אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק ד קונטרס ראשית למודים › סימן א

שות תעלומות לב חלק ד· רבי אליהו בכור חזן

קונטרס ראשית למודים · סימן א

קונטרס ראשית למודים

זה יצא ראשונה בדין חזרת הטבח ונשבע לשקר ועד זומם, אי בעינן דוקא מקום שאין מכירין אותו או דיו בכ"ר שבעירו שאינם מכירין אותו.

ירושלים עה"ק תוב"א בשגת הכת"ר

בדין זה גרסינן בפרק זה בורר דכ"ה ע"א. ההוא טבחא דאשתכח דנפקא טרפה מתותי ידיה פסליה ר' נחמן ועבריה אזל רבי מזייה וטורפיה. סבר ר"ן להכשוריה. אמ"ל רבא דילמא איערומי קמערים אלא מאי תקנתיה כדר"א בר אבין דאמר ר"א ב"א החשוד על הטרפה אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויחזיר אבידה וכו' ע"כ. ואחד הרואה פשטן של דברים בעיניו יראה להוכיח מזה לכל הפסולים אשר יש בהם הערמה. דלא מהני חזרתן במקומם עד שילך למקום שא"מ אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים. וכן נראה מפירש"י בסוגיין שכתב וז"ל למקום שאין מכירין אותו דתשובה דהתם לאו ערומי הוא ע"כ. ונראה דכל שאין חשש הערמה שעושה זאת כדי שיחזרוהו לאומנותו, כי אז מהני חזרתן במקומם והוא פשוט:

אשר מזה הדבר קשה לרבינו הטור ז"ל בסימן ל"ד ורבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שפסקו גם בנשבע לשקר שילך למקום שאין מכירים אותו והתם לא שייך הערמה כטבח, ולמה לא יהיה די תשובתו בעירו ואול' מפני זה נקט בלשניה רבינו משבא לבית דין שאין מכירים אותו. וכונתו שאף שיהיה בעירו ומהני חזרתו כיון שאין בו חשש הערמה אלא דעכ"פ צריך שיהיה ב"ד שבעירו שאין מכינים אותו ולא ידעו שכבר נשבע לשקר. שאם כבר ידעו הב"ד ההוא מזה הלא לא יקבלוהו לשבע ושכנגדו ישבע ויטול. ואיך תהיה ניכרת תשובתו. לכן הצריכוהו ב"ד שאין מכירין אותו. וכך דייקי דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' עדות הל"ט, ואולם הדבר ק' מדוע גבי עד זומם הצריכוהו מקום שאין מכירין כיון דהוא נמי לא שייך ביה הערמה והוי דומיא דנשבע לשקר והיה די בב"ד שאין מכירים. אכן נראה דהא נמי לא קשיא במה שנדקדק בדברים הארוכים שכתב הרמב"ם ז"ל וכן עד זומם שהלך למקום שאין מכירים אותו שהיה צריך לומר וכן עד זומם שילך למקום וכו' אלא שהעיקר הוא בפני מי שאינו מכיר בזוממותו. שאם יודעים שהיה עד זומם אינה נכרת תשובתו אף אם נתנו לו ממון להעיד שקר ולא רצה. כי בלא"ה לא יקבלו עדותו. ולכן דקדק לומר שהלך למקום שאין מכירים כלומר כאשר ידע שבעירו כולם מכירים אותו. ואה"נ שאם גם בעירו אינם מכירים אותו שדי בעירו. ואולי לזה הוא דאמר וכן כל כיוצא בזה. כלומר שגם בעירו די חזרתו אם אינם מכירים אותו. שלדבר הזה הוא כיוצא ממקום שאין מכירים אותו. דהא אף אם ילך לעיר אחרת ומכירים אותי לא מהני. א"כ נמצא שלא המקום הוא העיקר ודבר זה אינה צריכה לפנים להמעיין היטב:

ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת הבא נבא לדברי מרן הב"י ז"ל שם ובכ"מ שם שדבריו עלו כחומה לפי מעוט שכלי ולא זכיתי להבין כונת דב"ק הנאמרים בתעלומות חכמה. תחילת דבר ראו הביא לנו ביתה יוסף מ"ש רי"ו במשרים נ"ב ח"ד וז"ל ומועלי בשבועות כתב הירושלמי שילך למקום שאין מכירים אותו ויאמר חשוד אני וכו' ויש מן הגאונים שכתבו כי בודאי בחשוד על השבועה צריך בחזרה כמ"ש בירושלמי אבל בשאר עברות די שילך לב"ד שבעירו. וכתבו התוספות כי כל אלו חזרתן במקומם ואין צריך לילך למקום שאין מכירים אותו זולתי הטבח דחיישינן שמא מערים כדי שיחזירוהו לאומנותו ע"כ. וטרם כל אשימה עיני במ"ש בירושלמי דמעלי שבועות צריך שילך למקום שא"מ אותו כי אחרי שאין כאן חשש הערמה למה לא יהיה די בחזרתו במקומו ואפשר שסוברים כמש"ל דכיון שעיקר חזרתו הוא במה שיאמר חשוד אני. א"כ צריך שיהיה בפני מי שאינו יודע שהוא חשוד ולאו דוקא מקום אלא ב"ד שא"מ אותו. וה"ה אם בעירו ג"כ יש הרבה ב"ד והלך לב"ד שא"מ אותו ואמר חשוד אני מהני. ודברו בהווה שהב"ד שבעירו כבר יודעים שהוא חשוד. אשר כפי"ז קשה דברי הגאונים שכתבו כי דוקא מועלין בשבועות צריך מקום שא"מ. אבל בשאר עברות די בב"ד שבעירו, דמשמע אפילו ב"ד המכירים. דאי לא"ה גם מוע"ש די בב"ד שבעירו אם יש ב"ד שא"מ אותו. ואי במכירים קשה עד זומם איך די חזרתו במקומו. כיון שאינה נכרת תשובתו אם כתבו לו ממון חשוב ולא קבל באומרו שהוא פסול לעדות. כיון שבלא"ה הוא ירא לקבל ולהעיד מפני שיודע שמכירין אותו ולא יקבלו עדותו. ובדוחק י"ל דלאו דוקא נקטו מועלי שבועות אלא הוא הדין בעד זומם כיון שטעם א' להם ונקטו מוע"ט וה"ה לכל כיוצא בזה. ומ"ש רבינו הטור בעד זומם שהולך למקום שא"מ וכו' אפשר דט"ס נפל וצ"ל שהלך כמו שכתב הרמב"ם ז"ל. והכונה שאין העיקר המקום. ואפשר גם בעירו אם אין הב"ד מכירים אותו וכמש"ל בדעת רבינו ז"ל:

ואם כנים אנחנו בזה ק"ט לרבינו הב"י שם שכתב שהרמב"ם לא ס"ל שטעם חומרת הטבח הוא מפני שהעברוהו מאומנותו. ממה שראינו שפסק גבי עד זומם ג"כ שהלך למקום שא"מ, וכתב הטעם בטבח דשייכי גם בהני ע"כ. וכל לגבי דידי אמינא שהרמב"ם הוא שר המסכי'ם דטעם הטבח הוא משום הערמה שיחזרוהו לאומנותו כיון שהוא סוגיא ערוכה בפרק ז"ב דבהדיא אמר רבא לר"ן בתר דסבר לאכשורי אחר דרבי מזיה דילמא איערומי קא מערים, ואין לומר שהוא מפני עורמה אחרת. ולא כדי שיחזירוהו לאומנותו. דאם תאמר כן מאי שנא הנך אלא האמת במה שהוא שהרמב"ם סובר דחשש העורמה בטבח הוא מפני שחפץ לחזור לאומנותו. וגם במועלי שבועות ועד זומם דלא שייך בהו עורמה זאת. מ"מ כיון שאינה ניכרת תשובתו אלא בב"ד שא"מ אותו. ואפשר גם בעירו, לכן נקט במועלי שבועות שילך לב"ד שאין מכירים אותו. ובעד זומם שהלך למקום שא"מ. כלומר אם בעירו כולם מכירים אותו וכן כל כיוצא בהם. ובזה אין כאן מחלוקת בין הרמב"ם והתוספות. ודוחק גדול בפירוש הסוגיא. ולדידי חזי לי אר"ש זבת חלב ודבש. והכל יציב ונכון.

וכפי סגנון זה לא ק"מ על דברי התוספות מההוא דירושלמי שפסקה הטור שם דנשבע לשקר צריך למקום שא"מ אותו שעמד מתמיה מרן הב"י שם דלטעמייהו דהתוספות שטעם הליכת הטבח למקום שא"מ הוא מפני חשש הערמה הא בנשבע לשקר ליכא טעמא של עירמה זאת והצ"ע דבריהם כיעו"ש בדב"ק. ואחרי שהוכחנו לעיל שאין מי שיכחיש בטבח דחיישינן שמא יערים כדי שיחזירנו לאומנותו כדאיתא להדיא במסכת סנהדרין וגם הרמב"ם והטור ז"ל מסכימים ומעריבים לזה. וגם התוספות שנתנו טעם זה. הוא מפני שכן הכריחו מהש"ס. ולזה ביארו דבהנך דלא שייך האי טעמא מהני חזרתן במקומם כיון שלא יש חשש הערמה אלא דכדי שיוכר תשובתו צריך עכ"פ ב"ד שא"מ אותו. ומהירושלמי ליכא תיובתא שנפרש ג"כ באופן זה. וכמו שמצינו להסמ"ג שהביא לשון הירושלמי וז"ל גרסינן בירושלמי מאמתי חזרת המועל בשבועה משיבא לב"ד שאין מכירין אותו וכו' עי"ש וכן יש לומר גם בעד זומם כמש"ל. ולדברי התוספות אה"נ דמודו דבעד זומם ומועל בשבועה דליכא חשש הערמה די חזרתן במקומם בב"ד שאין מכירין אותו ואם כולם מכירים אותו אה"נ דגם התוספות יודו שצריך מקום אחר דאין העיקר המקום אלא הב"ד. ואפשר שאם גם במקום שהלך מכירים אותו שיהיה צריך מקום אחר. משא"כ בטבח דלכ"ע ל"מ חזרתו במקומו אפילו בב"ד שאין מכירים אותו, והעיקר הוא המקום ואפשר שבמקום אחר די אפילו אם הב"ד של אותו מקום מכירין אותו ואין דבר סתר מדברי הירושלמי וכמדובר:

ומעתה צריך לומר שגבי עד זומם שנקט הרמב"ם בלשון שהלך למקום שא"מ ולא כתב שילך ואפשר שגם בטור שהולך הוא ט"ס כמש"ל. היינו שלמדו כן מדברי הירושלמי גבי מועל בשבועה שדין אחד להם. ולא כמ"ש הרב"י שלמדו מדין הטבח ומפשי פלוגתא בין הטור והרמב"ם עם סברת התוס' ולי נראה שאין כאן מחלוקת ולכ"ע שניא דין הטבח שיש בו חשש עורמה שיחזירוהו לאומנותו. לדין עד זומם ומועל בשבועה שאין בהם חשש עורמה. והמעיין יבחר:

ואם ראה תראה דבר סת"ר לזה ממ"ש הרמב"ם וה"ד שם הטור שם דהאי דמצריכנן לטבח מקום שאין מכירים אותו היינו כשבודק לעצמו אבל בבודק לאחרים בתשובה לחוד סגי והכריח מב"י דכל זה הוא לדעת הרמב"ם אבל לדעת התוספות דס"ל דטעמא דטבח הוא מחשש עורמה שיחזרוהו לאומנותו ל"ש בודק לעצמו ול"ש בודק לאחרים ע"כ ואחרי המחי"ר ונשיקת הרצפה לא ידעתי מי הכריחו לזה. ולדידי במקומי אני עומד דלא פליגי וכולם מתנבאים בסגנון אחד. ושפיר י"ל דגם התוספות אזלי ומודו לסברת הרמב"ם דבבודק לאחרים בתשובה לחוד סגי, כי מה שהצריכו הליכה למקום שא"מ אותו היינו בבודק לעצמו שיש לו חימוד ממון וע"ז יש לחוש שמערים כדי שיחזירוהו לכשרותו. ושבע תועבות בלבו להאכיל טריפות משום חימוד ממון. וכשאין בו חימוד ממון לא חשבינן ליה מזיד אלא שוגג ולא מחמרינן ביה. ודבר זה קיימתיהו מסברה דנפשאי ואחרי שובי מצאתי הון לי תנא דמסייע לן איהו ניהו מהרח"ש בספר תורת חיים ח"ג סימן י"ב די"ב ע"ד שתמה על רבינו הב"י בזה ויישב בטוב טעם ודעת כעין מ"ש בעניותי. והנה בספר הקצר בסט"ו סתם הדברים וכתב שיצאת טרפה מתח"י ובסו"ד לענין החזרה פי' בבודק לעצמו. והדבר הקשה על מהרח"ש שם שהוקשה לו ממ"ש גבי מועלי שבועות כמ"ש מב"י ז"ל ותי' דהתם החמירו משום חומר שבועה. ולפי המדובר אין כאן תימה דגם מוע"ש אין צריך מקום שא"מ אותו וכמ"ש בירושלמי וכמש"ל. וגם הטור ביו"ד סימן קי"ט שכתבו בפירוש גבי טבח שילך למקום שא"מ אותו דאיכא חשש הערמה והיינו ודאי שהיא הערמה שכתבו התוספות. וגם הרשב"א כתב בפירוש דבקבלת דברי חברות שראוי לדקדק אחריו אם ראינוהו דואג וכו' כדי שלא יעבירוהו מאומנותו והיד מרן ז"ל בב"י שם. וכן כתב הלבוש בסימן קי"ט סט"ו והוא ברור ופשוט דכולהו ס"ל האי טעמא וכאמור:

ובהיותי בזה חזה הוית בסמ"ע שם סע"ד שכתב על דברי מרן הש"ע שכתב שא"מ וכו' דהא בעירו אין לו תיקון זה שבלא"ה מכירין אותו וכן גבי עד זומם וכו' ע"ש. ונראה מדבריו שסובר בדברי מרן הש"ע דהטעם שצריך מקום שא"מ אותו הוא משום דבעירו אין לו תיקון זה מפני שמכירים אותו משמע שאם יהיה האופן דגם בעירו ימצא ב"ד שאין מכירים אותו דמהני חזרתו במקומו ואלו מב"י האריך בזה והוכיח לדעתו שצריך מקום שא"מ אותו מטעמים אחרים. וגבי עד זומם כתב שלמדו הטור והרמב"ם מדין הטבח. וכתב בפי' בב"י דטבח והני טעם אחד להם. ובטבח ס"ל דל"מ בעירו אפי' באינם מכירים, והוא פלא:

והנה ראיתי בספר גו"ר כלל ח' סימן א' שהאריך בענין זה ובכלל דבריו מקשה להאגודה שה"ד הב"ח בסס"ד שאין תקנה להחזירו אם יראו אותו מתענה ומצטער עד שילך וכו' וכ' על זה שאין דברי האגודה נכונים בזה כלל. דכיון דליכא חימוד ממון מנין לנו להחמיר ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין קושיתו דאפשר דהאגודה ס"ל כס' התוס' לפי הבנת הב"י דאפילו ליכא חימוד ממון כל דאיכא חשש הערמה כיון שראינוהו דואג ומצטער. ס"ל דאין לו תקנה עד שילך למקום שא"מ ולאו דוקא בטבח אמרה למלתיה אלא כל ששיך הני טעמא וכמו שדייק מב"י מדבריו. ואעיקרא דמלתא אומר אני שלא כאמרו כל השיעורים הללו דהיכא דליכא חימוד ממון שאין צורך שילך למקום שא"מ אלא כשלא ראינו שום ראיה לסתור תשובתו דאז אמרינן דכיון שלא נשאר כ"א חשש הערמה לא חיישינן לה אלא באיכא חימוד ממון דחיישינן אפילו חששא רחוקה, אבל היכא דליכא חימוד ממון לא חיישינן לה. אבל היכא שראינוהו מתענה ומצטער על זה הרי הורה גבר שאין תשובתו שלימה אלא שהוא מצטער על העתיד. וכן מפורש יוצא מדברי הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה מב"י בחיו"ד סימן קי"ט. והתם נראה פשוט שלא היה חשש חימוד ממון, וחשש לזה לפי שראינוהו דואג על מה שאירע לו ומתאנח על כך כדי לחזור לאומנותו. ושו"ר שגם הגו"ר באר"ש שם האריך לישב דברי האגודה ויש לי להשיב על דבריו ואכמ"ל:

וחזינא לגאון הרב לח"ם שהאריך שם בענין זה. תחילה וראש נתן עיניו בהני תלתא שצריכין מקום שא"מ טפי מהנך אחריני ונתקררה דעתו בטעם שנתן הב"י. ולא הרגיש במה שהניח הב"י דברי התוס' בצ"ע. תו מקשה דלמה בנשבע לשקר ועד זומם לא הצריכו לבישת שחורים כטבח. והוא תימא דהחילוק מבורר דאלו בע"ז ונשבע לשקר אף כי גדול עונם מנשוא מ"מ לא החטיאו אחרים ואף שהוציאו ממון מאחרים עכ"פ איתיה בחזרה וניתן להמחל. ואלו בטבח שהאכיל טרפה לרבים והחטיא אותם בדבר של אכילת איסור שהנשמה תלויה בו, לכן החמירו השובתו שילבש ויתעטף שחורין שמורה על ההכנעה והיראה וזה פשוט ועיין להסמ"ע שם ספ"ד, עו"כ דלמה במועל בשבועה די שיבא לב"ד ויאמר חשוד אני. ולא סגי הכי בעד זומם וטבח. וצריך לתת טעם לכל אלו עכ"ד. ואחרי המאי"ר נראה דהטעם ברור ושניא טבח ועד זומם לענין זה ממועל בשבועה כי הלא ידוע שצריך שתהיה תשובה מעין העון אשר חטא על הנפש. ובכן במועל בשבועתו שנשבע לשקר בב"ד. משו"ה הצריכוהו בחזרתו שכשיתחייב שבועה בב"ד יאמר חשוד אני. משא"כ בעד זומם כי אם יהיה עד בדבר שידע וראה ויביאוהו לב"ד להעיד ויאמר חשוד אני אינה ניכרת תשובתו כי בתחילה כשנעשה עד זומם אולי היה ע"י ממון שלקח וכדמיקי לה מב"י (ול"ק ממ"ש שם א"נ בלא נטל שכר כאשר ידקדק המדקדק) וכן בטבח העיקר שיחזיר אבידה בממון חשוב או יוציא טרפה באופן שנראה לעינים שאין לו חימוד ממון לחוס על ממונו בדבר איסור דהתם ניכר שאינו עושה משום עורמה. וכמ"ש רבינו הטור שם:

עוד חזון למוה"ד הרב לח"מ שם שרצה לתרץ קושיא גדולה שהקשה מהריב"ל בח"א ריש כלל ט' דמאי שנא הנהו דבכורות שאמרו והוא שיהיה חשוד למכור תרומה לשם חולין וכדומה ולא הצריכו הליכה למקום אחר שא"מ אותו כההיא דפרק ז"ב ורצה לישב הלח"ם עפ"י ס' התוספות דטעם הטבח הוא משום העורמה שרוצה לחזור לאומנותו. וכפי"ז קשה לרבינו דלא ס"ל האי טעמא כמ"ש הרב"י ז"ל ע"כ וכפי מה שביארנו לעיל בהא דגם הרמב"ם הוא מסכים והולך לסברת התוספות ובכן גם לרבינו לק"מ אלא דמעיקרא לדעתי הפעוט אין תירוצו עולה יפה שגם במוכר תרומה לשם חולין איכא למיחש שהוא מערים בתשובתו כדי שיתירוהו למכור עוד כמקדם. והגם שאין זה אומנות. מ"מ כיון שיש חשש שיחזור לסורו הרע מפני הכאתו. חיישינן ליה. ולכל הפחות היינו צריכים לאסור עליו אפילו במותר לו ולא בקבד"ח דוקא ועיין מה שתירץ הראב"ד ה"ד הר"ן בחי' לסנהדרין ועיין להגאון מז"ה בחק"ל יו"ד ח"א דרל"א ע"א שהאריך כיד ה' הטובה עליו:

ומעתה שוב אשוב לדברי הרב גו"ר שם שכתב לישב דברי הרמב"ם שכתב בעד זומם ונשבע לשקר שילך למקום שאין מכירין כדין הטבח. דבכל הנך תלתא איכא חזרה לאומנות, הטבח שרוצה לחזור ולשחוט. או אם ירצה להעיד עוד איכא חזרה לאומנות. וכן מועל בשבועות ועד זומם. חוזרים לכשרותם בדבר שנפסלו משא"כ במלוה ברבית וכיוצא דע"י העדות אינם חוזרים לאומנותם ומשו"ה אין להחמיר עליהם עכ"ד, ודבריו נפלאו ממני שבכל אריכות לשונו שם לא ישב כלים. דבשלמא גבי טבח שהיה לו אומנות ידועה שמרויח בו יש לחוש שמערים שיחזור לאומנותו ומה דמות יערוך להנך תרתי בעד זומם ומועל בשבועה. כי מה ירויחו שיחזירום לכשרותם כיון שאין זה אומנות ואף אם לא יקבלו עדותם ושבועתם לא יפסידו כלום ולא חיישינן שעושה זאת העד זומם כדי שיוכשר לעדות. למען ימצא מי שיתן לו ממון להעיד שקר. כי לא נחשדו ישראל שמשכירין עדי שקר וגם הוא יודע זאת. וגם בנשבע לשקר שיש לו הנאה בחזרתו להכשרו כדי שלא יהיה הלה שכנגדו כשבע ונוטל, דזה רחוק המציאות בכל אדם. וגם דכיון דדינא הוא כי שכנגדו נשבע ונוטל. ל"מ זה הפסד כי לא נחשד שכנגדו לישבע על שקר. משא"כ בטבח שיש לו אומנות שמתפרנס בו והוא רחוק מהנך תרי כרחוק מזרח ממערב וכגבוה שמים. ומה"ט ס"ל לכמה פוסקים שגם בטבח אם אין טעם לחזרת האומנות שדיו חזרתו במקומו וכפי"ז ממילא אזדא מה שרצה לתרץ קושית מב"י ע"ד התוספות. וגם מה שישב אחרי כן אינו מן הישוב. כי אין מי שיאמר שסברת מב"י כדעת התוס' דטעם הטבח הוא משום העברת אומנות ובהני ליכא העברה אלא חזרה. דמלבד דאין כאן חזרת לאומנות כאמור. עוד זאת דגם בטבח לא יתכן לפרש שהטעם הוא משום העברה. דהא התוספות דייק מלישנא דתלמודא דאמ"ל רבא לר"כ דילמא איערומי קמערים. ומה ערמה שייכא גבי העברת האומנות. ולא שכיחא אלא בחזרתו לאומנות והוא פשוט:

עוד כתוב בדב"ק וז"ל דבלא"ה מאי קושיא דהני תרתי דהצריכו מקום שא"מ אותו לפי דבעירו לא יקבלוהו לעדות ולשבועה. שו"ר שדברי הרב נכונים שהרי כתב דבשאר עברות די שילך לב"ד שבעירו וא"כ הקושיא היא עצומה מדברי התוס' וכו' עי"ש. ואחרי המחי"ר לא דקדק יפה בדברי התוס', דהתוס' לא כתבו כ"א דכל הני מהני חזרתן במקומם חוץ מטבח דאיכא חשש הערמה. ולפי"ז אין מקום לקושית מרן הב"י מאחר דהתוס' דייקו כן מפשטא דגמ' בפז"ב דבכל דליכא חששא דהערמה מהני חזרתן במקומם. וא"כ אדתקשי ליה מדברי התוס' תקשי ליה מדיוקא דש"ס דנראה פליג אירושלמי. אלא דהאמת שדברי התוס' הם נכונים וישרים לכל המדקדק בדבריהם דאף בהני תרי מהני חזרתן במקומם בב"ד דלא ידעין ליה. וכנראה ג"כ מדברי הרמב"ם והטור כמו שהוכחנו לעיל. ולא נצרך מקום שא"מ אלא היכא שהב"ד אשר בעירו מכירין אותו. ובכן אין צורך להאריך עוד בשאר דבריו:

ובהיותי בזה חזיתיה להרב נאמן שמואל ז"ל סי' ע"ו שכתב שלמד טעם למה במועל בשבועה הצריכו מקום שא"מ אותו ולמד ג"כ תי' אחר מדברי הרב מ"ב משום דבהנך תרי איכא חשוד לממון ונשבע על שקר או מאכיל נבלות וכו' עי"ש. והרב חשק שלמה בסימן ל"ד הקשה על דבריו שאין תירוצו עולה יפה דכונת רבינו המחבר להקשות על התוספות דתלו טעמא דטבח דחיישינן שמא יערים. וזה לא שייך בחשוד על השבועה. וא"כ איך יתורץ עם מ"ש הרב מ"ב עכ"ד. ולפום ריהטא נראים דברי הרב ח"ש בקושיתו זאת. אך אחד הרואה ומעמיק בדברי הרב נאמן שמואל שפיר יחזה שדבריו נאמנו מאד. כי לא בא הרב לתרץ קו' מב"י ז"ל על דברי התוס'. אלא אחר שהביא דברי הרח"ש ז"ל שכתב דטעם מועל בשבועה משום חומר שבועה. לזה כתב והוסיף דמועל בשבועה אית ביה תרתי לריעותא כטבח. והבט כא וראה בסו"ד שכתב ובזה מתרצינן מה דהושוה מועל בשבועה לטבח אע"ג דליכא חשש הערמה ע"כ. הרי דכל עיקרו לא בא אלא לתרץ למה הושוה המועל בשבועה לטבח וזה פשוט בדבריו:

ומעתה אביע אומר במה שחמותי ראיתי אור למרן החבי"ב בכנה"ג סי' קי"ט הגה"ט כ"ט שרצה להכריח שמ"ש רבינו הטור שילך למקום שא"מ ויחזיר אבדה או יוציא טרפה דהאי או לא קאי אמקום שא"מ כי היכי דנימא דבהוציא טרפה די בחזרתו במקומו. אלא הכונה דבמקום שא"מ לא בעינן תרתי חזרת אבדה והוציא טרפה אלא או זה או זה ע"כ. ואולם נראה שיפה הכריח מהריב"ל בח"ב סימן פ"ו שציין שם שדעת רבינו היא שילך למקום שא"מ ויחזיר אבדה או יוציא טרפה אפילו במקומו. ממ"ש ביו"ד סימן קי"ט דכיון שאינו חס על ממונו ודאי עשה תשובה בלא ערמה. דנראה מזה דאפילו בעירו ד' דכיון שהוציא טרפה הוי הוראה ברורה שאינו מערים. ומה דמצריכינן חזרת אבדה במקום שח"מ טעמא רבא איכא כמו שביאר הרב שם בדברים המצודקים. וראיתי לרבינו הגדול הגאון מז"ה ז"ל בחק"ל יו"ד ח"א סימן קנ"ז דרל"ד ע"ד שרצה לישב דברי הטור במ"ש שאינו חס על ממונו דקאי אף לחזרת אבדה ובעינן תרתי במקום שא"מ דהתם הוא דליכא ערמה עיש"ב. ולפי מ"ש מהריב"ל שיותר אדם חס שלא להפסיד ממונו ממה שעשוי שלא להרויח. א"כ היה די אי הוה נקט הטור חזרת אבדה וכ"ש אם יוציא טרפה שמפסיד ממונו. ולפ"ז יש לתמוה במה שפירש"י ז"ל בחזרת אבדה אם ימצא אבדת חברו דכיון דמחזיר אבדה ודאי הדר ביה מחמדת ממון ע"כ. ולפי האמור בחזרת אבדה אין כ"כ ראיה שאינו חומד ממון כיון שאינו מפסיד מכיסו. ויותר הי"ל לפרש זה בהוציא טרפה. וגם דברי הטור הם קשים להולמם. וישוב מרן הגאון החק"ל דחוק. דלפי"ד כך היל"ל כיון שבמקום שאין מכירים אותו אינו חס על ממונו ודוק כי קצרתי:

ונראה לעניות דעתי דהאמת הוא דבעינן תרתי במקום שא"מ כמו שהכריח מרן החבי"ב והגאון הרמ"ז שם. וליישב מה שיש לדקדק כר"ל דהאי דינא שיחזיר אבדה בממון חשוב, אינו דבר המצוי לו בכל עת דמי יימר דמתרחיש ליה אבדה בממון חשוב. ולז"א שאם היה האופן שבא לידו תכף ומצא אבדה והחזירה די. דהא עכ"פ הורה גבר דגדר ביה מחמדת ממון. ויען שהוא רחוק המציאות בא ללמדנו שאם בקש ולא מצא אבדת אחיו, שאז התיקון היותר מצוי הוא שיוציא טרפה בממון חשוב ותקון זה הוא יותר מעולה כיון שמפסיד משלו. ויש לדקדק זה מדברי רש"י שכתב בד"ה ויחזיר אבדה אם ימצא אבדת חברו וכו' שהם דברים יתרים כי בודאי אם לא ימצא אבדה לא יחזיר. ולפי"ה דבריו באו בתעלומות חכמה, להורות שאין זה מצוי ולכן מצאו לו תקון אחר יותר מצוי ודוק. ובהכי הנה מקום לפרש דברי רבינו, כי בענין חזרת האבדה אפשר שיתמהמה ימים רבים עד עת בוא לידו אבדה, כיון שהוא חס שלא להפסיד ממונו בהוצאת טרפה. ואף אם יבא לידו אח"כ אבדה אין הוכחה ברורה שחזר בו מחמדת ממון, משא"כ אם תכף בבואו למקום שא"מ אותו הוציא טרפה בממון חשוב, ודאי י"ל שעשה תשובה בלי ערמה כיון שהי"ל תרופה בלא הפסד ממון אם היה ממתין למצוא אבדה ולהחזירה. ובזה ניכרת תשובתו יותר. וזה ודאי במקום שא"מ אותו, דבמקומו מי יאכל מידו כיון שכבר נפסל לשחי' ובכן באו דברי רבינו הטור בתעלומות חכמה כמובן.

והנה ראיתי להרב משפ"ץ בח"ב סי' ב' דקאי בדעת מהריב"ל ז"ל ורצה ללמוד השואל כענין דגם במחזיר אבדה לחוד די חזרתו במקומו. וחיליה מפירוש רש"י ז"ל שכתב דודאי הדר ביה מחימוד ממון שנראה מזה דבהא לחוד סגי. והנה אמת שכך דייקי דבריו, אבל עכ"פ אין זה לבד ראיה מהימנא דהדר ביה מחמדת ממון, אלא כשהוא במקום שא"מ אותו דהתם ליכא חשש הערמה. וכבר עמד על דבריו הרב משפ"ץ שם והשיבו כהלכה על זה ומ"מ כראה דבהוציא טרפה בממון חשוב הוא מסכים לסברת מהריב"ל. ולדבריו תקשי ליה שפיר מדיוקא דפירוש רש"י ז"ל דכ"ש הוא לגבי הוצאת טרפה. אלא דנראה דלא ס"ל האי טעמא. או דנקט הוציא טרפה יען שחזרת אבדה אינו מצוי כ"כ. ושהוצאת טרפה היא הוראה עצומה שחזר מחמדת ממון ואה"נ שאם ימצא אבדה והחזירה די לו בכך. וכמו שהוכחנו דעכ"פ לחשש הערמה אין לו תקנה עד שילך למקום שא"מ אותו.

ותבט עיני בשור"י להרה"ג משאת משה בחלק יו"ד סימן ג' שהביא דברי מהריב"ל הנז' ודחאם בשתי ידים. והיה טעמו דהעיקר אצלנו הממון שהוא המורה דהדר ביה מחמדתו והמקום הוא טפל. ואיך יכתוב כיון דבמקום שא"מ אותו הוה דהוא משתמע דהמקום גורם הכשרו ע"כ. ואחרי המחי"ר לא ירדתי לסו"ד בדברים אלו, מאחר דהאמת הוא דהמקום הוא העיקר והוא הגורם הכשרו, שכל התשובה שיעשה במקומו חיישינן שמערים. וכמו שהודיע לנו כ"ז רבינו הטור וכתב שילך למקום שא"מ אותו ויחזיר אבדה ויוציא טרפה דכיון שעשה כל זה במקום שא"מ ליכא הערמה ואיך הוה משתמע דאין העיקר המקום אפילו לדעתו. ומכאן הוא כל דיוק מהריב"ל והמשפ"ץ ז"ל. והאמת הוא דלא הוצרך לזה כדכתיבנא. ועיין להרב משאת בנימין סימן כ"א שהאריך ואכמ"ל.

ואחזה אנכי למרן הגאון הרמ"ז ז"ל בחק"ל יו"ד ח"א סימן קנ"ז שהאריך לסתור דברי הגו"ר וכתב דט"ס כפל בדברי רי"ו ז"ל וצ"ל שתשובתו קשה שילך למקום שא"מ ויחזיר אבדה או יוציא טרפה ע"כ. ודבריו חיים וקיימים דהרי בתר הכי כתב דילמא שמא מערים ובא לציון לפ"ב דסנהדרין. והרי התם לא מצאו לו תקנה עד שילך למקום אחר. ובסו"ד כ' אלא דמצד אחר אין נראה לי לחלק בהכי דאיך יתברר הדבר לב"ד שאינו רוצה לחזור למינויו. ואף שאמר כן מי מהימן להכשיר את עצמו ודילמא משקר עכ"ד. וכבן המתחטא אמינא בעניותי דלא היא דהרי כשאומרים לו שמה שמקבלים אותו לעדות הוא באופן שלא יחזור לאומנותו בשום אופן, אז ליכא חשש הערמה וכמ"ש הרשב"א ז"ל בראינוהו דואג ומתאנח על מה שאירע לו. כ"ש כשאנו אומרים לו שאין לו תקנה לחזור לאומנותו עד שילך למקום שא"מ אותו. ובכה"ג נראה דאין עוד חשש הערמה. ובהכי אין מקום למ"ש עוד שם דאם באנו להאמינו ע"פ הי"ל להאמינו כשאומר שעשה תשובה בלא הערמה ע"כ. ואחרי הס"ר לא דמיא כלל דהתם הוא דאמרינן דאפשר מערים לחזור לאומנותו דמי יודע מה שבלב חברו. ואי אמר הוא שאינו רוצה לחזור לאומנותו או אם אומרים לו ב"ד שאין מכשירין אותו לעדות אלא בתנאי שלא יחזור לאומנותו כלל, נראה דליכא חשש הערמה. ובמ"ש עוד להק' ע"ד הגו"ר זכיתי לכוין במקצת לד"ע.

ולפי המדובר אתה תחזה שאין מקום למ"ש הרב פני מבין ז"ל בחי' לסנהדרין בדנ"ה שכתב להקשות על מרנא החק"ל ז"ל דאף שדעתו לחזור לאומנותו אפי"ה כשר לעדות ולא בעינן שתהיה התשובה בלב שלם ונפש חפצה וכו' זהו מ"ש הגו"ר שאינו רוצה לחזור לאומנותו דאם שואל לחזור לאומנותו אמרינן דלא די אבל לענין עדות ש"ד עכ"ד. ופליאה דעת ממני איך שגה בזה כי הוא ז"ל כתב דאף דהחילוק מבורר לדברי כולם מ"מ מר באתריה לא ס"ל הכי לומר שאף שדעתו לחזור לאומנותו מכשירינן ליה לעדות לפי שכשאתה מכשירו לעדות תכף יחזור לאומנותו כיון שכבר הוכשר ואין לך הערמה גדולה מזאת כי כאשר ירצה לחזור לאומנותו בוא יבא תחילה להכשר עדות באומרו שאינו רוצה לאומנותו. ולפי"ז צא ופרנס לי כל אופן הערמה. אלא ע"כ לומר כדכתיבנא דאנן אמרינן ליה שלחזור לאומנותו אין לו תקנה עד שילך למקום שא"מ אותו, ואז מכשירינן ליה לעדות. ואם יבא אח"כ לאמור שרוצה לחזור מצריכינן ליה הליכה למקום אחר וכדבר האמור. ועיין בס' מטה יוסף ח"א סימן ח' שהאריך בענין זה וכתב לדחות דברי מהריב"ל הנז' ויש לעמוד בדבריו ואין הפנאי מסכים ולא באתי בשורותי"ם אלו אלא לישב דבכי רבותינו בעלי תוספות. ע"כ הלכתי אחרי הקוצרי"ם. ועיין בתשובת מרן באבק"ר סימן ר"ט ובת' הרא"ם ח"א סימן כ"ד:

דמודעי אני צריך כי את זה כתבתי בשנה הכתיר בעה"ק ירושלם תובב"א. כד הוינא זוטרי ולא הורגלתי עוד בספרי הפוסקים ובלשון חכמים. ובשנת התרכ"ז אור נגה עלינו הרב כמהרי"ץ אבואלעפיא כ"י וכשתעשענו עמו כאן בד"ת. אף הוא מסר בידי פס"ד בענין קנס שדוכין והשבתי על דבריו הלא הוא בספרו פני יצחק ח"א סימן טוב ובספרי תעלומות לב ח"א אה"ע סימן ד' ובאותו פרק מסרתי גם אני בידו גרגיר זה הכתוב לעיל והודעתיו כי הוא גרסא דינקותא למען ישים עינו עליו וישיבני דבר. ועד היום הזה לא קבלתי ממנו מענה. ובהיות ידעתי שאין הלשון מסודר ימה, ושגיאות מי יבין ע"כ לא הדפסתיו בספרי הנ"ל. ותורה מונחת בקרן זוית עם שאר חידושי תורה שחי' בילדותי להיותם ראשית למודים ולא יכולתי לחזור על לימודי כי למגמר מעתיקא קשה וכמ"ש למעלה:

והנה בעתה נד"מ ס' שערי עזרה לא' חכם מרבני דמשק יע"א יהי מכירו ברוך. ובפותחי עמדתי מרעיד כי ראיתי שם בחיו"ד סימן א' שהביא דברי אלה בקיצור נמרץ והשיב עליהם כיד ה' הטובה עליו. והגם שהוא נר"ו לא הזכיר שמי בפירוש (אולי מפני כי ידע שלא זו הדרך דרכה של תורה להשיב על דברי חבירו שבאו לידו זה יותר מל' שנה ולהדפיסם בטרם שלח אליו דברו) וה' כמהרי"א נ"י כתב עליו הסכמתו וסמך שתי ידיו עליו באומרו כי אנכי לא דקדקתי בענין זה ואותי לא הודיע מזה דבר. ואם אמרתי עתה אבא העיר להשיב ע"כ דבריו, הרי זו מעלה ארוכה ואני עסוק בענינים הנוגעים לדבר הלכה. ע"כ אמרתי להדפיס דברי כמו שהיו כתובים מאותו זמן למען ירוץ הקורא בו ויבין דבר מתוך דבר והמעיין יבחר ויקרב. ואם יהיה אלהים עמדי אשובה אשנה פרק זה בורר:

ועם היות כבר מלתי אמורה שאין עתותי בידי לחזור על הראשונות ומלתא מני אזדא. מ"מ לפוטרו בלא כלום א"א ואם אין אני לי מי לי. לכן אבא העיר על מה שהפליא פלא והצ"ע דברי. וז"ל שם בדנ"ז ע"א ונוראות נפלאתי במ"ש דבטבח העיקר המקום דלא מהני חזרתו במקומו אפי' בב"ד שא"מ אותו ובמקום אחר די אפי' במכירין ע"כ, ואיך אפשר לו' כן דבטבח במק"א מהני חזרתו אפי' מכירין דהרי כתבו התוספות בפירוש וא"צ לילך למקום שא"מ זולתי הטבח הרי שכתבו בפירוש שהטבח צריך שילך למקום שא"מ וכו' ועוד כיון שהליכתו למק"א הוא משום חשש הערמה א"כ מה יושיענו אחר שמכירין וכו' ותו איך אפשר זה דהוא נגד סוגיא דפז"ב שאמרו שילך למקום שא"מ אותו וכו' וצ"ע עכ"ד נר"ו. ובמעט התבוננות בדברי המבין יבין את כונתי, ולהפיק רצונו אני אפרש ותכל תלונותיו הן הן נוראותיו. כי הנה ידוע שהאוסרים והמתירים הפוסלים והמכשירים הם ב"ד של אותה המדינה. שהם מקבלים עדות לפסול ולהכשיר אותו האיש. ולכן במוע"ש כתבו בפירוש שילך לב"ד שאינם מכירים אותו. ונראה לי שה"ה בעד זומם צריך שב"ד המכשירים אותו כאשר נתנו לו ממון חשוב להעיד שקר ולא קבל. צריך בב"ד שא"מ אותו שהוא עד זומם כיון שאם מכירים אותו בלא"ה לא יקבלו עדותו. ואיך יתברר שחזר מחמדת ממון. ולכן כתבתי שבכונה כתב הטור עד זומם שהלך למקום וכו' ולא כתב שילך כמו שביאר בטבח. לפי דס"ל שדי ג"כ בעירו בב"ד שא"מ אותו כמו מועלי שבועות. (וכתבתי שאפשר לפרש שמ"ש וכן כל כיוצא בזה שר"ל כיוצא ממקום שא"מ אותו והוא גם הוא ב"ד שא"מ אותו וה"ה הי"ו תמה על זה שאינו פשט הדברים) שדין אחד להם בזה:

מה שאין כן בטבח שלחומר עונו הצריכוהו לילך למקום שא"מ אותו ללבוש שחורים ולהתעטף שחורים ויחזיר אבדה או יוציא טרפה כי בעשותו כל אלה אין בו חשש הערמה. ואז גם אם הב"ד מכירים אותו לית לן בה כיון שאנשי העיר א"מ אותו. והם יבואו ויעידו בפני ב"ד שעשה כל אלה. ובזה חוזר לכשרותו. והם דברים ברורים. ודי כעת בהערה קטנה זאת:

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה