שות תעלומות לב חלק ד· רבי אליהו בכור חזן
קונטרס זכרון אליהו · שער י
א) מ"ש רבינו דברים האסורים וכו' כדגרסי' ואלו דברים אסורים למכור לע"א וכו' משנה פ"ק דע"ז די"ג ע"ב.
ב) ומ"ש רבינו ותדע דמה שאסרו למכור לע"ז וכו' דגרסי' ומוכרים להם חבילה וכו' שם בגמ' די"ג ע"א אר"י אמר ר"ל תנא ומכולן מוכרין להם חבילה.
ומ"ש רבינו פי' רבי יהודה בן בתירא בלבונה אין פחות משלשים מני וכו' ט"ס נפל בדברי רבינו ז"ל וצ"ל, אין פחות משלש מנים וכן הוא שם בגמ' וברש"י והר"ן ז"ל יע"ש, ובירוש' גריס אין פחות מחמשה מנים יע"ש וע"ש להרב פ"מ בפי' שם.
ג) ומ"ש רבינו משו"ה מי שהיה מבקש תרנגול לקנות ולא היה מבקש לבן ידוע שאינו מבקש לע"ז וכו' שם בגמ' א"ר יונה, א"ר זירא תרנגול למי מותר למכור תרנגול לבן, תרנגול לבן למי אסור למכור לו תרנגול לבן וכו':
ד) ומ"ש רבינו והיכא שמבקש תרנגול לבן קטוע וכו' שם בגמ' ע"ב בעי רב אשי תרנגול לבן קטוע למי מהו למכור לו תרנגול שלם לבן מי אמרי' מדקאמר קטוע לאו לע"ז קבעי א"ד אערומי קא מערים, את"ל האי אערומי הוא דקא ממערים וכו' ודע שגירסת רבינו היא היפך גירסת דידן והוא ז"ל גורס את"ל כיון דקבעי קטוע לאו לע"ז קבעי ולפי גירסא זו פשיטות הש"ס הוא להיתירא וכבר הביא גירסת זאת של רבינו ז"ל הרמב"ן ז"ל בחי' לע"ז יע"ש.
ומ"ש רבינו אבל היכא שמבקש תרנגול לבן והוציאו לו שחור ולקחו אע"ג שמתוך מעשיו ניכר שאינו רוצה לע"ז אפי"ה אסור כדגרסי' וכו' שם בעיא דרב אשי את"ל אערומי קא מערים תרנגול לבן למי והוציאו לו שחור ושקל וכו' מהו למכור לו לבן, מי אמרי' כיון דיהבי ליה שחור ואדום ושקל לאו לע"ז קבעי א"ד אערומי קא מערים תיקו, וכבר פסק רבינו ז"ל דכל תיקו דאסורא לחומרא. ומ"ש ומזה הענין למדים במה שנוהגים בזה"ז להקריב פשוט הוא וכן פסקו הרמב"ם בפ"ט מה' ע"ז והטור יו"ד סי' קכ"א יע"ש. ומ"ש אבל כל שאר דברים סתמן אסיר ופירושן לע"ז שם בגמ' לעולם סתמן דקאמר חיטי חיוראתא, ופי' דקאמר לע"ז וכו' יע"ש.
והנה לכאורה יש לדקדק על רבינו הגאון ז"ל דמאחר דפסק להלכה הא דרבי יונה א"ר זירא א"כ הו"ל למיפסק למתני' באומר זה וזה כדאוקמוה בש"ס אליבא דר"ז, ואילו הוא ז"ל פסק המשנה כצורתה דאפי' בסתם אסיר לרבנן ומותר לר"י בתרנגול בין התרנגולים, ועוד יש לתמוה למה לא פסק הא דאמרי' בש"ס דתנייא בברייתא דאפי' אמר תרנגול לבן זה אם היה צריך למשתה או לחולה שהיה לו בתוך ביתו דמותר, ונ"ל דרבינו ז"ל ס"ל דפליגי ר"י ורבנן במתני' והוא ז"ל פוסק דהלכה כחכמים ולכן תרנגול בין התרנגולים אסור ומיהו ס"ל לרבינו הגאון ז"ל דהא דס"ל לחכמים דאסור למכור דבר הקרב לע"ז ה"ד היכא שמבקש הגוי אותו דבר המיוחד לע"ז דוקא דכה"ג אסור למכור לו בכל אופן שיהיה בין אותו דבר לבדו בין בתערובת עם שאר דברים שאינם מיוחדים לע"ז וכמו כן נמי אם מבקש דבר המיוחד עם דבר שאינו מיוחד ג"כ אסור למכור לו דכיון שמבקש דבר המיוחד לע"ז אימא דמה שמבקש בהדיא ג"כ דבר שאינו מיוחד אערומי קא מערים דסבר דדבר המיוחד לבד לא יהבו ליה ולכך הוא מבקש דברים המיוחדים עם דברים שאינם מיוחדים, ולפי"ז א"ש שלא פ' רבינו ז"ל מתני' באומר זה וזה דבכה"ג דאפילו תרנגול בין התרנגולים וכיוצא אסור לדעת רבנן, ואפי' באומר זה וזה ולוקח שניהם ביחד נמי אסור ולכך לא פסק ג"כ דמשתה בנו וחולה משום דס"ל לרבינו בהא לא מצי אתי אלא כר"י דלרבנן כל ששאל בפי' דבר המיוחד לע"ז דהיינו תרנגול לבן אפי' שאמר שצריך למשתה או לחולה לא מהני ואסור, דלא גרע מאומר זה וזה. ומיהו כל זה הוא דוקא היכא שביקש הגוי דבר המיוחד לע"ז בפי' בין הוא לבדו בין בתערובת בכי הא ס"ל לרבנן דאסור למכור לו בין אותו דבר לבד בין בתערובת כדפי' אבל בסתם שלא ביקש הגוי בפי' דבר המיוחד כגון שהיו ביד ישראל תרנגולים והוא רוצה למכור והגוי בא ליקח אזי המוכר יכול למכור לו מעצמו אפי' תרנגול לבן לבד וכ"ש בתערובת, וכן נמי היכא ששאל הגוי תרנגול סתם ולא פי' בפיו שרוצה לבן שהוא המיוחד לע"ז בכי הא נמי יכול למכור לו אפי' תרנגול לבן לבד. ויסוד זה למדתי מתוך דברי רבינו ז"ל גבי מה שפסק לבעייא דרב אשי כתב וז"ל אעפ"י שמתוך מעשיו ניכר שאינו רוצה לע"ז אפי"ה אסור מאחר שבקשו וכו' הרי דכל טעמו הוא שהכל תלוי בבקשת הנכרי, ולפ"ז צ"ל שבעיית רב אשי מוקי לה רבינו ז"ל אפי' לרבנן וכדאוקמוה התו' שם בד"ה ויהבו ליה יע"ש, ומהאי טעמא הוצרך רבינו ז"ל לפרש משנתינו דאיירי באומר זה וזה דכיון דפסק כרב אשי לחומרא דאפי' היכא דיהבו ליה שחור ואדום ושקיל ואזיל אפי"ה אסור למכור לו לבן אח"ך מאחר שהוא עכ"פ ביקש לבן כ"ש דאסור למכור לו לבן ושחור בהדי הדדי, כיון דעכ"פ הוא ג"כ ביקש לבן בהדי שחור ודאי דאערומי קא מערים, אבל כשלא ביקש לבן בכה"ג מותר למכור לו אפי' לבן לבד וכדר"ז, ומה"ט נ"ל לענ"ד גריס רבינו גבי בעיית רב אשי היכא שמבקש תרנגול לבן קטוע דבש"ס דילן האת"ל הוא לחומרא ורבינו גרים להיפך את"ל לקולא משום דס"ל לרבינו ז"ל דכיון שזה ביקש לבן קטוע לבד הו"ל כשואל תרנגול סתם או תרנגול שחור, דבכה"ג מותר למכור לו אפי' לבן לבד ולפי"ז נ"ל שרבינו ז"ל סובר דמ"ש במתני' ובזמן שהוא בפ"ע קוטע אצבעו ומוכרי לו הוי חלוקה בפ"ע ולאו ר"י קא מתני לה כמו בחלוקה דתני אח"ך ושאר כל הדברים סתמן מותר ופי' אסור דהוי בבא בפ"ע וס"ל דשתי בבות אלו אתייא אפי' אליבא דרבנן דהא מדפסק בעייא דר"א גבי שואל תרנגול קטוע דמותר למכור לו אפילו תרנגול לבן שלם כ"ש דמותר למכור לו תרנגול לבן קטוע, ואפשר להכריח כן מתוך דברי רבינו ז"ל דס"ל דפי' התו' ז"ל דבעיית רב אשי היינו אפי' לרבנן דר"י, והוא דלכאורה יש לדקדק על רבינו ז"ל שכשפסק להך מתני' כתב בתחי' דבריו וז"ל דברים האסורים למכור לעכו"ם שהזהירה התורה בכל דבר שהוא ידוע שהעכו"ם מקריבים אותו וכו' אסור למכור להם כדגרסי' וכו' ומדכתב דכל דבר שהוא ידוע שהוא לע"ז אסור למכור משמע דאפי' בסתם דהיינו שהגוי אינו שואל אותו דבר אפי"ה אסור כל שאנו יודעים שהוא דבר ידוע לע"ז, ואילו הוא ז"ל פסק כר"ז דבאומר תרנגול סתם מותר למכור לו תרנגול לבן ואפי' שהוא דבר ידוע שמקריבים אותו לע"ז, אך לפי מ"ש ניחא דא"ל דרבינו ז"ל מפרש בפי' זה וזה ג"כ דהיינו כמו שפי' התו' שם בדי"ד ע"א בד"ה כגון וכו' שפי' דאומר זה וזה לאו למימרא דהגוי שואל בפיו תרנגול לבן ושחור דבכי האי פשיטא דאסור, אלא איירי שהישראל מוכר לבנים ושחורים והיו התרנגולים ביד ישראל והגוי עבר לפניו ואמר זה וזה אני רוצה בין מהלבנים בין מהשחורים ואפי"ה אסור לרבנן, ודחו שם מה שפי' רש"י ז"ל בפי' זה וזה דהיינו שהגוי שואל בפי' בפה מלא שרוצה לבן ושחור ונ"מ טובא בין לפי' רש"י ז"ל בין לפי' התו' דאיכא למימר שלדעת רש"י ז"ל אם לא שאל הגוי בפי' אלא שהיו ביד הישראל לבנים ושחורים למכור והגוי אמר שרוצה מזה ומזה דאפשר לדעת רש"י דמותר ולאפוקי הך סברא נקט רבינו בפי' דמתני' בסתם דהיינו דאפי' אם לא שאל הגוי בפיו לבן ושחור כי אם שהיו ביד הישראל ואמר זה וזה אני רוצה אסור דהא ע"כ מתני' בזה וזה צריך לאוקומי אליבא דר"א אלא דבא לחדש לנו במה שכתב דאסור למכור דבר ידוע בסתם דפי' זה וזה היינו כמו שפי' התוס' ז"ל ולאפוקי מפי' רש"י ז"ל.
ועיין לר' ירוחם ז"ל חלק אדם נתיב י"ז ח"ה שכתב וז"ל והתרנגול לבן קטוע למי אם מוכר לו שלם, או תרנגול לבן למי ונתנו לו שחור וקנה) וכן אדום וקנה אם נותנים לו לבן כל אלו ספק כי עלה בתיקו ואזלינן לחומרא עכ"ל, והדבר קשה דהבעייא קמייתא דהיינו תרנגול לבן קטוע כבר איפשטא בש"ס את"ל וכו' וכל את"ל הוי פשיטותא, ואולי לא הוה גריס רי"ו ז"ל האי את"ל בש"ס והוא דוחק. ואולי דעת רי"ו ז"ל הוא דאת"ל לא הוי פשיטותא ועיין להרב יד מלאכי ז"ל בכללי הרמב"ם ז"ל שהביא מחלוקת בזה וק"ל.
והנה הטור יו"ד סי' קכ"א כתב דברים המיוחדים וכו' אסור למכור לעולם לעכו"ם וכו' ואם קונה הרבה ביחד וכו' מותר והדברים שאינן מיוחדים לה מוכרין אותה סתם ואם, פי' לע"ז אסור אא"כ פסל אותם וכו' ואם הנכרי מחזר אחר דברים המיוחדים ומערים לכלול דברים אחרים עמו או כיוצא בזה וכו' אסור עכת"ד והנה מרן ב"י ז"ל כתב בפשוט שהטור דעתו לפסיק הלכה כר"י וטעמו משום דבעיית רב אשי היא אליבא דר"י כמו שפי' רש"י ז"ל ומדבעי רב אשי אליבא דר"י משמע דסבר דהלכתא כותיה וכו' את"ד יע"ש, וכבר תמה על דברי מרן הקדוש ז"ל אלו הרב כנה"ג ז"ל שם בסי' קנ"א הגב"י יע"ש, ועוד אני תמיה עליו דאם איתא דהטור ז"ל פסק כר"י א"כ למה לא פסק הא דתרנגול בין התרנגולים דמותר לר"י כדתנן במתני' ותו למה לא פסק הא דר"ז דאמר תרנגול סתם מותר ומתני' באומר זה וזה דלר"י מותר בין התרנגולים, ואדרבא מדנקט בתחי' דבריו דברים המיוחדים למין ע"ז אסור למכור לעולם משמע דאפי' בסתם אסור וכן היא מוכרח דעתו מדלא פסק מימרת רבי יונה בשם רבי זירא בפי' ותו ק' דלמה לא פסק מ"ש שם בש"ס דקתני בברייתא ר"י דאפי' באומר תרנגול לבן זה אם היה צריך למשתה בנו או לחולה מותר, ומ"ש הרב כנה"ג ז"ל לישב דעת הטור ז"ל דפסק כרבנן ומ"ש הטור ז"ל ואם היה מחזר אחר דברים המיוחדים וכו' שכונתו היא לפסוק זה וזה אחרי המחי' דבריו תמוהים הרבה דמלבד דלא הו"ל להטור לשבוק לשון הש"ס שאמרו באומר זה וזה ולהמציא הוא ז"ל לשון חדש עוד בה דלדבריו דבא לפסוק הא דזה וזה א"כ לא הו"ל להטור לפסוק תחילה לישנא דמתני' דהא אוקימנא לה בזה וזה, א"כ הו"ל לבאר דין זה תכף כשפסק דין המשנה ולפחות הו"ל לומר בזה הלשון דברים המיוחדים וכו' אסור למוכרן לעולם ואפי' היה מחזר אחר דברים המיוחדים וכו' ואז היה אפשר להבין דבא לפסוק דינא דמתני' באומר זה וזה, אמנם השתא דאחר שפסק כל הדינים הנאמרים שם כתב הך דאם הנכרי היה חוזר וכו' ש"מ דמילתא באפי נפשא היא ועכ"ל דבא לפסוק בעיית רב אשי כמ"ש מרן ב"י ז"ל. גם מ"ש הרב ז"ל דבמ"ש הטור ז"ל ומערים לכלול כדי שלא יבינו שקונה לצורך ע"ז כלל דין אחר דכשאינו ניכר שהוא מערים כגון שאומר תרנגול למי דלא מידכר לבן דמותר למכור לו תרנגול לבן עכ"ד, אחרי המחי' לא ידעתי היאך יוצא מזה דיכול למכור בסתם תרנגול לבן לבד ומה שיש להבין מדברי הטור אלו הוא דהא דאסור למכור אפי' בתערובת ה"ד היכא שביקש הגוי דברים המיוחדים אפי' שכלל עמו דברים אחרים אסור כיון דביקש בפי' דברים המיוחדים אמינא דודאי אערומי קא מערים אבל היכא שלא שאל בפי' דברים המיוחדים כי אם שהיו ביד הישראל למכור דברים המיוחדים ושאינן מיוחדים ואמר ליה הגוי תמכור לי מאלו בכי האי אפשר דמותר למכור לו בתערובת אבל למכור לו דבר המייחד לבד זה לא שמעתי ולא אבין כן מדברי הטור אלו.
ולע"ד נראה שדעת הטור ז"ל לפסוק כרבנן כמ"ש הרב בכה"ג ז"ל, אך אמנם מ"ש דפוסק כר"ז זה אינו שדעת הטור ז"ל היא דאין הלכה כרבי זירא מאחר דאשכחן לרב אשי דהוא בתרא דקא מיבעיא ליה בשואל התרנגול לבן קטוע אם מותר למכור לבן שלם ופשיט לאסורא ואם איתא לדרבי זירא אמאי אסור והרי אנן קי"ל דקטוע לא חזי לע"ז והו"ל כשואל תרנגול שחור או אדום דמותר לר"ז למכור לו לבן מכל שכן בתרנגול סתם ומדפשיט ליה לרב אשי לאסור ש"מ דלא ס"ל הא דר"ז דתרנגול סתם מותר למכור לו לבן, וכמו שכן הכריח הרב פר"ח ז"ל בחי' להרמב"ם פ"ט מה' ע"ז יע"ש שהכריח כן לדעת הרמב"ם ז"ל, ועיין להרב לח"מ ז"ל שם בביאורו על הרמב"ם ז"ל שתמה על הרמב"ם למה לא פסק הא דר"ז מאחר שלא מצא עליו חולק יע"ש, ואחרי המחי' לע"ד אין דבריו מוכרחים, ומיהו ס"ל להטור ז"ל דבשואל תרנגולים סתם מותר למכור ע"י תערובת משא"כ אם שואל בפי' לבן ושחור דאז אסור למכור לו, אפי' ע"י תערובת, ומשו"ה נקט האי לישנא דהיה מחזר אחר דברים המיוחדים ושאינם מיוחדים לומר דדוקא בכה"ג אסור אפי' ע"י תערובת, משא"כ. בסתם דאז מותר ע"י תערובת ואפי' בסתם אינו מותר, אלא ע"י תערובת, אבל הוא לבדו בפ"ע אסור ומשו"ה נקט בתחי' דברים המיוחדים וכו' אסור למכור לעולם דהיינו דבפ"ע אסור אפי' בסתם וכמו שדקדקנו לעיל ולאפוקי מדרבי זירא, ומשו"ה לא פסק תרנגול בין תרנגולים דלא ק"ל כר"י משום דכיון שביקש לבן אפי' ע"י תערובת אסור, ומהאי טעמא נמי לא פסק ההיא דהיה צריך למשתה או לחולה דכיון דעכ"פ ביקש לבן אסור דהאי דמשתה וחולה לא עדיף ממוכר ע"י תערובת, ומה שפסק והדברים שאינן מיוחדים וכו' היינו דתנן במתני' ושאר כל הדברים סתמן מותר ופירושן אסור, ומ"ש אא"כ פסל וכו' היינו נמי מהאי דתנן שם ובזמן שהוא בפ"ע קוטע אצבעו ומוכרו לו וס"ל להטור ז"ל שדין זה סתם מתני' קתני לה דהיינו ת"ק ולאו הם דברי ר"י וכדי ללמוד לנו הטור זה שדין זה הוא אפי' לת"ק היפך סדר המשנה דבמתני' תנן תחילה דין זה דקוטע אצבעו ואח"כ מתני הא דשאר כל הדברים ואלו הטור ז"ל נקט להיפך בתחי' נקט דין דשאר כל הדברים, ואח"כ נקט הא דקוטע אצבעו, וכן נקט הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' ע"ז יע"ש, ולענ"ד נראה דלכתחילה נקטו הכי הרמב"ם והטור ז"ל ללמדנו שדין זה הוי אפי' אליבא דת"ק כמו הדין דשאר כל הדברים סתמן מיתר וכו' דהוי אפילו אליבא דת"ק:
ובזה צדקו דברי הרמב"ם ז"ל עם דברי הטור ז"ל בחדא מחתא דמאי דאתמר מכללא בדברי הטור ז"ל להיתירא בא כדברי הרמב"ם בפ"י דהיינו דבמוכר סתם מותר ע"י תערובת אפי' לרבנן, ומשו"ה פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' מ"א שדברים המיוחדים אסור למכור לעולם בין בפ"ע בין ע"י תערובת ואח"כ כתב דבסתם מוכר ע"י תערובת מדכתב היו דברים המיוחדים מעורבים וכו' מוזכר הכל בסתם משמע דוקא בסתם, אבל כשמפרש אפי' ע"י תערובת אסור כמו שפי' ומאי דאתמר מכללא בדברי הרמב"ם ז"ל דבמפרש אסור אפי' ע"י תערובת כיון שביקש מהדברים המיוחדים בא בפי' בדברי הטור ז"ל מדנקט היה מחזר אחר דברים המיוחדים משמע דדוקא מפני שהיה חוזר לבקש ג"כ דברים המיוחדים הא כששאל תרנגולים סתם אזי מותר למכור לו ע"י תערובת, ולפי זה נראה שגם דעת הרמב"ם ז"ל לפסוק דלא כר"ז כדעת הטור ז"נ וטעמם מדחזינן לרב אשי דקא מבע"ל בתרנגול לבן קטוע אי אסור או לא, ואי ס"ל לרב אשי כר"ז מאי קא מבמ"ל דודאי דמותר דלא גרע תרנגול קטוע אפי' דנדכר לבן מתרנגול סתם מידי דהוה אשואל תרנגול שחור דלר"ז ודאי דמותר למכור לו תרנגול לבן. וחזי הוית להרב כנה"ג ז"ל שם דשקל וטרי בדברי הרמב"ם ז"ל אלו והביא דברי מרן ז"ל בכ"מ ותמה עליו הרבה, וגם הרפ"ח הרבה להקשות עליו יע"ש, ואסיק הרב כנה"ג ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דלר"ז דינו הוא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דלר"י דמתיר בזה וזה בין התרנגולים בסתם מותר אפי' בפ"ע ולרבנן דאסרי בזה וזה אפי' בין התרנגולים בסתם, מותר מיהא בין התרנגולים ובפ"ע אסור אפי' בסתם לדעת רבנן, את"ד יע"ש באורך ואחרי המחילה כמה מן הדוחק הוא לאוקמי דברי ר"ז בהכי, ועוד דמדחזינן בש"ס דקא מקשי בכח לר"ז ממתני' דאפי' בסתם לר"י אסור בפ"ע ולת"ק אפי' בין התרנגולים משמע דכח המקשן הוא להקשות לר"ז מדברי ת"ק במכ"ש דאי אפי' בין התרנגולים אסרו רבנן כ"ש בפ"ע וש"מ דהש"ס הבין בכונת ר"ז דכשאומר דינו הוא דאפי' בינו לבין עצמו מותר למכור לו לכ"ע, ומשו"ה קא מקשי מדברי ר"י בפשיטות ומדברי ת"ק במכ"ש, ותו ק"ל לפי מונח זה לרבנן אליבא דר"ז מודה הוא דבפ"ע אפי' בסתם אסור, א"כ מאי קא מיבעיא לרב אשי בתרנגול לבן קטוע, דפשיטא ופשיטא דאסיר לרבנן דלו יהי דזה חשוב כסתם כיון דקאמר קטוע אפי' דאדכר לבן מ"מ מאי אהני לן בזה הא אפי' בסתם אסרי רבנן בפ"ע, ומדר"ז תיפשט ליה אלא ש"מ דרב אשי הבין בדברי ר"ז אפי' בפ"ע לדעת רבנן נמי דשרי ומשו"ה קא מבע"ל. גם דוחק הוא לומר דכונת רב אשי היינו נמי אי מותר למכור לו ע"י תערובת כאשר יראה הרואה דליכא לאוקמי דברי רב אשי בהכי:
גם ראיתי להרב פר"ח ז"ל שכתב לישב דברי הרמב"ם בדרך זה דפוסק דלא כר"ז ודלא כר"י אלא כרבנן, אמנם נדחק הרבה בפי' הסוגיא לדעת הרמב"ם ז"ל ומוקים לה להני בעיי דרב אשי חדא אליבא דרבנן וחדא אליבא דרבי יהודה ולא ידעתי אמאי לא אתו תרוייהו כרבנן דהא כיון דאסיקנא דבסתם מוכר לו בין התרנגולים משו"ה שפיר קא בעי רב אשי האי דפי' ושאל לבן כיון דיהבו ליה שחור ושקל ואזיל כמ"ש התו' ז"ל דמי לסתם ומוכר לו לבן ג"כ דהיינו בין התרנגולים, א"ד כיון דשאל בפי' אימור אערומי קא מערים וכו' ולא דמי לשואל תרנגול סתם, וסלקא בתיקו. ומ"ש לפרש דברי הרמב"ם כמ"ש היו מעורבים וכו' דלא קאי אתרנגול בין התרנגולים אלא דין חדש שהוציא הרמב"ם ז"ל דכל דבר שהוא מעורב ואינו מבורר כל אחד בפ"ע, אפי' כשהם בתערובת כיון דצריך ללקט זה מתוך זה ודאי דלאו לע"ז קבעי ליה עכת"ד, ובאמת אחרי המחי' לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישי' דשם המציא הרב דין חדש אחר דאי אמר תרנגול קטוע לבד דמותר אפי' לרבנן למכור לו לבן וכתב דלא הזכירו הרמב"ם ז"ל משום שאין דרכו של הרב ז"ל לכתוב דינים מחודשים וכו', וא"כ לפי דבריו אלו קשה להבין דאמאי כתב למטה הא דהיה מעורבים שהוא ג"כ דין חדש שלא פירש בש"ס, ותו דמה שרצה לפרש בשואל תרנגול קטוע לבן דמותר למכור לו לבן ואפי' לרבנן לענ"ד אין זה פשוט כל כך להבין בדברי הרמב"ם ז"ל, דהא לא התיר אפי' בסתם כי אם ע"י תערובת ומינה דבפ"ע אפי' בסתם בכל גוונא אסור, ולא ידעתי מאחר שהרב ז"ל הבין בפשוט שהרמב"ם פוסק כרבנן ודלא כר"ז א"כ אמאי לא אוקמיה להא דהיו מעורבים דאיירי שבא לפסוק דבסתם דוקא ע"י תערובת מותר ומינה דבשאל לבן בכל גוונא אסור אפי' ע"י תערובת, ומינה נפיק דלא הוצרך לפסוק בפי' הני בעיי דרב אשי דממילא מובן דאסור כל ששאל לבן בפי' וכן למכור לו לבן בפ"ע אפי' בסתם שלא שאל אלא תרנגול שחור, ומכ"ש תרנגול קטוע ותרנגול לבן קטוע, ואפי' תרנגול סתם בכל גוונא אסיר למכור לו לבן לבד. ונ"ל לתת טעם למה הרמב"ם ז"ל פסק הך דינא דע"י תערובת לגבי לבונה ושביק חלוקה דתרנגול דמיתניא בהדייא במתני' ואפשר שבא ללמד מ"ש בתחילה דבריו דכל שמקריבים לע"ז בכל זמן שיהיה אסור אותו דבר ולרמוז זה נקט הך הלבונה דנהיגי השתא למיקרביה לע"ז משא"כ התרנגול, וכמו שביאר לנו הגאון רבינו המחבר ז"ל כל זה בתחי' דבריו, וכ"כ הריטב"א ז"ל בהדייא בחי' לע"ז דבזה"ז אין רגילים להקריב אלא הלבונה יע"ש:
ואל זה אביט להרב מוהר"א אלפאנדארי ז"ל ז"ל בס' מרכבת המשנה שהביא בשם הרב מוהר"י הכהן ז"ל שכתב לישב דברי הרמב"ם ז"ל מעין למ"ש הרב כנה"ג ז"ל דר"ז דאמר תרנגול למי מותר למכור לו תרנגול לבן ה"ד בין התרנגולים ואליבא דרבנן, והש"ס לאו מר"י פריך לר"ז כי אם מרבנן וכו', והרמב"ם פסק כרבנן, ומה שלא הביא בעיית רב אשי היינו משום דמוקי לה אליבא דר"י כפירש"י וכו' את"ד. ואחרי המחי' דבריו תמוהים דאם איתא דבעיית רב אשי ס"ל להרמב"ם דהוי אליבא דר"י א"כ הו"ל לפסוק כר"י מדשקל וטרי תלמודא אליבא דר"י וכהכרח מרן ז"ל בב"י ובכ"מ יע"ש, ועוד דאם איתא דס"ל דר"ז דאמר תרנגול למי מותר היינו בין התרנגולים הו"ל להר"ם ז"ל לפסוק דין זה כלשון שנקט ר"ז ולסיים דמאי מותר היינו בין התרנגולים ולא להמציא דין חדש ואף למ"ש לעיל ליישב לזה דמאי דנקט דינו כדין הלבונה הוא דזה נוהג אף בזמן זה משא"כ בתרנגול מ"מ אכתי לא איפקנו מקושיין דעכ"פ הו"ל למינקט כלשון ר"ז דהיינו לבונה למי ולא הזכיר זכה מותר לו למכור לבונה זכה ושחורה, ומדשביק לישנא דר"ז ונקט דינו בלשון אחר ש"מ דלא איכון לפסוק כר"ז, ותו קשה כיון דלדבריו אכתי צריכים אנו לומר דפליג רב אשי אר"ז, א"כ מאין ולאין לפסוק כר"ז נגד רב אשי דק"ל הלכה כבתראי מרבא ואילך:
ודע דאף הרמב"ם ז"ל הוא. מכת הסוברים דכל מקום דאר"י אימתי ובמה בין במשנה בין בברייתא אינו אלא לפרש דברי חכמים כמו שאסף וקבץ הרב יד מלאכי ז"ל, מ"מ נ"ל דה"ד היכא דליכא הוכחה בש"ס דפליגי אבל כי איכא הוכחה בש"ס דפליגי לא איתמר הך כללא, וכאן בש"ס אמרו בהדיא דפליגי ר"י ורבנן, ואף שהרב כנה"ג ז"ל כתב דזהו לדעת המקשן אבל לדעת התרצן אה"נ דא"ל דלא פליגי, הנה הרואה יראה שזהו שנדחק הרב ז"ל הוא כדי ליישב דברי מרן הקדוש ז"ל, אך מ"מ פשט הסוגייא אינו מורה הכי, ועיין יד מלאכי כלל ודוק שיש ראי' למ"ש:
ה) ומ"ש רבינו הענין הב' ממה שהאדם מוזהר וכו' כדגרסי' ר' יהודא אומר אף דקל טב חצב ינקלובס וכו' שם משנה בע"ז די"ג ע"ב ובגירסא שלנו הוא ר"מ במקום ר"י, וכן הוא גירסת הרמב"ם ז"ל בפ"י המש' ודע דט"ס נפל שם בדברי הרמב"ם ז"ל וכמ"ש הרב מוהר"י חאג'יס ז"ל בס' עה"ח עלה דהך מתני' יע"ש:
ו) ומ"ש רבינו אבל השדות והבתים בא"י אין מוכרים כלל וכו' שם משנה ד"כ ע"ב:
ז) ומ"ש רבינו אבל בסוריא מוכרין מהן ומשכירין להן לפירות ובח"ל מוכרים להם בתים מפוזרים ובלבד שלא יהא זו בצד זו. שם במתני' רבי יוסי אומר משכירין להם בתים אבל לא שדות, ובסוריא מוכרים בתים ומשכירין שדות, ובח"ל מוכרין אלו ואלו, ובגמ' איפסיקא הילכתא כר"י. ומעתה יש לדקדק על רבינו שכתב דבסוריא מוכרים להם (ומה שכתוב מהן ט"ס נפל וצ"ל להם) ומשכירין להן לפירות לא ידעתי האי לפירות דתני רבינו למעוטי מאי אתא, דאי למעוטי שלא ישכיר את השדה סתם, הא במשנה שם משמע דאפי' אם משכיר סתם ולא פי' שהוא לפירות שפיר דמי, ותו יש לדקדק למה לא פסק ג"כ מ"ש במשנה שם אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו כו' ואפשר דלזה כיון ר' במ"ש ומשכירין לפירות למעוטי לבית דירה, וחדא מתרצה חברתה. ומ"ש דבח"ל מוכרים בתים מפוזרים שם בגמ' ארבי"ו ובלבד שלא יעשה שכונה תנא אין שכונה פחות מג' בני אדם:
ח) ומ"ש רבינו ושדות אפי' מקובצות כדגרסי' ואין מוכרים להם במחובר לקרקע כו' משנה שם די"ט ע"ב:
ט) ומ"ש רבינו כדגרסי' אין מוכרין במחובר לקרקע וכו' רי"א מוכר הוא ע"מ לקוץ וכו', הכי תנן במתני' שם בע"ז די"ט אין מוכרים להם במחובר לקרקע אלא משיקוץ דר"י ר"מ אומר מוכר הוא ע"מ, לקוץ ע"כ, וראיתי לברר תחילה הך מתני' במאי קיימא אי בא"י דוקא הוא דאסור במחובר כמו בתים ושדות לרבי יוסי דק"ל כותיה לקמן דכ"א, או אם איירי אפי' בא"י. והנה הרמב"ן ז"ל בחי' לע"ז הק' הך מתני אמתני' דלקמן ותי' ב' תי', התי' הא' הוא דהך מתני' דאין מוכרים במחובר היינו רישא דמתני' דלקמן דפליגי בה ר"מ ורבי יוסי במכירת בתים ושדות וכמו כן נמי פליגי בהך מתני' וכיון דקי"ל הלכה כר' יוסי לקמן דדוקא בא"י הוא דאסור למכור בתים ה"נ קי"ל בהך מתני' דמחובר לקרקע דוקא בא"י אסור, אבל בח"ל מותר. והתי' הב' הוא דאפי' דקי"ל כר"י לקמן מ"מ שאני הכא דכיון דאפשר למכור הפירות קצוצים משו"ה אסור אפי' בח"ל למכור במחובר, ובהא אפי' ר"י מודה את"ד יע"ש, וכדברי הרמב"ן ז"ל אלו כתב הר"ן ז"ל בהלכות עלה דהך מתני' כתב לשני השי' אכן סיים שם דהפי' הראשון הוא יותר נכון דהיינו מה שפי' דכמחלוקת בבתים ושדות כך מחלוקת במחובר לקרקע יע"ש, ומיהו בדברי הרמב"ן ז"ל ליכא הכרח כדעתו דהביא ב' הפי' בלשון ואפשר לומר, ואפי' למ"ש הרב יד מלאכי ז"ל בכללי הפוסקים דפי' ב' הוא עיקר היינו היכא שכתב הפי' הא' בשם י"א והפי' הב' בסתם, וכן להיפך הוי הפי' הא' עיקר מיהו הכא שכתב לב' הפי' בלשון ואפשר לומר ש"מ שלא בא להכריע ואדרבא נ"ל לומר דס"ל כפי' הא' שפי' דסתים רישא ומפרש סיפא, מדכתב אח"כ ואפשר לומר נמי וכו' ואם היה דעתו לפסוק כתי' הב' הו"ל לומר ועוד י"ל, או לפחות ועוד נ"ל, ומדכתב בזה הלשון דאפשר לומר נמי וכו' אדרבא נראה שדעתו, הוא כתי' א' אלא דהא נמי א"ל. כן היה נ"ל לענ"ד דעת הרמב"ן אלא שראיתי להרא"ש והטור ז"ל שהביאו דברי הרמב"ן ז"ל בפשוט דס"ל דאפי' בח"ל אסור במחובר לקרקע, ועכ"ל שהיה בידם שיטת הרמב"ן ז"ל וש"מ דתפסו בפשוט בדבריו שדעתו כתי' הב' מדהביאו לבסוף, ולא ידעתי לענ"ד מי דחקם לזה דכל שכתב ב' התי' בסתם ולא הכריע עדיין אין הכרח בדבריו, וממה שהביא לבסוף התי' הב' נמי אין להכריע כיון דהביאו בלשון אפשר נמי כוונתו לומר דהא נמי אפשר לומר ולאו למימרא שכן הוא האמת, דאם איתא דהכי ס"ל לא הו"ל למיכתב בלשון אפשר. ומיהו מבואר שדעת הרא"ש והטור והר"ן ז"ל דפי' דהך מתני' היינו בא"י אליבא דרבי יוסי דקי"ל כותיה, וכן כתב בהדיא הריטב"א ז"ל בחי' לע"ז יע"ש, וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל פ"י מה' ע"ז מדהביא דין מחובר לקרקע תכף אחר דין מכירת בתים, וכן כתב הכנה"ג ז"ל ביו"ד סי' קנ"א בתי' ב' יע"ש, אלא דקשיא לי לפי שיטה זאת דהך דמחובר לקרקע איירי בא"י, אבל בח"ל מותר, דלא תהא מחובר לקרקע חמור מקרקע עצמו שהרי שם בע"ז די"ד ע"ב עלה דתנן במתני' ר"מ אומר אף דקל טב חצב ונקלובס הקשו בגמ' דמדקתני דקל טב אסור ש"מ דדקל ביש מותר והא אנן תנן אין מוכרין במחובר לקרקע וכו' ומכח זה אוקמוה למתני' בפירות דקל טב דהיינו פירות תלושים דלא אסרו אלא הטובות יע"ש, ולפי שיטת הרא"ש והר"ן והטור ז"ל מאי קושיא נימא דמתני' איירי אפי' בח"ל ומשום תקרובת ע"ז נגעו בה ולא משום חנייה, ולכך לא אסור אלא דקל טב שהוא מוכן לתקרובת ע"ז משא"כ דקל ביש דלא חזיא לע"ז מותר למכור בח"ל ומתני' דמחובר לקרקע איירי בא"י ומדלא פי' בש"ס הכי ש"מ דפשיט להש"ס דהך דמחובר לקרקע נמי איירי אפי' בח"ל:
ומעין לזה ראיתי להרב הגדול מוהר"ש אלגאזי ז"ל בס' לחם סתרים שדיקדק בקושיית הש"ס וז"ל, ק"ק דמאי קושייא כיון דפלוגתייהו הוי במחובר משום חנייה אבל בתלוש ר"ע מודה דמותר דליכא חנייה, א"כ נימא דדקל טב אסור אפי' בתלוש משום לתא דע"ז עכ"ל, ואחה"מ לא זכיתי להבין כונת דבריו דהלא קושייתו היא מה שתי' בש"ס מאי דקל טב פירות דקל טב וכו' וכונת הש"ס ברורה דבא לתרץ דכאן במתני' לא אסר ר' מאיר כי אם בפירות הטובים והיינו תלושים ומשום לתא דע"ז וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שם בפי' המש' יע"ש וצ"ע:
ומיהו ק"ל למה השמיטו הפוסקים ז"ל הך דינא דדקל טב ודאיירי בפירות דקל טב כדאוקמוה בש"ם, והיותר קשה להרמב"ם ז"ל דבפי' המש' כתב בהדיא דהלכה כר"ע, דאף פירות אלו אסורים, ואילו בחיבורו לא זכר מזה כלל גם הרא"ש ז"ל הביא המשנה כצורתה והשמיט מאי דאוקמוה בש"ס דאיירי בפירות דקל טב, וכן הרי"ף ז"ל הביא המשנה כצורתה וה השמיט מאי דאוקמוה בש"ס. וסבור הייתי לומר דכיון דהם ז"ל ס"ל דהך מתני' דאין מוכרין במחובר איירי בא"י דוקא למאי דקי"ל כרבי יוסי, א"כ ע"כ צ"ל דלא ק"ל להך סוגייא דלעיל גבי דקל טב כקושיין דלעיל שהקשינו דמאי ק"ל לש"ס נימא דמתני' איירי אפי' בח"ל ולפיכך דוקא דקל טב הוא דאסור והיינו במחובר אבל דקל ביש מזבנינן, וא"כ מדהש"ס מקשה בפשוט מהך מתני' ש"מ דס"ל כר"ע דבכל מקום אסור למכור אפי' בח"ל, ולפיכך מקשה שפיר הש"ס דהא לר"מ אפי' בח"ל אפי' דקל ביש לא מזבנינן וא"כ לפי"ז כיון דבש"ס לקמן פסק רבי יאודה דהלכה כרבי יוסי ש"מ דליתא להך סוגייא כלל ומשו"ה השמיטוה, אלא דעדיין קשה למאי דאוקמוה בש"ס דאיירי בפירות דקל וטעמא דאסור היינו משום דרגילים להקריב פירות אלו לע"ז וכמ"ש הר"ב בפי' המש' יע"ש, א"כ אמאי השמיטו דין זה ולזה י"ל נמי דהא לק"מ שהרי כבר כתבתי לעיל שכונת הרמב"ם והטור שכתבו דברים המיוחדים וכו' לעולם וכו' היינו לכלול דכל דבר שרגילים להקריב באיזה זמן שיהיה אותו דבר אסור למכור לעולם, וכבר כתבתי לעיל דלהוכיח זה שביק הרמב"ם חלוקה דתרנגול הלבן ינקט חלוקה דלבונה משים דבזמן הזה אין רגילות בתרנגול כי אם בלבונה וכמ"ש כן בהדיא הריטב"א ז"ל שם בחי' לע"ז ואמטו להכי אפשר דמשו"ה השמיטו הך דדקל טב כיון דעכשיו אין רגילים להקריב פירות אלו:
ומעתה אבא לבאר לך דברי רבינו הגאון ז"ל, ודע שיש חיסור לשון הרבה בדבריו וט"ס נמי נפל בדבריו דמה שכתב אבל השדות והבתים בא"י אין מוכרין כלל וכו' כאן יש חיסור לשון וצ"ל אבל השדות והבתים והמחובר לקרקע בא"י אין מוכרים וכו' וכלל אותם השדות והבתים והמחובר לקרקע יחד בבת אחת להורות דס"ל דכל הני רבוואתא שזכרנו לעיל דס"ל דכמחלוקת בבתים ושדות כך מחלוקת במחובר לקרקע ואנן קי"ל כרבי יוסי שדוקא בא"י הוא דאסור אבל בח"ל מותר ולכך כללינהו כרכא חדא כדי להונות לנו זה. ומ"ש. ובסוריא מוכרין מהם ומשכירים להם לפירות וכו' ט"ס נפל בדבריו וצ"ל כן ובסוריא מוכרים להם בתים ומשכירין להם שדות והיינו נמי כרבי יוסי. ומ"ש ובח"ל מוכרים להם בתים מפוזרים בלבד שלא יהא זה בצד זה היינו דס"ל דמה שאמרו בש"ס א"ר יוסף ובלבד שלא יעשה שכונה קאי אכוליה מילתא דרבי יוסי דהיינו דכל מקום שהתיר מכירה ר"י היינו דוקא מפוזרים ולא בשכונה, וכן כתב הריטב"א ז"ל בהדיא שם בחי' לע"ז דאיסור זה היינו אפי' בח"ל יע"ש, וכן פסק הטור ז"ל בסי' קכ"א יע"ש. ואולם מדברי הרמב"ם ז"ל פ"י מה' ע"ז נראה דס"ל דאיסור שכונה לא הוי אלא בא"י ממ"ש שם וז"ל ומשכירים להם בתים בא"י ובלבד שלא יעשו שכונה משמע שדוקא בא"י הוא דאסיר משום שכונה, וגם ממ"ש אח"כ ומותר למכור להם בתים ושדות בח"ל וכו' בסתם משמע דבח"ל אפי' בשכונה מותר דאל"כ הו"ל לפסוק תחילה דין זה דמכירת בתים ושדות בח"ל ואח"כ הו"ל לפסוק הא דאסור בשכונה, וכמו שכן פסק הטור ז"ל. ומיהו דעת רבינו הגאון ז"ל מבואר דס"ל דאיסור שכונה איתא בין בארץ בין בח"ל וס"ל נמי דכמו דפליגי ר"ע ור"י גבי בתים ושדות כך פליגי גבי מחובר לקרקע והשתא לפי הגירסא שכתבתי דצ"ל כדברי רבינו ז"ל אבל השדות והבתים והמחובר לקרקע וכו' א"ש מ"ש אח"ך כדגרסי' אין מוכרים במחובר לקרקע וכו' אין מוכרים בתים וכו', אבל בלא"ה הוה ק' לי דאיך שייך לומר כדגרסי' אין מוכרים במחובר וכו' כל שלא הזכיר קידם לזה דין זה דמחובר לקרקע כלל, אלא ודאי דחיסור לשון יש בדבריו וצריך לומר כמ"ש. ושוב ראיתי בליקוטי השערים לרבינו ז"ל שכתוב בפי' כן, אבל הבתים והשדות והמחובר לקרקע וכו' יע"ש והנאני. גם אין לתמוה על רבינו ז"ל למה לא פסק סיפא דמתני' אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמר וכו' שהרי כיון דרבינו ז"ל עיקר חיבורו איירי בדיני מקח וממכר ולא בדיני שכירות, ורבינו ס"ל דלמכור לבית דירה מותר כמו שפסק הטור ז"ל ביו"ד סי' קנ"א יע"ש, ואע"ג שנראה מדברי התי' ז"ל שם בסוגיין דאף במכר אסור למכור לבית דירה מדנקטו בלשונם על מה סמכו העולם עתה למכור ולהשכיר לגויים וכו' יע"ש, כבר כתב הכנה"ג ז"ל ביו"ד סי' קנ"א הגב"י דעכ"ל דאשגרת לישן נקטו למכור ולעולם איני אסור כי אם להשכיר וכו' יע"ש באורך וק"ל:
י) ומ"ש רבינו והענין הג' כל מה שהאדם מתיירא וכו' כדגרסי' אין מוכרים להם לא זיין ולא כלי זיין וכו'. שם ברייתא דט"ו ע"ב. ומ"ש וכן ישראל וכו' כדגרסי' אמר רמי בר חמא כדרך שאמרו וכו'. שם בגמ' (בגירסא שלנו הוא רב דימי בר אבא במקום רמי בר חמא) אמר רב דימי בר אבא כדרך שאסור למכור לנכרי כך אסור למכור לישראל ליסטים וה"ד אי דקא קטיל היינו נכרי אלא במשמוטא בעלמא דזימנין דעביד לאצולי נפשות ופי' רש"י דגונב ממון וכשרודפין אחריו מציל את עצמו ע"י הזיין ונמצא זה מאבדו הממון, ופסקוה הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' ע"ז והטור יו"ד סי' קנ"א. וחזה הוית להרב מוהרש"א ז"ל בלחם סתרים שתמה על הרמב"ם דלמה פסק בסתם דאסור למכור לליסטים ישראל והשמיט הא דעביד במשמוטא, ודוחק לומר דהוא סבר דאף דלא קטיל אסור דילמא אזל ומזבין לגוי החשוד להרוג עכ"ל, ואחרי המחי' לא זכיתי להבין דבריו שהרי מבואר בש"ס דמימרא זאת אוקמוה אפי' בישראל דלא קטיל ומטעם משמוטא וא"כ כשפסק סתם דאסור למכור לישראל ליסטים עכ"ל דאיירי אפי' בדלא קטיל, ומה שלא ביאר הטעם הרמב"ם אין זה מן התימא כיון דטעם זה מבואר בש"ס וליכא טעמא אחרינא כי היכי דניטעי ביה, ותו ק' במ"ש דדוחק לומר דהוי הטעם דילמא אזל ומזבן לנכרי החשוד להרוג, ובאמת לא זכיתי להבין דבריו, דאדנימא משום האי טעמא דאין האמת כן נימא דטעמו של הרמב"ם הוא כטעם שנתנו בש"ס וכמ"ש מרן ז"ל בכ"מ שם, ותו דהאי דינא דאסור למכור לישראל החשוד למכיר לגוי כבר פסקו בסמוך, והיא מימרת רב נחמן, והיותר ק' במ"ש דהחשדא הוי למכור לגוי החשוד להרוג, והרי למכור לגוי אינו צריך שיהיה חשוד דכל הגוים חשודים הם, ואפי' שאינו יודע שהם חשודים אסור למכור להם כדגרסי' שם בברייתא ופסקוה הפוס', ואי כוונתו הוא דלמכור לישראל החשוד למכור לגוי בעינן שיהיה גם הגוי חשוד, גם זה ליתא דמבואר בש"ס ובפוסקים דמימרת רב נחמן היא דאסור למכור לישראל החשוד למכור לנכרי אפי' שהגוי אינו חשוד, וכן פסק הרמב"ם שם לדברי רב נחמן בסתם נכרי באופן שכל דברי הרב בזה שגבו ממני וצ"ע. ומיהו לא ידעתי טעמו של רבינו הגאון ז"ל למה השמיט דינו של רב נחמן דאסור למכור לישראל החשוד למכור לנכרי ופסקוה הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והטור ז"ל ורבינו ירוחם ז"ל יע"ש. ובפירושא דליסטים ישראל ראיתי להר"ן ז"ל שם בהלכות שכתב וז"ל ואע"ג שאינו רוצח ידוע כיון שהוא ליסטים עשוי הוא להרוג כדי שלא יתפשוהו ויעמידוהו בדין עכ"ל, והרואה יראה שהבין בכונת הש"ס שאמרו הב"ע במשמוטא דזמנין דעביד לאצולי נפשיה, הכונה הוא דזמנין דהורג כשרודפין אחריו להציל את עצמו כדי שלא יתפשוהו הורג למי שבא כנגדו, וזהו כונת הש"ס במשמוטא לומר דאינו חשוד להרוג אחרים אלא כשרוצה לשמוט עצמו, והרואה יראה שאין במשמעות הש"ס דטעמא הוי משום שהורג אפי' בדרך זה דאם איתא להא הו"ל לש"ס לומר בהדיא דזמנין דהורג לאצולי נפשיה דהא אוקמוה לעולם בדלא קטיל משמע דאין החשדא משום שהורג כי אם שגונב ומציל את עצמו ע"י כלי זיין משו"ה אסור למכור לו, ולפי טעם הר"ן אי לאו דאיכא למיחש שהורג לית לן בה איסורא למכור לו, ומיהו הר"ן ז"ל מבואר דס"ל הכי בפי' הש"ס ואפשר שגם הרמב"ם ז"ל סבר בפי' משמוטא דהיינו שהורג כמ"ש הר"ן ז"ל, ומשו"ה סתם דבריו ולא כתב כמ"ש הטור ז"ל בפי' שאינו הורג וכו' משום דאפשר דס"ל כפי' הר"ן דטעם הש"ס הוי משום שהורג אלא שאינו חשוד על ההריגה אלא דאיכא למיחש דשמא כדי להציל את עצמו יהרוג לרודף אחריו, וכן מרן ז"ל בש"ע נקט כלשון הרמב"ם ועיין להרב שו"ג שתמה על מרן ז"ל כקושיית הרב לחם סתרים על הרמב"ם ולענ"ד לא קשייא כמ"ש ודו"ק:
יא) ומ"ש רבינו וגרסי' אמר רב אדא בר אהבה אין מוכרים עששייות וכו'. שם די"ג ע"א. ומ"ש אבל למכור כל אלו שאמרנו למלכים וכו' כדגרסי' אמר רב אשי וכו'. שם, וכתבו התו' שם בד"ה לפרסאי דמהאי טעמא אנן נמי שרינן השתא למכור לנכרי כלי זיין יע"ש, וכן פסק הטור בהדיא שם בסי' קנ"א, וכן כתב שם בהגהת אשרי וכן הביא בשה"ג ג"כ משם ריא"ז ז"ל, וכן פ' המרדכי ומיהו הרי"ף והרא"ש ז"ל נקטו בסתם כלשון הש"ס, והרמב"ם פי' שמה שמותר למכור הוא לגוים שדרים בשכונת ישראל וכרתו ברית ולעבדי המלך שצריכים להם הכלי זיין כדי להציל אותנו מיד האויבים וכו' יע"ש, והוא מעין למ"ש רבינו ז"ל דמה שמותר למכור הוא למלכים, וראיתי למרן בכ"מ שציין על דברי הרמב"ם דהיא מימרת רב אשי הנז', וכמו כן ציין ג"כ בב"י על דברי הטור ז"ל שהם דברי רב אשי ג"כ הנז' ולכאורה נראה שרב המרחק בין הרמב"ם והטור ז"ל דלהטור ז"ל מותר למכור האידנא לכל הגוים וכדברי התו' ז"ל ולדברי הרמב"ם ז"ל לכאורה משמע דלסתם נכרי אף האידנא לא שרי לן למכור ודוקא לעבדי המלכים וכו' ואולי ס"ל דגם להרמב"ם הוי דינא הכי דמותר למכור אפי' לסתם נכרי ומ"מ לפחות הו"ל למרן ז"ל להזכיר סברת הפוסקים שזכרנו בזה או כר"י או כר"ע.
יב) ומ"ש רבינו והתריסים מותר למכור לכל אדם וכו' שם דט"ו סוף ע"ב ת"ר אין מוכרים להם תריסים וי"א מוכרים להם תריסים מ"ט וכו' ובגמ' די"ו ע"א אר"ן אמר רבא בר אבוה הלכה כיש אומרים. ומ"ש, וכן כל בעלי חיים המזיקים את האדם אין מוכרין כדגרסי' וכו' משנה שם די"ו ע"ב אין מוכרים דובים וארייות וכל דבר שיש בו נזק לרבים וכו' והמתבאר מדברי רבינו ז"ל הוא דכונת מתני' היינו לומר כל דבר שיש בו נזק כבעלי חיים דמייא דדובין וארייות, ולא ראיתי שום אחד מהפוסקים שפי' דבר זה.
ומיהו יש לדקדק על רבינו ז"ל למה פסק ההיא דאמר רבי אמי ובלבד שלא יעשו שכונה גבי מכירת בתים לעיל בס' והו"ל לפסוק הך פיסקא כאן בס' לפי מ"ש התוס' שם דטעם איסור שכונה הוי משום שלא יבא היזק לישראל וכעת אינו רואה שיש טעם אחר.
יג) ומ"ש רבינו הענין הד' מה שאסור למכור לגוי שלא יבא למכור על המצוה כגון בהמה דקה כדגרסי' וכו' שם בע"ז מתני' שם די"ד ע"ב מקום שנהגו למכור בהמה דקה לנכרים מוכרים, מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין ופי' רש"י דמקום שנהגו למכור היינו במקום שאין חשודין על הרביעה ובגמ' מותיב לה למימרא דבמנהגא תלייא מילתא והתנן אין מעמידין בהמה בפונדקאות של נכרים וכו' אמר רב וכו' ורבי אלעזר אמר אפי' במקום שאסרו ליחד התירו למכור מ"ט נכרי חס על בהמתו שלא תיעקר, ואף רב הדר ביה וכו' ופי' רש"י ז"ל בד"ה ור"א דאיסור יחוד לאו במנהגא תליא מילתא דבכל מקום אסור יחוד משום חשש רביעה אבל במכירה ליכא למיחש דנכרי חס על בהמתו שלא תיעקר הלכך במנהגא חלייא מילתא היכא דאחמור עלייהו דלא מזבני אחמור, והיכא דלא אחמור שרי וכו' עכת"ד יע"ש, וכן התו' שם בד"ה מקום וכו' פי' משום חשש רביעה וכן פי' הר"ן ז"ל בהלכות והריטב"א ז"ל בחי' לע"ז יע"ש. וחזה הוית למוהרש"א בל"ס שכתב דבא לאפוקי דלא ניטעי לומר דמקום שגזרו שלא למכור היינו דגזרינן בהמה דקה אטו גסה והיינו דגזרו בדקה שאינה ראוייה למלאכה אטו גסה שראויה למלאכה וכו' יע"ש, והנה משנה זאת מובאה בפסחים ד"ע ע"א ושם פי' רש"י ז"ל דה"ט גזרו דקה אטו גסה ותמהתי להר ב מוהר"ש אלגאזי ז"ל שלא זכר שר את דברי רש"י ז"ל הללו, ובאמת שדברי רש"י הללו קשים להולמם דאמאי שביק הך טעמא דהכא בע"ז ופי' טעם אחר שם בפסחים, ושוב ראיתי שכבר תמה כן על רש"י ור"ע ז"ל הרב שושנים לדוד שם בפסחים יע"ש. ועיין להתיו"ט בפסחים שאחר שהביא פי' ר"ע ז"ל הביא סוגית הש"ס דע"ז ואולי כונתו להק' כקושיין ועיין ש"ך יו"ד סי' קנ"א ולהרב כנה"ג ז"ל שם ביו"ד סי' קנ"א שהק' כן לרש"י ור"ע ז"ל, ומהתימא להרב שושנים לדוד ז"ל שלא זכר שר את דבריהם, ומה שנדחק הרב כנה"ג ז"ל לישב דברי רש"י ז"ל בזה אחרי המחי' הוא דוחק דמ"ש בתי' א' דלא כתב רש"י בע"ז טעם דרביעה כי אם לגבי חלוק דמקום שנהגו למכור הוא דבר פלא דמלבד דממ"ש טעם ההיתר דהוא משום דאין חשודין על הרביעה מינה נשמע דטעם האיסור הוי משום הך חשדא דרביעה ומלבד זה לא ידעתי מה יענה הרב ז"ל למה שפי' רש"י ז"ל שם בגמ' ד"ה ומקום שאסרו ליחד וכו' מיירי במקום שחשודין על הרביעה ולפיכך אסורים למכור וכו' ופי' הוי עלה דהך מתני' וקא מפרש בהדייא על חלוק דמקום שנהגו שלא למכור דהוי משום חשש רביעה, גם מ"ש בתי' ב' דלא כתב רש"י כן כי אם לפי הס"ד אמנם לפי המסקנא דגוי חם על בהמתו הוי כמקום שנהגו איסור ע"כ הוי משום גזירה והיינו גזירה דקה אטו גסה כמו שפי' בפסחים את"ד יע"ש, ואחרי המחי' הרואה יראה בדברי רש"י ז"ל שם בד"ה ור"א וכו' שכונתו הוא לומר דבמקום שהחמירו הוא משום חשש רביעה דהיינו דאיכא מקומות שהחמירו על עצמן ולא רצו לסמוך על חזקה זו דגוי חס על בהמתו וכמ"ש הריטב"א ז"ל בחי' לע"ז יע"ש או משום דגזרינן מכירה אטו יחיד, דביחוד לכ"ע אסור משום חשש רביעה וכמ"ש הר"ן ז"ל בהלכות לטעם זה יע"ש, אך שנאמר שהטעם הוי משום גזירה דקה אטו גסה ומשום מלאכה זה לא ידעתי היכי משמע מדברי רש"י דע"ז, וכן הכריח הרב שושנים לדוד ז"ל מדברי רש"י הנז' יע"ש, ועיקר קושייא זאת לרש"י והתו' היא מוהריב"ל ז"ל וכמו שהביא הרב כנה"ג ז"ל ועיין למוהרש"א ז"ל בלחם סתרים שנדחק ליישב בדרך אחר ולא ידעתי מאי דוחקיה לאוקמי דמקום שנהגו שלא למכור היינו משום דגזרו אטו יחוד וכמ"ש הר"ן ז"ל ולעולם דיחוד אסור בכל מקים או כמ"ש הריטב"א ז"ל וכעת צריך ישוב לכל זה. ומ"מ דעת רבינו הגאון ז"ל נראה דקאי אפי' כתו' ורש"י והר"ן והריטב"א בע"ז דהוי משום חשש רביעה, וצ"ל דמ"ש שלא יבא למכור על המצווה קאי על הגוי דמצווה לרביעה:
יד) ומ"ש רבינו ובבהמה גסה גרסי' ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה וכו' משנה שם בע"ז ובגמ' דט"ו ע"א איתא מ"ט נהי דלרביעה לא חיישינן מעביד ביה מלאכה חיישינן וניעביד כיון דזבנה קניה גזירה משום שאלה ומשום שכירות שאלה קנייה אגרה קנייה, אלא למר רמי בריה דרב ייבא גזירה משום נסייוני והדר פריך דשכירות לא קנייא ומסיק דשכירות לא קנייא וגזירה משום שכירות ומשום שאלה ומשום נסייוני. ודע דבדברי רבינו ז"ל יש חיסור לשון וכן צ"ל מ"ט גזירה משום שאלה ושכירות ומשום נסיוני וכדיליף בש"ס וכן הוא בהדייא בליקוטיו יע"ש ורגע אדבר מאי דקשייא לי בהך סוגייא במ"ש גזירה משום שאלה ושכירות שהרי לפי מאי דאוקי הש"ס לעיל דר"א ס"ל דטעמא דמתני' דקתני מנהגא היינו משום דקאי במכירה ואיכא לטעמא דגוי חם על בהמתו משא"כ בבהמת ישראל דחשידי על הרביעה לכך תני לגבי יחוד איסורא וא"כ קשה לפי"ז איך אפשר למיחש לשאלה ושכירות ומשום שביתה דמעיקרא אסור לאושולי ולאגורי בהמת ישראל לגוי משום איסור יחוד דרביעה, ואין לומר דהש"ס עדיפא מינה קאמר ולעולם דס"ל להש"ס דאסור להשאיל ולהשכיר בהמת ישראל לגוי משום חשש רביעה, דהרי מקשה הש"ס דשאלה קנייא ושכירות קנייא ומאי קושיא נימא דאפי' דשכירות קנייא מ"מ לא מהני האי טעמא אלא לענין איסור שביתה משא"כ לענין חשש רביעה הרי עכ"פ בהמת ישראל היא ואיכא למיחש לרביעה ואם במעמיד בהמה בפונדקאות אסור משום יחוד אע"ג דאיכא למימר דמירתת הגוי או דאיכא בהמות של גוים אחרים ואפ"ה אסרו דלחשש רביעה לא אמרי' מירתת לגבי בהמת ישראל וכמ"ש הריטב"א ז"ל בחידושיו לע"ז כ"ש לגבי שאלה ושכירות דאיתא לה לבהמת ישראל גביה ברווחא דודאי דאיכא למיחש לרביעה, והיותר קשה להרז"א ז"ל בהלכות שהתיר בהדייא להשאיל ולהשכיר ביום ה' ליכא איסור שביתה יע"ש, וגם הרמב"ן ז"ל במלחמותיו שם לא חלק עליו ג"כ אלא מטעם שביתה דאסור מכ"ש דמכירה יע"ש והרי מעיקרא לא ידענא איך מותר להשאיל ולהשכיר כיון דאיכא למיחש לרביעה וכעת צ"ע:
טו) ומ"ש רבינו אבל ע"י סרסור מותר למכור להן דרב אחא שרא לזבוני וכו שם בגמ' רב אחא שרא לזבוני חמרא אידא דספסירא אי משום נסייוני הא לא ידעה לקליה וכו' ואי משום שאלה ושכירות כיון דלאו דידיה היא לא מושיל ולא מוגר ועוד משום דלא ניגלי ביה מומא. והנה בפי' ספסירא כתב רש"י ז"ל דהיינו סרסור וכ"כ הרמב"ם פ"ך מה' שבת ואולם הטור ז"ל במ"ד סי' קנ"א כתב דספסירא היינו תגר הקונה ומוכר מיד אבל ע"י סרסור דעלמא לא, ומרן ז"ל בב"י כתב דמשו"ה דייק הטור ז"ל למינקט ספסירא ולא נקט סרסירא, אבל רש"י פי' ספסירא סרסור וכ"כ הרמב"ם פ"ך מ"ה שבת עכ"ל. וסבור הייתי לומר דגם הרמב"ם ז"ל דנקט סרסור דהיינו ספסירא שהרי בב"מ דמ"ב גבי ההיא עובדא דאפוטרופא דזבן תורא דיתמי מוקי לה הש"ס בספסירא, והרמב"ם ז"ל פי"ג מה' מכירה פסק להא דספסירא ונקט לה בלשון סרסור כמ"ש שם היה המוכר סרסור וכו'. ושוב ראיתי להפרישה ביו"ד סי' קנ"א שדייק מלשון הרמב"ם שם בה' מכירה שכתב היה סרסור שקונה ומוכר וכו' והיינו ספסירא, משא"כ כאן בה' שבת שכתב סרסור סתם היינו דעלמא כמו שפי' רש"י ז"ל. ושיו ראיתי להרמב"ם ז"ל בפי' המש' בפסחים פ' מקום שנהגו עלה דהך מתני' שכתב להא דרב אחא שרא לזבוני ע"י ספסירא ופי' בהדייא דאיירי בסרסור דעלמא שהבהמה אינו שלו אלא מהמוכר ולכך לא מצי משאיל ומשכיר וכו' יע"ש. ועיין להרב ב"ח ז"ל שכתב דמרן בש"ע נמשך אחר לשון הרמב"ם ז"ל יע"ש וכ"נ מסתמות דברי הש"ך ז"ל דס"ל דאפי' ע"י סרסור דעלמא מותר, והרב שו"ג נתן טעם לדברי מרן ז"ל בש"ע, והוא ממש כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המש' דפסחים הנז' ותמהני עליו שלא זכר את דבריו, וגם לא זכר ממ"ש מרן ז"ל בב"י בזה כלל ודעת רבינו הגאון ז"ל נראה ברור דס"ל כפי' רש"י והרמב"ם ז"ל שהרי כאן סתם וכתב, אבל ע"י סרסור מותר משמע אפי' ע"י סרסור. דעלמא מותר, ואילו בשער מ"ט לגבי ההיא עובדא דפרק המפקיד כתב בהדייא סרסור שקונה ומוכר, והיינו ההכרח ממש שעשה הפרישה ביו"ד לדעת הרמב"ם ז"ל והוא אמת ויציב. וא"כ כיון שרבינו ז"ל ורש"י והרמב"ם ור"ע ז"ל בפי' המש' והר"ן בהלכות ס"ל להתיר אפי' ע"י סרסור דעלמא נראה דיש לסמוך עליהם, וכ"נ דעת מרן בש"ע והש"ך ז"ל שם והשו"ג ז"ל.
טז) ומ"ש רבינו אבל אם כמדומה לו שהגוי הזה אינו לוקח אותה אלא לשוחטה וכו' כדגרסי' שם בגמ' רב הונא זבן פרה לנכרי א"ל רב חסדא מ"ט עבד מר הכי א"ל אימור לשחיטה זבנה ומנה תימרא וכו', אלא אמר רב אשי כל היכא דאיכא למיתלי תלינן ואע"ג דמצווה וכל היכא דליכא למיתלי לא תלינן אע"ג דאינו מצוה ע"כ ופי' רש"י ז"ל אימור לשחיטה זבנה ותלינן לקולא ומתניתין בבהמה טמאה ואפי' בסתמא אי נמי בטהורה וכמפרש לה נכרי דלקייומיה קאי עכ"ל ולפי זה מוכרח דמותר למכור פרה לנכרי בסתם כל שלא פי' הנכרי דבעי לקייומיה לה אנן מסתמא תלינן דבעי לה לשוחטה, והתוס' שם בד"ה אימור לשחיטה זבנה הביאו הך פי' הקו"נ וכתבו שר"ת ז"ל ג"כ נראה לו לפרש כפי', והקשו שם התו' על זה דלקמן כי בעי שיר של פטם מהו משמע הא שאר שוורים אסירי, ותי' בשם ר"ת ז"ל דכי בעי הש"ס שור של פטם לאו מפוטם הוא עדיין אלא עומד להתפטם ולכך שואל כי שמא יש לאסור בו יותר משאר שוורים, דאדמשהו ליה לפטמו ממליך ועביד ביה מלאכה. ועוד תי' בשם ר"י ז"ל דלעולם שאר שוורים מותרים ודוקא בשור פטם ס"ד לאסור משום דכי משהי ליה עביד מלאכה על חד תרין וכו'. והרא"ש ז"ל שם בפסקיו הביא פי' ר"ת ז"ל ואח"ך הביא דברי רבינו הגאון ז"ל שכתב אם נראה לו שהנכרי רוצה לשופטה וכו', ואח"ך הביא דברי הרמב"ן ז"ל דמוקי להא דרב הונא שמכרה לטבח ולכך מותר יע"ש, נמצא מבואר מדברי הרא"ש ז"ל דג' סברות בדבר, הסברא הא' היא ס' רש"י ור"י ור"ת ז"ל דס"ל דלעולם מותר למכור בהמה גסה טהורה לנכרי דסתמא תלינן לשחיטה והסברא השנית היא ס' רבינו הגאון ז"ל דס"ל דעכ"פ בענין שיהיה נראה לו למוכר דלשחיטה בעי לה, אבל מן הסתם אסור, ולדעת הרמב"ן אסור לכל אדם ודוקא לטבח הוא שהתירו, וכן הביא בקיצור שם הטור בנו ז"ל בקיצור פי' הרא"ש ז"ל ובטור יו"ד סי' קנ"א יע"ש, ואולם לדעת הרמב"ם ז"ל אסור למכור בסתם אפי' לאדם שרוצה אותה לשוחטה, אלא א"כ שוחט אותה בפניו כמו שפ' בפ"ך מה' שבת ה"ד יע"ש, וכבר זכר את דבריו מרן ז"ל בב"י יע"ש והר"ן ז"ל בהלכות כתב דר"מ ור"י דפליגי בע"מ לשחוט ושוחט איירו בסתם אינשי דעלמא ורב הונא מיירי במוכר לטבח, וכשיטת הרמב"ן ז"ל יע"ש, ולדעת הרמב"ם צ"ל דס"ל דלא קי"ל כרב הונא לגבי פרה למכור לנכרי ואפשר שטעמו הוא משום דאיכא תרתי לריעותא חדא משום חשש רביעה וחדא משום שאלה ושכירות ונסיוני ומ"ש הרב המגיד ז"ל דמהך דרב הונא היא ראייה למה שפסק הרמב"ם ז"ל כר"י, אחרי המחי' לא ידעתי כונתו, ואף שראיתי להרב קהילת יעקב למורינו הרב כמוהר"י אלבעלי ז"ל שכתב דע"כ צ"ל דס"ל לה"ה דהא דרב הונא איירי במפרש, מ"מ אחרי המחי' גם זה לא ניתן ליאמר דמלבד ההכרח שעשה הרב ז"ל עוד בה דע"כ לומר דגם ר"מ ור"י פליגי במפרש דמר אמר ע"מ לשחוט ומר אמר שחוטה ש"מ דאפי' ר"י מודה דברוצה בפי' לשחוט מיירי, וא"כ הא דרב הונא אתי דלא כמאן, ובשלמא לדעת הר"ן ז"ל ודעימיה דמחלק בין סתם אינשי לטבח ניחא, אבל לדעת הרמב"ם שלא חילק בכך ע"כ דס"ל דלא קי"ל כרב הונא, והיינו על דרך שכתב הרב קהילת יעקב ז"ל שם אח"ך יע"ש באורך, ומהתימא על הרב לח"מ ז"ל שם בה' שבת שהביא דברי ה"ה ז"ל אלו ולא נרגש מכל זה. וחזה הוית להרב כנה"ג ביו"ד סי' קנ"א הגה"ט שהביא מ"ש רי"ו ז"ל נתיב טו"ב ח"ו ועוד פשוט וכו', וכתב הרב ז"ל דמ"ש רי"ו ז"ל וי"א כי הכל תלינן לשחיטה איני יודע מי שנאה, דר' בעה"ט לא הביא כי אם סברת רש"י ורב האי והרמב"ן ז"ל עכ"ל ואחרי ניו"ר תמהני עליו דהלא הך חלוקה היא סברת ר"י ור"ת בשם פי' הקו"נ ואדרבא דברי רשב"ם בשם רש"י ז"ל נדחה קרו לה שם התו' כאשר יבא הדבר מבואר בדבריהם שם ד"ה אימור יע"ש, ואדרבה החלוקה הא' שהביא שם ניו"ו ז"ל וז"ל, ועוד פשוט והא דאמרי' אין מוכרין בהמה גסה בטמאה או בטהורה ורוצה לקיימה דאי לשחיטה מותר וכו' עכ"ל, ומשמע מדבריו דאיירי במפרש לשחיטה, הנה חלוקה זו לא ידעתי מי שנאה דלרש"י והתוס' ז"ל אפי' בסתמא תלינן דלשחיטה זבנה, וא"כ מאי האי שכתב דאי לשחיטה מותר דאם בא לרמוז סברת רש"י והתו' ז"ל הא אינהו ס"ל דאפי' בסתמא תלינן לשחיטה ואם נאמר דבא לרמוז סברת הרמב"ם ז"ל הרי לדעת הרמב"ם לא סגי במפרש לבד דבהדייא פסק ושוחט אותה בפניו ש"מ דאפי' במפרש לשחיטה אסור למכור לו אם לא ששוחט אותה בפניו. ולולי דמסתפינא הוה אמינא דט"ס נפל וצ"ל דאי בסתמא מותר במקום דאי לשחיטה, ואל תשיבני שהרי כתב אח"ך וי"א כי הכל תלינן לשחיטה דהיינו נמי החלוקה הא' דהתם בא לרמוז סברת ר"י ור"ת ז"ל דפליגי על רשב"ם ז"ל שחילק בין פרה לשור ור"י ור"ת חלקו עליו וס"ל דבין פרה ובין שור הכל תלינן לשחיטה, וזהו שכתב אחר שהביא סברת רשב"ם כתב וי"א כי הכל דהיינו בין פרה ובין שוורים תלינן לשחיטה, והיינו סברת ר"י ור"ת ז"ל וכאמור וזה פשוט.
יז) ומ"ש רבינו ותורת החייה בין דקה בין גסה וכו' שם בגמ' דט"ו ע"ב כשם שאין מוכרים בהמה גסה לגוי כך אין מוכרין חיה גסה ואף במקום שמוכרין בהמה דקה חיה גסה אין מוכרין, כך היא גירסתינו, וכן היא גירסת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ז"ל, ומעתה מ"ש רבינו הגאון ז"ל דבין חיה דקה אין מוכרין לא ידעתי מאין הוציא דין זה, וכן הכריח הריטב"א בחי' לע"ז דבחיה דקה ליכא למ"ד דחמיר טפי מבהמה דקה וכו' יע"ש אמנם ראיתי בתוספתא פ"ב דע"ז שכתוב בה כגירסת רבינו ז"ל, וז"ל ואף במקום שמוכרין בהמה דקה חיה דקה אין מוכרין וכו', והגם שהריטב"א ז"ל הכריח מתוך סוגיית הש"ס דהגירסא הנכונה היא חיה גסה כגירסתנו בש"ס וכבר הביא את דבריו הרב חסדי דוד ז"ל שם בפי' על התוספתא, הנה אפשר שרבינו ז"ל ס"ל דכונת הש"ס הוא דאה"ן דמשום מלאכה לא אסרינן חיה דקה, אבל משום חשש רביעה איכא היפך מ"ש הריטב"א ז"ל והוא דוחק גדול, ואפשר דט"ס נפל ג"כ בדברי רבינו ז"ל כמו שנפל בתוספתא, וכן צ"ל ותורת החיה בין דקה בין גסה כתורת הבהמה ולא גרסי' כתורת בהמה גסה, וכן מה שהביא אח"ך דגרסי' וכשם וכו', כן צ"ל ואף במקום שמוכרין בהמה דקה חיה גסה אין מוכרין וכו' ואולם גם בליקוטי השערים לרבינו ז"ל כתוב חיה דקה יע"ש.