שות תעלומות לב חלק ד· רבי אליהו בכור חזן
סימן יט
וזאת תשובת הרב הרחמ"ן נ"י ר"מ בעי"ת גיבלטאר יע"א,
אנכי הרואה כל הכתוב בספר הנחמד תעלומות לב ח"ב סי' א' ומן הוא והלאה, ומעלת הרה"ג המחבר ר"מ ור"מ בעי"ת נא אמון יע"א יצ"ו הן הראנו את כבודו ועוצם ידו ובקיאותו ומשאו ומתנו והאריך למעניתו ברוחב מבינתו אף חכמתו נפלאות מתורתו כי כאיש גבורתו ברוך שחלק מחכמתו אשרי יולדתו. הן עתה בתשובת מכתב אחד לי לשמי אגב ארחיה רמז לי לפי רוב הענוה אשנה פ' זה מפני סבה כי עתה נתחדשה הלכה בערי טורקיאה במי שנפלה לו העטרה רק ע"י חולי ולא נשאר חוט מקיף כלל ולא נגעה בו יד אדם כלל. ובכ"ז הרב המורה יהי מכירו ברוך יצ"ו אסרו לבא בקהל, ואלו האי תנא דידן תנא דבי אליהו יצ"ו שרי בכה"ג ע"י חולי אף אם אח"כ חלו בו ידי הרופאים לשום רטיה ותחבושת ובפעם האחרונה כשהסיר התחבושת ניטלה העטרה ולא נודע אם מעצמה נפלה או מסבת התחבושת. ע"כ אלין ארי נעשה שואל אגב גררה לחוות דעתי קל"ה כמות שהיא במקום שמצינו גדולתו ממכון שבתו מצינו ענותנותו:
וכשאני לעצמי לא נכחד עצמי הלא מאז חסר תבונות והבוקר רקק רוקק הנראה לדיינים ומה גם כי סבבוני בכע'ס המון טרדות ותלאות. ולבי בל עמי בעוה"ר. ומה גם לפי חומר הנושא כי עצום עושה דברו באיסור חמור דאורייתא. ומה גם כי רוב ככל ספרי הראשונים והאחרונים ז"ל הנזכרים בספרו הנכבד וזולתם אין אתנו פה יע"א ומה מני יהלוך דבר:
אכן לפי רוב האהבה ומפני הכבוד נפשי שמחני בריא בחיובא לחוות דעתי רק בעיקר הדין דפ"ד וכ"ש מחמת החולי דוקא דאיתיה בפלוגתא דרבוותא כמ"ש בש"ע אה"ע סי' ה' ע"ש:
הלא מראש מדי עברי בספר היקר הנז' בסימן א"ב והתחלת סימן ג' עיינתי בלשון הב"י ז"ל והש"ע אז אמרתי ורשמתי בקונטרס א' כי דברי כת"ר ודברי הרב הפוסל יצ"ו אלו ואלו דברי אלהים חיים ע"פ הוראת הב"י והש"ע ומר כי אתריה ומר כי אתריה דמרן בב"י ובש"ע בחכמה יסד אר"ש וגלה דעתו לפסוק כהרמב"ם ז"ל וגם כהרא"ש ז"ל לפי חלוק המקומו' וכמ"ש הכנה"ג באה"ע סי' קי"ט בהגה"ט אות מ"ח דמרן ז"ל בסי' ע' שם ס"ד סתם לגמרי כהרשב"א ובסי' קי"ט ס"ו סתם כדעת הרמב"ם ז"ל ע"ש וכבר רמז לדברי הכנה"ג הנז' בספר יד מלאכי בכללי הש"ע סוף אות ג'. והא דידן עדיפא דהתם הם בשני מקומות מתחלפים, ועוד דמסתם להו סתומי ולא מוכחא מלתא דלהכי כיוון. מכ"ש בנ"ד דגבי הדדי נקטינהו ופירש שמותם בפירוש וגלה דעתו בברור שפסק כשניהם כאשר נבאר בס"ד (אחר ימים שכתבתי ובארתי זה בקונטריסי איך מרן ז"ל גלה דעתו לפסוק כשניהם בחו"ב ראיתי שכתב מעין זה הרה"ג כמהר"ר נחמן ז"ל בהסכמתו ע"ד הרב אליהו בהיר הי"ו המובא שם דט"ז ע"ג עם היותו מסכים כי מרן ז"ל לא גלה דעתו ע"ש ודבריו תמוהים מאד כאשר יראה הרואה ואכמ"ל).
ואען ואומר דלפום סוגיין דעלמא לפסוק כי"א בתרא, גם בהך דסעיף יו"ד ס"ה באה"ע דינא הכי דזיל בתר טעמא. ועוד דעיקר הסברא נאמרה על כל הפוסקים ז"ל וגם מרן ז"ל בב"י זה דרכו לתפוס בדברי הפוסקים ז"ל הסברא שמזכיר הפוסק באחרונה וכמ"ש הכנה"ג ז"ל הבי"ד הי"מ ז"ל בכללי הריב"ה ז"ל ושכן כתבו הרדב"ז והרשד"ם ובנימן זאב ז"ל כי על הס' האחרונה יש לסמוך בטור וע"ש שכן גם בהרי"ף והרא"ש ז"ל וכו' עש"ב. וכל הנז' דרכם על הרוב להזכיר שמות הפוסקים בהדיא ובכ"ז סברה אחרונה היא העיקר. ומאי שנא בש"ע כה"ג ודאי כיוון לפסוק כהרא"ש ז"ל דהוא בתרא ולחומרא. ומה גם שברוב העולם קבלו הוראותיו כנודע וכמ"ש כת"ר יצ"ו. ומהגם שצרף עמו לרבינו רש"י ז"ל מאוה"ג כאשר כתב בב"י ז"ל ע"ד רש"י ז"ל מדנפשיה דהכי משמע ליה להב"י ז"ל מדברי רש"י ז"ל. ושכ"כ הרא"ש בשמו. ועם כי רש"י ז"ל הוא מפרש וכו' וכמ"ש כת"ר בשם הב"י ז"ל. היינו בסתמא אבל כשהזכירו הפוסקים ז"ל סברתו עם שאר הפוס' לפסק הלכה ודאי דיש לסמוך על דעתו כעל כל גדולי המורים ז"ל. והלא בכמה דינים קי"ל כוותיה ובכמה דינים חשו לדעתו כנודע ואכמ"ל. ועוד דבהא הרי כתב הכנה"ג באות ה' בשם תו"י ז"ל סי' נ"ה דמצא בספר ישן של רש"י שכתב בהדיא דאפילו ע"י חולי בידי אדם מקרי ע"ש. והא ודאי דלהלכה ולמעשה כתב שם רש"י ז"ל כן. ובלא"ה כיון דמרן ז"ל הבין כן מדבריו בב"י והזכירו בש"ע ודאי דלפסק הלכה נתכוון. עוד מובן הדבר דמרן ז"ל כיוון לפסוק כהרא"ש ז"ל מדהוסיף לכתוב וכ' הרא"ש ז"ל דהכי משמע בירושלמי. וזה חידוש שאין דרכו של מרן בש"ע לרמוז שרשי הדינים ומוצאם אלא ודאי דלחזק הפסק נתכוון לגלות טעמו שפסק כהרא"ש משום דרש"י הכי ס"ל ומשמעות הירוש' נמי, משא"כ להרמב"ם ז"ל המיקל וק"ל. ומאי דתלי משמעות הירושלמי בהרא"ש ז"ל, קושטא דמלתא קאמר דהרא"ש ז"ל קאמר לה שהוא הוא שעיין והוליד זה מהירושלמי ומר"ן ז"ל סמך עליו בלי ס', דאלו היה לו איזה ספק בדבר, רצוני בבאור כו' הירוש', היה לו להקשות עליו ולפחות לא היה לו לכתוב בש"ע דבר שאין דעתו מסכמת בו, ובפרט כי אין דרכו להזכיר בש"ע אפי' המקור הברור, כ"ש דבר המסופק, אם לא שסמך עליו וכיוון בזה לחזק הפסק כהרא"ש ז"ל משום סב' רש"י ומשמעות הירושלמי. דמש"ה נמי לא צרף עם הרמב"ם דעת הסמ"ג והרמ"ה וכו' דקיימי בשטתיה ושוייה כיחידאה. משום דס"ל לפסוק לחומרא כהרא"ש דהוא בתרא ורוב העולם דנים כמותו וכנז':
עוד הוסיף לומר, מלת אבל לרש"י והרא"ש ז"ל לחזק הענין כי דעתו מסכמת להלכ' פסוק' כרש"י והרא"ש ז"ל כי כן הוא טבע הלשון וכן מוכח למבינים וכמ"ש הי"מ ז"ל בכללי הריב"ה ז"ל אות ט' ושכן מצא להב"י ז"ל ועיין מ"ש שם הי"מ אות ה' באורך. איך שיהיה כיון דהרב"י ז"ל גופיה דייק הכי וגם הוא טבע הלשון מזה מוכח בהדיא דמרן ז"ל כיוון להכריע כהרא"ש ז"ל מכל הצדדים הנז' ומהטעמים הנז'. ולענ"ד נראה ברור שגם האחרוני' הסוברים דגם בסתם וי"א גם בי"א וי"א לא חשיב הכרעה, הכא יודו דמרן ז"ל הכריע בזה, מדהקדי' סברת הרמב"ם ז"ל לבדו וסברת הרא"ש באחרונה ותלה לה כיפי ממאוה"ג רש"י ז"ל ומשמעות הירוש' מה שאין דרכו ומשלים כנגד כלם במלת אבל וכנז'. ודברי הגאון זא"ב יצחקי ז"ל צל"ע ומע' הרב הפוסק נר"ו כבר הרגיש בכל זה ודחאו כיע"ש. ואני בעניי מה שנלע"ד כתבתי ועמו ועם הסוברים שמרן ז"ל לא הכריע הס"ר.
וראיתי כי מע' הרב הפוסק נר"ו אחר שהביא דברי הרב ברכת אברהם וזולתו ז"ל דכי כתב מלת אבל חשיבא הכרעה. וגם הסברה האחרונה חשיבא דקשה דא"כ נמצא מרן ז"ל כלפי סנאיה תבריה לגזיזיה דבב"י כתב מלת אבל על דברי הר"מ ז"ל שכתב באחרונה גם כן ונמצא כמזכי שטרא לבי תרי. זוהי כונת קושיתו. ומזה חזק סברתו לומר דמרן ז"ל לא הכריע. ולענ"ד נראה דהיא היא הנותנת לומר דמרן ז"ל הכריע גם כן כהרמב"ם ז"ל למקומות שקבלו כהרמב"ם ז"ל גם בש"ע כיוון לזה כאשר יבא בס"ד. ובאמת תמהתי על מ"ש הרב הפוסק יצ"ו דמרן ז"ל נקט להו כסדר קדימתן בזמן ונרגש דרש"י ז"ל קדים טובא להרמב"ם ז"ל וחזר לכתוב דאינו פוסק. והוא פלא דאף לפי דעתו הרי הפסיק בו בין הר"מ להרא"ש ז"ל ולא הוי כסדר קדימתן. גם הדבר תמוה דמרן ז"ל יזכיר בקיצור סב' מפרש ח"ו ללא הועיל חלילה. גם מה שפירש הב"ח וזולתו דברי רש"י כהרמב"ם מה יתן ומה יוסיף כיון דאתכ' דמרן סמכינן והוא דקדק כן בב"י ז"ל מלשון רש"י ז"ל עצמו וא"א לומר דמרן ז"ל להרא"ש קאמר שכן דעת רש"י וליה לא ס"ל כמ"ש כת"ר. ועוד דא"כ איך צרפו עמו בש"ע, ובלא"ה הרי נמצאת דעת רש"י מפורשת בספר ישן וכנז"ל ונאשר פירשו הרא"ש ומרן ז"ל:
גם מה שהביא כת"ר יצ"ו מהרב זרע אברהם ז"ל אה"ע סי' י"ב שכתר דבש"ע הביא הד' במחלוקת כאשר יראה הרואה עכ"ד. ומלשון זה רצה להוכיח כת"ר דכונתו לומר שלא הכריע והיינו משום הזכיר השמות וכדעת כת"ר שיחיה. ועם כת"ר הס"ר אי מהא לא איריא דהרב הנז' אזיל לשטתיה דס"ל דגם בסתם וי"א גם בי"א וי"א ליכא הכרעה כמ"ש הרב י"מ ז"ל בכללי הש"ע סס"י י"ז בשם הרב הנז' ז"ל, דאיהו אחד מן החולקים בכללים הנז'. וכבר רמזתי דיש לתמוה עליו דבזה דכתב הש"ע רש"י והרא"ש וירושלמי והוסיף לכתוב אבל אין לך הכרעה גדולה מזו וצ"ע. ואולי הרב סובר דלא חשיבא הכרעה גמורה אלא כשיסתום לגמרי ולא יזכיר כלל דעת החולק אבל הכא שהזכיר דעת החולק לא חשיבא הכרעה גמורה. אלא דהאריך הש"ע לחזק ד' הרא"ש בש"ע בכל הנז' בכדי לחוש ולהחמיר כדבריו גם במקומות שקבלו הוראות הר"מ ז"ל מספקא. וע"כ פסק שם הרב להחמיר ע"ש.
איך שיהיה מדברי הרב ז"א הנז' אין ראיה, דאנן השתא קיימינן לפום סוגיין דעלמא וגם כת"ר כן מורה ובא דהלכה כי"א בתרא והא עדיפא טובא וכנז'. גם מה שרמז כת"ר דהגאון הרמ"ז ז"ל כתב דאין לסמוך על כלל זה דמלת אבל בדברי הר"ן ז"ל לענ"ד צ"ע.
אבל בדעת מר"ן ז"ל יש לסמוך עליו כיון שהוא עצמו דקדק כן מדברי סמ"ג וכ"כ הברכת אברהם והרדב"ז ורבים מגדולי האחרונים ז"ל כיע"ש בי"מ ז"ל והוא מטבע הלשון ודאי דלהכריע נתכוון וכנז' (לענ"ד הדבר ברור דרש"י ז"ל שהיה מצוי ביד רבינו הרא"ש והטור ורי"ו ז"ל היה כתוב בפי' כמו שכתוב בהרא"ש ורי"ו ז"ל כתיב כ"ג וז"ל בידי שמים ע"י רעמים וברד או לקוי ממעי אמו אבל אירע בו חולי ונסתרס פסול ע"כ. כ"ז הוא לשון רש"י ז"ל אלא דהרא"ש ורי"ו ז"ל הוסיפו דכן משמע בירוש'. והוא מכוון עם מ"ש הכנה"ג בשם התו"י ז"ל שמצא בס' רש"י ישן וכנז' שכתב רש"י ז"ל כן בהדיא. אבל ברש"י שלפנינו ליתא להך סיומא דאבל אם אירע בו חולי וכו'. וע"כ כתב הרב"י דהכי משמע התם מדבריו ומסיק וכן כתב הרא"ש ז"ל בשמו ודוק בלשון הזהב דקאמר וכ"כ בשמי ר"ל דלאו ממשמעות דבריו כתב כן אלא דכן כתב בהדיא ורק כתב שכן משמע בירושלמי. אך דברי רש"י ז"ל כתבם בשמו בהדיא וז"ב. וחלילה להרא"ש ורי"ו ז"ל לדבר כן על מה שהוציאו מדיוק דבריו לכתבו בסתם דבהדיא הוה להו לומר משמע מדבריו וכו' וכמ"ש הב"י ולא לאסוקי מלתא כה' פסיקתא בלשון רש"י גם הב"י הבין כן לשון הרא"ש מדלא כתב וכן הבין הרא"ש או דקדק או וכן כתב סתמא ואלו לא היה כן כתוב בפירוש ברש"י ז"ל כן בהדיא לא היה הטור כותב "ורש"י ז"ל פוסל" בפשיטות מפני הדיוק שאינו מוכרח דמ"ש מרעמים וברק מעל ידי חולי, וכמ"ש התפארת שמואל והב"ח ז"ל. ואחהמ"ר כי לא דקדקו בלשון הרא"ש ורי"ו והטור והב"י ודימו כי מדיוקא שמעו לה מרש"י ז"ל ויחסו לרש"י ז"ל מה שלא נתכוון ח"ו, וערב אל לבם להשיגם כאלו נעלם מעיני העדה ז"ל מה שעלה על דעתם. ומעתה לא נשאר מקום לומר דרש"י ס"ל כהרמב"ם ז"ל ועוד דרש"י ז"ל להלכה נתכוון ממה שהוסיף לכתוב אבל אירע וכו' פסול שזה אינו שייך לפירוש דברי הש"ס אלא ודאי דלהלכה נתכוון. ואולי מצאו כן בתשובות רש"י ז"ל או בשאר מהדורות כידוע ומלשון רי"ו ז"ל נתיב כ"ג ח"ד מוכח יותר דהך אבל אירע מסקנא דמלתיה דרש"י ז"ל גופיה היא שהרי אחר שהעתיק כל לשון רש"י ז"ל כנז' כתב והרמ"ה כ' וכו' ואח"כ כתב ומשמע אן הירושלמי וכו' כמו פירש"י עכ"ל משמע דרש"י כתב בהדיא הפך הרמ"ה ז"ל:
ומוכח נמי דמייתי הירושלמי להכריע ההלכה כפי' רש"י ז"ל לאפוקי דעת הרמ"ה ז"ל וז"ב ודלא כמ"ש הרב הפוסק הי"ו דאין מלשון זה ראיה, דא"כ גם מהרא"ש אין ראיה וק"ל. ולענין פי' הירושל' עיין בקרבן נתנאל בר"פ הערל שפי' לשון הירושלמי כהרא"ש ותמה על הרמב"ם ז"ל ודחה פי' רבינו מהרש"ל בכח ע"ש גם בהך פלוגתא דכמרזב דכ"ג שכתב הש"ע דלרש"י והרא"ש פסול להרמב"ם ז"ל כשר ע"ש. אינו רחוק שכתב ס' הרמב"ם ז"ל באחרונה לה' שהרי בכ"מ ובב"י יישב דבריו בדרך נכון והיינו למקומות שקבלו הוראותיו וכו' כנז':
אך עי' בי"מ ז"ל בכללי הטור אות ח' ע"ש בשם שכנה"ג א"ח סימן ש"ח (אינו מצוי פה) וע"ש אות ז' ואולי לא כתב כן רק ע"ד הטור. ועוד דהכא שינה הסדר שכתב הטור. ונראים הדברים שבכונה כתב כן וכו' וקשה לע"ד דאי מהני שפוי לכמרזב היכי קאמר דהוא פסול ולהרמב"ם ז"ל א"ש וק"ל. אחר שנתברר לע"ד דמר"ן ז"ל נתכוון לפסוק כדעת רש"י והרא"ש ומשמעות הירושלמי להחמיר למקומות שלא קבלו עליהם הרמב"ם ז"ל וכנז':
שוב אשוב לברר דמרן ז"ל נתכוון לפסוק בב"י ובש"ע כהרמב"ם ז"ל ונ"מ למקומות שקבלו הוראותיו ז"ל וכנז"ל:
והוא בשום לב לקושית הרב הפוסק נר"ו דמר"ן בב"י ז"ל ח"ו מחלפי שטתיה ממ"ש בש"ע שכתב בב"י מלת "אבל" על סברת הרמב"ם ז"ל וזה הפך מ"ש בש"ע וכנז':
והנה לפום רהטא היה נראה לומר דהך כללא לא נאמר אלא כשהפוסק הוא המוציא והמביא לשתי הסברות וכתב אבל על הסברא האחרונה. אבל הכא הטור ז"ל הוא שזכר הסברות ובב"י ז"ל לא בא רק לגלות מוצאם ומובאם ולא נתכוון להלכה:
אכן בהשקפה מועטת הרואה יראה כי מרן ז"ל בחכמה יסד אר"ש לפסק הלכה גמור, שהרי במחלוקת זה לא קבע דב"ק ע"ד הטור כלל כדרכו בכל המקומות וגם בסימן זה היה כותב בתחלה ומ"ש וכו' ומ"ש רבינו וכו' כדרכו תמיד אח"כ הביא איזה חי' מהנמק"י והמרדכי ז"ל אח"כ הביא סוגיא דשמעתתא מבלי זכר דברי הטור כלל כאלו בא לומר דב"ח שלא נזכר בדברי רבינו ז"ל אלא כתב וגרסינן תו התם אר"י אמר שמואל פ"ד בידי שמים כשר וכו' ואח"כ מייתי פירוש רש"י ז"ל וכו' וע"ז מסיק אבל הרמב"ם וכו' כתב רש"י חולי הוי בידי שמים וכשר עכ"ל הזהב. הרי דמלבד שלא קבע דבריו ע"ד הטור כלל, גם לא זכר דהטור עצמו שפסק מתחלה דע"י חולי פסול דהיינו משום דכאביו ז"ל ס"ל עוד בא שהאריך לומר אבל הרמב"ם ז"ל וכו' כתב דמחמת חולי וכו' וכשר כאלו חדשות הוא מגיד דהרמב"ם ז"ל מכשיר והלא זה כבר נזכר בטור דלהרמב"ם ז"ל מכשיר. גם למה (כתב אבל וכו' והלא כך היה לו לכתוב "ומ"ש רבינו דהרמב"ם מכשיר בפי"ו מהא"ב" ולא עוד ומה לו לומר מלת אבל ולהזכיר עיקר הדין:
ע"כ נלע"ד ברור בס"ד דמרן ז"ל מפני שהקדים הטור סברת הרמב"ם ז"ל ואח"כ הביא באחרונה סברת רש"י והרא"ש ז"ל באחרונה לומר דהכי הלכתא מלבד מה שכבר העור פסק בהדיא כן. ומרן ז"ל מודה לו להטור בזה דכן צריך לפסוק במקומות שלא קבלו הוראות הרמב"ם:
אכן למקומות שקבלו הוראותיו רצה למצוא להם פתח ריוח והצלה שישארו על ענין קבלתם לפסוק כמותו גם בזה, וכדי לגלות דעתו בזה שהוא מסכים ע"ז נתחכם להניח דברי הטור כמות שהם למקומותיו והביא הסוגיא כמות שהיא ודברי רש"י והרא"ש ז"ל בתחילה הפך סדר הטור להביא סברת הרמב"ם באחרונה בפירוש לומר שהיא העיקר ולתוספת נופך הוסיף לומר תיבת אבל עי' י"מ ז"ל בזה אות ט' בכללי הטור ומסיק לכולה מלתיה דהרמב"ם ז"ל לומר דהכי הלכתא למקומותיו וכנז' וכי היכי דלא תקשי הלכתא אהלכתא מב"י ז"ל למ"ש בש"ע שהזכיר ס' הרא"ש באחרונה ובמלת "אבל" ע"כ נתחכם להזכיר השמות להביננו דמ"ש בב"י ז"ל הוא להרמב"ם ז"ל באתריה דמר. ומ"ש בש"ע באחרונה הוא לאתריה דהרא"ש ז"ל:
ובכ"ז לא נתקררה דעתו ד"ע בזה אלא שגם בש"ע הוסיף לרמוז דדעתו מסכמת להלכה לפסוק כהרמב"ם ז"ל למקומות הנז' וכמ"ש החת"ס ז"ל סימן טו"ב שזכר כת"ר וז"ל ובש"ע סימן ה' פסק בדעה ראשונה כוותיה ש"מ שנראה לו שיטתם עיקר וכ"ן לכל מעין עכ"ל. ואכתי קשה מה שתמה עליו כת"ר, ואני בעניי תמה מאד דאיך יעלה על הדעת דהגאון ז"ל דנהירין ליה שבילי יהיה נעלם ממנו כל דברי גדולי האחרונים הרדב"ז והרשד"ם והב"י ז"ל והכנה"ג ורבני אשכנז אליה רבה והב"ח ודברי האחרונים ז"ל האירו ברקים מלאים זיו ומפיקים בכלל זה בכל הפוסקים ז"ל דקי"ל דהס' שמביא הפוסק באחרונה היא העיקר. ומה גם כשהם רבים ובמלת אבל ואפי' תשב"ר יודעים זה. גם בספריו הקדושים בלי ס' נזכר כל זה כמה פעמים, ואיך כתב דמרן פסק בדעה קמייתא שהיא העיקר מה שלא שמענו מעולם:
איברא דיש סוברים דבש"ע אפילו בסתם וי"א לא חשיבא הכרעה, אבל לומר דדעה קמייתא היא עיקר בש"ע לא אמרה אדם מעולם, ועוד בא דאם דברי הגאון כפשטן איך כתב שכן נראה לכל מעין דמה עיון שייך בזה:
אכן יפה כתב כת"ר דגברא רבא אמר מלתא רבא ויקירא דתליא בעיונא פורתא:
והוא כי הגאון חת"ס ז"ל הוקשה לו לשון הש"ע סי' ה' שבדעה ראשונה כלל מה שהוא מחמת חולי שבו נחלקו עם אותם שהם מצד התולדה שנולד כ"ש ופ"ד במאמר אחד בלי הפסק ועל כלם אסיק ה"ז כשר לב"ק שכל אלו בידי שמים (להרמב"ם) ע"כ. מלשון זה הוכח יוכיח הגאון חת"ס ז"ל מדכלל והשוה את כלם ביחד להכשירם. אלמא דהיא הסברא שנראית לו עיקרית ופסק כמוה שאין חילוק ביניהם:
ואעפ"י שכל הלשון הנז' הוא לשון הרמב"ם ז"ל מפי"ו מהא"ב, תינח להרמב"ם ז"ל גופיה שהשוה אותם משום דלטעמיה אזיל דלדידיה אין שום הפרש ביניהם:
אבל הש"ע דאפלוגתא קאי אם איתא דלא ס"ל לפסוק כוותיה היה לו להפריד מה שהוא מוסכם להכשיר ממה שהוא שנוי במחלוקת מעין מה שעשה הלבוש ז"ל, דהיינו לכתוב תחלה מה שהוא ממעי אמו שנולד כך וכו' שהוא כשר לב"ק. ואח"כ הי"ל לכתוב וכן אם חלה מחמת גופו או כרתן ה"ז כשר לב"ק שגם זה הוא בידי שמים להר"מ אבל לרש"י והרא"ש לא מקרי בד"ש וכו' כלשונו שם.
אכן ממה שכלל הכל ועל כלם ביחד אסיק הרי זה כשר לב"ק שכל או בידי שמים, זו ראיה גמורה דהכי ס"ל למרן ז"ל להלכה. ואעפ"י שדרך הש"ע להעתיק לשון הרמב"ם ברוב המקומות וכמ"ש הכנה"ג והאחרונים ז"ל. הנה בזה הדבר מוכרח לשנו' קצת לשון הרמב"ם שלא לערב המוסכם עם מה שהוא שנוי במחלוקת. ובלא"ה בהרבה מקומו' משנה מלשון הר"מ ז"ל. ובפרט כי בזה אין השנוי מוחש לפי הסדר שרמזנו. רק בתוס' איזה תיבות והם מעטים. כי ע"כ ס' החת"ס ז"ל דכן פסק הש"ע בדעה ראשונה כהרמב"ם לגמרי שהיא עיקרית לדעתו כמבו' למעיין.
אכן לענ"ד לא כן אנכי עמדי דמרן כיוון לפסוק לגמרי כהר"מ ז"ל לכל העולם, אך בהא מודינא דהדקדוק הנז' הוא נכון ודוקא למקומות שקבלו הוראות הר"מ ז"ל, וע"כ שינה דרכו להזכיר שם הרמב"ם ז"ל לומר דבמקומו הוא דאיירינן, אבל לשאר מקומות כרש"י והרא"ש ז"ל וק"ל:
באופן כי כת"ר והרב המורה שבטורקיאה יצ"ו כיוונו לפסוק כדעת מרן הש"ע מר כי אתריה ומר כי אתריה. וכ"ז הוא לפי המובן מדב"ק יצ"ו דאלו היה מרן ז"ל מגלה דעתו בסתם וי"א או בי"א וי"א לפום סוגיין דעלמא היה כת"ר מורה ובא כד' הש"ע להקל.
חיים מדבר כי במכתב גלוי כתבתי לישב הסתי' הנופלת בדברי רש"י ז"ל לפי מ"ש בהרא"ש ר"פ הערל בשמו דבידי שמים היינו וכו' אבל אם אירע בו חולי ונסתרס פסול. ואלו בס' תו"י שרמז הכנה"ג ז"ל מבואר דאף ע"י חולי לרש"י חשוב בידי שמים וכשר. ע"ז כתבתי דמ"ש התו"י שמצא ברש"י דכשר היינו במ"ק דרש"י. ומ"ש הרא"ש ז"ל היינו במהדורא תנינא. ומ"ש הב"י ז"ל רק מהדיוק הוא מהמהדורא השלישית הקצרה שבידינו כמ"ש בשם הגדולים ז"ל ע"ש:
הן עתה באתי להסביר טעם ההשערה הלזו, כי מ"ש הרא"ש ז"ל בשמו הוא לקוח ממ"ב אחר חזרה מכח הירושלמי, ולא ממ"ק, דאם כן במ"ב סבר רש"י דע"י חולי כשר. אם כן קשה דלמה פי' במ"ג הקצרה שבידינו בפרק הערל דף ע"ה ע"ב וז"ל בידי שמים, ע"י רעמים וברד או ממעי אמו. ואם איתא דבמ"ב הוא דסבר דע"י חולי נמי כשר, א"כ הוה ליה למנקט ע"י חולי דהוא היותר מצוי מרעמים וברק, או לכתוב ע"י חולי או רעמים וברק או בהפך רעמים וכו' וחולי, וממילא שמעינן דכ"ש ממעי אמו, או לפחות היה לו לכתוב כגון ע"י רעמים וכו' לרמוז דאיכא גוונא אחרינא דהיינו חולי. וגם דאלו הזכיר חולי הוה משמע לן רבותא לאפוקי ממשמעות הירושלמי דפסיל וכמ"ש הרא"ש ז"ל. ואלו ממעי אמו אין כל חדש, גם ע"י רעמים וברק אשמועינן רבותא לאפוקי מרבינו ישעיה ראשון ואחרון ז"ל דפסלי גם בזה. אכן ממעי אמו מי לא ידע דבידי שמים הוא והלא בזה כ"ע מודים.
אלא ודאי דעיקר כונת רש"י ז"ל בזה הוא לומר דתו ליכא גוונא אחרינא שיקרא בידי שמים, רק הני תלתא דפורענותא. וע"כ לא אמר כגון לומר הני אין מידי אחרינא לא. וכמו שדקדק בב"י וממילא משמע דמ"ש הרא"ש ז"ל דרש"י כתב דאם אירע בו וכו' פסול היינו במ"ב ששם האריך וכתב בהדיא דפסול, ואלו בזה הג' הקצרה כתב אך פי' הגמרא וממילא שמעינן דחולי פסול דלאו בידי שמים וממילא דבמ"ק הוא דכתב רש"י ז"ל דכשר. ובב' המהדורות האחרונות הדר ביה מקמייתא. ומ"ש הב"ח ז"ל דנקט רעם משום דשכיח. אחהמ"ר לא ידעתי היכן מצינו שיסתרס אדם ע"י רעם וברד יותר מע"י חולי. ועוד דהיה לו להזכיר גם חולי ואינה אלא תיבה א' ולאפוקי מהירושלמי ולפחות היל"ל כגון ע"י רעמים וכמ"ש הטור. ואם לקצר נתכוון לא היה צ"ל ממעי אמו וק"ל:
הדרן לקמייתא דמשמע מדב"ק טוב יצ"ו דאלו היה הש"ע מגלה דעתו בחד מגווני דסוגיין דעלמא להקל היה פוסק כן בפשיטות. כגון אלא כתב ס' הרמב"ם בסתם וי"א או בי"א בתרא:
וכשאני לעצמי עם היות כי הראינו פנים מסבירות לדקדוק הרב חת"ס ז"ל בס' הש"ע והוא דקדוק נכון ולא גרע מאלו כתב סתם וי"א דהא תפס סברת הרמב"ם שכלל הכל ביחד במושלם בדעה א' ואע"פ שהוסיף לבסוף תיבת להרמב"ם ז"ל בכ"ז חשיב סתמא. וע"ש להרמב"ם ז"ל לאפוקי מקומות שלא קבלו עליהם:
בכ"ז לבי מהסם לסמוך להתיר לכתחלה מכח דקדוק הלשון של החת"ס ז"ל עם היותו דקדוק יפה אף נעים. בכ"ז ק' הדבר לעשות מעשה רב בכגון זה והלא הרב זרע אברהם ז"ל לא חשיב לה הכרעה ולא חשש לדקדק כן גם הא איכא רבנן טובא דסברי דאפילו בסתם וי"א לא חשיבי הכרעה ועד אחרון הרב הגדול כמוהר"ר בירדוגו ז"ל בשו"ת משפטים ישרים. גם אני בעניי היה לי ויכוח עם הרה"ג המפ"ה ז"ל והראני ספר כתב איש רבי על כללים אלו ועם כי סוגיין דעלמא לא אזלא הכי:
מ"מ בכג"ד מלתא דאסורא רבה דפסולי קהל והוא אסור מתמיד לאיש ולאשה ראוי לחוש ולהחמיר מאד. ומה גם כי יש לחוש לדעת הסוברים דגם בכגון כדון זה שהזכיר השמות ה' כלישנא בתרא דעת רש"י והרא"ש וקאי באבל רבתי. ומ"ש הירושלמי:
ואף לפום מאי דכתיבנא לעיל דמרן ז"ל פסק כשניהם ומר כי אתריה ומר כי אתריה בכ"ז מדי ספקא לא נפקא דעת מרן ז"ל עצמו דאלו הוה פשיט"ל הלכתא כמאן אזלא בבירור, היה פוסק כן בבירור לכל העולם כהרא"ש או כהרמב"ם ז"ל כאשר פסק בהדיא פעמים רבות נגד הרמב"ם ז"ל שקבלו הוראותיו:
וכ"ש למה שנתעצם כת"ר ודעמיה יצ"ו לומר דמרן ז"ל לא הכריע כלל. א"כ ודאי משום דחשיב ליה ספק שקול בדאורייתא דאלו יש לו נטיה לאחד מן הצדדים היה לו להכריע. דהא כל עצמו לא בא בחיבוריו אלא לפסוק הלכה ולהכריע וכיון שלא הכריע סתמו כפירושו דאזלינן לחומרא אם לא יצטרף איזה ספק אחר או ספקות מציאות או פד"ר וכיוצא. ומאן ספין ומאן רקיע מומחה ופקיע אשר יבא אחרי המלך להכריע בלא כח אחר.
ולע"ד נראה דה"ט שכתב הגאון מ"ז בחק"ל אה"ע מה"ב סי' כ"ז (אינו מצוי) שהבי"ד כת"ר בדף ד' סע"א דכתב דמידי ספקא לא נפקא אע"פ שהוא הוכיח דרש"י כהרמב"ם ס"ל וידע שרבו המתירים כמ"ש כת"ר שם דהיינו משו' דמספק"ל אי הש"ע הכריע כהרא"ש או לא הכריע וממ"נ לא נפקא מידי ספקא וכבר ראיתי מ"ש כת"ר לחלק והוא חילוק מתוק. גם מ"ש הרב נחמ"ן לחלק ומלבד שכת"ר דחה חילוקיו, עוד בא דברי הג' ז"ל דאמר דמידי ספקא לא נפקא משמע דחשיב ליה ספק גמור ולחומרא ואפי' היכא דליכא תקנתא כנ"ד ולכל העולם נמי קאמר ופשוט. ודלא ממ"ש הרב נחמ"ן וכת"ר יצ"ו:
וא"כ בנדון כת"ר דנוספה נחלתו בספק אם מאליה נפלה או ע"י תחבושת בידי אדם דיש פוסלים אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל א"כ הא איכא ס"ס להחמיר ס' כהרמב"ם ואת"ל כהרמב"ם שמא ע"י התחבושת בידי אדם נפלה ומודה הרמב"ם ז"ל ומתהפך שמא ע"י התחבושת ופסול. ואת"ל מאליה נפלה מחמת החולי שמא כהרא"ש ז"ל דאפילו מאליה ע"י חולי פסול:
וכבר ראיתי שכת"ר עשה ס"ס להקל בדף י"ד ע"ג ס' ע"י תחבושת או מאליה, ואת"ל שמא ע"י תחבושת שמא הל' כהסוברים שגם בזה מותר כל שעיקרו ע"י חולי כמ"ש שם באורך. ועי' בשער אשר ז"ל אה"ע סי' ח"י דף ס"ו ע"ב ד"ה אלא. ואף אם נניח כדעת כת"ר דהוא ס"ס להקל. אכתי איבעי לן למנקט לחומרא כיון דיש ס"ס להחמיר ולהקל א"כ אית לן למנקט לחומרא:
ואעיקרא דדינא לא ידעתי איך יצויר עשות ס"ס להקל, דאיברא ודאי דספק א' במציאות גמור וא' בפד"ר עדיף מהיכא דתרווייהו בפד"ר וכמ"ש כת"ר. ברם הכא אין מקום לס"ס כלל דכל מיני ספק ספקא דעלמא דבכל ספק יש בו צד המתיר לגמרי אלו יונח שכן הוא, דוגמא לדבר הך ס"ס דמהריב"ל ז"ל שזכר כת"ר אלו יוכח דה' כר"ת ז"ל אפילו ניטלה בידי אדם מותר גמור ואלו יונח דהלכה כהר"מ ז"ל הוא מותר גמור. ע"כ בהצמדם יחד חזו לאצטרופי.
וכן ס' באונס אלו יונח כי כן היא מותרת גמורה ואלו יונח שהיתה קטנה גם כן מותרת, אלא משום דשם אונס חד הוא כתבו התוס' דל"ח ס"ס כמ"ש בכתובות ד"ט כאשר רמז דבריהם כת"ר:
אכן בספק מאליה ע"י חולי או ע"י תחבושת דחשיב למ"ד בידי אדם אין שום צד מתיר לגמרי דאפי' את"ל מאליה ע"י חולי הרי הרא"ש ז"ל פוסל וכ"ש אם ע"י התחבושת ע"י אדם דאיכא מ"ד דגם הרמב"ם ז"ל פוסל ואין הב' ספיקות מצטרפים אלא להחמיר:
ועוד השני צדדי ההיתר כולם כאחד אינם אליבא דהרמב"ם ז"ל ומה כח היתר הוסיף הס' הב' על ההיתר הא' דמחמת חולי כשר אדרבא מגרעות נתן להיותו מורכב מחולי וע"י אדם. בשלמא הך דמהריב"ל הם ב' ענינים נפרדים דבביצה לר"ת מותר אפילו בידי אדם. ואף להחולקים עליו בידי אדם אפשר שיודו ע"י חולי ולאו דוקא ביצה אלא גם בכרות ופצוע ודך. אכן באת"ל ע"י תחבושת איך אפשר שהרא"ש יודה מפני שנוסף לו יותר גרעון דתחבושת דאולי הרמב"ם ז"ל מודה דפסול וזה גרע טובא מס' באונס וס' קטנה. דהתם כל אחד מהב' צדדים אלו נודע שכן היה מותר גמור בכל אחד מהם לבדו והיו ראוים להצטרף אי לאו דשם אונס אחד הוא וק"ל. והספק שכתב לחלק בין סכין לתחבושת ורטיה. אחמ"ר אין מקים לחלק כלל למ"ד דפוסל ע"י סכין משום דחשיב ליה בידי אדם. ה"ה נמי אם נתינת הרטיה בידי אדם כ"פ כורתת. דמ"ל אם סכין או אבן או צור או קנה או סם השורף וכיוצא:
והנראה ברור דכת"ר אזיל לשיטתיה דפשיט"ל לפסוק כהרמב"ם ז"ל ודעמיה כה' פסוקה לעשות מעשה אפי' לכתחלה בלי שום חשש כלל. אלא שחשש לדעת הסוברים דבסכין ורטיה מודה הרמב"ם ז"ל. ע"כ המציא הך ס"ס ובכ"ז יש לצדד טובא ואכמ"ל דאף אם נניח דה' כהרמב"ם בע"י חולי בכ"ז אין כאן אלא ס' אחד ומחצה וגם זה אינו אלא מטעם א'. דהן אמת דאלו יתברר שמאליה נפלה ע"י חולי הוא מותר לגמרי לפי מה שהנחנו דה' כהרמב"ם ז"ל אבל אם נניח דהיה ע"י תחבושת אין שם אלא מטעם ספק א' אם גם בזה מכשיר הרמב"ם ז"ל. וגם זה מטעם החולי:
לא כן בהך דמהריב"ל ז"ל בין אם נניח דה' כר"ת ז"ל בין אי כהרמב"ם ז"ל הוא מותר גמור, אחר שהם מטעמים שונים, וכל א' מוסיף על הב' דאי כר"ת ז"ל אפילו בידי אדם. ואי כהר"מ ז"ל לאו דוקא ביצה. וכן ס' באונס מן הדין אף בגדולה ס' קטנה מתיר אף ברצון. לא כן בנ"ד דמלבד שהם משם א' שכל טעם ההיתר בב' ספיקות הוא מחמת חולי. עוד בא דהצד דע"י תחבושת אינו מוסיף בהיתר מן הדין אלא הוא גורע שהרי הוא שנוי במחלוקת ואינו מוסכם וגרע טפי מס' קטנה שהוא היתר ברור ואפי"ה קרו ליה התוס' ז"ל שם א' והוצרכתי להאריך בזה מפני שראיתי מ"ש כת"ר בסוף די"ד והנמשך שנרגש מזה ופשיט"ל דהם ב' שמות. (ולא ידעתי איך שהרי טעם דמחמת חולי הוא המתיר בשניהם) מפני דהכא איכא תוספת היתר (לא ידעתי מי תלה זב"ז הלא ס' באונס ספק ברצון כל אחד מוסיף על חברו וכנז' ואפ"ה חד שמא מקרו כ"ש הכא דהתוספת הוא גרעון שאינו מתיר בשופי דאלו נתברר שהיה מצד התחבושת שהיה מניח כפעם בפעם עד שנתמססה ויצאה באחרונה ההיתר שנוי במחלוקת דהתוספת דבעינן הוא תוספת היתר מן הדין) וזה אף לפי המונח שהניח כת"ר דה' ודאי כהרמב"ם ז"ל וכאלו אין שום ספק. אבל לענ"ד היא גופא מידי ספקא לא נפקא וכמ"ש לעיל, ועוד אי"ה נרחיב הביאור לקמן:
ועוד דהכא בנדון דידן יש שלש מחלוקות בדבר א' הרמב"ם ז"ל מתיר ע"י חולי. רש"י והרא"ש ז"ל אין מתירים אלא ע"י רעמים וברד וכ"ש ממעי אמו ור"י מטראני הא' והב' אין מתירים אלא ממעי אמו ולא ע"י רעם וכיוצא וכמ"ש הכנה"ג שהביא בתו"י ז"ל ע"ש. וכן כתב הש"ג בשמו ר"פ הערל ע"ש ולמרבה היה לנו לתפוס סברת הרא"ש ז"ל הא האמצעית וצ"י. וע"ש בכנה"ג ז"ל שכתב ע"ד ריא"ז א' וב' דקרוב הדבר דאין להשיאו אשה ישראלית לכתחילה אפילו ע"י רעמים ע"ש. ואם רבינו הכנה"ג חשש לריא"ז ז"ל להחמיר נגד הרא"ש ורש"י ורבים דעמייהו ז"ל וכ"ש שהוא נגד הרמב"ם ז"ל וכמ"ש הברכ"י על דברי אדמת קדש ז"ל בסימן ה' בכ"ז חשש לדעת ריא"ז ז"ל דהוו מיעוטא דמיעוטא איך לא נחוש לדעת רש"י והרא"ש ורי"ו והטור ורבינו ישעיה הראשון והאחרון ז"ל גם עמהם המצטרפים עם הנז' להחמיר בע"י חולי. וגם ג' הרבנים שבספר תומת ישרים ז"ל חששו להחמיר. וכן מהריב"ל ז"ל אע"פ שהיה בנדונו יתר שאת צרוף דעת ר"ת ודעמיה עם דעת הרמב"ם ועשהו כס"ס. בכ"ז אי לאו טעמא דחומרא דאתי לידי קולא היו מכריחים אותו להוציא וכ"ש לדעת מהרי"א ז"ל שבתו"י ז"ל שרמז כת"ר שגזרה חכמתו שחיב להוציא ומה גם כי דעת רבינו ברוך המובא במרדכי ז"ל דאפי' בס"ס גמור דעדיף מרובא כנודע סבר דיש להחמיר. ומהריב"ל ז"ל בנדונו אי לאו משום חומרא דאתי לידי קולא היה מכריחו להוציא אבל אלו היה לכתחילה לא היה מתיר אפי' בס"ס ואף דמהריב"ל באיזה מקומות מתיר בס"ס ומהרימ"ט והרמ"ז בחק"ל כמו שציין כת"ר בדף י"ד ע"ג ואין הספרים הנז' מצוים). אולי בזה יודו כדבעינן למימר קמן בס"ד אפי' להוציא האשה. כ"ש שלא להתירו לכתחלה כ"ש בלא שום ס"ס כלל. ואדרבא בנדון זה איכא ס"ס לאידך גיסא. ואף אי איסור לאו קיל מכרת כמ"ש כת"ר יצ"ו ליבעי לפחות ס"ס דעדיף מרובא. גם מ"ש בשם הרמ"ז ז"ל בחק"ל בשם הרדב"ז ז"ל שחלק בין איסור אשת איש ליבום ע"כ (אינם מצוים) מה יושיענו זה. דהרי באיסור א"א אפי' בספק קידושין דלא אתחזק איסורא כתב קרובו בשו"ת חיים שלום ז"ל סי' כ"ב דיש להחמיר אפילו אי איכא תלת ספקי אלא בשעת הדחק ובמקום עגון ע"ש, וע' שער אשר ז"ל סימן כ"ט דפ"ט ע"ג בכל זאת הגאון שער אשר לא התיר בנדונו אלא בתלת ספקי דאתו כלהו מרובא. ובכדי שלא לפוסלה לכהונה כיע"ש והוצרך לתלת רובי משום חששא דס' רבינו ברוך וס"ס דפד"ר דאיכא למ"ד חד הוא עש"ב. ואיך אנחנו נתיר איסור לאו בלא שום ס"ס וברוב אחד אם ישנו.
איך שיהיה ועוד אני אומר דאפילו אי מרן ז"ל סתם לגמרי בזה כדעת הרמב"ם ז"ל בלי חולק, בכ"ז באיסור חמור כזה היה לנו להחמיר לחוש לדעת מהר"מ סוזין ז"ל והברכ"י חו"מ סימן כ"ה אות וי"ו ומהר"י נבון ז"ל והרמ"ז בספר נדיב לב ח"ב סימן ס"ג וזולתם שציין כת"ר בדף י"ז ע"א וב'. ובנדון כזה הוא מפסולי קהל והוא איסור מתמיד לזכר ולנקבה גם החק"ל ז"ל יודה:
ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דמרן ז"ל עצמו נמי כשהוא פוסק באיסורי תורה להקל מן הדין אינו אלא להלכה ולא למעשה אמר מר מלתיה. שהרי בש"ע אה"ע סימן מ"ב ס"ב פסק דאין חוששים לקידו' עד א' כלל. כדעת הבה"ג והרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרשב"א וכל הגאונים הראשונים והאחרונים וכו' וכמ"ש בב"י ע"ש. ולא חשש לדעת הסמ"ג ז"ל. ובכ"ז בתשובות אה"ע סימן ב' אחר שכתב דכל הראשונים והאחרונים כתבו דאין חוששין. ועכ"ז הוצרך לחלק בנדונו ב' חי' לומר שהם מודים ע"ש. ועיין ביו"ד סי' קמ"א בב"י ז"ל דאההיא פלוגתא דרבינו אפרים ורבינו אליקים שהאריך בב"י להוכיח כרבינו אפרים ז"ל ודלא כרבינו אליקים ופסק בהדיא וז"ל הלכך נקטינן כדברי רבינו אפרים דכלהו סברי כוותיה וליתא לדרבינו אליקים מקמיה דהוי יחיד לגבי רבים עכ"ל. ובכ"ז למעשה פסק כרבינו אליקים לאסור בשו"ת אבק"ר ז"ל סי' ס"ג (אינו מצוי פה) הבי"ד השיו"ב ביור"ד שם ורבים ככה. גם באיסור ערוה אפילו בספק קידושין דאיכא חזקת היתר חשש לס' הרמב"ם המסופקת במקדש בקרובים מצד האם ולא שרי לכתחלה אפילו בס"ס כמ"ש בב"י סס"י מ"ב על ההיא דרבינו יחיאל והבי"ד הרב שיו"ט בסי' ע"ה ולמד ממנו דאפילו בתלת ספקי לא שרי מרן ז"ל כיעו"ש. ואנכי הדל לא כן אנכי עמדי דאינם אלא תרי ספקי וכמ"ש בשאלה נדפסה באחד מספרי הגאון אי"ש ירושלים הראשל"צ יצ"ו איני זוכר שם הספר עתה. ואע"פ שהראב"ד מהרי"ן בורלא ז"ל יישב דברי השיו"ט ז"ל במקומי אני עומד:
נקוט מיהא דאיכא מ"ד דאפילו בתלת ספקי לא שרינן בדבר ערוה וגם שכן דעת מרן כדעת הר"ם אשר כוונתו בלתי מבוררת כמ"ש התשב"ץ ורב"א. ואיך לא נחוש אנחנו לדעת ריא"ז והרא"ש והטור ורי"ו דבתראי נינהו ונלוה אליהם ראשון שבראשון מאוה"ג רש"י ז"ל וגדולי המורים שבתו"י ג' המה ומהריב"ל והח"מ ורבים כאלה חשו לדעתם אפילו להוציא ועי' גם כן בקרבן נתנאל שהכריח דהירושלמי כהרא"ש ותמה על הרמב"ם ועל מהרש"ל ואף מהרש"ל והב"ח אפשר דדוקא להלכה כתבו כן ולא למעשה. ומ"מ מידי ספקא לא נפקא כמ"ש החק"ל ז"ל מצורף אל דעת הגאון המפורסם בדורו הרב יעב"ץ (אין שום ספר מספריו פה):
ואע"ג דהכא לאו פסול ערוה הך דנ"ד. בכ"ז למה יגרע מפסולי כהונה שהוא איסור דאינו שוה בכל דאפילו בס"ס ובדאיכא חזקת כשרות לא שרינן לכתחלה וכמ"ש בש"ע באה"ע סי' ב' ס"ה ע"ש דשם מבו' דאין לחלק בין פסולי קהל לפסולי כהונה שהרי שם באותו סעיף כתב וה"ה אם נתערב בה (במשפחה) ס' ממזר (דאיכא תרי ספקי לא תנשא) או ממזר ודאי (אי נשאת תצא משום דליכא אלא חד ספקא ע"ש. ובב"י סס"י ז' ובחו"מ בסימן ב' ס"ק ט"ז וע' בהרמב"ם פי"ט מהא"ב הכ"ג ובמגיד שכתב דפשיטא דאין לחלק בין חלל לפיסולי קהל כיון דכלהו איסור לאו. אבל מדברי הראב"ד בפיה"מ דפ"ח דעדיות מ"ג מתבאר דפסולי קהל גרעי מפסולי כהונה (לעד"ן משום דפ"ק הוא איסור השוה בכל) ואפילו נשאת תצא אע"ג דאיכא ס"ס ט"ש והבי"ד בכ"מ שם וב"י ז"ל סס"י ז'. אפשר דמטעם זה היה רוצה מהרי"א ז"ל שבשו"ת תו"י ז"ל להכריחו להוציא כיון דנדונו היה פ"ד ודאי וליכא אלא חדא ספיקא דל"מ להראב"ד הנז' חייב להוציא אלא אפילו להרמב"ם והש"ע חייב להוציא כיון דליכא אלא ספק אחד וק"ל. וכן הביא הגאון חק"ל בחיו"ד סי' פ"ט דקל"ו ע"א דהראב"ד והר"מ והש"ע ז"ל אסרו בפ"ק כל המשפחה אפילו בס"ס ע"ש ומשמע דבעינן תרי רובי כמו בפי"כ. ואפשר לענ"ד דלהראב"ד אפילו בתרי רובי ל"מ ודו"ק. אלא דהגאון ז"ל שם הביא מרי"ו ורשב"ם ורש"ל ז"ל דשרו בס"ס פסולי קהל. (אולי ע"ז נתכוון כת"ר בדי"ד ע"א לומר דהרמ"ז שם העלה להתיר פי"ק בס"ס) מ"מ אנן אתכא דמרן והרמב"ם סמכינן והם אוסרים לכתחלה אפילו בס"ס. וכ"ש להראב"ד ז"ל.
ומאי דמסיק שם דאי בעינן תרי רובי בפי"ק ואם יש להתיר בס"ס מידי פלוגתא לא נפקא ע"ש. אולי הגאון אמר מלתא כדנא למקומות שלא קבלו הוראות הנז' ז"ל. אכן לדידן ליכא פלוגתא ומה גם במקום שהם מחמירים מי הוא זה שיוכל לסמוך ע"ד פוסקים אחרים להתיר לכתחלה נגדם. גם מ"ש שם הגאון הרמ"ז דכיון דספק ממזר שרי מה"ת א"כ אין הספק אלא מדבריהם וקי"ל ספק דדבריהם להקל (ר"ל להתיר בס"ס ושלא להצריך תרי רובי) ע"ש. אכן אנחנו אין לנו בזה אלא דברי מרן ז"ל שסתם לגמרי כדברי הרמב"ם דאפילו בס"ס ליכא למשרי לכתחלה ומי יבא אחריהם להתיר ולהקל כנגדם ח"ו. ואם אפילו בפסולי קהל דמדאורייתא ספקם מותר לא שרינן אפילו בס"ס למרן ז"ל. כ"ש וק"ו בספק פ"ד וכרות שפכה דס"ל להגאון גופיה בחק"ל אה"ע סימן ז' די"ב ע"א דספק פ"ד הוי לרש"י ודעמיה ספק תורה גמור דלדעת רוב הראשונים ספקו להחמיר ומי יקל ראשו עש"ב כמו שהעתיק כת"ר כל דב"ק בדף ט"ו ע"א:
ואעפ"י שכת"ר שם בדף ט"ו ע"א וב' הביא דעת החולקים ע"ד הגאון הרמ"ז ז"ל. עכ"פ מדי ספקא לא נפקא אם ספקו מותר מה"ת. ואף את"ל דהלכתא כוותייהו דמותר מה"ת עכ"פ מדר' אסור כשאר פי"ק דלמרן ז"ל לא שרינן אפילו בס"ס. וסברת הרב מראדוויל שבספר נוב"י מה"ק בחאה"ע צריכה תלמוד לעת מצוא בס"ד:
מכל אלין תמה אני על כת"ר דפשיט"ל להתיר בעיקרא דדינא דמחמת חולי בלבד בס' אחד מטעם רוב אחד. ואף בספק הב' דע"י תחבושת עם היות כי נתחזק מאד לסמכו מדברי הפוסקים בכ"ז לרווחא דמילתא קרי ליה. עם היות כי מרן לא הכריע. והוא פלא אחהמ"ר:
ובפרט שכת"ר העתיק בד"ה ע"ג דברי החק"ל ז"ל במ"ב חאה"ע סימן כ"ז דקל"ה שהקשה על תשובת אהלי תם סימן נ"א שכתב על מ"ח זו דאע"פ שרבו המתירים וכו' נקטינן להחמיר וכו' ע"ש. וע"ז הקשה דהיכי קרי ליה ספק תורה להחמיר נגד רוב וזה אינו וכו' עיש"ב. ולפני זה העתיק מ"ש החק"ל ביו"ד ח"א סימן קס"ו ובאה"ע סי' כ"ז דקל"ה שכתב וכיון דרוב הפוסקים ז"ל מתירים אין כאן ספק דמד"ת אזלינן אחר הרוב ועם שאנו חוששים להחמיר אע"ג דאיכא רוב אין זה אלא חשש דרבנן ובכי הא ל"ח ס' תורה עכ"ל. הרי בהדיא דאע"ג דאיכא רובא מדרבנן מיהא לא שרינן עד דאיכא ס"ס או תרי רובי. ואיך סמך כת"ר להתיר בחד רובא נגד הרמ"ז ז"ל. וכבר ראיתי מ"ש כת"ר לישב על קו' החק"ל על האהלי תם הנז' והוא כפתור ופרח. אלא דלפי הסדר שכתב כת"ר לומר דרבו המתירים כנגד האוסרים נראה שאינם שוים כי המתירים שזכר הם שלשה והאוסרים הם ארבעה והירושלמי מסייעם:
ועוד דאם בשוים הכתוב מדבר פשיטא דנקטינן להחמיר ומאי אע"פ דקאמר הא קי"ל דספקא דאורייתא. ועוד דאי בהכי מיירי האהלי תם לא היה נעלם תירוץ זה מעיני הגאון ז"ל אלא ודאי דמסגנון דבריו הבין הגאון ז"ל כי אפילו ברוב גמור חשיב ליה ס' תורה ואהא פריך ליה שפיר:
גם א"א לפרש כוונת איש תם ז"ל דהק' דנקטינן להחמיר אפילו נגד הרוב משום דעיקרו הוא ס' תורה אע"ג דהשתא דאיכא רוב אינו אלא מדרבנן וכדברי הגאון ז"ל עצמו. דאלו היה אפשר לפרש כן דברי אהלי תם ז"ל לא היה מקשה עציו כמובן והנה הספרים הנז' בלתי נמצאים פה לעיין בדב"ק טוב. ולענ"ד נראה לישב דברי הרב ת"ם וישר כפשטן וכאשר הבין הרמ"ז ז"ל דהרב סבור דכיון דאיסור פ"ד חמור באיסור לאו דכולל לאיש ולאשה והוא איסור מתמיד לכל ביאה וביאה לא סמכינן ארובא דפ' דרבוותא ואכתי מדי ספקא דאורייתא לא נפקא. ואולי כן הוא סבור בכל איסורי תורה שלא לסמוך ברובא דפד"ר דאע"ג דכתיב אחרי רבים להטות. היינו כשנחלקו פנים בפנים בב"ד או בסנהדרין. ובכ"ז לא נצחו המועטים את המרובים. אבל בפד"ר שלא ראו איש את אחיו מאן לימא לן שגם אם היה להם ישיבה א' בעולם והוו שקלו וטרו פנים בפנים מי יאמר שלא היו נוצחים המועטים את המרובים, דמה"ט קי"ל דאין הולכים בממון אחר הרוב בפד"ר ואמרינן אוקי ממונא בח"מ ואומרים קי"ל אע"ג דבסנהדרין מפקינן ממונא אפומא דרובא כנודע ואפילו לדיני נפשות משום דהוי רובא דמנכר שלא יכלו המועטים לנצחם בפלפולים. ובכן שפיר כתב דאע"פ דאיכא רובא דפד"ר אכתי חשיב ס' תורה וחשיב ספק דאורייתא ולחומרא ת"ב. וזהו מה שהביא כת"ר בדף ט"ו סע"ג בשם החק"ל אה"ע סימן ה' שהביא מדברי הרמב"ן ז"ל ורבינו בחיי והרא"ש שכתבו דרצון הבורא לעשות כמו שדנו רוב הסנהדרין אפילו אם טעו עכ"ל. הרי דהגדולים הנז' לא כתבו זה רק על רוב הסנהדרין דהוי רוב מתוך כלו לא על רוב דמחלוקת הפוסקים וז"פ. וזהו א' מן הטעמים דמחמירינן באיסורי תורה ולא סמכינן ארובא עד דאיכא ס"ס ואיכא למ"ד דאף בזה לא שרינן. ואיכא מאן דלא חשיב ס"ס בפד"ר וק"ל:
ואולי מטע"ז כתב החק"ל לרבני אינדירני דמידי ספק לא נפקא אי משום דאע"ג דאיכא רוב אכתי מדרבנן יש להחמיר או דחשש לסברת אהלי תם דאכתי חשיב ספק תורה. ואע"ג דמפשט דברי החק"ל בכמה מקומות משמע דלא סבר כוותיה. אולי בהא] שהוא איסור חמור חשש להחמיר:
איכו השתא שפר באנפאי לעמוד על פרק זה בורר מאי דפשיט"ל ליה למר תנא דבי אליהו הי"ו דרוב הפוסקים קיימי כשיטת הרמב"ם. דאברא דהרמב"ם ז"ל בפי"ו מהא"ב והסמ"ג והרמ"ה שהביא רי"ו בנכ"ג ח"ד (ולדעתי לא נמצא כן בביאור בדברי הרמ"ה בספריו יש להסתפק בעדות זה שהרי הטור לא הזכיר רק הרמב"ם ולמה רי"ו זכר את הרמ"ה ולא זכר להרמב"ם דקדים והיו אז ספריו יותר מפורסמים מפסקי הרמ"ה ז"ל. ע"כ לבי אומר לי שאם לא נמצא כן בפסקי הרמ"ה ז"ל אולי ט"ס נפל ברי"ו ז"ל וצ"ל והרמב"ם מכשיר):
ועוד דהגם דהנמק"י בפ' הערל אהך דרבי ישמעאל בנו של ריב"ב הביא לשון הרמב"ם דפי"ו מהא"ב וכתב בסו"ד נמצא שיטה זו של בה"ג והרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והריטב"א עכ"ל. מ"מ אין משם ראיה דהנמק"י ז"ל והני רבוותא שזכר כלהו קיימי כשיטת הרמב"ם דע"י חולי הוי בידי שמים כלל כי הדבר פשוט כי רק לענין ניטלה הביצה השמאלית דס"ל לר"ת ודעמיה אפי' בידי אדם דכשר אהא מיתי תחלה דברי הבקי שברופאים הרמב"ם ז"ל (היודע דגם בביצה אם בידי אדם אינו מוליד) אהא מסיק דכן דעת כל הגדולים הנז'. והוכרח לזה מפני שבתחלה הנמק"י ז"ל נחת למנינא דהמתירים בביצה א' ע"י אדם וכתב וז"ל וזו שיטת ר"י ור"ת ור"ש והראב"ד והרא"ש נגד זה אסף וקבץ דעת החולקים וכנז'. והוא מוכרח דכי מתשיל אביצה הוא דמתשיל שהרי תלה הדבר בבקיאות הרפואה וכמ"ש הרב יעב"ץ הבי"ד כת"ר בד"ח ע"א. וכן ראיתי להגאון הרמז"ה בחק"ל אה"ע סי' ז' בסוף הסימן ע"ד הרב זקן אהרן שרמז כת"ר שם דעיקר דברי הנמק"י וכו' שתלה בבקיאות הרפואה לא באו רק לאפוקי מר"ת ודעמיה ז"ל וכדברי היעב"ץ. ועוד דאם איתא דהנמק"י אמחמת חולי נחית לומר דחשיב בידי שמים כהרמב"ם וכן ס"ל לכולהו הנך רבוותא א"כ הוה ליה לאתויי גם הסמ"ג והרמ"ה נמי דס"ל כהרמב"ם ועוד ראיה חותכת דהנמק"י דוקא על ס' ר"ת בביצה קאי שהרי צרף שם לבה"ג והרי"ף ז"ל עם הרמב"ם והרמב"ן וכו' ובה"ג והרי"ף לא איירו כלל במחמת חולי שהרי זכרם הנמק"י בתחלה אחרי שהביא דברי ר"ת ודעמיה דשרו בביצה ע"י אדם. ע"ז כתב הנמק"י וז"ל אבל הבה"ג והרי"ף ס"ל דבידי אדם פסול וכו' ע"ש. ואח"כ דברי הרמב"ן והריטב"א דדוקא בידי שמים. ואחכ"ז העתיק לשון הרמב"ם וכנז' שהוא הבקי שברופאים וכו' וע"ז מסיק נמצא שיטה זו וכנז"ל וכמ"ש גם על ס' ר"י ור"ת וכנז'. באופן שאין ראיה כלל מכל הנך רבוותא דיסברו כדעת הרמב"ם במחמת חולי שהוא בידי שמים שזה אינו תלוי בחכמת הרפואה וכמ"ש היעב"ץ והרמ"ז בחק"ל ז"ל וכנז'. ואם הנמק"י והרמב"ן הביאוהו ללשון הרמב"ם להיותו בקי ברפואות היינו לענין ביצה בידי אדם שאינו מוליד. ומדברי הרי"ף ל"מ מידי אחהמ"ר מהחת"ס ז"ל ואדרבא סתמו כפירושו דס"ל כריא"ז ז"ל דרק ממע"א חשוב בידי שמים:
אכן הראב"ד ז"ל שלא השיג אפשר דמודי ליה, גם הרא"ה והמאירי שזכר כת"ר גם הא"ז הגדול שזכר ג"כ, כי אין אחנו ולא א' בהם:
שו"ר בס' הזכות להרמב"ן שכתב בסוף דבריו דסי' י"ג ע"ד הראב"ד דס"ל כר"ת וז"ל והרמב"ם הספרדי מבקיאי הרופאים פי' כמ"ש דניטלה ביצה א' בידי אדם פסול, והוא הכשיר כל בידי שמים אפילו ע"י חולי וחטטין וכן הדברים מטין עכ"ל. שמעינן מיניה תרתי א' דמה שקראו מבקיאי הרופאים הוא לענין ניטלה הביצה וכמ"ש החק"ל דאסיק דהוא הכשיר אפי' ע"י חולי ושכן הדברים נוטים. ולאו משום בקיאות הרפואה מדפליגנהו בתרי מילי וק"ל. באופן כי הפוס' המתירים המה הגבורים רבותינו הרמב"ם והסמ"ג ז"ל והרמב"ן והמאירי והרא"ה (אך הרמ"ה כ"ז שלא מצינו חבר מהראשונים לרי"ו ז"ל אינו מוכרח וכמ"ש מהרלב"ח שס' רי"ו מלא טעיות המעתיקים) וכמ"ש בשה"ג מע' יו"ד אות כ"ד מצורף אל מ"ש לעיל לענ"ד) וגם אם נצרף להראב"ד ז"ל שלא כתב כן בפירוש והר"ב ז"ל:
אכתי ליכא רוב מבורר נגד רבותינו רש"י והרא"ש ורבינו ריא"ז ראשון ואחרון והטור ורי"ו ז"ל דבתראי נינהו ומשמעות הירושלמי ואף אם נוסיף עם המתירים עוד שנים או שלשה, לא יקרא רוב גמור מאחר שלא נחלקו במעמד א' ואדרבא יותר יש לחוש לבתראי. וכבר נתברר שבאיסורי תורה אין להתיר ע"פ הרוב רק בס"ס וגם בזה רבינו ברוך חולק ומה גם בפי"ק שהוכחנו מהש"ע דאפילו בס"ס אין להתיר לכתחלה מיהא ולהראב"ד אפילו בדיעבד. ואם בקידושי ע"א דלכל הגאונים ראשונים והאחרונים ובה"ג ועמודי ההוראה והרשב"א ומרן הש"ע פסקו דאין כאן בית מיחוש חששו האחרונים אפילו בתלת ספקי ובתרי ותלת רובי, איך לא נחוש באיסור לאו גמור וחמור לכל הנך רבוותא. ומ"ש בספר הזכות דכ"ה ע"ג בלשון הראב"ד דמשמע דאיסור ערוה דבר תורה ואסור לאו ד"ת בהדדי נינהו להחמיר בהם אלא דבאסורים דרבנן לא מחמירינן והרמב"ן ז"ל שם הוכיח במישור דאפילו באיסורים דרבנן דלאו איסור ערוה ד"ת ולא אסור לאו מחמירינן עש"ב:
ועוד אלו היה הדבר ניתר ברוב המתירים הא ודאי שהרבנים ג' המה א' מהרי"א ב' מהר"ר ת"ם ג' מהרי"ד ז"ל שבתומת ישרים הוו נחתי למנינא ולא היה גוזר מהרי"א ז"ל להוציא וחביריו לאסור לכתחילה. ועוד דמהר"ר ת"ם כבר עמד על המנין כמ"ש ואע"פ שרבו המתירים וכו' וכנז"ל. ועוד כת"ר הביא לכנ בדי"ד ע"א מ"ש מהר"ר תם ז"ל בסי' נ"ג דרובא דקמאי וקצת בתראי עולים בקנה אחד להתירה לו לכתחילה וכו' ע"ש (וזה שלא כמו שפי' כת"ר בכוונת רבו המתירים דהכא רובא בהדיא קאמר) ובכ"ז לא התיר לכתחילה. ועוד דהרי כת"ר דנחת למנינא לא אשכח רוב מבורר בדברי הפוסקים הראשונים דס"ס מידי ספקא לא נפקא לדעת הרבנים דאינהו קדמי טובא גם למהר"ש ולמהריב"ר ולמהרש"ל ולמהרש"ו ולהתי"ט וכ"ש להבאים אחריהם שהרי מהר"ר ת"ם שקו"ט עם הרא"ש בזמן מהריק"ו וכמתבאר מס' שה"ג להגאון חיד"א גם מרן בב"י הזכירו כמש"ש ופשיטא דעל שלשה רבנים הנז"ל יש לסמוך אי משום דאנהו איירי למעשה ואלו הרש"ל והב"ח והבאים אחריהם הם המדברים להלכה בלבד. ועוד שג' הרבנים לא ערב אל לבם לחלוק על הרא"ש ז"ל בפירוש הירושלמי ובפירוש דברי רש"י כאשר נכון ואלו הרש"ל והב"ח ושאר אחרונים סמכו על פירושיהם וקושיותיהם לחלוק על הרא"ש ולשוייה יחידאה, וכאלו הרא"ש וב"י לא דקדקו יפה בלשון רש"י. וכבר כתבנו דדקדוק הב"י הוא מוכרח ושהרא"ש לאו מדיוקא אתי עלה אלא דבפרושא אתמר ברש"י שלפנינו, ואי משום שהוקשה להם ע"ד הרא"ש לא מפני זה יחלקו עליו:
ד) ומהריב"ל אף אי לא נחת למנינא וסבר נמי דליכא למעבד ס"ס בפד"ר וכו' כמ"ש כת"ר יצ"ו והבית אפרים. מ"מ הלא בנדונו חזי לאצטרופי ס' ר"ת ז"ל ודעמיה ר"י וכ"ת ור"ש והראב"ד והרא"ש ז"ל (גם הוא מכללם) כנז' בנמק"י בהדי סברת הרמב"ם במחמת חולי ודעמיה פשיטא דבצרוף שניהם הוה רוב מבורר נגד סברת רש"י והרא"ש ודעמיה, ובכ"ז היה ראוי לכופו להוציא לולי וכו' וכמ"ש כת"ר, ואעיקרא דדינא קשיא אמאי לא נחית למניינא אם הדין תלוי בזה:
ה) גם הרב זקן אהרן ז"ל שרמז כת"ר כתב דלכתחילה אין להכניס ראשו בפלוגתא:
ו) גם הרב זרע אברהם סימן י"א בדל"ח ע"ג שרמז גם כת"ר כתב דאין לעשות מעשה כהרמב"ם ז"ל מאחר דאיכא כמה אוסרים ע"ש (דלא כתב דרבו האוסרים אלא משום דאיכא כמה אוסרים:
ז) גם הרב חת"ס עם שפלפל בדברי הפוסקים והירושלמי והסכים שגם הש"ע הכריע כהרמב"ם ולא נשאר רק הרא"ש וריא"ז בכ"ז לכתחילה לא רצה להתיר רק אחר שכבר נשא ע"ש בסס"י טו"ב וע"ע גם בסימן י"ט:
ח) גם הרב בית אפרים עם כי לדעתו ס"ל בפשיטות דמחמת חולי מותר גמור כהלכה פסוקה כדעת הרמב"ם ז"ל בלי ספק והיה בנדונו ס"ס גמור ועוד כמה צדדי היתר דלא שייכי בנ"ד בכ"ז לא התיר למעשה כמ"ש בסוף התשובה:
ט) גם הרמ"ז ז"ל בחק"ל ז"ל שרמז כת"ר כתב דמידי ספקא לא נפקא:
יו"ד) גם הכנה"ג ז"ל אפילו ע"י רעם כתב לחוש לדברי ריא"ז ז"ל כ"ש בע"י חולי:
י"א) גם הח"מ ז"ל פסק להחמיר ועיין בסק"ה שכן דעתו כדעת מרן ז"ל:
י"ב) גם הקרבן נתנאל ז"ל ס"ל בהגהותיו על הרא"ש ותמה על מהרש"ל ז"ל טובא והסכים לדברי הרא"ש ע"ש:
הרב ברכ"י ז"ל כבר גלה דעתו בכמה מקומות שכ"ז שלא גלה דעתו במה שמביא ומציין אין לסמוך שכן היא דעתו כידוע:
י"ג) ועוד אני אומר דמאחר דמר"ן ז"ל דקדק מדברי רש"י דלא כהרמב"ם והוסיף לומר דכ"כ הרא"ש בשמו ממילא דאין לסמוך על המפרשים דבריו כהרמב"ם. גם לענ"ד מר"ן מסכים לפירוש הירושלמי דאי לא"ה לא היה מזכירו גם בש"ע וכנז"ל. א"כ אנו שקבלנו הוראותיו אין לנו לסמוך כלל על המפ' דברי רש"י והירושלמי כהרמב"ם לעשות נגד רש"י והרא"ש ואפילו אלו מרן בש"ע סתם כהרמב"ם ואח"כ כתבה לסברת רש"י באחרונה היה לנו להחמיר דאדעתא דהכי הביאה באחרונה ולא סתם לגמרי כנודע אפילו לפום סוגיין דעלמא:
יד) גם הרב שבות יעקב ז"ל שהביא כת"ר בדף ד' ע"ד לא התיר אלא בדיעבד (אינו מצוי):
טו) גם הרב בני אברהם (אינו מצוי) בדיעבד איירי ובכ"ז הקשה עליו כת"ר שם בדף ד' ושפיר דפח"ח. אך נראה דהרב ז"ל שם לא איירי במחמת חולי (אינו מצוי):
טז) מכלל דב"ק שכתב בריש דף ה' ע"א למדתי שגם מהרש"ו לא איירי לא בדיעבד:
טו"ב) גם רבני אינדירני ז"ל לא כתבו רק להלכה ולמעשה החק"ל ז"ל חלק עליהם:
ח"י ס' הרב יעב"ץ ז"ל והרב המשיב ז"ל שרמז כת"ר:
ולא יבצר עוד כמה וכמה מחמירים לחוש לסברת רש"י וריא"ז ודעמיהו וכן מסתמא ימצאון גם כן איזה מקלים. אך אין מצוי ספרי דבי רב ז"ל גם מהראשונים ואת אחרונים ז"ל ומה שאני מציין מהספרים שציין כת"ר אולי יש איזה שגגות כמ"ש מהשבו"י והבנ"א כי לפי הנראה עיקר סמיכותם הוא ע"ד הרא"ם ז"ל ודעמיה:
מ"מ מאחר שנתברר דעת הש"ע דבפי"ק לא שרינן אפילו בס"ס וכ"ש בחד רובא, ואפילו בשאר איסורין מדרבנן מיהא לא שרינן בחד רובא וכמ"ש החק"ל וכ"ש לדעת הרב תם ן' יחיא וכמו שפירשנו דב"ק וכנז"ל. וכ"ש לדעת ר' ברוך להחמיר וכ"ש דבנדון זה יותר כראה דמרן הכריע כרש"י והרא"ש והירושלמי וכמ"ש הרח"מ. ואף אם נימא דהוא לא הכריע כמ"ש כת"ר היינו משום דמספק"ל ומי זה ערב אל לבו להכריע בלא ס"ס או ברובי, ולדידן דקי"ל כהש"ע אין לסמוך על המכריעים החולקים עליו ועל הרא"ש והטור ורי"ו בפי' סברת רש"י ופי' הירושלמי, כיון דלהש"ע לא ס"ל כפירושם. ומה גם שפירוש כוונת רש"י ז"ל הוא מוכרח מאליו וכנז"ל ואי"ה עוד נדבר מזה לקמן בס"ד:
ומה גם דאחר העיון אין כאן רוב מבורר בפוסקים הראשוני' כנז"ל ואדרבא הלכתא כבתראי הרא"ש ובנו ורי"ו שהכריעו כרש"י וריא"ז ודלא כהרמב"ם ז"ל:
ומה גם כי יש מגדולי האחרונים ז"ל שפסקו וכפו להוציא. ויש שחששו לכפות ורק משום חומרא דאתי לידי ובצרוף ס"ס, וגם הרבה מן המכריעים מהירוש' ולשונות רש"י דאתו כהרמב"ם ומשוו להרא"ש יחידאה בכ"ז חששו לדעתו לכתחילה אפילו בצירוף טעמים להקל ואף מהרש"ל והב"ח והב"ש והתיו"ט בלי ספק דדוקא להלכה כתבו ולא למעשה ואיך אנן ניקום לעשות מעשה לכתחילה:
(אחר זה האריך הרחיב הדיבור הרה"ג הפוסק נר"ו בסברת רש"י והירושלמי ובדין ניטלה ביצה אחת שאינו מן הענין שלפנינו, ע"כ השמטנו כל השו"ט בזה):
המורם מכל האמור דפ"ד ע"י חולי גרידא בצרופים הנז' רבו כמו רבו האוסרים יותר מן המתירים ה"ה בה"ג ריאז"א ב' (תוספות ז"ל) רש"י הרא"ש הטור רי"ו המה הגבורים ח' נסיכי אדם, ובצרוף דעת ר"י ור"ת ור"ש והראב"ד ז"ל לפירוש א' (והרא"ש מלוניל ז"ל) המה יעלו כמספר בני ישראל נגד דעת רבינו הרמב"ם והסמ"ג והרמב"ן והנמק"י ז"ל והרב המחבר נ"י הוסיף להביא מהרב המאירי ז"ל (אין אתנו) ומה שהביא גם מא"ז הגדול ז"ל שפירש ס"ח בי"ש שהוא מחמת חולי ע"ש. אין ספר האז"ה מלוי פה לעיין בדב"ק אכן ממאי דקאמר דס"ח הוא מחמת חולי אין שום ראיה כלל דס"ח היינו ודאי מחמת חולי כל הגוף ממעי אמו ובהא כ"ע לא פליגי כי פליגי בחולי הבא אחר שנולד וכמ"ש מהרש"א ז"ל דכתב דתרי גווני מחמת חולי הן גם הב"ח ז"ל וכבר הארכנו בזה בס"ד בריש אמיר ואכמ"ל:
ואף אם נמצא דהרמ"ה ז"ל סבר בהדיא כהרמב"ם ונצרף נמי דעת הר"ב ז"ל שנמשך אחר הרמב"ם ז"ל. בכ"ז רבו הראשונים האוסרים ואף אי אמרת דר"ת וסיעתו לא מכרעא דעתייהו אי כמר או ס"ל כמר בעי' חולי גרידא וכנז' לפירוש שני בירושלמי בס"ד:
אכתי רבו האוסרים ומדי ספקא לא נפקא ולחומרא שאין להשיאו ישראלית לכתחילה. אך בדיעבד לא מפקינן מיניה מחשש גט מעושה. אך ראוי להשיאו עצה ההוגנת שלא יכניס עצמו במח' הפוס' ז"ל ויגרש מרצונו הטוב אם ירצה, ואם לא תאבה האשה כופין אותה לקבל גטה דבה ל"ש טעמא דגט מעושה דספיקא דאורייתא הוא גם לדידה:
אבל אם החולי נגעה בו יד אדם לחתוך בסכין או סמים חדים השורפים וממסמסים ופוצעים בהא ל"מ לח' נסיכי אדם הנז' אלא אף לר"ת וסיעתו פסול וכנז"ל. וכ"ש למה שדקדקנו מדברי הרמב"ם ז"ל גופיה והסמ"ג והר"ב דגם הם ס"ל דדוקא אם החולי עצמו הוא הממיס וכורת הא לא"ה פסול וכמשמעות הירושלמי ובלא"ה אי איתא להך חידושא רבא לא הוה שתקי מינה כ"ש השתא דדבריהם מוכחי כל בתר איפכא וס' תומת ישרים לא זכינו לאורו ואולי נדונם היה שנתמסמס ע"י חולי כבשר שהרופא גוררו ואח"כ כרתו הרופא כיון דעומד לגזוז כגזוז דמי ודו"ק:
אבל אם לא הגיע לגדר זה וכרתו הרופא אע"פ שתחלתו ע"י חולי אפשר דאפילו בדיעבד כופין אותו בכל מיני כפיה להוציא דהא ליכא מאן דפליג. כתבתי כ"ז בס"ד בהרמנותייהו דרבנן קדישי רבותינו האחרונים אחרי השתטחי בעפרות רגליהם ואענדם עטרות מעוז לראשי כי לא לחלוק ע"ד נתכוונתי, כי מי אנכי ומי ביתי יתוש נטוש רק מה שהורוני מן השמים בפשט דברי הפוסקים ז"ל כי לדעת האמת נתכוונתי ובלי תפונה כי יסלחו לי הצדיקים, ואם שגיתי אשלם תודות למי שיעמידני על רגלי האמת, אך במשפט העיון הישר. ואקוד ואשתחוה להחונן לאדם דעת ואברך ברוך שחלק מחכמתו ליריאיו ואודה בל"ש ובשמחה ובשירים על האמת בס"ד. יואל המאיר לארץ ולדרים יחננו ויברכנו ויאר לנו העינים ולא יאמר פינו דבר שלא כרצונו אך אם יום או יומים אמן. אמור יאמר העבד אסקופה הנדרסת עף ורפה ידים. והוא הצעיר רפאל חיים משה ן' נאים יצ"ו. ט' אדר ב' סתר'ה בא סי' אשר יחדיו נ'מ'ת'י'ק ס'ו'ד לפ"ג.