שות תעלומות לב חלק ד· רבי אליהו בכור חזן
סימן כ
וזאת תשובתי. חזי הוית כל מילי דמר תנא דידן הרה"ג רח"ם רחמתים נ"י ר"מ ור"מ בעי"ת ג'יבלטאר אשר האריך הרחיב כיד ה' הטובה עליו, והן אנכי טרוד מאד בעסקי הצבור והיחיד. ואין הפנאי מסכים לחזור על לימודי למגמר מעתיקא ולהשיב כהלכה. ומה גם כי זה דרכי תמיד לאהוב את הקיצור. ורק בפס"ד זה יצאתי מגדרי באותו פרק והרחבתי הדברים מאד להדמות במקצת אל האדם הגדול ראש המדברים הגאון יעב"ץ ז"ל. אך עתה אין עתותי בידי ולא בן חורין אני להשיב בארוכה עפ"י סדר קונטריסו של הרב הפוסק נ"י ובפרט במה שיצא לחדש בענין אחר שאין בו צורך לנדוננו, וע"כ לא הבאתי כל דבריו במאי דשקו"ט ולא נפק"מ להאי דינא. והנני בא להשיב על דבריו הראשונים במה שנשא ונתן על דברי ולעצמי אני מציל מהשגותיו הן הן נוראותיו:
בירור הדברים בדעת מרן הש"ע בענין זה בסימן ה'.
א' בסברת הפוסק שמכיא באחרונה דעתו לפסוק כמותו.
תחילת דבר כתב הרב הפוסק רחימ"א דנפשאי נ"י שמרן ז"ל בסי' ה' בחכמה יסד אר"ש בב"י ובש"ע וגילה דעתו לפסוק כהרמב"ם וכהרא"ש לפי חילוק המקומות וכו'. ואתו הסליחה שאלו הדברים לא ניתנו ליאמר וכמו שנבאר להלן בעה"י. ומדברי הכנה"ג בסי' קי"ט הגה"ט מ"ח שציין אין שום ראיה לדין זה כאשר יראה הרואה. וכתב עוד דלפום סוגיין דעלמא לפסוק כי"א בתרא גם בהא דסי' ה' ס"י דינא הכי דזיל בתר טעמא וכו' ע"כ. כבר ביארתי בתשובתי הארוכה שלא נאמר כלל זה בש"ע אלא בי"א וי"א או יש מי שאומר וחלקו עליו, ואפילו בכלל זה יש חולקים וסוברים שלא קבלנו הוראות הש"ע אלא כשפוסק בסתם ואינו מביא מחלוקת. ונהי דאנן קי"ל דהלכה כסתם אף אם הביא חולקים וכי"א בתרא והבו דלא לוסיף עלה בלשון זה שהביא סברת החולקים בשמם. כי שפיר י"ל שאם כונתו היתה להכריע כס' המחמיר היה מביאה בסתם או בי"א בתרא. ולא היה משנה מהסדר שהנהיג בש"ע. והיותר תימה שהביא הוא נ"י מ"ש הי"מ בכללי הריב"ה שיש לסמוך על הס' שמביא באחרונה, והלא שם בס"ה הביא מ"ש מב"י ביו"ד סימן קכ"ד שאין כדאי להכריח סברת הרא"ש מדהביא הסברא באחרונה ועוד ציין כמה מקומות בב"י שכתב כן הפך ממ"ש בס"י ר"ה כיעו"ש וגם באו"ח סימן של"ח כתב בב"י ואע"פ שלא הכריע הרא"ש בין שתי הסברות דבריו נוטים לדברי הרי"ף שהרי כתבם באחרונה ע"כ. הרי דאפי' שהביא סברתו באחרונה כתב שלא הכריע ואף שדבריו נוטים לדברי הרי"ף מ"מ ס"ל שאין זה הכרעה גמורה. ועי' להרב פתה"ד ח"ג שם בסימן של"ח ס"א. ומ"ש הי"מ דלא מתבא דעתיה בדעתיה דמהריק"א בזה שנראה לו שדבריו סותרים זה את זה נר"ל דאין כאן סתירה דמ"ש בב"י סימן ה' הוא לדעת הטור וכן בריש סימן ע"ב כתב סובר רבינו דמאחר דבאלו מציאות כתב תחילה שר"ח וכו' עי"ש ולעולם דליה לא ס"ל שהרא"ש הכריע בזה וכמ"ש בא"ח סימן של"ח וביו"ד סי' קכ"ד ומזה יש להוכיח דגם בש"ע כשמביא הסברות בשם אומרם כנ"ד אין כונתו להכריע ולא אמרו דהלכה כי"א בתרא אלא בי"א וי"א או יש מי שאומר וחלקו עליו וכיוצא שלא הזכיר סברת האומרים והוא מוכרח. ועיין בי"מ שם אות ח' ואכמ"ל. שוב ראיתי להרב פתח הדביר ח"ב בסימן רל"ב סי"א שהעלה ככל מה שכתבתי וביאר בכמה מקומות בב"י שמרן ז"ל ס"ל שהסברה שהביא באחרונה אף אם כתב אבל פ' אומר אין הכרעה בדבר, ומ"ש בב"י הפך זה הוא לדעת הטור וליה לא ס"ל. וציין מ"ש הברכ"י באות וי"ו וכמדובר:
ומ"ש לחזק דבריו אלו מעני שצירף לרש"י עם הרא"ש וכתב דהכי משמע בירושלמי ושוויה להרמב"ם כיחידאה והאריך בסברת רש"י וממשמעות הירושלמי כיעו"ש הנה כבר הארכתי בזה בתשובתי הארוכה יותר מדי והרב נר"ו לא הביא לנו מן החדש, וא"צ לכפול הדברים. ברם מ"ש דמשמע מדברי מרן ז"ל דשוויה להרמב"ם יחידאה והיה מקום לומר דהו"ל כי"א ויש מי שאומר דס"ל להפוסקים דקי"ל כי"א שהם רבים. ולזה אני אומר דאין הנדון דומה לראיה. דהכא תלה המשמעות מהירושלמי כהרא"ש והדין עמו כיון שאין הדבר מבורר בירושלמי ולכן לא הראה לנו מקום כבודו בב"י. ולא רצה להקשות על הרא"ש בזה, כיון דאיהו נמי לא ברירא ליה, ורש"י ז"ל אף שהזכירוהו הפוסקים מ"מ י"ל שרש"י עצמו לא כיוין לפסוק הל' כמו שביארתי בתשובתי שם. נמצא שאף שהרא"ש מפרש כפרש"י כיון דרש"י אינו פסקן הו"ל הרמב"ם והרא"ש חד לגבי חד כמ"ש מב"י באו"ח סי' יו"ד. וראיה לזה שבסי' זה בס"ג בנחתך הגיד במרזב כתב לרש"י והרא"ש פסול ולהרמב"ם כשר. הרי דגם דשוויה להרמב"ם יחיד הביא סברתו באחרונה שלדעתו נר"ו היא העיקרית. ולדידן אין כאן הכרעה כלל והוא ברור:
ב' כשכותב בש"ע סברה אחת ואח"כ
כותב אבל פי' כתב אם י"ל שכונתו להכריע
כסברתו. ועל מה שכתבתי בתשובתי הראשונה שהיה מקום לומר שכונת מרן בש"ע להכריע כס' הרא"ש ודעמיה מפני שאחר שהביא ס' הרמב"ם כתב אבל הרא"ש וכו' ודחיתי לזה שמצינו בדין זה תרתי דסתרן מב"י לש"ע, ולזה השיב ה"ה נר"ו אחר שציין דברי הי"מ בכללי הריב"א ס"ה וס"ט דטבע הלשון הוא כך וגם הרב"י דייק הכי, וגם כראה לו ברור דגם החולקים בסתם וי"א הכא יודו דחשיב הכרעה ע"כ. דהנה בתשובתי ההיא כבר ציינתי דברי הי"מ ואם כל חיליה הוא ממ"ש מב"י בסימן ר"ה על דברי הסמ"ג, הרי מצינו למב"י גופיה בחו"מ סימן צ"ז גבי מסדרין לבע"ח שאע"פ שהרא"ש כתב תחילה ס' ר"ת וסיים אבל הרי"ף וכו' ונמצא שהביא דעת הרי"ף באחרונה ובמלת אבל בכל זאת כתב בב"י ולא ידענא מנ"ל שהרא"ש הסכים לדברי הרי"ף כיעו"ש. ועיין בשיירי כנה"ג א"ח סי' ש"ך הגה"ט ג' עמ"ש הטור שם אבל רב אלפס כתב וכו' דבהל' יו"ט הפך הסדר וכתב דצריך אתה לומר דאין הוכחה ממה שהביא באחרונה דאל"כ קשיא דידיה אדידיה ע"כ. ודון מינה לנ"ד שמרן הפך הסדר בדין זה מב"י לש"ע וכמש"ל. ועיין בש"ע א"ח סימן רצ"ט ובמה שציין עוד בזה הרב שדי חמד ז"ל בכללי הפוסקים סימן י"ג אות י"ב ואכמ"ל, ומ"ש ה"ה נר"ו כי מה ששינה הסדר מב"י לש"ע היא הנותנת שכונתו להכריע וכו' אחר המחי"ר דברים אלו לא ניתנו להאמר וכמו שנבאר להלן:
ובמה שהבאתי מדברי הרב זרע אברהם ז"ל אה"ע סי' י"ב שכתב שבש"ע הביא הדבר במחלוקת השיב לזה דהז"א לשיטתיה אזיל שחולק גם בסתם וי"א כמ"ש הי"מ. אלא דלדידיה הא דקמן הוי הכרעה גמורה והצ"ע דבריו כיעו"ש. ואני אומר במחי' כ"ת שהפריז על המדה בזה שאם הז"א חולק בעיקר הכללים בסתם וי"א ובי"א וי"א. שהסכימו עליהם כמעט כל גדולי האחרונים כ"ש בכעין נ"ד שיסבור שאין זו הכרעה. ותו שהרב ז"ל אינו חולק בעיקר הנז' אלא סובר שיש מקומות הפך כללים אלו, וכגון כשסותם נגד ב' עמודי ההוראה או רוב הפוסקים וכן מבואר בדבריו שהביא הי"מ והם בתשובותיו חיו"ד סי' ה' דל"ז ע"ב ועיין בספר צדק ומשפט בסימן א' ד"ג ע"ד. והאמת שיש כמה מקומות הסותרים כללים אלו בש"ע והרב שדי חמד ז"ל בכללי הפוסקים סימן י"ג אות י"ב מונה והולך כמה מקומות בש"ע ולא עת האסף פה. אבל גם הוא ז"ל אזיל ומודה לכללים אלו ברוב המקומות. וכן כתב בפירוש בספרו חח"מ סי' יו"ד בדק"ו ע"א ובע"ד כתב וז"ל ולפי הכלל המסור בידינו הלכה כסתם וכו' ע"כ ועוד לו בסי' כ"ד ועכ"פ בלשון כזה שבסימן ה' ס"ל להרב שלא הכריע וכאמור:
ומה שהאריך להוכיח ולדיק דמב"י ס"ל שרש"י סובר דחולי הוי בי"א וגם שמשמעות הירוש' הוא כדבריו איני רואה צורך להשיב אחרי כי אין הדבר ברור כדבריו ורבו הסוברים שרש"י סובר דהוי בי"ש כסברת הרמב"ם וגם מהירושלמי מוכח כן. והבאתי דבריהם בתשובתי הקודמת ואין כל חדש בדברי הרב הפוסק כדי להשיב עליהם:
ג' דרכו של מרן לפסוק בב"י נגד ס, הרמב"ם למקומות שלא קבלו הוראותיו ובש"ע
כהרמב"ם שהוא מיוסד עפ"י הוראותיו: אתאן למה שחידש והוסיף מדעתו הרחבה הרב הפוסק הי"ו דמרן ז"ל כיוין לפסוק בב"י כס' הרמב"ם למקומות שקבלו עליהם הוראותיו ובש"ע פסק לחומרא למקומות שלא קבלו הוראותיו וכן חזר הדברים בהילוך תשובתו כיעו"ש. ואני תמיה על רוב בקיאותו איך עלה על דעתו לומר כן ואנן איפכא שמעינן לה כי הדבר ידוע שהש"ע הוא מיוסד כולו ע"פ הרמב"ם דנהיגי בארץ המערב וא"י כוותיה ובב"י כשפוסק דין כונתו לכל המקומות וינהגו כן לכל המקומות כמ"ש השיירי כנה"ג או"ח סימן תצ"ה והשו"ג כתב שדרך מרן לפסוק אף נגד הרי"ף והרא"ש שהש"ע נתיסד ע"ס הרמב"ם ה"ד בספר משק ביתי מע"ב. ואין ספרו מצוי אצלי ודברים אלו הם הפך הכלל שמסר לנו מרן ז"ל עצמו בהקדמתו לא"ח שפוסק כב' עמודי ההוראה, ואף אם הג' הוא הרמב"ם ז"ל אלא שהש"ע רובו נתיסד ע"פ ס' הרמב"ם שכבר קבלו הוראותיו, וכ"כ הרב תויו"ט בדברי חמודות פ"ח דחולין ה"ד השד"ח אות ג, ועיין בספרי תעלומות לב בקונטריס הכללים כללי הש"ע אות ג' וכ"כ הרב שמ"א בדק"ז כי הש"ע מיוסד לערי המערב ע"פ הרמב"ם והרב חקות המים בדס"ה ע"א כתב שדין שכתבו בש"ע ולא הובא בב"י הוא דוקא לערי המערב אחר שקבלו הוראות הרמב"ם:
ואף למה שכתב הרב הלכה למשה בפי"ז מהלכות גזלה הלכה ה' דבכמה דוכתי חזינן להש"ע שפוסק הפך דעת הרמב"ם ובכנה"ג אה"ע סי' קי"ט הגה"ט מ"ז כתב בתרי סתמי דסתרי אהדדי בש"ע שי"ל שבמקום אחד סתם כדעת הרמב"ם לבני א"י ומערב דגרירי אבתריה ובמקום אחר סתם כדעת החולקים עליו לשאר המקומות שלא קבלו הוראותיו ע"כ ה"ד הי"מ בכללי ש"ע אות ג'. ועיין צדק ומשפט בתשובה שבתחילת הספר סימן א' ובספה"ק תע"ל ח"ג בקונט' הכללים ואין הפנאי מסכים להאריך בזה. מ"מ הדבר פשוט וברור שאין מקום לומר שבב"י יפסוק כהרמב"ם ובש"ע כהרא"ש וכמו שנתבאר וממילא מובן שכל מה שהאריך עוד הרב הפוסק הי"ו לבאר שמרן ז"ל כיוין בב"י להלכה כהרמב"ם ולכן שינה מלשון הטור והביא סברת הרמב"ם באחרונה ובמילת אבל. ובש"ע הפך הסדר להורות שפוסק כהרא"ש למקומות שלא קבלו הוראות הרמב"ם ז"ל כיעוש"ב הוא משנה שאינה צריכה כי דבר זה אי אפשר לאומרו כמו שביארתי. ואכתי לא ק"מ על מרן דמחלפא שיטתיה מב"י לש"ע בסדר שהביא הסברות. שכבר כתבנו לעיל שאין כללים אלו אמורים בב"י וש"ע אלא דוקא בסתם וי"א או י"א וי"א וכיוצא ובסגנון לשון זה שהזכיר הסברות בשמם אין שום כלל מוסכם. ועל כן הסכימו רבני האחרונים לומר שלא הכריע בדין זה:
והנה הרב חת"ס ז"ל בא"ה סימן טו"ב כתב דבש"ע פסק בדעה ראשונה כוותיה דהרמב"ם שהיא העיקרית, וע"ז תמהתי בתשו' הראשונה דעד כדון לא שמענו כזאת אלא בסתם וי"א ולא בסגנון לשון זה. והרב הפוסק הי"ו יצא לישע להליץ בעדו דחשיב ליה להא כסתם וי"א מדכלל הכל וכו' וסיים דהדקדוק הוא נכון ודוקא למקומות שקבלו הוראות הרמב"ם וע"כ שינה דרכו להזכיר שם הרמב"ם לומר דבמקומו איירינן. אבל לשאר מקומות כרש"י והרא"ש וכו' עכת"ד הנה כאן חזר לומר דכש"ע עצמו פסק מר כי אתריה ומר כי אתריה. והיינו ממש מה שכתבתי בתשובתי הראשונה שמרן ז"ל לא גילה דעתו ולא הכריע. רק הראה לנו סברות הפוסקים וכל אחד יפסוק כמי שקבלו הוראותיו. וכמו שהעלו גדולי האחרונים וכאמור ונבאר עוד להלן.
ד' היכא שבש"ע מזכיר בפי' ס' הרמב"ם. ברם במ"ש לפרש כונת החת"ס דס"ל שבסדר לשון זה כיוין מרן להכריע כסברת הרמב"ם ז"ל ולא גרע מסתם וי"א ואע"פ שהוסיף לבסוף תי' ולהרמב"ם הוא לאפוקי מקומות שלא קבלו הוראותיו ובכ"ז חשיב סתמא כיעו"ש. לכאורה היה נראה דשפיר קאמר שכן מצינו בחו"מ סימן מ"ו ס"י במי שחתם על השטר ובא להעיד שסיים אלו הם דברי הרמב"ם וי"ח וכתב הכנה"ג שם בהגב"י צ"ג שכפי סברת הפוסקים שדרך הש"ע לפסוק כס' שכותב בסתם אפשר דגם כאן ס"ל שסברת הרמב"ם עיקר הואיל וכתבה בסתם אע"פ שכתב לבסוף אלו הם דברי הרמב"ם ע"כ ואף שהכנה"ג בדרך אפשר אמרו. כבר בא חכם הרב צדק ומשפט ז"ל שם והכריח שכן הוא האמת דאלת"ה היל"ל וחלקו עליו והכי נקטינן כמ"ש בסי' ס' עי"ש. וכן משמע מההיא דסימן מ"ח ס"ב במת תוך זמנו שכ' להרמב"ם א"צ שבועה וי"א שצריך ומד' בב"י משמע דנקטינן כהרמב"ם ובסי' קמ"ג ס"ג וסי' צ"א ס"ח וסי' קכ"ט ס"ד הביא דברי הרמב"ם ב"ם באחרונה. וכן בסי' ק"מ ס"ח הביא בסתם סברת החולקים ואח"כ ס' הרמב"ם בשמו. ובסימן ק"י ס"ד הביא ג"כ דברי הרמב"ם באחרונה והעלו האחרונים שפסק דלא כהרמב"ם ובסי' פ"ז סי"ח כתב להרמב"ם אף שבועת היסת בשם וכינוי ולא הודו לו. וכן בסימן קל"א סי"ג הביא סברת הרמב"ם וסיים וחלקו עליו והכי נקטינן. ובסי' ע"ב סי"ט בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר כתב להרמב"ם היינו כלים העשוים שתחילת עשייתם וכו' ולהרי"ף ור"ת כל כלי וכו' וכתב הרב מים רבים באה"ע סימן י"ח שדעת מרן לפסוק כהרי"ף ור"ת וכתב הרב צדק ומשפט דחשיב ליה כיש מי שאומר וי"א דהלכה כרבים. והנה כיוצא בזה הן רבים הם בחיו"ד ובחא"ח ובחאה"ע וכמו הא דנ"ד בסימן ה' שכתב סברת הרמב"ם בראשונה ובב"י הפך הסדר וגם בש"ע בסימן זה ס"ג הביא סברת רש"י והרא"ש בראשונה וסברת הרמב"ם באחרונה. והרב שדי חמד ז"ל בכללי הש"ע אות ג' כ' דכל שמזכיר סברת הרמב"ם בשמו בפירוש אינו מקפיד וממילא משתמע דסברת הרמב"ם עיקר בחיבור זה וכו' עי"ש. ואני בעוניי אחר שבדקתי ברוב המקומות שהזכיר שם הסברות בשמם כר"ל שכל מקום שהזכיר בש"ע הס' בשמם הוא שלא רצה להכריע ולגלות דעתו. אלא היכא שכתב בפירוש והכי נקטינן וכדומה. וממילא ודאי שבמקומות שקבלו הוראות הרמב"ם שהולכים אחר הוראותיו. אבל לומר שאם הביא ס' הרמב"ם בתחילה הו"ל כסתם כמ"ש החת"ס. או אם הביא ס' באחרונה כמ"ש הרב יעב"ץ דנקטינן כוותיה זה ודאי שא"א לאומרו ומבואר בהרבה מקומות שאין בזה כלל ברור. ואם בכל הכללים הקבועים כתב הרב בני יעקב בדרי"ד ע"ג שאם קבלנו הוראות מרן לא קבלנו גם הכללים האלו בדעתו עי"ש, ואם אינו ענין לאותם הכללים שנתקבלו מכל רבני האחרונים כסתם וי"א או י"א וי"א וכיוצא, תנהו ענין להיכא ששינה הסדר וכתב הסברות בשם אומרם שיש לומר שלא כיוון בזה לפסוק הלכה ולא גילה דעתו מקרי וכמו שהארכתי בתשובתי הראשונה יותר מדי ודי בזה להפיס דעתו של הרב הפוסק הי"ו והוא ברור:
תו חזיתיה למני"ר הרב הפוסק הי"ו שהדר תנא ממ"ש בתחי"ד דמרן ז"ל בש"ע פסק כשניהם הרמב"ם והרא"ש למר כי אתריה ומר כי אתריה וסיים עתה דמידי ספקא לא נפקא דעת מרן עצמו דכיון שלא הכריע סתמו כפירושו דאזלינן לחומרא ככל הכתוב בדב"ק וכבר כתבנו בזה ככל הצורך שבדין זה דינינן כאלו מרן לא גלה דעתו כלל. ואף אם היה מקום לומר שדעתו להחמיר כל שלא פסק בפירוש כאחד מהם כדרכו בקדש בסתם או י"א בתרא וכדומה לא גילה דעתו קרינן ביה. וכל לעומת זה הרב הגדול כמהר"ח מודעי ז"ל בתשובתו ס"ל כל בתר איפכא דסתמו כפי' דס"ל להקל כד' הרמב"ם שרוב הוראותיו על פיו כיעו"ש. וכבר השבתי גם על זה בתשובתי דלעיל שאין סברה לומר כן בדין זה. והאריכות עוד בזה יגיעת בשר:
ה' בחו"ל אם יש לחוש לסברת הרא"ש
כשחולק על הרמב"ם. זו בלבד מ"ש הרב הפוסק הי"ו שגם מז"ה הגאון מרן החק"ל שכתב דמידי ספקא לא נפקא משמע דחשיב ליה ספק גמור אפילו היכא דליכא תקנתא ולכל העולם כולו קאמר ופשוט. ע"כ פלא בעיני הא דפשיט"ל טובא אחרי שעינו ראה מה שכתבתי בתשובתי הראשונה דמ"ש מידי ספק לא נפקא היינו באותו כדון דאיתיה בתקנתא בחליצה מעולה. ורו"מ הי"ו ער"ב לו וקם עליו וכתב שהוא חילוק מתוק, ואיך תוכ"ד שם המתוק למר לומר דבכל אופן ס"ל להחמיר אפי' במקום שאין בו תקנה. ומי גילה לו רז זה שאם היה בא מעשה לידו כנ"ד שלא היה מתיר בשופי. והגם שלקמן כתב מרן החק"ל שלא מלינו מי שהתיר לכתחי' כיעו"ש הדבר קשה שהרי כל הראשונים דקיימי בשי' של הרמב"ם וגם האחרונים דס"ל דכוותיה דהרמב"ם נקטינן ודאי דאף לכתחילה ס"ל הכי ואולי כונתו שלא ראינו שכתבו כן הלכה למעשה. ומ"מ מבורר שם שכתב וז"ל לדידן מידי ספקא לא נפקא וכו' ע"ש ותיבת לדידן היא שפת יתר. ובהיות כל דבריו שקולים בשקל הקדש צריכים אנו לחילוקו של הרה"ג רב נחמ"ן ז"ל דתנא דידן פסק כן לעי"ת אינדירני שלא קבלו הוראות הש"ע אלא להחמיר ולא להקל וכו' כיעו"ש. וכבר השבתי על דבריו בתשובתי ההיא. מ"מ הרואה יראה שמרן החק"ל בתשובתו זאת דסי' כ"ז ובחק"ל אה"ע סימן ז' שהביא מחלוקת זה לא העלה על דל שפתיו ולא הביא מ"ש בש"ע ולא הזכיר דעת מרן וזו מן התוכחות דס"ל דמרן ז"ל לא גילה דעתו. א"כ פש גבן מחלוקת הרמב"ם והרא"ש וכיון דעיקר קבלת סברת הרמב"ם היתה בערי המערב וא"י. ובחו"ל לא קבלו בפירוש סברת הרמב"ם, א"כ שפיר כתב לדידן דהיינו לבני חו"ל שהוא מקום השאלה מידי ספקא לא לא נפיק שהרי גם בספרד קבלו הרא"ש לרבן כמ"ש בשה"ג מער' א' וגם הרדב"ז בח"ב סי' תר"ד כ' דאע"ג דהרא"ש אחרון והלכה כבתראי מ"מ הרמב"ם מאריה דאתרא וכבר קבלו כל אלו הגלילות פסק דינו ע"כ. והיינו ודאי לבני א"י וגלילות המערב ומצרים. ובספר דינא דחיי ח"א דע"ט ה"ד הי"מ כתב שכיון שהרא"ש סובר נגד הרמב"ם הכי נקטינן דהוא הרב המלמד דעת חכמה ובינה בספרד ע"כ. והי"מ בכללי הרא"ש הביא אח"כ סברת הרדב"ז ושוויה כחולק על זה ואין כאן מחלוקת כי הרב החבי"ב ז"ל דבר לבני חו"ל. ובכן שפיר כתב הגאון מז"ה דלדידהו בחו"ל לא נפיק מידי ס' מפני ס' הרא"ש ולא ראינו מי שהתיר באותם הארצות לכתחילה הפך ס' הרא"ש. אך לדידן שקבלנו הוראות הרמב"ם ודאי דאזלי ומודו דנקטינן כוותיה גם לכתחילה. ואולי שגם לדידהו באותו נדון דאיתיה בתקנתא להמתין לחליצה מעולה ס"ל דלא עבדינן עובדא לכתחילה ודוק:
ו' בדין איסור שיש ס"ס להק' וס"ס להחמי'
וחזיתיה להרב הפוסק הי"ו שיצא לידון בדבר חדש דהכא איכא ס"ס להחמיר והאריך להשיב איך עבידנא ס"ס להקל ככל הכתוב בדב"ק באורך. והנה מלבד דאחרי שביארנו דבנ"ד הו"ל ס' פצו"ד ואין איסורו אלא מדרבנן וכבר כתב השעה"מ בהלכות מקואות דרוב הפוס' מתירים גם בתרי ספקי להחמיר מדרבנן. והגם שמז"ה הגדול בחק"ל מה"ב אה"ע סי' כ"ז כתב שאין זה ברור מ"מ הסכים שאם ב' הספקות שקולים נקטינן להקל ע"ש ובנ"ד ב' הספקות שקולים הם. כי הספק הא' שמא לא היה ע"י התחבושת הו"ל רובא להתר שהרי ביארנו ונבאר שכדעת הרמב"ם המתיר בע"י חולי סברי רובא דרבוותא וגם הס' הב' שמא ע"י תחבושת הו"נ רובא להתיר בהצטרף ס' הסוברים שכל שעיקרו ע"י חולי אפילו ע"י חתך סכין בידי הרופא שרינן ליה. והסוברים עכ"פ דע"י תחבושת ורטיה שלא נגעה בו יד אדם כלל שמתירים. וכגו"ד ודאי אזלינן לקולא כמ"ש הגאון מז"ה בחק"ל יו"ד ח"א סימן קכ"ו. עוד זאת שאנו לא באנו לידי מדה זאת אלא לרווחא דמלתא וכבר הבאתי שם מ"ש הרב בעי חיי בחיו"ד סימן ק"ח דאפילו בסברא דחויה עבדינן ליה כיעו"ש וכונתי בזה דהגם דבע"י חולי בלי נגיעת י"א כלל נקטינן כהרמב"ם שקבלנו הוראותיו ובפרט דרבים אשר אתו. אך כיון שנוספה נחלתו שיש לחוש שמא התחבושת גרמה נטילת העטרה. ויש מי שסובר שבזה גם הרמב"ם יודה להחמיר. הגם שהיא סברה דחויה כמו שביארתי. מ"מ לצאת ידי ס' אמרנו וענינו שיש ספק מעיקרא שמא לא היה ע"י התחבושת. ואפילו אם היה מי שמחמיר בתחבושת היינו משום חומרא ובהצטרף ס' אחר מתירינן מעין למ"ש הרב שער אשר ביו"ד סי' יו"ד ד"ה ע"ג והוא ברור:
ומ"ש להשיב לזה שאין כאן אלא ספק אחד ומחצה וכו' עי"ש שותא דמר לא גמירנא דהא בס' באונס דשמעתין דכתובות הו"ל חד לקולא וחד לחומרא באונס להתר וברצון לאסור גדולה לאסור וקטנה להתר והאי דידן הוי רובו להתר ס' מאליה וכולו להיתר ס' ע"י תחבושת ויש אוסרים ויש מתירים, ואתמ"ל ע"י התחבושת ובמחלוקת שנויה אימור הלכה כהמתירים וזהו התוספת התר שכתבתי דל"ד לשם אונס חד הוא שכתבו ה התוספות. דהתם בס' ברצון הוא איסור ודאי אלא שאותו רצון חשבינן ליה אונס בקטנה. משא"כ הכא גם מצד האיסור כשתאמר שע"י התחבושת היה אינו ודאי איסור שהרי רבו המתירים, ועיין להרב שער אשר ח"א דפ"ב ואכמ"ל ומ"ש רו"מ הי"ו שהתוספת התר שהוא שמא ע"י התחבושת הוא גרעון שאינו מתיר בשופי וכו'. אתו הסליחה שלא דקדק יפה בדברי כי התוספת התר הוא שמא לא היה ע"י התחבושת והו"ל התר גמור לדידן ודוק כי התוספת התר די באחד מן הספקות כיון דלא דמו לההיא דס' באונס דשמעתין דבכל הב' הספקות ההיתר והאיסור שקולים וכמובן. ועוד י"ל דלא מקרי שם אחד כיון שהספק הא' הוא ס' במציאות משא"כ התם ודוק היטב. ועיין להרב בית אפרים אה"ע סימן ב' ד"ד ע"ד ודוק שם:
ומה שהוסיף לומר דהכא יש ג' מחלוקות בדבר במה שהוסיף ס' ר"י מטראני הא' ואחרון שפוסלים גם ע"י רעמים וכו' כיעו"ש לדידן לא נפק"מ מידי אלא שהוא מוסיף שבע"י חולי גם הר"י מטראני פוסל כסברת הרא"ש ודעמיה. ומ"ש הכנה"ג שם על סברת הרימ"ט שאין ראוי להשיאו לכתחילה ודאי הדין עמו לדידהו. אך לדידן שקבלנו הוראות הרמב"ם נקטינן כוותיה. ומכאן תשובה ג"כ לס' הרבנים בספר תומת ישרים שהסכימו שאין להתירו לכתחילה ומהריב"ל ז"ל ג"כ שנראה סובר כן היינו ודאי לבני חו"ל שראוי לחוש לכתחילה לס' הרא"ש וכמו שביארתי:
ז אם ראוי להחמיר נגד מרן גם במקום
שאין תקנה בדבר:
ועוד הוסיף לומר הרב הפוסק שיח"ל דאפילו אם מרן היה סותם לגמרי כדעת הרמב"ם בכ"ז באיסור חמור כזה הי"ל להחמיר ולחוש לס' מהר"מ סוזין והברכ"י ודעמיה שציינתי בספרי בדי"ז ע"א וב'. והנה מלבד מה שביארתי שם שגם מרן ז"ל מקל כס' רבים דנקטינן כוותיה. עוד זאת שגם המחמירים לא אמרו להחמיר אלא במקום שאפשר להחמיר בס' איסור אבל כשאין תקנה בדבר כנ"ד לכ"ע ודאי שאין להחמיר הפך דעתו. צא ולמד ממ"ש הרב שיו"ט בסי' י"א ובסי' י"ב שאנו נוהגים באיסור ערוה בגטין וקידושין ויבום וחליצה לתפוס כל החומרות אף אם מרן בש"ע מקל והרב חקי חיים בסי' ח"י כתב דה"ה לענין טהרת מקוה. ואף שהגאון שארי ז"ל בספר כרך של רומי סימן כ"ד כתב שאם רוב הפוסקים קיימי בסברת מרן הש"ע אין ראוי להחמיר. כבר השיב לזה הרב שער אשר אה"ע סימן ח"י שגם אם רוב הפוסקים מקלים כדעת מרן אפי"ה ראוי להחמיר. מ"מ כבר ביאר הרב שיו"ט בסימן ע"ה דרכ"ד ע"ג שכל זה שאמרו להחמיר ה"ד לכתחילה ובמקום שאין עגון בדבר ועיין מה שציינתי בזה בספה"ק תע"ל ח"ג בדקי"א ע"ב. וא"כ בנ"ד שאין לך עגון גדול מזה שאין תקנה בדבר גם הרב ז"ל יודה שראוי להקל כסברת רוב הפוסקים אחרי שמרן ז"ל לא גלה דעתו בזה והרמב"ם שקבלנו הוראותיו פסק להקל. ומכאן תשובה גם למ"ש ה"ה הי"ו שגם מרן ז"ל אף שפוסק בש"ע להקל הוא מהדר בתשובותיו לצאת י"ח המחמירים. והא פשיטא שבכל אופן שיש תקנה בדבר ולכתחילה ודאי שחובה על כל רב ומורה לצאת י"ח כל הפוסקים. משא"כ בנ"ד וכמדובר:
ז' בירור סברת הפוסקים המתירים: עד כה כתבתי מזה זמן יותר משנה בסירוגין פעם ביום פעם בלילה ואח"כ מאותו זמן ואילך לא יכולתי לחזור על לימודי להשיב מפני הכבוד ע"כ דברי הרה"ג רח"ם רחמתים הי"ו. גם כי ראיתי שלא הביא לנו מן החדש וכבר הארכתי ככל הצורך בתשובתי הראשונ' ועתה אני בא רק עמ"ש בסוף דבריו ה"ה הי"ו בסברות הפוסקים ראשונים ואחרונים המתירים שהבאתי ומעכ"ת דחאם אחד לאחד, לכן חובה עלי להשיב וזאת חובתי ואעשנה.
והנה מ"ש על ס' הרמ"ה כי אולי הוא ט"ס וצ"ל הרמב"ם. הא ודאי לא שבקינן פשיטותיה דהב"ח שכתב שרי"ו כתב כן בשם הרמ"ה ומנאו בכלל המתירים. גם הרב יעב"ץ ז"ל שתמה עליו לא פרכס בזה על ס' הרמ"ה כמ"ש בתשובתי ההיא. והיותר תימה סלא הביט בעין יפה בס' רי"ו ששמעתתיה דהרמ"ה בפומיה תמיד ובאותו דף עצמו הביא כמה פעמים ס' הרמ"ה ואיך יכול להסתפק עוד וד"ב:
גם מ"ש על דברי הנמק"י דקאי לענין ניטלה ביצה אחת. הרואה יראה שהביא דברי הרמב"ם בפשיטות. ואם הביאו ללמוד ממנו לענין ביצה אחת משמע נמי שסובר הכי בכל החולאים באבר ובביצים. ומה שכתב להסתיע ממ"ש שהוא הבקי שברופאים, כבר כתבתי שגם בדין זה יש מהלכות הרופאים. ומ"ש על ס' החת"ס שלא רצה להתיר לכתחילה רק אחר שנשא כמבואר בסס"י טו"ב וע"ע בסימן י"ט ע"כ. אתו הסליחה כי הרב חת"ס שם איירי בניטלה ביצה ימנית ע"י הרופא ומ"מ העלה להתיר בנדונו שכבר היה נשוי. ומ"מ כתב שאם היה בא לישא אשה היתי אומר מה לה להאשה וכו' ומזה מבו' שאם היא רוצה להנשא אין מוחין בידה. ובפירוש כתב שם שרוב ככל הפוסק' מתירים ושהש"ע פסק כוותייהו שנראה לו שיטתם עיקר וכן נראה לכל מעיין ע"כ. וגם בסימן י"ט איירי בכעין זה. ותימה בעיני שהעלים עין מתשובת החת"ס שם בסימן ט"ז שהוא כעין נ"ד ממש שניקב גדו ע"י חולי והרופאים עשו לו תחבושת וכתב הרב השואל שהגאון הלבוש התירו, והשיב הרב ז"ל שרוב הפוס' ס"ל דע"י חולי חשיב בי"ש ודעת הרא"ש יחידאה היא ואע"פ שאח"כ משמש הרופא מה בכך וכו' ע"ש. ואחרי אשר ביאר שדעת הרא"ש יחידאה נגד רוב הפוסקים המתירים. אין להסתפק עוד בדעתו כמובן הפשוט:
ומ"ש שגם הח"מ פסק לחומרא ועיין בסק"ה שכן דעתו כדעת מרן ע"כ. כבר כתבתי בתשובתי הארוכה שהח"מ הבין בדעת מרן הש"ע שדעתו להחמיר כיון שהביא דברי הרא"ש שכתב דהכי משמע בירושלמי והשבתי לזה שאדרבא י"ל דלא ס"ל משמעות הירושלמי כיון שתלה משמעות זה בדברי הרא"ש ולא כתב בפי' דהכי איתא בירושלמי כמו שהביא בסתם ס' רש"י מ"מ נראה שסברת הח"מ להקל, ממה שסיים אבל בב"ת כתב דסברת הרא"ש היא סברת יחיד. ומשמע דהכי ס"ל ויען אין סברתו מבוררת לכן לא הבאתי סברתו במספר המתירים אבל בודאי כי לא מן השם למנותו בכלל האוסרים כמובן וגם הב"ש שם סקי"ב סמך על דברי הב"ח. וכ"כ בפירוש הרב משכנות יעקב בסי' ג' ו"ד בפתחי תשובה שם שכסברת הרמב"ם הכריעו כל האחרונים הב"ח והח"מ והב"ש וכו' עי"ש והדברים פשוטים. וע"כ כתבתי שכן נראה סברת הברכ"י בסימן ה' יען אחרי שהביא דברי התוי"ט בהגהותיו שכתב דכיון דהתוספות מסכימים עם הרמב"ם הכי נקטינן וסיים דהמהרש"ל ביש"ש הכריע כהרמב"ם וכתב דגם רש"י ס"ל כן וכ"כ האחרונים בדעת רש"י ע"כ ומדלא הביא כלל סברת החולקים לכן כתבתי שנראה דהכי ס"ל. ומ"ש הרב הפוסק הי"ו שהגאון חיד"א כבר גילה דעתו בכמה מקומות שכל שלא גילה דעתו בפירוש אין לסמוך וכו' ע"כ נר"ל שלא נאמר זה בכל רבני המאספים. אלא כשהוא מציין ס' הפוסלים והמכשירים אבל בכעין נ"ד שאחרי שכל יקר ראתה עינו בסברות הפוסקים לא הביא אלא ס' המכשירים, נראה שרוצה לסמוך על סברתם והבוחר יבחר:
ומ"ש מעכ"ת נ"י דמאחר שמרן ז"ל דקדק מדברי רש"י דלא כהרמב"ם וכו' וגם מרן מסכים לפירוש הירושלמי וכו' א"כ אנו שקבלנו הוראותיו אין לנו לסמוך כלל על המפרשים דברי רש"י והירושלמי כהרמב"ם ז"ל וכו' עכ"ד הי"ו. ואני אומר מלבד שלא ראינו שמרן ז"ל נחית לדקדק בדברי רש"י שס"ל כהרא"ש, ואם הביאו בש"ע י"ל שסמך בזה על הרא"ש. והגם דבסברת הירושלמי לא רצה לסמוך בפשיטות עליו ותלה המשמעות כהרא"ש. מ"מ כבר ביארנו שרש"י ז"ל מפרש הוא ולא פסקן וכמ"ש הוא ז"ל בב"י א"ח סימן יו"ד ובתשובתי דלעיל הארכתי בזה ושם ביארתי היטב שמרן ז"ל בדין זה לא כיוון להכריע ואחרי שכן שפיר יש לנו לסמוך על ס' רוב האחרונים שהכריעו שרש"י והירושלמי קיימי כס' הרמב"ם ורבים אשר אתו:
עוד כתב ה"ה תנא דידן נר"ו שמכלל דברי למד שגם מהר"ש ויטאל ז"ל לא איירי אלא בדיעבד עכ"ד הנה תשובת מהרש"ו היא באה בספר יד אהרן א"ה ח"א סימן ה' הגהב"י ג' ושם מבואר שהוא לכתחי' בבחור אחד הבא לישא אשה וסיים וז"ל ואם אירע לו מחמת חולי שחלה ונתחדש לו נגע או שחין וכיוצא וכו' כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו ע"כ וגם הרב שבות יעקב דבדיעבד איירי ובנשוי י"ל דמעשה שהיה כך היה. ומאחר דס"ל שיש לסמוך על המתירים הרבים ה"ה נימא שמתיר גם לכתחילה כיון שבאופן כזה שאין לו תקנה בדיעבד חשיב כמו שביארתי שם. גם מ"ש שהבית אפרים עם כי ס"ל בפשיטות דמחמת חולי מותר והיה בנדונו ס"ס גמור בכ"ז לא התיר למעשה כמ"ש בסוף התשובה ע"כ. הנה מבואר שם בתשובה דהס"ס שעשה הוא הס' אם הגיע לגדר נתמסמס מחמת חולי וא"כ יש ספק אם הוא מחמת חולי ולכן מהדר אס' ר"ת ודעמיה בניטל ביצה א'. אבל בפ"ד וכ"ש מחמת חולי ודאי כבר כתב בד"ד סע"ד דאפי' ס' לא הוי ויש לתפוס להתיר עכ"ד. וכן כתב לקמן בד"ו ע"א וז"ל ואמנם לפי מש"ל דעיקר לדינא דע"י חולי כבי"ש דמי שכן דעת רוב הפוסקים ולזה הסכימו האחרונים רק מצד ספק שמא וכו' ע"כ. ובסוף התשובה ביאר לצאת י"ח ס' מהריב"ל שנראה כמחמיר. וכתב כיון דעובדא דמהריב"ל היה בזקן ומסתמא כבר הוליד וקיים מצות פו"ר וכו' וגם באתרייהו שכיח להו גיורת ומשוחררת המותרים לפ"ד והביא דברי הרמ"ע סי' ס' וסיים דהיכא דאיכא חשש ביטול מצוה דלית ליה תקנתא חשיב בדיעבד ע"כ ועין עוד לו בסי' ד' ויש להשיב ע"ד עפמ"ש בתשובתי הראשונה דלא חיישינן אם מוליד או אינו מוליד כל שהתורה התירתו ובפרט בנ"ד שניטלה העטרה ע"י חולי שי"ל שמוליד כמו שביארנו שם נראה ברור שגם הרב מתירו לכתחי' לישא אשה כמו שמבואר שם בסי' ד':
והנה עוד האריך הרב הפוסק רח"ם רחמתים הי"ו ודעתו נוטה להחמיר. וגם אנכי מעודי מיראי ההוראה אני, אבל בכגון נ"ד שאין לו תקנה ולכ"ע חשיב ליה כדיעבד נר"ל שיש לסמוך ולהתיר אחרי אשר ביארנו שמרן ז"ל לא הכריע בש"ע ופש גבן סברת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שקבלו הוראותיו והוא העמוד הימני שעליו נשען הש"ע, ועל סברת הרא"ש ז"ל החולק בפירוש כתבו גדולי האחרונים שיחידאה היא, וכוותיה דהרמב"ם קיימי גדולי הראשונים והאחרונים. ומלבד שרבו הסוברים דגם רש"י והתוס' והראב"ד קיימי בשי' זו. הרי רבים אשר אתנו אשר הסכימו בפירוש לסברתו ועמל הוא בעיני לכפול הדברים שכבר הארכנו בהם יותר מדי, וע"כ הבאתי שנית תשובתי הראשונה אשר בה ביארתי וביררתי הדברים כשמלה קחנו משם. ומה שקשה לו להרב הפוסק נר"ו להתיר איסור תורה נגד סברת האוסרים שרבים הם ג"כ. כבר ביארתי שם שאין כאן איסור תורה, שרבו הסוברים שס' פצו"ד דינו הוא כספק ממזר שמותר מן התורה כמ"ש בתשובתי הראשו' ויען חזיתיה לדעתיה שדחה אחד לאחד ס' המתירים הרבים, ולדעתו רבו האוסרים על המתירים. ע"כ אמרתי לבאר שנית דעות המתירים ולהביא במספר צבאם:
ראש המתירים הוא רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שקבלו הוראותיו ברוב הגולה ודעת שפתיו ברור מללו (זולתי הרב יעב"ץ ז"ל שרצה לפרש פירוש דחוק בדבריו וכבר השבנו על דבריו בתשובה ראשונה ועתה בא לידי ס"ה מנחת משה הנד"מ וראיתי להג' המחבר הי"ו בחאה"ע סי' א' שהאריך בענין זה, והביא דברי הגאון יעב"ץ ז"ל בפירוש דברי הרמב"ם אלו וכתב וז"ל להעמיס זאת בדברי הרמב"ם אין באפשרי דמוכח מכל הפוסקים ומכל גדולי האחרונים שהרמב"ם מתיר ע"י חולי אף שנולד בו אח"כ ע"כ מכוונים הדברים כמו שביארתי שם):
שני בקדש הוא הרמב"ן ז"ל שהביא דברי רבינו ולא חילק עליו ואפיריון נמטיה למני"ר הרב הפוסק הי"ו שהביא לנו דבריו בספר הזכות סס"י י"ג שלא לבד שלא חלק על הרמב"ם אלא שסיים וכך הדברים מטים:
ואל השלשה לו בא גדול הפוסקים הרשב"א ז"ל שכתב שזו מהלכות הרופאים והרמב"ם רופא מומחה היה ואע"פ שתמה על זה הרב יעב"ץ ז"ל. כבר כתבנו שיש גם בזה מהלכות הרופאים. וע"פ שלשה המה מטיבי הרב תם בס' תומת ישרים בסימן נ"ב והרב זקן אהרן בסי' קנ"ז והרב תוספת יו"ט בהגהותיו סי' ה' הו"ד בס' שבות יעקבסי' ק"ז. שכתבו כן בדעת הרשב"א ז"ל יקום דבר. ועיין להרב מנחת משה שם בסי' כ' שה"ד הרב יעב"ץ ורצה לישב מעין למ"ש בעניותי שם אלא שלא ביאר הדברים כל צורכו. וגם הרב בית אפרים בסי' ב' כלל להרשב"א בכלל המתירים:
נוסף עליהם עוד ששה הלא המה הריטב"א והרא"ה והנמק"י והמאירי הסמ"ג והרמ"ה הרי תשעה מגדולי הראשונים דקימי בשיטה זאת להתיר ע"י חולי ועוד עשרה מגדולי האחרונים הלא המה הב"ח והרע"ב ורש"ל והב"ש ובעל תוספת יו"ט והפר"ח ביו"ד סי' ל"ו ומהר"י בי רב ומהר"ש ויטאל והיד אהרן והרב המתיר בתשובת הרב יעב"ץ.
ואם מעט ואוסיפה לך עוד חמשה משמותם היה החת"ס ומשכנות יעקב מהר"ח מוואלזין בית אפרים שואל ומשיב דהוו בתראי טובא וראו כל דברי האוסרים והמתירים והסכימו להתיר מלבד ס' הח"מ והברכ"י דלדעתי גם דעתם להתיר, ועוד כמא רבנים אחרוני' שהבאתי בתשובתי הראשונה שמכלל דבריהם מובן שהם מתירים בשופי. אלא לפי שה"ה הי"ו נתעצם לומר שלא כן ע"כ לא צרפנום עמהם. עכ"פ הרי לנו כ"ד ראשונים ואחרונים המסכימים בפי' להתיר. וגם הרבנים בס' תומת ישרים אחד האוסר וסובר להוציא ואחד המתירים שאין לכופו להוציא ועכ"פ ס"ל שלכתחי' אין להתירו יש לומר דהתם שאני שנגע בו י"א הוא הרופא שכרתו וכמו שביארתי בתשובתי הראשונה.
ובכן בנ"ד שלא נגע בו י"א כלל אלא שניטלה העטרה מחמת חולי לבד. והוא כאיש גבורתו וכוחו בשרידי בטנו ורועה זונות ומאבד הון נר"ל שאם ימצא אשה ישראלית שתנשא לו בהתר, אין לנו כח למונעו ולעגנו כיון שאין לו תקנה כי לישא גיורת אינו יכול דלא שכיחי בזמננו. כמ"ש הרב חת"ס באה"ע סי' י"ז ומרן החבי"ף בס' חיים ושלום ח"א סי' טו"ב והו"ל דיעבד גמור ובשעה"ד ועיגון גדול כזה, ודאי שכדאים הם כל רבותינו המתירים ז"ל לסמוך עליהם ולהתירו לכתחילה, ובפרט שכבר היה מעשה בעיר הגדולה לאלהים עוב"י תוניס יע"א והורו ב"ד הגדול של שם ומלכם בראשם הגאון מהר"י בסיס ז"ל ואתו עמו הרה"ג ראב"ד מהר"א חג'אג' להתיר כמ"ש בתשובתו אלי הובאה בספה"ק תע"ל ח"ב סי' א'. וגם הרה"ג מופת דורינו כמהר"ח מודעי ז"ל הו"ד בסה"ק שם בסי' ה' הסכים להתיר גם בגדולה מזאת. ובכן הנני אוחז מכסא כבודם להתיר את האיש המוכה ומעונה דנ"ד לישא אשה ישראלית וכחא דהתרא עדיף. וכל מן דין סמוכו לנא. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות:
הכ"ד הצעיר אליהו חזן ס"ט.