אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק ד קונטרס זכרון אליהו › שער ב

שות תעלומות לב חלק ד· רבי אליהו בכור חזן

קונטרס זכרון אליהו · שער ב

שער א

ובו יד סעיפים.

א) מ"ש רבינו דאין המכר מתקיים אלא בדבר שיש בו ממש פשוט הוא בהרבה מקומות ופסקו הטור ח"מ סי' רי"ג וכתב מר"ן שם דהכי איתא בפ' מי:

שמת דקמ"ז אר"ן ש"מ שאמר ידור פ' בבית זה וכו' לא אמר כלום יע"ש. ועיין בתשובת הרשב"ש סימן שכ"ב:

ב) ומ"ש רבינו ואם נפשך להקשות כי ימכר לך וכו כוונתו מבוארת דאי עבד עברי אין גופו קנוי א"כ הו"ל אין בו ממש דהא אין בגופו קניה ולזה ישב דהרי גרסינן בב"ק דקי"ג ובקידושין די"ו ודכ"ח אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי ופירש רש"י גופו קנוי לו כ"ז שעבודו וכו' ומשו"ה הו"ל הקנין בגופו ממש.

ג) ומ"ש רבינו ותו אם נפשך להקשות שפיכת מים והאורה וכו' פשוט הוא בפ' חזקת הבתים דכ"ח תנן המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה דהיינו דעיקר הקנין הוא על מקום שפיכת המים וכיוצא שהוא דבר שיש בו ממש:

ד) ומ"ש רבינו ותו אם נפשך לומר הא קי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואם לא נקנה הגוף וכו' יכילנא לשנויי דמקום הפירות מכר לו כדגרסינן בב"ב דקל"ו הכותב נכסיו לבנו וכו' ומ"ש מכר דקל ושייר פירות שם ב"ב דקמ"ח. ומ"ש וכן נמי גרסינן לענין עבד שם בב"ב ד"ן ע"א וכן בגיטין דמ"ז ע"ב ב"מ דכ"ו ע"א יבמות דל"ו ע"ב ב"ק דפ"ח ע"ב שבת פר"א דמילה דקל"ה.

והנה ראיתי להרב תנא דאורייתא בס' מ"ל פ"ד מהל' מלוה ולוה דב"ן ע"ג הביאו הרב יד מלאכי שרצה לומר דע"כ לא פליגי ר"ל ור"י אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא אלא גבי מוכר שדהו לפירות ודומה לו דהוי לזמן ובתשלום הזמן יחזרו הפירות ג"כ לבעלים אמנם בפירות שאינם עתידים לחזור לבעלים כגון מקדיש פירות לעניים כל ימי עולם שיהיו הפירות לעניים בכה"ג אין הפירות עתידים לחזור לו בשום זמן ואף לזרעו אחריו אינו חוזר בכה"ג גם ר"ל מודה דקנין פירות כקנין הגוף דמי את"ד יע"ש. וכה"ג יש לחקור לגבי עניים אי מכרו פירות אלו דהוי דבר שיש בו ממש דהא כיון שלעולם הוו פירות דידהו הא בכה"ג אמרינן דקנין פירות כקנין הגוף דמי דלגבי עניים ליכא למימר דמכר לו מקום הפירות דהא אין לו שליטה בגוף הקרקע כי אם בפירות דוקא וכן נמי אחד שנתן קרקע מתנה לבנו או לחבירו ע"מ שיאכל פירות הוא וזרעו כל ימי עולם והתנה עמו שלא יהיה לו שום זכות בגוף הקרקע וכן מעות לפירותיו והתנה עמו שלא יהיה לו שום זכות בגוף הקרן בכה"ג איכא למימר דקנין פירות אלו הוי כקנין הגוף ונפקא מינה ג"כ ל ענין בכורים דבכגון דא מביא וקורא דהא טעמא דר"ל דמוכר שדהו לפירות דקאמר מביא ואינו קורא הוא משום דס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ובכה"ג דהפירות הם שלו כל ימי עולם ואינם עתידים לחזור לבעלים הרי הוי כאילו הקרקע הוא שלו דבכה"ג קנין פירות כקנין הגוף דמי. וקצת סמך יש לזה מדברי רבינו שכתב וז"ל ואעפ"י שיש לו מקום פירות אינו יכול לעכב על בעל קנין הגוף וכן בעל הגוף אינו יכול לעכב על בעל קנין הפירות וכו' לפי שקניינם תלוי הוא בזמן ידוע כדגרסינן וכו' עכ"ל. הרי דיהיב טעמא דמאי דאמרינן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי הוא משום שקניינם תלוי בזמן ידוע ומינה נשמע דאם קנין הפירות לא הוי לזמן כי אם דהוי קנין בעל הפירות לכל ימות עולם דבכה"ג אה"נ דאמרי' קנין פירות כקנין הגוף דמי ומעכב בעל קנין פירות אבעל קנין הגוף ואין לפקפק עדיין בדברי הרב משנה למלך דנדונו הוא גבי הקדש הפירות לעניים דעדין לא הוי קנינם קנין עולם דאפשר דיעשירו ויחזרו מעות פירות הקדש אלו לעניים אחרים דהא לאו פירכא דכי אמרינן הכי ה"ד לגבי בעל הגוף שלא יחזרו לזמן שיהיה הפירות ליד בעל הגוף אמנם כל שאינו חוזר לבעלים אף דאפשר שיצאו הפירות הללו מיד המקבלם לסיבה הכרחית מאי איכפת לן ודוק:

ועיין במ"ש בתשו' על ענין מקדיש דשלב"ל דבמעות לפירותיהן כתב מהר"ם אלשיך בתשו' סימן ז' דלא אמרי' דקל לפירותיו. ולפי האמור דכשהקנה הפירות לעולם חשיב קנין פירות כקנין הגוף אפילו לר"ל קשה וצריך להתישב בדבר זה וכעת אין הפנאי מסכים גם לכאורה ק' ממאי דאיתא בשבת פר"א דמילה דקל"ה אלא יליד בית נימול לאחד היכי משכחת לה א"ר ירמיה בלוקח שפחה לעוברה וניחא למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי יע"ש. והרי התם דהפירות דהיינו העובר הוא של הלוקח כל ימי עולם ואינו חוזר לבעל השפחה בשום זמן וא"כ היכי ניחא ליה גם אליבא דמ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דבכה"ג שאינו עתיד לחזור הפירות לבעל הקרן גם ר"ל מודה דבכה"ג קנין פירות כקנין הגוף דמי וכעת צריך ישוב.

ואין לומר דשאני שפחה לעוברה דלא הקנה לו השפחה לכל העוברים שתלד כי אם לעובר זה דוקא וכה"ג יש לומר דזה לא מיקרי שקנה הקונה לכל ימי עולם דהא עתיד לחזור וליקח העוברים שתלד מכאן ולהבא הא לא איריא שהרי בב"מ דס"ד ע"א אמר רבא כיון דממילא קא רבו ש"ד והתניא וכו' התם לאו מיניה קא רבו דכי שקלי להאי אתי אחרינא בדוכתיה ופי' רש"י חלב הבא לאח"ז אינו גדל מכח חלב שהיה בשעת מכר וכו' יע"ש. וא"כ נמצא דלגבי עובר זה מיקרי שהקנה לו לכל ימות עולם. איברא שגם בדקל לפירותיו שייך לומר כן וצ"י. והנ"ל ליישב דכי אמרה הרב מ"ל ה"ד באופן שלא יחזור לבעלים בשום זמן שום פירות דקל או שפחה כלל שלעולם כל מה שיוציא דקל זה וכיוצא יהיה לקונה כל ימי עולם ודוק. והוא דוחק בעיני. עיין ב"ב דקמ"ז:

ה) ומ"ש רבינו אין מקח וממכר מתקיים אלא בדבר שהוא נברא וידוע אבל אם מכר דבר שהוא ידוע ועדין לא נברא לא כדגרס' אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו' פשיט הוא בהרבה מקומות ופסקו הטור ח"מ סימן ר"ט וכתב מרן דבפרק האשה רבה דצ"ג ובפ"ג דקידושין דס"ו אוקמוה בש"ס להני תנאי דסברי דאדם מקנה דשלב"ל כשיטה ולפיכך לא קי"ל כותייהו יע"ש. ומ"ש כדגרסינן חין אמדשב"ל נראה דהאי כדגרסינן הוא ט"ס ומיותר הוא. ומ"ש וכגון אדם שאומר לחבירו וכו' כדגרסינן לענין נשואים האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה ה"ז מקודשת לי לא אמר כלום וכו' שם בקידושין דס"ב ופסקו הרמב"ם בפ"ז מהל' אישות והטור אה"ע סי' מ' יע"ש ומ"ש אבל אם מכר השפחה לעובריה וכו' הו"ל כאילו א"ל מקום גידול הולדות אני מוכר לך וקנה העוברים כדגרסינן איבעיא להו בהמה לעובריה מהו וכו' ירושלמי בפרק חזקת הבתים ופסקו הרא"ש בפרק המוכר את הבית והטור בח"מ סי' רי"ב וכתב מרן שם בשם הרא"ש שם דאיתיה נמי בתוספתא ע"ש:

ו) ומ"ש רבינו ולענין פירות אילן נמי וכו' כן פסק הטור ח"מ סי' ר"ט וכתב מרן דהכי משמע בפרק מי שמת דקמ"ז דאמר רב נחמן וכו' עד שיאמר תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו וכו' יע"ש, וכן פסק הרמב"ם פכ"ג מה' מכירה יע"ש:

ז) ומ"ש רבינו גרסינן אפילו למ"ד אדם מקנה דשלב"ל ה"מ כגון פירות דקל דעבידי דאתו וכו' הכי אמרי' בב"מ דל"ג ע"ב ואפילו לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל ה"מ כגון פירות דקל דעבידי דאתו יע"ש בתו' בד"ה כגון וכו' ע"ש. וכן איתא בב"ב דע"ט ע"ב:

ח) ומ"ש רבינו וזה דומה למה דאמרי' מי שמכר גוף הדבר לדבר ידוע כגון מקום לשפיכת מים וכו' הנה מתבאר מדברי רבינו דס"ל דדבר שאין בו ממש ג"כ מצי להקנות כמו דשלב"ל דהיינו דקל לפירותיו וכמ"ש בדרך הא' וגם מבואר מדבריו ממ"ש בדרך הא' דס"ל דגם דשלב"ל יש בו טעם אחר דלא קנה משום דאין בו ממש שהרי דימה דין מוכר פירות דקל לדין מוכר אויר או הילוך וכו' וזה נראה דקאי בשיטת הרמב"ם שהביא מרן ב"י בח"מ בריש סימן רי"ב יע"ש.

ודע דמהרימ"ט בח"א סימן קכ"ח הביאו הכנה"ג בח"מ סימן ר"ט הגה"ט אות נ"ט כתב דהמוכר דקל ופירותיו דקל קנה פירות לא קנה עד שיאמר דקל לפירותיו וכו' יע"ש ומרן החבי"ב שם הק' עליו דבח"מ סימן ז' ונ"ב כ' דאם הקנה לדשלב"ל עם דשב"ל לא קנה בשום אחד משניהם וכתב ואולי יש הפרש בין מקנה דשלב"ל עם דשב"ל למקנה למי שלב"ל את"ד יע"ש. ואחרי המחילה לא ידעתי מה יענה הרב לסברת תוספות רי"ד שהביא הרב שם באות מ"ד שכתב שם להדיא דפירות דקל של שנה זו שמכר עם פירות דקל של שנה הבאה העתידים לגדל דכשם שלא קנה פירות שנה הבאה לא קנה ג"כ פירות שנה זו דמכר שנתבטל מקצתו בטל כולו ע"ש, הרי מוכח דאפילו דמקנה למי שב"ל כיון שמקנה דשב"ל עם דשלב"ל לא קנה. ועיקר חילוק הרב כנה"ג בדברי רבו כבר בא מפורש בדבר' מהרימ"ט עצמו בחידושיו לקידושין על הרי"ף בדף פ' ע"ד יע"ש.

ט) ומ"ש רבינו כדגרסינן מה שתעלה מצודתי וכו' הכי איתא בב"מ פ"ק די"ו ע"א עלה דאתמר שם בעי אמיניה שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים ראשונים מהו א"ל מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכו' מתיב רב ששת מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מן הים מכור לך לא אמר כלום מה שאירש מאבא היום מכור לך מה שתעלה מצודתי מן הים היום מכור לך דבריו קיימים מאי שנא רישא ומ"ש סיפא אמ"ר יוחנן סיפא מה שאירש מאבא היום משום כבוד אביו מה שתעלה מצודתי מן הים היום משום כדי חייו. ופירש"י תיקנו חכמים שיהיו דבריו קיימים שמא צריך הוא למזונות דבר מועט אבל מה שתעלה מצודתי כל חדש או כל שנה אין שם משום כדי חייו עכ"ל. וזהו מ"ש רבינו שאפילו אמר היום לא אמר כלום מדינא אלא משום תקנת דכדי חייו מצי מקנה לו מה שתעלה היום וכן פסק הר"ם במז"ל פכ"ב מה' מכירה והטור ח"מ סימן רי"א ע"ש. וראיתי להרב המגיד שם שכתב בשם רבינו האי גאון דפי' כדי חייו היינו כדי חיי יום עכ"ל ע"ש. וכ"כ הרא"ש בפסקיו ע"ש. וכ"כ הריב"ש סימן ת"ד ורי"ו נתיב י"ז, ועיין למרן שם שהביא דברי הרב הנז' ונרגש בדבריו דמדברי הרי"ף והרמב"ם לא משמע כן ושוב כתב דאפשר דגם הרי"ף והרמב"ם ס"ל הכי דמסתמא מה שעולה מצודת יום אחד הוי דבר מועט או דלא באו לאפוקי אלא מצודת חדש או שנה ולזה מטין דברי רש"י עכ"ל ע"ש. וכשאני לעצמי לא ראיתי בכל דברי רבינו ז"ל הכרח גמור בדבריו לומר דדוקא כדי חיי יום תקינו ליה ולא יותר ואפשר דאף כדי חיי עשרה ימים או עשרים יום תקינו ליה דלא כתב אלא משום כדי חייו סתם וכ"כ בשער ג' דרך ג' לענין הפעוטות יע"ש. והביא דבריו הרב בצלאל בש"מ לב"מ יע"ש. וע"ש למה שכתב בדעת רבינו לענין מוכר משום כבוד אביו שכתב רבינו בשער זה דרך ח' דה"ד אם לא היה לו תכריכין מוכנים אבל אם היה לו תכריכין מוכנים אינו יכול למכור עד לאחר מיתה וכתב הר'ב שם דיש להוסיף על דבריו והוא שמכר כדי תכריכי המת ולא יותר ומיהו ה"ד היכא שיכול למכור מעט אבל אם אינו מוצא למכור מעט מוכר הרבה וכו' ואין מדקדקין עליו אם מכר יותר מעט וכו' יע"ש, ומינה יש ללמוד לכדי חייו דאם אינו מוצא למכור כדי חיי יום אחד שיכול למכור יותר ויותר אפי' עד עשרה ימים ויותר וכ"כ בהדיא הרב שם בשם מקצת הדיינים ע"ש. וכ"כ מר"ן בתי' ב' לדעת הרי"ף והרמב"ם יע"ש, ומינה למ"ש הוא בדעת רבינו הגאון דאפילו משום כבוד אביו אם אינו מוצא למכור מעט דמוכר הרבה כ"ש במוכר משום כדי חייו דיכול למכור הרבה כשאינו מוצא למכור מעט:

ועיין להסמ"ע ס"ק ו' שכתב דאף להרי"ף והרמב"ם דלא אמרו דיכול להקנות למכור אלא מה שתעלה מצודתי היום וזה יכול למכור אף שיהיו בו כדי חיי כמה ימים ודוק דהוא נגד משמעות הב"י והד"מ עכ"ל. והביא דבריו הכנה"ג שם בסימן הנז' יע"ש. ולע"ד אני אומר דגם דברי מרן הב"י נוטים למ"ש הסמ"ע במ"ש שם בתי' א' וז"ל ואפשר דסתם מצודת יום הוי דבר מועט ואין בה אלא כדי חיי יום פחות מעט או יותר מעט עכ"ל ומשמע מזה דס"ל דמה שנקטו היום היינו כל מצודת אותו היום וכוונתו לומר דכיון דסתמא דמילתא מצודת יום אחד אינו אלא דבר מועט משו"ה נקטו רבינו האי גאון והרא"ש והטור ז"ל כדי חיי יום אחד ולזה כתב דגם הרי"ף והרמב"ם כונתם כן לומר דמצודת יום אחד תקינו ליה ומ"מ אנן בדידן לדעת הר"ב ז"ל בשם כמה גאונים שזכרנו נפקא לן מילתא אחריתי דכל זה אינו אלא אם מוצא למכור דוקא דבר מועט, אבל אם אינו מוצא למכור מעט מוכר אפי' הרבה כמ"ש. ומיהו לכל הפי' מבואר מדברי רבינו שדוקא משום כדי חייו הוא דיכול למכור וכן אינו יכול למכור יותר מכדי חייו ועיין מה שהקשה הר"ב ז"ל מההיא דפעוטות דאפילו במתנה מרובה מתנתו מתנה וכו' יע"ש, ועיין להנמק"י שנרגש מזה ופריק לה שפיר דהתם ה"ט דכיון דלאחשובינהו תקון רבנן לא פלוג רבנן. אמנם הכא לא שייך האי טעמא וכו' ודוקא במתנה תקינו רבנן הכי דתיהוי מתנתו מתנה כי היכי דלהעבדו להו אינשי מילייהו וכו' ע"ש. ולפי זה צ"ל דלדעת הנמק"י ס"ל בדעת רבינו הגאון דבפעוטות איכא שנוי בין מכר למתנה דבמכר לא תיקנו כי אם משום כדי חייו אבל במתנה כדי לאחשובינהו אפילו מתנה מרובה מתנתו מתנה עיין במהרח"ש ח"א סימן צ"ז ומיהו גם במכר כתב רבינו בשער ג' דאם יש לו ממון הרבה נותנין לו מקצתו ואפילו יותר מכדי חייו כדי שיתלמד בסחורה ומקחו מקח וממכרו ממכר וראיתי להר"ב בש"מ לב"מ שהקשה עוד על רבי' הגאון מההיא דאמרינן בכתובות ד"ע ע"א אמר רפרם ל"ש אלא כשאין להם אפוטרופוס אבל אם יש להם אפוטרופוס אין במעשיו כלום ממאי מדקתני אין במעשה קטנה וכו' ומאי ראיה שאני התם דליכא משום כדי חייו ואפילו ליכא שליש נמי אין במעשה קטנה כלום עכ"ל. ולענ"ד לדעת רבינו לק"מ ואעיקרא יש לתמוה ולדידיה מי ניחא שהרי לדעתו דס"ל דכיון דתיקנו בפעוטות משום כדי חייו לא פלוג א"כ אמאי אין במעשה קטנה כלום הא יכול למכור וליתן כל מה שרוצה אפילו ליכא שליש אלא ע"כ צ"ל לדעתו דכח המקשן הוי הכי דמדקתני אין במעשה קטנה כלום ע"כ בדאית ליה אפוטרופוס איירי דאל"כ אמאי אין מעשיו קיימים ומשנה זו דומיא דפעוטות היא שנוייא ולפי זה גם לדעת רבינו ז"ל א"ש דמוקמינן בשיש לו ממון הרבה דבזה אפי' לדעת רבינו כל מה שמוכר ונותן קיים אפי' לדעת ר' אבא וא"כ קשה בלא"ה אמאי אין במעשה קטנה כלום כיון דיכול הוא למכור וליתן וע"כ איירי בדאיכא אפוטרופא וע"ז הקשו בש"ס דאפשר דאיירי משום דאיכא שליש ומפריקינן דלימא יעשה השליש וכו' ומדתני סתמא ש"מ דאיירי בדאיכא אפוטרופא דאי ליכא אפוטרופא קשה לכ"ע דאמאי אין במעשה קטנה כלום כיון דלדעת ר' אבא דס"ל בפעוטות דמקחן מקח משום כדי חייו ולדעת רש"י דאוקמה לההיא מתניתין דכתובות גם במכרו לצורך מזונותיה א"ש יותר לדעת רבינו שכ"כ בד"ה שאני וז"ל והרי אם מכרו אלו הפעוטות אין זה שנוי מצות המת שהרי גם האפוטר' ימכור לצורך מזונותיהם עכ"ל. ולפי זה החידוש דקא משמע לן ממתניתין הוא דאם יש אפוטרופוס אף משום כדי חייו אם מכרו הפעוטות בלא דעת האפוטרופוס אין במעשיהם כלום וזה מבואר שכן הוא דעת רבינו כמ"ש בשער ג' בד' דרכים שהביא בהך דהפעוטות בדרך הרביעי ע"ש. וכונתם דמדאמרו בש"ס דמדקתני במתני' אין במעשה קטנה כלום ולא קתני יעשה השליש וכו' ש"מ דאכל קטנה דעלמא קאי ואמטו להכי ס"ל לרש"י ור"ח ולרבינו הגאון דסיפא ריבותא אשמועינן דאפי' בכדי חייו קתני במתניתין דאין במעשה קטנה כלום וא"כ מוכרח דאיירי בדאיכא אפוטרופוס דבדליכא אפוטרופוס אמאי אין במעשה קטנה כלום דהא בכדי חייו יכולה היא למכור אלא ש"מ דאיירי בדאיכא אפוטרופוס דאז אפילו בכדי חייו אינה יכולה למכור, אם לא מדעת האפוטרופוס ודוק.

ודע שיש ללמוד מתוך כל דברי רבינו והפוסקים דאפילו אם אמר ליה קנה מצודה זו למה שתעלה היום מן הים דהוי כמי שאמר קנה דקל זה לפירותיו אפי"ה לא מהני דאם איתא דבכה"ג קנה כמו דקל לפירותיו קשה דלמה לי שיתקנו חז"ל שמשום כדי חייו קונה הא יכול הוא להקנות המצודה למה שתעלה מן הים אלא ודאי מוכרח דגם בכה"ג לא קנה וטעמא דמילתא נ"ל לענ"ד דשאני דקל לפירותיו דהפירות קא רבו מגוף הדקל ממש וכן כל כיוצא בו משו"ה מהני בו הקנאת הדקל והשדה לפירותיהם משא"כ במצודה שהדגים מעלמא קא אתו אלא שנצודים ע"י המצודה מ"מ אינם רבים מגוף המצודה ולכך לא מהני ושו"ר שכבר בא הדבר מבואר למרן החביב בח"מ סי' כ"ט הגה"ט אות נ"ו שהביא כן בהדיא בשם ר"י בר מרדכי הובאה בתשובת הרשב"א כ"י יע"ש ועיין בב"ב דע"ט בענין פירות ובהרמב"ם והטור וש"ע ז"ל וצ"י, ומכאן ראיה למ"ש מוהר"ם אלשיך בתשו' סי' ז' הביא דבריו מרן החבי"ב שם באות ס"א שכתב דבמעות לפירותיהן לא אמרינן דקל לפירותיו דהתם נמי שייך האי טעמא דהפירות אינם באים מגוף המעות ומשו"ה לא חשיב דקל לפירותיו ובתשובה הארכתי בענין זה לא ע"ט האסף פה וד"ב, ואף דאיכא למידק לטעם שכתב מהר"ם אלשיך דבדבר שבלה ונאבד גוף הקרן לא שייך דקל לפירותיו וכאן במצודה לא הוי מהאי טעמא כי אם דהפירות אינם באים מגוף הקרן כ"א מעלמא קא אתו מ"מ לע"ד גם במעות לפירותיהן נ"ל מהאי טעמא ג"כ דהפירות אינם באים מגוף הקרן. ועיין בתוספות קידושין דס"ג ע"א ד"ה וידים וכו' ע"ש ועי' פמ"א ח"ב סי' צ"ב:

יוד) ומ"ש רבינו מי שמוכר חפץ וכו' הכי איתא שם בב"מ די"ו ע"ב אמר רב הונא אמר רב האומר לחבירו שדה שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה אמר רבא מסתברא וכו' עד וח"א אינה מקודשת ופסק רבינו הלכה כחכמים וכבר כתבנו לעיל דבדוכתי טובא אוקמוה בש"ס להנהו דסברי אדם מקנה דשלב"ל כשיטה ואנן לא קי"ל כשיטה וכן פסק הרמב"ם פכ"ב מהלכות מכירה והטור ח"מ סימן ר"ט ע"ש וברייתא דהאומר לאשה וכו' פסקוה הרמב"ם פ"ז מהלכות אישות והטור אה"ע סימן מ' ע"ש. אך אמנם מימרא זו דרבא דמחלק בין שדה זו לשדה סתם דבשדה סתם יכול להקנות אע"ג דהוי דשלב"ל משום דבידו לקנות איזה שדה שימצא וכמו שפירש"י. בזה לא מצאתי לא להרמב"ם ולא להטור שפסקוה ולא ידעתי אמאי השמיטו דין זה, וגם בההיא דקידושין דס"ב דפירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת אם אמר לכשיתלשו דבריו קיימים וכן להיפך ע"ש ופסקה הרמב"ם פ"ה מהל' תרו' הוי טעמא משו' דבידו לעשות לאו כמחוסר מעשה דמי כדאיתא שם בש"ס עי"ש. וא"כ קשה דאמאי השמיט הר"ם ז"ל האי פיסקא דרבא. והטור בהלכות תרומות השמיט לההיא דראב"י דאם אמר לכשיתלשו דדבריו קיימים ואולם מר"ן בש"ע שם ביו"ד סי' של"ה סנ"ה פסקו ע"ש, ולדעת רבי' ז"ל שהביא להך מימרא דרבא דמחלק בין שדה זו לשדה סתם ש"מ דס"ל דכל שבידו לעשותו אפילו דהוי דשלב"ל קנה דלאו כמחוסר מעשה חשיב והו"ל כאילו בא לעולם (ודע שראיתי לרבינו ירוחם חלק עשרים נתיב י"ז שכתב עלה דאם אמר מה שתעלה מצודתי וכו' דאם אמר שדה זו או היום דבריו קיימים ולא ידעתי שדה זו דתני תנא אהיכא דאי איירי במוכר פירות שדהו הא אפי' אמר שדה זו לא קנה דהוי דשלב"ל אלא א"כ הקנה לו השדה לפירות ואי לענין מוכר משום כבוד אביו או משום כדי חייו הא מאי אהני לן אי אמר זו או לא אין הדבר תלוי אלא בשיאמר היום כמבואר בש"ס) וע"כ צ"ל דלא מהני אפי' בדבר שבידו לעשות כי אם כשאמר לכשאקחנה וכן גבי פירות ערוגה אם הביאו שליש דבידו לתלוש לא מהני כי אם כשיאמר לכשיתלשו וכדאיתא בקי' דס"ב וא"כ גם לגבי פירות דקל שחנטו ולגבי הוכר עוברה אי מהני באומר לכשתלד או לכשיבואו לעולם עיין מ"ש בתשובה על זה.

יא) ומ"ש רבינו מי שמוכר מה שראוי וכו' כדגר' מה שאירש מאבא וכו' לא קנה וכו' ואם אמר לו היום משום כבוד אביו וכו' שם בב"מ די"ו וכבר נתבאר דברי רבינו בזה בשער זה דרך ג' לעיל ע"ש ושם זכרתי לך מה שכתב הר"ב בש"מ לשם מה שיש להוסיף על דברי רבינו בזה והוא שמכר כדי תכריכי המת ולא יותר וה"ד היכא שמוצא למכור מעט אבל אם אינו מוצא למכור מעט מוכר הרבה ומשום כבוד אביו ע"ש:

יב) ומ"ש רבינו מי שהלך למדינת הים או שנשבה וכו' הכי איתא בב"מ דל"ח ע"ב אתמר שבוי שנשבה רב אמר אין מורידין קרוב לנכסיו ושמואל אמר מורידין כששמעו בו שמת כ"ע לא פליג דמורידין כי פליגי בשלא שמעו בו שמת רב אמר אין מורידין דילמא מפסיד להו ושמואל אמר מורידין כיון דאמר מר שיימינן ליה כאריס לא מפסיד להו מתיבי ר"א אומר וכו' אלא מלמד שבניהם מבקשים לירד לנחלה ואין מניחים אותם אמר רבא לירד ולמכור תנן וכו' ומורידין קרוב לנכסי שבוי תנאי היא וכו'. והנה דעת רבינו דבשלא שמעו בו שמת אין מורידין קרוב אפי' לירד בלבד וע"כ היינו דפסק ברב דאמר אין מורידין וקשה דהא קי"ל כשמואל בדיני וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות נחלות והטור ח"מ סי' רפ"ה וכל הפוסקים וא"כ איך שביק לשמואל ופוסק כרב דהכי מבואר ממ"ש וז"ל ולא עוד אלא אם רצו לירד לנכסיו אין מניחים אותו אלא ב"ד יורדים לנכסיו וכו' כדגר' וכו' ש"מ דפוסק כרב דאין מורידין קרוב לנכסי שבוי ואין לומר שכונת רבינו היא דאם רצו לירד ולאכול דאז הוא שאין מניחים אותו דהוי דינו כמו למכור לפי שי' רש"י וכמ"ש כן התוספות שם בדל"ט ע"א לפי' רש"י ע"ש. דהא אי אפשר לפרש כן בדעת רבינו שהרי על מ"ש דאין מניחים לירד קרוב לנכסי שבוי הביא מחלוקותם של רב ושמואל וכתב בסו"ד דמדמוקמינן להברייתא בלירד ולמכור ש"מ דרב ושמואל בלירד בלבד נחלקו ואילו שמואל קאמר בהדיא ששמין לו כאריס.

יג) ומ"ש רבינו מי שמכר בנכסי אביו וכו' הכי גרסינן בב"ב דקמ"ט ע"א אלא אי אתמר הכי אתמר בן שמכר בנכסי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות וזה הוא שקשה בד"מ וכו' ומאי קושיא וכו' אלא אי אתמר הכי אתמר אלא אי קשיא הא קשיא בן בכור שמכר חלק בכורה בחיי אביו ומת בחיי אביו בנו מוציא מיד הלקוחות ע"כ. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפכ"ב מהלכות מכירה והטוש"ע ח"מ סימן רי"א עי"ש וכ' ה"ה ז"ל דה"ה דהוא עצמו יכול להוציא מיד הלקוחות ולא נקט בנו אלא לענין המעות דאם בא בנו להוציא מיד הלקוחות אינו צריך להחזיר לו המעות אבל הוא עצמו צריך להחזיר המעות שלקח מיד הלוקח אבל המכר אינו קיים כיון שמכר דבר שאינו ברשותו עי"ש. וזה נראה שהוא כוונת רבינו בכאן שהרי לענין מי שמכר בנכסי אביו דאין המכר קיים כבר פסקו בשער זה דרך ה' יע"ש:

יד) ומ"ש רבינו מי שמוכר חפץ שאינו שלו וכו' דבר זה יפה ביארו רבינו ז"ל בריש שער ששי ושם אבאר לך מקיר הדין בס"ד:

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה