שות תעלומות לב חלק ד· רבי אליהו בכור חזן
סימן יז
וזאת תשובתי אליו. בסדר שליחות הגט ע"י בי דואר לענין קיום החתימות בגט וההרשאות.
לכבוד ידידי הרב המפורסם לש"ט ולתהלה תהלה לדוד מאד נעלה ראב"ד בק"ק סופ'יאה יע"א יח"ל ויתענג על רוב שלום.
זה ימים רבים שקבלתי מכתבו הבהיר, וראה ראיתי מה שתמה מני"ר שיל"א, על דברתי בספה"ק תע"ל ח"א סימן יו"ד לאה"ע בענין שליחות הגט ע"י הב"ד לשליח של"ב. שכדי שיתקיימו חתימותינו, זאת עשינו לחתום ע"ג התכריך מלבד חתימותינו בקיום ההרשאה והמכתב כדי שיהיו חת"י יוצאות ממ"א וכו' וע"ז תמה רו"מ שכג"ד שעיקר סמיכתנו על ההרשאה לכ"ע צריך שתהיינה ניכרות חת"י הב"ד ולא שייך הכא הקולות דקיום ב"ד א"צ קיום. ואם באים אנו לחוש לזיוף מה הועלנו בחת"י רבות כיון שכולן יוצאות מתח"י אחת ככל הכתוב בדב"ק.
ולהיותי עסוק וטרוד מאד לא יכולתי להשיב לו בעת ההיא, ובראותי עתה כתבו השני לדוד בשנות'ו על הגט ששלחנו למח"ק, וילן שם על שלא השבתי כהלכה, ע"כ עתה באתי להרחיב הדיבור מעט כדי לקבוע הלכה ברורה, משופה ומנוקה מכל טוען ומערער:
והנה לכאורה היה נראה דשפיר קמותיב, לדידן דתפסינן להלכה כפסק מרן מהריק"א ז"ל והוא פסק בש"ע אה"ע סימן קנ"ב סי"ב דאשה שיש בידה מעב"ד לא תנשא עד שיוכרו חתימות ידי הב"ד, דנראה דס"ל דקיום ב"ד צריך קיום, ולא הביא חולק ע"ז. וגם רמ"א שתיק ליה הכא, ורבים תמהו עליו שלא הגיה פה כמו שכתב לעיל בסימן קמ"ב שבמקום דחק ועגון יש להקל כיון דמן התורה עדים החתומים עה"ש במי שנחקרה עדותם בב"ד, וגם על הש"ע תמהו שנראים דבריו סותרים זה את זה כי שם בס"ט פסק דאשה שהוציאה גט תנשא אע"פ שאינו מקוים. והרבה תי' נאמרו בזה, ולכולם נפק"מ לדינא:
והנני בא לבאר מה שנרלע"ד נכון בזה. והוא כי דין זה שפסק בסי"ב לענין מעשה ב"ד, הוא דינו של הרשב"ץ ז"ל בח"א סימן קע"ג שהביאו בב"י, ושם ביאר הרב ז"ל דמתלמודא דידן בפרק האשה שנתארמלה בההיא דעד ודיין מצטרפין מוכח דקיום ב"ד צריך קיום, וכתב שכן מפורש בירושלמי במסכת ר"ה ובפרק זה בורר ובמסכת גטין שהביא בעל העטור. ומה שנראה הפך זה מפרק בתרא דשבועות שהביאו התוספות שאין מעשה ב"ד צריך קיום:
כתב הרב ז"ל דבגמרא דידן מפורש ההיפך. וגם ההיא דירושלמי כבר תירצה הרמב"ן ז"ל וכן העלה בסו"ד דכמו דחיישינן בעדים לזייופא הכי נמי חיישינן שמא זייפו חתימות הדיינים, וחלק על תשובת הרשב"א שמחלק בין ב"ד קבוע לב"ד שאינו קבוע וכתב שחילוק זה לא ערב לחכו כיעו"ש, וגם שהוא חי' מוסבר ומתוק לחיך שדיינים הקבועים חתימתם ידועות וניכרות וקשה לזייפן:
ואחד הרואה בתשובות הרב ז"ל בח"ג סי' ט"ז וכ"ב וס"ו יראה כי הן סותרות לההיא דח"א סי' קע"ג והרבה תי' כאמרו בזה. עיין בספר שבט בנימין סי' קע"ה שהאריך ודבריו תמוהים מאד וכבר עמד ע"ד הרב שער אשר בחאה"ע סי' כ"ז. אך גם מה שתירץ הוא ז"ל דההיא דסימן קע"ג שהצריך קיום היינו לפי שלא היה מקום עגון כיון שהיה אפשר לקיימו בעדים הניכרים קודם שימסרוהו וכו' ע"כ אתו הסליחה שהעיקר חסר מן הספר וסבור הייתי לומר שהרשב"ץ ז"ל חזר בו מההיא דסימן קע"ג ובסוף ימיו הסכים לדעת הסוברים דקיום ב"ד א"צ קיום, שהרי בסי' כ"ב בח"ג ציין למ"ש בסי' קע"ג עשרים שנה קודם התשובה וכתב אלא שבנדון זה יש להקל וכו' משמע שהוא מחלק בין הנדונות:
ואשר אני אחזה לפי מה שבינותי בתשובות הרב ז"ל הוא זה כי ס"ל להרב דבעלמא קי"ל דקיום ב"ד צריך קיום, כדמשמע בתלמודא דידן ובירושלמי כמו שביאר דכמו שיש לחוש בעדים שמא זייפו חתימתם, כן יש לחוש שמא זייפו חתי' הדיינים, ואיהו ז"ל ס"ל שגם מעשה ב"ד שמוציאה האשה שאשה גרושה היא, הו"ל כשאר שטרות דעלמא שצריכה קיום, וזהו מ"ש בח"א סי' קע"ג ואולם בגט מקוים וההרשאה מקוימת, ס"ל להרב שיש להכשיר בלא קיום אחר משום שראינו שהקלו חכמים בגט אשה לקבל עדות בכתב אע"ג דבשאר עדויות בעינן מפיהם ולא מפי כתבם, וגם הקלו להאמין ע"א שאומר בפ"נ ובפ"נ. וכל זה משום שחששו חכמים לתקנת עגונות, וכיון דמדאו' עדים החתו' עה"ש כמי שנחקרה עדותם בדרבנן הקלו לתקנת בנות ישראל, וכשיש גט מקוים או הרשאה מקוימת עדיף טפי מע"א שאומר בפ"כ ובפ"נ. וזהו מ"ש בח"ג סימן ט"ו, וכן בשטר שליחות קבלה שמנתה האשה שליח לקבל גטה, ס"ל שיש לסמוך על חתימות הב"ד אף שלא נתקיימה שאם אתה אומר להצריכו קיום. אול' אדביני ביני ילך הבעל למ"ה ותשאר האשה עגונה כל ימיה. וזהו מ"ש בסימן כ"ב אחר שהביא מ"ש בח"א סי' קע"ג. וביאר עליו שיש להתיר בנדון ההוא משום עגונא. וביאר הדבר יותר שם בסי' ס"ו שאין לחוש לזייף כיון דהבעל אינו חשוד לקלקלה בי"ש והשליח ג"כ אין אדם חוטא ולא לו ומה הנאה יש לו בזיוף זה, ולזיוף האשה ליכא למיחש שהרי ממקום אחר באה וידיעה מילתא בדוכתיה דאיהי לא זייפתיה. (ואנכי לא ידעתי מה מקום לחוש לזיוף האשה ולקלקל עצמה, והיא העושה שליח לקבלה ומה צורך לה בזיוף) וכיון שחכמים הקלו להאמין עד אחד ומפי כתבם, טפי יש להתיר בקיום המעשה ב"ד שלא להצריכה קיום אחר:
ולפי"ז אין סתירה כלל ממ"ש בח"א סי' קע"ג דהתם לא יש לא גט ולא הרשאה מקוימת, אלא דוכרן סהדותא בעלמא דאשה זאת היא גרושה, ובהא לא מצינו שהקלו חכמים משום עגון, שאם אמת הדבר שכבר נתגרשה, היום או מחר יתברר הדבר והו"ל כשאר שטרות דעלמא דמצריכינן קיום גם למעשה ב"ד, ואם הרב ז"ל בסי' ט"ז הביא ראיה מהירושלמי שהביא בסוף יבמות בנמצא כתוב איש פ' מת דקי"ל כמ"ד דלא בעינן שיכירו החתימות וכו' הרואה יראה שהרב ז"ל לא הביא זה לדון לגט אשה כי הדבר ידוע שבפ' מת הקלו כמה קולות ואינו דומה לפ' נתגרשה, אלא כונת הרב ז"ל להסתייע מזה למה שכתב שאם התירו עדות בכתב ומפי ע"א בענין הגט, ה"ה שנתיר בגט מקוים בלא עדות העד, כמו שמצינו לענין מתה שהתירו ע"א בכתב, והתירו ג"כ בלא הכרת החתימות, דוק בדבריו שכן היא כונתו מבוררת, ולא כמו שהבין הרב בנו ז"ל שם בהגה ובתשובותיו סימן רס"ו:
ובהיות לא מצינו שהקלו חכמים אלא בגט עצמו שהאמינו לשליח אף שהוא ע"א, וגם אם נשתתקו העדים ורמזו לנו שהוא חתימתם דמכשירינן ליה א"כ גם אם נתקיים הגט או ההרשאה של הגט מכשירינן הקיום בלא הכרת החתימות, דהקיום עדיף מע"א. אבל במעשה ב"ד של גירושין לא מצינו שהקלו חכמים ולא מקלינן ביה. ומלבד הטעם שכתבתי דליכא ביה מקום עגון, עוד זאת שיש לחוש לב"ד שאינם מומחים כמו שחשש הריב"ש בסימן שפ"ח. ואולי מטעם זה חילק הרשב"א בין ב"ד קבוע לב"ד שאינו קבוע. וגם י"ל דב"ד קבוע חתימותם יותר ניכרות ולא חיישינן לזיוף:
עכ"פ עפ"י הדברים האלה באו דברי מרן בש"ע בסימן קנ"ב מכוונים שאף שפסק כאן בס"ט ס' הרמב"ם בהוציאה האשה גט שאינו מקוים שתנשא בו, מ"מ פסק בסי"ב באשה שיש לה מעב"ד שצריכה לקיימו שהיא סברת הרשב"ץ ז"ל בח"א סי' קע"ג דס"ל דמעב"ד כזה הו"ל כשאר שטרות דעלמא שצריך קיום אחר כמש"ל. וגם רמ"א בהגה שפ' בסימן קמ"ב סי"ט אידך דהרשב"ץ בח"ג סימן ט"ז. וכאן לא הגיה כלום משום דס"ל דהאי כדיניה והאי כדיניה. והאחרו' האריכו בכל זה והנראה לע"ד כתבתי:
והנה מהריב"ל בח"ב סימן א' כתב דלסב' הרמב"ם ודעמיה המקילים באשה שבאה וגטה בידה שהיא בחזקת מגורשת. ה"ה בהביאה מעב"ד שנתגרשה בפניהם. ואף שלדעתו יש להחמיר מ"מ כתב שמי שירצה להקל ולסמוך על סברת המקילים שראויים לסמוך עליהם אפילו שלא בשעה"ד עכת"ד. ולדידי אין ראיה לומר שהמקילים באשה שהביאה גטה בידה, שסוברים להקל ג"כ במעב"ד. והרי מרן בש"ע פסק להקל בהביאה גט ולהחמיר כשהביאה מעב"ד. והרב חקי חיים בסימן ח"י כתב דמרן בש"ע שהחמיר במועב"ד איירי שלא במקום עגון עי"ש. והרואה יראה כמה דחוקים דבריו, שהרי מבואר שם בש"ע שאינה יכולה להנשא בו עד שיוכרו חת"י הב"ד. נראה ברור שאינו מחלק בהכי. וסברה ברורה היא דבמעב"ד לא שייך ביה עגון, כי אין בו אלא המתנת זמן עד שיוכרו חת"י הב"ד אם עפ"י עדים או גם ע"י חילוף מכתבים עם הב"ד ההוא ולקיים חתימתם מתוך חתימות אחרות שלהם דעביד ומהני כמו שיתבאר להלן. משא"כ בחתי' העדים שבגט דלא פקיעי שמייהו וקשה לקיימם. ואם:
אתה מצריכו קיום ולא ימצא תשאר האשה עגונה כל ימיה:
ואולי הבעל איננו והיא מר לה. ולכן גם רמ"א ז"ל שהגיה לעיל בסימן קמ"ב סי"ד בגט מקוים שיש להקל במקום דחק ועגון, מ"מ במעב"ד לחוד בההיא דסוף סימן קנ"ב לא הגיה כלום. וכן כתב הגאון נוב"י במ"ת סימן קל"ו דאפילו במקום עגון אין להקל עיש"ב ויש לי לדקדק בדבריו ואכ"מ וגם כבר תמהו ע"ד רבני האחרונים:
והנה הרב שער אשר באה"ע סימן כ"ז האריך להתיר במקום עגון מטעם ס"ס עיש"ב. ואף לדידן דאתכא דמרן הש"ע סמכינן, כבר האריכו רבנו האחרונים להתיר בס"ס גם נגד הש"ע כמו שכתבתי בספרי תעלומות לב ח"ג בקונט' הכללים והגם שכעין נ"ד שבש"ע סימן קנ"ב פסק בפשיטות בלתי חולק דמעב"ד בעי קיום כבר ביארתי בספרי תעלומות לב חלק ב' בדיני קידושין סי' א' שבכגון זה אין לעשות ס"ס הפך דעתו. אלא שכבר ביארנו שלדעת הרב חקי חיים ז"ל בסימן ח"י במקום עגון גם מרן ז"ל מודה. ועיין להרב קול אליהו ח"ב חאה"ע סימן ט"ל ולהרב פני יצחק נר"ו בח"א סי' ח"י שהאריך עוד זאת כתב הרב בגדי ישע בסימן ל' הו"ד בפ"ת סי' קנ"ב סקי"ט שאם המעב"ד בא ע"י בי הדואר אין לחוש לזיוף וגם מרן המחבר מודה להקל ודקדק כן מדברי התשב"ץ גופיה בח"א סימן קע"ג וח"ג סי' ס"ו ומדקדוק הש"ע שכתב אשה שיש בידה מעב"ד, ושם הביא מ"ש הרב מאמר מרדכי בסי' פ"ב להתיר בדיעבד. גם הרב זכר יהוסף הו"ד בספר שדי חמד מע"ג סי' י"ט אות י"ט כתב ג"כ כדברי הבגדי ישע שאם המעב"ד בא ליד הב"ד דרך ישר ולא בא מיד האשה אין לחוש לזיוף ע"ש מה שציין עוד. והגם שלדעתי אין הדיוק מדברי הש"ע עולה יפה, מ"מ כראה ברור דבשעה"ד יש לסמוך בשופי על סברת המקילים דרב גוברייהו וכמ"ש מהריב"ל ז"ל הבאנו דבריו לעיל שראוים לסמוך עליהם גם שלא בשעת הדחק והוא ברור. ועיין להרב מהריק"ש בסימן קמ"ב ובספר יאיר נתיב סי' י"א.
ולפ"ז תורה יוצאה לנ"ד שהגט וההרשאה באים מיד ב"ד ליד הב"ד ע"י בי הדואר וההרשאה מקוימת בקיום ב"ד שיש לסמוך עליה אפי' אם אינן ניכרות חתימות הב"ד. ולפי שיש לומר נהי שההרשאה מקוימת ואינה צריכה קיום אחר, מ"מ לא אהני לן לקיום הגט שיש לומר שזו גט אחר כיון שהגט אינו מקוים. ואפשר שאותו הגט נאבד או נשרף וזה גנו אחר הוא כמ"ש הריב"ש בסימן שי"ח והו"ד בב"י סס"י קמ"ב ואע"פ שבהרשאה כתובים סימני הגט ושמות העדים אכתי לא פלטינן מחששא שמא בכונה מכוונת נכתב גט אחר וכמ"ש בתשו' מהריב"ל ח"ג סימן כ"ד. והגם שמהרשד"ם חלק עליו וס"ל דבקיום שטר השליחו' מהני ועיין בכנה"ג סימן קמ"ב הגהב"י נ"ג מה שציין. וכ"כ מהר"מ מלובלין בסימן כ"ה שכאשר הב"ד מודיעים סימן מובהק בגט הוא מתקיים ע"י ההרשאה לכ"ע בלי שום פקפוק.
איברא דלחששא שמא אותו הגט נאבד או נשרף מיד השליח ומשום כיסופא או תרעומת טרח וכתב גט אחר בסימניו ושטותיו מה תושיענו ההרשאה וקיומה וכמ"ש מהראנ"ח ח"א סי' ל"ב וכ"כ הג"פ בסי' קכ"ב ס"ק י"ג. מ"מ בנ"ד ליכא למיחש להא כיון שאין כאן שליח ראשון שמסר לו הבעל את הגט, שאם נאבד יש לחוש שטרח וכתב גט אחר כדמותו כצלמו כיון שיש בידו הרשאה וכתובים בו כל הסימנים אך בנ"ד אין כאן אלא שליח אחד שנמנה שלא בפניו ומינויו היה בפני ב"ד והב"ד בעצמם הם השולחים את הגט, הרי נטולה היא חששא זאת מכל צדדיה כיון שהשליח הזה לא בא לידו הגט אלא מיד הרב והב"ד.
וליותר יפו"ך כה אנחנו עושים להניח את הגט וההרשאה יחד בתוך נייר חלק וחתום בשתי חותמות וכתוב על גבו שתוך התכריך מונח הגט כשר וההרשאה וחתומים דייני הקיום, ואח"כ מונח הכל בתוך מעטפת הכתב וחתום בחותמות של שעוה וחתומים עוד דייני הקיום שעל כיוצא בזה כ' מהראנ"ח שם בסימן ל"ב וז"ל מ"מ בגט זה שבא קשור וחתום בקשר של קימא וחותם שאינו יכול להזדיף בשום אופן וכו' וע"ג הקשר כתוב מעשה ב"ד שחתומים בו שלשה חכמים וכו' נראה שתקנו הכל דליכא למיחש תו שמא וכו' עיש"ב. וגם החששא האחרת שחשש שמא השליח הביא להם גט אחר וכו' וכתב הרב ז"ל דלא חיישינן לב"ד טועין וכו' כיעו"ש. ובנ"ד ליתא להאי חששא כלל כיון שלא יש כאן שליח ראשון והכל נעשה ע"י הב"ד והם בעצמם שולחים הכל לב"ד של מקום האשה. ובתשובת אמונת שמואל סימן יו"ד סמך ע"ז שהיו הגט וההרשאה קשורים בקשר של קיימא ונחתמו בב' חותמות ועיין בתשובת תומת ישרים סימן ק"ב ומה שציין בפתחי תשובה סי' קמ"ב סקל"ב.
ועוד זאת יתרה הנהגתי בחתימת העדים שהם הם עדי הגט וההרשאה ואף דמנהגם לחתום בהרשאה בכתב פרובינצאל, הנהגתי בגט הנשלח ע"י הב"ד שיחתמו בכתב מרובע ממש כמו חתימתם שבגט שע"י קיום חתימתם בהרשאה יתקיים גם חתימתם שבגט ולא חששתי מפני שההרשאה כתובה בכתב פרובינצאל והעדים בכתב מרובע, שאין לחוש לזה אפילו בגט עצמו כמו שמתבאר מתשובת הרשב"ץ בח"א סימן יו"ד ונהי דבשאר הרשאות נהגנו שיחתמו בכתב שכתוב בו ההרשאה, אך בכגון נ"ד דאהניא לן לקיים עדי הגט ודאי דהכי עדיף טפי, וכמ"ש הרשב"ש ז"ל בהגה בס' התשב"ץ ח"ב סי' פ"ה והיא ל"ו נדפסה בתשובותיו סימן שפ"ג וז"ל הדרך הישרה שיהיו עדי הגט הם עדי השליחות ויעשה קיום בשטר השליחות ונמצא הגט מתקיים מאליו שאין כותבים הקיום בגט וכן היו נוהגים בני דודי וכן היה נוהג א"א ז"ל וכן אני הייתי נוהג ע"כ וכן נראה מתשובת הריב"ש סימן שי"ח שכתב ועוד אחרת היתה ולא רציתי לסמוך עליו והוא שהיה אפשר לקיים את הגט בחותמיו מתוך שטר השליחות שהיה מקוים ועדיו היו העדים עצמם החתומים על הגט אלא שחששתי וכו' עי"ש הו"ד בב"י בסימן קמ"ב וכ"כ הרשב"א הביאו מב"י שם שמקיימים חתימות עדי הגט מתוך כתיבת שטרות אחרים ועיין מהרש"ך ח"ג סי' ע"ח. ועיין למהר"א ששון בסי' קפ"ד שכתב וז"ל ועוד השתדלתי לקיים הגט בחותמיו מתוך שטר השליחות וכו' אלא שהחתימות בגט משונות מחתימות של שטר השליחות עי"ש. לכן תקנתי שלא ישנו החתימות כמש"ל:
ועם היות כבר ביארנו שבאו' כזה שבא הגט וההרשאה עם מכתב מהב"ד ע"י הבי דואר וחתום בב' חותמות שאין צורך עוד להכיר חתימות הב"ד כיון דאין לחוש לזיוף כלל מ"מ ליותר יפו"ך זאת עשינו לחתום הג' דיינים בג' מקומות כדי שיוכלו לקיים חתימות הקיום שבהרשאה מתוך החתימות האחרות, והנה רו"מ הי"ו כתב דכיון דהשליח נעשה של"ב דצריך קיום ומה הועלנו בתקנה זאת כיון שאם כחוש לזיוף, כיון שכל החתימות יוצאות מתחת יד אחת אין כאן קיום דמאן דעביד הא עביד הא וכמ"ש בש"ע סי' מ"ה, ואם באים לסמוך אמ"ש רבני האחרונים דכל שבאו ע"י שאלה:
ליכא למיחש לזיופא אטרוחי רבנן בכדי למה את"ד הי"ו. לזאת אשיב כי אנו לא באנו לידי מדה זאת אלא לרווחא דמלתא כמו שאנו נוהגים בדיני ערוה לתפוס כל החומרות, ולתקן כל מה דאפשר לצאת י"ח כל הדעות. ובהיות מצאנו תקנה זאת שיהיו גם חתימות הב"ד יוצאים ממקו"א ועביד ומהני בכגון נ"ד לכ"ע, אמרנו כי נכון הדבר לעשותו:
ומה שכתב הריב"ש בסי' שי"ח ועוד אחרת היתה ולא רציתי לסמוך עליה וכו' מפני שחששתי לסברת הרמ"ה וכו' וכ"ש ששניהם יוצאים מיד השליח ע"כ מלבד שגם הריב"ש עצמו חששא בעלמא קאמר וביאר וכ"ש כשיוצאים מיד השליח, משא"כ בנ"ד כמובן, ומהר"א ששון ז"ל בסי' קפ"ד הביא דברי הריב"ש אלו וכתב אף שהריב"ש לא רצה לסמוך עליו אני הייתי עושה אותו סניף וכו' עי"ש. גם מהר"י עיאש בספר בית יאודה דקי"א ע"ב בנדון דידיה שלא היה השליח יכול לומר בפ"נ ובפ"נ וכתב שכתבו לעדים החותמים על הגט לשאול אם חתמו על גט זה ובתשובתם שיחתמו באגרת יעשו קיום ואע"פ שאין מכירין דיני הקיום סגי ועוד כבין כתבם המקוים עם כתב חתימתם שבגט אם הם דומים ע"כ ובספר יאיר נתיב סי' י"א כתב משם הרדב"ז דבקיום גטין אף שאין מכירים חתימת דייני הקיום מהני ע"כ וכ"ש כשיכולים לקיים חתימתם מתוך חתימות אחרות. גם החת"ס ח"מ סימן קצ"ט כתב וז"ל גם צריכים אנו לכתוב תחלה ולשלוח חת"י על שני מגלות חתומים כדי שיוכלו לקיים חתימותינו ומ"ש ב' מגלות הוא ע"פ סברת הסוברים דלעולם בעי ב' שטרות משום דמשטר אחד א"א להכיר הדמיון היטב במ"ש בכתובות ד"ך ומ"ש המרדכי פ"ב דכתובות, ולפי"ז הא דאמרינן לכתוב ידיה אחצפא רצונו ב' חוצפות וכו' עי"ש ועיין בש"ך ח"מ סימן מ"ו ס"ק כ"ו דמשמע דבחד סגי היכא דבריר לן דליכא זיוף והכי מתבאר מהירושלמי פ"ב דכתובות ה"ד הריב"ש סי' קל"ו והובא בב"י ח"מ סימן מ"ו שלמדים מספר מוגה ואפילו באגרת שכתב שיש להסתפק מודים בחתי' כמו שפירש הר"ן ז"ל וכמו שכתב מרן ב"י לעיל, ובכן ברור הדבר שכהוגן עשינו לרווחא דמלתא אשר באופן זה מתקיימות שפיר חתימות הדיינים מתוך שתי חתימות אחרות שאינם יוצאות מיד השליח אלא מיד הב"ד. ובזה מתקים הגט מחתימות ההרשאה ולית דין צריך בושש:
ואפיריון נמטיה למעכ"ת במה שכתב שחתימתי כבר היתה ניכרת להם מאיגרות ראשונות וכבר כתוב אצלי במ"א שיש לסמוך על זה בחתימת הרב הראשי לבדו ואכמ"ל. עיין בספרי תע"ל ח"ג בקונטריס אגרת שבוקין סי' ו' בתשובת הרב מהרי"ץ אבואלעפיא הי"ו ושם בסימן י"א שעשיתי מעשה בגט הנשלח לעוב"י טאראבלוס המערב ובפ"ת סימן קמ"ב סק"ז הביא משם הב"ד סימן כ"ב שכתב שסומכים על עדות הרב לבדו משום דשכיחי שיירות וכו' ודמי לגילוי מילתא בעלמא, ובמ"א הארכתי:
ומ"ש כת"ר בענין הגט ששלחנו מהכא להתם. והסופר טעה וכתב לא בסוף שיטה וימחא בריש שיטה שנקדנין תופסין אותו על כך כנודע ע"כ. אתו הסליחה שאין הדבר כדאי לדבר עליו, שאפילו בתי' לא אניסנא שכתב הב"ש שיכתבם בחד שיטה, העלו רבני האחרונים שינתן לכתחילה ואפילו שלא בשעה"ד ומקום עגון. כ"ש בתי' לא ימחא שלא נזכר בשום פוסק כמ"ש הרב פני יצחק ח"ה אה"ע סי' ו'. ומה שכתבו בספר ברכת המים והו"ד בשד"ח מע"ג היינו משום שדימה אותו לתי' בדלא אניסנא. ודיו לבא מן הדין להיות כנדון. ובס' משכנות הרועים מערכת ג' אות נ"ד כתב שנראה דהאי מלתא לעכובא עי"ש והוא פלא אנה מצא סברא זאת. ולא די לנו החומרות שכבר הובאו בספרי הפוסקים, אלא שהוא בא להוסיף גם מא שלא כתוב בספרים. ורק אין דבר זולתי החיים והשלום.