אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק ד קונטרס ראשית למודים › סימן ה

שות תעלומות לב חלק ד· רבי אליהו בכור חזן

קונטרס ראשית למודים · סימן ה

סימן ד

ירושלים עה"ק תוב"א חשון תרכ"ח

במי שקנה דבר מחברו ונתבטל המקח מחמת אונס ולא החזיר המעות המוכר עד עבור זמן מה. אם יכול לתבוע מהמוכר ריוח המעות.

בהיות ידוע כי פעה"ק ירושת"ו מימי עולם ושנים קדמוניות היתה שחיטת הבשר ומכירתה במקולין אחד לספרדים ולאשכנזים. והשוחטים היו ספרדים ואשכנזים ומתנהגים בכל חומרות מרן הב"י ורמ"א ז"ל. והיה גחבילה (מכס) על הבשר. והכנסתה היתה לכוללות הספרדים אזרחי הארץ. וממנה היו משלמים הוצאות כלליות ודורונות לאלי הארץ וכיוצא. ובכל שנה היו מוכרים אותה כוללות הספרדים בפומבי לכל המוסיף בה. וכן היתה בשנת התרכ"ז שנמכרה הגאבילה לזמן שנה אחת וקנה אותה הרב כמהר"ר נסים חיים ברוך הי"ו וחבריו. ואחד מתנאי המכירה היתה שיתנו חצי מחירה תכף. וחצי השני לעת כלות זמן הקונה הראשון. וכן היה שמסרו הקונים הנז' חצי מחיר הגאבילה ביד הרב הפקיד כמהר"ר משה ן' ויניסטי הי"ו. ובטרם כלות זמן החוכר הראשון נתעצמו אחינו האשכנזים ה"י בטענותהם ולא רצו להיות יחד עם הספרדים באגודה אחת. ועלתה בידם להפרד. ומכרו הגאבילה של הספרדים לאיש אחר, ועתה בא טעו'ן הרב כמהר"ן ברוך הנז' על כו' הספרדים שכבר עברו ט' חדשים ולא פרעו להם מה שלקחו מאתם. ואלו הם טענותיו. א' שהיו מחוייבים לפייס לאחינו האשכנזים לפחות בעד שנה זאת ולהעמיד בידם המקנה שהיתה במעמד זט"ה. ולזה השיב הרב הפקיד הי"ו כי כמה כרכורים כרכרו עם אחיכו האשכנזים. עד שהגיע הדבר להממשלה וצירי הממשלות יר"ה ולא עלתה בידם. ב' שהם היו זוכים עכ"פ בהגאבילה של הספרדים כי בכלל מאתים מנה. והשיב לזה הרב הנז' כי אחרי שנתבטלה המכירה הראשונה פנים חדשות באו לכאן ולא היה אפשר לצמצם כמה היה מגיע חלק הספרדים לבד ובהכרח היה לעשות מכירה חדשה בפומבי. והלא יכולים היו לעמוד גם הם על המקח ולקנותה. ג' טענו כי בזמן ביטול המכירה בפירוד האשכנזים הודה הרב הפקיד שיותר מחצי הסך שלקח מהם היו בעין בידו והי"ל ליתנם להם. ומדוע שלח ידו בפקדון וע"כ הם רוצים ריוח המעות מאות יום עד היום הזה. והיתה תשובת הרב הפקיד שהם לא רצו לקחת באותו זמן מה שהיה מוכן בידו. ורצו שט"ח בהתר הרבית על כל הסך ושיהיה השטר בחיוב עצמו והוא אמר להם שיתן להם שט"ח מהכולל ולא רצו. ובהיות הימים ההם ימי ניסן הוכרח לתתם לצורך חטי דפסחא. ועתה אין להם אלא מעותהם. כי הכולל אינו עוסק בסחורה ולא הרויחו בהם:

אלה הם טענותיהם והקריבו משפטם לפני עט"ר מוה"ר הגדול ראש"ל ח"ד בדרא נר"ו. ומני"ר להסיר מעליו לזות שפתים שלחם אל ב"ד הזמן כדי שלא יאמרו דמקרבא דעתיה עם הכולל. ויען כי הקונים לא רצו ללכת לב"ד הזמן המה בקשו ממני לדין דין זה וכתבו וחתמו בנסח הזה:

אנן בדידן החת"ל החותם הראשון הבא בכח המב"י מכוללות עה"ק. והחותם הב' בכח המב"י מחבריו הקונים של הגאבילה. מקבלים עלינו קבלה גו"ש כל מה שיגזור אומר רב ספרא הרב הכולל זרע רב כמהר"ר אליהו חזן נר"ו בכור קריא רחמנא. בין לדין בין לפשרה. מבלי שום סירוב וטו"ת כאלו נגזר מב"ד הגדול שבירושלים וכדין קבלת צבור ס' איזה פוסק והכל בקגו"ש כמדל"ב כתחז"ל שקנו אחרים מידינו והיה זה בש"א לח' כסליו שנת התרכ"ח ליצירה ושויב וקיים:

הצעיר משה ן' ויניסטי ס"ט. הצעיר חיים נסים ברוך ס"ט.

תשובה. עם כי ידעתי מעוט ערכי עלי ומי אני להורות הלכה ובביתי אין לחם לאמה של תורה. אך אחרי שברוב ענותנותם פנו אל האזוב אשר בקיר וקבלו עליהם מה שתעלה מצודתי. וגם היתה עלי, יד הקדש עט"ר מז"ה הגאון נר"ו. והוא פקד עלי אשנה פרק זה. הנני בא בקצר אמיץ יען הטילו עלי חובה להשיב להם דבר שבוע זאת. וזה החלי וה' אלהים יעזור לי.

ואבא היום להשיב על ראשון ראשון. מה שטענו הקונים שהיו חייבים הכולל לפייס את אחינו האשכנזים ולהעמיד המקנה בידם תמיהני על הרב הטוען הי"ו אשר גלוי וידוע לפניו ולפני חבריו הקונים כמה טירחות טרח הרב הפקיד ה"י ודישרן סמיכין עלוהי וכמה לילות עמל מנו לו בענין זה. וכל טירחתם ועמלם היה לריק כי הם באחת חפצו הפירוד ולא רצו בשום אופן להתפיס. ואטו תרקבא דדינרי הו"ל למתב להו, ומה היה להם לעשות. ובפרט שמרן הגאון ראשל"צ נ"י לא רצה בשום אופן להשתמש בכחו הגדול אצל הממשלה הרוממה יר"ה לעכב בידם השחיטה, כי חשש לח"ה ולחרפה בגוים כאשר הוא ידוע ומפורסם. א"כ בהכרח היה בטול המכירה הראשונה ואפי' אם נאמר שכולל הספרדים היו יכולים להעמיד המקנה בידם ולא העמידוה ונתבטלה המכירה מחמתם אין להם להקונים על הכולל אלא הדמים שנתנו. כמבואר בהרמב"ם בפי"ט מהלכות מכירה דין י"ג ובטור וש"ע ח"מ סימן רכ"ה וזה פשוט אין צורך להאריך בו אלא שכיון שהיו צריכים הכולל להחזיר להם מעותיהם שנשארו בידיהם בפקדון לא יפה עשו ששלחו בהם יד. שכבר פסק הטור וש"ע בסימן רצ"ב דאין הנפקד רשאי לשלוח יד בפקדון. ואולם נראה שכל זה הוא אם באו לידם מתחילה בתורת פקדון. משא"כ הכא שהיה בתורת מכר ובאו לידם להוציא אותם בעד העניים כידוע ולקמן נאריך בזה:

ועל הטענה השנית שהם יש להם זכות בהגאבילה של הספרדים כי בכלל מאתים מנה. יפה השיב הרב מר פקידינו משה שפיר הי"ו שכיון שנתבטלה המכירה בשביל פירוד האשכנזים הו"ל כמכר שנתבטל מקצתו נתבטל כולו ופנים חדשות באו לכאן ועיין להרב משפטי שמואל סימן קכ"ה בדקס"ט. עוד זאת שבזמן שמכרו הגאבילה של הספרדים לא טענו לזכות בה אלא תבעו מעותיהם לבד. א"כ כבר מחלו על זכותם ומחילה א"צ קנין. ובפרט שאף אם היו תובעים זכות זה לא היו זוכים בו כיון שלא נודע בכמה יקחו הגאבילה של הספרדים למחצה לשליש או לרביע. ובהכרח היו צריכים למוכרה מחדש ומי עכב על ידם שלא לבא ולעמוד על המקח. וכמו שהשיב בחכמה מר פקידנו נר"ו ודבריו ברורים וישרים למוצאי דעת:

ועל השלשה אני בה במה שתובעים הקונים ריוח מעותיהם שנשארו בטלים זה ט' חדשים. וגם בזה רואה אני את דברי הרב הפקיד משה שפיר קאמר כי הכולל לא נתעסק בהם ולא הרויח. כי נתנם לצורכי העיר. ואם היו רוצים היה נותן להם שטר בהתר הרבית באותו זמן והם לא רצו ואינהו דאפסידו אנפשייהו. והם דברים של טעם וברורים כשמלה. בכל זאת אני אבאר שהדין עמו מפי סופרים ומפי ספרים. והנה מפורש יוצא במרדכי פרק הגוזל בתרא שהובא תשובה אחת ושם כתוב שהגאונים פסקו שמה ששנינו המבטל כיסו של חברו אין לו עליו אלא תרעומת זהו במקום שאין מרויח בו אבל אם הרויח חייב ליתן לו וכן הורה ר"א בר יהודה. וגדולה מזאת כתב שם דהיינו דוקא אם נותנו לו מתחילה להרויח אבל בתורת פקדון לא שכל זמן שהוא פקדון אין לו הפסד וביטול כיס. וגם אם תובע פקדונו והלה אומר הלויתיו או עכבתיו להרויח וכו' שאע"פ שמבטל כיסו של חברו הוא דפטור וכו' ונראה שרבינו האי גאון ז"ל חולק בזה וסובר שאם שלח יד בפקדון והרויח שחיב ליתן מחצית שכר. ועל מה שתמה רשב"ם דכיון ששלח יד בפקדון הו"ל גזלן וקי"ל שכל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה ואמאי יתן לו מחצית הריוח השיב ראבי"ה דודאי קודם שתבעו אינו חיב לתת כלום. אבל משעה שתבעו המפקיד ואומר לו הנפקד אם תקבל להיות עמי קרוב לשכר ולהפסד אתן לך והמפקיד אומר לו לא אך שלי תן לי דהתם אי מסרב ודחי ליה מחייב למפלג בהדי בריוח ע"כ. וזהו הפך מה שעלה בדעתו של ראבי"ה שקרוב הדבר בעיניו שאע"פ כן הוא פטור ליתן ריוח. ואולי חזר בו מפני סברתו של הגאון ר' האי. ולפ"ז קשים לשמוע דברי החידושי אנשי שם שכתבו שם דהאי ואינו קאי אנפקד וכתב שקצת קשה מה שייך האי לישנא בנפקד וכו' ע"ש. והאמת הברור הוא דקאי אמפקיד וכמו שמבואר בתשובתו הראשונה וכאשר פרשתי דבריו ודוק שם.

והנה גם בהג"מ שם מחקו תיבת ואינו. וכונתם דקאי המפקיד שהוא רוצה להיות עם הנפקד קרוב לשכר ולהפסד והנפקד מסרב. וכן לפי מה שכתבו החידושי אנשי שם דקאי הנפקד שאינו רוצה להיות עמו קרוב לשכר וכו' ואינו צריך למחות תיבת ואינו. ובהכי אתי שפיר דלא פליג ר' האי גאון על סברתו הראשונה כי מ"ש בתחילה שפטור מלשלם ריוח היינו מפני שהנפקד רוצה להיות עמו קרוב לשכר ולהפסד והמפקיד מסרב שאז אינו מחוייב לתת לו ריוח מפני שהמעות אינם בידו וכבר הלוה אותם. אבל היכא שהמפקיד מתרצה להיות עמו למ"ש והנפקד אוחז החבל בשני ראשין לא מחזיר לו מעותיו ולא יחפוץ להיות עמו למ"ש דין הוא שיתחייב לתת לו ריוח והיינו דינו של ר' האי גאון ואינו חולק על דינו של ראבי"ה. ומיהו פשט הדברים לא משמע הכי:

עכ"פ יש לפרש שהמרדכי לא חזר בו מדעתו הראשון וס"ל דכל שהנפקד מתרצה להיות עמו למ"ש מפני שאינו יכול להחזיר לו מעותיו והמפקיד מסרב בזה דפטור מלתת לו ריוח אף אם הרויח במעותיו. ומה שכתוב שם בשאלה שכתבו הגאונים דמה ששנינו המבטל כיסו של חברו אין לו עליו אלא תרעומת הוא במקום שאין מרויח בו אבל אם מרויח חייב ליתן לו ושכן הורה ר"א בר"י וגם רבינו משה כהן שלח פעם אחת כסף ע"י יאודי ועכב כספו כשנתים וגבה ממנו בע"כ ריוח י"ב זהובים ע"כ ודברים אלו סתומים שנראה שבכל אופן שהרויח חייב ליתן לו. והא תירצה המרדכי שכל זה שחיב ליתן ריוח היינו דוקא אם מתחילה נתן לו לקנות דבר להרויח וחזר ואמר לא הרוחתי אלא לעצמי. בכי הא הוא דמחייבינן לתת ריוח ואף שלא פירשו כמה הריוח שיתן יש לומר שנותן המחצית כמו שמבואר בדברי הגאון רבינו האי ז"ל. דון מינה ואוקי באתרין שלא הרויחו הכולל במעות אלו כלל ולהוצאה ניתנו לצורך העניים שלדברי כולם הם פטורים מלשלם ריוח. ובפרט שהכולל היו רוצים לתת להם שטר בהתר רבית והם לא רצו אלא תבעו מעותהם שאין מקום לחייבם בריוח והוא ברור:

וראיתי בתשו' דשייכי לס' משפטים סימן ט"ו שנשאל בראובן שנתחייב לתת שכירות מלמד לבנו לזמן קצוב ועבר הזמן ולא נתן ותבע המלמד הריוח שהיה יכול להרויח במעות אלו מאותו זמן ודן הר"א מטולא שחייב ליתן לו הריוח ואין בו ריבית מדתנן בפ"ק דמכות מעידנו באיש פלוני וכו' והכריח דבשכירות אין בו רבית והר"ד אחיו הקשה ע"ד מההיא דפרק אז"ן דאמ"ל רבא להנהו דמנטרי וכו' דמשמע דגם בשכירות יש ריבית ואינו חייב לתת לו ריוח ע"ש. ועיין למהר"ש גאון בסימן ח"י שתמה ע"ד הר"א מטולא בהכרחו מההיא דפ"ק דמכות. ויש להשיב על דבריו ואכמ"ל. וכבר הרב מש"ל בהל' מלו"ל פ"ז הל' י"א ה"ד הר"א מטולא ותמה עליו וסיים שאין ראיה כלל ממתניתין דפ"ק דמכות וגם תמה ע"ד דאף אי נימא שאין בו איסור ריבית עכ"פ אינו חייב ברוח כיון שמבטל כיסו ש"ח אין לו אלא תרעומת ושוב כתב לישב ע"פ פסק רמ"א בח"מ סימן רצ"ב שאם בא בעל הפקדון ואמר תן לי פקדוני והלה מעכב שחייב ליתן לו הריוח וכו' ואפשר דבנדון הר"א מטולא היה שהשכיר תבע מעותיו וכו' ע"ש ואחרי המחי"ר אין במשמע זה מד' הר"א מטולא כי אחרי שכל החיוב שיתחייב בריוח הוא אם בא לשאול תכף בתשלום הזמן והרב לא ביאר זה שהוא עיקר החיוב והלך לבקש עצות מרחוק לענין הריבית:

והנה שם כתב הרב מש"ל ז"ל ע"ד רמ"א בהגה שבעל אגודת אזוב דק"ג תמה ע"ד מורם דלמה תפס דברי המרדכי הראשונים שכתב קרוב הדבר בעיני וכו' ואח"כ חזר בו מכח דברי רבינו האי וכו' עי"ש וכפי מש"ל אין כאן חזרה אלא דמחלק היכא שהמפקיד מקבל להיות קרוב לשכר ולהפסד והנפקד מסרב דאז חייב ליתן לו ריוח והיכא שהמפקיד מסרב ותובע מעותיו והנפקד אומר כבר הלויתיו או עכבתיו להרויח שאז אפילו הרויח פטור וכמו שביארנו וזהו שקשה לי על הרמ"ל שם שיצא לחלק בין היכא שהפקדון בעין והנפקד מעכבו שבזה חייב לתת ריוח. להיכא שאינו בעין וזה היה חילוק אמתי אם היה כתוב במרדכי כנסח המובא שם במש"ל. שהנפקד אומר הלויתיו או הקפתיו כדי להרויח שמורה שעתה אינו בעין. אכן במרדכי שלנו הנסחא היא הלויתיו או עכבתיו להרויח שמשמע נמי שהם בידו ומעכבם להרויח. ונסחא זאת היא יותר נכונה. דלגי' המש"ל הלויתיו והקפתיו הם כפל הענין במלות שונות כמובן.

וחזי הוית למהרש"ך ז"ל בח"א סימן קס"ז שכתב בראובן שהלך להסתחר בערי פיראנקיאה ונתן לו שמעון מעות כדי שיקנה לו שלשלת אחת לשמח את אשתו ועכב מעותיו בידו ולא קנה לו. וע"כ שואל ממנו ש' הריוח שהרויח במעותיו. ופסק הרב שהוא פטור כיון שהוא לא נתן לו מעותיו להרויח וא"כ אף שערבם עם מעותיו והרויח בהם פטור אפילו שחטא ועבר ע"ד משלחו. וחיליה ממ"ש המרדכי בהגוזל קמא עיש"ב. ורואה אנכי בתשובה למהר"ש גאון שם בסימן ח"י שה"ד הרש"ך אלו ותמה עליו שמסברת הגאונים נראה שחייב לשלם הריוח אף אם לא נתנם לו כדי להרויח וגם מתשובתו של ר' משה כהן שהביא המרדכי שם משמע כן שהוציא ממנו י"ב זהובים. וגם מדברי ר' האי גאון מובן כן והצ"ע עכת"ד ואני תמיה במאי דפשיט"ל שאפילו לא נתנם להרויח חייב לתת ריוח. וכבר פירשנו שאין במשמעות דברי הגאונים ור' האי ז"ל לומר כן וגם בתשובת הר"מ הכהן. יש לפרש שנתן המעות כדי להרויח. ומי יעצור כח להק' מדברים סתומים ולאפושי פלוגתא. וכל כמה דמצינן להשוות הדעות ולמעט במחלוקת שפיר דמי. וגם דברי ר' שמחה שהביא השה"ג בפרק אלמנה ניזונת יתפרשו בדרך זה והבוחר יבחר.

ובהיותי בזה ראיתי למהרח"ש בספר תורת חיים סי' פ"ז שהביא דברי המרדכי הנז' ותמה מדבריו על דברי הרש"ך שם בסימן קס"ז בדין השלשלת שכתב שאף אם הרויח במעות ההם שאינו חייב ליתן לו ריוח כיון שלא נתנם לו כדי להרויח. וכתב שיש לפקפק בזה כיון ששמעין שנתן לו לר' המעות לקנות השלשלת היה יכול לקנותה בעירו אלא שנתנם לקנות לו בעיר אחרת מפני שהיא יותר בזול. וא"כ הרי רצה להרויח ע"כ. ובעניותי אמינא שאין כאן פקפוק בדברי הרש"ך אלו כי מה שאמרו שאם נתנם לו להרויח שחייב לתת לו מ"ש היינו במעות שנתן לחברו כדי שיתעסק בהם להרויח והלה נתעסק בהם והרויח דין הוא שיתן לו מ"ש. אבל בנתן לו מעות לקנות לו דבר אף שאם היה קונה לו היה ריוח מפני שבאותה מדינה היה יותר בזול זה הוי ריוחא דאתי ממילא. והרי ג"כ אפשר היה שהיה הפסד והיה קונה יותר ביוקר וידוע שרוב השולחים למדה"י להביא תכשיטין. לא מפני שהוא יותר בזול. אלא שבמתכונתם אינם נמצאים בעירם. אלא בעיירות הגדולות. ועכ"פ אינו נקרא זה נתנם להרויח. והרח"ש שם כתב שאם לא נשא ונתן בהם. הגם שהשה"ג בפ' אז"ן כתב דהמבעל כיסו של חברו אף אם לא הרויח איכא פלוגתא. מ"מ המוחזק יכול לומר קי"ל כהפוטרים אותו. וכ"ש שלא נמצא שום מחלוקת. וגם כתב שאם טוען שלא נו"ן בהם אין לחייבו שום שבועה ואפילו גלגולא עי"ש והוא ברור:

ותבט עיני להרב גו"ר ח"ב כלל ג' סימן נ"ב שהביא דברי המרדכי הנז' ולחלק יצא בין היכא שיש להמפקיד ריוח מזומן ותובע פקדונו והלה מעכבו שאז חייב לתת לו ריוח. אבל אם אין להמפקיד ריוח מזומן אף אם תבעו והלה מעכב מבלי לתת לו חלק בריוח. אם הרויח ג"כ פטור. והרואה יראה בדברי המרדכי שם שאין חילוקו עולה יפה לפי פשט הדברים. וגם איך אפשר לברר אם היה לו ריוח מזומן אם לא. ונראה פשוט שבכל אופן אמרה המרדכי ודוק שם. עוד כתב וז"ל ויש מחלוקת ברורה בדברי רשב"ם לדברי המרדכי דקמי הכי שכ' שאם פייס נפקד וכו'. אמנם רשב"ם כתב ומחייב נמי בכה"ג שכתב וז"ל שזה תובע וכו' אי מעכב ודחי ליה מחייב ע"כ. הרי משמע שפיר דאע"ג דמפייסו וכו' ע"כ והוא פלא שהבין שדברי' אלו שכ' שזה תיבע וכו' הם דב' רשב"ם והדברים מוכיחים שהדברים האלו הם דברי המרדכי עצמם וכן הבינו כל הרבנים שהביאו דבריו ובטלה מחלוקת. ועיין להרב פ"מ ח"א סי' ע"ח:

וראיתי להרב מח"א ז"ל בהלכות ריבית סי' מ"א שכתב על תי' המרדכי לקושית רשב"ם וז"ל וכר' דאף אם נקבל תי' על הגאון ז"ל. מ"מ עדיין קשה על דברי מהר"ם שכתב שאם תבע פקדונו מפני שזה רוצה להרויח בו והלה מעכב ומרויח בו שאין זה דומה למבטל כיסו ש"ח מאחר שהוא מזומן להלוותם והוא הרויח בהם עכ"ד דהלא כיון שזה תבעם והנפקד מעכבם הו"ל גזלן וקי"ל כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה ולמ"ש המרדכי אפש"ל כן וכו' כיון שגם המפקיד היה רוצה שישתמש בהם וכו' וכה"ג אפשר לעלות על הדעת דלא הוי כגזלן. אבל דברי המרדכי דלעיל קשה ואי אפשר לפרשם הכי וגם א"א לומר וכו' מלבד דהעיקר חסר וכו' עיש"ב. ולע"ד נראה שדברי מהר"מ נכונים ואיירי באופן שהיה מותר להשתמש בו כגון שהם מותרים וכמתבאר מדבריו. ודבריו ברורים שהרי כתב בתחילה דבפקדון ליכא הפסד וביטול כיס כיון שבלא"ה מופקדים הם וזה נהנה ומרויח בו וזה אינו חסר כלל נמצא שהוא מדבר באופן שאינו נעשה גזלן והיה יכול להשתמש בהם. אך משעה שתבעו שהיה מזומן להלוותם. והלה מעכבו ומפסידו בכי הא ס"ל שחייב ואם אינו מזומן להרויח חזר הדין לזה נהנה וזה אינו חסר. ואולם דברי הגאון הם באופן שאין הנפקד רשאי לשלוח בו יד והרי הוא כמבואר:

והנה נראה דרבו הסוברים דמשעה שתבע המפקיד מעותיו והנפקד לא נתנם והרויח בהם שחייב לתת לו מחצית הריוח. וכבר האריך בזה הרב משפטי שמואל בסי' קכ"ה ומהר"ש הלוי בחיור"ד סימן י"ד ושם הביא דברי מהרש"ך בח"ב סי' קי"א שרצה לחייב באותו נדון משום מבטל כיסו של חברו ותמה עליו דא"כ הותרה רצועת הרבית. וביותר קשה שמדבריו בח"א סימן קס"ז שהבאנו לעיל בגדון השלשלת נראה כל בתר איפכא. ואין ספרו ח"ב מצוי אצלי לראות היעמדו דבריו. ואח"כ ראיתי למרן החבי"ב ז"ל בספר בעי חיי חיור"ד סי' קפ"ב שהאריך לישב דברי הרש"ך בטוב טעם ודעת. ועי' למהריב"ל בח"ב סי' קי"ב ונר' שתפס תי' המרדכי על קו' רשב"ם שהוא תי' רשב"ם עצמו ע"ש. ועיין למהרשד"ם ח"מ סי' קע"ט וקפ"ג:

וחזינא לגאון הרב בעי חיי שם שיצא לדון בדבר חדש שמעכב ממון חברו עובר משום לא תעשוק וא"ת טוב מבעליו. וכיון דמעכב המעות בלי ריוח עובר משום לא תעשוק. הרי הריוח נעשה לו גזל וחייב להשיבו במ"ע דוהשיב את הגזלה וב"ד כופין עליה עיש"ב והיה לי פקפוקי דברים על דבריו. אך ראיתי להרב תפארת אדם הנד"מ בסימן ק"ב שהרבה להשיב על דבריו וכתב דאף אם יהיה איסור זה היינו כשרוצה לעכב הממון בידו לאורך ימים. אבל אם מעכבם לזמן קצר לא ראינו ולא שמענו. והביא ראיה מהימנא מדברי מרן הב"י ביו"ד סי' ק"ס ובח"מ סי' של"ד שדחה דברי הר"א מטולא בס' משפטים סי' ט"ו ולא חייבו משום לא תעשוק עי"ש. ועיין בס' רב דגן בסי' רצ"ב מדרכ"ה ואילך ושם הק' על המח"א כמ"ש בעניותי. ועיין משפ"ץ ח"ג סי' ס"ח שדקדק בדברי המרדכי בהגוזל קמא ויצא לחלק כחילוק המש"ל. ועיין ג"כ להמט"ש בסימן קפ"ג הגהב"י ל"ג ובבית דוד חיו"ד סימן פ"ז ברכות המים יו"ד סי' ק"מ ד"ס ואילך. ואין הפנאי מסכים להאריך כעת:

עכ"פ לכל הס' בנ"ד שכולל עיה"ק לא קבל המעות כדי להרויח וגם לא הרוי' בהם. כי נתנם לצורך העניים לחד"פ אין מקום לחייבם לתת ריוח. וכיון שמעיקרא בהתר לקחם. ובשעה שנתבטל המקח ותבעם הקונים כבר הוציאו אותם אין בזה אפי' ליתא דאיסורא. ואחרי שהיה רוצה הרב הפקיד ה"י לעשות להם שטר בהתר הריבית והם לא רצו אינהו דאפסידו אנפשייהו. ואין על הר' הפקי' נ"י אפילו תרעומת דברים כיון שלא בתורת פקדון באו לידו. ועיין להרב תפארת אדם שם בדקס"ד רע"ד. והכא שהכולל הוא מוחזק והם באים להוציא ודאי דנאמן מר פקידנו נ"י ועיין למהרשד"ם בסימן קפ"ג ומהרח"ש סי' פ"ה. ואף שהרב הפקיד דעתו קרובה עם הכולל הוא ודאי נאמן כיון שאין לו הנאת ממון וכמ"ש בפירוש מהרימ"ט בח"ב ח"מ סי' פ' סו"ד נראה לע"ד ברור שאין הכולל חייב לתת להם שום ריוח. והיו דברי לפני שני המאה"ג היושבים על מדי'ן הרב המופלא ראב"ד משה ר"מ נ"י והרב המובהק המופלא הסמוך מר דיינא יש"א ברכה נ"י. שמהם תצא תורה וציי"ם אכי"ר. הכ"ד החותם פעה"ק ירושלם ת"ו בשלהי דקיטא ש' רחם תזכ"ר לפ"ק:

הצעיר אליהו חזן ס"ט. ואלה דברי הרבנים ב"ד הזמן הי"ו:

האח האח רחם רחמתים. בכור שקדושתו מרחם מזוקק שבעתים הרב הכולל מזר"ק טהור לנו לעינים. רב ספ'רא אליהו בהיר. נר"ו יאיר כאור הבהיר כיר"א:

אחרי דרישת השלום באהבה רבה וחיבה יתרה:

ובא האו"ת להגיד כי ישר מקבלת האי פסקא דשדר לן מר בענין הטו"ת שיש להרבנים הקונים הגאבילה עם כו' עה"ק ת"ו. ואחרי שעט"ר מו"ר גאון עוזנו ראש"ל ח"ד בדרא ה"י חשך עצמו מדין זה. וגם את משפטנו מאסו. קבלו עליהם לרו"ם לדון ולהורות בדין זה כפי אשר יורוהו מן השמים ואין אחר קבלה זו כלום כי בודאי מחויבים הם לקיים שפיר גזרתו. לא נצרכה אלא לפלפולא להשתעשע בדבריו, וכעת ידוע לרו"מ כי אנו טרודים מאד ואין הפנאי מסכים להשיב על מה שפלפל בחכמה ולענין דינא ודאי נראים דבריו. ואין צורך להאריך. והאיכא מר עוקבא רישא רבנן אבינו הזק'ן הגאון המפורסם עטרת תפארת ישראל ראש"ל הי"ו ובכחו הגדול יחיבם לקיים משפט כתוב בפסק דינו כאשר קבלו עליהם שני הצדדים בכח המב"י. ורק אין דבר זולתי החיים והשלום מאתנו ב"ד הזמן החותמים פעה"ק ירושת"ו בח' חשון ש' דברו על ל"ב ירושלי"ם היא שנת התרכ"ח ליצירה:

הצעיר משה פארדו ס"ט. הצעיר יצחק ב' חיים ס"ט. הצעיר יעקב שאול אישר סט. כא סי' יש"א ברכה.

וזאת אשר דבר בקדשו מרן הגאון עט"ר ראש"ל אבי אבי רכב ישראל ראש גולת אריאל ח"ד בדרא נר"ו יאיר עד ביאת הגואל כיר"א.

חיים מדבר לדוד בשנות"ו כל הכתוב בחלקו של ידיד נפשי חכם עדיף רב ועצום כולל כל אישורי"ן הבן יקיר אליהו בהי"ר בכור קריה רחמנא הי"ו בענין הטו"ת שטענו קוני הגאבילה שיחזרו להם דמי המקנה שנתבטלה עם ריוח המעות עד היום הזה. ונכדי ידידי הפוסק נ"י פסק את הדין שפטורים הכו' לשלם דמי הריוח כיון שלא נתעסקו בהם. אלא שהוציאו לצורך חד"פ לעניים. והדין דין אמת כאשר רמזתי לו להרב הקונה ה"י מתחילת הענין והרי זו משנה שאינה צריכה וכאשר אסף וקבץ רחימא דנפשאי הפוסק נ"י. ובודאי שהוא ריבית גמורה אם יתנו להם ריוח המעות כיון שלא נתעסקו ולא הרויחו וכמתבאר מדברי המרדכי ה"ד מב"י בחיו"ד סי' קע"ז ובש"ע שם ס"ז. ועיין להרב אורים גדולים בלימוד קצ"ה וקצ"ו אפי' אם באו ליד הלוה בתורת עסקא ועיין להרב גו"ר בחיו"ד כלל ו' סימן ה' שכתב שלא השטר עיקר אלא המעשה עי"ש. ותמיד היה לבי מהסם על אלו השטרות שעושים כו' עה"ק להתיר הריבית שצריכה רבה בהתר זה אם לא שכבר נהגו כן גדולי הדורות שלפנינו ונהגו כן דור אחר דור. כי היו ימים שכלתה פרוטה מכיס הכולל. ואם לא היו מוצאים להם התר לא היה תיקון וישוב לעה"ק ובפרט בזמן שהיו צריכים לתת לאלי הארץ לצורך הישוב כידוע. וכיון שהמנהג כן אין להרהר אחריהם. ועיין למורי הגאון מרן אבא בחק"ל יו"ד ח"ב בשיורי א"ח סי' י"ב. ובספרי הק' נדיב לב ח"א סימן צ"ה וסי' צ"ו ובנ"ד שהם גרמו לעצמם שלא רצו בשט"ח על שם הכולל אין מקום להתיר לתת להם ריוח. ואנן יד עניי אנן. ובכן יפה דנת ויפה זיכית לכו' עה"ק וחפץ היתי להשיבך במה שנשאת ונתת באמונה בספרי הפוס' ז"ל ואולם אתה ידעת במה אנן קימין בעול הצבור. וגם כי חליש לבאי טובא והוא משנה שאינה צריכה. וקח כא את ברכתי כי יהי שמך כשם הגדולים להורות הלכה לרבים. וישמח לבי גם אני והיה זה פעה"ק ירושת"ו בש"א לח' כסליו שנת רב ברכו'ת יעטה מורה. וה' יברך את עמו בשלום:

הצעיר חיים דוד חזן ס"ט.

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה