שיח השדה (פרומר)· הרב אריה צבי פרומר
שער הכללים · כלל א
בענין פ"ר בהנאה
הנה הר"ן בפ' גיד הנשה כתב דהא דפליגי אביי ורבא אי ריחא מלתא היא או לאו מיירי באינו מתכוון להנות מיין נסך דאטו ברשיעי עסקינן וכ"ת פסיק רישא היא וקיי"ל מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות ליתא דלענין הנאה ודאי אע"ג דהוי פסיק רישא מותר דהא אמרינן התם מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והא התם ודאי מטי לי' הנאה אלא דכיון דלא מכוון לה לא חשבינן לה מידי וכו' עיי"ש והטו"א הק' עליו מש"ס ר"ה (דף כ"ח) הנודר הנאה מן המעיין מותר לטבול בו טבילת מצו' בימות הגשמים אבל לא בימות החמה וק' אמאי אסור ליטבול בו בימות החמה הא אינו מתכוון להנאה רק לטבילת מצו' וכ"ת פסיק רישא היא הא פסיק רישא בהנאה מותר ואסיק בקושיא, ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות דעיקר סברת הר"ן דפ"ר בהנאה מותר דל"ש ענין פ"ר רק כשגוף מעשה האיסור נעשה גם בלעדי הכוונה אלא שחסר הכוונה ע"ז מהני פסיק רישא להשלים הכוונה, אבל במקום שגוף המעשה איננה בלעדי הפ"ר אז ל"מ פ"ר, והיינו בשלמא כשאדם גורר מטה כסא וספסל ועושה חריץ דעיקר המלאכה היא עשיית החריץ וזה נעשה גם בלעדי כוונתו רק שחסר הכוונה ודבר שאינו מתכוון מותר ע"ז מועיל פ"ר להיות במקום כוונה דכיון שמוכרח להיות חשיב כמתכוון אבל במריח בבת תיהה בלי כוונה לא לבד שחסר הכוונה רק שחסר הרגש ההנאה שהיא עיקר האיסור ודבר זה ידוע במוחש ואין צריך ראי' שאם אינו מתכוון להנאה אינו נהנה דעיקר הנאה תלוי בהרגש וכוונה וזכר לדבר ביבמות (דף ק"ג.) דפריך והא קא מתהניא מעבירה ופירשו התוס' אף דהי' מותר מ"מ גנאי הוא לצדיק להנות מעבירה ומשני טובתן של רשעים רעה הוא אצל צדיקים ופירש"י דקצה נפשו הלכך לאו הנאה היא עיי"ש, וע' עוד בכוזרי מאמר שלישי סי' ט"ו וט"ז וז"ל הלא האדם השלם יותר ראוי שיסופר בהרגשת הנאה במה שיאכל וישתה מהתינוק והבהמה כאשר הבהמה יותר ראוי' להנאה מהצמח אע"פ שהצמח ניזון תמיד כן הוא ליתרון החוש וההרגש בהנאה כי אם היו מביאים אל השיכור כל אשר יתאוה והוא בענין שכרותו ממאכל ומשתה וישמע הנגונים ויתחבר עם מי שיאהב וכו' ויסופר לו כ"ז כשירפא משכרותו הי' דואג ע"ז ויחשוב הכל הפסד ולא ריוח מפני שלא באו לידו ההנאות ההם והוא בענין שירגיש וינעם בהם ושם באות י"ז אמר החבר ההזדמנות להנאה והרגשתה וכו' כופל ההנאה וזה מתועלת הברכות למי שרגיל בהם בכוונה והכנה מפני שהם מציירות מין ההנאה בנפש והשבח עלי' למי שחננה וכו' עיי"ש נועם דבריו באורך, הנה דעיקר הנאה הוא לפי הזדמנות החושים אלי' ולפי הרגש הנפש ופשוט דאם אינו מתכוון לכך ומשקיע חושיו בענין אחר לראות אם היין טוב חסר הנאתו וא"כ העדר הכוונה מסבב שלילת עצם מעשה האיסור דהיינו ההנאה וע"ז ל"מ פ"ר להשלים מעשה האיסור ול"ד לגורר מטה בלי כוונה לחריץ דמ"מ החריץ נעשה בלא כוונה ממש כמו בכוונה ואין חסרון כלל בעצם המעשה רק שחסר הכוונה וע"ז מהני פ"ר משא"כ בהנאה כנלע"ד ברור בכוונת הר"ן ז"ל, ולפ"ז נלע"ד דסברא זו לא שייכה רק בהנאה עצמיית שאינה באה לסלק צער רק שהמעשה בעצמה הנאה היא למי שפונה לבו ומחשבתו אלי' אבל בהנאת מעיין בימות החמה דעיקר הנאה היא מה שמסלק צער החום הקדום ודבר זה אינו תלוי בכוונה והתרגשות הלב כלל דאפילו אינו מתכוון וטבל במעיין בימות החמה הרי מ"מ נהנה שחלף צערו דקודם רחיצה הי' מצטער ואם רוחץ אפילו בלי כוונה מ"מ תכלית הפעולה נעשית מאלי' דמ"מ צער החום חלף הלך לו וזה שוב דומה ממש לחריץ דמהני פ"ר משום דעצם המעשה נעשית גם בלי כוונה ואין חסר רק המחשבה וכמו כן בזה דההנאה היא ממילא גם בלי כוונה רק שחסר הכוונה ודבר שאינו מתכוון מותר וע"ז שוב מהני פ"ר כמו דמהני באיסורי שבת [ובכל איסורין כמ"ש התוס' שבת (דף ק"י:) ד"ה ת"ל ובר"ן סו"פ שמונה שרצים ותוס' שבת (דף ק"ג.) ובכורות (דף ל"ד.) תוד"ה אילימא ר"ש דמתני' ותוס' שבת (דף כ"ט:) ופסחים (דף כ"ה:) ורש"י שבת (דף נ':) ד"ה ומפספס ושם (דפ"א) ד"ה אבל וזבחים (דף צ"א:) ד"ה הא ועוד בכ"מ, ועוד מצאנו סברא זו לאו דוקא לגבי איסורין ע' רא"ש פ"ד דמכשירין משנה א' שכ' לענין הכשר דפ"ר חשיב כמתכוון וע' רש"י שבת (דף י"ז.) ד"ה אשכלות הנושכות זו את זו וכשבא להפרידן נסחט המשקה וכיון דעביד בידים ולא אפשר בלא סחיטה מכשר עכ"ל הנה מבואר להדיא סברא זו ובמק"א הבאתי ראי' מפורשת לזה ממשנה ערוכה בפ"ד דמכשירין סוף משנה ה' רא"א אם א"א לו לירד אא"כ נטפו רגליו אף העולין ברגליו בכי יתן, הנה מפורש במשנה סברא זו לענין הכשר, וע' רא"ש ונימוק"י סופ"ב דב"ק סברא כזו לענין נתכוון להזיק אע"פ שלא נתכוון לבייש עיי"ש] והצעתי זה לפני כ"ק מרנא ורבנא רשכבה"ג זצוק"ל מסאכאטשוב והוטב בעיניו מאד:
אך צריך לבאר מה דמייתי הר"ן ראי' מהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואף דהוי פ"ר ולמ"ש ראוי שיהי' אסור שם פ"ר כיון דמציל בחמה מן החמה ובגשמים מן הגשמים א"כ אינה הנאה עצמיית רק סילוק צער וזה אסור אף בפ"ר בהנאה, ונלע"ד דלכאו' ק' עוד על ראית הר"ן ממוכרי כסות דדילמא מיירי התם בגווני דליכא פ"ר וכמו שכתבו התוס' באמת בשבת (דף כ"ט:) דמיירי בלבוש בגדים אחרים ואפשר דגם בלעדי בגדים אלה ינצל מחמה ומגשמים ול"ה פ"ר, ונלע"ד לפרש ראיית הר"ן דכיון דבכלאים לא כתיב הנאה רק לא תלבש אלא דסתם לבישה דאית בה הנאה משמע כדאיתא ברפ"ק דיבמות והיינו כדרך לבישת בנ"א שאין לובשין בגד רק להנאת לבישה ומטעם זה ס"ל להר"ן דאפילו אם ל"ה פ"ר כל שאפשר שיצטרך להבגד ויגין עליו מחמה ומגשמים שוב הוי בכלל לבישה וחשיב כה"ג לבישה דאית בה הנאה דכך דרך בני אדם שלובשים בגד מספק אולי יהי' גשמים מרובים כידוע וכל שיש ספק בהגנה שוב הוי ודאי איסור וחשיב לבישה דאית בה הנאה כה"ג וע"ז שפיר תירץ הר"ן דפ"ר בהנאה מותר דהנאה זו שבטוח שאם יהי' גשם או חמה ינצל ממנה שוב דומה לשאר הנאות דכל שאינו פונה מחשבתו אל ההנאה לאו מידי היא, וממנ"פ ליכא פ"ר אם מפאת פרטית ההנאה דהיינו אם יהי' באמת גשם או חמה וינצל ע"ז ליכא פ"ר כמ"ש התוס' שבת (דף כ"ט:) ואם מפאת כללית ההנאה דאפי' אם לא יהי' גשם או חמה מ"מ חשיב לבישה דאית בה הנאה מה שנכון לבו ובטוח שלא יעצרהו הגשם או החמה הלא הנאה זו שוב דומה לבת תיהא דכל שאינו מתכוון לאו הנאה היא ול"ש בה פסיק רישא ודו"ק:
אמנם יש לדון לכאורה במה שכתבתי דמודר הנאה מן המעיין אין האיסור מפאת ההנאה עצמיית אשר ברחיצה רק מחמת סילוק צערו וזה ל"ח לכאורה רק מבריח ארי בעלמא וקיימ"ל דמבריח ארי ל"ח הנאה לענין מודר הנאה כדתנן ברפ"ד דנדרים דהמודר הנאה מחברו שוקל לו שקלו ופורע את חובו משום דמבריח ארי בעלמא היא, וי"ל למ"ש התוס' בנדרים (דף ל"ג:) ד"ה דמהני לי' פרוטה דר"י וא"ת והא אברוחי ארי בעלמא היא שמבריח מעליו העני וי"ל דפורע חובי היינו אותו שפורע חובו מבריח ארי מעליו אבל הכא המחזיר עצמו מבריח ארי מעל עצמו ע"י שמתעסק באבידת חברו והרי הוא כאלו נוטל מכיסו של בעל אבידה ונותנה לעני וכו' עיי"ש והיינו דמבריח ארי ג"כ אין מותר רק לאחר אבל לא למודר עצמו וכ"כ בבית מאיר שם וע' ר"ן נדרים (דף מ"ז) וע' טור יו"ד סוף סימן רכ"ג דרק המדיר מותר להבריח ארי מעל המודר אבל המודר עצמו אסור לו לפרוע חובו מנכסי המדיר וע' מקו"ח סי' תמ"א סק"ג כ"כ בפשיטות. וא"כ גם כאן אסור למודר עצמו להבריח צערו בדבר האסור לו, וע"פ האמור אמרתי בילדותי לבאר גירסת הרי"ף ובעל המאור בר"ה (דף כ"ח) המודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דמשמע דוקא אדם אחר אבל הוא עצמו לא וע' ב"י סי' תקפ"ו בשם כלבו, ואמרתי. ע"פ מה ששמעתי קושיא בהא דאמרינן מצות לאו להנות ניתנו ופירש"י משום דלעול על צוואריהן ניתנו וק' דזה עצמו הנאה גדולה הוא שמסלק מעליו העול ע"כ שמעתי ומטו בה משמא דגברא רבה ונלע"ד דזה חשוב רק מבריח ארי ומבריח ארי ל"ח הנאה ולכן במודר הנאה מן השופר מותר לאחר לתקוע עבורו דל"ח הנאה כמו פורע חובו דמבריח ארי בעלמא הוא אבל הוא בעצמו אסור לתקוע כמ"ש התוס' הנ"ל דהוא עצמו אסור לו להבריח ארי מעצמו בדבר האסור לו, ובשלמא בהא דשופר של עולה ושלמים דאם תקע יצא משום מצות לאו להנות ניתנו אפי' התוקע עצמו יוצא כיון דמיירי בדיעבד ל"ח מצו' הבאה בעבירה כיון דאין המצו' בא ע"י העבירה דאפשר שאחר יתקע עבורו וכל שאפשר בהיתר ל"ח מהב"ע כמ"ש הפנ"י ר"פ לולב הגזול משא"כ למ"ד להנות ניתנו דעצם קיום המצוה חשובה הנאה א"כ לא אפשר בהיתר דאפילו ע"י אחר אסור לכן לא יצא, אבל במודר הנאה משופר דקתני מותר לתקוע לכתחלה א"א להיות ההיתר אלא לאחר אבל בעצמו אסור דלגבי דידי' אפי' מבריח ארי חשוב הנאה וק"ל.
עוד אמרתי אז לבאר הגירסא מותר לתקוע לו דהנה הא דמלל"נ אף דיהי' לו שכר מ"מ כיון דשכר מצו' בהאי עלמא ליכא ל"ח אלא גרמא בעלמא כמ"ש ז"ל והנה בתוס' ב"ק (דף פ':) דהידור מצו' אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב הנה דאהידור מצו' יש לו שכר בהאי עלמא וכ"כ במתנות כהונה בפרשת עקב, והנה בתוס' ברכות (דף כ':) דאע"ג דשומע כעונה מ"מ עניי' חשיב טפי הידור מצו' וא"כ ה"ה בתקיעה אף דשומע כתוקע כמ"ש הב"י סי' תקפ"ה מ"מ תקיעה טפי הידור מצו' לכן בעצמו אסור לתקוע דזה שוב חשיב נהנה כיון דעל מה שתוקע בעצמו יהי' לו שכר בהאי עלמא]:
ונלע"ד ראי' למה שכ' לעיל דלגבי מודר עצמו אסור אפילו מבריח ארי מנדרים (דף ל"ה:) ומלמדו מדרש כו' אבל לא ילמדנו מקרא ומפרש בגמ' דמיירי במקום שנוטלין שכר על המקרא לכן אף דגוף הלימוד אין בו הנאה משום מצלל"נ מ"מ אסור ללמדו מקרא משום שמרויח שכר שהי' צריך ליתן עבור זה וק' לכאורה הא זה הוי רק מבריח ארי בעלמא מה שהי' צריך ליתן שכר ואינו נותן ולא עדיף מפורע חוב גמור עבורו דמותר וצ"ל כנ"ל משום דהמודר עצמו לומד ל"ד לפורע חובו דהתם המדיר הוא שמבריח ארי מעל המודר והמודר אינו עושה מאומה, משא"כ כאן דהמודר עצמו עושה מעשה שלומד אצל המדיר ובזה מבריח מעצמו שכר שהי' צריך לתת לאחר ללמוד עמו:
אך יש לדחות ראי' זו לפמ"ש המל"מ פ"ה ממלוה ולוה הלכה י"ד דאף דהמדיר מותר לו לפרוע חוב המודר מה שחייב לאחר מ"מ למחול לו את חובו אסור כיון שהמודר חייב למדיר והוא מוחל לו חשוב הנאה והביא ראי' מנדרים (דף ל"ג.) במקום שנוטלין עלי' שכר תפול הנאה להקדש ואסור להשהות אצלו אף דממונו הוא רק שמרויח שאין צריך ליתן מ"מ כיון שחייב למדיר עצמו ומוחל לו נמצא מהנהו עיי"ש ובזה מיושב ג"כ הא (דדף ל"ה:) וע' נדרים (דף ל"ט) לענין ביקור במקום שנוטלין שכר על הישיבה עיי"ש וי"ל ג"כ מטעם שכ' המל"מ ואין ראי', אך יש להביא ראי' מהא דאיתא ביו"ד סי' רכ"א סעיף י"א מי שאסר ספרו על חברו אסור לנאסר ללמוד בו וכ' הט"ז וש"ך דאף דמצות לאו להנות ניתנו הכא שאני דמוכר ליטול שכר עבור הספר ומרויח מה שאינו צריך ליתן שכר עבור השאלתו עיי"ש, וכאן קשה הא ל"ה רק מבריח ארי בעלמא ול"ש תי' המל"מ דהרי המדיר לא הדירו מהנאה רק אסר ספרו לבד עליו וכל שאר הנאות מותר לו להנות ממנו וא"כ מה שהמדיר מוחל לו שכר הספר לא איכפת לן דהרי המדיר מותר להנאותו בכל מיני הנאות רק מהספר אסור לו להנות והרי עצם הלימוד בספר ל"ח הנאה דמלל"נ ואמאי אסור לו ללמוד בספרו ואף שנוטלין עליו שכר הרי אינו אלא מבריח ארי ודומה ממש לפורע חובו שחייב לאחר וה"נ הספר מבריח מעליו החוב שיש לבעליו עליו ודו"ק וע"כ כדאמרן כיון דהוא עצמו מבריח מעל עצמו החוב בלימודו בהספר חשיב נהנה אף דעצם הלימוד לאו הנאה היא והיא ראי' ברורה:
אמנם בתוס' ע"ז (דף י"ג.) ד"ה מניח נמצא נהנה פ"ה יניח העטרה בראשו נמצא נהנה מן הריח ואע"פ שמניחין לו את המכס ויהנה אינו נקרא נהנה מעכו"ם כיון שהמעות שלו עכ"ל מבואר דאפילו מבריח ארי בעצמו ל"ח הנאה [הערה זו ראיתי בגליון רש"א] ונלע"ד דהתוס' לשיטתייהו בשבת (דף ק"ו.) דבע"ז אין אסור בקלקולו יתר על תקונו כיון דכתי' ולא ידבק וכו' וע' בס' הבהיר אבני נזר סי' קי"ז דכוונת התוס' כמ"ש היראים סי' ק"ב דבע"ז בעינן הנאת ממון עיי"ש וא"כ במבריח ארי כיון דהממון שלו ל"ח הנאת ממון ואף דמבריח בעצמו חשיב הנאה מ"מ הנאת ממון ל"ח דהממון שמרווח הוא שלו ופעולת ההברחה בעצמה אינה דבר שבממון ודו"ק:
ובההוא ענינא אמרתי בלימוד הישיבה ליישב קו' התוס' ר"ה (דף כ"ח) ד"ה אר"י בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא תימה מ"ש משלמים וכו' ונלע"ד דלכאו' ק' בהא דמצות ליהנות ניתנו ומש"ה אינו יוצא בשופר של איסה"נ, דודאי אף למ"ד מל"נ אינה הנאה גופניית רק הנאה שעושה רצון בוראו ויקבל שכר ע"ז, וא"כ כ"ז כשעושה מצו' בדבר המותר אבל אם תוקע באיסה"נ דנגד הנאת מצו' לעומת זה יש לו הפסד מחמת האיסור ובש"ס פ"ק דיבמות דאף היכא דעדול"ת ל"ת חמיר מינה רק דגזה"כ שדוחה אבל במקום דאין העדול"ת שוב מפסיד יותר בהל"ת מהריוח שיש לו בהעשה כיון דל"ת חמיר מעשה, אך חוזר חלילה דא"ת דל"ח הנאה ולא עשה עבירה וא"כ לא עשה רק מצו' גרידא ושוב נהנה במצו' בלי עבירה ודומה לדברי התוס' בעלה עלי' עול דכיון דחוזר חלילה אזלינן לחומרא, אך לדעת התוס' סוכה דמהב"ע הוא רק דרבנן שוב ראוי למיזל לקולא היכא דחוזר חלילה כידוע דזה דומה לספק ובדרבנן לקולא והא דאינו יוצא למ"ד מל"נ הוא משום מהב"ע וא"כ ראוי למיזל לקולא כיון דא"ת דהוי עבירה ממילא ליכא עבירה, אך למש"כ התוס' שבת (דף ק"ו.) הנ"ל דבשאר איסורין גם בקלקולו יתר על תקונו חשיב הנאה וה"נ אף דקלקולו מצד העבירה יתר על הנאתו שמחמת המצוה מ"מ חסור וכ"ז בשאר איסורין אבל בע"ז הרי כתבו דצריך שיהי' הנאה יותר מן ההפסד משום דכתי' ולא ידבק לכן בשופר של ע"ז יצא וק"ל:
עוד יש ליישב קו' התוס' הנ"ל והקדים דברי המלחמות סופ"ג דר"ה שדייק מלשון הרי"ף ז"ל דהמוציא חברו בתקיעת שופר אם כוונת התוקע אז לצאת בעצמו אי"צ כוונה להוציא רק כוונה להשמיע ואם אין כוונתו להוציא עצמו לא סגי בכוונה להשמיע רק בעי כוונה להוציא עיי"ש ולכאורה טעמא בעי דאם סגי בכוונה לצאת מצד השומע לא יצטרך לעולם כוונת המוציא להוציאו וע"כ דגם כוונת מצו' בעינן במשמיע שיכוון שיצא השומע וא"כ מה בכך שמוציא א"ע וע' מש"כ המלחמות בזה] וביארתי ע"ד פלפול קצת דהנה לעיל (דף כ"ח) שלחו לי' לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מה"ד התם אכול מצה אמר רחמנא והאכל אבל הכא זכרון תרועה כתי' קמ"ל ופירש"י מה"ד התם אכול אמר רחמנא והאכל ונהנה מאכילתו הלכך לאו מתעסק הוא שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרי' מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, והק' הפנ"י דא"כ מה זאת אומרת דקאמר רבא הא יש סברא גדולה לחלק ביניהם ונלע"ד דל"ש כאן שכן נהנה דע"כ לא מצינו סברא זו רק למשוי כוונת מעשה שלא יחשב מתעסק אבל הרי חזינן דלא משוי כוונת עבירה דא"כ הי' פטור מקרבן כמו מזיד וע"כ דל"מ סברא זו דשכן נהנה רק למשוי כוונת מעשה ולא כוונת עבירה וה"נ ל"מ סברא זו למשוי כוונת מצוה [והראוני בחת"ס סוס"י ר"ב שעמד בזה] ואין לומר דלעולם מהני סברא זו למשוי גם כוונת עבירה והא דחייב קרבן ול"ד למזיד היינו טעמא דהא דמזיד אינו בר קרבן היינו משום דמזיד חמיר ולא סגי לי' בכפרה וכ"ז במזיד גמור משא"כ בזה דבאמת הוא שוגג אף דדינו כמזיד מ"מ א"א להחמיר עליו דלא ליסגי לי' בכפרה אמנם ברשב"א שבת (דף צ"ג) ד"ה רש"י ז"ל גריס ר"ש לטעמי' דאמר יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ואין הגיר' מחוורת דאדרבא בהוריות תנן הודו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהם בין שהביאו כפרתן בין שלא הביאו כפרתן והלך היחיד ועשה על פיהן ר"ש פוטר ויש מתרצין דשאני התם דכיון שחזרו בהם וידעו שטעו ידיעתן כידיעתו דמי וכמי שנזכר הוא דמי שהרי עליהם הי' סומך עכ"ל הנה דאף דהוא שוגג גמור בטבע מ"מ כיון דהדין נותן שיחשב מזיד מחמת דידיעתן כידיעתו דמי חשיב לענין זה כמזיד שיופטר מקרבן וה"נ אם הי' מועיל סברת שכן נהנה לחושבו כמזיד אף דבטבע הוא שוגג גמור מ"מ הי' פטור מקרבן וע"כ דסברא זו דשכן נהנה ל"מ רק לענין כוונת מעשה ולא לענין כוונת עבירה וה"נ ל"מ לענין כוונת מצו', והא דל"מ באמת לענין כוונת עבירה ולענין כוונת מצו' צ"ל משום דהנאתו אינו בעבור שהוא עבירה דאפי' הי' מותר לאכול חלב הי' נהנה ואין הנאתו מחמת העבירה רק מחמת עצם המעשה לכן ל"מ שכן נהנה ג"כ רק לענין כוונת המעשה וכן במצו' אין הנאתו בעבור שהיום פסח דאפי' יאכל מצה בשאר ימות השנה יהנה לכן ל"ש שכן נהנה למשוי כוונת מצו' דאין ההנאה מחמת שהוא מצו' דאפי' ל"ה אכילת מצו' הי' נהנה רק הנאתו מגוף האכילה יהי' מצו' או רשות לכן ל"מ שכן נהנה רק לענין כוונת מעשה ולא לענין כוונת מצוה ודו"ק, ולפ"ז יש לחקור לכאו' דלמ"ד מצות ליהנות ניתנו לא יצטרך כוונת מצו' בשום מצוה משום שכן נהנה דכאן עיקר סיבת הנאה הוא רק מחמת המצו' וכמו דמועיל בנהנה מעצם המעשה למשוי כוונת מעשה כמו כן יועיל בנהנה מחמת המצו' לחושבו ככוונת מצו' ואף דדעת הר"ן פ' גיד הנשה לענין ריחא מלתא דלמ"ד ריחא לאו מלתא ול"ח כשותה ל"ש שכן נהנה לאסור אינו מתכוון כמתכוון דל"ש שכן נהנה רק בחלבים ועריות דוקא ולא בהנאה בעלמא ע"ש ובמלחמות פ' כיצד צולין ובחי' רמב"ן ע"ז (דף ס"ו:) מ"מ בתוס' סנהדרין (דף ס"ב:) ד"ה להגבי' מבואר דגם בשאר הנאות שייך שכן נהנה עיי"ש [ובמק"א כתבתי דפליגי בזה ב' לישני דרש"י בסוגיין ד"ה התוקע לשיר לשירר ולזמר כך שמעתי מפי מורי הזקן וביסודו של מורי ר"י בר"י ראיתי התוקע לשד להבריח רוח רעה מעליו עכ"ל דהנה היום תרועה הק' בהא דאמרי' התם אכול מצה אמר רחמנא והאכל ונהנה והק' דגם בתוקע לשיר שייך שכן נהנה דהא כוונתו לשורר ולזמר ולפלא שלא הביא דברי רמב"ן ור"ן הנ"ל דבשאר הנאות ל"א שכן נהנה, אך לשון ב' דרש"י י"ל דס"ל כדעת התוס' סנהדרין הנ"ל דגם בשאר הנאות אמרי' שכן נהנה לכן לא ניחא לי' לפרש לשורר ולזמר דגם בזה שייך שכן נהנה לכן פי' להבריח רוח רעה מעליו ואברוחי ארי בעלמא הוא ול"ח הנאה, אך בדברי בענין זה עם כ"ק מרנא ורבנא רשכבה"ג זצוק"ל מסאכאטשאב אמר דקו' היום תרועה לק"מ דע"כ ל"ש שכן נהנה רק במקום שהנאה הוא חלק מן העבירה כמו בחו"ע וכן באכילת מצה ההנאה הוא ג"כ מן המצו' משא"כ בתקיעת שופר אין המצו' להנות ואף דזה כוונתו לשורר ולזמר מ"מ ל"ש שכן נהנה כיון דהנאה זו אינה ענין אל המצו' ודפח"ח לפ"ז בנדון הנ"ל למ"ד מל"נ דאז ההנאה הוא מגוף המצו' שוב שייך שכן נהנה] אך ז"א דאף למ"ד מצו' להנות ניתנו ודאי אין בזה הנאה גופניית רק מה שנהנה שעושה מצו' וכ"ז כשמתכוון לכך אבל במתכוון לשיר אינו נהנה כלל מקיום המצו' כיון דאינו פונה מחשבתו לכך וא"כ א"א לומר דלא יצטרך כוונה משום שכן נהנה דאדרבא אם אינו מכוון למצו' אין לו כלל הנאת מצו' וז"פ, עוד אקדים דהא דפליגי אי מל"נ אי לאו י"ל דפליגי אי מהב"ע דאורייתא או דרבנן ולעולם קיום המצו' חשיב הנאה רק למ"ד מהב"ע דרבנן יוצא כיון דאין הנאה אחרת רק קיום המצו' ולעומת זה הרי עושה עבירה ול"ת חמיר מעשה והוי קלקולו יתר על תקונו כנ"ל והא דאמר מלל"נ פירוש שאין בו הנאה גופניית ואין בו רק הנאת קיום מצו' ולעומת זה יש קלקול העבירה ואף דחוזר חלילה מ"מ יוצא כיון דמהב"ע דרבנן אזלי' לקולא ומ"ד להנות ניתנו ס"ל מהב"ע מה"ת וכיון דחוזר חלילה אזלינן לחומרא כמ"ש התוס' פסחים גבי עלה עלי' עול זכינו לדין דבמקום שאין עבירה שוב לכו"ע מצוות להנות ניתנו דכל שאין לעומתו עבירה שוב קיום המצו' לכו"ע הנאה הוא וע"פ האמור מובן היטב סברת הרי"ף ז"ל המובא במלחמות הנ"ל דבמתכוון להוציא עצמו ל"צ כוונה להוציא והקשיתי דכיון דלא סגי בכוונת לצאת של שומע גרידא ובעינן גם כוונת המשמיע לענין שיצא השומע א"כ יצטרך גם כוונה להוציאו ולהנ"ל א"ש דכאן כיון שמכיון לצאת בעצמו שוב נהנה מחמת המצו' של עצמו ושוב מועיל שכן נהנה שלא יצטרך כוונה להוציא וחשיב כמתכוון לכל המצטרך והא דבעינן כוונה להשמיע הוא משום דשכן נהנה ל"מ כאן רק למשוי כוונת מצו' ולא כוונת מעשה דכמו שכתבתי לעיל במתעסק בחלבים ועריות ל"מ שכן נהנה רק למשוי כוונת מעשה דכיון דהנאה אינה בעבור העבירה רק מחמת גוף המעשה יהי' עבירה או היתר ל"מ שכן נהנה רק למשוי כוונת מעשה לא כוונת עבירה, וכן בכפאו ואכל מצה ל"מ שכן נהנה לענין כוונת מצו' כיון דאין ההנאה תלוי במה שהיא מצו' דאפי' ל"ה מצו' הי' נהנה, ה"נ בנ"ד להיפוך כיון דעיקר ההנאה הוא רק בעבור המצו' ל"מ שכן נהנה רק למשוי כוונת מצו' לא כוונת מעשה לכן כוונה להוציא לא בעינן אבל כוונה להשמיע בעינן וכ"ז במכוון להוציא עצמו ונהנה משא"כ באינו מכוון לעצמו אף דמוציא חברו ומקיים בזה מצו' דערבות מ"מ בעינן שיתכוון להוציא דאם לא יכוון לזה נמצא שאין לו כוונה למצו' כלל וכ"ז שאינו מכוון למצו' ל"ש שכן נהנה דבלי כוונת מצו' ליכא הנאה כנ"ל, ואין זה דומה למתעסק בחו"ע דאמרי' שכן הנאה ואף בסבור רוק הוא ובלעו שלא נתכוון להנות דשא"ה שהוא הנאה גופניית ומורגשת ואף שלא פנה דעתו לכך מ"מ כשמרגיש הטעם נהנה משא"כ במצו' דליכא הנאה מורגשת רק אם יודע שמקיים מצו' נהנה מגוף קיום המצו' אבל באינו מכוון לכך פשיטא דלא נהנה כלל וז"ב:
והנה ע"פ האמור דאף למ"ד מל"נ מ"מ בלא כוונת מצו' ליכא הנאה עיי"ש, יש לדון דא"כ איך אמר רבא מעיקרא א' זה וא' זה לא יצא והיינו משום דלס"ד ס"ל לרבא מל"נ וק' דרבא ס"ל מצוות אין צריכות כוונה וא"כ אם יתקע בלי כוונה לצאת לא יהנה ול"ה מהב"ע וא"כ אף עכשיו שנתכוון ונהנה מ"מ ראוי שיצא בו משום דאפשר בהיתר דהיינו בלי כוונת מצו', וא"כ אין המצו' בו ע"י עבירה כיון דעיקר העבירה ע"י הכוונה והרי המצו' יוצא בלי כוונה וע' פנ"י ר"פ לולב הגזול בהא דמתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול, ואף דמדברי התוס' שם מבואר דגם ביו"ט שני חשיב מהב"ע אף דאפשר בשאול [וגם הפנ"י לא כ' כן רק אליבא דשמואל אבל ר"א ורשב"י ס"ל להיפוך כמבואר בגמ'] מ"מ נלע"ד דבנ"ד כו"ע מודו דבשלמא התם י"ל אף דהי' אפשר בשאול מ"מ עכשיו שלא שאל אלא גזל א"כ העבירה הי' סיבת המצו' דע"י הגזל יש לו לולב לצאת בו וכ"ז שלא גזל ל"ה לו לולב לצאת בו, משא"כ בנ"ד אף כמו שהוא עתה מ"מ אין העבירה כלל סיבת המצו' דהרי עיקר העבירה הוא ע"י הכוונה והרי הכוונה אינה כלל סיבת המצו' דמצאצ"כ ונלע"ד דבר חדש בזה עפמ"ש רבינו יונה ברפ"ק דברכות דאף למ"ד מצאצ"כ מודה דלכתחלה בעי כוונה עיי"ש ובתוס' נדה (דף ס"ו:) דכל מידי דבעינן לכתחלה אף בדיעבד בעינן עכ"פ שיהי' ראוי לבילה עיי"ש לפ"ז נלע"ד דכאן אם תוקע בשופר של איסה"נ אינו יוצא בלי כוונה כיון דאינו ראוי לקיים בזה מצו' לכתחלה לתקוע בכוונה [ואף אי נימא דדיעבד מיקרי ראוי מ"מ אינו ראוי לתקוע בכוונה] דאז שוב יהי' נהנה ושוב יהי' מהב"ע ואין לומר דגם בכוונה יהי' יוצא ול"ח מהב"ע משום דאפשר בהיתר בלא כוונה וא"כ שוב יחשב ראוי לבילה כיון דגם בכוונה יהי' יוצא י"ח משום אפשר בהיתר ז"א דזה דומה לד' הרמב"ם בכריתות בנקודה נפלאה דהנאה ל"ח מוסיף דל"ש לומר מגו דחל אהנאה חל על אכילה כיון דא"א שיהי' אסור בהנאה כ"ז שאינו אסור באכילה, ובאכילה גרידא אאחע"א ואף דאם יחול אכילה גם הנאה יהי' אסור והוי מוסיף ושפיר חל גם אכילה מ"מ מאין תתחיל החלות כיון דבכ"א אין טעם מספיק שיחול דבאכילה לבד אאחע"א והנאה לבד א"א שתיאסר וה"נ בנ"ד כיון דבכוונה אינו יוצא רק אם יהי' אפשר לקיים המצו' בלי כוונה ובלא כוונה אינו יוצא רק אם ראוי לצאת בכוונה ממילא בשניהם אינו יוצא כיון דבכ"א לבד ליכא טעם מספיק שיהי' יוצא רק בגררא דחברי' ממילא א"א לומר שיוצא דמאין תתחיל ודו"ק היטב, ובזה יש ליישב קו' התוס' מה נ"מ בין שלמים לע"ז ולהנ"ל י"ל דגם ר"י ס"ל מצאצ"כ כיון דעיקר מה שאינו יוצא בלא כוונה היינו משום דאינו ראוי לבילה כנ"ל דאל"כ הי' אפשר בהיתר בלא כוונה, וכ"ז בשלמים אבל בשופר של ע"ז דבאמת הקשו התוס' דנימא כתותי מיכתת שיעורא ותירצו דמיירי בע"ז של עכו"ם דמועיל ביטול כמ"ש התוס' סוכה (דף ל"א.) ובפ' כיסוי הדם וא"כ שוב הוי ראוי לבילה לקיים המצו' בכוונה ע"י ביטול ושוב יוצא בלא כוונה, ושוב גם בכוונה יוצא משום דאפשר בהיתר לקיים המצו' בלא כוונה ודו"ק והוא כפתור ופרת בס"ד:
אמנם בעיקר קו' התוס' הנ"ל בשופר של ע"ז נימא כתותי מיכתת שיעורא כמו בלולב נלע"ד דלכאו' ק' בהא דכתותי מיכתת שיעורא ועומד לשרוף כשרוף דמי ומשמע דכו"ע מודו בזה ולכאו' למאן דלית לי' כל העומד למה אמרי' כתותי וגם להלכה כ' החלקת מחוקק הי' קכ"ג דהרמב"ם לית לי' כל העומד ואיך אמרי' כתותי וע' ר"ן פ"ב דגיטין ונלע"ד דהא דל"א כל העומד היי"ד בדבר שאין המצו' לעשות תיכף כמו עומד לזרוק אף דמצו' לזרוק מ"מ אי מאחר מעט אין בכך כלום, משא"כ בע"ז דהחיוב לאבד דאין המצו' עצם המעשה רק עיקר הרצון שלא יהי' ע"ז בעולם ומוטל עליו לעשותה תיכף וכל רגע פסידא דלא הדר ואפי' רוצה בקיומה אסור הנה דעיקר רצון התורה שלא יהי' נמצא ע"ז וא"כ ודאי המצו' לעשות זה תיכף וכיון דעומד עתה ברגע זו שאנו דנין עלי' כה"ג לכו"ע אמרי' כל העומד ודוקא במה שעומד להיות בעתיד ל"א כל העומד אבל דבר העומד להיות בזמן ההוה אמרי' כה"ע, אך לפ"ז יש לדון דא"כ למה אמרי' דלא יצא משום כתותי מיכתת שיעורי' נימא דיצא וא"כ בשעה שעשה המצו' ל"ה עליו חיוב שריפה דעוסק במצו' פטור מן המצוה וא"כ ל"ה אז עומד לשרוף ואף דעומד לשרוף אחר המצו' בזה שוב דומה לכה"ע דעלמא דכיון דאינו עומד להיות בהוה רק בעתיד ל"א כל העומד, אך נלע"ד דבלולב דמדאגבי' נפיק בי' ואין בו שום השתהות זמן בהמצו' חשיב שפיר עומד עתה דממנ"פ כ"ז שלא הגבי' הלולב הרי מוטל עליו לשרפו וכיון שהגבי' תיכף קיים המצו' והדר עלי' חיוב שריפה, וא"כ לעולם לא נפסק היותו עומד לישרף, וכ"ז בלולב דמדאגבי' נפיק בי' אבל בתקיעות דכל תקיעה יש לה שיעור ומשך זמן וגם סדר תקיעות שלש של שלש שלש ובכל משך מעשה המצו' פטור משריפה ול"ח אז עומד בהוה רק בעתיד וכה"ג ל"א כה"ע, והא דשופר של עיר הנדחת פסול משום כתותי היינו משום דעיר הנדחת המצו' מוטל על הב"ד כמ"ש החינוך ואף דאדם זה עוסק במצו' ופטור משריפה מ"מ לא נפקע היותו עומד לשרוף ע"י הב"ד משא"כ בע"ז בחו"ל דאין חייב לרדוף אחרי' ואין המצו' רק על מי שבא לידו וא"כ אינו עומד לשרוף רק מחמת אדם זה שהשופר בידו וכיון דבשעת תקיעה פטור ל"ח אז עומד לישרף ודו"ק:
עוד י"ל באופן הנ"ל דבאמת בשעת המצו' עוסק במצו' ופטור משריפה ושוב ל"ש כתותי ומה שעומד לשרוף אחר המצו' זה דומה לעומד לזרוק דלא קימ"ל כל העומד כמ"ש הרמב"ם הנ"ל כיון דאינו עומד בזמן ההו', אך י"ל לפמ"ש האחרונים דבלולב עיקר המצו' הלקיחה אבל אם אחר יתן לתוך ידו ד' מינים והוא עביד מעשה איצטבא אינו יוצא אף דהאתרוג בידו כמבואר זבחים (דף י"ד:) דעביד מעשה איצטבא ל"ח לקיחה, וא"כ כיון דקודם שנטל הלולב לידו ודאי הי' עומד לשרוף וא"כ ברגע ראשונה כשנטל הלולב לא יצא כיון דבשעה שנטל ברגע ראשונה זמן הבלתי מתחלי עדיין ל"ה עסוק במצו', ול"ש עוסק במצו' פטור מהמצו' רק אחר שהתחיל לעסוק, והרי תיכף אחר שנטל שוב א"א לו לצי"ח אפי' יהי' הלולב בידו כל היום כיון דהלקיחה הי' בפסול וכ"ז בלולב אבל בשופר דלדעת הטור סי' תקפ"ו בשומע סוף תקיעה בלא תחלה ויש שיעור תקיעה בסופו יצא וא"כ אף דהתחלת התקיעה הי' בפסול יוצא במה שאחרי' ודוק.
ובגוף דברי הטור הנ"ל דהא דאינו יוצא בתחלה בלא סוף היי"ד כשאין בו כשיעור לכאו' תמו' דא"כ איך ס"ד להכשיר בזה, ונלע"ד דהנה החת"ס סי' רנ"ו הק' למה לא יועיל גרדומין בשופר ולולב כמו גרדומי ציצית ותי' דהתם בעינן עשיית ציצית וי"ל כיון דהעשיי' הי' בהכשר אף דאח"כ נפחת השיעור שפיר דמי משא"כ בשופר דאי"צ לעשות השופר וא"כ עיקר המצוה הוא בשעת תקיעה לכן ל"ש בי' גרדומין עיי"ש, וכ"ז בשיעור גוף השופר, אבל בשיעור התקיעה נלע"ד דשפיר שייך גרדומין דהרמב"ם כ' בתשובה דעיקר המצוה בשופר הוא השמיעה והתקיעה הוא רק לברוא קול שופר שיהי' במה לצאת, ובריאת הקול הרי צריך עשיי' דוקא ואם יצא הקול מעצמו ל"מ כמ"ש תר"י ר"פ הי' קורא עיין שם, וגדולה מזו בר"ה (דף כ"ט) דאפי' מי שאמחב"ד אינו מוציא, וא"כ בעינן שבר חיובא יעשה קול שופר, וזה שוב דומה לציצית דמועיל בו גרדומין כיון דהעשיי' הי' בהכשר וה"נ בתקיעה ס"ד דעיקר השיעור צריך שיהי' בשעת עשיית הקול דהיינו התקיעה, אבל כיון דהעשיי' הי' כשיעור שוב יוצא גם בשמיעת מקצתו מטעם גרדומין, ובזה מובן היטב הא דמחלק בר"ה (דף כ"ח.) בין שמע מקצת תקיעה קודם עה"ש ומקצת אחר עה"ש אינו יוצא ואם שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת על שפת הבור אינו יוצא משום דבור מקום חיובא לאותן העומדים בבור וקודם עה"ש לאו זמן חיובא הוא כלל עיי"ש ולכאו' אין מובן כ"כ החילוק דמה בכך דב"ח הוא לאותן העומדים בבור כיון דמ"מ הוא לא עמד בבור, ולהנ"ל נכון מאד דעיקר הס"ד דיוצא במקצת תקיעה היינו מטעם גרדומין, וא"כ בעינן עכ"פ דהתקיעה יהי' בהכשר וכ"ז בבור חשיב התקיעה בהכשר דהרי יכולין לצאת בו אם עומדין בבור, אבל קודם עה"ש דלאו זמן חיובא הוא כלל, וא"כ גם התקיעה אינו בהכשר ושוב ל"ש גרדומין ודו"ק:
וע' טו"א ר"ה (דף כ"ח) ד"ה למימרא דסבר רבה שמע מקצת וכו' ק' לי הא שמע מקצת לא דמי לשמע מקצת בבור דהתם אותו מקצת דבבור זמן חיובא לאותן העומדים בבור (משא"כ) אבל שמע מקצת תקיעה לחוד דמי לשמע מקצת תקיעה קודם עה"ש וגרע מיני' וכו' דאידך מקצת לא שמע כלל עיי"ש ולמה שכתבתי א"ש דכיון דעיקר הטעם שיוצא הוא מטעם גרדומין כיון דמעשה התקיעה הי' בהכשר בשיעור הנצרך וא"כ שפיר דייק דאפילו לא שמע כלל רק מקצת יצא ולא דמי למקצת קודם עה"ש דהתם חשיב כלא תקע כשיעור כיון דמה שתקע קודם עה"ש אינו ראוי לצאת בו משא"כ בתקע בהכשר ואם הי' שומע כולו הי' יוצא וא"כ אין החסרון מצד שלא שמע אלא מקצתה וזה כשר מצד גרדומין ונכון: