אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק ד קונטרס זכרון אליהו › שער טז

שות תעלומות לב חלק ד· רבי אליהו בכור חזן

קונטרס זכרון אליהו · שער טז

שער יב

א) מ"ש רבינו סתירת מעשה המקח וכו' הדרך הא' וכו' כדגרסי' איבעיא להו זבין ולא אצטריכו ליה זוזי וכו', הכי איתא בכתובות דצ"ז, איבעייא להו זבין ולא אצטריכו ליה זוזי מאי הדרי זביני או לא, ת"ש דההוא גברא דזבין ארעא לרב פפא למיזבן ליה תורי לסוף לא אצטריכו ליה ואהדריה ר"פ לארעיה וכו', ת"ש דההוא בצורתא דהוה בנהרדעא זבנינהו כ"ע לאפדנייהו לסוף אתו חיטי אמר להו רב נחמן דינא הוא דהדרי אפדני למריהו התם נמי זביני בטעות הוא דאגלאי מילתא דארבא בעקילי הוה קיימא אי הכי היינו דאמר ליה רמי בר שמואל לרב נחמן, א"כ נמצאת מכשילן לע"ל, א"ל אטו כל יומא בצורתא שכיחא, א"ל אין בצורתא בנהרדעא משכח שכיחא והלכתא זבן ולא אצטריכו זוזי הדרי זביני ע"כ. ודע דהרבה פי' נאמרו בסוגייא זאת, וכדי לבאר דעת רבינו הגאון ז"ל צריך אני להזכיר כל הפירושים הנאמרים בשמועה זאת ואח"כ אבא לבאר דברי רבינו ז"ל:

והנה מדברי רש"י ז"ל נראה דבהך דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי היינו אפי' שלא גילה דעתו בשעת המכר כל שגילה דעתו מקודם סגי וכן הבין, בדעתו הריטב"א ז"ל, ועיין ש"מ והתו' ז"ל שם, והרא"ש ז"ל שם בפסקיו חלקו עליו וכתבו דבעינן גילוי דעת גם בעת המכר דאם לא גילה דעתו בשעת המכר הוו דברים שבלב דלא הוו דברים, והמקח קיים, אפי' שגילה דעתו מקודם יע"ש, וכן פסקו הרמב"ם ז"ל פי"א מה' מכירה והטור ז"ל ח"מ סי' ר"ז וכן נראה שהוא דעת הרי"ף ז"ל שם בהלכות אע"ג שבאו דבריו קצת סתומים שלא ביאר בהדייא דבעינן שיגלה דעתו בשעת המכירה כי אם שכתב וז"ל והוא דגלי אדעתיה וכו', ואפשר היה להבין בדבריו דסגי אי גלי דעתיה אפי' מקודם, וההיא דקדושין דההוא. גברא דזבין נכסיו אדעתא דא"י דקי"ל דהמקח קיים משום דלא גלי דעתי' והוו דברים שבלב אפשר היה נמי לפרש דמיירי שלא גילה דעתו כלל אלא דלפי האמת נראה יותר שכונת הרי"ף ז"ל היינו דבעינן גילוי דעת בעת המכירה כמו שביאר הר"ן ז"ל דעתו יע"ש, וכן נראה להכריח דהא ע"כ ההיא דזבין אדעתא למיסק לא"י, ע"כ איירי כשגילה דעתו מקודם דאלת"ה מי מהימן עכשיו לומר הכי ולחזור מן המכר, וכן ראיתי בהגמ' שם בפי"א מה' מכירה שהכריחו כן, וכ"כ הרשב"א ז"ל בחי' לקדושין והר"ן ז"ל שם בהלכות יע"ש, וא"כ אי אפי' דגלי דעתיה מקודם אמרי' דלא סגי והוו דברים שבלב, וא"כ מינה נשמע דהא קי"ל זבין ולא אצטריכו ליה זוזי ע"כ מיירי כשגילה דעתו דוקא בשעת מעשה דאי מקודם מעשה הא קי"ל דהוו דברים שבלב אשר מכח הכרח זה יש לדקדק על סברת רש"י ז"ל דס"ל דבגילוי דעתו מקודם סגי דקשה לדידיה ההיא דקדושין במאי אוקמא, דאי אוקמא בשהיה שם גילוי דעת מקודם הרי לדידיה הדרא זביני ובש"ס אמרו דלא הדרא והמקח קיים יע"ש, אמנם לדעת התו' והרא"ש והרי"ף והרמב"ם והטור ז"ל א"ש כמ"ש ודו"ק. ודעת רבינו הגאון ז"ל מבואר דבעינן גילוי דעת בשעת המכירה כסברת התו' והרא"ש ז"ל ושאר הפוסקים, וכמ"ש בהדייא הדרך הא' שהמוכר יכול לחזור כגון שבשעת המכירה אמר בפני עדים וכו',, וכן פסק רי"ו ז"ל ס' משרים נתיב ט' ח"א יע"ש וראיתי למרן ז"ל שם בב"י שתמה על הרא"ש ז"ל דבתשו' כלל פ"א כתב דהך דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי אפי' גילוי לא בעי והדרא זביני דומיא דשטר מכרחת, וההיא אומדנא דר"ש בן מנסייא וכיוצא, ואלו בפסקיו שם בכתובות כתב דהך דזבין ולא אצטריך לזוזי בעינן גילוי דעת בשעת מעשה והצ"ע יע"ש, והרב ב"ח ז"ל שם בסי' ר"ז הביא דברי מרן ז"ל אלו וכתב ליישב דברי הרא"ש ז"ל דבתשו' נקט כדברי רש"י ז"ל דס"ל דאפי גילוי דעת לא בעינן, אמנם בפסקיו הדר ביה ותפס לעיקר כסברת התו' דבעינן גילוי דעת בשעת המכירה, והכי נקטינן דלעולם דברי הרא"ש בפסקו הם עיקר להלכה את"ד יע"ש, ומרן החבי"ב ז"ל שם בכנה"ג סי' ר"ז בהגב"י הביא דברי הרב ב"ח אלו כסתם משנה יע"ש, ואחרי המחי' אנכי בער. ולא אדע דמעיקרא על הראשון שהוא ז"ל אנו מצטערים דאיך אפשר דס"ל הכי מאחר שכל הראשונים ורבינו הגאון ז"ל ס"ל דבעינן גילוי דעת בשעת מעשה והם באו לומר דגם הרא"ש ז"ל בתשו' קאי בסברא זאת, והוא פלא שיחלוק על הגאונים מבלי שיזכיר את שמם וגם מבלי שיביא ראיה לדבריו. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר שגם דעת רש"י ז"ל במ"ש בכתובות וז"ל ואנו יודעים שמכר בשביל כך היינו שבא לומר שאנו יודעים כונתו ע"י שפי' דבריו בשעת המכירה וכמו שכן כתב מפורש בהדיה בקדושין דמ"ט ע"ב בד"ה, ובעידנא וכו' דמיירי בדלא פירש דאי בדפריש בשעת מכירה הרי שגם רש"י ביאר דעתו שם בקדושין דבעינן גילוי דעת בשעת מעשה, ואף שהב"ח נרגש מזה ודחה אותו כלאחר יד שכתב לחלק בין הך דכתובות לההיא דקדושין, הנה לע"ד מלבד שדבריו דחוקים עוד בה שהרי כל הראשונים שהכריחו דבעינן גילוי דעת בשעת מעשה עיקר הכרחם הוא מהא דזבין אדעתא למיסק לא"י ולדברי הב"ח ז"ל אין משם ראיה, ועוד דמי הכריחו לפרש כן בדעת רש"י ז"ל ולהשוותו חולק עם כל הראשונים ז"ל דאע"ג דבכתובות באו דברי רש"י בסתם, מ"מ אפשר לפרשם ג"כ כמ"ש בקדושין בפי' דבעינן גילוי דעת בשעת מעשה, וילמוד סתום מן המפורש ולא לאוקומי במחלוקת עם כל הראשונים דאפושי פלוגתא לא מפשינן זה כלל גדול בתורה, ובר מן דין תמהני עליו דאישתמיט מיניה דגם בפסקיו כתב הרא"ש ז"ל כמ"ש בכלל פ"א בתשו' עיין בדבריו פ' מי שאחזו שכ"כ בהדיא, וא"כ נמצאו דברי הרא"ש בפסקיו סותרים זה לזה, ועוד אישתמיט מיניה דברי הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ל"ד שכתב שם בהדיא כמ"ש בפסקיו בכתובות דגם בהך דזבין ולא אצטרך לזוזי בעינן גילוי דעת בשעת מעשה, ונמצא דברי הרא"ש זל בתשו' סותרים זל"ז:

ולולי שדוחק גדול הוא לומר דט"ס נפל בדברי הרא"ש ז"ל, הייתי אומר דטעה המעתיק דבריו בפ' מי שאחזו ובתשו' כלל פ"א, ואגב ריהטא העתיק הך דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי גבי אומדנא דמוכח שהם הדברים דלא בעינן גילוי דעת כלל, ואחר האמת הוא דמקום ההלכה זאת הוה במקום הנך דמתני לן דבעינן גילוי דעת בשעת המכר, אלא הדוחק גדול הוא לומר דנפל טעות בשני מקומות ותו ק"ל בעיקר תירוצא של הרב ז"ל דאי אפשר בעולם לענ"ד לאוקמי דברי הרא"ש אלו דפ' מי שאחזו ובתשו' כלל פ"א דקאי בשיטת רש"י ז"ל שהרי עכ"פ מבואר הוא כעת דעכ"פ בעינן שיהיה שם גילוי דעת אלא דלא איכפת לן אי גלי בתחי' ואולי הרא"ש ז"ל כלל הא דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי בהדי אינך דלא בעינן גילוי דעת כלל לא בתחי' ולא בסוף דהיינו שטר מכרחת, ואומדנא דר"ש בן מנסייא ונדרי זירוזין ושגגות וסבלונות, וכיוצא דבכל אלו קי"ל בפשוט דחוזר אפי' דאין שם גילוי דעת, וא"כ קשה דגם לדבריו הרי עכ"פ לא שייך למתנייא הך דזבין בהדי הנך כי ע"כ דברי הב"ח ז"ל צ"ע אצלי, ומהתימא על הרב כנה"ג ז"ל דלא זכר שר דברי הרא"ש בפ' מי שאחזו ודברי הרא"ש בתשו' כלל ל"ד:

ולעיקר הקושייא של מרן ז"ל על הרא"ש ז"ל והיה בהני"ח דאין כאן ט"ס נלע"ד לפרש דבריו עפ"י מה שראיתי להריטב"א ז"ל בחי' לכתובות והביא דבריו ג"כ הרב ז"ל בש"מ לכתובות שכתב דלפי' רש"י ז"ל קשה פיסקא דש"ס דפסיק ותני דהלכתא בסתם זבין ולא אצטריך לזוזי דהדרא זביני מאחר דדחי הש"ס ואוקומי להא דרב נחמן דאיירי בארבא בעקולי דהוה מכירה בטעות וחוזר, וניחא ליה להריטב"א ז"ל לישב דעת רש"י ז"ל דאה"ן דרב נחמן אמרה למילתיה במקום דלא הוי טעמא משום דלא אצטריך לזוזי כי אם מטעמא דהוי מכירה בטעות וחוזר, והש"ס הסכימו דבלאו הכי הדרא זביני עכ"ל יע"ש. והרי פשוט הוא דהך דחוזר בארבא בעקולי נמי משום דהוי מכירה בטעות ה"ט נמי משום דלא אצטריך לזוזי, וא"כ נמצא דמשכחת לה בהך דינא דזבין ולא אצטריך לזוזי בשני פנים האחד כשהענין הוא כהך דארבא בעקולי דהוי מכירה בטעות דאילו היו יודעים כך ודאי דלא היו מוכרים וזו היא אומדנא דמוכח, ובאופן זה פשוט הוא דאפי' גילוי דעת כלל לא בעי דכ"ע מעידים על כך, והאופן השני הוא כפסק הש"ס דהיינו אם אחד מכר קרקע כדי לקנות דבר אחר בהא ודאי דצריך עכ"פ גילוי דעת או בתחילה לפחות או בשעת מעשה, וא"כ לפי זה אפשר לומר דמאי דכלל הרא"ש ז"ל בפ' מי שאחזו ובכלל פ"א בתשו' הך דזבין עם הנך דלא בעינן גילוי דעת כלל דטעמייהו הוי משום אומדנא דמוכח היינו בכה"ג דזבין וכבר היתה המכירה בטעות כהך דארבא בעקולי דבכי האי אין אנו צריכים לגילוי דעת משום דאיכא אומדנא דמוכח דכ"ע ידעי שמה שמכר זה משום שלא היה יודע שהספינה היתה על שפת הים, והרי מבלי גילוי דעתו של זה כ"ע מעידים על כך דהא כ"ע זבינינהו לאפדניהו כדאיתא בש"ס, אמנם בשאר זביני דליכא גילוי דעת לעולם מפני מה מכר זה בהא ודאי דבעינן גילוי דעת ובמקום דבעינן גילוי דעת המוכר בזה ס"ל להרא"ש ז"ל ודאי כס' התו' ז"ל דבעינן שיגלה דעתו בשעת המכר ולא סגי במה שגילה דעתו מקודם, זה נ"ל לישב דברי הרא"ש ז"ל, ועיין להנמק"י ז"ל בחי' לכתובות שפי' בפשוט בהך דזבין דמשכחת לה בשני אופנים או שהוא דבר מפורסם לכל ובכה"ג לא בעינן גילוי דעת כלל, או שאין הדבר מפורסם כ"כ בהא בעי' שיגלה דעתו ושיהיה הגילוי דעת בשעת מעשה יע"ש. ושוב חזה הוית להרב זקן שמואל ז"ל בביאורו על הטור ז"ל שזכר קושיית, מרן ז"ל על הרא"ש ז"ל וזכר דברי הרא"ש דפ' מי שאחזו, והקשה עוד על הרא"ש ז"ל בדבריו אלו דקא מדמה הרא"ש הא דזבין ולא אצטריך לזוזי לשטר מכרחת וכדומה דלא בעינן גילוי דעת, וע"ז הקשה הרב הנז' דאיך הבין הרא"ש ז"ל בהך סוגיא דכתובות דמיירי בדלא גלי דעתיה יחי משום דמיירי שם סתם גם ההיא דפ"ב דקדושין בההוא גברא דזבין נכסיו אדעתא למיסק לא"י:

מיירי שם בסתם ועכ"ז כתב הרא"ש ז"ל וכל הפוסקים דמיירי דבגילה דעתו וכו' את"ד יע"ש, שהניחו בצ"ע, ואחרי המחי' לא ידעתי אמאי ק"ל קושיא זאת על הרא"ש ז"ל ולא ק"ל על רש"י ז"ל דמוכח מדבריו בכתובות דס"ל דלא בעי גילוי דעת בעת המכר, וכמו שהכריח כן הרב ב"ח ז"ל ואילו שם בקדושין אע"ג דהתם נמי איירי בסתם אפי"ה פי' רש"י דמיירי במגלה דעתו בעת המכר ואמאי הכא והתם איירי הש"ס בסתם, ואולי ס"ל להרב הנז' כמ"ש אנן יד עניי דגם דברי רש"י ז"ל בקידושין איירי בשגילה דעתו בעת המכר כדמוכח מדבריו בקידושין ולכך אינו מקשה על רש"י ז"ל ודו"ק.

ועיין בתוס' רי"ד ז"ל בקידושין דמ"ט, ועיין להרב פמ"א ז"ל ח"א סי' א' יע"ש ודו"ק, ועיין למוהר"ם שלטון בס' בני משה סי' ז'.

ב) ומ"ש רבינו אבל אם לא פי' בפי' ולא אמר לשם כך וכך אני מוכר וכו' כדגרסי' ההוא גברא דזבין וכו', בקידושין דמ"ט ע"ב ההוא גברא דזבין נכסיו אדעתא למיסק לא"י ובעידנא דזבין לא אמר לסוף לא סליק וכו' הוו דברים שבלב ואינן דברים ופי' ובעידנא דזבין וכו' דאילו פריש בשעת מכירה דאדעתא למיסק זבין לא הוי זבינא וכו' יע"ש, והוא ממש כדברי רבינו ז"ל.

ג) ומ"ש רבינו ומה שאנו אומרים וכו' כדגרסי' ההוא גברא דזבין וכו' הא נמי איתא שם בקידושין ד"ן ע"א ופסק כלישנא בתרא, וכן פסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והטור ז"ל יע"ש, ועיין שם להטור ז"ל שכתב ואם פי' על דעת למידר וכו', ולא איתדר דלא הדרא זביני, ועיין שם להש"ך ז"ל בסי' כ"ז, והרב עצמות יוסף ז"ל בחי' לקידושין והרב כנה"ג שם בהגה"ט, מה שתמהו על הטור ז"ל בזה דכיון דפי' בהדייא דזבין על דעת לדור במקום פלו' ולא איתדר א"כ אמאי לא הדרא זביני ונדחקו בישוב דבריו יע"ש, ועיין להב"ח ז"ל שכתב על דברי הטור אלו וז"ל עובדא שם ופסק כלישנא בתרא, ובפי' הרא"ש לפנינו לא מצאתי שפי' שום פי' על מימרא זאת כי אם שהביא המימרא כצורתה, וכתב דהלכה כלישנא בתרא. ואולי כונת הרב ב"ח ז"ל הוא למ"ש הרא"ש ז"ל שם בסו"ד דשתי מימרות אלו איירי שפירש דבריו בשעת מכירה, ומ"מ לא ידעתי אמאי לא נרגשו מקושיא זו שהק' על הטור כל הרבנים הנז', וגם מרן ז"ל לא נרגש מזה, ואולי הוו גרסי בדברי הטור ז"ל ע"ד למיסק במקום על דעת לדור והוא דוחק, מאחר שבטורים של מרן ושל הרב ז"ל כתוב על דעת לדור ואולי חסר תיבה אחת בדברי הטור יצ"ל ואם פי' לעלות על דעת לדור וכו' המקח קיים כיון שעלה, ויש סמך לזה ממ"ש הטור ז"ל ברמזים שכתב שם דאמר לילך ולדור וכו' יע"ש, ועיין להט"ז שם ודו"ק והשתא א"ש דברי הטור ז"ל דבא ללמדינו דאע"ג דפי' לדור כיון שהזכיר ג"כ עליה בדבריו לא אזלינן בתר מה שאומר לדור דמסתמא כל מי שאומר לעלות לא"י ומוכר קרקעותיו ודאי דהוא על דעת לדור שם אפי' אם לא פי' שהוא לדור, ואפי"ה לא מהני אם עלה ולא איתדר, והוא הדין נמי אם אמר בפי' לעלות על דעת לדור. ושוב ראיתי להדרישה שקיים דברי רבינו בעה"ט קרוב לאופן זה יע"ש, וכן כתב בפשוט מוהרש"ל בתשו' סי' ל"ח יע"ש, ועיין בס' זקן שמואל שכתב בפשוט דט"ס נפל יע"ש ודו"ק, ומ"מ אני תמיה בדין זה לפי דברי הרא"ש והתו' ז"ל דס"ל דיש דברים דאפי' גילוי דעת לא בעינן כגון שטר מברחת וכיוצא דאיכא אומדנא דמוכח וכל דאיכא אומדנא דמוכח אפי' גילוי דעת לא בעינן יע"ש בדבריהם, וכיון שכן קשה בדין זה דאומדנא דמוכח הוא שעיקר עליתו של זה הוא לדור ולהשתקע שם וכיון דלא איתדר אמאי לא הדרא זביני דומיא דאם לא עולה דקי"ל דהדרא זביני והרי אומדנא דמוכח הוא דעיקר העליה היא לדור וצריך ישוב. והנראה לי בזה דאדרבא האומדנא היא להיפך דזה מה שמוכר קרקעותיו הוא להוצאת הדרך ואין עיקר המכירה לסיבת הדירה של א"י כי אם לסיבת הוצאת הדרך ומשו"ה לא איכפת לן אי איתדר שם או לא איתדר דלא נפקא מידי לענין המכירה משום דאין המכירה תלוי בדירה כי אם בעלית א"י וכיון שכן הוא דוקא אם לא עלה כלל אז אמרי' דהדרא זביני, אמנם אם עלה ולא איתדר לא הדרא זביני דהרבה בני אדם רובא דרובא הוא שעולים בכל שנה לא"י לזיהרא ואף אם המצא ימצא מי שעולה להשתקע שם מ"מ אנו הולכים אחר רוב העולם, וא"כ י"ל דאף אם פי' בפירוש בשעת המכירה שמה שמוכר הוא משום שדעתו לילך לא"י ולהשתקע ולדור שם לא מהני גילוי דעת זה לבטל המכירה משום דכיון דרוב העולם מוכרים על דעת לילך לא"י בלבד אפי' שלא לדור שם, א"כ איכא למימר שדעת הקונה הזה הוא שזה שמוכר הוא משום הוצאת הדרך ואפי' אם הזכיר בהדיא הדירה הקונה סובר דמילתא אגב אורחיה ה קא משמע ליה ולא סמכא דעתיה של הקונה לדברי המוכר בזה הפרט כי אם בדעתו הוא שזה שמוכר הוא משום הוצאת הדרך ולא לצורך עיקר הדירה וזה כלל גדול כיילי לן התו' ז"ל בכתובות דמ"ז ובב"ק דקי"ז דכל שהדבר תלוי בדעת שניהם כגון מוכר וקונה לא אזלינן בתר אומדנא ועיין בתשו' שהארכתי בזה, וא"כ גם כאן נמי דאפי' נימא שכונת המוכר הוא להתנות שדעתו למכור משום דירת א"י לא מהני כיון דאין דעת הקונה מסכים לזה הדעת, ובזה צריך להתנות תנאי גמור בכל משפטיו ובכל תנאיו משא"כ לענין העליה מהני אומדנא דקים להו לחז"ל שגם דעת הקונה היא אדעתא דהכי, שאם לא ילך דחוזר המקח משא"כ בדירה ואם כנים אנחנו בזה יבואו דברי הטור ז"ל על נכון כמו שהם דאפי' אם פי' בשעת המכר על דעת לדור אינו חוזר המקח אם לא איתדר כיון שעלה דהכל תלוי בעלייה דוקא ולא בדירה, כן נ"ל נכון והמעיין יבחר, ועיין עוד בתשו' הנז' שזכרתי דש הכרחתי בביאור דעיקר חילוק התוס' ז"ל בכתובות ובב"ק שכתבו דכל שהדבר תלוי בדעת ב' לא אזלינן בתר אומדנא היינו בכגון שכבר נהנה קצת מאותו הדבר אחד מהם, ועיין להרב ז"ל בש"מ לכתובות דמ"ז שהרחיב קצת תי' התוס' הנז' יע"ש וכיון שכן הרי בנדון זה נמי שייך טעם זה דכיון דנהנה זה עכ"פ ממעות אלו בעליתו בהוצאת הדרך תו לא אזלינן בתר אומדנא במאי דלא איתדר שם ודו"ק כי קצרתי, ועיין להריטב"א ז"ל בחי' לקידושין שפסק היפך הטור ז"ל דאי פי' ע"ד לדור הדרא זביני, ודע שדברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' מכירה ה"ח באו סתומים בדין זה דעלה ולא איתדר וכמ"ש מרן ז"ל בב"י וה"ה ז"ל כתב שם שמ"ש הרמב"ם ז"ל או שלא נסתייע לו לעלות נלמד דין זה מהך דאמרו עלה ולא איתדר יע"ש, וכבר תמהו על דבריו הרב לח"ם ז"ל ומוהרש"ך ז"ל בח"ב בנוספות סי' א' שדברי הר"ם אינו ענין להך דלא איתדר שהר"ם כתב שלא נסתייע לעלות דהיינו שלא עלה כלל, אבל אם עלה ולא איתדר בהא לא פי' הרמב"ם ז"ל מהו הדין והניחו דבריו בצ"ע יע"ש, יעיין להרב משנה למלך ז"ל שם מה שרצה לפרש בכונת ה"ה ז"ל דהיינו דמ"ש הרמב"ם ז"ל או שלא נסתייע לעלות היינו כשהמניעה היא מחמת עצמו בלי סיבת הליכת הדרך, וע"ז הוא שכתב ה"ה ז"ל שדין זה נלמד מהך דלא איתדר את"ד יע"ש, ואחרי ניו"ק אנכי עבדא ולא הבנתי פי' דבריו דכלפי לייא משמע מהא דלא איתדר דכיון שהמניעה היא שלא מחמת הדרך אלא מחמת חיסור מזונות וכיוצא דלא מיקרי אונס והמקח קיים, וא"כ איך יוצא מזה הדין דגם כשהמניעה היא מחמת עצמו דהמקח בטל, וגם לענ"ד דבריו צריכים פי' במ"ש שם וז"ל דאי הוה אמרי' כל דסליק אדעתא דמיתדר המכר בטל וכו' דלענ"ד דבריו אלו אינם צודקין עם מ"ש קודם לזה יע"ש ודו"ק.

ובדברי רבינו הגאון ז"ל ליכא הוכחה גמורה לומר מאי ס"ל באם פי' דעת המכר על דעת לדור שהרי כתב וז"ל ומה שאנו אומרים ולא נתקן לו החפץ וכו' כגון שלא נתקן לו החפץ כלל אבל הגיע לחפץ ולא הגיע כמה שצריך להיות לו אינו חוזר, מדבריו אלו אפשר להבין דאפי' אם פי' לעלות ולדור כמ"ש הטור ברמזים אפי"ה כיון שעלה הרי נעשה חפצו במקצת, ומיהו עכ"פ משמע מדבריו דאם פי' ע"ד לדור בלבד מבלי שהזכיר עליה בדבריו, דאפשר דחוזר כל דלא איתדר והדבר צריך אצלי ביאור.

ודע דהרשב"א והר"ן ז"ל ושאר הראשונים ז"ל כתבו דאם חזר המוכר שלא מחמת אונס שלא רצו לעלות, וכן בזבין ולא אצטריך לזוזי נמי שחזר בו שלא רצו לקנות אותו החפץ והמוכר החפץ כבר היה מזומן למכור לו אותו החפץ בכה"ג ודאי דלא הדרא זביני, וזה לא ביארו רבינו ז"ל מפני שהוא דבר פשוט ומבואר הוא דין זה מהך דעלה ולא איתדר דאע"ג דהיה אונס בדירה לא הדרא זביני כיון שלא היה אונס בעליה כ"ש היכא דליכא שם אונס כלל.

ד) ומ"ש רבינו ובזה הדרך שפי' כגון שלא שהא עד שאירע האונס וכו' מדההוא גברא דזבין נכסיה וכו' ג"ז שם בקידושין אמר"י ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י לסוף לא סליק, אמר רב אשי אי בעי סליק איכא דאמרי אי בעי לא סליק, מאי בינייהו איכא בינייהו דאיתיליד אונסא באורחא ע"כ, ויש בשמועה זאת פי' רבים, והנה גירסת רבינו הגאון ז"ל היא רב אשי אמר אמרי' ליה קום סליק, א"ד אמר רב אשי אמרינן אי בעי סליק ע"כ, ולכך פי' דללישנא קמא דאמרי' ליה קום סליק היינו היכא דעכשיו נמי ליכא אונס, אבל אי איכא אונס לא אמרי' ליה והדרא זבינא, וללישנא בתרא דאמרינן ליה אי בעית סליק היינו פי' כיון דבעת המכר לא היה שם אונם איהו דאפסיד אנפשיה במה שנתרשל, ואפי' דעכשיו אתי ליה אונסא לא מהני ולא הדרא זביני, והלכה כלישנא בתרא דלא הדרא זביני, אמנם גירסת רש"י ז"ל היא כמו שהעתקנו סוגיית הש"ס ולכך פי' היפך מה שפי' רבינו ז"ל דללישנא קמא דאמר רב אשי אי בעי סליק היינו פי' בניחותא, דהיינו אי בעי למטרח בתר שיירתא יכול הוא לעלות ע"י שיירתא ולכך אין כאן אונס ולא הדרא זביני, וללישנא בתרא דאמר ר"א אי בעי לא סליק דהיינו בתמיה משמע דאפי' באונס כל דהוא דהיינו שלא היה לו שום עיכוב ולכך כיון דצריך למיטרח בתר שיירתא הא נמי מיקרי אונס והדרא זביני, והלכה כלישנא בתרא דהדרא זביני. ודע דלענ"ד לפי' רבינו הגאון ז"ל שפי' דהאונס נולד אחר המכר ואין ההפרש בין לישנא קמא ללישנא בתרא אי מיחייבינן ליה למיטרח בתר שיירתא או לא כי אם ההפרש הוא אי קנסינן ליה במה ששהא ונתרשל או לא, אתי שפיר לישנא דתלמודא דקאמר מאי בינייהו איכא בינייהו דאתיליד אונסא באורחא ש"מ דבעת המכר לא היה שם אונס אלא אח"ך נולד האונס, אמנם לפי' רש"י ז"ל דההפרש הוא אי מטריחינן ליה למיהדר בתר שיירתא הרי אפי' אם נמצא אחר המכר שכבר היה שם אונס הדרך בעת המכר שייך להפרש זה דאם יכול לעלות ע"י שיירתא ללישנא קמא לא חשיב אונס וללישנא בתרא חשיב אונס, וא"כ אמאי נקט תלמודא דאיתיליד אונסא דש"מ דההפרש הוא משום שאח"ך נולד האונס. והנה מדברי התו' ז"ל שם נראה מבואר דס"ל כפי' רש"י ז"ל אלא שיש להבין מדבריהם שהיה להם חילוף בניסת האיכא דאמרי דהיינו דלגירסת רש"י לישנא קמא הוא אי בעי סליק ולגירסת התו' ז"ל לישנא קמא הוא אי בעי לא סליק וזה מבואר ממ"ש התו' שם בד"ה דאיתייליד וז"ל ולעיל שהוצרך לומר דברים שבלב אינן דברים צ"ל דללישנא דאי בעי לא סליק איתייליד אונסא באורחא וללישנא דאי בעי סליק צ"ל דאיתייליד אונס שאפי' ע"י תיור (פי' ע"י שיירתא שכתב רש"י ז"ל) לא היה יכול לעלות עכ"ל, הרי שהביאו בתחילה לישנא דאי בעי לא סליק ש"מ דהיה להם הגירסא אי בעי לא סליק בלישנא קמא ואי בעי סליק בלישנא בתרא משא"כ לרש"י ז"ל דגרים להיפך אי בעי סליק לישנא קמא ואי בעי לא סליק בלישנא בתרא. ומיהו נראה דלא יש שום הפרש בין רש"י ז"ל להתו' ז"ל לעיקר פי' הש"ס כי אם הנפקותא יוצא לנו לענין ההלכה דכיון דכ"ע מודו דהלכה כלישנא בתרא נמצא דבחילוף הגירסאות מחולקים בפסק ההלכה, ושמא י"ל דגם התו' ז"ל היה להם כגירסתינו שהיא גירסת רש"י ז"ל וראיה לדבר שלא כתבו בלשונם לישנא קמא ובתרא כמ"ש רש"י ז"ל כי אם כתבו סתם ללישנא דאמר וכו' יע"ש. ומה שנקטו הלישנא בתרא בתחילה הוא משום דכיון דללישנא בתרא מבואר דבאונס כל דהו חשיב אונס והדרא זביני, א"כ ללישנא בתר ודאי דאתי שפיר מימרת רבא דאמר משום דברים שבלב, דאי לאו משום דברים הרי אפי' יכול לעלות ע"י שיירתא חשיב אונס והדרא זביני, אמנם ללישנא קמא דאמר אי בעי סליק שפירושו או בעי למיטרח בתר שיירתא יכול הוה לעלות ולא חשיב אונס ולא הדרא זביני להך לישנא ודאי קשה דלמאי הוצרך רבא לומר דלא הדרא זביני משום דברים שבלב תיפוק ליה דאין באן אונס דהא יכול לעלות ע"י תיור, ולזה הוצרכו התו' לומר דע"כ להך לישנא צריך לומר דמימרת רבא היינו היכא שאינו יכול לעלות אפי' ע"י שיירתא דאז ודאי לכ"ע חשיב אונס, לזה הוצרך רבא, לטעמא דדברים שבלב, ולכך נקטו התו' הלישנא בתרא בתחילה בדרך לא מיבעייא דהיינו לא מיבעייא ללישנא בתרא דאמר אי בעי לא סליק דבאונס כל דהו חשיב אונס דודאי לזה הוצרך רבא לטעם דברים שבלב אלא אפי' ללישנא קמא דאמר אי בעי סליק ובעינן אונס גמור ומוכרח, צריך לומר נמי דמימרת רבא איירי בשיש שם אונס גמור ומוכרח, כן נראה ברור בכונת התו' ז"ל:

ולפי פי' רבינו הגאון ז"ל דההפרש הוה משום שנתרשל וללישנא בתרא לא חשיב אונס צריך לומר דרבא שהוצרך לטעם דברים שבלב איירי באופן שהיה האונס בעת המכר ודו"ק.

ומה שהכריחני לבאר כונת התו' ז"ל לפי שראיתי לגדולי האחרונים ז"ל שנתחבטו הרבה בפי' דברי התו' ז"ל אלו, ראשון לכל דבר הוא הקדוש מרן ז"ל בב"י ח"מ סי' כ"ז הביא פי' רש"י ז"ל ואח"ך כתב שמדברי התו' ז"ל משמע שמפרשים אי בעי לא סליק בניחותא כלומר שאי אפשר לו לעלות אפי' ע"י תיור ולפיכך הדרא זביני, הא אם אפשר לעלות ע"י חיור לא הדרי עכ"ל, ואחרי ניו"ק לא זכיתי להבין דבריו שהרי לא כתבו כן התו' ז"ל כי אם לחלוקה דאי בעי סליק אבל בחלוקה דאי בעי לא סליק כתבו סתם דאיתילד אונסא באורחא ותו לא מידי והיינו דבאונס כל דהוא הדרא זביני, והיינו ממש כפי' רש"י ז"ל, ומה שנקטו החלוקה שניה בראשית דבריהם והחלוקה ראשונה באחרונה כבר כתבנו לעיל לפרש דבריהם. ושו"ר למוהרש"א ז"ל בחידושי הלכות ולהדרישה בח"מ סי' כ"ז שהביאו משם רש"ל ז"ל שתיקן הגירסא בדברי התו' כמו שהיא לפנינו, אך מרן ז"ל היה לו גירסא אחרת בדברי התו' ז"ל, ולכך כתב מה שכתב בהבנת דבריהם, ועיין שם בדברי הדרישה ז"ל מה שטרח לישב דברי מרן ז"ל לפי נסחת הגירסא שהיה לו, ועיין למוהרש"ך ז"ל בנוספות סי' א' ולמוהר"א ששון ז"ל בסי' ע"ז וסי' ע"ח שהיה להם ג"כ כגירסת מר"ן ז"ל בדברי התו' ז"ל ועיין שם מה שנדחקו לפרש דברי התו' ז"ל, ולענ"ד נראה האמת שדברי התו' הם כמות שהם לפנינו וכמו שהגיהו מוהרש"ל ומוהרש"א והדרישה ז"ל ודו"ק.

ואת זה ראיתי בחי' קידושין לא נודע למי מקדושים שכתב וז"ל הג' הגאון ורש"י ז"ל איכא דאמרי אמר רב אשי אי בעי לא הוה סליק בתמיה פי' אע"ג דאיתיליד השתא אונסא הא אי בעי סליק כבר וקיי"ל כלישנא בתרא עכ"ל, ואחרי המחילה הרואה יראה דמ"ש לפרש כן בדעת רש"י ז"ל הנה כבר נתבאר דברש"י שלפנינו הוא מבואר להיפך וללישנא בתרא הדרא זביני והרבה נלאיתי לישב דברי הרב ז"ל ולא מצאתי אופן כי אם שנאמר דצריך למחוק תיבת ורש"י, וירא וחרד אני להגיה הספרים. ומ"ש בשם הגאון ז"ל הנה מבואר בדברי רבינו הגאון ז"ל כפי' הרב ז"ל כאשר יראה הרואה. וחזה הוית למרן הב"י ז"ל שם בסי' כ"ז שהביא בשם רי"ו ז"ל שכתב וז"ל ולפי' רבינו האי אפי' שנולד לא אמרי' כבר היה יכול לעלות מיד אם היה רוצה לעלות אלא הדרי זביני עכ"ל, ואני הפעוט מלבד שלא מצאתי לרי"ו ז"ל במישרים נתיב ט' שדיבר בענינים אלו שכתב משם רבינו הגאון ז"ל שום דבר, בר מן דין איך אפשר לומר כן מאחר שמבואר בדברי רבינו ז"ל להיפך דללישנא בתרא לא הדרא זביני משום שיכול לומר כבר היית יכול לעלות כבר וזהו היפך מ"ש מרן בשם רי"ו ז"ל בשמו, וכן הביא בשיטת קידושין לא נודע למי משם רבינו ז"ל כמו שזכרתי דבריו לעיל. ודע דבשיטת רבינו ז"ל קאי ג"כ ר"ח ז"ל כמו שהביא בתו' רי"ד ז"ל בשמו ואגב זה ראיתי להריטב"א ז"ל שם בקידושין שכתב דמדברי הרי"ף ז"ל נראה שמפרש דללישנא בתרא לא הדרא זביני יע"ש, והיינו כמ"ש רבינו ז"ל, וכתב דהכי נראה יותר יע"ש, ובאמת זו היא שקשה עלי דהלא הרי"ף ז"ל הביא הגמ' כצורתא ולא הוסיף בה דבר כלל יע"ש, ומה שנאמר בפי' הגמ' נאמר בפי' דברי הרי"ף ז"ל ואדרבא הר"ן ז"ל פי' דברי הרי"ף ז"ל כפי פי' רש"י ז"ל יע"ש, ועיין להרב עצמות יוסף ז"ל שהביא ד' פי' בשמועה זאת ויחס שם הרב הפי' שהביא בתו' רי"ד ז"ל עם מ"ש רי"ו ז"ל שהביא מרן ז"ל בשם רבינו ז"ל, ולענ"ד קשה לזווגם דהנה אמת שמה שהביא בתו' רי"ד ז"ל בשם ר"ח ז"ל הוה ממש כדברי רבינו ז"ל שלפנינו שכתב דללישנא בתרא לא הדרא זביני כיון שנתרשל והיה יכול לעלות אך אמנם מה שהביא רי"ו ז"ל בשם רבינו ז"ל הוא היפך מזה דלא אמרינן כיון שהיה יכול לעלות דלא מיקרי אונס אלא הדרא זביני, ואולי ס"ל דמ"ש רי"ו ז"ל כן הוא ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא אה"ן דהדרא זביני וכעת צ"ע.

ה) ומ"ש רבינו הדרך הב' שהמוכר יכול לחזור כגון ש"מ שמכר וכו' כדגרסי' איבעייא להו וכו' הכי איתא בב"ב פ' מי שמת דקמ"ט ע"א והוא מוסכם מכל הפוסקים ופסקוה הרי"ף והרא"ש ז"ל שם בהלכות והרמב"ם ז"ל פ"ט מה' זכיה והטור ח"מ סי' ר"ן יע"ש ולאו דוקא שפרעם בחובם אלא כל שהוציאם המעות אינו חוזר וכ"כ הרמב"ם ז"ל שם וכן ביאר דבריו מרן ז"ל שם בב"י יע"ש, וכן מבואר מדברי רבינו ז"ל שכתב דכל שאין המעות בעין סתם דאינו יכול לחזור. ומ"מ לא ידעתי אמאי לא ביאר רבינו ז"ל בפירוש שדין זה לא שייך כי אם במוכר כל נכסיו דוקא אם שייר כל שהוא אינו יכול לחזור ודבר זה הוא מוסכם מכל הפוסקים ופסקו מרן ז"ל בהדיא שם יע"ש, ואע"ג שהביא הסוגייא כצורתה דהבעייא היא במכר כל נכסיו מ"מ בלשון רבינו לא כתב כן כי אם ש"מ שמכר נכסיו דמשמע אפי' במקצת ושמא סמך על מה שהביא לשון הגמ' דמיירי במכר כל נכסיו ודו"ק.

ו) ומ"ש רבינו ושני הדרכים שהלוקח יכול לחזור וכו' הדרך הא' מי שלקח וכו' כדגרסי' אמר אביי וכו'. מימרא דאביי בכתובות דצ"ב סוף ע"ב ובב"ק ד"ח ע"ב ובב"מ די"ד ע"א אמר אביי ראובן שלקח שדה שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין (פי' עוררין) עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו, משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו מ"ט דאמר ליה חייתא דקטרי סברת וקבלת מאימת הוי חזקה מכי דייש אמצרי ודוקא שלא באחריות, אבל באחריות לא, ואיכא דאמרי אפי' באחריות נמי דאמר ליה אחוי טירפך ואשלם לך ע"כ, ופי' רש"י ז"ל בב"ק חייתא דקטרי פי' שק מלא קשרים, ובב"מ פי' מכי דייש אמצרי מתקן גבולי השדה ומגביהה ע"כ. והרי"ף פי' מכי דייש אמצרי דהיינו שהיה לו שדה אחר סמוך לזה והיה כותל מפסיק ביניהם והשפיל את הכותל כדי לחבר שתי השדות כאחת וכו' יע"ש.

והנה רבינו ז"ל פסק דאפי' נתן את הדמים כל שלא החזיק עדיין יכול לחזור בו וזו היא סברת התו' ז"ל בשם ר"ת שם בכתובות שכתבו כן, דאפי' נתן את הדמים יכול לחזור בו יע"ש, ויש פי' רבים בסוגיא זאת דהנה רש"י ז"ל פי' דאיירי בשלא נתן את המעות, ולכך יכול לחזור בו, בשלא החזיק בה, ומשהחזיק אינו יכול לחזור דקרקע נקנה בחזקה והמעות על זה מלוה, עכ"ל שם בב"מ די"ד ובכתובות דצ"ג יע"ש, ומבואר הוא דההפרש שיש בין פי' רש"י ז"ל לפי' ר"ת ז"ל הוא דרש"י ז"ל פי' דאיירי בשלא נתן עדיין מעות, ולפי' ר"ת ז"ל איירי אפי' שנתן את המעות, אמנם בין לרש"י ובין לר"ת ז"ל מבואר דאיירי בשלא קנה עדיין באחד מדרכי ההקנאה, שכן כתב רש"י ז"ל דקרקע נקנה בחזקה בחלוקה דאם החזיק בה וכו' ש"מ דחלוקה דקתני אי לא החזיק בה יכול לחזור איירי בשלא נקנה עדיין הקרקע ללוקח בשום אופן, וגם ר"ת ז"ל כתב דאיירי בשנתן המעות ובמקום שאין קונים בכסף עד שיכתוב את השטר, ש"מ דאיירי בשאין כאן קנין כמ"ש. ויש שני פירושים אחרים להיפך מזה, דמיירי אפי' אם כבר קנה בקנין גמור וההפרש בין שני הפי' הוא ג"כ דלמר איירי בשנתן מעות ולמר איירי בשלא נתן מעות דהנה התוס' בכתובות כתבו בשם ריב"ם ז"ל דכאן איירי בשכבר קנה באחד מהדרכים שהקרקע נקנה בהם קנין השטר ואפי"ה כל שלא החזיק בה בחזקה שמגלה דעתו בה שכבר רצה לזכות בקרקע יכול לחזור בו והיינו חזקה בגוף הקרקע שמשתמש בה, וזהו פי' דייש אמצרי, ומשמע דמיירי אפי' שכבר נתן את המעות, וכן היא דעת הרמב"ם ז"ל פי"ט מה' מכירה, וכמו שכן פי' ה"ה ז"ל שם דבריו, ואולם לדעת הרא"ש בב"ק, ובתשו', כלל צ"ז סי' ד', והטור ז"ל ח"מ סי' רכ"ו הוא, דלעולם איירי שלא נתן את המעות, ואע"ג דכבר קנה בשאר קנינים מ"מ הרבה לוקחים נוהגים שגומרים המקח בקנין גמור ומעכבים את המעות כדי שיוכל לראות ולעמוד על השדה היטב יע"ש. וסבור הייתי לומר דאפשר שגם דעת ריב"ם הוא כמו שפי' הרא"ש והטור ז"ל, ויש סמך לזה שכתב כגון שקנה בחליפין ובשטר וכו', ואלו קנין כסף לא הזכיר בדבריו, ש"מ דס"ל דאה"נ דקנין יש כאן אבל נתינת מעות ליכא כסברת הרא"ש ז"ל, אבל מה אעשה שהרב המגיד פי' דברי הרמב"ם שכתב או שקנה באחד מן הדרכים שקונין בהם דאיירי אפי' אם כבר נתן את הדמים יע"ש, וא"כ עכ"ל שכן הבין בפי' ריב"ם ז"ל יע"ש, ולענ"ד יש סמך לפרש כן בדברי ריב"ם:

ז"ל שהרי התו' בכתובות דצ"ג ע"א בד"ה ומאימת וכו' הקשו דמאי קא בעי הש"ס דהלא תנן דיני חזקה נעל גדר ופרץ וכו' ותי' דהא קמ"ל דאע"ג דהך חזקה דדייש אמצרי גריעא מאינך, מ"מ הויא חזקה כיון דאיכא כסף דאיירי בשכבר נתן את הדמים, ואח"כ הביאו פי' ריב"ם וז"ל וריב"ם מפרש וכו', ומדלא כתבו, אבל ריב"ם פי' ש"מ דס"ל דלא פליג ריב"ם אהך פי' דאיירי בשכבר נתן את המעות, כי אם דבא לפרש דאיירי בשכבר קנה בקנין גמור. ומיהו מצאתי בש"מ לכתובות שהביא משם ריב"ם ז"ל שפי' דאיירי שלא קנה כי אם אם בקנין סודר דגריע דאלו קנה בכסף ושטר וחזקה אין יכול לחזור וכו', את"ד יע"ש, ואע"ג דמסתמיות דברי ריב"ם שהביאו התו' בכתובות מבואר דס"ל דאפי' קנה בכל מיני קנין איירי, שכן כתב וקנה ממנו קנין גמור וכו', מ"מ אחר שמצאנו להרב ז"ל שהביא בשם ריב"ם ז"ל להיפך מזה, א"כ אף אנן נדחוק אנפשין לפרש דברי ריב"ם שהביאו התו' ז"ל בכתובות דאיירי בשקנה בקנין סודר לבד, והא נמי קנין גמור הוא עכ"פ ובדרך זה לא ליהוו דברי ריב"ם ז"ל סתרן אהדדי, וכמבואר, וכיון שכן עדיין נוכל לומר שמ"ש התו' ז"ל שם בריש הדיבור הוא סיום לפי' ר"ת ז"ל שכתבו שם בדיבור הקודם, ואח"כ הביאו פי' ריב"ם שחולק על ר"ת ז"ל, ואפשר שחולק ג"כ בהך אוקימתא דאוקמה ר"ת ז"ל דאיירי כשנתן המעות, דלפי' ריב"ם ז"ל איירי בשלא נתן המעות, ומה שכתבתי להכריח דלא פליג ריב"ם אר"ת ז"ל, מדלא כתבו אבל ריב"ם פי' וכו' זה אינו הכרח שכן דרכם לכתוב בכמה מקומות, אע"ג דפליגי, ומיהו יש להכריח דפי' ריב"ם ז"ל איירי נמי כשלא נתן את המעות, ואפי' קנה בשאר קניינים שהרי בפ"ק דב"ק הביאו התו' פי' רש"י ז"ל דאוקמה בשלא קנה בשום קנין, ולא נתן את המעות, והרבו להקשות על פי' רש"י ז"ל, ואוקמוה כפי' ריב"ם מבלי שהזכירו שם ריב"ם ז"ל דהיינו דאיירי בשקנאה בקנין גמור בחליפין, או בשטר או בחזקה או הפך בה פורתא ודעתו של אדם אע"פ שקנאו בקנין גמור אם יצאו עוררין יכול לחזור בו, כ"ז שלא הלך אמצרי השדה לראות ענייני השדה ובלא נתן את המעות איירי וכו' עכ"ל, הרי שכתבו סתם התו' דאיירי שקנאו בקנין גמור כמ"ש בכתובות בשם ריב"ם ז"ל, ופי' נמי דהאי קנין גמור היינו בכל הקנינים ולא בקנין סודר לבד ודאיירי בשלא נתן מעות. ואל זה אביט למוהרימ"ט ז"ל בחידושיו לכתובות שהק' לפי' ריב"ם ז"ל, דאטו כל הקניינים כסף ושטר לא מקנו ודייש אמצרי מהני, ושמא ריב"ם מיירי בשלא נתן מעות כפי' רש"י ז"ל שהמוכר יכול לחזור כל היכא דעייל ונפיק אזוזי, אף לוקח יכול לחזור, מחמת עסיקין עכ"ל, וק"ל דמאי קושיא דהא לפי' ריב"ם וריב"א והתו' ז"ל היינו דאפי' שקנה בקנין גמור בשאר קניינים מ"מ כל דלא דייש אמצרי יכול לחזור בו, דהא דעסיקין מתורת מום אתו עלה, והרי אם נמצא מום במקח חוזר אף שקנה בקנין גמור, ואפי' שנתן את המעות והך דדיש אמצרי לא מתורת קנין אתינן עלה כי אם מתורת שכבר גילה דעתו דניחא ליה בהכי, והיינו ממש כדקי"ל לענין אם נמצא מום במקח דחוזר דאם נשתמש במקח אינו חוזר, והכי דייק הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ט בה' מכירה, ואם נשתמש במקח כל שהוא כגון דייש אמצרי וכו' הרי דהך דייש אמצרי לא מתורת קנין אתינן עלה כי אם שגילה דעתו דניחא ליה כיון שנשתמש בקרקע, וכ"נ מבואר מדברי התו' ז"ל דבפ"ק דב"מ שכתבו שם בד"ה עד שלא החזיק וכו', וז"ל ואתי שפיר דדייש אמצרי אינה חזקה גמורה אלא לראותה אם היא מיושבת על לבו וכו', הרי דהך דדייש אמצרי אינו קונה מטעם דהוי קנין, ועוד קשה למה שתי' הרב ז"ל דשמא ריב"ם ז"ל מיירי בשלא נתן מעות והוי כההיא דמוכר דעייל ונפיק אזוזי וכו' יע"ש, וע"כ לומר בפי' דבריו ז"ל, דכיון דאוקמינן דאיירי בשלא נתן מעות, א"כ נמצא דהלוקח קפיד אזוזי שלא נתן את המעות כדי לראות אם מקחו מקח טוב או לא, ולענ"ד דבר זה חדש הוא, דלא מצינו בלוקח דין זה דעייל ונפיק אזוזי כי אם במוכר, ובר מן דין הדבר קשה דכיון דעיקר קושייתו היא דאטו שאר קנינים לא מקנו ודייש אמצרי מהני, א"כ ע"כ תירוצא הוא דהא דדייש אמצרי לאו מדין קנין אתינן עלה כי אם מתורת גילוי דעת שמגלה דעתו דניחא ליה במקחו, והרי תירוץ זה כבר בא בתוס' מבואר בין לפי' ר"ת דאיירי בשנתן את המעות, ובין לפי' ריב"א וריב"ם דאיירי בלא נתן את המעות, דהא דדייש אמצרי אינו אלא גילוי דעת הלוקח, וא"כ דקארי לה מאי קארי לה. סוף דבר שדברי הרב ז"ל צריכים אצלי תלמוד. ושוב אחרי כותבי כל זה ראיתי להסמ"ג ז"ל עשין פ"ב שהביא דברי ריב"ם בפי' דס"ל דאיירי אפי' בנתן את המעות, והביא דבריו הרב ב"ח ז"ל ח"מ סי' רכ"ו יע"ש, וא"כ נמצאו דברי ריב"ם סותרים זל"ז למה שהביא הרב בשמו, והדבר קשה למוהרימ"ט ז"ל דאישתמיט מיניה דברי ריב"ם אלו שהביא הסמ"ג ז"ל שכתב דאיירי אפי' בנתן מעות, וקנה בשטר וכו', היפך מה שכתב לישב דעת ריב"ם ז"ל:.

ושוב ראיתי שכן הוא דעת המאירי ז"ל והביא דבריו הרב ז"ל בש"מ לב"ק שכתב דאיירי בשקנה בכסף ובשטר ובחזקה והא דקאמר אם החזיק בה כגון דדייש אמצרי מדין גילוי דעת נגעו בה יע"ש, וכ"כ הריטב"א ז"ל בחידושיו לכתובות יע"ש, וכן הוא דעת חכמי פרובינצא ז"ל הביא דבריהם הר"ב ז"ל בש"מ לכתובות יעו"ש, אלא שיש להבין מתוך דבריהם שפוסקים כלישנא קמא דמיירי שמכר שלא באחריות, כן יש להבין מתוך מה שכתבו שם, וז"ל דמיירי אפי' בנתן את המעות, וכתב את השטר, ואפי"ה כיון שהשטר בלא אחריות ויצאו מערערים וכו' יע"ש, והדבר קשה דזה אינו אלא ללישנא קמא, אמנם ללישנא בתרא איירי אפי' שמכר באחריות, ויש לישב ודו"ק:

ובדברי הרי"ף ז"ל לא פירש מאי דעתיה שהביא המימרא כצורתה, אך הנמק"י ז"ל פי' דעת הרי"ף ז"ל דאיירי בשכבר קנה באחד מדרכי ההקנאה, ואפי' שנתן המעות כסברת הרב המאירי ז"ל והריטב"א ז"ל שזכרנו, ועיין להשה"ג ז"ל שם בב"ק שרצה לפרש דעת הרי"ף ז"ל דס"ל כסברת הרא"ש והטור ז"ל דמיירי בשקנה קנין גמור אלא שעדיין לא נתן המעות ועיקר הכרחו הוא מדפי' הרי"ף להך דדייש אמצרי דהיינו שהשהה את השדה יע"ש, ואחרי המחי' זו אינה ראי' כלל דלדידי שני הפי' דהיינו בין פי' רש"י ובין פי' הרי"ף ז"ל שייך לכל הסברות וראי' לדבר שחכמי פרובינצא ז"ל ס"ל דמיירי בשקנה קנין גמור, וגם נתן את המעות, ואפי"ה ס"ל דפי' דדייש אמצרי, היינו שדש את הכותל לעשות שתי השדות אחת יע"ש. ושוב ראיתי להרב פ"מ ז"ל בתשו' ח"א סי' ל"ח שכתב שהרב בעה"ת ז"ל בשער י"ו הביא תשו' להרי"ף ז"ל דמפרש בהדייא דאיירי בשכבר נתן את המעות יע"ש, ואני הדל הרבה חפשתיה בדברי הרב בעה"ת ז"ל, ולא מצאתי שהביא תשו' להרי"ף שכתב כן, זו התשו' שהביא היא בסוף ש' י"ו על ראובן שמכר שדה ויצאו עליו עוררין ושאל שהמוכר יקנה באיתן המעות קרקע אחר כדי להיות בטוח, והשיב שהדין עמו מהך דאמרי' בגמ', א"ד אפי' באחריות דאמר ליה אחוי טירפך וכו' יע"ש, ותשו' הרי"ף הלזו הלא היא בדפוס שנדפסו מחדש והיא בסי' קי"ג ושם בדברי הרי"ף ז"ל לא מצאתי שום בירור מאי דעתיה דמר בפי' הש"ס אי איירי בשנתן את המעות או לא כאשר יראה הרואה שם, גם המרדכי ז"ל בפ"ק דב"ק הביא משם ריב"א ז"ל דאיירי בשקנה בשטר ונתן את המעות ודעתו של אדם כל זמן שלא הלך לראות המקח ולתקן גבול השדה וכו' עכ"ל, הרי שאעפ"י דס"ל דאיירי בשקנה קנין גמור וגם נתן את המעות אפי"ה פי' הך דדייש אמצרי כפי' רש"י ז"ל דהיינו שמתקן גבול השדה יע"ש, אך קשה במ"ש שדעת ריב"א הוא דאיירי אפי' נתן את המעות והדבר קשה דבפ"ק דב"מ פי' התו' בשם ריב"א ז"ל להיפוך דאיירי בשלא נתן המעות ונמצאו דברי ריב"א סותרים זה לזה וצ"ע.

גם להנמק"י ז"ל ק' דבחי' לכתובות בס' אשי ה' הנדפס חדש כתב פי' הלכה זו דאיירי בשלא נתן את המעות, ואילו בהלכות אוקמה דאיירי אפי' שנתן את המעות, ודבריו סותרים זה לזה, ולא זו אף זו דבחידושיו שם יחס סברא זו להרא"ש והריטב"א ז"ל, והדבר ק' דאמת דהרא"ש ז"ל פי' כן, אכן הריטב"א ז"ל לא במקום אחד ולא בשני מקומות פי' דאיירי אפי' שנתן את המעות, ונמצא ג"כ דברי הריטב"א ז"ל סותרים למה שהביא הרב הנמק"י ז"ל בשמו, וצ"ע.

עלה בידינו ד' פי' בזאת השמועה, הפי' הא' הוא מה שפי' רש"י ז"ל דאיירי שלא קנה בשום קנין וגם לא נתן את המעות, ולפי דבריו יוצא דאם קנה באחד מדרכי ההקנאה או שנתן את המעות אינו יכול לחזור אע"ג דלא דייש אמצרי.

הפי' הב' הוא מה שפי' ר"ת ז"ל דאיירי אפי' שנתן את המעות ולא קנה בשום קנין הכסף לבד אינו קונה, ולפי דבריו יוצא דאם קנה בקנין אחר שהוא קונה או אפי' בכסף אם פי' למיקני ביה דמהני כמ"ש בטור ח"מ סי' ק"ץ ודאי דאינו יכול לחזור בו, וכן נראה שהוא דעת רבינו הגאון ז"ל שפי' כדבריו, וקאמר דאיירי אפי' שנתן את המעות ולא פי' דאיירי בשכבר קנה באחד מן הדרכים ש"מ דס"ל דאיירי בדלא קנה וע"כ צ"ל דס"ל דכסף לבד אינו קונה, וכן ראיתי בש"מ לב"ק שהביא כן בהדייא בשם רבינו הגאון ז"ל יע"ש.

הפי' הג' הוא דעת הרא"ש והטור ז"ל בח"מ סי' רכ"ו דאיירי בשכבר קנה באחד מן הדרכים שקונים בהם אך לא נתן את המעות והאי חזקה דדייש אמצרי היא חזקה של גילוי דעת דאע"ג שהיא גרוע לענין הקנאה הא מיהא לענין זה דבעינן שיגלה דעתו דניחא ליה במקח זה אפי' שיש עוררין הרי חזקה זו מעולה וטובה מכל החזקות, ונפקא מינה בסברא זאת דאם נתן את המעות אע"ג דלא דייש אמצרי שוב אינו יכול לחזור בו, וכן ראיתי לרש"ל ז"ל בפ"ק דב"ק סי' י"ט שפסק כן יע"ש, וכן הוא דעת ריב"א ז"ל שהביאו התו' ז"ל, וכן פ' רבינו ז"ל במישרים נתיב ט' ח"ב יע"ש.

הפי' הד' הוא פי' ריב"ם ז"ל שהביא הסמ"ג ז"ל בשמו בעשין פ"ב, וכן הוא דעת הרב המאירי ז"ל והריטב"א ז"ל וחכמי פרובינצא ז"ל דאיירי בשקנה באחד מן הדרכים שקונין בהם ואפי' נתן את המעות אם יצאו עוררין יכול לחזור בו כל היכא דלא דייש אמצרי, דהוי כדין מום שנמצא במקח שחוזר אף לאחר גמר המקח ונתינת המעות, אבל אם נשתמש בקרקע דהיינו דייש אמצרי שוב אינו יכול לחזיר בו כדין מום שאם נשתמש במקח אינו יכול לחזור, וכן היא דעת הרמב"ם ז"ל כמ"ש ה"ה ז"ל, ועיין לרש"ל ז"ל שהביא דברי ריב"ם ז"ל אלו שהביאם הסמ"ג ז"ל ודחה דבריו שם, וע"כ כתב דהתו' ז"ל כשהביאו דברי ריב"ם אלו לא הזכירו דאיירי אפי' שנתן את המעות משום דאינהו לא ס"ל לפרש כן יע"ש, ומיהו עכ"פ קשה דסתרי דברי ריב"ם ז"ל אהדדי למה שהביא הרב ז"ל בשמו כמ"ש לעיל.

ז) ומ"ש רבינו ומשו"ה יפה עשה מי שרצה להכריז על המקח וכו' ולא יקרא ואשר לא טוב עשה כדגרסי' וכו', הכי איתא בשבועות דל"א ע"א ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו רב אמר זה הבא בהרשאה ושמואל אמר זה הלוקח שדה שיש עלי' עסיקין, ויש לדקדק מדבר רבינו ז"ל דנראה דפוסק כשמואל לגבי רב והרי דבר זה מילתא דאיסורא הוי ולא ממונא וקי"ל כרב באיסורי, וכן פסק הר"ם במז"ל פ"ג מה' שלוחין והטור ת"מ סי' קכ"ג כרב דאמר על הבא בהרשאה יע"ש, ושמא י"ל דרבינו ז"ל ס"ל דשני דינים אלו טעם אחד להם דעיקר הציווי בא שלא יהיה אדם לוקח מחלוקות על ראשו וכל מאי דאפשר ליה להסתלק מן המחלוקת עושה טוב, ומי שעושה להיפך הוא נקרא ואשר לא טוב עשה, וא"כ גם מי שלוקח שדה שיש בו עסיקין הוא בכלל זה ודו"ק, וכן נראה שהבין ה"ה ז"ל בפי"ט מה' מכירה ה"א שהביא מימרא זאת דשמואל יע"ש, והביא דבריו מרן ז"ל שם בב"י סי' רכ"ו יע"ש, וכן מבואר מקיצור פיסקי הרא"ש ז"ל שפסק לשניהם יע"ש.

ודע שיש בדין זה עוד חי' דינים כגון שכל האמור היינו בשיש עוררין בגוף הקרקע אבל אם היו עליו חובות אינו יכול לחזור בו כמ"ש מרן ז"ל שם בשם רי"ו ז"ל שכתב בשם הרשב"א ז"ל ועיין בתשו' הרא"ש כלל צ"ח ופסקה שם הטור בנו ז"ל ועיין להרב כנה"ג שם.

וגם עוד כתב הרא"ש ז"ל ופסקו שם הטור ז"ל דהא דאמרי' שאם החזיק אינו יכול לחזור ה"ה אם המוכר יש לו עוד מקרקעי, או שהוא אמיד אבל בלא"ה יכול לחזור משום דאי טרפי לה מיניה נמצא זה מפסיד ממונו שאין לו על מי לחזור וכו' יע"ש. ודרכים אלו לא ביארם רבינו הגאון ז"ל ולא ידעתי למה. ונראה לומר דשמא דרכו של רבינו הגאון ז"ל לפרש אופני המקח והממכר באיזה אופן יתקיים המקח ובאיזה אופן אינו מתקיים, וכן באיזה אופן יכול כל אחד מהם לחזור, אך אין דרכו להביא בחיבור זה כל הפרטים השייכים בדין ההוא או באופן ההוא וכן תמצא בשני דרכים שהביא עוד בסמוך דהלוקח יכול לחזור בו, דיש ויש כמה פרטי דינים באותם האופנים, והוא ז"ל לא הביא כי אם עיקר ההלכה ומפרש בה מאי דס"ל לפי דעתו לפרש בפי' ההלכה, ושאר פרטי הדינים לא הזכירם דלא בא בחיבור הזה לפסוק כל דיני מקח וממכר בכל מוצאיו ובכל מובאיו ופרטיה ודיקדוקיה, כי אם ללמד עיקר אופני קיום המקח ופעמים נמצא שהוא מאריך גם בפרטים ופעמים שהוא מקצר דו"ק ותשכח.

ומ"מ הרב בעה"ת ז"ל סוף שער ט"ז הביא מחלוקת בזה, וכן הביא הטור ז"ל ח"מ סי' ע"ג, ומדברי רבינו ז"ל בסוף שער ג"ן נראה קצת דקאי בשיטת רב יאודאי גאון והרמב"ן ז"ל יע"ש, לא ע"ט האסף פה.

ח) ומ"ש רבינו הדרך הב' שהלוקח יכול לחזור וכו' כדגרסי' אמר רבא וכו', הכי איתא בב"ב דצ"ח ע"א אמר רבא האי מאן דמקבל חמרא מחבריה אדעתא דממטי ליה לפרוותא דוולשפט (פי' שם מקום) ואדמטי התם זל דינא הוא דמקבל ליה מיניה. ודע שנחלקו בפי' הלכה זאת רשב"ם ז"ל והתו' שם, דרשב"ם ז"ל פי' דאיירי במקבל למחצית שכר ובקנקנים דמוכר וכל אונסא דמיתיליד, וכן אם הותר או הוזל הריוח וההפסד הוי לשניהם, והכא דקאמר דאם הוזל דהכל הוי על בעל היין איירי שהקנה הנותן למקבל שלא יהא לו רשות למקבל אלא במקום פ' ואפי' אייקר כאן הרי לא היה יכול למוכרו עד שיגיע לאותו המקום, וכיון שכן דינא הוא דאם הוזל נמי דהוי הנזק לבעל היין את"ד יע"ש, ומבואר מדברי רשב"ם אלו דדוקא במקבל שייך לומר כן משא"כ במוכר, וא"כ אי אייקר או הוזל הכל הוי ללוקח דבמוכר לא שייך לומר שהתנה עמו המוכר של ימכרנו בשום מקום כי אם במקום פ'. ומדברי התו' ז"ל שם בד"ה האי וכו' נראה דלא שנא מקבל למחצית שכר לא שנא מוכר ולוקח אם זל הוי למוכר, וטעמא דמילתא דכיון דזה לקח אדעתא להוליכו לפרוותא דוולשפט הו"ל כההיא דזבין אדעתא למיסק לא"י ולא אסיק דחוזר המקח וה"ה כאן, זה עלה בדעתי לדקדק מדברי התו' שם בא"ד שהק' שם לרשב"ם ז"ל דאוקמה למימרת רבא דלעיל בשליח ודחו דבריו, ואוקמוה הם ז"ל בזביני, והרי שתי מימרות אלו דאמר רבא טעם אחד להם דע"כ דאיירי בקנקנים דמוכר ובדאמר ליה למקפה, וכן יש ללמוד ממה שהק' שם למאי דאמרו שם בש"ס על הא דמקבל חמרא מחבריה אדעתא להוליכו לפרוותא דוולשפט דאמרו שם חלא לה לרבי חייא בר יוסף והא התם דלא זבניה לגמרי ואפי' הכי מצי אמר ליה מזליה גרם כ"ש הכא דהוה זביני וכו' הרי משמע דס"ל דשני דינים אלו טעם אחד להם לא שנא זביני לא שנא קבולת, ומינה למאי דקי"ל כר"י ב"ח דאפי' חלא נמי חוזר ובקנקנים דמוכר, א"כ היינו דינא דרבא בקבולת היינו דינא דר"י בר חנינא במכר. ומיהו אחר הישוב אין מכל זה הכרח דעדיין אפשר לומר דמאי דפליגי התו' על רש"י ז"ל ה"ד גבי מכר לסבוייה, והתם ס"ל דוקא דאיירי בזביני משא"כ בהך מימרא דפרוותא דוולשפט דגם התי' ז"ל הזכירו דאיירי בקבולת דוקא ואי הוה ס"ל דאיירי במכר לא היו עושים הק"ו שעשו וא"כ עדיין יש לומר דלגבי זל דוקא בקבולת חוזר אבל לא במכר, ולגבי חלא אה"ן דל"ש מכר ל"ש קבולת דבכולם חוזר, דלגבי חלא ה"ט משום דכיון דאמרינן דאם מכר למקפה לא מצי טעין שלא היה לו להשהותו ה"ה והוא הטעם בכל הנך דאמר רבא דבכל האופנים הענין הוא שמכר למקפא ולכך חוזר אפי' בזביני, ויש סמך וראייה לזה דאם איתא דזל וחלא שוים הם, א"כ קשה אמאי לא בעי הש"ס גבי מאי דזבין לחנואה דאם. זל מאי הוי אם חוזר או לא כשם ששאל גבי מאי דזבין אדעתא דנמטייה לפרוותא דוולשפט דבעי הש"ס חלא מאי אלא ש"מ דיש הפרש רב בין זל לחלא כדכתיבנא, ואה"ן דבזביני אם זל אינו יכול לחזור.

ואולם דעת רבינו הגאון ז"ל מבואר בהדייא דס"ל דלא כרשב"ם ז"ל דה"ה בזביני דאם לקח על דעת למוכרה במקום אחר וקודם שהוליך הסחורה הוזלה דיכול לחזור הלוקח, שהרי למד מהך דאמר רבא מאן דמקבל חמרא דחבריה אדעתה דנמטייה לפרוותא דוולשפט וכו' למי שלקח סחורה מחבירו ע"ד להוליכה למקום אחר וזל ש"מ דס"ל דאין לחלק בין קבולת לזביני, וכבר מצאתי סברא זאת שהביאה ה"ה פי"ז מה' מכירה בשם ר"ח והראב"ד ז"ל, והר"י ן' מיגאש ז"ל נתן טעם לדבריהם דכיון שפי' שהוא לוקח להוליך למקום פ' הו"ל במתנה שאם תזול קודם לכן שיחזירנה לו וכו' יע"ש, וכן ראיתי להרב הנמק"י ז"ל שהביא משם הרשב"א ז"ל שהביא מה שפי' רשב"ם ז"ל דאיירי דוקא במקבל למחצית שכר ולפיכך אם מכר לחבירו ע"ד להוליכו למקום פ' והוזלה אין לו על המוכר כלום, ואח"ך הביא משם י"מ דאיירי אפי' בזביני דהא כיון דלא קנאו אלא אדעתא להוליך למקום אחר הרי זה דומה לההיא דאמרי' בקידושין האי מאן דזבין ארעא אדעתא למיסק לא"י ולא אסיק דחוזר המקח וכו' הכא נמי לא שנא עכ"ל, וכן הוא בש"מ לב"ב יע"ש.

והרי"ף והרא"ש ז"ל בהלכות והרמב"ם ז"ל פ' ז מה' מכירה, וכן הסמ"ג לאוין ק"ע לא הביאו בהלכותיהם לישנא דזביני כלל כי אם לישנא דהמקבל ש"מ שדעתיהו לפסוק כפי' רשב"ם ז"ל דדוקא בקבולת חוזר אם הוזלה אבל לא בזביני, ומיהו ה"ה בפי"ז מה' מכירה שם הביא שני הפי' וכתב דצ"ע דעת המחבר ז"ל לאיזה צד נוטה עכ"ל, ומרן ז"ל בב"י סי' ר"ל הביא דבריו ולא כתב עליו כלום, אכן שם בכ"מ כתב בהדייא שדעת הרמב"ם ז"ל הוא דוקא בעסק ולא בזביני מדכתב בכל החלוקות המוכר וכאן כתב המקבל עכ"ל, ואחרי ניו"ק נלענ"ד דזו אינו ראיה שהרי דרכו של הרמב"ם ז"ל הוא להעתיק לשון הגמ' א"כ כיון שבש"ס נמי תני הכי תו ליכא הכרח ממאי דנקט הרמב"ם בהך דינא לישנא דמקבל מאחר שכן איתא בש"ס, ואפי"ה נחלקו הפוסקים אם הוא הדין נמי בזביני, א"כ עדיין צ"ע דעת הרמב"ם ז"ל לאיזה צד נוטה והטור ז"ל הביא שתי הסברות בח"מ סי' ר"ל וכפי הכלל המסור בידינו שמבעלי הכללים ז"ל שכן דרך הטור ז"ל שהסברא שמביא באחרונה כן דעתו מסכמת, ובפרט כשמביאה בלשון אבל, וכמ"ש הרב יד מלאכי ז"ל בכללי הטור ז"ל יע"ש א"כ בדין זה שהביא דעת ר"ח ז"ל באחרונה וכתב ג"כ אבל ר"ח ז"ל וכו' וכתב שכן דעת הרמ"א ז"ל בשלא פרע את המעות וכו' ש"מ שדעתו להסכים כפי סברת ר"ח והרמ"ה ז"ל. והנה כי כן עדיין יש לומר שדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל הוא בהכי שהרי כיון שהטור ז"ל מסכים לסברא זאת הרי ודאי שהבין בדעת אביו הרא"ש ז"ל אלא שאני מתמיה בזה מאחר שמצאתי להטור ז"ל ברמזים שפי' בהדייא דאיירי במקבל בתורת עיסקא והתנה שלא ימכרנו אלא במקום פ' וכו' דזהו בהדייא כפ' רשב"ם ז"ל דאיירי דוקא בעיסקא ולא בזביני, והרי פי' זה לא נזכר בדברי הרא"ש ז"ל כלל וא"כ כיון שהטור ז"ל ברמזים כתב לפרש ההלכה כפי פי' רשב"ם ש"מ דהכי ס"ל להלכה ולמעשה, ומאחר שמפורש דעתו ברמזים היכי נימא דמה שהוא סתום בהלכות הטור ז"ל שהביא שתי הסברות ולא הכריע דנימא שדעתו לפסוק להיפך מה שפסק ברמזים מדהביאה באחרונה ומכאן נמי תימא למ"ש הרב יד מלאכי ז"ל בשם הרב ש"ך ז"ל והרב באר שבע והרב יד אהרן ז"ל שאין דרכו של הטור ברמזים להוסיף שום דבר שלא נזכר בדברי הרא"ש ז"ל וכו' יע"ש. ואחר המחי' הא ליתא, ומאי דקמן הוי תיובתייהו לכלל זה שהרי הרא"ש ז"ל הביא הגמ' כצורתה ולא פי' בה שום דבר, והטור ז"ל ברמזים ביארה ופירשה יפה כפי' הרשב"ם ז"ל, ובמקום אחר לעיל שער י"א דחיתי כלל זה ממקום אחר שבא ברמזים מאי דלא הוזכר בהרא"ש ז"ל כלל יע"ש. ואיך שיהיה הנה נתבאר עכ"פ שדעת הטור ז"ל לפסוק כרשב"ם ז"ל כמ"ש ברמזים, ואע"ג שראיתי להרב יד מלאכי ז"ל שם בכללי הטור אות כ"א שכתב דכשסותר הטור ממ"ש ברמזים עם מ"ש בטור דאית לן למיזל בתר דבריו שבטור שהם עיקר ובאו באחרונה, וכתב כן בשם הרב ד"א והדרישה והרב שיירי כנה"ג ז"ל בכללי הפוסקים יע"ש, הנה מלבד שכבר הביא שם ממה שכתב מרן החבי"ב ז"ל בתשו' הרב פ"מ ז"ל ח"ג סי' ס"א דקי"ג ע"א להיפך מזה, דקיצור פי' הרא"ש הם עיקר שחיברו אחר ס' הטורים וכו' יע"ש, וא"כ נמצא דאין כלל זה מוסכם, הן אמת שיש לתמוה בזה על הרב י"מ ז"ל במ"ש שזאת התשו' המוצגת בתשו' הרב פ"מ שהיא ממרן החבי"ב ז"ל, ואחר המח"י אגב ריהטיה לא אשגח היטב שתשו' הנז' היא מהרב עדות ביהוסף ז"ל כאשר יראה הרואה, והתימה הגדולה דסמוך לזה הביא הרב הנז' דברי הרב כנה"ג שם, ומ"מ הרי הרב עדות ביהוסף ז"ל ס"ל שדברי הטור ברמזים הם באחרונה, ובר מן דין אני אומר שלא ניתן ליאמר כלל זה כי אם כשמפורש בהדיא ברמזים היפך ממ"ש בטור, אמנם אם במקום אחד אינו מפורש דעתו בהדייא ובאנו לדייק מדבריו בהא ודאי דלא שבקינן מה שמפורש ואזלינן בתר הדיוקים, ואדרבא זה כלל גדול ילמוד סתום מן המפורש, ואם כנים אנחנו בזה שמפורש דעת הטור ז"ל לפסוק כפי' רשב"ם והר' יונה ז"ל אפשר שגם דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והסמ"ג ז"ל שהביאו המימרא דרבא כצורתה דאפשר שדעתם ג"כ מסכים לפי' רשב"ם והר' יונה ז"ל דאי לא לא לישתמיט חד מינייה ולפרש דברי רבא דהוא הדין בזביני ועיין בש"מ לב"ב שהביא שם דברי הר' יונה ז"ל באורך יע"ש, ודברי הרמ"ה ז"ל שהביאם הטור ז"ל הלא הם כתובים באורך בחידושיו לב"ב הנדפס מחדש יע"ש. עלה בידינו ג' סברות בדבר, הסברא הראשונה היא סברת רשב"ם ז"ל ודעימיה דדוקא במקבל עיסקא הוא דחוזר בהוזלה ולא בזביני. הסברא השנית היא סברת רבינו הגאון ור"ח ז"ל ודעימייהו דס"ל דאפי' בזביני ואפי' פרע את המעות חוזר, וכן הבין בפשוט הפרישה שם יע"ש. והסברא הג' היא סברת הרמ"ה ז"ל דדוקא כשלא פרע את המעות חוזר, אבל אם פרע את המעות אינו חוזר.

ט) ומ"ש רבינו וכמו כן אתה מוצא שהלוקח יכול לחזור וכו' כי הא דרב אידי בר אבין וכו', הכי איתא בקידושין דכ"ו ע"א קרקע נקנה בכסף מנלן אמר חזקיה דאמר קרא שדות בכסף יקנו וכו' אמר רב לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר, אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה ואי פריש פריש כי הא דרב אידי בר אבין כי זבין ארעא אמר אי בעינא בכספא איקני אי בעינא בשטרא איקני, אי בעינא בכספא איקני דאי בעיתו למיהדר לא מציתו, ואי בעינא בשטרא איקני דאי בעינא למיהדר הדרנא בי ע"כ, ופסקוה הרי"ף והרא"ש בהלכות והרמב"ם פ"א מה' מכירה והסמ"ג עשין פ"ב והטור ז"ל ח"מ סי' ק"ץ יע"ש, וכתבו הסמ"ג והטור ז"ל דה"ה אם התנה המוכר כן דהמוכר יכול לחזור ולא הלוקח, וכתב ה"ה ז"ל דזה פשוט דכל תנאי שבממון תנאו קיים יע"ש, ורבינו ז"ל לא ביאר דין זה בדרכים שהמוכר יכול לחזור בו ושמא כיון שאינו מפורש בש"ס אלא שהוא יוצא מדקי"ל כל תנאי שבממון תנאו קיים הרי כתב בסוף השער בקיצור שלו והכל לפי תנאי, יע"ש.

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה