אור ברסלב

שיח השדה (פרומר)· הרב אריה צבי פרומר

השמטות

שער הכללים

בסי' א' ביארתי דברי ר' עמרם גאון שהביאו התוס' סו"פ כיצד מברכין בחנקתי' אומצא דאף דא"צ לברך לפניו מ"מ צריך לברך לאחרי' משום דנהנה וק' דאם גם בלא כוונה יש הנאה גם לפניו יצטרך לברך וביארתי בהקדם ש"ס ברכות מ"ד, דפריך על כל ברכה לפניו איך מברך קודם האכילה והא אכתי לא קאכיל ומשני דעתו למיכל, והיינו דמצד דדעתו להנות חשיב זה כהתחלת הנאה, וכ"ז כשכוונתו לשתות כדי להנות אבל בחנקתי' אומצא דאין כוונתו בשתייתו כדי להנות אף דבשעת שתי' בהכרח יהנה ג"כ מ"מ שוב א"א לברך לפניו משום דאכתי לא קאכיל וכ"ז לפניו אבל לאחריו דכבר נהנה שפיר צריך לברך עיין בפנים ותרוה צמאונך ובזה נלע"ד לבאר דברי הר"ן פ' כיסוי הדם שכ' לחלק בין נמלך לשינוי מקום דנמלך אי"צ ברכה למפרע דל"ה הפסק כ"כ, אבל שינוי מקום חשוב הפסק גמור וזוקק גם לברכה למפרע עיי"ש ולכאו' אינו מובן דכיון דנמלך חשיב הפסק ולדעת הר"ן הפסק זוקק לברכה למפרע למה בנמלך לא יצטרך ברכה למפרע ובשלמא לדעת התוס' דאף הפסק גמור אינו זוקק לברכה למפרע א"ש אבל הר"ן הרי ס"ל דהפסק גמור זוקק לברכה אחרונה רק דנמלך ל"ח הפסק רק לענין ברכה לפניו ולא לענין למפרע וצריך להבין פשר דבר, וע"פ הנ"ל מובן היטב דלעולם נמלך ל"ח הפסק והא דזוקק לברכה לפניו היינו טעמא דבאמת פריך [גמ'] על כל ברכה לפניו והא אכתי לא קאכיל רק דמשני דעתו למיכל ולולא דעתו ל"ה חיבור לברכה אל האכלה [דומה לזה מצינו בברכה לאחרי' דאם נתעכל המזון שבמיעיו אי"צ לברך ברכה אחרונה הנה דכל שלא נשאר רושם מן האכילה לא שייך לברך דשוב אין להברכה חיבור אל האכילה ה"נ בברכה שלפני' ל"ה שייך לברך משום דאכתי לא קאכיל ואין להאכילה חיבור עם הברכה שלפני' רק כיון דדעתי' למיכל עי"ז יש להברכה חיבור עם האכילה] ע"כ בנמלך דנפסק דעתו ושוב אין שייכות לברכה שלפני' עם האכילה העכשוית לכן ל"מ ברכתו הקדומה לפטור אכילה זו כפירכת הש"ס דאכתי לא קאכיל ול"ש דעתו למיכל דהרי נמלך ונפסק דעתו ובהתבטל הסיבה בטל המסובב לכן צריך לברך מחדש ושיהי' דעתו על האכילה, וכ"ז לענין ברכה ראשונה אבל בברכה אחרונה דכבר אכל ולא נתעכל המזון עדיין ל"ח הפסק בנמלך דלענין ברכה אחרונה ל"צ דעתו לחבר הברכה אל האכילה אבל שינוי מקום דחשוב בעצם הפסק זוקק גם לברכה למפרע וז"ב ונכון מאד בס"ד.

בסי' א' דנתי בדברי התוס' פסחים (נ"ג:) דל"ש ברכת הנהנין רק בהנאת אכילה ושתי' הנכנס לגוף ולא בשאר הנאות וכ"כ המרדכי וכ"כ הרמב"ן פ' אלו דברים, והבאתי מצוואת ר"א הגדול דמשמע לכאו' דברכת מלבוש ערומים הוא ברכת הנהנין עיי"ש, הנה ראיתי עתה בס' שלחן של ארבע סוף שער א' כ' דכל ה' חושים אסור להנות מהם בלא ברכה עיי"ש משמע לכאו' דגם שאר הנאות טעונות ברכת הנהנין וסמוכין לזה מדברי התנחומא שהבאתי בפנים דצדיקים מברכין על מה שאוכלין ושותין ורואין ושומעים, וקצת משמע כן גם מלשון הזה"ק ר"פ עקב ואכלת ושבעת וברכת פקודא דא לברכא לקב"ה על כל דאכיל ושתי ואיתהני בהאי עלמא וכו' עיי"ש משמע דגם שאר הנאות טעונין ברכת הנהנין והם בכלל ואכלת שהוא אסמכתא לברכה שלפני אכילה ג"כ [כמבואר ברכות ל"ה וברש"י שם עמוד ב' בד"ה אוזוקי מזיק לי' עיי"ש] וע' ניצוצי אורות שם:

בשער ברכת ד' סימן ד' אות ג' הבאתי דברי רש"י (חולין י"ד.) בלוקח יין מבין הכותים דלמ"ד אין ברירה חיישי' שמא תרומה שתה והבאתי ראי' מזבחים (ג.) דבעי למיפשט דסתמא פסיל מכתוב לאיזה שארצה אגרש ודחי שא"ה דאין ברירה, הנה דמצד אי"ב חשיב להיפוך כאלו כתב לשם חברתה שאינו רוצה לגרשה עיי"ש, עתה עלה בדעתי די"ל דלעולם ס"ל לרש"י בכ"מ דאמרי' אין ברירה לא חייל כלל ונשאר כמעיקרא והא דחיישי' שמא תרומה שתה היינו טעמא דהתוס' כ' בגיטין (כ"ה:) דר"י ס"ל אין ברירה דוקא באינו עומד להתברר אבל בעומד להתברר יש ברירה וב' לוגין שאני עתיד להפריש חשוב אינו עומד להתברר דאפשר שלא יפריש כלל עיי"ש לפ"ז מובן היטב הא דחיישינן שמא תרומה שתה דהרי יש כאן ב' ספיקות א' אם יבוא לגמרי לכלל הפרשה אם לא ואם יבא לכלל הפרשה יש בו עתה מקצת חולין ומקצת תרומה ואם לא יבוא לכלל הפרשה כולו טבל, ועוד יש ס' איזה הם הב' לוגין, והנה ס' קמא אם יפריש או לא זה עומד להתברר ואמרי' ברירה והוברר למפרע שמקצתו חולין ומקצתו תרומה, וס' השני איזה ממנו החולין ואיזה התרומה זה אינו עומד להתברר כמ"ש התוס' דשמא לא יבא לכלל הפרשה, נמצא שיש בו תרומה דלענין זה מועיל הברירה, ומ"מ לא נודע (איהו) [איזהו] דלענין זה לברר מה תרומה ומה חולין לענין זה ל"א ברירה ושפיר כ' רש"י דחיישי' שמא תרומה שתה, ובזה מיישב עוד מה שהק' רעק"א במערכה ד' מהא דאמרי' שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע הנה דל"ח שמא תרומה שתה רק טבלים, ולהנ"ל א"ש דדווקא אם הפריש לבסוף ב' לוגין ולענין עצם חלות התרומה מועיל הברירה וא"כ הוברר למפרע דיש כאן תרומה ומ"מ ל"מ הברירה לומר שהב' לוגין שהפריש בסוף הם הם התרומה דברירה זו אין סופה להתברר, אז יש חשש שמא תרומה שתה, אבל אם נבקע הנוד ולא בא לכלל הפרשה פשיטא דאין כאן לתא דתרומה כלל ואין כאן רק חשש טבלים וז"ב, וכן נלע"ד בהא דכ' רש"י גיטין (ע"ג:) במעת שאני בעולם דלר' יוסי מגורשת ואינה מגורשת וכ' רש"י דאין ברירה ואע"ג דחיי טפי ל"א דהוברר דאותן השעות היו רחוקות מן המיתה, הוא ג"כ מטעם הנ"ל דהתם יש ג"כ ב' ספיקות ס' אם ימות וס' איזה שעה הוא הסמוכה למיתה שאז יחול הגט ולענין ס' הראשון דסופה להתברר י"ב ואם מתה בסוף נתברר שנתגרשה דכבר הי' השעה הקרובה למיתה. אך לברר איזה שעה הוא הסמוכה למיתה זה אינו עומד להתברר ולענין זה אי"ב, נמצא דאחר מיתה ידעינן בודאי שנתגרשה אך לא נדע אימתי משום דאי"ב לכן כל השעות שבין נתינה למיתה היא מגורשת ואינה מגורשת ובזה מיושב קו' התוס' שם על רש"י דאפי' לא מת כלל תהי' מגורשת ואינה מגורשת משום דאי"ב, ולהנ"ל א"ש דאם לא מתה שפיר מועיל ברירה לברר שלא הי' חלות הגט דס' זה אם ימות אם לא זה עומד להתברר ומהני ברירה, ורק במת דאז בודאי הי' חלות הגירושין רק לברר אימתי הי' שעת חלות הגט לענין זה אי"ב, אבל בלא מת שפיר מועיל ברירה וז"ב.

ובהא ניחא מה דק' לי לכאו' לשיטת רש"י ז"ל דאי"ב חיישי' שמא תרומה שתה וכתבתי בפנים דכמו דל"מ ברירה לברר דמה שהפריש הוא תרומה כמו כן ל"מ לברר להיפוך שמה שלא הפריש אינו תרומה, ולכאו' ק' ע"ז לפמש"כ הרמב"ן רפ"ג דגיטין דע"מ שלא ימחה אבא לא תלי בברירה דכיון דאין תנאי בקים ועשה רק בשוא"ת לא תליא בברירה כמו שביאר השאג"א סי' צ"ג, ולשיטת רש"י דלשלילת החלות ג"כ צריך לבוא לברירה לברר שלא הי' חלות, וא"כ אף בע"מ שלא ימחה אע"ג דחלות הקידושין אין תלויין בקו"ע מ"מ שלילת החלות תלוי בקום ועשה דהיינו אם ימחה לא יהיו קידושין ושוב יהי' תלוי בברירה לענין זה אם ימחה שלא יהי' קדושין, וע"כ דשלילת החלות לא צריך כלל לברירה ואדרבא אי אין ברירה ממילא בטל החלות ועיקר הברירה צריך רק לקיום החלות וכיון דקיום החלות אין תלוי בקו"ע שפיר כ' הרמב"ן דלא תלי בברירה ודו"ק:

וקרוב להנ"ל כתבתי בחי' אך ביתר ביאור וז"ל בחי' מה שחילקו התוס' לר"י בין עומד להתברר לאין עומד להתברר הקשו המפרשים דהרי גם בהא דאם מתי אינו עומד להתברר כיון דמפרשינן מעת שאני בעולם ואינו עומד להתברר איזו שעה דאולי לא ימות כלל וא"כ דומה לב' לוגין שאני עתיד להפריש וע' מהרש"א ופנ"י שם, ובקצה"ח סי' ס"א כ' שהרבה גדולים חקרי לב עמדו בזה עיי"ש, ולענ"ד נ' עפמש"כ התוס' מנחות (ע"ח:) באומר יוקדשו ארבעים חלות מתוך שמונים אי"צ לבוא לברירה דדוקא היכא שרוצה לברר דבריו אז צריך לבוא לברירה אבל הכא קדשי כל היכא דאיתנייהו עיי"ש, וה"נ בנ"ד יש לנו ב' ספיקות א' אם ימות אם לא. הב'. באיזה שעה ימות, והנה ס' קמא ע"כ צריך לברר וא"א שיחול בלתי מבורר דהרי צריך **(לכתוב)** הגט לשם הגירושין ואם אין דעתו לגרש ל"ח לשמה וא"כ כיון דאם לא ימות אינו רוצה לגרש ואינו כותב לשם גירושין וא"כ הגט פסול וע"כ צריך לענין החלות לומר ברירה והוברר למפרע דהי' עומד למות ממילא נכתב הגט לשם גירושין, לכן למאן דלית לי' ברירה לגמרי ל"מ גט בתנאי אם מתי כמבואר בש"ס ר"פ כל הגט כיון דע"כ צריך הבירור לענין החלות, אבל לר' יוסי שכ' התוס' אליבי' דבדבר העומד להתברר אית לי' ברירה רק במה שאין עומד להתברר אי"ב שפיר מועיל תנאי מעת שאני בעולם דממנ"פ לענין הס' אם ימות אם לא לענין זה מועיל ברירה, מה תאמר הלא יש עוד ס' באיזה שעה ימות וזה אין עומד להתברר, מה בכך הרי ס' זה אין צריך כלל לבררו לענין החלות דכיון דימות ויבוא השעה שתתגרש וא"כ הגט נכתב לשם גירושין שוב אין לו נ"מ באיזה שעה ימות, ואף אם לא יתברר לגמרי זמן חלות הגט ג"כ הגט כשר כיון דעכ"פ באיזה זמן שיהי' יחול הגט שוב אי"צ כלל לברירה ודומה ליוקדשו ארבעים מתוך שמונים דקדשי כל היכא דאיתנייהו וה"נ מגורשת באיזה שעה שתהי' קודם מיתה יהי' איזה שתהי' מ"מ לאחר מיתה כבר עברה אותה שעה והיא בודאי מגורשת, ודווקא בב' לוגין שאני עתיד להפריש דע"כ צריך לברר ג"כ איזה לוגין הם התרומה ואיזה החולין דהרי רוצה לשתות ואם ישאר זה בלתי מבורר יהי' אסור לשתות דשמא תרומה שתה כמ"ש רש"י חולין (י"ד.) וס' זה אינו עומד להתברר ול"א ברירה, משא"כ בנ"ד דמה שאינו עומד להתברר זה אי"צ כלל לברר ויוכל להשאר בלתי מבורר, דאין לנו נ"מ כלל לענין החלות איזה שעה קודם מיתה הי' החלות ומה שצריך לברר לענין החלות היינו הס' אם ימות זה שפיר עומד להתברר ואמרי' בי' ברירה לכן לכי מיית שפיר הוי גיטא. ולענ"ד היא אמת וברור בישוב קושי' זו:

ובזה מיושב קו' התוס' לקמן (ע"ג:) על רש"י דלר' יוסי מגורשת ואינה מגורשת משום אי"ב א"כ גם לאחר מיתה תהי' ס' מגורשת ולהנ"ל א"ש דבשלמא לאחר מיתה אין צריכין כלל לברר הס' של"ה עומד להתברר דאין לנו עתה נפ"מ באיזו שעה הי' החלות לכן לאחר מיתה ממנ"פ מגורשת כמו ביוקדשו מ' מתוך שמונים דשלילת הבירור אינו מונע החלות, אבל אם דנין על זמן שקודם המיתה אם זינתה לחייבה חטאת ע"ז צריך לברר השעה בין השעות ולומר שעתה עדיין אינה מגורשת וא"כ צריכין לברר דבר של"ה עומד להתברר מעיקרא דהיינו השעה בין השעות ולענין זה ל"א ברירה לכן עד שעת מיתה מגורשת ואינה מגורשת, אבל לאחר מיתה דאז אין לנו נ"מ כלל לברר שעת חלות רק לברר שמת ולענין זה שפיר אמרי' ברירה כנ"ל וז"ב, ואף שישבתי דברי התוס' (כ"ה:) שהם ז"ל עצמן ס"ל סברא זו מ"מ אין להקשות דהם ז"ל עצמן הק' (דף ע"ג:) על רש"י דאין להקשות מדברי התוס' על דברי התוס' דאולי לעיל (כ"ה:) הוא מבעהתו"ס אחר כידוע]:

שם בסי' ד' אות ל' כתבתי דהא דכ' רמב"ן דהרחיק השופר מפיו ותקע בו פסול הוא משום דבעינן גופו בתקיעה וכה"ג הוי רק כוחו [וכעין זה כתבתי בשער הכללים כלל ו' דבמצו' בעי' דוקא גופו ולא כוחו ויש לה"ר לזה עוד מהא דנזיר (דף ס"א.) לענין תגלחת אי אמרת משום מצו' אעבורי בנשא לא עיי"ש] וכתבתי דאא"ל הטעם משום חציצה בין פיו לשופר דאטו פיו כתי' בקרא גבי תקיעה, העירני תלמיד א' דבס' אבני נזר סי' תל"ה סק"ז מבואר להיפוך מדבריי דשם כ' להדיא הטעם משום חציצה עכ"ד, אבל אין זה סתירה כלל לדבריי, דאליבא דאמת גם לטעמא דידי פוסל חציצה בזה, אך טעם פסול החציצה בזה כתבתי דהוא משום דבעינן גופו והיכא דיש דבר חוצץ בין פיו לשופר הוי כוחו כמו שביארתי בפנים וז"פ:

עוד שם באות ל"ב הקשיתי לרש"י סוכה (ל"ח:) דשומע כעונה ל"ח הפסק א"כ למה תוקעין תשר"ת תש"ת תר"ת הא יש עצה שאחד יתקע תשר"ת ואח"כ יתקע אחד מהשומעין תשר"ת להוציא התוקע, הראוני בהגהות רעק"א במג"א סי' תקפ"ח סק"ג שביאר כן לדברי הלבוש בתקיעה עצמה דדוקא בתוקע חשיב הפסק משא"כ בשומע וא"כ גם לדעתו ז"ל יש להקשות קושייתי:

והרב הגאון מקינצק שליט"א תי' קושייתי כעין שכ' הירושלמי מגלה יודע אשורית ויודע לעז אינו מוציא בלעז, הנה דאם הוא אינו יוצא בפעולה זו אינו מוציא וה"נ התוקע אינו יוצא משום הפסק לכן אינו מוציא ודפח"ח ולענ"ד יש לדון בזה דהתם פעולה אחרת היא דהוא אינו יוצא רק באשורית וחשיב לגבי קריאת לעז אמחב"ר משא"כ בנ"ד דאותו פעולה עצמה שמוציא השומעין הוא עצמו מחב"ד אלא שאינו יוצא משום הפסק ודומה ליצא דמוציא אף דאינו יוצא עתה בפעולה זו, וגדולה מזו בפסחים (ק':) בנ"א המקדשין בביהכ"נ ידי קידוש לא יצאו דאין קידוש אלא במקום סעודה ומ"מ מוציאין השומעין, הנה דאף דאינו יוצא בפעולה זו מ"מ מוציא כיון דמחב"ד באותה פעולה, ואין לומר דהתם בידו לסעוד שם ז"א דהרמ"א כ' בסי' רע"ג בשם מהרי"ל דאם ל"ה דעתו לסעוד בשעת קידוש אף דאח"כ נמשך וסעד לא יצא עיי"ש וא"כ א"א לו עוד לצי"ח אף אם ירצה ומ"מ מוציא, עוד יש לדון דהרי אנן אליבא דהר"ן קיימינן דרק לכתחלה אסור להפסיק ואם כן גם התוקע יוצא בדיעבד וא"כ לא דמי לנדון הירושלמי דהתם גם בדיעבד אינו יוצא בלעז לכן חשיב אמח"ב משא"כ בזה, אך בזה יש לדון דבש"ס ברכות (ט"ו.) ומגלה (י"ט:) מבואר דאם הקורא אינו יוצא רק בדיעבד גם השומע אינו יוצא רק בדיעבד אף דאין אצלו החסרון אשר בקורא עיי"ש ואכמ"ל:

בסימן ד' אות כ' דנתי אם מחוייב לכתחלה חשיב מחוייב בדבר לגבי חיוב דיעבד [כגון איש דעיקר המצו' אצלו הקריאה ולכתחלה צריך להשמיע לאזניו ואשה עיקר המצו' השמיעה וגם בדיעבד אינה יוצאת בלא שמיעה אם איש חשוב לגבה מחב"ד עיי"ש] ויש להעיר מדברי התוס' יומא (ל"ב:) ד"ה א"כ הו"ל עבודה באחר וכו' וא"ת מה קשי' לי' מעבודה באחר הא בפ' טרף בקלפי איכא מ"ד דאפי' פרו כשר בזר וכו' דשחיטה לאו עבודה הוא וכו' ועוד י"מ כיון דהא דשחיטה לאו עבודה הוא היינו כמו שפי' ר"י מאירליינש לפי שנוהגת אף בחולין והאי מירוק אינו מעכב בחולין א"כ הוי עבודה ולא יהי' כשר אלא בו עכ"ל וכוונתם דאע"ג דלכתחלה בעינן גם בחולין כל ב' סימנים כדאי' ר"פ השוחט ודעת הרמב"ם דהאי לכתחלה הוא דאורייתא כמ"ש הכס"מ ריש ה' שחיטה מ"מ ל"ח איתא בחולין כיון דבחולין אינו מעכב בדיעבד ובקדשים גם בדיעבד אם לא מירק פסול הנה דכיון דבקדשים פסול בדיעבד ובחולין לכתחלה ל"ח איתא בחולין והפמ"ג בפתיחה כ' דהא דאמחר"ב אינו מוציא היא כעין אין עבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וה"נ שומע כעונה הוא מצד שליחות ובעינן אי' בדנפשי', וכיון דלכתחלה לגבי דיעבד ל"ח איתי' בחולין ה"נ ל"ח איתא בנפשי' ודו"ק, אך בגוף קו' התוס' יומא הנ"ל לולא דבריהם ז"ל נלע"ד ליישב קצת באופן אחר ג"כ בהקדם דברי הר"י מאורליינש דהא דשחיטה לאו עבודה הוא משום דאיתי' גם בחולין ואינו מיוחד דוקא בקדשים אבל מירוק חשיב שפיר עבודה ומה שהעירו ע"ז דהא גם בחולין איתא עכ"פ לכתחלה נלע"ד ליישב דהנה לכאו' ק' על סברת ר"י מאורליינש מהא דזבחים (צ"א.) אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני, הנה דאף בדבר שאינו בא מחמת מהות שבת וגם בחול איתנייהו מ"מ אם איתי' בשבת נתקדש בקדושת שבת וחשיב כקרבן של שבת, וה"נ בשחיטה אף דאיתי' גם בחולין מ"מ בקדשים יחשב עבודה דשבתות כגופין ודו"ק, ונראה דהנה בשבת (כ"ד.) מה להזכיר של חנוכה במוספין וכו' א"ד יום הוא שנתחייב בד' תפלות ר"ה ור"י אמרי תרווייהו אינו מזכיר ר"נ ור"י דאמרי תרווייהו מזכיר וכו' ר"ח שחל להיות בשבת המפטיר בנביא בשבת אי"צ להזכיר של ר"ח שאלמלא שבת אין נביא בר"ח מי דמי התם נביא בדר"ח ליכא כלל הכא אי' בערבית ושחרית ומנחה עיי"ש והנה הסברא דיום הוא שנתחייב בד' תפלות הוא כעין סברת הש"ס זבחים הנ"ל אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני ומ"מ ל"א סברא זו רק בתפלה דאי' בערבית שחרית ומנחה מצד מהות חנוכה חשיב גם המוסף של חנוכה אבל נביא בר"ח דליתא כלל אף שחל שבת ר"ח אין לנביא שום שייכות עם איכות ר"ח, לפ"ז י"ל דדווקא התם דשבת יש לו קרבנות שלו דהיינו מוספין אמרי' אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני אבל קרבן בחיי' אין לו שום עבודות רק שחיטה ל"ש אטו ואף דיש עבודות קבלה הולכה זריקה אבל זה אחר השחיטה דאז נתוספה קדושת הקרבן כדאמרי' בסוטה ובמנחות (ע"ז:) דסכין מקדש לדם וא"כ בחיי' אין לה עדיין תוספת קדושה זו, וא"כ לפי מצב הקדושה העכשוית של הקרבן אין לה שום עבודות והוי כנביא בדר"ח דליתי' כלל ול"ש אטו, וכ"ז קודם שחיטת הרוב אבל אחר שחיטת הרוב שכבר נתקדש הדם [דאף לס"ד דמירוק מעכב מ"מ השחיטה נגמרה ברוב כשיעור שחיטה בחולין רק חובה בפ"ע למרק] שוב חשוב המירוק עבודה דאטו קרבן לקבלה הולכה וזריקה אהני למירוק לא אהני כיון דבשעת מירוק כבר נתקדש הדם ובאיכות קדושה זו יש לדם עבודות. עוד י"ל בפשיטות דבשחיטה ל"ש אטו דקרבן חי במצבו העכשוי אין לו עבודות יותר וג' עבודות הנ"ל אינן בכלל הקרבן רק בדם וע' ר"ה (כ"ו.) לענין דם הפר הואיל ואשתני אישתני ול"ח כפר עצמו עיי"ש וה"נ בזה ל"ח שיש לקרבן עבודות מה שיש עבודות בדם, וכ"ז גוף השחיטה חשיב העבודה בקרבן לא בדם אבל מירוק עיקר חיובו בעבור הדם כדי שיצא הדם יפה וחשיב עבודה זו ג"כ כדם ושוב אמרי' אטו דם לקבלה הולכה וזריקה אהני למירוק לא אהני וחשיב גם המירוק עבודה ודו"ק:

בסי' ה' הבאתי ד' המהר"ם ב"ב דאחר שקידש ע"י שליח יכול לחזור ולקדש בעצמו ולקיים המצו' בו, ואף דהחלות כבר נגמר ומצד החלות ל"ש שיחזור ויעשה מ"מ חלק המצו' שבו איתי' בחזרה וכשחוזר ועושה יש עלי' שם מצו' עוד הפעם. וכן הבאתי מס' דרך פקודיך מצוה מ"ד דאף דחלות הפעולה כבר נגמרה מ"מ חלק המצו' אשר בהפעולה ישנו בחזרה עיי"ש עתה מצאתי ראי' ברורה לזה מירושלמי פ"ד דתרומות ה"ג אהא דתנן תרם ועלה בידו א' מששים תרומה ואין צריך לתרום חזר והוסיף חייב במעשרות, וע"ז אי' בירושלמי ר' איסי בשם ר' יוחנן בנתכוין לפטור את כריו [הא דקתני מתני' חזר והוסיף חייב במעשרות במתכוון לפטור את הכרי בהוספה זו דהואיל וראשונה תרומה מאחת מהשיעורין היא מה שהוסיף אח"כ לשם תרומה לא חל עלי' וחייב במעשרות, פני משה] אבל אם אינו מתכוון לפטור את כריו אפילו אחד על אחד אבל אם אינו מתכוון לפטור את כריו אלא להוספה בעלמא אפילו אחת על אחת הוא מוסיף דלתרומה ראשונה היא שייכה וכמרבה בתרומה בפעם א' הוא דהוי, פני משה] ולכאורה אינו מובן החילוק, דכיון דאמרת דמה שמוסיף אח"כ חשיב כמרבה בתרומה בפ"א א"כ גם במתכוון לפטור את כריו יועיל, ושאלני ע"ז ח"א, ונלע"ד ביאור הדברים דהנה בתרומה יש ב' דברים, חלות, דהיינו שפוטר כריו ומתיר השירים לאכילה, ומצו', [ודברי רש"י גיטין (מ"ז:) דתרומה אינה מצו' אין מוסכמים ובתוס' ר"ה ה', מבואר להיפוך דכתבו שיש בל תאחר בהפרשת תרומה וע' ט"ז יו"ד סי' א' סקי"ז והדברים עתיקים], והנה מצד חלק החלות אשר בהפרשת תרומה ודאי ל"ש שיחזור ויפריש דכיון דכבר פטר כריו ועשה פעולתו ל"ש שיחזור ויפטור דשרגא בטיהרא למאי אהני, לכן במתכוון לפטור את כריו לית בה ממשא בהפרשה זה וחייבת במעשרות, אבל אם אינו מתכוון לחלק החלות אשר במעשה רק לחלק המצו' שבה שפיר שייך בזה חזרת עשיי' ויש גם על הפרשה שני' שם מצו' כמו שכתב המב"ב דמקיים מצו' בו בקדושין שניים אף דכבר נגמר כל החלות ונקנית לבעל בקדושין ראשונים ומצד החלות ודאי ל"ש שיחזור ויעשה וכמ"ש גם בס' דר"פ הנ"ל מ"מ חלק המצו' אשר בפעולה ישנו בחזרה ויש גם על קדושין שניים שם מצו' אף שאין פועלין כלל בגוף החלות כמו כן בנדון הירושלמי כשחוזר ומפריש תרומה עוד הפעם יש עלי' שם מצו' עוד הפעם וממילא חל עלי' שם תרומה מפאת חלק המצו' ואף שאינה מתרת השירים אבל במכוון לפטור את כריו דזה דבר שאינו דודאי בחלות אינו יכול לחדש מאומה לכן אין שם תרומה חל עליו ודו"ק:

עוד יש להעיר בענין הנ"ל מרש"י זבחים (ס"ז:) [הנמשך לדף ס"ח.] ד"ה צריכה שתביא עוד חמש פרידין וכו' הלכך אם ב' קינין הראשונים מין א' היו צריכה שתביא עוד ה' עולות ג' מאותו המין וב' ממין אחר ד' לס' פירושה וא' לקביעותה שקבעה להביא עולת חובתה. עם נדרה וחובתה כבר קרבה ויצאה ידי' אלא שצריכה להביא מאותו המין עם נדרה מפני קביעותה וכו' עיי"ש הנה דאף שכבר יצאה יד"ח עולת חובתה מ"מ צריכה להביא עוד הפעם עולת חובתה מפני נדרה שנדרה להביא עולת חובתה עם נדרה, ומינה דאם מביאה עוד הפעם יש עלי' שם עולת חובה, דאל"כ שוב אין לה תקנה לקיים נדרה להביא ביחד עם חובתה דזה א"א כיון דכבר יצאה יד"ח א"א להביא חובתה עוד הפעם וא"ת שהיא נדבה בעלמא איך מקיימת בזה נדרה להביא נדרה ביחד עם חובתה, וע"כ דאף דכבר יצאה יד"ח מ"מ אם מביאה עוד הפעם בתורת חובה שם עולת חובה עלי' עוד הפעם ומקיימת בזה נדרה להביא נדרה עם חובתה יחד:

שם בסי' ה' כתבתי דפסול העובד גרע מאילו לא נעשה העבודה כלל דל"ח כלא עשאה כלל רק שפוסל עיי"ש, עתה מצאתי ראי' לזה מריטב"א יומא (ל"ג.) אהא דפרכינן וכי מאחר דאפילו פסולא דרבנן ליכא למ"ל למרק והקשו התוס' תימה והלא אפילו בחולין מוכח בפ' השוחט (דף כ"ז:) שיש לשחוט לכתחלה כל הסימנין ולא סגי ברובא וכו' ע"ז תי' הריטב"א דכאן עדיף שלא לשחוט מיעוט בתרא כדי שלא יעשה שום עבודה שלא ע"י כהן גדול עיי"ש הנה דעדיף שלא לעשות המירוק מלעשות ע"י מי שאינו כה"ג, ויש לדחות לדעת רש"י חולין דשהיי' במיעוט בתרא פסול. וצ"ל דס"ל דאף דסגי בשחיטת רוב מ"מ אם שחט יותר אין השחיטה נגמרת עד שנשחט הכל, וא"כ אם לא ימרק אחר יחשב שהכה"ג פעל כל השחיטה כיון דלא נשחטה בהמה זו רק רוב סימנין זה גמר שחיטתה אבל אם מירק אחר שחיטה על ידו איגלאי למפרע דלא נגמרה השחיטה עדיין וא"כ לא גמר הכה"ג השחיטה ודו"ק:

שייך לסימן ו' אם סד"ר לקולא חשיב ודאי פטור, ע' חכ"צ סי' ק"ל וע' תשו' נודע בשערים או"ח סי' ו' וע' ח"ש או"ח סי' רס"ב:

בשער הכללים כלל ד' בענין צורך לדבר כמוהו דדבר שמביא איזה תועלת לחברו חשיב כמוהו יש להכריח עוד סברא זו מהא דשבת (צ"ג). אמר מר זה יכול וזה אינו יכול ד"ה חייב הי מינייה מיחייב אמר ר"ח זה שיכול ובתוד"ה הי מינייהו מיחייב לא בעי למימר שיהי' פטור אותו שיכול וליחייב שאינו יכול דזה אין סברא אלא קאמר דיתחייב נמי שאינו יכול כמו לר"י ור"מ דאמרי לעיל זה אינו יכול וזא"י חייב עכ"ל ולכאו' תמו' עדיין דמ"מ זה יכול וזה יכול לר"י פטור ואיך אפשר דזה יכול וזה אינו יכול יתחייב האינו יכול אליבי' ואיך יהי' עדיף אינו יכול מיכול דאם זה הי' יכול הי' פטור לר"י דפוטר בזה יכול וזה יכול ובאינו יכול חייב יציבא בארעא וכו', וצ"ל החילוק דבשלמא בזה יכול וזה יכול דאין כאן שום פועל מלאכה דכל חד לאו מידי עביד ואף דע"י שניהם נעשה מלאכה מ"מ בשבת עיקר האיסור מצד הפועל לא מצד המתפעל ע' תוס' שבת (י"ט:) ד"ה ולב"ש דעורות המתעבדין ל"ש בהו שביתת כלים דבמה שהעורות מתעבדים אין העור עושה המלאכה אלא האדם המעבדו עושה המלאכה וכן בבגד המתלבן ול"ח אפי' שביתת כלים דלא עביד מעשה דו"ק ותשכח, הנה דעיקר ענין מלאכה אינו מצד המתפעל רק מצד הפועל, וא"כ בזה יכול וזה יכול אין כאן פעולת מלאכה כלל ודו"ק, אבל זה יכול וזא"י דזה שיכול ודאי חייב כמ"ש התוס' וא"כ יש כאן פעולת מלאכה מצד היכול שוב י"ל דגם האינו יכול חייב דמ"מ מסייע לפועל המלאכה ומביא לו תועלת וסד"א שיחשב כמוהו וליחייב, ועוד יש להעיר מדברי הרב ז"ל בשו"ע שלו סי' תצ"ה בקו"א סק"ד דלדעת הרא"ש דבר שא"א לעשות בלעדו האוכל נפש חשוב גוף או"נ ולא מכשירין עיי"ש, וע"ע רש"י מעילה (י"ב:) ד"ה דלא מקיימא הבהמה בלא דם וכו' להכי אמרי' כגופה דמי ועוד שם בד"ה לא מקיימא בהמה בלא פרש וכו' וכגופה הוא, ועוד נמצא סברא זו דצורך לדבר כמוהו בהרבה מקומות ישמע חכם ויוסף לקח:

*(שייך לכלל ה')** ר"פ הזורק, הזורק גט לאשתו, ועמד בחי' הרי"מ למה לא תנן הנותן ומה רבותא בזורק, ונלע"ד דהנה בנימוק"י פ"ב דב"ק הק' איך מותר להדליק נר בע"ש שידלוק בשבת כיון דאשו משום חציו יחשב כאלו הוא הדליק בשבת ותי' אף דאשמ"ח מ"מ חשיב כאלו עשה מעיקרא וכאלו הדליק הכל בע"ש, והנה בש"ס לקמן פריך חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני גיטה וחצרה באין כאחת, וא"כ בשעה שהוא זורק הגט קודם שהגיע הגט לחצרה חשיב עדיין החצר שלו דאז עדיין ל"ש לומר באין כא' דעדיין אינה מתגרשת ומ"מ אמרי' דחשוב כאלו הוא גמר כל הנתינה תיכף מעיקרא בשעת זריקתו דהיינו ברגע יציאת הגט מידו כדברי נימוק"י הנ"ל וא"כ הרי חשוב כאלו זרק לתוך חצרו וסד"א דלא ליהוי גט קמ"ל דמ"מ מועיל וטעמא דאע"ג דחשיב כאלו עשה עכשיו מ"מ היינו כאלו עשה באופן שנעשה בסוף וכיון דבסוף נעשה אופן הנתינה לחצרה חשיב כאלו הוא פעל מעיקרא נתינה לתוך חצרה וכעין שיטת הלבוש שהביא המג"א סי' שי"ח דאם מעמיד אינפנדא על האש ונימוח ונעשה לח חשיב כאלו בישל דבר לח ויש בו בישול אחר בישול ואף דבשעה שמעמידו הוא דבר יבש ובדבר יבש אין בישול אחר בישול, מ"מ ל"א דחשיב כאלו עשה כל הבישול עכשיו על מצב העכשוי רק על אופן שנעשה אח"כ וה"נ חשיב כאלו פעל נתינת הגט לחצרה כמו בסוף שמגיע הגט לחצרה ודו"ק, וע' בפנים שהארכתי בזה:

[ומה שרציתי לחדש שם דבהוצאה ל"ש בתר מעיקרא אזלינן משום דצריך כל משך המעשה ומש"ה בעינן תחלתו וסופו שגגה בשבת (ק"ב.) אף דבמשנה שם איתא דין זה דתחלתו וסופו שגגה גם לענין זורק לעשות חבורה ושם ל"ש סברתי דשם אי"צ רק גמר המעשה, אין זה סתירה לדבריי דכבר כתבו התוס' ורשב"א ב"ק (י"ז:) דל"ש בתר מעיקרא אזלינן רק בזורק הכלי עצמו על האבן אבל בזורק אבן על הכלי לא אזלינן בתר מעיקרא, ובזורק לעשות חבורה הרי עיקר המלאכה בהדבר שנעשה בו החבורה ולא בהחפץ שזורק ודומה לזורק אבן על הכלי, ועיקר השאלה רק על הוצאה דהמלאכה הוא באותו חפץ שזורק ודומה לזורק כלי, ומש"ה לא דחיתי רק מהא דפ"ק (דף ד'.) דגבי אפיי' בעינן ג"כ תחלתו וסופו שגגה, דשם ג"כ המלאכה בפת שנותן לתוך התנור ודו"ק]:

בשער הכללים כלל ט' הבאתי דברי הר"ן נדרים (פ"ו:) דכיון דגם עכשיו חייל הנדר מדינא דקונמות מפקיע מידי שעבוד רק דאלמו' רבנן שעבודי' דבעל, לכן אם דנין אלאחר גירושין חשיב כאלו גם עתה הי' ראוי לחול ול"ח דשלבל"ע עיי"ש ונלע"ד סמך לזה מש"ס יבמות (קי"ג:) אר"י ד"ת שוטה מתגרשת מידי דהוי אפקחת בע"כ ומ"ט אמרי אינה מגורשת שלא ינהגו בה מנהג הפקר וכו' אמר אביי דייקא נמי דקתני גבי דידה נשתטית לא יוציא וגבי דידי' לא יוציא עולמית מ"ש הכא דקתני עולמית ומ"ש התם דלא קתני עולמית אלא ש"מ הא דאורייתא הא דרבנן עיי"ש ולכאו' אינו מובן כלל דרבנן ודאורייתא היכא רמיזא ואיזה רמז יש בתיבת עולמית אשר יורה שהוא דאורייתא, אמנם לפי דברי הר"ן הנ"ל הדבר נכון מאד ואקדים דאם הבעל כ' גט בשעה שאשתו שוטה ואח"כ נתפקחה יש לחקור אם הגט כשר לגרש בו לדעת הרמב"ם דאם כותב גט לאשה דעלמא לכשאכנסנה אגרשנה חשוב שלא לשמה משום דעתה אינה בת גירושין וה"נ בנשתטית אינה עתה בת גירושין [וכ"כ בס' תו"ג ר"פ מי שאחזו לענין הבעל אם צוה לכתוב גט בשעת פקחותו ואח"כ נשתטה] אך לדברי הר"ן הנ"ל נלע"ד דהגט כשר דכמו התם אם דנין אלאחר גירושין חשיב כאלו גם קודם גירושין הי' הנדר ראוי לחול כיון דמדאוריי' ראוי לחול ושללת החלות אינו אלא מדרבנן ה"נ לענין שוטה אם דנין על זמן פקחותה חשיב כאלו היתה בת גירושין מעיקרא גם בעת היותה שוטה ושפיר חשוב לשמה, אמנם אם נשתטית לא היתה בת גירושין מדאורייתא הי' הגט פסול דאף שנתפקח חשוב שלא היתה בת גירושין בעת שטותה, [וכ"כ בהגהות מל"מ לענין נשתטית אך אין זה סתירה לדברינו דשם קאי בנשתטית גמורה שאינה יכולה לשמור גיטה דפסולה מדאורייתא] ובזה מובן מה דתיבת עולמית הוא הוראה על היות אין ראוי לגירושין מה"ת, היינו דזמן העכשוי שהוא שוטה חשיב עולמות אינו ראוי לגירושין אף אחר שיתפקח, משא"כ באשה שוטה ל"ש למיתני עולמית דאצלה זמן שטותה אינו משולל הראויות לגירושין עולמית דאם יהיו דנין על זמן אחר שתתפקח אז יחשב למפרע הזמן של שטותה ג"כ ראוי לגירושין ודו"ק והוא נכון מאד בס"ד:

בשער הכללים בראש כלל ט' כתבתי ליישב דברי המהרי"ט דמילי ל"מ לשליח ראשון וק' מכתיבת הגט וכתבתי דשאני כתיבת הגט דעיקר הלשמה של הסופר מועיל רק מצד רצון הבעל לגרש ואין הבעל מסתלק מן המעשה וכה"ג מילי ממסרי לשליח כמבואר מדברי רבינו שמחה עי"ש, ונלע"ד סמך לזה מדברי הרשב"א ר"פ מי שאחזו בשם בעלי התוס' דאם מינה שכ"מ שליח לכתיבה ונתינה אי"צ להשגיח שיהי' פיקח רק בשעת כתיבה ולא בשעת נתינה וע' פנ"י נתקשה בזה ולהנ"ל א"ש דבשלמא בנתינה כיון דמסר המעשה פ"א לשליח שוב אין צריכין כלל להבעל משא"כ בכתיבה דעיקר הלשמה עושה הבעל ברצונו וכיון שנשתטה ואין לו עתה רצון לגרש ל"מ לשמה של הסופר:

שם הבאתי קו' החי' הרי"מ סו"פ התקבל שלא יועיל שליח לקבלה משום דקבלה הוא מידי דממילא כמו שחיטה דכ' הרא"ש נדרים (ע"ב:) דל"מ שליחות משום שהוא מידי דממילא, ותירצתי דשאני קבלה שהוא מידי דחלות דע"י הקבלה היא מתגרשת וחלות חשיב כמעשה כעין שכ' רש"י פ"ק דתמורה דתמורה חשיב בדיבורא איתעביד מעשה משום דעושה מחולין קדשים הנה דחלות חשיב כמעשה, וכ"ת במרדכי סו"פ התקבל דדבר שהוא גמר חלות ל"ח מילי והיינו כנ"ל דחלות חשיב כמעשה וע' רשב"א קדושין (נ"ט:) ומהרש"א שם בשם תוס' ישנים, ובתוס' שבת (נ"ח:) דמה שנאסר בהנאה חשיב שינוי מעשה, ובההוא ענינא אמרתי בלימוד הישיבה ליישב קו' הפנ"י גיטין (ס"ד:) לדעת התוס' שם דבמידי דאיתי' בנפשי' יש שליחות לקטן א"כ למה אין קטנה עושה שליח לקבלת גיטה כמפורש שם במשנה (ס"ה.) קטנה שאמרה תתקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה ואמאי והא איתא בדנפשה דהרי היא עצמה מקבלת גיטה. ואמרתי ע"ד פלפול דהנה הא דקטנה יש לה יד לקבל גיטה אף דאין לה דעת היינו משום דמתגרשת אפילו בע"כ ואי"צ דעתה כמפורש טעם זה במשנה יבמות (קי"ב.) לענין חרשת אינו דומה איש המגרש לאשה המתגרשת שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, וכן מבואר בש"ס שם (קי"ג:) אר"י ד"ת שוטה מתגרשת מידי דהוי אפקחת בע"כ עיי"ש, ולכאו' ק' דמה ראי' מבע"כ למי שאין בו דעת כלל הרי מצינו בזבחים (ג'.) חטאת ששחטה לשם חולין כשר [דלאו מינא לא מחריב בה] משום חולין פסול משום מתעסק הנה דמתעסק גרע מאם צווח בפירוש שרוצה שיהי' לשם חולין וכ"נ מדברי הר"ן סופ"ג דר"ה בהא דכפאו ואכל מצה יצא שכ' בשם הרא"ה דהיי"ד כשיודע שעכשיו פסח ושזו מצה אלא שאינו מכוון לצאת אבל כסבור חול הוא או כסבור לאכול בשר ואכל מצה לא יצא. ואח"כ הביא דבר' רבינו שמואל דהא דמצאצ"כ היי"ד כשאינו מתכוון בפי' שלא לצאת אבל אי מכוון שלא לצאת אינו יוצא והביא ראי' ממה שנהגו להבדיל בבית אע"פ ששמעו הבדלה בביהכ"נ. ואני אומר דמטעמא אחרינא מצי למעבד הכי וכו' עיי"ש משמע דלא ברירא לי' כ"כ ד"ט של רבינו שמואל שלא יצא אם מכוון שלא לצאת ומ"מ י דברי הרא"ה בפשיטות בלי פקפוק כלל משמע דלא תלי הא בהא ואפילו נימא דמתכוון שלא לצאת נמי יוצא מ"מ מתעסק לא יצא, הנה דמתעסק גרע מצוות בפירוש שאינו רוצה לצאת, וא"כ מנלן בגט מדמתגרשת בע"כ דגם קטנה מתגרשת דלמא קטנה גרעה דכל מעשה קטן כמתעסק כמ"ש התוס' חולין (י"ב:) וזבחים (ב':) דקטן השוחט קדשים חשיב כמו משום חולין אף שיודע שהוא קדשים חשיב כאלו שחט משום חולין, וגם בקנינים מצינו פסול מתעסק דעודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו לא קנה ואפי' בדעת אחרת מקנה יש דיעות דלא קנה ע' קצה"ח סי' ער"ה, וא"כ לולא הגזה"כ דמתגרשת בע"כ דשמעינן מינה דל"צ הקנאה בגט הי' בקטנה חסרון מצד מתעסק, וא"כ אף דגילתה התורה דמתגרשת בע"כ מ"מ מנלן דאפי' במתעסק בקבלת הגט מהני, ואין לומר דכיון דגם בע"כ ל"מ קנין בשום דוכתי וכאן מועיל בע"כ אף דאין לה דעת הנצרך לקנין וע"כ דל"צ קנין בגט וא"כ שוב אין נפ"מ בין דעת לדעת כיון דגם בע"כ אין בה דעת המועיל לקנין. ז"א דהרי הרא"ש פ' הזורק סימן ד' במשנה דנתן לה והיא ישנה ניעורה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך וכ' הרא"ש דגרעה מחרשת דישינה אין בה דעת כלל מבואר בזה דאף דגם חרשת אין לה דעת המצטרך לקנין ומ"מ מועיל, מ"מ ישן דגרע ל"מ, הנה דמחלקינן בין דעת לדעת, וה"נ אף דבע"כ מועיל מנלן דגם מתעסק מועיל, וי"ל לפמש"כ המקו"ח סי' ת"ל לענין בל יראה דגם במתעסק עובר בבל יראה משום דדבר שעובר בלא מעשה גם במתעסק עובר עיי"ש וה"נ קבלת הגט דהוא מידי דממילא כיון דאי"צ רצונה כמ"ש החי' הרי"מ סו"פ התקבל [וע' זבחים (י"ג:) לענין קבלת הדם דחשיב ממילא] וכיון דהוא מידי דממילא ל"א בו חסרון מפאת מתעסק כמו בבל יראה ולענ"ד זה כוונת המהרי"ט שהביא הנתיבות סי' ר' דהא דעודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו לא קני הי"ד במעשה קנין אבל דבר שאינו מעשה קנין קונה גם בכה"ג ומש"ה חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו עיי"ש והיינו כנ"ל דדבר שאינו מעשה קנין ל"ש בי' פסול מתעסק]. והנה בחי' הרי"מ סו"פ התקבל הק' דאיך מהני שליח לקבלה הא קבלה מידי דממילא ותירצתי דחלות הגירושין חשוב כמעשה, לפ"ז אם קטנה עושה שליח לקבלה חשיב כעין תרתי דסתרי דממנ"פ אם תחשוב קבלה מעשה א"כ ראוי שגם קבלת עצמה לא יועיל דכיון דהוי מעשה שוב שייך למיפסל בי' מתעסק ממילא ליתא בדנפשה ממילא גם שליחה ל"מ דאין שליחות לקטן, ואם תאמר דקבלה הוי מידי דממילא א"כ לא יועיל שליחות דהא במידי דממילא ל"מ שליחות, ובשלמא שליחות בגדול מועיל דחשבינן לי' כמעשה מחמת החלות, וקבלת קטנה עצמה ג"כ מהני דאצלה חשבינן לי' למידי דממילא אבל שליחות בקטנה ממנ"פ ל"מ וכעי"ז ברא"ש פ"ק דברכות דאף דיוצאין ידי ק"ש ש"ע אחר שעלה עה"ש וגם ידי ק"ש של שחרית מ"מ אין יוצאין אז ידי ק"ש ש"ע וש"ש יחד דהוי תרתי דסתרי, הנה דאע"ג דאם דנין על ק"ש ש"ע גרידא חשבינן לי' כלילה ואם נין על ק"ש ש"ש חשבינן לי' יממא מ"מ שניהם יחד א"א לומר אף דבודאי שניהם אמת דיש לו מהות זה ומהות זה מ"מ א"א לשמש בו ב' המהותין יחד וה"נ דכוותה אף דבודאי יש לו ב' המהותין מהות מידי דממילא ומהות מידי דמעשה דהרי חזינן דמהני שליח ומהני ג"כ קבלת קטנה מ"מ שניהם יחד א"א לשמש ודו"ק היטב ע"ד פלפול:

ובההוא ענינא אמרתי ליישב קו החי' הרי"מ בגיטין (ס"ב:) דבעי בגמ' איש לקבלה אשה להולכה מהו ופשיט ממתני' דתנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי אם רצה לחזור לא יחזור] לפיכך אם אמר לה הבעל א"א שתקבל אלא הולך ותן לה אם רצה לחזור יחזור והא הכא דחד שליח הוא וש"מ כשר לקבלה כשר להולכה והק' בחי' הרי"מ דמנלי' דכשר להולכה דלמא מיירי שהאשה עשאה אשה אחרת שלל"ק והיינו שתתגרש מיד כשיגיע הגט לידה והוא אמר אי אפשי שתתגרש מיד רק אח"כ כשיגיע הגט לידה אבל מ"מ היא נשארת שלל"ק דידה ומש"ה מתגרשת דחשיב כנתן בידה רק שהתנה שלא תתגרש עד אחר זמן דודאי מועיל ומנלי' דמיירי שביטלו לגמרי מלהיות שלל"ק דידה ועושהו מחדש שלל"ה עיי"ש והוא תמי' עצומה:

ואמרתי ע"ד פלפול בהקדם קו' הנ"ל דאיך מועיל שליחות לקבלה הא קבלה הוי מידי דממילא אך התירוץ דחלות הגירושין חשיב כמעשה ולא דמי לשמיעה דאינו דבר של חלות, אך לפ"ז יעלה דאם תעשה שלל"ק והבעל יתן לו הגט ע"מ שלא תתגרש עד לאחר ל' שוב לא יועיל שליחות לקבלה כיון דאינה מתגרשת בקבלה זו עדיין וליכא בזה גמר מעשה ומ"מ בעינן שיהי' עכשיו שלוחה בשעת קבלה דאל"כ יחשב אח"כ טלי גיטך מע"ג קרקע רק כיון דמעיקרא הי' נתינה מתגרשת אח"כ מכוח נתינה הראשונה כמ"ש הרא"ש בפ' הזורק סוף סי' ז' וא"כ צריך שיהי' עכשיו שליח שלה לקבלה, ואיך יועיל בזה הא בזה שוב הוי הקבלה מידי דממילא, אך יש ליישב קו' הנ"ל באופן אחר דהנה התוס' כתבו בב"מ (ע"א:) דאם עכו"ם נותן מעות לישראל לזכות עבור אחר ל"מ משום דנעשה שליחו של בעל הממון ג"כ ואין שליחות לעכו"ם וכן י"ל בכל שליח לקבלה דגט נעשה ג"כ שליח הבעל שהוא בעל הממון של הגט, ומגו דנעשה שליח להולכה של הבעל נעשה ג"כ שלל"ק של האשה אף שהיא מידי דממילא. וחילי מדברי התוס' קידושין (כ"ג:) בהא דפשטינן התם דכהני שלוחי דרחמנא דליכא מידי דאנן ל"מ עבדינן ומשוי שליח והק' התוס' דא"כ מה מספקא לן בנדרים (ל"ה:) אי כהני שלוחי דידן אי שלוחי דרחמנא ותירצו דהתם בעי אי הוו שלוחי דרחמנא גרידא או שלוחי דידן ג"כ עיי"ש הנה דאי נימא דהוי שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא שוב אין זה חסרון מה דאיהו ל"מ עביד דכיון דהוא שלוחי דרחמנא ממילא יכול להיות ג"כ שלוחי דידן ודוקא שלוחי דידן גרידא א"א לומר דמי איכא מידי דל"מ עביד ומשוי שליח אבל שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא שפיר יוכלו להיות דמגו דנעשה שלד"ר נעשה ג"כ שליח דידן וה"נ בנ"ד מגו דנעשה שליחו של בעל הממון נעשה ג"כ שליח האשה, ואין להקשות דא"כ גם בהא דב"מ (ע"א:) נימא הכי דמגו דנעשה שליח הישראל המקבל יעשה שליח העכו"ם שהוא בעל הממון י"ל דהתם ל"ש מגו דהיציאה מרשות נותן הוא קודם להכניסה לרשות מקבל וכיון דהנותן עכו"ם ל"ש לומר מגו דנעשה שליח הישראל להכניס לרשותו יעשה שליח העכו"ם המזכה דז"א דכ"ז שאינו נעשה שליח בעל הממון להוציא המעות מרשותו א"א לו להיות שליח הישראל המזכה ודומה למש"כ הרמב"ם בכריתות בנקודה נפלאה דהנאה ל"ח מוסיף דא"א לומר מגו דחל אהנאה חל נמי איסור אכילה דהרי הנאה אסור רק מחמת אכילה וכ"ז שלא יאסר באכילה א"א שיאסר בהנאה וה"נ ממש דכוותה ל"ש מגו דנעשה שליח הישראל נעשה ג"כ שליח העכו"ם כיון דכל זמן שלא יעשה שליח העכו"ם א"א לו להעשות ג"כ שליח הישראל, וכ"ז התם אבל בנ"ד דעיקר החסרון מצד האשה המקבלת הגט שמצדה הוי מידי דממילא אבל מצד הבעל מהני שליחות ושפיר אמרינן מגו דנעשה שליח הבעל בעל הגט נעשה ג"כ שליח האשה ודו"ק. אך לפי תירוץ זה יוקשה שאלת הש"ס איש לקבלה אשה להולכה מהו ולפי האמור יש הכרח דכשר לקבלה כשר להולכה דאל"כ שוב ק' איך מהני שליח לקבלה הא הוי מידי דממילא ואין לומר מגו דנעשה שללל"ה דידי' נעשה ג"כ שלל"ק דידה ז"א דלס"ד דלקבלה אין כשר רק אשה והיא הרי פסולה להולכה א"כ ל"ש מגו דלהולכה הרי אשה פסולי וכיון דבין בקבלה בין בהולכה יש פסול ל"ש מגו דמאין תתחיל המגו אם בהולכה הרי פסולה משום דליתא בדנפשה ואם בקבלה הרי הוי מידי דממילא וכ"ז שאינו נעשה שלל"ה א"א להעשות שלל"ק ודומה לדברי הרמב"ם בכריתות הנ"ל דהנאה ל"ח מוסיף דל"ש בזה מגו דכ"ז שאין איסור אכילה אין איסור הנאה, וע"כ דלס"ד דהש"ס צ"ל תי' קמא דהא דמועיל שליחות בקבלה היינו משום דהחלות חשוב כמעשה, ולפ"ז לס"ד דהש"ס אם תעשה שלל"ק והוא ירצה לגרשה ע"מ שלא תתגרש מיד רק לאחר ל' שוב לא יועיל דשוב הוי הקבלה מידי דממילא כיון דבשעת קבלה ליכא חלות, ולפ"ז מיושב קו' החי' הרי"מ דשפיר פשיט הש"ס דכשר לקבלה כשר להולכה מדמהני באומר א"א שתקבל אלא הולך ותן לה מה תאמר דלמא מיירי שנותן לה בתורת שלל"ק דידה רק שמתנה שלא תתגרש עד אח"ז כשיגיע הגט לידה, ז"א דלס"ד דאשה פסולה להולכה הא דכשר שלל"ק ול"ח מידי דממילא ע"כ מטעם דהחלות חשוב כמעשה דא"א לומר כתי' השני משום דהשלל"ק נעשה גם שליחו של בעל הממון דא"כ האיך אשה כשרה לקבלה הרי האשה פסולה להולכה ואיך נעשית שליח הבעל וע"כ דבגט ל"ב שליחו של בעל הממון [וכן מבואר להדיא בירושלמי ר"פ האומר דיש חילוק בין גט לממון לענין זה] והא דמהני שלל"ק היינו משום דהחלות חשיב כמעשה וא"כ כשנותן לה הגט שלא תתגרש עד לאחר זמן ל"ח כלל בשלל"ק, וא"כ ממנ"פ נפשטה האיבעיא דאם נפרש המשנה שמבטל שלל"ק ועושה שלל"ה כשר לקבלה כשר להולכה ואם נפרש שנותן לו בתורת שלל"ק רק שלא תתגרש עד לאח"ז נקוט מיהא חדא דגם בשלל"ק מועיל כשמגרש לאחר ל' ואף דליכא עתה גמר חלות בשעת קבלה וע"כ כתי' השני דמהני מטעם מגו דנעשה שליחו של הבעל להולכה מועיל ג"כ להיות שלל"ק דידה וא"כ ש"מ ג"כ דכשר לקבלה כשר להולכה ודו"ק היטב כנלע"ד ע"ד פלפול.

אמנם בגוף קו' הנ"ל דלמא מיירי שהוא נשאר שלל"ק דידה רק שמתנה שלא תתגרש עד שיגיע הגט לידה, ראיתי בדו"ח לרעק"א גיטין (ס"ג) ד"ה יש לעי' שנסתפק אי מהני כה"ג כשהאשה עשאה שלל"ק והוא מתנה שלא תתגרש מיד רק אחר ל' ולא כ' טעם ספיקו, אך לפלא לי שלא הביאו דין השו"ע סי' קמ"א סעי' כ"ט בשם יש מי שאומר דאם האשה עשאה שליח לקבלה לא יטיל בו הבעל שום תנאי וכ' הט"ז והב"ח הטעם דהוי כשינוי בשליחות דהאשה לא מינתה השליח רק שתתגרש בלי שום תנאי עיי"ש וא"כ ה"ה בתנאי זה שלא תתגרש עד שיגיע הגט לידה י"ל דבטיל לי' שליחותה דהיא לא מינהו רק ע"ד שתתגרש מיד ולא אחר זמן, אך עדיין יש לדון בדבר עפמש"כ האבני מילואים שם דהא דלא יטיל בו הבעל שום תנאי במגרש ע"י שלל"ק דידה משום דהוי תנאי שא"א ע"י שליח דכיון דהיא עשאה שלל"ק שוב אין הבעל יכול ליתנו לשלל"ה משום חצרה הבאה לאחר מכאן עיי"ש ולפ"ז יש לדון למה שחידשו האחרונים דהא דבעינן דיני תנאי היי"ד אם רוצה לבטל כל המעשה אם לא יתקיים התנאי אבל אם אומר אם תעשה כך וכך יחול מיד ואם לא תעשה כן יחול לאחר זמן ל"ב דיני תנאי כיון דאינו רוצה לבטל כל המעשה רק לאחר החלות אלאחר זמן, וה"נ אף דל"מ תנאי בשלל"ק היי"ד אם מתנה לבטל כל הגירושין אבל אם מתנה שלא תתגרש עד שיגיע לידה דאינו מבטל כל המעשה רק שמאחר החלות כה"ג ל"ב דיני תנאי:

וכשאני לעצמי נלע"ד סברא אחרת בדברי השו"ע הנ"ל דאינו יכול להטיל תנאי כשהאשה עשאה שלל"ק והוא עפמש"כ הרשב"א קידושין (כ"ג.) בשם ראב"ד בהא דנותן מתנה לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו דל"מ דלזכות לאדון יד עבד כיד רבו וא"כ מה שנותן לו המתנה חשיב כאלו נתן לרבו ומה שאומר לו ע"מ שאין לרבך רשות בה דלחובת האדון הוא אין ידו כיד רבו והוי כמתנה עם אחר דל"מ עיי"ש וה"נ בזה כיון דהאשה עשאתו שלל"ק לענין קבלת הגט יד השליח כידה והוי כנותן לידה ולענין התנאי אין ידו כידה דלענין זה לא שופי' שליח והוי כמתנה עם אחר. וגם לטעם זה יש לדון דהירד בתנאי לבטל כל המעשה אבל במתנה שלא יחול רק לאחר זמן דאינו רוצה רק לאחר החלות מהני גם כה"ג דלא עדיף זה דמתנה עם אחר משאר דיני תנאי דל"ב כשאינו מבטל כל חלות המעשה:

והנה הר"ן במשנה פירש הא דאי אפשי שתקבל אלא הולך ותן לה דכוונתו ג"כ שתתגרש מיד והולך כזכה קאמר רק שמבטל שליחות לקבלה דידה ואינו רוצה שיהי' שליח שלה רק הוא מזכהו לו ומ"מ אינה מתגרשת מיד ואם רצה לחזור יחזור וכ' עוד הר"ן דאע"ג שהיא עשאתו שלל"ק וא"כ ניחא לה שתתגרש מיד לא אמרינן דיועיל מטעם זכיי' דשמא חזרה בה עיי"ש וע' דו"ח שנתקשה קצת בזה דכיון דהיא עצמה עשאה שלל"ק אין סברא לחוש שחזרה, גם בק"נ סו"פ האשה בתרא נסתפק בדין זה אם שייך בכה"ג לומר שחזרה בה עיי"ש, והנני יוסיף להקשות דהרי בש"ס פרכינן ארישא בהתקבל גט לאשתי דאם רצה לחזור יחזור ומכי מטא גיטא לידה מגורשת ואמאי הא בעל לאו בר שויא שליח לקבלה הוא ומסיק דאדם יודע שאין שליחות לקבלה וגמר ונתן לשם הולכה, וכ"ז בלא עשאה האשה שליח לקבלה י"ל אדם יודע אבל אם האשה עשאתו שלל"ק דאז פשטות הסברא דהוי זכיי' כמ"ש הדו"ח והק"נ אף דלפי האמת שייך גם בזה חשש שמא חזרה בה כמ"ש הר"ן מ"מ שוב אזדה לה הסברא דאדם יודע וכעי"ז כתבו התוס' גיטין (מ"ה.) וכיון דהולך כוונתו זכה וכיון דהשתא לא חייל גם אח"כ לא יועיל כקו' הש"ס וכן באומר פירות אלו מחוברין תרומה ל"מ אף בנתלשו כל שלא פירש כן, וע' ר"ן נדרים (פ"ה:) בד"ה וכי אמרה הכי קדשי בתמי' והא משתעבדין ידי' לבעלה אפי' למ"ד אדם מקדיש דשלב"ל פריך דכה"ג ל"מ דאפי' איהו לא קאמר אלא באומר בפירוש שיחול אותו דבר באותו זמן שאפשר לו לחול וכו' אבל סתמא ודאי מהשתא משמע עיי"ש]:

ובלימוד הישיבה אמרתי ליישב זה ע"ד פלפול ע"פ האמור ואקדים דהנה בירושלמי פ"ד דחלה בהא דנוטל מקב חלה רעק"א חלה וחכ"א אינו חלה וכ' בירושלמי דרע"ק מדמי לה לפירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ונתלשו וחכמים מדמי לה באומר פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה עיי"ש ולכאו' תמו' טובא דאיך מדמי רע"ק לאומר פירות מחוברין יהיו תרומה לכשיתלשו הרי התם באומר פירות מחוברין תרומה ולא אמר לכשתלשו ל"מ אפי' נתלשו אח"כ ול"א דנעשה כאומר לכשיתלשו, וה"נ אמאי יחשב כאומר לכשיתוסיף לכשיעור כיון דאומר סתמא דמשמע שיחול עכשיו, ונלע"ד דלעולם הי' סברא אף באומר פירות אלו מחוברין סתם יהי' תרומה יועיל עכ"פ לכשיתלשו אף שלא פירש לכשיתלשו דכיון דאמר שיהי' תרומה עכשיו ואם הי' כדבריו הי' נשאר חלות תרומה גם אח"כ כשיתלשו ממילא נכלל בדיבורו ג"כ שיהי' תרומה לכשיתלשו וא"כ אף דעכשיו ל"מ מ"מ הי' ראוי שיועיל לכשיתלשו אך י"ל לפמ"ש הרשב"ם בב"ת (ס"ו.) דהא דמחובר לקרקע אינו מק"ט היינו משום דבטל אל הקרקע וע' אגלי טל מלאכת גוזז סק"ז, וא"כ כשנעשה תלוש פנים חדשות בא לכאן, וא"כ לא קרא שם כלל לאותן הפירות דהרי בשעת קריאת שם הי' מחוברין דאז היו ד"א לגמרי ועתה פנים חדשות בא לכאן לכן באומר פירות ערוגה מחוברין יהי' תרומה ל"מ אפילו נתלשו, וכ"ז במחובר אבל בנוטל תקב חלה דאף דאין בו עתה כשיעור ואח"כ יש בו כשיעור מ"מ אא"ל שיחשב פנים חדשות דפחות מכשיעור עם שיעור שלם בני חדא בקתא אינון לכן ס"ל לרע"ק דאף דאינו אומר לכשיהי' בו כשיעור מועיל אף דאמר שיחול עתה מ"מ גם זמן העתיד בכלל דיבורו דיש בכלל מאתים מנה ואם הי' חל שם חלה עכשיו כש"כ שהי' חלה אח"כ וחשיב כמפרש גם על אח"כ וטעמא דרבנן דל"מ נלע"ד דכיון דאינו חל בעיקר זמנו גם אח"כ אינו יכול לחול אף דגם זה בכלל דיבורו וע' כעין סברא זו בהגהות רלב"ח על טואו"ח סי' תקפ"ה דאם רצה לפטור עצמו וגם השומעים אם הוא עצמו לא יצא גם השומעים לא יצאו אף דאם הי' מוציא השומעים לבד הי' יוצאים מ"מ כיון דרצה לפטור גם עצמו וכיון דל"מ לעיקרו ל"מ גם להשומעים והביא דוגמא לזה מסימן ר"ו בנטל פרי לאכלו ונפל מידו גם שאר הפירות לא נפטרו אף דהי' דעתו לפטור גם שאר הפירות מ"מ כיון דכוונתו הי' גם לפטור פרי זו, וכיון דהראשונה אינה נפטרת גם שאר הפירות אין נפטרות עיי"ש. וה"ה בנ"ד כיון דלא חייל השתא שהיא העיקר גם אח"כ לא חייל, ועתה אביא לנ"ד דבאמת אין הבעל יכול להטיל תנאי כשנותן גט ליד שליח לקבלה כנ"ל, ואיך יכול להתנות א"א שתקבל אלא הולך, אך עיקר התי' דכיון שאין המעשה מתבטל לגמרי ע"י התנאי רק שרוצה שיחול אח"כ מהני תנאי דכה"ג לא בעינן דיני תנאי, וכן לפי פירוש הר"ן צ"ל כן דאף שמבטל שלל"ק דידה מ"מ אין המעשה מתבטלת כיון דגם ע"י שליחות דידי' יחול הגט עכ"פ כשיגיע לידה, וכ"ז לפי האמת דמועיל עכ"פ כשמגיע הגט לידה, אבל אי נימא דלא יועיל כלל נמצא דע"י התנאי נתבטלה כל המעשה ושוב בעינן דיני תנאי ושוב ל"מ תנאו כלל עם השלל"ק דהוי כמתנה עם אתר. ודומה לדברי הטו"א חגיגה (ט:) בחל יו"ט ראשון בשבת ל"ש מגו דלא חזי בראשון לא חזי בשני דהרי אם תאמר דלא חזי בשני שוב גם בראשון יהי' חד כיון דזמנו קבוע ואין לו תשלומין ומש"ה א"א לומר דמה שאינו חד היום יגרום שלא יהי' חד גם למחר כיון דאם תאמר כן שיב גם היום יהי' חד וה"נ בנ"ד א"א לומר דכיון דלא חל השתא גם אח"כ לא יחול דא"ת דלא חל גם אח"כ שוב לא יועיל תנאו ויחול גם עתה לכן עכ"פ חל אח"כ כשיגיע הגט לידה ודו"ק, כ"ז ע"ד פלפול לחדד התלמידים:

ולפי הקדמה הנ"ל דלעולם הי' סברא באומר פירות אלו מחוברין תרומה אף שלא אמר לכשיתלשו ג"כ יועיל עכ"פ לכשיתלשו דגם זה בכלל לשונו כיון דלפי דבריו שיחול עכשיו התרומה הרי ישאר חלות התרומה גם אח"כ כשיתלשו ממילא חשיב כאלו אמר בפי' לכשיתלשו והא דל"מ כמבואר בש"ס וכן בר"ן נדרים (פ"ה.) הנ"ל היינו כיון דהוא רצה שיחול עתה וכיון דאינו יכול לחול בעיקר זמנו גם אח"כ אינו חל [ואל תתמה ע"ז דאף דאומר סתם שיחול עתה ועתה אינו ראוי לחול מ"מ יוכל לחול אח"כ לולא טעם הנ"ל דהרי בב"ש סי' כ"ח סקמ"ד הביא דברי הריטב"א בפ"ב דקדושין דאם קידש אשה בגזל ואח"כ קנהו הגזלן מקודשת הנה דאף דבשעת קדושין ל"ה ראוי לחול והוא קידשה סתם שיחולו תיכף מ"מ חלין קדושין אח"כ, וע' ב"ש סי' ל"ז סקי"ח כעין זה בשם מהרי"ק שביאר שיטת הרמ"ה דנערה שנתקדשה שלא לדעת אבי' ונתרצה האב מקודשת מכאן ולהבא דהוי כמקדש אשה לאחר ל' ולכן אפי' בנתאכלו המעות מקודשת עיי"ש ואף דקידשה סתם ועתה אינו ראוי לחול דעדיין ליכא ריצוי האב ומ"מ כשנתרצה האב מקודשת וזה לכאו' נגד דברי הר"ן נדרים (פ"ה.) הנ"ל וגם בר"ן עצמו מצאנו כן בפ"ק דקידושין אליבא דרמב"ם דהא דפליגי התם רבה ור"י בשיראי אי צריכא שומא או לא היי"ד לענין שיחולו קדושין למפרע אבל משעת שומא ואילך לכו"ע חיילי עיי"ש הנה לר"י אף דקידשה סתם וא"א לחול עתה מצד שחסר שומא ומ"מ אחר שומא חלין קדושין. וק' מאומר פירות ערוגה זו מחוברין תרומה ל"מ אף בנתלשו כל שלא פ' לכשיתלשו וע"כ כמש"ל דשא"ה דתלוש לגבי מחובר חשיב כפנים חדשות ואכמ"ל יותר] ועפ"ז אמרתי ליישב קו' הר"ן ר"פ הזורק על מש"כ הרשב"א דאם נתן הבעל גט לתוך חצרה ולא היתה עומדת בצד שדהו אף דל"מ מ"מ אם אמרה אח"כ תזכה לי חצרי מתגרשת והק' הר"ן כיון דמעיקרא לא נתגרשה והי' נתינתו מעיקרא רק לשם פקדון וא"כ צריך לומר לה עתה הא גיטך עיי"ש, ונלע"ד עפמש"כ בס' טי"ג בגיטין (ע"ז:) דיש פנים לומר דגם בגט בע"כ מ"מ מועיל חצר משום שליחות אף דאין חבין לאדם אלא בפניו היי"ד לעשות עבורו שליח בע"כ אבל חצר דממילא הוא שלוחה שפיר יכול לגרשה בע"כ עיי"ש בארוכה והרשב"א ז"ל נקיט בפשיטות להיפוך דבע"כ בודאי ל"מ חצר משום שליחות לכו"ע ונלע"ד סברתו לפמש"כ הש"ך סי' ר"ב דל"מ קנין חצר רק כשהקנה לו החצר קודם המטלטלין אבל אם הקנה אותם ביחד לא קנה המטלטלין [והאחרונים כ' דאף לדברי הש"ך דא"א שיהי' קנין החצר ביחד עם המטלטלין מ"מ יכול לקנות החצר מיד ומטלטלין ברגע אח"כ] והקצה"ח סי' קצ"ח סק"ב כ' דהיי"ד בחצר דגברא דמשום שליחות אתרבאי אבל חצר דאיתתא דמשום יד אתרבאי מהני קנין המטלטלין ביחד עם החצר עיי"ש ולפ"ז יש סברא פשיטה דבגט אא"ל כלל חצר משום שליחות דאי נימא משום שליחות הרי צריך שיהי' החצר שלה קודם קניית הגט וזה א"א דבאמת פרכינן בריש הזורק חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני גיטה וחצרה באין כאחד וזה ל"מ רק בחצר דמשום יד אתרבאי אבל אי נימא משום שליחות שוב צריך שיהי' החצר שלה קודם ול"ש באין כא' והא דכ' הרשב"א דמדעתה מהני הגט אף שאינה עומדת בצד החצר אף דאז צריך לבוא מדין שליחות ולפמש"כ ל"ש בגט חצר משום שליחות, אמנם הא לא תברא די"ל לפמש"כ הנימוק"י בפ"ק דבב"מ (דף י"ב.) בהא דמבואר שם דבמציאה היכא דמשתמרת ל"ב עומד בצד שדהו והיכא דאינו עומד בצד שדהו צריך לומר חצר משום שליחות אתרבאי והרי במציאה ל"מ שליחות משום דל"ה שליחו של בעל הממון כמ"ש הרנב"ר שם וע"ז תי' דבמציאה דזכות הוא אף שאינו עומד בצד שדהו י"ל חצר משום יד אתרבאי דדרך אדם להניח דבר שהוא זכות לו בחצר המשתמרת ודומה בזה ליד אף שאינו עומד בצדו ודוקא גט דחוב הוא אינו דומה לידו רק אם עומדת בצדו עיי"ש לפ"ז היכא דנותן הגט לחצרה מדעתה דשוב לאו חוב הוא שוב י"ל חצרה משום יד אתרבאי אף שאינה עומדת בצדו, אבל היכא דמגרשה בע"כ דאז צריך שיהי' החצר משום שליחות בלא"ה ל"מ דא"כ אא"ל באין כא' והא דאמרי' בב"מ (י"ב.) גט חוב הוא לה י"ל ג"כ הכוונה ע"ד הנ"ל דכיון דחוב הוא א"כ א"א שיהי' משום יד רק בעומדת בצדו דאם היא זכות אף בלא עומדת בצד החצר הי' חשיב יד כמ"ש הנימוק"י [והא דאמרי' שם ואין חבין לאדם אלא בפניו דמשמע לכאו' דאי לא"ה הי' מועיל גם בגט חצר משום שליחות יש ליישב דכוונת הש"ס לומר דאפי' גילתה דעתה שרצונה להתגרש מ"מ ל"מ חצר כשאינה עומדת בצדו דשמא חזרה בה כמ"ש רשב"א ור"ן ר"פ הזורק וזה שמעינן מהא דאמרי' אין חבין לאדם אלא בפניו משמע דבעינן שיהי' המעשה דווקא בפניו ולא גילוי דעת בדבר שהוא בעצם חובה שיחשב ע"י ג"ד זכות והוא מטעם שמא חזרה בה כמ"ש הירושלמי ר"פ התקבל אבל בל"ז הי' מקום לומר דאם צוותה להתגרש שוב הוי זכות ושוב ל"צ עומד בצד שדהו בגט אף שהוא משום יד כמו במציאה] והנה הפנ"י הק' למ"ד משעת חתימה אין לבעל פירות א"כ מה פריך חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ותי' באבני מלואים דהיי"ד אם מתגרשת לבסוף אז למפרע משעת חתימה אין לבעל פירות אבל אם אינה מתגרשת בסוף יש לבעל פירות ושפיר פרכינן בש"ס חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ולא תתגרש כלל עיי"ש, והנה בהא דאמרי' במתני' נתן לה כשהיא ישינה וניעורה אינו גט עד שיאמר הא גיטך, ואף דאמר מעיקרא בפני עדים גט זה אני נותן לאשתי [ובפני עדים מהני כמו בפני האשה כמ"ש התוס' שם] צ"ל כיון דאז לא חלו גירושין אמירתו לאו מידי הוא ול"מ גם אח"כ ואף דאם נתן לה גט ע"מ שתתגרשי לאחר ל' אי"צ לומר לה הא גיטך אחר ל' מ"מ כאן כיון שנתן לה סתמא דמשמע שתתגרש תיכף ועתה ל"מ אמירתו גם אח"כ ל"מ ולעיל כתבתי דלעולם גם אח"כ הוי בכלל דיבורו ומ"מ כיון דגם זמן העכשוי בכלל דיבורו ועכשיו לא חייל גם אח"כ לא חייל כעין דברי רלב"ח באו"ח סי' תקפ"ה, והנה ברמ"א או"ח סי' ר"ט סעי' ב' דאם בירך על כוסו בורא פרי הגפן ואח"כ ראה שיש בו מים ויש עוד אחרים מסובים שהוציאם בברכת בופה"ג מותר גם לו לשתות יין על סמך ברכתו משום דהוציא אחרים עיי"ש ומשמע דאם לא היו אחרים לפניו שהוציאם הי' אסור לו לשתות יין על סמך ברכתו רק משום דאחרים מסובים עמו ומגו שהוציא אותם בברכתו גם הוא עצמו מותר לשתות ועמג"א ולכאו' זה סותר להא דרלב"ח סי' תקפ"ה הנ"ל דשם כ' להיפוך דמשום דהוא אינו יוצא גם האחרים השומעים אין יוצאין וא"כ ה"נ נימא הכי וצריך לחלק דדוקא התם בנדון הרלב"ח דלהיפוך אא"ל דמגו דאחרים יוצאין גם הוא עצמו יצא דהרי מיירי בהולך לדרכו ואינו רוצה לשמוע התקיעות וכיון דהוא בעצמו בודאי לא יצא לכן גם האחרים לא יצאו משא"כ בנדון הרמ"א דאם נימא דהאחרים יצאו גם הוא יהי' מותר לשתות על סמך ברכתו אמרי' דכולן מותרין ואף דאם נימא דהוא אסור לשתות גם האחרים יהי' אסורים מ"מ כיון דאם יהי' מותר להשומעים יהי' גם הוא יוצא בברכתו אמרי' דהם מותרים ממילא גם הוא מותר ודו"ק. ועתה אבוא לנדון הרשב"א בנתן גט לתוך חצרה שלא מדעתה ול"ה עומדת בצדו דל"מ מ"מ אם אמרה אח"כ תזכה לי חצרי מגורשת והק' הר"ן דיצטרך לומר עתה הא גיטך כיון דמעיקרא לא חל הגט ודומה לאומר כנסי שט"ח זה או נתן לה כשהוא ישנה דצריך לומר לה אח"כ הא גיטך, ונלע"ד דכאן שוב מועיל שפיר מה שאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי בשעת נתינת הגט לחצרה ואף דאז ל"מ הגט רק אח"כ מ"מ כיון דהא דל"מ אמירת הא גיטך בשעה שאין ראוי לחול אף שאח"כ נסתלק המניעה היינו דכיון דעכשיו לא חייל אמירתו גם אח"כ לא חייל וכ"ז במקום דאפי' נימא דחל אח"כ מ"מ מעיקרא א"א לחול כמו בנתן לה והיא ישינה דאפי' נימא דחל אח"כ כשניעורה מ"מ בשעה שהיתה ישינה בודאי ל"ה מועיל חלות הגט אז שפיר אמרי' מדהשתא לא חייל גם אח"כ לא חייל דזה דומה ממש לנדון רלב"ח הנ"ל אבל בנדון הרשב"א בנתן הגט לחצרה שלא מדעתה דבאמת הי' ראוי שיועיל חצרה משום שליחות אף שלא מדעתה כמ"ש הטי"ג הנ"ל רק דמש"ה ל"מ בגט חצר משום שליחות משום דבשליחות ל"ש לומר באין כא' ושוב אינה מתגרשת כלל משום מה שקנתה אשה קנה בעלה כמש"ל ובאמת הק' הפנ"י דכיון דאין לבעל פירות משעת חתימה א"כ מה פריך מה שקנתה אשה קנה בעלה ותי' האב"מ דכ"ז אם מתגרשת בסוף אבל אם אינה מתגרשת בסוף יש לבעל פירות, וא"כ אם אמרה אח"כ תקנה לי חצרי שפיר מועיל אמירתו דמעיקרא בשעה שנתן לחצר וכאן ל"ש לומר מדלא חל מעיקרא גם עתה לא יחול דאדרבא י"ל להיפוך דאם יחול עתה בשעה שאמרה תקנה לי חצרי א"כ מתגרשת לבסוף ושוב לא ק' כלל קו' הגמ' מה שקנתה אשה קנה בעלה דכל שמתגרשת בסוף שוב אין לבעל פירות משעת חתימה וא"כ שפיר מתגרשת גם מעיקרא בשעת נתינת הגט לחצר משום שליחות כיון דאי"צ לומר באין כאחת ודומה ממש לדברי הרמ"א סי' ר"ט הנ"ל דכיון דאם נימא האחרים יצאו גם הוא יהי' יוצא שפיר אמרי' דיצא הוא וממילא יצאו גם האחרים ולא להיפך מדהוא לא יצא גם האחרים לא יצאו וה"נ ל"ש לומר מדלא חל אמירתו עתה גם אח"כ לא יועיל דאדרבא אם נאמר דחל אח"כ הרי יועיל גם עתה דשוב ל"צ לבוא לבאין כא' ושוב מהני חצר משום שליחות גם בגט לכן אמרי' שפיר דאמירת הא גיטה דמעיקרא שאמר לעדים בשעת נתינתו לחצר מועיל על אח"כ בשעה שאומרת תזכה לי חצרי ודו"ק היטב כי הוא כפתור ופרח בס"ד:

בשער הכללים כלל ד' אות כ"ח הבאתי דברי האחרונים דל"ש עדול"ת רק כשהעשה הוא על אותו חפץ שבו עובר על הל"ת אבל אם העשה והל"ת הם בב' חפצים ל"ש עדול"ת. ואני כתבתי מקור לזה מדברי התוס' גיטין (ס"ו:) דאם נימא דידים אין טהורות לחצאין דצריך שיטול דוקא ב' ידיו בב"א ה"ה דל"מ כשנוטל ב' ידיו בב' כלים אף שהנטילה בב"א. הנה דכמו דצריך שיהי' נטילת ב' ידיו בזמן א' כמו כן צריך שיהי' בכלי א'. וה"ה בעדול"ת דבעינן בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה הנה דצריך שיהי' העשה והל"ת בזמן א' ה"ה דצריך שיהיו בחפץ אחד עיי"ש. וע"פ האמור יש ליישב דברי רש"י ז"ל גיטין (מ"ז:) בעובדא דההוא שכ"מ דכ' לה גיטא לדביתהו בפניא דמעלי שבתא ולא הספיק למיתבי' לה למחר תקף לי' עלמא טובא אתו לקמי' דרבא אמר ליקניי' ניהלה לההוא דוכתא דיתיב בי' גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק בי' ופירש"י שתקנה הגט מדין אגב. ותמהו הרמב"ן והרשב"א והר"ן דמדוע לא פירש משום חצר. ונלע"ד דהנה הראשונים הקשו עוד דלמה התירו לו שבות זה לגרש בשבת במקום צורך כמ"ש התוס' שם ולא התירו לו שבות בטלטול מוקצה ותי' הקרבן נתנאל דלא התירו רק שבות שעובר בשעת הגירושין משא"כ טלטול מוקצה שאינו בעידנא דגירושין עיי"ש וכ"כ הריטב"א שם. וע"פ הקדמה הנ"ל דמה דצריך שיהי' בעידנא ה"ה דצריך שיהי' בחפץ א' א"כ לכאו' איך התירו שבות של קנין החצר כיון דהיא מתגרשת ע"י הגט והשבות הוא בחצר והוי ב' חפצים, ונלע"ד דיש עצה ליתן לה החצר ע"מ להחזיר וכה"ג ליכא שבות כמ"ש המג"א לענין אתרוג דמותר להקנות ביו"ט כיון דהוא רק ע"מ להחזיר ואינו לחלוטין אך לכאו' איך מותר להתנות תנאי כפול באתרוג שאם לא יחזירנו לא יהי' מתנה הא אית בה משום ודבר דבר ואף דלצורך מצו' ליכא איסור דודבר דבר מ"מ הרי כאן לענין המצו' סגי שיתנה תנאי שאינו כפול ויהי' תנאי בטל ומעשה קיים ומ"מ יהי' זה מוכרח לקיים תנאו כמ"ש הרמב"ן והרשב"א ביבמות (דף ק"ט.) דאף במקום דאינו מתנה דיני תנאי דתנאי בטיל ומעשה קיים מ"מ צריך המקבל לקיים התנאי וא"כ כיון דבל"ז יהי' מוכרח להחזיר לו ואין קנינו קנין לחלוטין וא"כ סגי בזה להפקיע איסור קנין, וא"כ מה שכופל תנאו בלישנא יתירי ז"א צורך המצו' ושוב יהי' אסור משים ודבר דבר, אך א"ש לפמ"ש הקצה"ח סי' רמ"א ליישב דברי ס"ה שהזהיר דהנותן לולב לחברו ביו"ט יתנה בכל דיני תנאי ותמה בהגה"מ דמה בכך אם לא יתנה די"ת יהי' תנאי בטל ומעשה קיים וסו"ס יצא יד"ח ותי' הקצה"ח ע"פ דברי הראשונים ז"ל הנ"ל דבמקום שאין מתנה בד"ת אף דתנאי בטל מ"מ מוכרח לקיים תנאו, והוי כמו בע"ח ובע"ח למפרע גובה וכאן דל"מ לסלוקי בזוזי לכו"ע למפ"ג וא"כ יחשב למפרע של נותן ונמצא לא יצא הזוכה יד"ח עיי"ש דבריו הנחמדים מפז. וא"כ א"ש דמותר להתנות בלולב ד"ת דגם זה צורך המצו' דאם לא יכפול תנאו אם יקיים אח"כ התנאי לא יצא כלל יד"ח ובצורך מצו' ליכא משום ודבר דבר, אך לכאו' ק' לי טובא על הקצה"ח מגמ' ערוכה בגיטין (ע"ח.) דגרסי' התם ת"ר הר"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזירי לי את הנייר מגורשת מ"ש רישא ומ"ש סיפא וכו' אמר אביי הא מני ר"מ הוא דבעינן תנאי כפול והכא לא כפלי' לתנאי' עיי"ש. וק' דאע"ג דלא כפלי' לתנאי' מ"מ הרי היא חייבת להחזיר לו הגט ואם תחזירנו הבעל למפרע גובה ויחשב למפרע של בעל ולא הי' קנוי לאשה כלל וא"כ יחשב כמו והנייר שלי, ולא משכחת שתהי' מגורשת רק אם תרצה לעבור על ד"ת ולהחזיק הגט באיסור גזל ואיך פסיק ותני מגורשת כיון דמדינא כל שעתא ושעתא בעמוד והחזר קאי וא"כ למפרע לא תהי' מגורשת, וצריך לחלק בין גט לאתרוג דשאני אתרוג דבעי לכם ובעי' שיהי' באמת קנוי להזוכה בשעת המצו' משא"כ בגט דאי"צ שתקנה הגט בפועל דהרי מתגרשת אפי' בע"כ ואז אינה קונה הגט וכן הוכיח הקצה"ח סי' ר' וכיון דאי"צ קנין בפועל רק שהבעל לא ישאיר לעצמו בשעת גירושין זכות בגט רק יקנה לה. הגט לגמרי בלי שיור כלל וכאן הרי בשעת גירושין הקנה לה הגט לגמרי ואף דאח"כ כשמחזרת לו למפרע הוא גובה ואיגלאי למפרע של"ה הגט קנוי לה מ"מ שפיר דמי כיון דבשעת גירושין הי' מעשה הקנאה ודומה למגרשה בע"כ דהוא מקנה לה הגט ואף דלא אהני מעשיו שהיא אינה קונית הגט מ"מ מהני וה"נ בזה אף דאיגלאי למפרע דלא אהני מעשה הקנין ול"ה הגט קנוי לה כלל מ"מ חשיב נתינת גט מצד הבעל דהוא הקנה לה הגט לגמרי בשעת גירושין ומה דנפקע הקנין ואח"כ א"א שיהי' גרוע ממתגרשת בע"כ דנפקע הקנין תיכף בהגיע לידה ולא התחיל הקנין להועיל וכש"כ כאן דמיחל חיילי ובטלין ודוק היטב, והנה התוס' שם ד"ה ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח הקשו דהא הוי טלי גיטך מעג"ק וכוונתם בתירוצם דהקנאת הבעל חשיב כנתינה ע' אב"מ סי' קל"ט סקי"ב אך לכאו' ק' לדעת הר"י שהביאו התוס' לקמן (ע"ח:) דאם גט בידה ומשיחה בידו ויכול לנתקו וקפצה האשה ידי' שא"י עתה לנתקו פסול הנה דאף דהנתינה הי' מכוחו מ"מ אם גמר הנתינה הי' מחמתה פסול, וה"נ אף דהבעל הוא המקנה והקנאתו חשוב כנתינה מ"מ היא פועלת גמר הקנין [ובמק"א כתבתי דפעולת המקנה להקנות הוא קודם בזמן מה לפעולת הקונה וע' רא"ש בשם רמב"ן גיטין (י"ג:) וכ"כ המהר"ל ז"ל בס' תפארת ישראל דהנתינה הוא קודם הקבלה, וא"כ דומה ממש לקפצה ידי' דגמר הפעולה עושה האשה גרידא] אך י"ל למש"כ הרמ"א בסי' קל"ח סעי' ב' דאם הבעל מצוה לה לקפוץ ידי' מהני, וה"נ כיון דאמר לה תיזיל ותיחוד ותפתח והוא עושה ההקנאה וגמר הקנין עושה האשה בצוויו חשיב כאלו הבעל עשה כל המעשה [וע' בפנים שעה"כ כלל ב' (דף מ"ז.) מדה"ס מש"כ בזה]:

אמנם בזה נלע"ד דל"מ רק אם נשאר הקנין אז י"ל כיון דגרמה בחזקתה בהחצר לקנות הגט חשיב זה כקבלת הגט כעין הא דגיטין (כ"א.) בנותן לה שטר מתנה על חצרו שהגט מונח בו קנאתו ומתגרשת בו, דנתינת שטר מתנה הגורם לקנין הגט חשיב כנתינת הגט ה"נ מעשה קנין בחצר הגורם לקנות הגט חשיב כמעשה קנין בגט אבל אם יופקע קנין החצר למפרע ונמצא שלא הי' הגט קנוי לה כלל וא"כ בטיל גיטא למפרע ובשלמא בנותן לה גוף הגט דיש עכ"פ מעשה נתינה בשעתו בגט אף דנפקע אח"כ למפרע מועיל כיון דהי' עכ"פ נתינה וגט אי"צ קנין בפועל רק נתינה [או הקנאה כמ"ש התוס' הנ"ל] וכ"ז התם דהי' עכ"פ נתינה מעיקרא משא"כ כאן דבגט ליכא שום נתינה רק דע"י קנין החצר [דעשייתה חשיב כנתינה כיון דהוא בציוויו של בעל כנ"ל] גורמת לקנות הגט וחשיב כאלו הי' מעשה קנין בגט וכ"ז אם נשאר הקנין אבל כאן דנפקע קנין החצר למפרע וא"כ לא נקנה לה הגט וא"כ ל"ה נתינה כלל וז"ב, ואם כנים דברינו א"ש מה שפירש"י שקנתה הגט מדין אגב, דסברא הנ"ל ל"ש רק בחצר דאינה פועלת שום קנין בגט ומה שפועלת חזקה בחצר זה אינו מועיל בעצם לקנין הגט רק שגורם דעי"ז יחשב הגט מונח בחצרה ויהי' קנוי לה אבל אין עצם החזקה נצרך להגט. דאפילו חצר הקנוי לו מכבר קונה לו אף דכבר כלתה פעולת הקנין של החצר ואין קנין הגט בעבור פעולת החזקה שפועלת בחצר רק דע"י החזקה נעשה שלה וגורם שיהי' הגט קנוי לה וכיון דאין שום פעולת קנין בגט רק מה שגורמת חלות קנין הגט חשיב כקפצה ידי' בציוויו דחשיב כאלו הי' גמר הנתינה ג"כ מכוח הבעל וכיון דאין לנו בגט זה רק חלות הקנין ממילא אם נפקע הקנין למפרע פקע הגט למפרע דומה לדברי הקצה"ח סי' רמ"א הנ"ל באתרוג, אבל באגב ל"ש זה דאגב קרקע היינו דפעולת הקנין שעושה בקרקע מועיל גם להחפצים ולא היות החצר שלו גורם שיקנה המטלטלין דהרי בחצר שהוא שלו מכבר ל"מ קנין אגב רק בחצר שקונה עתה ביחד עם המטלטלין וע"כ דפעולת הקנין של הקרקע הוא שמועלת למטלטלין וכיון דגמר פעולתה בציווי הבעל חשיב כפעולת הבעל א"כ דומה שוב לכל נתינת גט דאע"ג דנפקע הקנין למפרע מ"מ מגורשת דמ"מ הי' מעשה נתינה בשעתו כמו שהוכחתי מגיטין (ע"ה.) וה"נ דכוותה כיון דפעולת החזקה היא שגומרת הנתינה אף שנפקע אח"כ הקנין של הגט למפרע מ"מ כיון דהי' נתינה פ"א די בכך ודוקא בחצר דאין שום פעולת קנין בגט רק החלות ואם נפקע החלות למפרע לא נשאר מאומה משא"כ בקנין אגב דהוא מעשה קנין בגט וזה חשיב כנתינה לכן אף דנפקע הקנין למפרע שפיר דמי וכיון דאם יקנה לה ע"י אג"ק לא יצטרך להתנות תנאי כפול ואם ירצה להקנות ע"י חצר מוכרח להתנות ת"כ לכן מוטב להקנות באג"ק להרויח כפלות התנאי משום ודבר דבר ודו"ק היטב:

עוד יש לחלק בין קנין אגב לקנין חצר באופן האמור ובהקדם דברי הרמב"ם פי"ג מה' נדרים ה"ב שכ' דהבעל יפר בלשון שענינו עקירת נדר מעיקרו ותמו' דבש"ס פ"ב דנזיר מפורש דבעל מיגז גייז ומש"ה אם שמעה חברתה ואמרה ואני אף שהיא מותרת חברתה אסורה ואילו בנדר אם הותר א' מהם הותרו כולן משום דחכם עוקר נדר מעיקרו וכ' הכס"מ שם והש"ך ביו"ד סי' רל"ד ס"ק ס"ד דלעולם גם בעל עוקר נדר מעיקרו ומ"מ ל"ח כאילו ל"ה כלל נדר משא"כ חכם עוקר מעיקרו וחשיב כלא הי' והיינו משום דעוקר ע"י פתח וחרטה עייש"ה, הנה דבעל כיון דאין עקירתו ע"י פתח למשוי נדר טעות אף דעוקרו מעיקרו מ"מ ל"ח כלא הי' דעד עתה הי' נדר ועתה הוא שנעקר מעיקרו [וע' רש"י כתובות (נ"ג:) בד"ה יש לה מזונות עד שתיבגר מי אמרי' פקרתינהו לנשואין מעיקרן והוי כמו שלא ניסת א"ד הא ניסת ויצאה מרשות אב עכ"ל, הנה כ' ג"כ סברא כזו דאף דנעקרו נשואין מעיקרא מ"מ לא חשבינן לה לגמרי כלא ניסת ועיי"ש דפליגי בזה ר"י ות"ק, וערא"ש נדרים (נ"ב.) בפסקיו כ' גם על חכם כן דאף דעוקר נדר מעיקרו מ"מ עד עתה אסור הי' ועתה הוא שנעקר מעיקרו עיי"ש וע' תשו' הר"ן סי' נ"א וע' תוס' מעילה (ד'.) ד"ה והאמר אילפא ובמק"א הארכתי בזה] ובהגהות מהר"ם פאדווא על הרמב"ם הביא דברי פיהמ"ש פ"ב דנזיר דבעל מיגז גייז היינו דאינו עוקר מן הנדר רק מה שתלוי בהאשה בלבד עיי"ש לפ"ז נלע"ד לחדש דאם יתן לחברו קרקע ע"מ להחזיר ולא יתנה ד"ת ויקנה לו מטלטלין אג"ק, ואח"כ יחזיר לו הקרקע, דכ' הקצה"ח דלמפ"ג וחשיב למפרע לגמרי של נותן מ"מ המטלטלין קנה. כעין הא דבעל מיגז גייז דפירושו להרמב"ם ג"כ דעוקר נדר מעיקרו ומ"מ ל"ח כאלו לא הי' ול"מ עקירה זו רק לענין מה שתלוי בגוף האשה אבל מה דאתפיסו אחריני בהלין נדרא נשאר בתוקפו כיון דאין עקירה זו מחמת פתח וחרטה ה"ה בנ"ד אף שנעקר המתנה מעיקרו משום למפה"ג מ"מ המטלטלין שקנה אג"ק נשארים בקנינם דקנין מטלטלין אג"ק דומה ממש לאתפיסו אחריני בנדרה והבן מאד, וכ"ז שייך בקנין אגב דפעולת הקנין שעושה בקרקע מועלת גם למטלטלין שפיר דומה להתפסה דאיסור של האשה מתפשט על השאר ע' ר"ן פ"ג דשבועות ביאור ענין התפסה שהוא כעין התפשטות דאיסור של זה נתפס ונמשך באחר עיי"ש אבל קנין חצר דאינו התפשטות הקנין כלל רק מה שמונח בחצר קונה וכיון דקנין החצר נעקר מעיקרו ול"ה חצרו ממילא פקע גם קנין המטלטלין דא"א לומר שיקנו משום שהי' מונחים בחצרו דהרי עתה אינו חצרו ודו"ק היטב, וא"ש דברי רש"י ג"כ באופן הנ"ל דמש"ה פירש באגב להרויח שלא יצטרך להתנות תנאי כפול ויתרון כפילות התנאי כיון דאינו מוכרח להגט דהרי משכחת לה בלא כפילות וע"י אג"ק כנ"ל שוב אסור משום ודבר דבר ודו"ק:

עוד יש ליישב באופן הנ"ל דמש"ה פירש"י באג"ק דע"י חצר הי' מוכרח להתנות תנאי כפול דאל"כ תנאי בטל ומעשה קיים ויהי' דינו כבע"ח דלמפה"ג ויתבטל קנין החצר לגמרי למפרע כעין דברי הקצה"ח לענין אתרוג, משא"כ ע"י אג"ק סגי בלא ת"כ וירויח כפילות התנאי ואבאר הטעם דהנה הקצה"ח סי' רמ"א הנ"ל ביאר הא דצריך לקיים תנאו אף במקום שאינו מתנה ד"ת וכ' דכיון דתנאי בטל ומעשה קיים הרי הוא כבע"ח לשלם עבור החפץ שהקנה וצריך לקיים התנאי מצד תשלומי החפץ עיי"ש, אך לכאו' ק' דאם יחזיר לו האתרוג ונימא למפרע הוא גובה והרי הוא של נותן למפרע ונמצא של"ה להמקבל דבר ומאומה לא נשא בעמלו וא"כ אינו בע"ח דאין לו עבור מה לשלם, וכיון דאינו בע"ח אין שייך למפ"ג וא"כ ל"ח החזרה רק מכאן ולהבא אך דחוזר חלילה דאם נימא דאינו גובה למפרע א"כ עד עתה הי' של מקבל ושוב הוא בע"ח ושוב הנותן למפל"ג ול"ה להמקבל דבר ושוב אינו ב"ח וכיון דחוזר חלילה בממון ראוי למיזל לקולא לנתבע ולא יצטרך המוחזק להחזיר החפץ לנותן, ונלע"ד דהנה בר"פ המגרש במגרש את אשתו ע"מ שלא תנשאי לפלוני אם נשאת לו נתבטל הגט והקשו התוס' דכיון דגט בטל א"כ היא א"א ואין קידושין תופסין וא"כ לא נתבטל התנאי כלל ויהי' גט, וכ' הר"ן וז"ל ולי נראה דכיון דא"א לבטל הגט אא"כ חלין הנשואין אלא דתנאה הוי שאם תנשא לפלוני יתבטל הגט למפרע וגם מכאן ולהבא ולא יחול הגט אלא בשעת נשואין לאותו פלוני וכו' דלא פסקה. לגמרי אלא כדי שיחול נשואין של אותו פלוני וכו' עיי"ש. הנה אנהרינהו הר"ן ז"ל לעיינין דאף דהוא התנה סתם ע"מ שלא תנשאי לפלוני ואל"כ יתבטל הגט לגמרי מ"מ כיון דאם נפרש דברים כפשטן לא תצטרך כלל לקיים תנאו דאפי' תנשא לא יחשב ביטול התנאי מפרשינן דבריו דהי' כוונתו שיחול עכ"פ הגט ברגע של נשואין כדי שעי"ז יתקיים תנאו ואם תעבור עליו יתבטל הגט, ה"נ ממש דכוותה אף דהוא אמר סתם ע"מ להחזיר משמע דאם לא יחזיר אינו רוצה ליתן לו כלל במתנה אפי' רגע א' מ"מ כיון דאם נימא הכי לא יצטרך המקבל לקיים תנאו כלל דהרי אם ירצה לקיים תנאו יהי' בע"ח ולמפ"ג ונמצא שלא הי' לו מאומה ונמצא שאינו בע"ח כלל כנ"ל לכן מפרשינן דבריו דרגע א' מקנה לו החפץ לגמרי שלא יופקע הקנין ע"י למפה"ג ולענין רגע א' חשיב כאלו מחל לו השעבוד וכיון דקנה החפץ על זמן מועט שוב יש לו עבור מה לשלם והוי לי' בע"ח וחייב לשלם, דומה ממש להא דהר"ן דלענין רגע א' מוותר על תנאו שלא יעכב על הנשואין מלחול כדי שיוכל התנאי לחול על שאר הזמן זולת רגע זו של הנשואין ה"נ בנ"ד דעיקר ענין למפה"ג נצמח מכוח החיוב שבא מצד התנאי ולענין רגע א' מוכרח לוותר על שעבודו כדי שיוכל התנאי להתקיים לענין שאר הזמן ודו"ק, ומ"מ צדקו דברי הקצה"ח בישוב דברי ס"ה דאם נימא למפה"ג לא יצא המקבל ואף דהי' רגע מועט שלו ומדאגבי' נפיק בי' מ"מ מסתמא מיירי בנוטלו שלא כדרך גדילתו או נתכוון שלא לצי"ח עד שיברך כדי שיחשב עובר לעשייתן כמ"ש התוס' סוכה (ל"ט.) [דקודם שנוטלו ג"כ אינו ראוי לברך כמ"ש התוס' שם] וכיון שעברה רגע ראשונה שוב פקע קנינו תיכף מצד למפרע הוא גובה לכן הזהיר בס"ה להתנות דיני תנאי וק"ל:

והנה הש"ך כ' סי' ר"ב דהמקנה לחברו חצר ומטלטלין כא' א"א לקנות המטלטלין בתורת חצר ביחד עם קנין החצר רק צריך שיהי' קנין המטלטלין מאוחר קצת מקנין החצר, [כן כ' הטי"ג בגיטין (כ"א.) דגם אליבי' דהש"ך דא"א שיהי' קנין החצר יחד עם המטלטלין מ"מ יכול להקנות החצר מיד וקנין המטלטלין יחול מיד ברגע שלאחריו וע"פ האמור דהמקנה לחברו ע"מ להחזיר ולא התנה ד"ת אף דאח"כ כשחוזר ונותנו להמקנה גובה למפרע מ"מ בהכרח נשאר קנין על רגע א' אצל הקונה דאל"כ לא יצטרך לקיים תנאו ובזה א"ש מאד החילוק בין קנין אגב לחצר דקנין אג"ק שייך אף דנפקע אח"כ קנין החצר למפרע כשמחזרת החצר לבעל מ"מ כיון דבהכרח הי' שעתא חדא קנוי לאשה אף שהוא זמן מועט מאד שא"א שיהי' מועט ממנו דבהכי סגי דכיון דבאמת למפרע הוא גובה רק משום שבהכרח צריך להשאיר לו קנין במקצת זמן כדי שיהי' בע"ח אבל עכ"פ סגי ע"ז בזמן מועט מאד הבלתי מתחלק עוד כמובן] מ"מ כיון דקנין אג"ק הוא ביחד עם קנין החצר שפיר דמי אבל קנין חצר ל"מ בזה דכיון דע"כ צריך שיהי' שלה מעט קודם קנין המטלטלין ותיכף ברגע שאחרי' הרי יופקע קנינה אח"כ ע"י למפ"ג ושוב לא יוכל לקנות המטלטלין ודו"ק היטב:

עוד יש ליישב דברי רש"י ז"ל מה שפירש מחמת קנין אג"ק ולא פי' משום חצר, עוד הקשו עליו דאי משום אגב למה אקניי' להאי דוכתא דיתיב בי' גיטא הרי באגב ל"ב צבורין, עוד הקשו דבתורה כתי' ונתן בידה ומרבינן חצרה אבל איך יועיל קנין בעלמא ע' רשב"א ור"ן, ונלע"ד דהנה באבני מילואים סי' קל"ט סקי"ח הקשה איך מועיל מה שמקנה לה חצרו שמונח בה הגט הרי חצר משום שליחות אתרבאי וא"כ מעיקרא הי' החצר שליח הבעל ואח"כ נעשה יד האשה ולא חזרה שליחות אצל הבעל כמו שליח להולכה שנעשה שלל"ק עיי"ש ונלע"ד לפ"מ דאמרי' בב"ק (ל"ט.) דרשות משנה דמה שהשור נעתק מבעלים אלו לבעלים אחרים חשיב כאלו הי' שור אחר ופנים חדשות באו לכאן ע' תוס' ב"ק ס"ה: ד"ה הא מני דהא דמועיל שינוי בכ"מ היינו משום דחשיב כאחר עיי"ש] וא"כ גם כאן דהחצר הי' קנוי מקודם לאיש ועתה קנוי לאשה חשיב זה כחצר אחר, ול"ש בזה לא חזרה שליחות וכו' דלאו היינו הך ודווקא באדם הנעשה שליח דאינו קנוי למשלחו לשום דבר רק שנתרצה לעשות שליחותו ממילא כשנעתק משליחותו להולכה ונעשה שליח דידה פסול משום לא חזרה שליחות אבל הבעל משא"כ בחצר הקנוי לבעל ואח"כ נקנה לאשה רשות משנה וחשיב כאחר אמנם נראה דזה שייך דוקא בגיטין (כ"א.) דמקנה לה החצר לגמרי אבל כאן מיירי שלא הקנה לה לגמרי רק בשאלה כמ"ש התוס' בשם ר"י ואף דקנין חצר שייך גם בשאול כמבואר בסוגיין לקמן דאושלה מקום [וע' ש"ך חו"מ סי' שי"ג וקצה"ח שם ונה"מ בפתיחה לסי' ר'] מ"מ כאן שוב יופסל משום לא חזרה שליחות אצל הבעל וכאן ל"ש רשות משנה דמבואר בב"ק (דף מ':) דבשאלה ל"ש רשות משנה דכ"מ שהולך שם בעליו עליו עיי"ש. לכן פירש"י דהקנין משום אגב. ובאמת ס"ל לרש"י דקנין אגב ל"מ בגט דבעי' דווקא שיבא הגט לידה או לחצרה ועיקר מה שמתגרשת הוא משום דאח"כ בא הגט גם לחצרה אך תחלת הקנין א"א שיהי' ע"י חצר דא"כ לא חזרה שליחות אצל הבעל לכן הוכרחה לקנות מעיקרא מצד אג"ק וכוונה בפי' שלא לקנות בחצר דאע"ג דחצר קונה שלא מדעתו מ"מ בע"כ אינו קונה ואף דגט אי' אפי' בע"כ מ"מ כאן הרי הבעל עצמו מתרצה לזה שיקנה כפי רצונה] וא"כ ברגע זו אין החצר שלוחה ושוב חזרה שליחות אצל הבעל ושוב אח"כ יכולה לקנות מצד חצר ואז מתגרשת ומש"ה הוכרח רבא לומר לישיילי' דוכתא היכא דיתיב גיטא דאל"כ ל"ה שייך קנין חצר ולא היתה מתגרשת דלענין גט בעינן דווקא חצר כמ"ש רשב"א ור"ן והא דלא פירש רש"י דהקנין משום חצר גרידא רק שלא כוונה לקנות מיד י"ל דכה"ג ל"ה מועיל דהוי כטלי גיטך מעג"ק דעתה ליכא נתינה וגם מעיקרא ל"ה נתינה בגט רק בחצר דלא קנתה הגט כלל אבל כיון דגם מעיקרא קנתה הגט באגב רק שלא נתגרשה רק אח"כ דומה למגרש אשה לאחר ל' דל"ח טלי גיטך מעג"ק כיון דבא מכח נתינה דמעיקרא כמ"ש הרא"ש בפ' הזורק וה"נ בא מכח נתינה כיון דגם מעיקרא קנתה הגט ואף דלענין גט בעי' דווקא שיגיע לחצרה הרי הגיע לחצרה אח"כ וכמו באומר כנסי שט"ח זה או נתן בידה כשהיא ישינה דמהני באומר אח"כ הא גיטך אע"ג דלא הועילה הנתינה בשעתו וכן בנ"ד וא"ש הכל ודו"ק:

תוכן העניינים

שיח השדה (פרומר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה