אור ברסלב

שות תעלומות לב חלק ד· רבי אליהו בכור חזן

סימן יח

סימן יז

בדין פצו"ד וכ"ש מחמת חולי במחלוקת הרמב"ם והרא"ש ז"ל המובא בטוש"ע אה"ע סימן ה'.

לקדם רבינו שבגולה הרב הגאון המפורסם לשם ולתהלה רב תנא דבי אליהו הי"ו יאיר כאור הבהיר נס"ו.

אחרי קומי מכרוע על ברכי ואחרי דורשי בשלומה של מלכות דטבא הוא וטבא להוי עוד כל ימי עולם:

הנה אנכי בא היום להגיד לאדוני אליהו מעשה שאירע פה העירה מזה נמנה שנים בבחור א' מקהלתנו אשר נחלה באברי ההולדה וברוב הימים ניטלה העטרה כולה והבריא, והוא כאיש גבורתו ובעל תאוה מאד ורועה זונות ומאבד הון אביו הנכבד הי"ו, ועתה מצא עזר כנגדו ורוצה לישא אשה בהיתר, אך בהשמע הדבר למע' מוה"ר המורה לצדקה נ"י שלח והתרה בו לאמר כי הוא אסור לבא בקהל, יען זה שנים שבדקוהו המוהלים ומצאו שאין חוט מקיף עטרתו. ואנכי כשומעי הלכתי אל הרב מר קשישא הי"ו והראתי לו ספר"א דאמרי טב ס"ה תעלומות לב ח"ב שהסכים מני"ר להתירו לב"ק, והוא כנ"ד ממש והסכימו עמו הגאונים רבני דורנו, והשיב לי הרב נ"י שבאותו נדון כבר נעשה מעשה ונשא בלא רשות ב"ד, אבל להתירו לכתחילה לא יתכן, וכאשר הפצרתי בו כה אמר אלי לכתוב למני"ר שיל"א, ואם תסכים דעתו הרחבה להתיר לכתחילה, אזי הוא לא ימנענו ועתה אדוני מו"ר עליך המצוה לגמור להציל איש ישראל כך בשנים מכמה איסורים כי הוא אדמוני ולא יוכל לשבת גלמוד. והנני מצפה לתשובתו הרמתה אשר במהרה תצמח:

וזאת תשובתי אליו. דבר אליהו המחבר ס"ט כאשר הגיע אלי שאלה זאת וגודא רבא שדי עלי אחד מידידי גבירי הק"ק, להשיב שואלי דבר בהקדם האפשרי. ובהיות כי הל' זו קראתיה סירוגין סירוגין זה למעלה מכ"ה שנים בהיותי עומד ומשמש בעוב"י טראבלוס המערב יע"א, ועתה אין הפנאי מסכים עמדי לחזור על המקרא ולמגמר מעתיקא, ובפרט שנתחדשה הלכה להתירו לכתחילה לישא בת ישראל, ועם כי מתשובתי הארוכה ההיא מתבאר יפה שיש להתירו לכתחי', ומה גם כי נדון זה עדיף טובא שלא נגע בו יד אדם כלל. בכל זאת יען ראיתי שהרה"ג המו"ץ סבא דמשפטים הי"ו לא רצה לקבל אחריות הדבר עליו, ואותי ציוה לקרב או לרחק. ע"כ אמרתי להמלך בחד מנן הרה"ג דרופתקא דאוריתא כמוהרח"ם ן' נאים הי"ו ר"מ בעוב"י ג'יבאלטאר יע"א לחוות דעתו בזה והנה הגיע לידי תשובה ארוכה מאר'ש ורחבה כיד ה' הטובה. וחזיתיה לדעתיה שגם הוא מיראי ההוראה וחוכך להחמיר, והשיג עלי באיזהו מקומן. ע"כ ראיתי חובה לעצמי להשיב ע"ד הנעימים ולברר וללבן הלכה זאת משופה ומנוקה כפי אשר תשיג ידי ובטרם אביא דברי הרב הנז' הי"ו ותשובתי בקצרה על דבריו ראיתי נכון להדפיס שנית קונטריסי המובא בספה"ק תעלומות לב ח"ב אשר עלה כולו קמשונים מטעיות ושגגות הדפוס אשר רבו מספר, והנני בא עתה להשיב בקיצור נמרץ בהשעני על דברי שבאו שם בארוכה וברחבה. ע"כ תקנתי כל הטעיות הבאות שם והנה שם בספרי הנז' נשאלתי במי שחלה מחמת חולי וניטלה ממנו העטרה ולא נשאר חוט מקיף, אם כשר לבא בקהל, וכתבתי בקיצור נמרץ להתיר. ושאלתי במכתב את מעלת הרב הגדול סבא דמשפטים כמהר"ר אברהם חג'אג' ז"ל שהיה בעת ההיא ר"מ ור"ם בעוב"י תוניס יע"א והשיב לי בקצרה שאירע מעשה כזה בזמן הגאון המפורסם מהר"י בסיס ז"ל וב"ד שגם הוא ז"ל היה מכללם והסכימו להתיר כסברת הרמב"ם ז"ל והוסיף הרב ז"ל שמעתה יש לנו אילן גדול לסמוך עליו, וקודם בא תשובת הרב ז"ל נודע לנו שע"י חולי שאירע לו עשו לו תחבושת ורטיה, ויהי היום כאשר הוציאו התחבושת ראו שניטלה העטרה, ע"כ כתבתי שם בסימן ג' וז"ל:

תחילת דבר הנני בא להשיב על ראשון ראשון. במי שנעשה כרות שפכה מחמת חולי, אם מותר לבוא בקהל:

והנה ראש המדברים במקצוע זה, הוא רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שכתב (בפט"ז מהל' א"ב הל"ט) וז"ל כל פיסול שאמרנו בענין זה כשלא היה בי"ש, כגון שכרתו אדם או כלב או הכהו קוץ וכיוצא מדברי' אלו. אבל אם נולד כרות שפכה או פ"ד או שנולד בלי ביצים, או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן הרי זה כשר לבוא בקהל שכל אלו בידי שמים ע"כ. הרי מבואר באר היטב שכל ע"י חולי כשר לבוא בקהל דבי"ש חשיב. ואולם מדברי רבינו ז"ל בפי' המשנה בפרק הערל משמע לכאורה שדעתו ז"ל בזה הפך מ"ש בחיבור משנה תורה כאן שכתב ז"ל וממה שאתה צריך לידע שכשנפצע הגיד או חוטי הביצים או נכרתו הביצים או ניקב הגיד או ניקבו הביצים ובכלל כל חולי שיתחדש בכלי הזרע ממה שיחייב חכמת הטבע שהוא לא יזריע בהם הרי הוא פסול ע"כ. הנה כאן כלל רבינו גם מה שיתחדש ע"י החולי שהוא פסול והוו לכאורה תרי פסקי דסתרי אהדדי. (והרב יעב"ץ ז"ל בקונטריס אגרת בקורת ראה את המציאה הזאת ונפל עליה כמוצא שלל רב והאריך לעיולי פילא בקופא דמחטא בדברי רבינו בחיבורו להסכימם עם דבריו שבפירוש המשנה והאריך בזה מאד כיעו"ש. ולקמן בבואנו להשיב על דבריו אחת לאחת נשיב גם על זה בעה"י):

אמנם הא ודאי לא תברא היא, כי אף אם נניח שדברי החיבור סותרים למ"ש בפירוש המשנה, דבריו שבמשנה תורה הם עיקר שנעשה לפסק הלכה כידוע. ועל דבריו שבספר היד החזקה יש לסמוך כמ"ש מר"ן ז"ל בב"י חיו"ד סימן רצ"ד והרדב"ז בסימן תק"פ הו"ד בספר יד מלאכי כללי הרמב"ם אות א'. ועי"ש מ"ש משם הרמ"ע מפאנו ז"ל סס"י קי"ז ומהר"י קורקוס בפי"א מהלכות תרומות הלכה י"א. כ"ש שאחד הרואה ומדקדק בדב"ק בשני המקומות בעיניו יראה שאין כאן סתירה כלל ואלו ואלו דברי אלהים חיים והכל הולך אל מקום אחד, כי בחיבורו הגדול אשר נעשה לפסק הלכה לדורות. ומעתיק השמועות מש"ס בבלי וירושלמי וספרא וספרי ותוספתא וכדומה, ביאר לנו שם בהל' ג' כל אופני הפיסול בפרטות. בתחילה כלל שבשלשה אברים יפסל הזכר והם הגיד והביצים והשבילים שהם חוטי הביצים. וחזר ופרט וביאר כיצד, נפצע הגיד או נידך או נכרתה העטרה כולה או מקצתה, ניקבה העטרה וכו' נסתם שביל הזרע נכרתו הביצים נפצעו או נידוכו, חסרה הביצה או ניקבה, נכרתו חוטי הביצים נידוכו או נפרצו וכו' (שכל זה מתבאר שפיר מתלמוד דידן) ואחר זה בהלכה ט' חזר וכלל שכל הפיסולים הללו הוא דוקא בנעשו בי"א כגון וכו' אבל בי"ש מותר. וחזר ופירש דה"ה ע"י חולי חשיב כבי"ש וכשר. והגם כי חידוש דין זה לא מצאנוהו מפורש בש"ס דילן, מ"מ הוא ז"ל בקי טפי מנן ואולי הוציא דין זה מש"ס ירושלמי. ואף אם הרא"ש כתב דמהירו' משמע דחולי נמי בי"א מקרי כבר האריכו רבני האחרו' ז"ל וכתבו שאין המשמעות כן. (ונביא דבריהם לקמן בעזה"י) או מספרא וספרי כי כבר נודע דרכו של הרמב"ם ז"ל כשמחדש ומוסיף מדעתו איזה דין כותב ויראה לי (עיין תוי"ט פ"ב דשקלים מ"ה). ועל כן כשבא רבינו ז"ל לבאר משנתנו דפרק הערל בקיצור הצריך כדרכו בקדש, ביאר בכללות פיסולי ג' האברים שיפסל בהם ועל הפרטים המסתעפים (שביארם היטב בחיבורו הגדול כנז"ל) כתב בכללות וז"ל ובכלל כל חולי שיתחדש בכלי הזרע וכו' כונתו ברורה ופשוטה על כל אותם הפרטים היוצאים מהכלל המבוארים בחיבורו הגדול. ואם הוציאם בלשון חולי, לא שכיוין לומר שנעשו מחמת חולי כי לחידוש דין זה לא בא בפירושו להמשנה יען לא נתבאר זה במשנתנו ואין דרכו של רבינו להוסיף בפירושו למשנה דבר שלא בא מפורש שם, כי מלאכתו היא לבאר ולפרש המשנה כצורתה. (ועיין להרב תוי"ט שם וביתר בעלי הכללים) אלא לאפוקי בי"ש אתא. ובנעשו בי"א איירי. וגם הם חולי מקרו אף אם אין עיקרם מחמת חולי, אלא שנחלה מחמת מכת אדם או קוץ וכדומה אשר אף אם נתחדש בו חולי אחרי כן מ"מ בידי אדם מקרי כיון דעיקרו הוא מחמת מכת אדם או קוץ וכיוצא, כי אי אפשר להכחיש שאחר הכאת אדם או קוץ וכיוצא הגורם לכרות או לנקוב אבר מאברי ההולדה שיגרום לו חולי בכל גופו. ואם נאמר גם בזה שע"י חולי מקרי, לא משכח"ל כמעט פיסול בי"א, אלא ודאי דאנן בתר התחלתו אזלינן אם תחילתו היתה ע"י חולי הוא כשר לבוא בקהל, ואם תחילתו היתה ע"י אדם אף אם נחלה אח"כ בי"א מקרי ופסול לבוא בקהל ויתבאר להלן בס"ד:

ובהיות כי דברי רבינו משה ז"ל בפירושו למשנה נעתקו ללה"ק מלשון ערבי והורקו מכלי אל כלי, על כן לא עמד טעמו ולשונו הצח בו וכמו שכתב הר"מ ז"ל באגרותיו למר יוסף בן ג'אבר מבגדד וז"ל ואיני רוצה בשום פנים להוציאו (כונתו על חיבור היד החזקה) ללשון ערבי שכל נעימותו יפסד. ואני מבקש עתה להחזיר פירוש המשנה וס' המצות ללה"ק וכ"ש שלא אחזיר זה החיבור ללשון ערבי. ואל תבקש זה ממני כלל עכ"ד ועוד לו באגרתו לר"ש אבן תבון ז"ל. ויען העתקת פירוש המשנה וסה"מ ללה"ק היתה ע"י מעתיקים אחרים לא יכלו לקלע אל מטרת כוונת המחבר כמובן לבקי בשתי הלשונות. ואל קוטב זה סובבים ג"כ דבריו בסה"מ לאוין ש"מ שכתב וז"ל מי שנפסדו כלי המשגל וכו' אסור לבוא בקהל ע"כ שכונתו ברורה על כללות הדין ולא נחית לחלק בין עיקרו בא מחמת חולי לבא בי"א ממש, כי אין זה מלאכת פירושו למשניות וספר המצוות וכדכתיבנא. (וע"ע לקמן).

הרי מבואר דעת הרמב"ם ז"ל ברור מללו, כי בכל אופן שעיקרו בא ע"י חולי חשיב בי"ש וכשר. וכבר ביארנו כי מאחר שסברה זאת לא נמצאת מפו' בתלמוד בבלי ולא כתבה בשם רבותיו או בלשון יראה לי, להורות שהיא סברת עצמו או סברת רבותיו, אולי שהוכיח כן מהירושלמי בפרק הערל. ואף אם הרא"ש ז"ל בחי' ליבמות פרק הערל כתב דמשמע מהירושלמי דליקוי שע"י חולי בי"א חשיב ופסול. הנה מבואר מלשונו דגם הוא ז"ל לא ברירא ליה מלתא טובא ולא כתב בפשיטות דהכי איתא בירושלמי אלא כתב בלשון משמע נראה דמשמעות דורשין איכא בינייהו. גם בנו רבינו הטור ז"ל באה"ע סימן ה' כאשר הביא ס' אביו הרא"ש ורש"י ז"ל לא הזכיר הירושלמי. גם מהריק"א ז"ל בב"י שם הביא בפשיטות משמעות דברי רש"י שפוסל ועל משמעות הירושלמי כתב שכ"כ הרא"ש, משמע דליה לא שמיע ליה או לא ברירא ליה. והפ"מ ושירי קרבן הכריחו שם בפרק הערל דאדרבא מהירו' משמע כהרמב"ם. ועיין חקרי לב מה"ב חאה"ע סימן כ"ח וכ"ט דקמ"ב ע"ב מ"ש הרב הגדול דודי לי אר"ח לצדיק ז"ל וציין שם להרב פני יהושע ז"ל בתשובה מאה"ע סימן ט"ו ואינו מצוי פה אתנו. ובדעת רש"י ז"ל האריך הרב ב"ח באה"ע סימן ה' להוכיח דקאי בסברת הרמב"ם ז"ל וכ"כ הב"ש שם סקי"ב והגר"א מווילנא בביאורו שם סקט"ז ורש"ל בפרק הערל פסקא ט' ומהר"ר תם בן יחיא בספר תמת ישרים סימן נ"א ובתפארת שמואל בהגהותיו על הרא"ש ועיין קרבן נתנאל שם ובס' בני בנימין אה"ע סימן ל"א יד אהרן אה"ע ח"א סימן ה' הגה"ט א' ועיין להגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל אה"ע סימן ז' ובמה"ב סימן כ"ו וכ"ז ועוד שם בסימן כ"ט בדקמ"א וקמ"ב מה שהאריך הרב מר בריה יפה דודי ז"ל בענין זה. (דברי מז"ה הגאון ז"ל במה"ב סימן כ"ו ודברי בנו הגדול הרב תנא דבי אליהו זלה"ה בסי' כ"ט שם, נעלמו מעיני אהובנו הרב המופלא נר"ו בספרו הנד"מ שערי רחמים באה"ע סימן ה'. ובעיקר מ"ש שם בספקו של מרן החק"ל באה"ע סימן ז' בנשא בהתר ואח"כ נעשה פ"ד. כבר הארכתי בזה בתעלומות לב ח"א חאה"ע סי' ל"ד ול"ו ואכמ"ל) וגם הרב מופת הדור האחרון ז"ל בס' ברכ"י אה"ע סימן ה' ס"ה כתב שכן כתבו האחרו' בדעת רש"י דס"ל כהרמב"ם. וכ"כ הגאון בעל חת"ס באה"ע סימן י"ד וי"ז וי"ט. וחפץ הייתי לחוות דעי גם אני בפי' דברי הירוש' בפרק הערל. ובכונת דברי רש"י ז"ל במסכת סוטה ומסכת יבמות. והיה לי קצת שו"ט כזה בראשית לימודי בענין זה. אכן ראיתי אחרי רואי שכבר קדמוני רבני האחרונים ז"ל עד שלא הניחו לי מקום להתגדר בו ומה בצע לכפול הדברים. והחפץ לראות הדברים בשרשם יעיין אותם במקומם הלא בספרתם למקומותם בארשות'ם. ועכ"פ מבואר הדבר שבכו' דברי הירושלמי ובפירוש דברי רש"י נחלקו בו רבנן סבוראי והדעת נוטה יותר דקימי בסברתו של הרמב"ם ז"ל כאשר יראה הרואה. וכסברת הרבים מרבני האחרונים שכתבו כן וכנז"ל. ובכן שפיר כתבו רבנן בתראי שדעת הרמב"ם עיקר וסברת הרא"ש יחידאה היא. וכמו שנבאר סברתם להלן אחד לאחד למצוא חשבון כדי לעשות מעשה עפ"י סברת הרוב כדת של תורה. ועיין להרב בית אפרים בחאה"ע סימן ב' מ"ש על דברי הירושלמי ועל ס' רש"י ז"ל ודבריו נאמנו מאד:

ובהיות אנן בדידן קבלנו הוראות מרן הש"ע ז"ל אל כל אשר יאמר כי הוא זה ובפרט באיסור ערוה, או באיסור תורה כנ"ד אין לנו להקל הפך דעתו אף אם רוב הפוסקים מקילים, כי דוקא לחומרא אנו מחמירים הפך דעתו באיסור ערוה כגיטין וקידושין ויבום וחליצה. כי כך נהגו לתפוס בזה כל חומרות הפוס' כמ"ש הרב הגדול מהרי"ט אלגאזי ז"ל בס' שמחת יו"ט סי' י"א וי"ב ועיין בספר כרך של רומי להרב שארינו ז"ל בסימן כ"ד ולהרב שער אשר הנד"מ סימן ח"י. ועכ"פ להקל נגד דעתו אף אם רוב הפוסקים מקילים זו לא שמענו ובכן חובה עלינו לברר בתחילה סבר' מרן בדין זה. וז"ל באה"ע סימן ה' סיו"ד:

או שמלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו או שנולד בהם שחין וכו' הרי זה כשר לבוא בקהל שכל אלו בי"ש להרמב"ם אבל לרש"י והרא"ש לא מקרי בי"ש אלא ע"י רעמים וברד או ממעי אמו אבל ע"י חולי חשיב בי"א ופסול. וכתב הרא"ש דהכי משמע בירושלמי עכ"ד. ומפשט לשונו משמע לכאורה דס"ל להחמיר. שהרי כפי הסברות שהביא הו"ל הרמב"ם יחיד נגד רבים רש"י והרא"ש ובפרט שכתב דהכי משמע בירושלמי. וידוע דכל דבר שלא נתבאר בתלמוד בבלי ובא מפורש בירו' נקטינן כהירושלמי. ובנ"ד שלא בא מפורש בתלמודנו ולא נתבאר בו לא איסור ולא התר, אזנינן בתר הירושלמי שמפורש בו להחמיר. ואולם הא נמי לא מכרעא שלא נאמר זה אלא היכא שבא הדבר מפורש באר היטב בירושלמי. ובדין זה כבר ביארנו שאין מהירושלמי הוכחה ברורה נגד הרמב"ם. ואם מפני שנראה שמרן ז"ל סובר שכן הוא משמעות הירוש'. וכן נראה שהבין הרב ח"מ ז"ל שם בסק"ה שדעת מרן ז"ל להחמיר. ואי מהא לא איריא שנראה ברור שגם מרן לא ברירא ליה כמו שנראה מדבריו בב"י וכמש"ל. וגם כאן בש"ע הביא ס' רש"י בפשיטות. ולענין משמעות הירושלמי כתב שכן כתב הרא"ש. ועוד שאם דעתו ז"ל היה להכריע בדין זה, הי"ל להביא ס' הרא"ש ורש"י בסתם וס' הרמב"ם בלשון י"א או יש מי שאומר וחלקו עליו, או י"א וי"א כדרכו בקדש ומדנקט בלשון זה משמע שלא רצה להכריע בין שתי הסברות. והרי אפי' בסתם וי"א ובי"א בתרא רבו המבוכות והסברות ומידי פלוגתא לא נפקא כידוע. ואף דסוגין דעלמא אזלא לפסוק כסתם וכי"א בתרא. מ"מ יש מרבני האחרונים שסוברים דאף בכעין זה אין הכרעה בדבר ועכ"פ בכעין לשון זה בצדק נוכל לומר שמרן ז"ל לא כיוין להכריע. ואף שמצינו בכיוצא בסגנון לשון זה דמשמע שדעתו ז"ל להכריע כסברת הרבים, מ"מ לאו מלתא פסיקתא היא. (ולדוגמא עיין בח"מ סימן מ"ו וסי' ע"ח וסי' ק"מ וקמ"ג ועיין להרב המפור' שבדורנו נר"ו בספר צדק ומשפט בסימנים אלו שהאריך בזה כי הוא משפט הספר ומעשהו וצדק ילין בו. ולא לנו להאריך בזה כי אין זו מלאכתנו כעת):

והיה נראה לכאורה להכריע שדעת מרן כהרא"ש מפני שבש"ע אחר שהביא ס' הרמב"ם ז"ל כתב אבל לרש"י והרא"ש לא מיקרי בי"ש וכו'. וכתב הרב ברכת אברהם בסי' ס"ט והרדב"ז בסימן תצ"ח (ואין ספריהם מצויים אצלי כעת) והוב"ד בשיירי כנה"ג א"ח בכללי הפוסקים. דכשהפוסק כותב אבל פ' כתב נראה שזו היא הסברה שהוא חפץ בה ע"כ. וכ"כ בספר יד מלאכי בכללי הטור סי' ט'. אבל נר' שאין זה כלל מוסכם בכל הפוסקים. ועיין להגאון מז"ה הגדול ז"ל בספר חק"ל יו"ד ח"א סימן קצ"ח שכתב שלבו מהסם בכללים אלו והעלה דליתנהו להכי כללי בדברי הר"ן ז"ל. וגם בדברי מרן אנו רואים בדין זה תרתי דסתרן שבב"י אחר שהביא דברי רש"י והרא"ש סיים אבל הרמב"ם כתב וכו'. ובש"ע הפך הסדר וכתב כן על רש"י והרא"ש. והנר' פשוט הוא דבב"י שהתחיל בסוגיית הש"ס ובפירוש רש"י הביא. בתחילה ג"כ ס' הרא"ש ואח"כ הביא סברת הרמב"ם ובש"ע שהתחיל בלשון הרמב"ם כדרכו בקדש סיים אבל רש"י והרא"ש ולעולם שאין כונתו להכריע. ואע"ג דרש"י והרא"ש הו"ל תרי לגבי חד הוא הר"מ במז"ל, מ"מ רבים ושלמים מגדולי הראשונים קיימי בס' הרמב"ם כמו שביארנו ונבאר. ומרן מהריק"א ז"ל בודאי כל יקר ראתה עינו הגם שלא הזכירם. ומה שהזכיר לרש"י ז"ל (אע"פ שרבו הסוברים שגם הוא קאי כשיטת רבינו הרמב"ם כנז"ל) היינו מפני שהרא"ש הביאו וכל עיקר סמיכתו של הרא"ש הוא עליו. ותו דרש"י ז"ל הגם דרב גובריה ורב חיליה ונהירין ליה שבילי דתלמודא, מ"מ ידוע שאין דרכו ומלאכתו לפסק הלכה אלא לפרש. ועיין למרן הב"י בא"ח סימן יו"ד שכתב וז"ל ואע"ג דהרא"ש מפרש כפירש"י כיון דרש"י מפרש הוא ולא פסקן הו"ל הרמב"ם והרא"ש חד לגבי חד והלכה כהרמב"ם דמסתבר טעמיה עכ"ל (ומכאן תשובה לכל החרדה שהחריד הרב יעב"ץ ז"ל באגרתו דכ"ד ע"ב על הרב החסיד ז"ל שכתב כן שרש"י פרשן ולא כתב דבריו להלכה. וע"ז הרעיש עליו האריש ומלואה והרבה בשבחו של רש"י כאלו חדשות הוא מגיד ואכתי ודאי לא סימתינהו לשבחיה. אבל ודאי וברור שלא כיוין בפירושו לפסק הלכה כידוע ומפורסם. וצדק בזה הרב החסיד בנדון דידיה. וחזי מאן גברא רבא קמסהיד עלויה הוא הקדוש מרן הב"י ז"ל. ודבריו אינם צריכים חיזוק כי הם דברים פשוטים ואמתים) והכא נמי דומה בדומה ממש הו"ל הרמב"ם והרא"ש חד לגבי חד, כי מלבד שרש"י לא כיוין לפסק הלכה. עוד זאת שרבו הסוברים דקאי בשיטת הרמב"ם, ומהירושלמי אין ראיה ברורה כמש"ל. וא"כ הל' כהרמב"ם אשר רבים אשר אתו. וגם מסתבר טעמיה לפסוק כוותיה שהוא היה גדול הרופאים כמ"ש הרשב"א ז"ל בחי' לפרק הערל. וזו מהלכות הרופאים היא (ולקמן בעה"י נאריך בזה כמה שיש לישא וליתן בזה ובמה שהרבה לתמוה הרב יעב"ץ ז"ל בדברים אלו קחנו משם.

והנה הרב יעב"ץ ז"ל באגרת בקורת (בד"ח ע"ב) כתב וז"ל ובש"ע שהביאו לכבודו של הר"מ ז"ל הביא באחרונה שבכל מקום היא העיקרית כנודע דעת הרא"ש ומשמע דהכי ס"ל למסקנא ע"כ ועוד האריך בזה לקמן וסיים בד"י ע"א וז"ל מיהא הרב ב"י בהא סליק לפסק הלכה וגלי דעתיה דניח"ל בדעת הרא"ש יותר מדעת הרמב"ם ע"כ ואחרי המחי"ר מאי דפשיט"ל למר בדעת מרן הב"י לדידי מספקא לי טובא, כי עד כדון לא חזינא כהאי סימנא שהסברא שמביא מרן ז"ל בב"י או בש"ע באחרונה שהיא העיקרית אלא דוקא ביש אומרים ויש אומרים דקי"ל כי"א בתרא ואף כלל זה אינו מוסכם, ובסתם וי"א אדרבא קי"ל כסברה הראשונה שהביאה בסתם ולהפך ביש מי שאומר וחלקו עליו כמו שהארכתי בתשובה אחרת. אבל בכעין נ"ד שמרן ז"ל שינה לשונו אין בזה כלל מוסכם, ואדרבא הסברה נותנת שלא רצה להכריע וכמדובר:

וד תשוב ותראה שכתב מרן ז"ל סברתם בש"ע כפי סדר קדימתם מפני שהרמב"ם ז"ל קדם בזמן להרא"ש ז"ל (והגם שבדין זה גם רש"י ז"ל (לפי סברת הרא"ש) קאי בדעת הרא"ש כבר כתבנו שרש"י ז"ל לא כיוין לפסק הלכה, ועיין בזה בהרדב"ז בתשובה ח"א סימן ק"ט ה"ד הרב חיד"א ז"ל בשה"ג מערכת ש' ועי"ש שהאריך וטעמו ונמוקו עמו וע"ע לקמן בזה) וכמ"ש הכנה"ג ביו"ד סימן קכ"ג הגהב"י ס"ו ועיין להגאון מז"ה הגדול ז"ל בספר חק"ל ח"מ ח"א סימן ט"ו ד"פ ע"ב שהביא דברי הכנה"ג אלו וסיים וה"נ שהביא ה"ה דברי הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ושוב הביא דברי הרשב"א כפי קדימתם א"כ אין כלל זה צודק כאן את"ד ועיין להרב מופה"ד שארנו ז"ל בספר חק"ל ח"א יו"ד סימן ל"ו ובספר חיים ושלום ח"א סימן כ"ב וסימן ל"ב ואכמ"ל. והאמת שמרן ז"ל לא שמר כלל זה במקומות הרבה ומכללם כאן בב"י בדין זה הפך הסדר כמש"ל וגם בש"ע בסימן זה לענין נחתך מהגיד בס"ג כתב לרש"י והרא"ש פסול ולהרמב"ם כשר ומדבריו שם בב"י נראה שלא הכריע בין שתי הסברות ובדין זה של נ"ד ראיתי כהרב חתם סופר בח"ג סס"י טו"ב שכתב וז"ל ובש"ע סי' ה' פסק בדעה ראשונה כוותייהו ש"מ שנר"ל שיטתם עיקר וכן נראה לכל מעיין ע"כ. ואם אמנם איני מודה לו בזה כי לא נאמר כלל זה אלא בסתם וי"א וכנז"ל. עכ"פ אודי לי מהא שאין הוכחה ברורה בדעת מרן ז"ל. וכן ראיתי עתה להרב הגדול מהרא"י ז"ל בספר זרע אברהם אה"ע סי' י"א דל"ה ע"א שאחר שכתב שהטור פסק כאביו הרא"ש סיים ומרן הש"ע הביא הדברים במחלוקת כאשר יראה הרואה עכ"ד. הרי מבואר דהרב ז"ל ס"ל שמרן לא הכריע והרב חת"ס ז"ל ס"ל בפשיטות שהכריע כהרמב"ם ז"ל. א"כ לא תשחין אנחנו למ"ש הרב יעב"ץ ז"ל כל בתר איפכא ובפרט שאין ראייתו מכרעת כאשר הוכחנו. ולו יהי אלא ספק בדבריו מסתמא מוכרחים אנו לומר שדעתו כדעת הרמב"ם דרבים קיימי כוותיה וכמ"ש מעין לזה מהראנ"ח ז"ל בח"א סי' ס"ז ומהר"י הלוי ז"ל בכלל ב' סי' י"א. וכבר ידוע כמה דיות נשתפכו בענין סתם וי"א ובי"א וי"א שיש סוברים שגם בזה לא כיוין מרן ז"ל להכריע בין שתי הבסרות. ועיין להרב מהר"י זאמירו ז"ל בס' הון יוסף סי' ח"י שהאריך בזה וסיים שאם קבלנו הוראות מרן ז"ל לא קבלנו גם הכללים ועיין בספר פני יצחק סי' כ"ב שהאריך בזה ובמ"א הארכתי גם אני בעניותי. ואם אמנם עד כדון אני מורה ובא לפסוק כסתם וכי"א בתרא וכמ"ש הגאון מז"ה ז"ל בס' מה"ב לחק"ל אה"ע סי' ד' בדקע"ו ע"ב, אבל הדבר פשוט שכגון לשון זה שבנ"ד אין סברה לומר שכיוין לפסוק כהרא"ש ז"ל כמו דפשיטא ליה להרב יעב"ץ ז"ל, ואם אין בנו כח לומר דאדרבא ס' מרן ז"ל לפסוק כהרמב"ם ז"ל כמ"ש הרב חתם סופר ז"ל בפשיטות. עכ"פ תסגי לן לומר כהכרעת הרב זרע אברהם ז"ל שמרן ז"ל הביא הדברים במחלוקת ולא הכריע מקרי וכמדובר:

ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת שמרן ז"ל לא גילה דעתו בפירוש בזה, ראוי לנו למנקט כס' רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל נגד הרא"ש ז"ל ואע"פ שכתב מרן בב"י א"ח סימן נ"ה משם מהרלנ"ח שבספרד החזיקו הרא"ש לרבן וכן כתב בתשובותיו לאה"ע בדק"ז ע"א שבכל ספרד ואשכנז סומכים על הוראותיו וכ"כ דודו הרב ז"ל בתשו' שם דקמ"ו ע"ב גם הרב מהרש"ך ז"ל בח"א סי' קל"ד דקמ"ח ע"א כתב דהרא"ש היה רבן של הספרדים וגם מרן החביב ז"ל בס' דינא דחיי ח"א דע"ט ע"ב כתב דנקטינן הלכה כהרא"ש שהוא למד דעת תורה בספרד ועיין להרב ז"ל בסימן כ"ב שכתב שרוב הגולה קבלוהו לרב עליהם ועיין עוד למרן ז"ל בספר אבקת רוכל סי' ק"ך וקצ"ה, מ"מ כל זה היינו היכא דלא פליג עליה הרמב"ם ז"ל כי הוא ז"ל קבלו הוראותיו כל קהלות א"י ועראבסטאן וערי המערב והם נוהגים על פיו כי קבלוהו עליהם לרב וכמ"ש בתשובת מרן באבקת רוכל סי' כ"ב וסיים ואפילו רבו באותה העיר קהלות שנוהגים כהרא"ש וזולתו אינם יכולים לכוף המעוט שנוהגים כהרמב"ם ז"ל. ועיין עוד לו בסי' ץ' ועיין בכנה"ג בכללי הפו' בסוף שיירי א"ח ושם דחה ס' מהר"ש ן' ויליסייד ז"ל בתשובה כ"י שכתב דזה הוא דוקא בהיותו חי הרמב"ם ז"ל ולא עתה בדורות הללו והכריח הרב ז"ל מכל גדולי האחרונים שאף אחרי מותו פסקינן כוותיה ע"ש ועיין להרב הגדול שארי ז"ל בס' כרך של רומי בסי' י"ד דכ"ב ע"א ובקונ' הכללים הארכתי בזה. וגדולה מזאת כתב הרב משאת משה ז"ל בח"מ ח"ב סימן ל"ד דאף אם חולק מרן על הרמב"ם מאן דעביד כמר לא משתבש ומאן דעביד כמר לא משתבש עי"ש. אך הרב גו"ר בח"מ כלל ג' סי' כ"ט כתב בשם מ"א דאזלינן בתר ס' מרן ז"ל והרב יפה דודי ז"ל בס' ארח משפט סימן כ"ה אות י"ג הביא דברי הגאון אבינו הזקן ז"ל בחק"ל אה"ע סימן מ"ה ובמ"ב ח"מ סימן ט' שנראה כמסכים לדעת הרב גו"ר ולא זכר להמ"מ ושם בסימן כ"ח הביא דברי שניהם וכתב דאין לנו לדון אלא כס' דאתיא כרוב הפוסקים ז"ל ע"כ. ועיין להר' המופלא כמוהרי"ץ אבולעפיא נ"י בספר פני יצחק סימן ט' דל"ז ע"ב ועוד לו בסימן כ"ה דרי"ז ע"ד ועי"ש בהשמטות והרב המופלא רב שמ"ח נר"ו בספר ישמח לב חח"מ סימן ה' האריך בזה להשיג עליו וגם תמה על דברי הרב מו"ד בע"ס ארח משפט כיעו"ש. ואתו הס"ר כי לא דקדק יפה בדבריו ועתה ראיתי בקונט' לב נשבר הנד"מ בסימן ה' שהאריך הרחיב לישב דבריו ודבריו בזה נאמנו מאד. ועכ"פ לכ"ע אם דעת מרן ז"ל אינו מבורר ודאי דנקטינן כסברת הרמב"ם ז"ל כמתבאר מתשובת הרב גו"ר ז"ל בכלל ג' סימן כ"ט ועיין להרב ישמח לב בחה"מ סי' ה' וסי' י"א ובס' פני יצחק סימן כ"ב ואם הרב ז"ל אמרה אפי' היכא דלפי הכלל המסור בידינו הו"ל דעת מרן ז"ל מבורר ועי' בקונט' לב נשבר סימן ה' כ"ש אני אומר במאי דקמן שלפי סגנון לשונו של מרן ז"ל כראה שלא הכריע בדין זה, וסברת הרמב"ם ז"ל ברורה ומבוארת ורוב הפוסקים ז"ל קיימי כוותיה לדידי חזי דלכ"ע אזלינן בתר הרמב"ם ז"ל שקבלנו הוראותיו, מעין למ"ש מרן ז"ל בתשובת אבקת רוכל סימן ק"ך וז"ל וכיון שהרמב"ם הוא רב מובהק ומפיו אנו חיים בכל הגלילות האלה עבדינן עובדא כוותיה וכ"ש שהר"י ן' מיגאש והרא"ש מסכימים לדבריו ע"כ ואם בדין זה הרא"ש ז"ל חולק עליו הלא רבו הסוברים כוותיה. ועיין להרב אורים גדולים בלימוד ע"ח א"כ איפא אנן דגרירנן בתר א"י שקבלו הוראות הרמב"ם ז"ל בענין זה שדעת מרן אינו מבורר יפה ודאי דלכ"ע פסקינן כהרמב"ם וכמ"ש הרב פני יצחק בסימן ט' וטעמו ונימוקו עמו:

ומעתה חל עלינו חובת ביאור סברת הפוסקים הרבים ונכבדים דקיימי בשיטתו של הרמב"ם אחד לאחד למצוא חשבון. והנה נראה שגם הראב"ד ס"ל בהא כוותיה דהרמב"ם מדלא השיגו בזה (כמ"ש הרב כנה"ג ז"ל בחא"ח בכללי הפוסקים סימן ל"ה ה"ד הרב חיים ושלום בח"א סימן א) וכ"כ בדין זה הרב חתם סופר בחה"ע סי' טו"ב דמדשתק ליה ש"מ אודוי אודי ליה עי"ש שהאריך וכתב עוד שם שגם הרי"ף ז"ל מדסתם ליה וכתב דברי שמואל בי"ש כשר משמע דס"ל דכל בי"ש בשר ואפילו על ידי חולי וכ"כ בדעת הרא"ה בספר החינוך דסבירא להו דכל מיני חולי שאינו נעשה בכוונה חשיב כי"ש וכשר עיש"ב. (וע"ל מ"ש שם בחת"ס ע"ד הרב החינוך ועיין למז"ה הגאון ז"ל בחק"ל אה"ע סס"י ז), וגם הנמק"י הביא דברי הרמב"ם אלו בפשיטות משמע דהכי ס"ל וכתב שם שגם הרמב"ן ז"ל הביא לשון הרב ז"ל, וכן הוא בחידושי הרמב"ן לפרק הערל שהביא דבריו ולא חלק עליהם. וגם המאירי בחידושיו ליבמות ס"ל בפשיטות כדעת הרמב"ם כיעו"ש בדכ"ט ע"ד מהספר. וכן ראיתי בספר אור זרוע הגדול הנד"מ בהלכות יבום וקידושין סי' תרנ"ה שפירש ס"ח בי"ש שהוא מחמת חולי עי"ש. גם הר"ב ז"ל בפ"ח דיבמות משנה בי כתב וז"ל וה"מ בי"א אבל מחמת חולי הכל כשר ע"כ והרב ב"ח ז"ל שם בסימן ד' אחר שהאריך הרחיב בענין זה זו הלכה העלה שדעת הרא"ש יחידאה וכוותיה דהרמב"ם קיימי הנ"י והסמ"ג ורי"ו בשם הרמ"ה עי"ש. גם רש"ל ז"ל בפרק הערל פסקא ט' אחר שהוכיח שגם רש"י קאי בדעת הרמב"ם סיים שדברי הרמב"ם עיקר וכלשונו הביא הרמב"ן וכן הביאו הסמ"ג:

גם בהגהות תוס' יו"ט על הטור אה"ע סימן ה' הכריח שגם התוס' מסכימים לדעת הרמב"ם (וכ"כ הרב חתם סופר באה"ע סס"י י"ט בדעת התוס' כיעו"ש) וסיים דנקטינן כדעת הרמב"ם שהוא היה בקי שברופאים כמ"ש עליו הנמק"י בזה הדין וכו' עי"ש (ועיין בזה לקמן בעה"י) וכן פסק הרב מהר"י בי רב ז"ל בתשובותיו ד"ד ע"ב דכדעת הרמב"ם עיקר שרוב הפוסקים מתירין עי"ש והו"ד בס' יד אהרן אה"ע ח"א סי' ה' הגה"ט א' וגם הוא ז"ל נראה דעתו כן. ושם בהגהב"י אות ג' הביא תשובת הרב החסיד מהר"ש ויטאל ז"ל שכתב שאם הוא מחמת חולי כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו. וגם הרב שבות יעקב בח"ג סי' ק"ז כתב שכדעת הרמב"ם הכריעו האחרונים והביא מ"ש הרב מלבושי יו"ט כ"י שהכריע כדעת הרמב"ם ובפרט בדין זה שהוא מהלכות הרופאים והרמב"ם היה רופא מומחה ע"כ והרב חת"ס בח"ג סי' ט"ו וטו"ב וי"ט האריך להוכיח דבדעת הרמב"ם קיימי רוב ככל הפוסקים ראשונים ואחרונים והעלה דהכי נקטינן כי דעת הרא"ש יחידאה היא. וכן כראה דעת הרב מוה"ד חיד"א ז"ל על הברכי"ם באה"ע סימן ה' אות ז' והרב שלחנו של אברהם בחי' לאה"ע סימן זה. וכן הוא דעת הב"ש סקי"ב ולזה נוטה גם דעת הח"מ שם בס"ק ה'. וכ"כ הרב משכנות יעקב בתשובה סימן ג' (הו"ד בס' פתחי תשובה סימן זה) וז"ל כהרמב"ם ז"ל הכריעו כל האחרונים הב"ח והח"מ והב"ש שהעיקר כדעת הרמב"ם ושגם רש"י סובר כן וס' הרא"ש יחידאה היא ואין להחמיר בחומרות במידי דלית ליה תקנתא וגם איכא למיחש לתקלה ומ"ש הרא"ש ז"ל דכדבריו משמע בירושלמי כבר עמדו האחרונים לדקדק ממנו להפך וגם בס' בית אפרים יו"ד סי' ל"ו כתב בשם היש"ש שדעת רש"י כהרמב"ם ופשוט דיש לסמוך על הני רבוותא את"ד ועוד הביא שם בשם הגאון מהר"ח מוואלזין ז"ל בתשובה כ"י שהעלה דהעיקר לדינא כהרמב"ם דע"י חולי חשיב בי"ש וכשר. ועיין לרבני אינדירני תרין סמכי קשוט ז"ל הו"ד בתשובה הבאה בס' חק"ל מה"ב חאה"ע דק"ן ע"א שכתבו דכל האחרונים כתבו שדברי המתיר בע"י חולי דהוא כשר לבא בקהל הוא העיקר וסמכו להתיר אפילו באיסור תורה וכו' ועי"ש בע"ב, וכן ראיתי למוה"ד האחרון הרב שואל ומשיב במהדורא תליתאה הנד"מ בח"א סי' קפ"ג שכתב דבע"י חולי קי"ל כהרמב"ם דכשר:

ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת. כי מלבד שרבו כמו רבו הסוברים שגם מהירושלמי משמע כהרמב"ם ורבו גם כן המכריעים שכן הוא ס' רש"י ז"ל ושגם התוס' סוברים כן. וגם הרי"ף והראב"ד ז"ל מדשתקו הכי ס"ל. גם הרמב"ן ז"ל שהביא דבריו ולא חלק עליהם דהא ודאי דכוותיה ס"ל עוד זאת הרי בפירוש ס' הרא"ה ז"ל (עיין בחק"ל מה"ב אה"ע סימן כ"ח דקנ"א ע"ג מ"ש בסברת בעל החינוך בסימן תקע"ה ועיין בחת"ס סימן טו"ב הבאתי דבריו לעיל) והנמק"י והמאירי הסמ"ג והרמ"ה זלה"ה מגדולי הראשונים, והרע"ב הב"ח ורש"ל וב"ש וח"מ מהר"י בירב בעל תוספת יו"ט ומהר"ש ויטאל זלה"ה מגדולי האחרונים. והיד אהרן וברכ"י וחת"ס ומשכנות יעקב ובית אפרים ומהר"ח מוואלזין ורבני אינדירני והשואל ומשיב דהוו בתראי טובא ועמדו כולם על דברי האוסרי' והמתירים והסכימו כולם לדעת אחד דכוותיה דהרמב"ם נקטינן כי הוא עיקר לדינא. ואם הם אמרו כן גם בארצות אשכנז ובמקומות דקבילי עלייהו לפסוק כס' הרא"ש, כ"ש לגבי דידן שקבלנו הוראות הרמב"ם ז"ל אל כל אשר יאמר כי הואסזה היכא דלא פליג עליה מרן הב"י ז"ל בפירוש. ואחר כל הכבוד הזה ודאי שהרוצה להחמיר ולעגן איש ישראל כל ימי חייו אינו אלא מן המתמיהין. ובפרט דהוי מלתא דלית בה תקנתא וכמ"ש הגאון חת"ס והרב בעל משכנות יעקב בתשובותיהם וכדבר האמור:

ואם ראה תראה למהר"י אבאיוב ז"ל בתשובה הבאה בספר תומת ישרים סי' נ"ב וקכ"ה שהפריז על המדע ואחר שכבר נשא אשה וברשות בית דין אפילו הכי פסק להפרישו מאשתו. וגם הרב המחבר מהר"ר תם בן יחיא ז"ל שם בסי' נ"א ונ"ג ומהר"י דונדון ז"ל שם בסימן רי"ג שחלקו על מהר"י אבאיוב לענין ההפרשה, מ"מ לא עצרו כח להתירו לכתחילה כיעוש"ב הרואה שם בדבריהם, יראה כי ג' המה מטיבי לא עמדו על מנין המתירים הרבים ועצומים, ע"כ חשבו למשפט צדק דכיון דהרא"ש בתראה ופירושו בדברי רש"י מחוור וכו' דנקטינן כוותית למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אבל אי הוה גלי קדמיהו כל להקת הפוסקים שרבי כמו רבו וסברי מרנן כסברת הר"מ במז"ל הפקיע ומומחה ובקי ברפואות כשמואל בדיני, ורבנן בתראי שהכריעו דס' הרא"ש יחידאה ואין לסמוך עליה אפי' להחמיר במקום שאין בו תקנה, הא ודאי דכלהו הוו אזלי ומודו שיפה עשו אותו הב"ד היפה שהתירוהו לכתחילה. ויפה השיב מהרי"ד ז"ל שם בסס"י רי"ג ויצא לישע לאותם המורים שסמכו על הרמב"ם וסיעתו והתירוהו. וכתב דכיון שהתירו לו ב"ד לישב עמה ושלא יגרשנה שמותר לו לבוא עליה אעפ"י שידע שרבים הם החולקים (מה שאין כן האמת כמו שביארנו) על הרמב"ם ז"ל וסיעתו ואין לו להיות לבו נוקפו והביא ראיות לזה כיעו"ש. ואם זה כתב הרב ז"ל בחושבו שרבו החולקים על הרמב"ם, כ"ש בהגלות נגלות שסברת הרמב"ם היא העיקרית ועליה סמכו רבים ונכבדים כמו שביארנו, בודאי שגם הוא יודה שיפה כחם של ב"ד המתירי' לכתחילה:

והנה הגאון מז"ה הגדול זלה"ה בס' חק"ל אה"ע מה"ב סימן כ"ז הגם שהכריח שרש"י ז"ל ס"ל להתיר בע"י חולי כס' הרמב"ם ז"ל וכמ"ש רש"ל ז"ל. ושם בדקל"ה ע"ג הביא דברי הפוסקים רבני אינדירני ז"ל שכתבו דרבו המתירים כס' הרמב"ם וכל האחרונים ז"ל הסכימו להלכה דכשר לבא בקהל אף דהוי מדי"ת ע"כ, מ"מ כתב הרמ"ז ז"ל דמידי ספק לא נפיק כיעו"ש הרואה יראה שהוא ז"ל לא נשאל אלא לענין חליצה שהאח הגדול נעשה סריס ע"י חולי ויש לו אח קטן, דסמא בידיה להמתין עד שיגדיל. וכיון שיש תקנה בחליצה כשרה לכ"ע או להמתין לקטן עד שיגדיל וייבם שהוא בר הקמת זרע. ע"כ לא סמך על כת המתירים בנעשה ע"י חולי וכגו"ד ודאי דתורת אמת היתה בפיהו שכל זמן שיש תקנה בדבר מי יעצור כח להכניס ראשו במחלוקת הפוסקים ז"ל להתיר לכתחילה. ואנו לא באנו לידי מדה זאת בנ"ד אלא מפני שהוא דבר שחין בו תקנה דהו"ל כדיעבד. כמו שרמזנו לעיל וכמו שנבאר עוד להלן ברצות ה'.

וגם בנדון הפוסקים בס' תמת ישרים בתשו' הנז"ל שהחמירו בדבר לכתחילה, מלבד מה שביארנו שלא עמדו על מנין המתירים הרבים, מפני שדעתם היה נוטה דעכ"פ כיון שעבר ונשא אין כופין אותו להוציא אפילו אם רבו האוסרים. עוד זאת אני אומ' שאף מהר"י אבאיוב שהחמיר מאד בדבר אפי' בדיעבד היינו מטעם שנדונו היה שע"י אדם וחתך סכין נחתך הגיד. ובאופן זה יש מי שסובר דלכ"ע נפסל (ולקמן בעה"י בסימן שאחר זה נאריך בזה). ואולי שמפני זה הוא שנתעצם מאד להחמיר כי כך היה הנדון כמבואר בתשובתו בסימן נ"ב שכתב וז"ל נודע לי מדבריו גם מהרופא כ"ר אברהם העומד שם אשר נתעסק ברפואתו כי ע"י כוית אש וחתך סכין נחתך הגיד למעלה מהעטרה באופן שאמר לי הרופא הנז' כי לאחר קישויו לא נתארך הגיד כרוחב ב' אצבעות ועל זה מנעתיו וכו' כיעו"ש. ומינה נשמע שאף הרבנים מהר"ר תם ומהרי"ד זלה"ה שלא התירו בשופי וכתבו שראוי להשיאו עצה לישא גיורת היינו באופן דידהו. אבל אם היה האופן כנ"ד שנחתכה העטרה מחמת חולי ולא נגע בו יד אדם לחותכה בסכין אה"נ שהיו סומכים על המתירים אותו אפי' לכתחילה ונקוט מיהא דלדעתם ז"ל אפילו באותו נדון אם עבר ונשא גם אחר ההתראה שהתרה בו רב המקום ההוא מהרי"א ז"ל ס"ל דאפילו הכי אין ראוי לכופו להוציא ויכול להיות עמה לשכב אצלה כהלכת גוברין יהודאין:

וכן ראיתי למהריב"ל ז"ל בח"ג סימן צ"ח שנשאל בניטלה ביצה אחת ע"י חולי ואייתי מחלוקת ר"ת ודעמיה ומחלוקת הרמב"ם וסיעתיה בע"י חולי וכתב דלכתחילה אין משיאין לו ישראלית אלא גיורת אבל אם נשא לא יוציא, כיון דאיכא כעין ס"ס ס' אם ניטלה ע"י אדם כשר. ואת"ל פסול דילמא ע"י חולי כשר אפילו לס' המרדכי דאפי' בס"ס אזלינן להחמיר, בכגון דא הו"ל חומרא דאתי לידי קולא כיון דהו"ל גט מעושה לדעת רבוותא המכשירים אלו ת"ד. הרי נראה שגם הריב"ל ז"ל סובר שאם כנס יוציא. ולכאורה היה נראה שלא כתב כן הריב"ל ז"ל אלא בנידון דידיה דאיכא כעין ס"ס דהיינו ס' ר"ת ודעמיה לענין ניטלה ביצה א' וס' הרמב"ם וסיעתו לענין חולי. אבל בחולי לחודיה כנ"ד וכנדון הרב תמת ישרים ז"ל אימור מודה לס' מהרי"א דכופין להוציא. אבל הא ודאי בורכא שהרי הרב ז"ל ביאר שיחותיו בפלוגתא דר"ת ודעמיה דכיון דרבו החולקים עליו היה מקום לומר דכופין ע"כ. הרי דאפילו בההיא פלוגתא דרבו החולקים על ר"ת אפי"ה כתב דהיה מקום לומר דכופין כלומר דלא ברירא ליה. ואף שיש לומר שלא כתב כן מהריב"ל ז"ל אלא דרך ענוה כדרכו בקדש לכתוב תמיד דרך אפשר וכמסתפק כמ"ש מהרח"ש ז"ל בח"א סימן ס"ה משום דהיכא דאיכא רוב האוסרים הרי רובא דאורייתא ואפילו בספק תורה אזלינן בתר רובא ומיעוט נגד רוב לא חשיב ספק כמו שהאריך הגאון מז"ה ז"ל בחק"ל יו"ד ח"א סימן קכ"ו. וכן ראיתי לו ז"ל בחק"ל מה"ב חאה"ע סימן כ"ז דקל"ה ע"ג בדין זה שכתב וז"ל כיון דרוב הפוסקים מתירים אין כאן ספק דמד"ת אזלינן אחר הרוב ועם שאנו חוששים להחמיר אע"ג דאיכא רוב אין זה אלא חשש דרבנן ובכי הא לא חשיב ספק תורה. והנה אמת שראיתי בענין זה בתשו' אהלי תם סי' נ"א שכתב על מחלוקת זה דנקטינן להחמיר אף כי רבו המתירים וכו' וקשה דהיכי קרי ליה ספק תורה להחמיר נגד רוב וזה אינו וכו' עיש"ב. ודבר ה' בפיהו אמת כמו שהאריך בספרו הנורא בחיו"ד ח"א סימן קכ"ו. אך על מה שתמה על הרב אהלי תם ז"ל היכי חשיב ליה ספק תורה אחרי דאיכא רוב מתירים. נ"ל ליישב דאין כונת הרב ז"ל לומר דרבו המתירים על האוסרים, אלא כונתו ברורה דרבו המתירים כמו שרבו האוסרי' וחשיב ליה ספק שקול ובשל תורה ראוי להחמיר וכמו שביאר הוא ז"ל בחיו"ד ח"א שם דבס' שקול אזלינן להחמיר. וכיון שהרב ז"ל לא עמד על מנין המתירים הרבים כמו שביארתי. וחשיב להרמב"ם והסמ"ג והרמ"ה לכת המתירים והרא"ש ורש"י והרבנים מטראנא לכת האוסרי' והירושלמי מסייעם מפני זה חשיב ליה ספק שקול כמתבאר שם. הדרן לדברי מהריב"ל ז"ל ונאמר דבודאי בכגון נ"ד ונדון הרב תמת ישרים ז"ל שרבו המתירים על האוסרים דאין כופין אותו בקו"ע להוציא דבכגו"ד ודאי הוי חומרא דאתי לידי קולא. וכן כ' מרן החבי"ב ז"ל בכנה"ג אה"ע סי' ה' הגה"ט ו' (והוכפלה בהגה"ט ח') שה"ד הרבנים בס' תמת ישרים הנז' ודברי מהריב"ל בתשובה זו וכתב דאפשר דבנדון בעל ת"י יודה דאם נשאת לא תצא ע"כ. ולדידי הדבר פשוט ומבורר בדבריו כמש"ל. (ועין להרב יעב"ץ ז"ל באגרתו שם בד"ך ע"ב שהשיג על הרב הפוסק שכתב שדעת מהריב"ל דאין להוציא וכתב עליו דזה אינו שבנדונו היה כעין ס"ס ועם כל זה גמגם הרב ז"ל ובודאי בזה כיוין להלכה לענין ניטלה הביצה דרבו האוסרים על המתירים אבל מ"ש ע"ד הרבנים מהר"ר תם ומהרי"ד ז"ל שכתבו שלא להוציא לענין חולי שאין דבריהם מוכרחים וצווחי ולית דמשגח ביה וכו' כיעו"ש בזה אתו הס"ר דפשוט הדבר שאין לכופו להוציא אף דהוי איסורא דאוריית' מ"מ רובא נמי דאורייתא ומי יעצור כח לכוף לגרש בקו"ע נגד רובא דרבוותא המתירים בשופי. אלא שהוא ז"ל לשיטתיה אזיל שס' הרמב"ם ז"ל היא יחידאה ואין דבריו נכונים בזה כמש"ל וע"ע לקמן בזה).

וראיתי לרבנן תקיפי מעי"ת אזמיר יע"א בתשובה הבאה בספר חיים ושלום ח"ב סימן י"ב שהביאו דברי מהריב"ל ז"ל הללו ותמהו עליו איך עלה בדעתו לאסור לכתחילה ולהחמיר אפילו בס"ס וסו"ד הצ"ע דבריו כיעו"ש. ואתם הסליחה שבהדיא כתב מהריב"ל ז"ל בנ"ד דהוי כעין ס"ס וטעמו אפשר אי משום דהוי ס"ס בפד"ר ואיהו ז"ל ס"ל דשם פלוגתא דרבוותא חד הוא כמתבאר מדבריו בח"ב סי' ב' וח"ג סי' מ"א וסי' ל"ה. ועיין למז"ה הגדול ח"ד בדרא ז"ל בתשובתו שבס"ה חק"ל מה"ב חיו"ד סימן א', או משום, דס"ל שרבו האוסרים נגד סברת ר"ת ז"ל ומעוט נגד רוב ל"ח ספק. מטעם זה כתב דהוי כעין ס"ס וחשש להחמיר. וכן ראיתי עתה להרב בית אפרים ז"ל בחא"ה סימן ב' שה"ד מהריב"ל אלו דח"ג סימן צ"א וכתב וז"ל ומהריב"ל אזיל לשיטתו שכתב שרבו החולקים על סב' רבינו תם ובכהאי גוונא שרבו האוסרים על המתירים לא מצרפינן לספק ספיקא כמבואר בשפתי כהן סימן פ"ד ולכן כתב מהריב"ל דהוי כעין ס"ס ומה"ט נמי חש לסברת המרדכי אע"ג דכמה דוכתי איהו גופיה מיקל בס"ס ולא חש לסברא זאת כמ"ש מהרי"ט יו"ד סימן א' וכו' וגם כי ס"ס דמהריב"ל שני הספקות מחמת פלוגתא דרבוותא דכה"ג איכא דעות דלא חשיב ס"ס עכת"ד ודבריו מכוונים למ"ש בעניותין. ועיין להר' זקן אהרן ז"ל בסימן זק"ן שכתב וז"ל אין לאדם להכניס ראשו בפלוגתא ומ"מ אין להוציא מידו והביא ראיה מתשו' הרא"ש ז"ל בענין מאיס עלי שכתב שראיות ר"י ור"ת חזקות ועכ"ז כתב ולהכא אני אומר אבל מה שעשה עשוי וסיים הרב ז"ל ואם בדבר ערוה החמורה כתב כן כ"ש בלאו גרידא עכ"ד והם דברים ברורים. ואמתיים:

ובהיותי עסוק בענין זה ראיתי להרב שבות יעקב ז"ל בח"ג סימן ק"ז בנדון שלו באחד שבילדותו היה משחק עם הבחורים וקשרו לו חוט על גידו וניקב וכשגדל אחר שהיה לו בנים רצה לעגן את אשתו בהחזיקו עצמו לסריס וחשש על בניו חשש ממזרות. והשיב הרב ז"ל דהדבר שנוי במחלוקת ואין לאוסרו מספק היכא שכבר נשא ומכ"ש שאין להוציא לעז על בניו ונסתייע מתשובת מהריב"ל ותומת ישרים שהבאנו לעיל כיעוש"ב. וכן ראיתי להרב בני אברהם מיוחס ז"ל באה"ע סימן י"ב שנשאל גם הוא בניקב הגיד בקטנותו ע"י נימא שקשרו לו שהביא מחלוקת הרא"ם ודעמיה וסיים דאין לכופו לגרש כיון דאיכא פלוגתא כמ"ש מהריב"ל ח"ג סי' צ"ב על מחלוקת ר"ת עם שאר הפוסקים בניטלה ביצה אחת עכת"ד. ואחרי המחי"ר אגב ריהטיה כתב כן בשם מהריב"ל, שהרואה יראה שהריב"ל שם על מחלוקת זה של ר"ת ודעמיה אדרבא כתב שהיה מקום לכופו כיון דרבו החולקים, ואף דלא ברירא ליה לכופו אי משום כבודו של ר"ת אשר כדאי הוא לסמוך עליו בשוא"ת או שכ' כן כמסתפק מרוב ענותנותו וכמש"ל. מ"מ לא נתקרר' דעתו באותו נדון אלא בהצטרף ספק אחר שהיה ע"י חולי דרבו המכשירים ומשום חומרא דאתי לידי קולא וכמש"ל:

מ"מ דינו של הרב בני אברהם ז"ל דין אמת הוא כי רבו הסוברים ואומרים דאפילו היכא דרבו החולקים כל שס' המתירים נאמרה מפי גדולי הראשונים אין ראוי לכוף לגרש משום דהוי חומרא דאתי לידי קולא וכמ"ש הרב זקן אהרן ז"ל משם תשובת הרא"ש וכמ"ש ג"כ הרב שבות יעקב שם ומתבאר יפה בתשובת הרבנים מהר"ר ת"ם ומהרי"ד. ובפרט היכא דרבו המתירים על האוסרים דלכ"ע מתירינן ליה אפילו באיסור תורה דרובא דאורייתא:

וכמדובר:

וחזי הוית להרב יד אהרן ז"ל באה"ע ח"ב סימן ה' הגה"ט ג' והגב"י ג' איתי לן דברי הרב שבות יעקב בסי' ד' (ונראה דט"ס נפל וצ"ל סי' ק"ז) ובהגב"י שם כתב משמו דס"ל שאינו יכול להיות עם אשתו ולדור עמה בבית אחד ע"כ וע"ז כתב שהוא היפך מ"ש מוהרש"ו בתשובה שהביאה בח"א כיעו"ש ואנכי הרואה דברים הפוכים כי שני נביאים הרב שבות יעקב והרב מהרש"ו ז"ל מתנבאים בסגנון אחד ובטלה מחלוקת. וגם הרב שבות יעקב שם כך סיים בסו"ד בהא סלקינא ובהא נחתינא דבנדון זה אין להוציא אשה מתחת בעלה ואין לעגנה כלל וכ"ש שלא להוציא לעז על בניה ח"דו עכ"ד והוא מכוון לסברתו של מהרש"ו ז"ל. ולא ידעתי איך כתב משמו כל בתר איפכא. גם בהגה"ט ג' הביא דבריו וכתב שהעלה שאסור לבא בקהל אבל בניו מותרים מטעם שכבר הוחזקו אפומא דאבוה להכשר משהשיא אותם ואף שמכתו אנושה מוכיח עליו אין ראיה דדילמא בי"ש הוה או שמא נולדה לו המכה אחר שילדו הבנים ע"כ וכתב ע"ז הרב י"א ז"ל ודברים אלו לא הבנתי שכיון שנדון שלו היה שמקטנותו נעשה לו הנקב הזה ואסרו לבא בקהל שנקב זה הוא מהנקבים הפוסלים באדם א"כ איך אפש"ל דלאחר שילדו הבנים נולד לו המכה או נעשה בי"ש וצ"ע ע"כ. והנה הגם שהרב שבות יעקב ז"ל לא אסר אותו בקהל כמו שביארנו, מ"מ דברים אלו שכתב בהכשר הבנים דדילמא בי"ש הוה או אחר שנולדו הבנים, הם קשים לשמוע וכמו שתמה הי"א ז"ל כיון שמבואר בשאלה שבילדותו היה ע"י קשירת החוט בגיד ע"י אדם ואולי כונתו ז"ל שאין המכה הנראית עתה לעינינו ראיה לאסור הבנים שהוחזקו בכשרות אפומא דאבוהון והוא אינו נאמן עוד לפוסלם בלא ראיה מספקת. והא דקמן אינה הוכחה גמורה דאימור המכה הראשונה שהיתה ע"י קשירת החוט נתרפאה קודם לידת הבנים והא דאיתא קמן אחרת היא אחר לידת הבנים ואף אם האב פשיט"ל שלא הוכה אחר לידת הבנים, אימור שהראשונה נתרפאת מאליה וזה בי"ש נעשית אחר לידתם ולאו אדעתיה וגם אם האב צווח ואומר שאין הדבר כן ובריא ליה שזו היא המכה הראשונה, מ"מ אחר שהוחזקו הבנים בניו לכשרים על פיו אינו נאמן עוד האב לפוסלם. ולגבי דידן דלא ברירא לן אמתות הדבר אין המכה ראיה להוציאם מחזקת כשרותם, דאימור האב משקר עתה והמכה הזאת אינה הראשו' אלא אחר לידת הבנים נעשית או בי"ש ולאו כל כמיניה דאב לפוסלם באומרו שהיא היא הראשונה ושע"י אדם היה. זה נר"ל פשוט בכוונתו. אך מה שכתב הרב י"א גם כאן שהרב ז"ל אסר את האב לבא בקהל ליתא כלל וכמש"ל. (ועיין להרב ר"ל בס' בני בנימין בסס"י ל"ב):

שוב אחר ימים הגיע לידי ס' שב יעקב וראיתי לו באה"ע סי' ד' (ולזה כיוון ודאי הרב י"א ז"ל אלא שט"ס נפל בדפוס ונתחלף שב את שבות) והדברים מכוונים כמ"ש הי"א ז"ל ובדבר הכשר הבנים הושוו לדעת אחד הרב שבות יעקב והרב שב יעקב זלה"ה. ומה שתמה עליו הי"א ז"ל כבר ישבנו בעניותינו בחושבינו שעל השבות יעקב יסוב מלתו ובדברים אלו שפה אחת לשניהם והם מתנבאים בסגנון אחד. אך בדבר האיש המוכה עצמו פליגי. דלדעת השבות יעקב אין להפרישו מאשתו ואין לעגנה כלל. משום דאחשביה הנקב הזה ע"י חולי אף דעיקרו בא על ידי אדם, מ"מ ס"ל כיון דמחמת המכה נולד החולי וע"י התעסקות הרופא נעשה הנקב הו"ל כבי"ש וכשר לדעת הרמב"ם וסייעתיה כיון שכל חולי בא ע"פ רוב על ידי מקרה רע והוי כבי"ש ואינו נפסל כל שלא נעשה בידים ממש על ידי אדם עכת"ד. והרב שב יעקב ז"ל באה"ע סימן ד' חשיב ליה כבי"א ואסרו לבא בקהל (כמ"ש הי"א ז"ל בשמו והנדון אחד הוא אלא שהרב שבות יעקב קיצר בנדון השאלה בפרטים דלא נפק"מ לדינא) ומפני זה לא העלה על דל שפתיו מחלוקת הרמב"ם והרא"ש ז"ל בעל ידי חולי, ונראים לי דבריו בזה שנדונם חשיב ודאי בי"א כיון שעיקרו בא על ידי קשירת אדם, ומאי נפק"מ אם אח"כ נחלה הא עכ"פ עיקרו היה על ידי אדם ובתר מעיקרא אזלינן בודאי דהא אם הכהו קוץ או שיסה בו את הכלב דלכ"ע חשיב בי"א. ואם אחר ההכאה נחלה וכרתוהו הרופאים היכול נוכל לומר שהוא על ידי חולי ומותר זה דבר שאי אפשר לשמוע כי הדבר פשוט שלא הכשיר הרמב"ם ודעמיה אלא בחלה מחמת גופו והחולי גרם לבטל דברים אלו או שנולד בהם שחין והחולי עצמו המסה אותם או כרתן, או אפילו אם אחר כך הוכרח הרופא לכרותן או נכרתו מעצמן מחמת תחבושת ורטיה, דבכל אלה י"ל שהוא כשר לבא בקהל, כיון דעיקרו מחמת חולי והו"ל ככרות מעיקרא כיון דמחמת אותו חולי סופו להכרת ולהנטל וכנטול דמי אלא שהרופא מיהר לכרותו כדי לרפאותו מהר קודם שיתפשט החולי באברים הפנימים ויבא לידי סכנה ובשרא בעלמא הוא דכרת. ודבר זה יתבאר שפיר מדברי הרמב"ם וסייעתיה, (בסימן שאח"ז נאריך בפרט זה כיד ה' הטובה עלינו):

אבל אם עיקרו בא מחמת מכת כלב או קוץ או קשירת אדם ונשיכה אם נחלה אחר כך והחולי עצמו כרתן או המסה אותן כר"ל דלכ"ע פסול שהדבר ידוע שכל הכאה או נשיכה מנגעי בני אדם סופו להוליד חולי, ובודאי דחשיב בי"א ופסול כיון דהחולי בא מחמת מכת אדם או קוץ וכיוצא ובכן יפה כיוון הרב שב יעקב ז"ל שלא הביא מחלוקת זה בעל ידי חולי דלא שייך בנדון דידיה, וכן ראיתי להרב בינת אדם ז"ל בשער בית הנשים סימן כ"ה שביאר כן והעלה דבכה"ג גם להרמב"ם חשיב בי"א גם הרב בני אברהם באה"ע סימן י"ב בנדון כזה חשיב ליה בי"א וכן כתב בפשיטות הרב חתם סופר חאה"ע סימן י"ד ולפי"ז הדרא קושיא על הרב יד אהרן ז"ל שכתב שמהר"ש ויטאל כתב היפך הרב שב יעקב והרואה יראה דאין כאן מחלוקת כי מהרש"ו איירי בעיקרו על ידי חולי שלא נגע בו יד אדם. והש"י איירי בעיקרו על ידי קשירת אדם ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ואדרבא דברי השבות יעקב המתירו מטעם זה נפלאו ממני וכאמור:

והנה עם היות אין טעם זה דעל ידי חולי מעלה ארוכה לאותו נדון להכשירו (וגם השבות יעקב לא הביאו אלא לסניף בעלמא ולתוספת נופך כיעו"ש ולדידן אפילו סניף לא הוי) מ"מ הרב סיים שבאותו אופן שניקב הגיד והוליד יש לו על מה לסמוך ומספקא אין לעגן את אשתו. ומטעם זה לבד יש לו סמוכין מן התורה להתיר לו לישב עם אשתו כיון דאין בנוכח לכופו להוציא וע"כ אין ראוי לעגן את אשתו, וחומרא יתירה הוא שהחמיר הרב שב יעקב ז"ל שלא מצא לו היתר להיות עם אשתו ואפילו לדור במקו"א. וכמו שראיתי להרב קרבן נתנאל ז"ל בחי' על הרא"ש ז"ל בפרק הערל סקי"ג דשדי כרגא בתשובת הרב שב יעקב הנז' וכתב אף אם יש להחמיר שלא ישא בת ישראל אבל מי יקח אשתו ממנו והמוציא עליו הראיה. וגם הביא שם ס' הרא"ם בניקב הגיד דלא מקרי כ"ש אלא עקר והביאו דבריו רוב הפוסקים וא"כ הצדיק הבא בשאלתו לצאת י"ש יכול לסמוך על דבריהם שלא להוציא אשתו עכת"ד. ולזה נוטה דעת הרב בכי אברהם ז"ל בסימן י"ב וכן ראיתי אחר ימים בספר בני בנימין הנד"מ באה"ע סימן ל"ב בתשובת מוה"ר הגדול ר"ל כמהר"א אשכנזי נר"ו בדנ"ג ע"א שסמך ג"כ על זה דס' הר"א ממיץ ז"ל לאו יחידאה היא והוי מערכה לקראת מערכה אין ראוי לכופו להוציא ומסתמיך ואזיל אס' הקרבן נתנאל וה' בני אברהם הנז'. והגם דהרשב"ש ז"ל בסימן נ"ג כתב דכייפינן להוציא כיעו"ש היינו משום דאתריה דמר הרמב"ם ז"ל ולהכי לא הזכיר פלוגתא בזה ע"כ ושם ג"כ תמה הרב נר"ו על דברי הרב שב יעקב ז"ל במ"ש להכשיר את הבנים מטעם דדילמא בי"ש או אחר שנולדו הבנים שדבריו קשים לשמוע וכמו שתמה הרב י"א ז"ל והרב כתב לישב לזה מעין למ"ש בעניותין כיעו"ש, אלא שמעלת הרב המופלא ראב"ד מקודש כמה"ר יש"א ברכה נר"ו שם בסי' ל"ה הוסיף עוד טעם אחר באותו נדון ממחלוקת הרמב"ם והרא"ש ודעמיהו בעל ידי חולי דלדעת רוב הפוסקים דקיימי בשיטת הרמב"ם ז"ל חשיב בי"ש וכשר לב"ק ואף לדעת הרא"ש כבר כתב הרב תומת ישרים בסימן נ"א דאם כבר נשא אשה כופין אותו לגרשה א"כ זכינו לדין וכו' עי"ש את"ד הרב הפוסק הי"ו והסכים על ידו בזה מוה"ר ר"ל נר"ו שם בסימן ל"ב וכתב שיפה אמר חנן. ולדידי אחרי המחי"ר מ"ש בשם הרב תמת ישרים דס"ל דאף להרא"ש אם נשא אין כופין אותו להוציא הוא פלטת הקולמוס כי הא ודאי לדעת הרא"ש דס"ל דחשיב בי"א ודאי דאף אם נשא כופין אותו להוציא ככל חייבי לאוין וכך מבואר יפה בהילוך תשובות הרבנים בספר תומת ישרים בסימן כ"א וכ"ב וקכ"ה ורי"ג אלא שהרב ז"ל כתב דנהי דאסיקנא דאין להתירו לכתחי' כדי לחוש לס' הרא"ש ודעמיה המחמירים מ"מ אם עבר ונשא אין לכופו לגרש כיון דלכל הנהו רבוותא המתירים הו"ל גט מעושה ונמצא דהמחמיר לכתחילה כס' הרא"ש אתי לידי קולא אם יכופנו לגרש בדיעבד כיעו"ש והוא פשוט:

עוד זאת אני תמיה ע"ד שכתב בפשיטות דנ"ד חשיב על ידי חולי וחשיב בי"ש לדעת הרמב"ם וסיעתו כי הנה ביאר שם שהחולי היה בועא שיצא לו בגיד אלא שעל ידי התרופות נעשה הנקב וכבר ידוע המבוכה הגדולה שהרעיש עליה האר"ש ומלואה הרב יעב"ץ ז"ל דכל שנגע בו יד אדם אפילו להרמב"ם וסייעתו חשיב בי"א אף אם עיקרו מחמת חולי כמבואר בקונטריס אגרת בקורת להר' הנז' ואף כי דעתי נוטה שכל שעיקרו מחמת חולי אף אם ע"י תחבושת ורטיה ניטלה העטרה או ניקבה וכדומה שהוא כשר לדעת המכשירים בעל ידי חולי וכמו שנבאר להלן בעה"י (עיין בסימן שא ח"ז) מ"מ לא הוה להו למסתם סתומי כהלכה פסוקה שאין עליה חולק. ואולי סמכו על מ"ש בספר תמת ישרים שנדונם היה ג"כ בחתך סכין ותרופות ולא חששו לומר דבכגו"ד חשיב בי"א לכ"ע למאן דס"ל דכל שעיקרו מחמת חולי שאין לחוש למה שיתהוה אחרי כן על ידי תרופות או אפילו חתך סכין, וגם הרב שבות יעקב ז"ל כתב גדולה מזאת כמש"ל אלא שלא הזכירוהו. ובס' פתחי תשובה אה"ע סימן ה' סק"ה הביא תשובת הרב קהלת יעקב מקרלין ז"ל בסימן ג' ותשובת חמדת שלמה סי' מ"ה (וספרים אלו אינם מצוים במקומינו) שהעלו גם הם ז"ל שאין לכופו להוציא את אשתו וכסברת הרב שבות יעקב הנז"ל והסכימו ג"כ דבכגו"ד שהיה על ידי חולי אף שתחילתו על ידי אדם לא הוי רק כגרמא בעלמא ואין להחמיר ומותר לבא בקהל. ושוב הביא דברי הרב בינת אדם בשער בית הנשים סימן כ"ה דבכגו"ד חשיב ליה בי"א ופסול וסיים הרב בעל פתחי תשובה שם על דבריו דאפשר משום דלא שמיע ליה דברי הגדולים הנז' ואי הוה שמיע ליה הוה מקבל מנייהו ע"כ. ואנכי כבר גליתי דעתי שהוא קולא גדולה לומר דאפי' שעיקרו נעשה מחמת אדם כל שנחלה אח"כ חשיב כבי"ש להכשירו ובפרט בנדון הרבנים הנז' דאיירי להכשירו לכתחילה ולהתירו בבת ישראל, ובודאי דמשום טעם זה לבד אינו כדאי להכשירו, ואין ספריהם מצוים אצלינו לעיין בהם ככל הצורך. (צא ולמד כמה צווחות צווח הרב חתם סופר בחא"ע סימן קמ"ה על מי שסומך על כל הכתוב בספר המציינים מבלי ראות הדברים בשורשם) ועכ"פ בנדון הרב הגדול יש"א ברכה נר"ו שעיקרו מחמת חולי וכנדון דידן יפה אמר חנן אלא שהי"ל להזכיר ולברר הדבר וכמדובר:

ובעומדי בענין זה ראיתי להרב בעל הלבושים ז"ל בסימן זה דברים תמוהים שכתב וז"ל בכל אלו אם נעשו בי"א או הכהו קוץ דמעשיו גרמו לו שהלך לשם או עשה ענין שהוכה ע"י קוץ או כיוצא בו הו"ל נמי כמו על ידי אדם וכל זה פסול אבל אם נולד כך ממעי אמו או שנעשה בי"ש על ידי רעם וברד וכיוצא בהם כגון שנולד בהם שחין והמסה אותן או הסריחו ונימוקו ה"ז כשר לבא בקהל שכל אלו הוו בי"ש ואם בא על ידי חולי שחלה בגופו ובטלו ממנו אברים אלו י"א דהוי כמו בי"ש וכשר וי"א דהוי כמו בי"א ופסול ע"כ. ונראה דעתו להחמיר בעל ידי חולי כס' הרא"ש ז"ל שהביאו בי"א בתרא. אלא דאנכי הרואה שיצא לידון בדבר חדש דע"כ לא נחלקו הרמב"ם והרא"ש אלא בחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו דמר מכשיר ומר פוסל. אבל אם נולד בהם שחין והמסה אותם לכ"ע כשר. ולא ידעתי מנ"ל הא. דהן אמת שהרא"ש ז"ל לא פליג אלא באירע בו חולי ונסתרס וגם רבינו הטור בנו ז"ל לא הזכיר דרך זה באירע בו שחין וכו'. אבל מי לא ידע בכל אלה שכל זה הוא מחמת חולי מקרי ומה לי חולי שחין או חולי אחר, האם נתת דבריך לשיעורין ואם הרא"ש ודעמיה פוסלים באירע בו חולי ונסתרס שבטלו האברים האלו מאליהם. כ"ש שיאסור בנולד בהם שחין והמסה אותם או כרת האברים עצמם, ודבר זה מתבאר שפיר מכמה דוכתי שחסרון גמור באברי ההולדה גרע טפי מהיכא שבטלו האברים מעצמם והם קיימים אלא שחסר בהם כח ההרגשה והרמב"ם ז"ל לא זו אף זו קתני והחולקים עליו אם הם חולקים גם באירע חולי בגופו ובטלו האברי' מאליהם כ"ש שהם חולקים גם באירע חולי שחין וכדומה. ואם היה מקום למעט במחלוקת. היינו יכולים לומר כל בתר איפכא. דע"כ לא פליגי על הרמב"ם אלא באירע בו חולי שחין וכיוצא ששלט החולי באיברי ההולדה והרי חסר ופצוע לפנינו, והוי כודאי סריס שאינו מוליד. אבל אם בטל כח הרגשת האברים מחמת שחלה בגופו והאברים קיימים ושלמים לפנינו אין חסר בהם מאומה אימור מודה הרא"ש דכשר לב"ק. (ואולי הוא סומך בזה על גודל חכמתו ובקיאותו של הרמב"ם גם בחכמת הרפואה ואיהו קי"ל דהיכא שהאברים קיימים ושלמים אלא שבטלו מחמת חולי לאו פ"ד מקרי דכחשותא הוא דאית ביה כזקן וחולה והדר בריא ומוליד והגם שהרמב"ם ז"ל כי אמרה למלתיה גם בהמסה אותם או כרתם החולי אמרה. כי היכי דלא לאפושי פלוגתא הוה אמינא דהרא"ש מודה ליה בחדא ופליג עליה בחדא) ועיין להרב מהרי"ן ז"ל הו"ד בס' ברכי יוסף אה"ע סימן ה' אות ח' וז"ל אפשר דאף הרא"ש שאסר מחמת חולי היינו כי יעלה הכור' בא' האברים משלש אלה אבל כל שהם קיימים אלא שאינו מוליד אינו בכלל פ"ד וכ"ש וכו' עי"ש כי אין הספר מצוי אצלי, אלא דפשט דברי הרא"ש והטוש"ע משמע דבכל גווני חולי פליגי. והטור שכתב ע"י רעם וכיוצא בו כשר, לא אתא לרבויי שחין שאינו כיוצא בו אלא ברד והדומה לו, ודבר זה פשוט והשכל מחייבו דהפוסל במחמת חולי ובטלו מאליהם, כ"ש שיפסול בנעשה מעשה באברים עצמם וכמדובר. ואחר זמן רב הגיע לידי ס' בשמים ראש וראיתי שם בכסא דהרסנא סימן ש"מ שהאריך בזה ומתוך דבריו שם יש ללמוד למה שאנו עסוקים בו בזה אלא שאין הפנאי מסכים לעמוד על דבריו ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה:

וסבור הייתי לומר שכונת הלבוש היא בנולד כך ממעי אמו במכת שחין (וכדהוה בעי למימר הגאון יעב"ץ ז"ל בקונטריסו בכונת הרמב"ם ז"ל והוה שפר קדמיה למימר שכיוון לזה בתוספת ויו כלומר שנולד ובהם שחין. ואולם הוא דבר שא"א לאומרו וקשה לשומעו וגם הוא ז"ל ראה בדוחק פירושו זה וכמו שנבאר לקמן בעה"י). אבל הרואה יראה שאי אפשר להעמיס פירוש זה בדברי הלבוש כי מ"ל נולד פצוע ממעי אמו מ"ל נולד ובהם שחין הרי נולד פצוע מקרי ואף אם השחין המסה אותם או כרתם אחרי גיחו מבטן אמו מי יחלוק לומר דלא מקרי בי"ש ובכגון דא ודאי דלכ"ע בי"ש מקרי דבתר מעיקרא אזלינן. ואף אתמ"ל שחידוש הוא הא לא חידשוהו גדולי הפוסקים מרוב פשיטותו. ותו דכיוצא מברד ורעם קאמר שנעשה אחרי צאתו מרחם אמו, והא נמי דכוותה. ועוד שאם כיוין לזה הי"ל לפרש כדרכו בקדש ולא לסתום את המפורש. סוף דבר דבריו בזה נפלאו ממני. עכ"פ המובן מפשט דבריו הוא שאם נולד בהם שחין והמסה אותן וכו' דכשר לכ"ע ובהא לא פליג הרא"ש וטעמו אפשר דסובר דלא פליג הרא"ש ז"ל אלא בחלה חולי חיצוני מחמת גופו ונסתרס עד שבטלו האברים האלה לגמרי שהגורם לביטול האברים עצמם הוא דבר אחר. אבל אם נולד באותם האברים עצמם חולי שחין וכדומה כשר כיון שלא בא מחמת חולי אחר. וכן יש לדקדק מדברי הרא"ש שכתב אירע בו חולי (דמשמע חולי חיצוני בגופו) ונסתרס. וע"פ זה יבאו אל נכון כמה לשונות של רש"י הנראים כסותרים (עיין ברש"ל פרק הערל ובב"ח סימן זה ובחק"ל מה"ב אה"ע סימן ז"ך) והגם דאין זה מספיק לפי מה שביארנו שהבינו כל גדולי האחרונים ז"ל דבכל גווני חולי פליג הרא"ש מ"מ כונת הרב בעל הלבוש ז"ל נראית כן. וכל היכא דמצינן למעוטי במחלוקת ממעטינן והבוחר יבחר:

סמוך לחתימה הגיע לידי ס"ה גנזי חיים להגאון שארינו ז"ל וראיתי שם במערכת הס' סל"ג שהביא דברי רבינו נתן בעל הערוך ז"ל שכתב באות ס' דסריס אדם היינו נחתך בי"א וס"ח שנסתרס ע"י קדחת וכו' ע"כ. ותמה עליו כי זה הפירוש לא נמצא בגמרא כי לפי' הרמב"ם ורע"ב הם מפרשים שלא ראה חמה בכשרותו והריב"ש בסימן תי"ט מפ' ע"ש החמימות ולפי' הערוך שהוא קדחת הוא שנעשה ע"י חולי אחר שיצא לאויר העולם וכו' עי"ש שהצ"ת. ואני אומר שאין זה תימה כי לשון ס"ח הוא לשון מושאל ומצינו גם כן שנקרא כן אפי' שנעשה אחר שיצא לאויר העולם והזקין כדאמרינן בפרק הערל דע"ט ע"ב אין לך אדם שלא נעשה ס"ח שעה אחת קודם מותו ותו אמרינן התם בדע"ה ע"א ס"ח ס"ד. אלא הרי הוא כס"ח. והתם נמי פירש"י ס"ח בי"ש מחמת חולי ועיין בקונט' אגרת בקורת בד"ה ע"ב. וכלל זה נקוט בידך שכל סריס שאינו בי"א נקרא ס"ח. ומכאן נראה שסברת בעל החינוך להתיר בעל ידי חולי כסברת הרמב"ם ז"ל ודעמיה ואין ספרו מצוי אצלינו לראות הדברים במקומם ז"ל ועיין במסכת סוטה דכ"ד ודכ"ו בפרש"י ודוק כי אין כאן מ"ל. ועיין להרב יעב"ץ ז"ל באגרתו בד"ז ע"ב שביאר פרטי הסריס והפצוע והכרות להיות בקי בהם ובשמותי' ובתולדותיהם כיוצא בהם:

ומעתה אבא נבא להשיב על דברי הרב יעב"ץ ז"ל באגרת בקורת שלו והן הראנו את כבודו ואת גדלו. באשר הרחיב פה האריך לשון בענין זה. ובכח פלפולו ועוצם חכמתו ויופי לשונו הממהרת לדבר צחות, נטה מדרך גדולי רבני הפוסקים ראשונים ואחרונים בדין זה ובפירוש שמועה זאת. והא ודאי שלענין דינא עם רוב בקיאותו וגודל חכמתו אין דבריו עומדים בפני רוב ככל גדולי הפוסקים קמאי ובתראי אשר הבאנו דבריהם בכור הבחינה לעיל מזה ונבאר עוד להלן ברצות ה'. ורק לצאת ידי חובת המפקפק ומערער בהוראה זאת בהשענו על אילן גדול ששרשיו מרובים הוא הרב יעב"ץ ז"ל. ובקוראו דלתים באגרת בקורת הזאת אשר בלשונו הזך ומדברו הנאוה מפליג ומגזים ומפליא לעשות, לוקח נפשות ומושך איו לבבות כל הקורא כאגרת דברי אגרתו, מבלי בא עד חקר הענינים בירור הנדונות וליבון הסברות. והקורא המהיר ההוא תכף יחליט כי תורת אמת היתה בפיהו וכן ראוי להורות. על כן על כל דברי האגרת הזאת בקורת תהיה מאתי הצעיר באלפי ישראל. וחיברתי קונטריסי הקטן הזה וקראתיו בשם מבקרת קדמוניות זאת אומר' לבקר דברי האגרת הארוכה והרחבה בלשון מדברת גדולות נורא תהלות. וזאת חובתי ואעשנה להליץ בעד גדולי רבנינו זלה"ה אשר הוכו באגרת הרב ז"ל מכות רבות ונאמנות. ואם אמנם ידעתי כי אין מלה בלשוני להתחרות עם בעל הלשון ראש המדברים בכל מקום. ואני כבד פה וכבד לשון ויודע אני מעוט ערכי וקוצר השגתי נגד יקר תפארת גדולתו, אכן אין עצה וגבורה בדבר שפתים ורוח היא באנוש ונשמת שדי תבינהו להשיב אמרים אמת לקיים דברי חכמים כדרבונות אשר לבם פתוח בפתחו של אולם. והאמת יורה דרכו האחת אהובה לפני כל חכם לב ונכנס לפני הענקים הגדולים הנני אוחז מכסא כבודם ומשיב כהלכה תשוב' נצחת והיא כפורחת ואת כל ונוכחת:

והנה בעיקר נדונו לא לנו לדבר בזה, כי אין ענין מחלוקתו של ר"ת ודעמיה בניטלה ביצה אחת לנדון שלנו (וכבר הארכנו יותר מדי בדבר הנוגע לנדון שלנו אף כי אין דרכי בכך ותמיד אני אוהב הקיצור אך ההכרח אלצנו הפעם להדמות במקצת אל האדם הגדול בענקים הרב יעב"ץ ז"ל באריכות לשונו שהפריז על המדה בענין זה) רק נטייל קצרות ולא ארוכו' במה שהשיב הרב ז"ל בעיקר מחלוקת הרמב"ם ודעמיה ז"ל עם הרא"ש וסיעתיה ז"ל בנסתרס ע"י חולי. שכבר ביארנו באר היטב שרוב ככל הפוסקים קיימי בשיטת הרמב"ם ז"ל דכל ע"י חולי כשר לב"ק. והם אמרו דכוותייהו נקטינן כי הרא"ש ז"ל יחיד הוא בדבר ואין הלכה כיחיד במקום רבים. וכל לעומת זה יצא טעו'ן הגאון יעב"ץ ז"ל ובכחו הגדול שוויה להרמב"ם יחיד בדבר זה. זוהי עיקר מטרין ועליה אנו באים לדון ולהורות כי במחילת כת"ר לא צדק בזה כלל. ובמה שהרחיב הדבור בפירוש הירושלמי ובסי' רש"י והאריך לבאר דס"ל דע"י חולי חשיב בי"א ופסול כהוראת הרא"ש והוכפלו דבריו בהמשך תשובתו שם לא אטפל בזה כי הוא יגיעת בשר אחרי שכבר נפתח ונסתים בגדולים ורוב האחרונים ז"ל הסכימו כל בתר איפכא ואדרבא משמעות הירושלמי הוא להכשיר כס' הרמב"ם ז"ל וכן הסכימו גם כן בסברת רש"י ז"ל כאשר ציינתי דבריהם לעיל למקומותם בארשו'תם הלא בספרתם (ועתה בא לידי ס' בשמים ראש ושם בסי' ש"מ האריך הרב המגיה בעל כסא דהרסנא יעוש"ב) ובכלל דבריהם דבריו וכוותיהו מסתברא כי רבים הם בחכמה ובמנין. ומה בצע להאריך בדבר שאין לו הכרע ברור והדוחה לא ישיב ידו מלדחות כרצונו ומי ישיבנו, ומי יוכל לדון עם מי שתקיף ממנו, ואנן בתר רוב' אזלינן ועלייהו סמכי':

ואבא היום למה שחידש מדעתו הרב ז"ל בענין זה, ורואה אני שיש להשיב תשובה נצחת ומלאכתינו מלאכת שמים היא ואין מחניפין בה. ותיתי לי דאפילו לגברא רבא דכוותיה לא מחניפנא ליה כי רבים לוחמים עליו ומסתבר טעמייהו ראשית אמריו רצה להכריח מדברי רבינו הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה ומספר המצות דס"ל דגם ע"י חולי חשיב בי"א ופסול הפך מ"ש בפירוש בחיבורו הגדול. (ומכח זה רצה להסכים גם דברי החיבור לדבריו שבפי' המשנה וסה"מ לפי הבנתו בהם כי היכי דלא להוו סתרן אהדדי) וכבר כתבנו בעניותנו לעיל כי דברי רבינו בפיה"מ וסה"מ צדקו יחדו עם מ"ש בחיבור משנה תורה ואין בהם נפתל ועקש, ומדבריו בפיה"מ וסה"מ אין ראיה לסתור כלל, דרבינו ז"ל קאי התם בכללות הדינים, ולכלל חולי הנולד באדם אחרי הולדו לא בא לבאר שם. יען לא נתברר במשנתינו, ורק בחיבורו העשוי לפסק הלכה באר היטב כל פרטי וסעיפי הדינים, וחידש גם כן שבכל אלו הפרטים אם אירעו ע"י חולי שהוא כשר לבא בקהל, ואולי הוציא דין זה מהירושלמי או ממקום אחר וכמש"ל. ועכ"פ ודאי שטוב לנו לסבול איזה דוחק בדברי פירוש המשנה וסה"מ ולהסכימם עם דבריו שבידו החזקה שבא לפסוק הלכה למעשה ולא לפרש כדרכו בפיה"מ, ודבריו בחיבורו בא מפורשים ומבוארים להתיר בע"י חולי כמתבאר יפה מלשונו:

הזך והברור:

אך הרב ז"ל שם (באגרת בקורת ד"ו ע"ב) רצה להעמיס בפירוש דברי הרמב"ם בידו החזקה דהאי חולי דקאמר התם היינו שבא לעולם עם מכת שחין וחולי שנולד בו ממעי אמו ואי לאו דמסתפי הוה מוסיף וי"ו א' בלשון הרמב"ם וכצ"ל או שנולד ובהם שחין וכו' אלא שבלא"ה שפיר משמע כן שאין כונת הרמב"ם ז"ל אלא על חולי ושחין מבטן אמו אבל חולי המתחדש אחר צאתו מרחם אמו גם הרמב"ם יודה דפסול את"ד בקיצור. ושם האריך הרבה וכפל הדברי' בהילוך תשובתו כיעו"ש. וגם על זה פקחנו עינינו בעניותינו לעיל ומתוך דברינו שם יתבאר שלא ניתן ליאמר פירוש דחוק כזה ומלבד זה כל רבני הפוסקים הבאים אחריו כולם פה אחד הבינו הדברים כפשטם. דכוונת הרמב"ם ז"ל להתיר בעל ידי חולי בכל אופן אפילו אירע בו חולי אחר שנולד ונתגדל ולא אשתמיט חד מנייהו אפי' להסתפק בכוונתו. ואף הרא"ש וסיעתיה זלה"ה לא חלקו אלא באם אירע בו חולי (אחר שנולד) ונסתרס דאלו בבטן אמו ודאי דמודה הוא ז"ל דכשר דבי"ש מקרי כפשטא דשמעתתא בפרק הערל דהרי הוא פצוע מעיקרו ובי"ש. וא"כ כל לגבי דידן ששמענו מפי המרובים שסוברים כן בדעת הר"מ במז"ל בפשיטות. ולא עלה אפי' במחשבת אחד מהם לפרש פירוש רחוק ודחוק כזה בדברי רבינו ז"ל אשר כל דבריו מיוסדים על אדני פז בלשון צח וברור. מאן ציית להרב יעב"ץ ז"ל בדבר חדש שיצא לדון ולחדש מדעתו, מה שלא שיערוהו ראשונים כמלאכים ואת אחרונים אשר לבם פתוח כפתחו של אולם, וצא ולמד מ"ש הרב נחלה ליהושע ז"ל בדכ"ג ע"ב וז"ל קשה מאד להעלותו על הלב שאנו מבינים דברי הרמב"ם ז"ל יותר מהרשב"א והה"מ ז"ל ע"כ. והרדב"ז ז"ל בלשונות הרמב"ם סימן ל"א כתב כל מקום שאני רואה מחלוקת בדברי הרב ז"ל אני סומך על דברי המ"מ שהיה אדם גדול ובקי וכו' עי"ש ואף כי הגאון מז"ה הגדול ז"ל בס', חק"ל יו"ד ח"ג ד"מ ע"ב שכתב שאם הרא"ש כתב בדעת הרמב"ם כמו שכתבנו לא תשחין אנחנא לגלויי דעתין דאף אם הרשב"א והה"מ חלוקים וכו' עי"ש. היינו משום דהרא"ש ז"ל שהוא א' מעמודי ההוראה כתב לפרש דברי הרמב"ם ז"ל באופן אחר. אבל בכגון נ"ד כל הראשונים והאחרונים הושוו לדעת אחד שהרמב"ם סובר להכשיר בעל ידי חולי בכל אופן, ודעת שפתיו ברור מללו מפורשים ומבוררים כשמלה עד שלא יסבלו פירוש אחר כו"ע, וכיון שהרב ז"ל לא כתב בדין זה לשון ויראה לי או הורו רבותי משמע שלא חידש דין זה מדעתו ולא שמעה מרבותיו ובודאי הוציא הדין ההוא מהירושלמי או תוספתא ספרא או ספרי כמ"ש הוא ז"ל בתשובותיו הנדפסות סימן ק"ע:

ותמהני טובא על הרב יעב"ץ ז"ל איך להעמיד סברתו לא רצה לראות בדוחק פירושו ולא די שרצה לעיולי פילא בקופא דמחטא, אלא שהפליג והגזים לקרוא טועים להסוברים ואומרים שדעת הרמב"ם להכשיר בכל חולי שיתחדש וכו' כיעו"ש בד"ו רע"ב והם המדברים הם גדולי הדורות שלפנינו ושלפני פנינו אשר בית ישראל נכון עליהם. ותמיהני אם היה בדורו או בדור רבותיו מי שהיה כחו גדול לומר עליהם כן וכ"ש מר שנשתבח בענוה וביראת חטא, ובפרט בפירוש דברי הרמב"ם ז"ל דאינהו ודאי הוו בקיאי טפי והכי ברירא להו טובא עד דלא אשתמיט לחד מנייהו מרבנן קדמאי ובתראי להסתפק בכונתו, ומה נעמו דברי הרשב"ץ ז"ל בח"א סימן פ"ד דמ"ד ע"ג וז"ל והאמת כן הוא שבין וכו' כתב הרמב"ם כן וצא הלחם בו אם תוכל או מחוק דבר זה מספרו אם אינו ערב עליך, או אמור למפרשי ספרו שפירושך יותר נכון בדבריו מפירושם, ואנא לא חילק ידענא ולא בילק ידענא. דברים הנכתבים בספר ידענא. וטורח אני לישבם על פי היוצא מהתלמוד וכו' ואם עכ"פ תרצה לחלוק על אור השמש שאינו סיבת היום, בקש תלמיד או חבר שישמע לך שלא תשאר יחידי בדבר זה עכ"ד המצודקים ואוקי באתרין. וברור הוא לעין כל חוזה שפירושו זה הוא פורח באויר ואין לו על מה שיסמוך. וגם הוא ז"ל לא בא לידי מדה זאת למשכוניה נפשיה כולי האי אלא לפי המונח שהניח שהרמב"ם יחיד הוא בדבריו וגם שדבריו סותרים אלו את אלו והם ג"כ הפך ש"ס מפורש (לפי הבנתו) וכבר רבנן בתראי הטיבו אשר דברו שדברי רבינו ז"ל הם מיוסדים על אדני פז כאשר האריכו למעניתם הלא בספרתם וגם ביארנו שדבריו בפיה"מ וסה"מ אינם סותרים דברי החיבור וכאמור:

ומ"ש עוד שם (בד"ז ע"א) להביא ראיה גמורה שחולי ושחין הנולד מאליו אחר שנולד שנידון כבי"א. והוא גמר לה בג"ש מדיני הנגעים דההווה לאדם קודם שיצא לאויר העולם טהורה כדאיתא ברפ"ז דנגעים בקטן שנולד. והבהרת והשחין ההווה מעצמה אחר שנולד נידון כנעשה בי"א ממש וטמא כדאי' בת"כ ומייתי לה בפ"ו וכו' את"ד. ואני בעוניי לא ידעתי מה ענין פ"ד אצל נגעים דהתם גזרת הכתוב היא כי יהיה באדם דבעינן שיולד הנגע בשעה שראוי ליטמא כדאי' בת"כ הובא בהרא"ש שם וכשהוא ראוי ליטמא לא מחלקינן תו בין לקה באבן או בעץ או מחמת חולי כי שחין שחין ריבה כמ"ש בת"כ והביאו מרן ז"ל בכ"מ בפ"ה מהלכות טומאת צרעת הל' א'. וכל זה אינו ענין לפ"ד וכ"ש דאיכא למימר דלא קפיד קרא אלא בפצוע ע"י אדם בפועל וכדומה לו בהוכה באבן או בקוץ שהוא גרם לעצמו כמ"ש הלבוש בסימן זה (וכדיהיב טעמא הרב החינוך ודעמיה) דומיא דממזר דהוא בי"א ואתקש ליה כדאיתא בסוגיין דפרק הערל. ועכ"פ האי כדיניה והאי כדיניה ולא קרב זה אל זה לדון במה מצינו דלא ראי זה כראי זה. ועיין להרב ז"ל לקמן (בד"י ע"א) במ"ש להשיב על ראית הרב הפוסק שלו מקדשים שהשיבו כהלכה שאין ענין קדשים ומעשה העבודות לכאן ודכוותא נמי אמינא ליה הכא להעלות מרפא וארוכה לראיתו הגמורה והערוכה:

תו חזיתיה בתשובת המשקל (שם בד"ח ע"ב) דאיתי לן מר דברי הרב הפוסק שכתב דגם ע"י חולי רוב הפוסקים דעתם לפסול זולת הרמב"ם וכת דיליה שמתירין והב"ח כתב להלכה כהרמב"ם והרב המשיב גאון יעקב ז"ל הודה לו בחדא באמור אליו כי זה אמת גמור שרוב הפוסקים דעתם לפסול, ופליג עליה בחדא במ"ש שיש כח מסייעת ועומדת בדעת הרמב"ם. כי לא ידע כח מחזקת בדעת הר"מ ז"ל בזה כי לדעתו יחיד הוא בדבר אין עוד מלבדו שהסכים לדעתו חוץ מהרב ב"ח שהכריע כמותו וכו' עיש"ב. והוא תימה רבתי איך עצר כח עוד הפעם לומר בפה מלא שהרמב"ם הוא יחיד בדעה זו, והכת הגדולה והחזקה המחזקת בסברתו הביא קצתם בסירוגין ודחאם אחד אחד בחפצו להחזיק סברת הרא"ש היחידאה באמת (וכמו שביארנו ונבאר בעה"י):

והנה מ"ש שהש"ע שהביאו לכבודו של הרמב"ם ז"ל הביא באחרונה דעת הרא"ש שבכל מקום היא העיקרית ומשמע דהכי ס"ל למסקנא ע"כ. כבר מלתנו אמורה לעיל והארכנו בכל הצורך בענין זה, ושם ביארנו דאדרבא נראה שדעתו ז"ל לפסוק כהרמב"ם ועכ"פ ברור הדבר שמרן הש"ע לא כיוון להכריע בדין זה, כי עד כדון לא חזינא כלל זה שכתב שכיון שהביאו באחרונה משמע דהכי ס"ל. ואם אמרו כן בעלי הכללים בי"א וי"א דהלכה כי"א בתרא. הרי מצינו בסתם וי"א דהלכה כסתם שהיא הראשונה וכללים אלו אינם מוסכמים ורבו בהם המחלוקות והסברות (וכבר כתוב אצלנו בזה בקונט' הכללים ואכ"מ) וכ"ש היכא דמרן ז"ל שינה לשונו ולא כתב סתם וי"א או י"א וי"א מדשינה לשונו יש לנו לומר בודאי שדעתו לפסוק כהרמב"ם שהוא מאריה דארעא דישראל ורוב פסקיו הם כסברתו. וכבר ראינו סוברים דכשכותב מרן ז"ל י"א וי"ח דס"ל שכונתו לפסוק כי"א ולא כי"ח שהוא בתרא, והיינו מפני ששינה לשונו, וכמ"ש הרב קול אליהו ז"ל בח"א דס"ג וכ"כ הרב מהר"ם סוזין בתשו' הבאה בס' חק"ל מה"ב חח"מ סימן ד' והגאון מז"ה הגדול ז"ל שם כתב שאין טעם לחלק בהכי ועיין להרב פני יצחק נר"ו בסימן כ"ב ולהרב ישמח לב בחח"מ סימן ה' מ"מ בשינוי כנ"ד נר"ל דכ"ע יודו עכ"פ שלא כיוון להכריע ובפרט שבב"י הביא ס' הרמב"ם ז"ל באחרונה. כי מכל אלין כתבתי לעיל שדעת מרן הב"י לא נתבאר והדרן לכללין לפסוק כהרמב"ם שקבלנו הוראותיו בא"י וארצות המערב, ושם הבאתי דברי הרב חת"ס ז"ל בח"ג סימן טו"ב שכתב שהש"ע שהביאו בדעה ראשונה ש"מ שנראה לו שיטתם עיקר עי"ש, ואף שאין מזה הכרעה ברורה כי לא כאמר כלל זה אלא בסתם וי"א. עכ"פ גברא רבא אמר מלתא ולא תחיכו עלה, כי כונתו רצויה דבאופן זה ששינה הלשון ודאי דעתו לפסוק כסברת הרבים דקיימי בשיטתו של הרמב"ם ז"ל (וכן ראיתי עתה בספר בני בנימין הנד"מ בח"א סימן ל"ה שכתב כן עי"ש):

גם מ"ש לקמן (בד"י ע"א) כי מה שתלה מרן הב"י משמעות הירושלמי בהרא"ש כדי להביא גאולה ולא קבעי לאחזיק טיבותא לנפשיה וכו' מיהו הרב"י בהא סליק לפסק הלכה וגלי דעתיה דניח"ל בדעת הרא"ש יותר מדעת הר"מ וכו' ע"כ גם על זה אני תמיה טובא דקסתר דידיה אדידיה. הא כל חיליה דמר דהש"ע ס"ל כהרא"ש היינו משום שהביאו באחרונה שהיא העיקרית לדעתו, והא בב"י איפכא שמעינן ליה שהרי הביא סברת הרמב"ם באחרונה. וא"כ איך כתב דגם בב"י גלי דעתיה דניח'ל בסברת הרא"ש טפי מס' הרמב"ם והא ודאי ליתא אף לפי הבנתו וכמש"ל. גם מ"ש שם על משמעות הירושלמי דמדשתיק וקבל את דבריו אודויי אודי וכו' ומייתי למסקנא בפשיטותא וכו' עי"ש אנא דאמרי לישרי לן מר ויפה כיוון הרב המשיג בזה כי אדרבא מהתם מוכח טובא דלא ברירא ליה להרב"י משמעות הירושלמי מדחזינן בסברת רש"י שהביאה ג"כ הרא"ש ז"ל כתבה בפשיטות בב"י ובש"ע מבלי שיזכיר שם אומרה המולידה והמחזיקה, ורק משמעות הירושלמי תלי ליה בשם אומרה. כמי שאומר הכי ס"ל להרא"ש במשמעות הירושלמי, ולי לא ס"ל או לא ברירא לי. דאלת"ה ומרן ב"י הוה בריר ליה דהכי הוה משמעות הירושלמי הוה מציין לן בב"י מקום כבודו. ומאחר דלכ"ע אין הדבר מפורש ומבורר בירוש' אלא משמעות דורשים איכא בינייהו ורבו בו הפירושים והסברות. א"כ הי"ל למרן הב"י לציין המקום ולישא וליתן כדרכו בקדש ומדשתיק ליה ותלה משמעותיה בהרא"ש שפיר אמינא דליה לא ברירא ליה וכאמור:

עוד כתב (בד"ח ע"ב) וז"ל ומ"ש שהעיד בב"ח משם רבינו ירוחם והרמ"ה הן לא ידעתי זה מעתה באיזה אופן כי לא ראינו דבריהם ואינה ראיה ע"כ פליאה דעת ממני נשגבה ולא אוכל להלום דבריו וכי מפני שהוא לא ראה דבריהם וגם לא רצה ליגע ולמצוא לא יהא נאמן עלינו הדיין הוא העד הרב ב"ח ז"ל המעיד בגודלו מה שראה, ובמלתא דעבידא לגלויי למי שחפץ לראות הדברים בשורשם וליתי ספרי דבי רב ולחזי, וכלשונו ממש שכתב (בד"ט ע"ב) וז"ל וכי אין הרא"ש נאמן עלינו בעדותו והבנתו נאמנה מאד כמי ומי מגדולי המחברים האחרונים ז"ל ע"כ. והכי אמינא ליה על הרב הב"ח שהוא ג"כ נאמן עלינו בעדותו שהיא עדות ה' נאמנה. אבל אחרי המחי"ר הראויה לפי כבוד תורתו וצדקתו כבר מלתי אמורה כי בחפצו לאשוויי סברת הרמב"ם יחידאה ולסבול ג"כ דוחק בדבריו ולפרשם לפי דרכו כדי שלא יהא בודד בסברה זאת, לא רצה לבקש ולמצוא הכת הגדולה והחכמה העומדת בסברתו של רבינו ז"ל והא קמן שלפי הנראה גם דברי הב"ח בזה לא ראה אותם במקומם, וסמך אמ"ש הרב הפוסק שלו שהעיד הב"ח על רי"ו והרמ"ה וע"פ עדותו העד מפי עד, השיב וכתב שבס' תומת ישרים סימן קכ"ה משמע איפכא שרי"ו לא ס"ל כהרמב"ם אלא כהרא"ש, ועדות זה של מהרי"א ז"ל קבלו בספ"י וכתב עליה הנפק דמסתברא דבשיטת רביה קאי וסיים דעכ"פ רי"ו אינו מן המנין כיעו"ש. והנה עדותו של הרב הפוסק שה"ד הרב יעב"ץ ז"ל במה שהעיד משם הרב"ח אני יכול להזימה בעדי ראיה בספרו של הב"ח אשר ראינוהו ועמדנו ע"ד המצודקים. ראה שם באה"ע סימן ה' שכתב והכריח מדברי הנמק"י דס"ל כדעת הרמב"ם להכשיר בע"י חולי וכתב וכ"כ הסמ"ג וכ"כ רי"ו ע"ש הרמ"ה ע"כ. הרי מבואר נגלה שלא כלל לרי"ו עם הרמ"ה יחד כמובן הפשוט. והנראה מדברי הב"ח שרי"ו הביא ב' הסברות ולא הכריע ע"כ לא ביאר לנו דעתו של רי"ו בזה וא"כ הוא אדרבא י"ל דבשיטת רבה דרביה הוא הרשב"א ז"ל קאי שמסכים לס' הרמב"ם מפני שהוא גדול הרופאים וכמו שנבאר להלן. וכן בקדש חזיתיה לרי"ו ז"ל (שבא עתה לידי) בנתיב כ"ג ח"ד שהביא ס' רש"י והרמ"ה וכתב שמהירושלמי משמע כרש"י כדרך שכתב מרן הש"ע, וכבר ביארנו שאין בלשון זה הכרעה, ולכן לא ביאר הרב"ח מאי דס"ל לרי"ו רק ס' הרמ"ה שהביאה רי"ו בפשיטות וזהו שקשה על מ"ש הרב יעב"ץ ז"ל בשם מהרי"א בסימן קכ"ה דרי"ו ס"ל כהרא"ש (ואהימנותיה דהרב יעב"ץ ז"ל בעדות זה קסמיכנא כי בס' תמת ישרים שבידי חסר סיום התשובה דסימן קכ"ה) וליתא להא כי לא פורש בדבריו אנה נטה דעתו וכדבר האמור. ומה שסיים שם הרב יעב"ץ שמהב"ח אין ראיה דאגב שיטפיה רהיט ליה גמריה ולא דק מר שרי ליה מאריה ע"כ, אתו הס"ר כי הם שפת יתר בנוח עליו רוח המליצה לדכא במלין אחד מגדולי האחרונים ז"ל שדבריו מסולאים בפז ומבוררים היטב. ואליו שומעין שאמר כהלכה ע"פ סברת רוב ככל הפו' וכמדובר:

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה