנא בטמא על האכילה. כדאמרי' בבבלי פסחים דף צג ע"ב. ומ"ש רש"י שם בד"ה לדידי כו' דהא יכול לשלח קרבנותיו ע"כ. קשה הא טמא מת אינו משלח קרבנותיו וי"ל וע"ש בר"פ מי שהיה:

תוכן העניינים

שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה