אור ברסלב

שות תעלומות לב חלק ד· רבי אליהו בכור חזן

סימן ז

סימן ו

יום כ"ח לחדש ניסן התרס"ו.

לדזיו ליה כבר בתיה כבן עזאי בשוקי טבריא הרב הגדול ר"מ ור"מ כמוהרר אהרן אלחריף נ"י והיתה עמו החיים והשלום.

אורו עיני לחזות בנועם האי פסקא דדינא דשדר לן מר בענין היתר הקראים לבא בקהל ה', אשר מע' הרב הגדול סבא דמשפטים כמהרי"צ אבואלעפיא נ"י נשאל על אשה אחת מבנות הקראים שרצתה להנשא לישראל, והשיב בספרו הנד"מ פני יצחק ח"ו בסוה"ס והעלה להתירה, ומנ"ר שיל"א עמד כגבור להשיב על כל דברי הרב הנז' והעלה לאוסרם איסור עולם, ובסו"ד כתב בפשיטות שאין להם היתר כלל וכלל באיזה אופן שיהיה ובפרט באותו נדון שנתוודע להם מפי חו"ר עיה"ק ירושת"ו שהקראית הזאת כשנשאת לבעלה הקראי נתקדשה בעדי ישראל ואיכא ודאי איסור ממזרות וכו' וכשתבא לעה"ק טבת"ו יכריזו עליה כאשר גזרו בדה"ץ שבעיר האלהים עיה"ק ירושת"ו ובתוך ההכרזה נבאר שאין רשות לשום בר ישראל לקחת אשה קראית אפילו שתקבל עליה דב"ח לקיים גזרת מלך עט"ר משה ר"מ מ"ס המלך זלוק"ל את"ד ושם הביא ג"כ מודעה רבא מהרב פני יצחק נ"י שהדר תנא לאסור האשה הזאת ככל הכתוב בדב"ק.

ובעניותי אמינא שרבני הב"ד בעיה"ק ירושת"ו ומני"ר וגם הרב המתיר שחזר בו והסכימו כולם להרחיקם ולהפרישם מקהל עדת ישראל וכונתם שע"י זה יהיה מוכרח לגרשה. הם הפריזו על המדה וחוששני לגט מעושה כאשר אבאר, כי רו"מ והרב פני יצחק נ"י שכתבו שנתקדשה בעדי ישראל סמכו על עדותם של רבני הב"ד בעיה"ק ירושת"ו. ואנכי הרואה דברי הרבנים הנז' מחדש תשרי תרס"ה שהעתיק רו"מ בפסק דינו כתבו וז"ל נתבאר אחרי החקירה כי האשה הנז' היתה נשואה לבעלה הא' הקראי שקידשה במעמד כמה מבנ"י הכשרים וכו' ע"כ. והנה מובן הדבר שלא נתקדשה בעדי ישראל אלא שנמצאו שם אנשים מבנ"י בשעת החופה, ולפי המבואר בספרי הפוסקים ז"ל אין מציאותם שם משוה אותה א"א גמורה כי הם הקראין מיחדים עדים שלהם ואחד המיוחד שבהם הוא החכם שלהם המסדר הקידושין. והוא בכבודו ובעצמו הוא מפסולי העדות, וגם כי אינו ניתן לה דבר ואינו אומר לשון המועיל. וגם כי לפעמים הכלה היא לפני ולפנים ואין רואה אותה חלא החתן וקרוביה והמסדר הקידושין וכל המזומנים עומדים מבחוץ, כמבואר בס' הפוסקים שדברו בענינים אלו ולפי הנראה אין מנהג מקומותיהם שוה לפי ההפרשיות הנמצאים בתשובות הרדב"ז ומהריק"ש ולמה שנוהגים עתה כפי שהודיעני הרה"ג ר"מ בעוב"י מצרים נ"י. ע"כ בענין כזה שיש חומר א"א מן הראוי להושיב ב"ד ולקרוא את האנשים מב"י שנמצאו בחופת הקראית הזאת ולחקור ולדרוש גופא דעובדא היכי הוה חי להסהודי אתו או למחזי, ואחר החקירה הנאותה בסדר המעשה, אזי יורו המורים אם היתה מקודשת להקראי כדת של תורה, ואז ודאי שיש לכופו להנושא הב' להוציאה מביתו ולאשווי בניו אשר יוליד ממירים ודאים. וקודם לזה לא היה מן מן הראוי אלא להפרישם זה מזה עד שיתברר דינם. וגם צריך חקירה אם נתגרשה מהקראי ובעדים שלהם או אם נתאלמנה:

ואולם מעכ"ת שיח"ל וב"ד רבה מעה"ק ירושת"ו בהיות פשיב"ל שהקראין אסורים לב"ק ואיסורם איסור עולם, וברירא להו דאפילו בדיעבד אם עבר ונשא כופין איתו להוציא, ע"כ לא חשו לחקור על קידושיו של הקראי הא' בעל הקראית הזאת איך היה מעשה במציאות האנשים מבני ישראל. ואם קידו' היה כדת של תורה, וכל לגבי דידי לא כן אנכי עמדי ולדעתי גם אם לכתחילה אין ראוי למהר להכניסם בקהל ה' מ"מ בדיעבד אם עברו ונשאו קראי לישראלית או קראית לישראל אין בנו כח לכופו להוציא וחוששני לגט מעושה ובפרט אם נשאת ע"פ הוראת חכם שסמך על הוראת הרבנים המתירים כנ"ד שהורה זקן הרב פחד יצחק נ"י והתירה וכמו שאבאר להלן:

והנה לימים שעברו הן בעודני בעוב"י טראבלס המערב יע"א כשאול נשאלתי בענין זה מאחד המיוחד מדייני עוב"י תוניס יע"א והשבתי בקיצור נמרץ מה שנראה לע"ד. ואחר זמן רב כשבא לידי ספר פני יצחק ח"ו וראיתי מה שכתב בזה בסוה"ס אנכי העירותי עליו בקיצור נמרץ (הלא היא כתובה בסימן דלעיל) ועתה כי נתחדשה הלכה ומענותנותיה דמני"ר בקש מאתי לעמוד על דעתי, והגם כי הנני טרוד בעסקי הצבור ובדינים אחרים, לעשות רצונו חפצתי והנני בה לבאר דין זה ויהי הקצר אמיץ לפי העת והזמן, ובטרם בואי לברר וללבן דעות רבני הפוסקים ז"ל האוסרים והמתירים רואה אנכי דכל חיליה דמני"ר אשר עמד כגבור ערוך למלחמת מצוה, הוא ע"פ מ"ש הרבנים ב"ד רבה מעה"ק ירושת"ו שסמכו על מעשה רב רבינו הגדול מהר"מ סוזין ז"ל שחתרו הרבה בזמנו להסתפח בנחלת ה' ולא הסכים להתירם ככתוב בגזרתם, ומעכ"ת שיל"א הראה לנו מוצא השמועה הזאת שהוא באה בספר שדי חמד בחלק י"א אות ב' (ואינו מצוי אצלנו) שהרב המחבר ז"ל כתב שאם אין זכרונו מכזב שמע בקטנותו מפום רבנן שזה היה מעשה בזמן מהר"מ סוזין ז"ל וב"ד ולא הסכימו להתיר ע"כ. ועל זה סיים רו"מ נ"י הרי דמשנים קדמוניות לא מצאו להם היתר כלל וכל חכמי ירושלים ובראשם הגאון מ"ס המלך ז"ל הסכימו דאיסורם איסור עולם ופלא בעיניו איך הרב פני יצחק נ"י לא ידע מהסכמה זאת וכו' כיעו"ש. והפלאה זאת איני יודע מה היא אחרי כי הסכמת הרב הגאון מהרמ"ס ז"ל לא הובאה בשום ספר וגם רבני המאספים כל תקנות והסכמות עיה"ק לא הביאוה, ואין כאן אלא מה שהעיד בגודלו הרב החח"ם ז"ל ממה ששמע בקטנותו ואין כדאי לבנות עליה דיק ולשפוך סוללה, כי אולי לא כיוין לבו. ואף אם נכונה השמועה הזאת מי יודע טעמו ונימוקו של תנא דידן תנא ירושלמאה ז"ל ואולי נתברר לו שם ודאי ההוא שבא לקבל דב"ת אמו היתה נשואה בעני ישראל ונתגרשה בדיניהם דלכ"ע הוי ממזר ודאי, וכמה גדולים דברי חכמים שאמרו (בב"ב דק"ל) אין למדים הלכה מפי מעשה ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואפילו אי איכא פסקא דדינא אמרינן התם דאמ"ל רבא לר"פ ולרב הונא כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו לא מקרע תקרעוניה ולא מגמר תגמרון מניה וכו' כ"ש בענין זה שאין לפנינו נא פסקא דדינא ולא מעשה ב"ד. וביותר יפלא בעיני על הרבנים ב"ד רבם מעה"ק ירושת"ו ונוגה להם הרה"ג ראב"ד כמהר"ר וידאל אנג"יל כ"י שגזרו בגזרת עירין לכיפו לגרש להקראית הזאת וכל חיליהו על מעשה רב רבינו הגדול מהרמ"ס ז"ל אף כי לא כראה בעליל שום הסכמה ושום מעב"ד מהרב ז"ל, ואין כאן אלא שמועתו של הרב חח"מ עדיף מנביא שגם הוא ז"ל לא ברירא ליה עד שכתב אם אין זכרוני מכזב. ומי יתן והיה לבבם זה לאסור הממזרים הודאים של עיר קורפיו אשר שם נמצא גזרת הרב האב"ד כתובה וחתומה בכתובתם ומעשה רב של כל הרבנים הבאים אחריו, ובכל זאת חתר הרב הנז' כ"י למצוא להם התר. ואף שעמדנו בכל עוז עם חברי הרבנים להחזירם לאיסורם כמבואר בספרי תעלומות לב ח"ג בקונטריס מעלת היוחסין, מ"מ אהנו מעשיהו ולא שמעו בקול מורים ובכח הפסק ההוא נתערבו בישראל ההי"ב ואכמ"ל.

כי ע"כ הדבר ברור שבדין זה אשר ספרין פתיחו ורבו הפוסקים המדברים בזה באורך וברוחב אין לנו לדון מפי מעשה וחובה עלינו לברר את הדין מפי סופרים ומפי ספרים, ואני טרם אחלה להביא בכור הבחינה דעות רבותינו הפוסקים האוסרים והמתירים צריך אני להציע לפי מה שבינותי בספרים כי לא כל הקראים שוים בזה, כי הם מחולקים למקומותם בארצותם ולפי כמותם ואיכותם. כי יש מקומות שהיו בהם קראים מועטים מאד ג' או ד' משפחות, ולכן אין להם כל מכשירי הקהלה כמוהל ומלמד תשב"ר וחכם המסדר קידושין וש"ץ והנם מוכרחים להתקרב אל הרבנים ולהיות עמהם באהבה ואחוה ובאלו ודאי שיש תקוה לאחריתם וישובו בתשו' שלמה להיות כמונו מאמינים בתורה שבע"פ. ועל כיוצא בהם הוא שכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' ממרים ה"ג שראוי להחזירם בתשובה ולהמשיכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה ע"כ ועי"ש להרדב"ז שכתב שהנמצאים בזמנו מצוה להורידן ואין לדונם בכלל אנוסים אלא כופרים וכו' ודבר ה' בפיהו אמת שהרמב"ם כתב על אותם שהיו בזמנו שכן כתב בתשו' וז"ל אלו הקראים השוכנים בנא אמון ובארץ מצרים ודמשק ושאר מקומות ארץ ישמעאל וזולתם ראוים הם לחלקם כבוד ולהתקרב אצלם וכו' כל זמן שגם הם יתנהגו עמנו בתמימות וכו' ובזה יכון לנו לכבדם ולמול בניהם אפילו בשבת היכא דעבדי להו מילה ופריעה דדילמא נפיק מניהו זרעא מעליא והדרי בתשובה והכי משכחן לרבינו האי דאמר הכי. ולענין מילה מעולם לא נמנעו רבותנו מלמול בניהם אפילו בשבת כי אפשר שיחזרו אל המוטב ואין מעבירים עליהם ודברים אלו באלו שבכאן וכיוצא בהם שמלין כדת חכמים ומנהגהם ובמוהל הממונה מב"ד ומכניסין לבתיהם ת"ח ומתפללים כמנהג שלנו ואין משנין מזאת כלום אלו דברי ר' יהודה ורבינו האי גאון ז"ל עכ"ל. הרי מבואר הדבר שעל בני התועים כאלו הוא שדבר בחיבורו, ואלו שהיו בזמנו של רבינו בנא אמון ודמשק כראה שחזרו בתשובה שהרי עתה אין גם אחד מהם פה נ"א ולפי הנשמע גם בדמשק ושאר ארצות ישמעאל זולת מצרים וירושלים וקושטא לא נמצא מהם, וגם בעה"ק ירושת"ו היו מועטים מאד והיו מתקרבים אל הרבנים מאד באהבה וחיבה, וזכורני זה למעלה מארבעים שנה שהיו באים לבקר את הגאון מז"ה ז"ל ביו"א של חג שחל להיות בחשבוננו וכשמביאים להם מיני מתיקה ושותים מים היו מברכים כתקון חז"ל, וכנראה שמזה הסוג היו אותם שנמצאו בקושטא שהרי היו לוקחים מלמדים מהרבנים ללמד לבניהם תורה שבע"פ כמתבאר מתשו' הרא"ם ח"א סי' כ"ז ואלו וכיוצא באלו נראה שתקנתם היא קלקלתם כדי להתירם לבא בקהל מב' טעמים האחד כי אולי אלו שמלין בניהם כדת במילה ופריעה ומלמדים תורה שבע"פ לבניהם ומתפללים כמונו אולי שאלו חשובים ככותי חבר שהוא כשר לעדות והמקדש בפניהם קידושיו קידושין. והטעם השני הוא העיקר לדעתי כי בהיותם מתקרבים כ"כ להרבנים בודאי שהם מזמינים אותם לנישואיהם ומכבדים אותם ליחד אותם לעדים ובפרט אם גם המסדר הקידושין הוא מהרבנים שבודאי מיחד עדים כשרים לעדות, ולכן יש לחוש להתירם לב"ק יען אפשר שהגירושין ג"כ היו בפניהם או לא חששו לקידושי כסף והתירוה. וכן יש להוכיח מתשו' הרא"ם ז"ל שם בסימן נ"ח:

והסוג הב' מהם הוא אותם הדרים במצרים בעת הזאת ובזמן הרדב"ז ז"ל וכן בערי קירים וכדומה שהם רבים ואינם מתקרבים כלל לכת הרבנים ואדר' מתרחקים מהם ומבזים אותם ופוקרים בפרהסיא ויש להם מוהלים לבדם ואינם עושים פריעה ובועלים נדות כיון שאינם טובלות וגם יש להם חכם סורר ומורה והוא המסדר הקידושין ומלמדם להרע ולא להטיב כמבואר קצת מזה בתשו' הר"ש ז"ל ובתשובות הרדב"ז ומהריק"ש ז"ל באלו ודאי שקלקלתם הוא תקנתם כיון שהעדים שלהם הם פסולים מדאורייתא ואף אם ימצא עד מבני ישראל בחופותם אינו מתיחד לעדות וגם שהפסולים הם המיוחדים וכמו שנבאר להלן באלו הם שהתירו המתירים לבא בקהל ה'. ועי' להרב דרכי נועם ז"ל באה"ע סי' נ"ט שכתב כן, ומה שנראה שהרמב"ם מתירם לב"ק לאותם שהיו בזמנו, כמ"ש הרדב"ז והריק"ש. אולי היינו אחר החקירה הנאותה וד"ב:

ביאור סברות הפוסקים האוסר' והמתיר'

א) ומעתה אשימה עיני בביאור דעות האוסרים והמתירים ולעמוד על המנין והנה ראש המדברים בזה הוא הר"ש ז"ל שה"ד בב"י אה"ע סימן ד' בקיצור והובאה בארוכה בתשובת הרדב"ז סי' תשצ"ז ובהמבי"ט ח"א סימן ל"ו ובאהלי יעקב למהריק"ש סימן ל"ג ועד כדון לא ידענא טעמו ונימוקו שחשבם לממזרים ולפי סברת מהר"ש הלוי ומהר"ש גאב'יזון, הוא דלהר"ש הקראים הם כשרים לעדות ולכן קידושהם קידו' מד"ת וגיטן אינו גט לפי שאין בקיאים בטיב גיטין. ועל זה השיבו הרדב"ז ומהריק"ש באורך וברוחב להוכיח שאין מקום לטעות שהר"ש יכשיר את הקראים לעדות. והם ז"ל מפרשים בכונת האיסור לדעת הר"ש כי לפי שבמקום ההוא הנם מועטים (והם מהסוג הא' שכתבתי לעיל וכן מוכח שכל כך היו מתקרבים אל הרבנים עד שהיו רוצים להתחתן בהם) ועל כן היו מיחדים להם עדי ישראל. וגם המבי"ט בח"א סימן ל"ו כתב לאוסרם מטעם זה שמא אתרמו ישראל או חברים שלהם. באופן שאין הכרע בדברי הר"ש בטעם האיסור כדי לדון למקום אחר:

ובעניותי אמינא שדברי הרדב"ז ודעמיה שלא אסר הר"ש ז"ל אלא באותם שמייחדים לכם עדי ישראל הם דברים ברורים אחרי שלא השיב הר"ש אלא על מה ששאלו ממנו אם מותר להתחתן עם הקראים, וביררתי מזה זמן (בתשובה דלעיל) שהרב אסר בכל עז להתחתן עמהם בהיותם במרדם מלבד האיסורים שמנה הרב ז"ל שיש לחוש שיכשל בו הישראלי שישא קראית והישראלית שתנשה לקראי. עוד זאת שיש לחוש לבניהם אשר ילדו, כי הדבר ברור שבנישואין כאלו צריך בודאי שיהיו מצויים ישראלים לכבוד אבי החתן או אבי הכלה ובודאי שהיו מיחדים את העדים הישראלים ויהיו הקידושין כדת משה וישראל והביטה וראה איך הדברים מדוקדקים בדברי הרב ר"ש ת"ל שהרי תחילה כתב שיש לנדות על המתדבק בהם שמרבה פסולים בישראל וחייבי כריתות ובועלי נדות וכו' ואח"כ על כן הקראים אנו אחראין לנדות ולהחרים על אותם המשיאים להם בנותיהם שעוברים על לא יבא ממזר וכו' כיעו"ש. ומלבד שקשה בכפל הדברים עוד זאת דלאו רישיה סיפיה שבתחילה כתב שמרבה פסולים בישראל. ולבסוף אמר שעוברים על לא יבא ממזר וכו' ומאי שנא רישא דתני פסולים ומאי שנא סיפא דתני ממזרים. אך כונתו ברורה שהוא מחלק בין ישראל שנושא קראית לקראי שנושא ישראלית כי אחרי שהדבר ברור שבכל האופנים יהיו הנשואין כדת מו"י כמו שביארנו, ונפיק מיניה חורבא לענין הבנים ג"כ. כי אם ישא קראי ישראלית היא נגררת אחריו לשבת יחד ומלבד שתבעל לו בנדתה ותאכל חמץ בפסח ותחלל את המועדות וכיוצא. עוד זאת שגם הבנים אשר תלד יהיו בני הנדה וחצופים וילכו בדרכי אביהם ואף אם תתגרש ושבה אל בית אביה ותביא בניה עמה היא גורמת להרבות פסולים בישראל ולחשש ממזרות לא חייש דכיון ששבה לבית אביה הישראלי לא יתנוה להנשא לאחר עד שתתגרש מהקראי כדת של תורה וכתחז"ל. אך זו רעה חולה בישראל שנושא קראית והיא באמונתה תחיה ותכשילהו בכמה איסורים, ואם לא יאותו לשבת יחד ותחזור אל עמה ואל בית אביה, ויש לחוש שמא יפטרוה בלא גט בהיות מקודשת בקידושי כסף ואם גם יצריכוה גט הם לא יחזרו אחר דיני ישראל ויבקשו מבעלה שיגרשנה בגט שלהם. ובזה גורמים לעבור על לא יבא ממזר. כי הבנים שתלד אחר הגירושין ההם הם ממזרים ודאים. וע"כ לא כתב זה אלא באותם שמשיאים להם בנותהם דוק ותשכח. ועיין היטב בתשובת הרדב"ז הארוכה בסי' תשצ"ז היא הבאה בתשובת הרב"א סי' ג' ואין הפנאי מסכים להאריך. וגם הרב כסא דהרסנא בסימן ר"ך כתב שלא אסר הר"ש אלא בעומדים במורדם:

ב) הוא הרא"ם ז"ל בח"א סי' נ"ח שמנאו הכנה"ג א"ה סי' ד' בכלל האוסרים. ונראה שדעתו ז"ל לאוסרם משום שהם כשרים לעדות דחשיבי כאנוסים והצדוקים בזה"ז כמו הכותים קודם שגזרו עליהם ועי' ועוד לו שם בסי' צ"ד והנראה שמה שכתב זה הוא לפי מה שהבין בדעת הרמב"ם ורצה להשיב להשואל מדברי הרמב"ם כמו ששאל. אך דעתו מסכמת שהם פסולי עדות ובכל זאת חשיב ליה לאשת הצדוקים א"א ע"פ מה שהוכיח מדברי רש"י ז"ל בההיא דאשת אוריה כמו שכתוב בסוה"ס קודם סי' צ"ה ועל זה סמך מהר"ש גאביזון ז"ל בתשובתו הבאה בספר אהלי יעקב סי' ל"ג וכבר השיב לזה מהריק"ש ז"ל שם בסי' ל"ד ותמה ע"ד הרא"ם מדברי התוספות והביא מ"ש הריב"ש ז"ל בסימן ה' שכתב שכל הראשונים כתבו שצריכה לעידי יחוד והביא ג"כ מ"ש הטור בשם הרא"ש באה"ע סימן קמ"א כיעו"ש ועיין להרשב"ץ ז"ל בח"ג סי' מ"ז ופ"ט וצ"ד ואכמ"ל:

ג) הוא המבי"ט ז"ל שכתב בח"א סי' ל"ו לאסור מחשש שמא נמצאו ישראל בקידושיהם או חברים שביניהם, וכבר השיבו הרדב"ז והריק"ש לחששות אלו. וכנראה שגם הוא ז"ל בטל דעתו נגד דעת הגדול בדורו מהר"י בי רב ז"ל כמו שכתוב בסוף התשובה:

ד) הוא מהר"ש גאביזון ז"ל המובא בתשו' מהריק"ש סי' ל"ג והריק"ש האריך הרחיב בסי' ל"ד להשיב על כל דבריו, אחת לאחת ובחרונו יבהלהו. ובכנה"נ שם כתב שגם מהרש"ך בח"ג סימן ט"ו השיב על דבריו. ואין דבריו של אחד במקום שנים:

ה) מהרש"ך בח"ג סי' ט"ו (אינו מצוי אצלי) ה"ד הכנה"ג בסימן ד' שכתב שאף שהיה מקום להתירם מ"מ גמר שלא להיות נמנה עם המתירים אלא עם האוסרים:

ו) ס' רמ"א שהביא בש"ע אה"ע סס"י ד' שפסק ס' ר"ש שהקראים אסור להתחתן בהם וכולם הם ספק ממזרים וסיים ואין מקבלים אותם אם רוצים לחזור ע"כ, וציין המציין להב"י משם מ"כ תשובת ר"ש. ואין בירור בתשובת הר"ש הקצרה והארוכה שאם רצו לחזור אין מקבלים אותם ושפיר יש לומר בדעתו שלא אסר אלא בחיתון וכמש"ל. אבל האמת שרמ"א למד זה מתשו' רב נטוראי שהביא הב"י וכ"כ הב"ש בס"ק ס"ז ולקמן נבאר תשובה זאת שהובאה בארוכה בתשו' הרדב"ז סי' תשצ"ז בשם רב משה גאון והמבי"ט בח"א סי' י"ט בשם רב עמרם.

ז) רש"ל ביש"ש בפ"ה דמסכת קידושין שהביאו משמו שהוא מכת האוסרים. ואין ספרו מצוי אצלי.

ח) מהר"י טיטצאק ז"ל הו"ד בס' י"א ח"א בסימן ד'. ואותותיו לא ראינו לדעת טעמו ונימוקו:

ט יוד) מהר"ש הלוי הזקן וחתנו מהר"א ששון ז"ל שהסכימו עם מהר"ש גאב'יזון לאסור כמ"ש בברכ"י אה"ע סימן ד':

ביאור דעות המתירים אחד לאחד למצוא

חשבון. הלא מעתה הנני בא לבאר דעת המתירים כי גם הם מגדולי המורים הם:

א' ראשון בקדש הוא הנגיד רבי אברהם ז"ל בן בנו של הרמב"ם ז"ל שהתיהדו על ידו קהל גדול ביום אחד במצרים בשנת ה"א ע"ג כמ"ש בספר כפתור ופרח פ"ה. ומה שסיים שם והמחמיר תבא ע"ב. כונתו על הדברים שיש להתיר גם בהיותם במרדם כמו שמבואר שם. ומהר"ש גאביזון ז"ל בתשובה הבאה בספר אהלי יעקב סי' ל"ב כתב שאפשר שבאותו זמן היו כותבים גט כדת וכהלכה ועוד שאפשר לומר וקרוב לודאי היו מאותם שהיה להם שמץ ממנהג הקראים וכו' אע"פ שקבלו עליהם דברי רז"ל וכו' עי"ש. ועל זה השיב כהלכה מהריק"ש שם בסי' ל"ג. וגם ביאר שא"א לומר שנתיהדו והיו לעם מיוחד שא"כ כל הנולדים מהם היו ספק ממזרים ולא תהיה תפארת רבינו אברהם ז"ל לקרב ספק ממזרים ועוד כי המה אסורים לבא זה בזה וכו' והם דברים נכונים וברורים. וגם אין מקום לומר שנשאו גיורת, כי הלא קהל גדול היו ומאין ימצא להם גיורות ובאותו זמן ובארץ הישמעאלים כידוע. ועוד שכבר העיד בגודלו מהר"ש הלוי ז"ל בתשובה הבאה בתשו' הרדב"ז סי' תשצ"ו שהיו מתחתנים בהם גדולי קהלות מצרים הרבנים כי גם הם היו אנשים עשירים ויודעי ספר ע"כ וכתב, הרדב"ז שם שרק הנגיד ר' נתן הכהן לא רצה לקחת אשה מהם מחשש חללות עי"ש. וכתב עוד שם שעד היום יש משפחות מהם ידועות והם כהנים ונושאים ידיהם ולא היה אדם שערער על הדבר ע"כ. ואחרי עדותם של שני המאורות הגדולים שהיו באותה מדינה וקרובים לזמנו של הנגיד ר"א ז"ל לא נשאר מקום לפלפל בזה ולהטיל ספק בעדותם. וכ"ש לומר אפילו בדרך אפשר שמה שקבלם הנגיד היינו שישאו גיורת, מלבד מה שביארנו שזה אי אפשר להעלות על הלב, עוד זאת שבכלל הקהל הגדול הזה היו אנשים ונשים וטף. ובפירוש כתב רבינו הרדב"ז ומהרש"ל שהתחתנו בהם גדולי ישראל והיינו שבנותיהם נתנו להם ואת בנותם לקחו להם לנשים, ורק הנגיד ר"ן לא רצה לקחת אשה מהם והרי הוא כמבואר:

ב' שני בקדש הוא הרב הגדול ר' ברוך ממגנצא ז"ל (שהוא תלמיד הר"א ממיץ ז"ל כמ"ש בשה"ג אות ב') שהשיב על מעשה שאירע בזמנו עם הקראי הנבון וחכם ר' אהרן שהתיר אותו לבא בקהל ה'. והאריך להוכיח שגם אם אירע בכללות הקראים איזה חשש ממזרות, איך יעלה על הדעת לפסול כולם משום ממזרים שנטמעו בתוכם וכו' וסיים שיזכה במקחו ביום חתונתו עם בת ישראל והובאה תשובתו בספר בשמים ראש סי' ר"ך. וכבר ראיתי להרה"ג הפוסק נ"י שהאריך לסתור דבריו. ואתו הסליחה כי לא צדק בתלונותיו. ואין הפנאי מסכים עמדי להשיב על כל דבריו ובכללות אבי אומר שלא צדק במ"ש שהקראים הם כולם ספק ממזרים. והם עם בפני עצמו ולא נתערבו וכו' כי עליה הוא דן רבינו ברוך ז"ל שח"ו לא יאמר עליהם שכולם הם ספק ממזרים שבכל אחד מהם יש כמה ספקות וספיקי ספקות שביארם הרדב"ז ז"ל. והחשש הוא שהמיעו' מהם הם ממזרים ודאי וכבר נתבטלו ברוב הכשר. וכיון שגם המיעוט ההוא אינו ברור ואינו ניכר ולא איקבע איסורא אזלינן בת"ר. וכמו דלא חיישינן בגוי שקדש. אע"פ שאפשר שהוא מעשרת השבטים והיו נשואים כדת מו"י וכשנטמעו בתוכם של עמי הארצות ולא היו מסדרים גיטין אפשר שנשאת בלא גט לאחד מעשרת השבטים ולא חיישינן להא מפני שהם מועטים לגבי הגוים ובטלי ברובא. וכן כמי גבי עמוני ומואבי. ודבריו הם ברורים לפי שיטתו שחשש ממזרות בקראים הוא חשש רחוק ומעוטא דמעוטא דוק בדבריו ותשכח.

גם מ"ש שדעת ר' ברוך הוא דעת מהר"ש חקאן הלוי שהביא הרדב"ז סי' תשצ"ו ודחאה וקיים דברי הר"ש שאסר אותם ע"כ. הוא פליטת הקולמוס כי הרדב"ז לא קיים דברי הר"ש האוסר אותם, ואדרבא כתב שקלקלתם היא תקנתם להתירם לב"ק וכהוראת ר"ב וגם הוא לא התיר להתחתן בהם בעודם קראים כס' הר"ש הלוי, אלא אחר ששבו בתשובה שלמה כאותו ר' אהרן שהיה גבור בתורה והוא פשוט. וכן כתב בפירוש הרב כסא דהרסנא שם:

ג' הוא הרא"ה שכתב שם ע"ד הר"ב שדבריו בנויים על הדין ועל האמת ועל השלום ואין להסתפק אחר דבריו לפום דינא אלא שהוא רצה לנהוג סלסול בעצמו לחומרא בעלמא כמובן:

ד' הגאון מהר"ר שאול ז"ל בכסא דהרסנא דאף שתמה על טעם ההתר שכתב הרדב"ז הסכים בהתרם אחר שקבלו דב"ח כדעת ר"ב ז"ל כי הכל בכתב מיד ה' עליו השכיל והוסיף לומר שאם היה רואה רמ"א ז"ל תשובה זאת היה מטה כלפי חסד כמ"ש בהשמטות שם:

ה' הוא רבינו הגדול מהר"י בי כב ז"ל אשר הסכים להתירם לבא בקהל כמ"ש מהריק"ש בתשו' סי' ל"ג וכ"כ המבי"ט בסס"י ל"ז וכתב שדעתו רחבה בים הגמרא ומצא על מה שיסמוך ונראה ומה שבטל דעתו נגד דעת עליון הרב ז"ל כמש"ל. וגם הרדב"ז בח"א סי' ע"ג כתב שהעידו לפניו שהר"י בי רב היה מתיר.

ו' אותו חכם איש דעת ומזימה שכתב מגילה מיוחדת על התר הצדוקים לבא בקהל שעליה השיב אמריו המבי"ט ז"ל בח"א סי' ל"ז ומנה אותו הכנה"ג בסס"י ד' במנין המתירים:

ז' הרדב"ז ז"ל בתשובותיו ויפה כתב הרב מר קשישא כמהרי"א נ"י שהוא ראש המתירים, יען שהוא עמד על ענין זה והעמיק העיון והרחיב הדברים, ובפרט בההיא דסי' תשצ"ז אשר לא הניח פינה וזוית, ויען ראיתי שיש מי שסובר שהרדב"ז לא החליט בדבר יען כתב אם יסכימו החכמים, וס"ל שלא בדרך ענוה כתב כן. וגם אם מבורר הדבר בההיא דסי' תשצ"ז שמתיר בהחלט אפשר שהיא הראשונה ואף אם היא האחרונה י"ל סמי חדא מקמי תרי. והרב המשיב תנא דידן הוא אהרן נ"י נתעצם בזה ככתוב בדב"ק ע"כ אכי אבאר שאין ס' בד' הרדב"ז שהוא ראש המתירים בראיותיו, וכמו דפשיט"ל בדעתו הריק"ש שהיה קרוב לזמנו והעיד שהפליא לעשות מעשה בקראי אחד שהכניסו תחת כנפי השכינה והשיאו אשה מבנות ישראל הכשרות, ואחר מעשה רב כזה אין מקום להסתפק עוד:

ואחד הרואה בהילוך תשובותיו יראה ברור שהתשו' הראשונה שכתב הרב ז"ל בדין זה היא ההיא דח"ד סי' רי"ט באשה הכושית ההיא שאז לפי הנראה לא עמד היטב בענין זה, והגם שדעתו נוטה להתיר מ"מ לא רצה לסמוך על דעתו אלא אם יבאו כולם לקבל קבלת רז"ל והעיד שרבים מהם מתיהדים תמיד וכמה משפחות באו לכלל הקהל. ובודאי שהחכמים שבדור הם שהכניסום לקהל ישראל. והרב ז"ל בעת ההיא לא הוה ברירא ליה מלתא. וע"כ לא רצה להאריך בעת ההיא אלא שאם היו באים כולם יחד כדי להסיר שם האומה הזאת היה גם הוא מסכים עם החכמים המתירים וממטי להו שיבא מכשורא. ותשובה זאת באה ג"כ בספר דברי דוד סי' ט' והתשובה השניה לה היא אותה דסימן תשל"ז הובאה בתשו' הר"ב סי' ג' שהשיב על דברי מהר"ש הלוי ז"ל שתפריז על המדה. ומ"מ לענין ממזרות הסכים שם שאין להם דין ממזרים. ובסוף התשובה זכר עשה להיא תשובה דסימן רי"ג, והאחרונה היא היא אותה דח"א סי' ע"ג כי שם זכר עשה ג"כ לשתי התשובות הנז' ובסוף התשובה כתב הסכמתו שמותרים לבא בקהל ואין בהם ממזרות, אלא שכדי לעשות מעשה בעצמו הצריך שנים מבעלי הוראה הנמצאים בדורו כיעו"ש. מבואר הדבר שלא בדרך ענוה כתב כן. אלא דלפום דינא הוא מתיר בשופי, אלא שלענין מעשה הצריך עוד ב' חכמים שבדור כדי שיהיה ב"ד שלם כדי לחקור ולדרוש איך היו קדושי אבותיו ואיך מתנהגים הקראים בעת ההיא ואם נמצאו בעדי ישראל ונתיחדו לעדות. כי בכל פרט מאלו יש נפקותא להכשיר או לפסול. ואם בהתר עגונא שחכמים הקלו בה, יש מי שמצריך ב"ד של ג' (עיין חת"ס ח"ב סי' ק"ל) כ"ש בהתר כזה שיש בזה עכ"פ חשש ממזרות והוא ברור. ראה גם ראה שבאותה תשובה דסי' תשצ"ו כתב כמה פעמים שאם יסכימו לשוב אני מקבלם וכו' ולא הצריך הסכמת החכמים. לכן דעתי נוטה שכונתו הוא דעכ"פ בשעת מעשה צריך ב"ד של ג' שיבחנו הדבר כנז"ל. והרי העיד מהריק"ש ז"ל בתשו' סי' ל"ג שהרדב"ז עשה מעשה כהוראתו, ובודאי שהיה בהסכמת חבריו. וכן כתב הריק"ש בהגהותיו ערך לחם סי' ד' שמה שהתיר הרדב"ז היה בהסכמת כל חכמי דורו. וספר פני משה ח"ג סי' א' שהביא הרב הפוסק נ"י והאריך בדבריו אינו מצוי אצלי.

ח) הוא הריק"ש ז"ל בתשובה שבס' אהלי יעקב סי' ל"ג שאחר שהאריך הרחיב והרבה להשיב אפו על כל דברי מהר"ש גאב'יזון ז"ל והעלה להתיר סיים בסו"ד שעשה סניף לדברי סרכין תלתא הרבנים מהר"י בי רב ומהרש"ל והרדב"ז והתירו אחד מהקראים לבוא בקהל בהסכמת רוב חכמי העיר ע"ש.

ט) הרב תפארת ישראל ברמזיו לאה"ע סימן ד' הביא משם הגאון מ"א ז"ל שכתב דשרי להתחתן עם תקראים דאף דגיטיהם אינן גט גם קידושיהם הם בפסולי עדות ע"כ. והרב בנו תמה ע"ד וישבם ולא זכר כל האמור בדין זה. ודברי אביו הרב ז"ל הם מכוונים לדעת המתירים:

י) גם הגאון יעב"ץ ז"ל בשאלותיו ח"ב סי' קנ"ב דעתו נוטה להתירם לבוא בקהל אלא שחשבם כגוים והצריכם טבילה כגרים:

יא) הרב זרע אברהם ביו"ד סי' כ"ז כתב בדק"ט ע"ד על מ"ש הרדב"ז ז"ל להוכיח שדעת הרמב"ם להתיר הקראים. שגם מהרש"ך הודה לדבריו. והאריך הרב להוכיח שמ"ש הרמב"ם דילמא נפיק מניה זרעא מעליא מוכח שמותרים לישא בת ישראל. וטעמא דמלתא משום דספק ממזר לא אסרה תורה אלא חכמים אסרוהו משום מעלת היוחסין. וכי גזור רבנן בחד ספקא, והצדוקים אית בהו כמה ספקי כמו שמנה אותם הרדב"ז. פשיטא דבכולהו הני ספקי לא גזור רבנן ומותר בבת ישראל וכמ"ש ה"ה וכדכתיבנא לעיל. ודברי מהרש"ך שאסרם בשפחה היינו לפי סברתו שנטה להתירה לב"ק וכו' ובדק"י ע"א ה"ד ה' כפתור ופרח שהעיד על הנגיד וכתב הרי נעשה מעשה וכמה גדולים מזרע ישראל הכשרי' התחתנו בהם וכו' ושמעתי מכת הקודמים שיש חילוק בין אותם שהיו במצרים ואלו אשר בקושטא ושאר המקומות וכו' ע"כ ודבר ה' בפיהו אמת כי באותם המקומות שהם מועטים יש לחוש שקידושיהם בעדי ישראל כדת וכהלכה וכמש"ל:

יב) גם הרב דרכי נועם באה"ע סי' נ"ט הביא תשו' הרדב"ז ומהריק"ש ומחלק בין הקראים שבמצרים או מעיר שהיא כיוצא בה שמתרחקים מן הרבנים וכו' לאותם שבקושטא וכיוצא בה וכו' עי"ש. ועיין להרב בכו בגו"ר חא"ח כלל ב' סימן ל"א וכלל ג' סי' א'. ובפתה"ד ח"ג סימן של"א אות א':

בביאור דעות הראשונים שאין סברתם מפורשת לאסור או להתיר

הנה הבאתי מערכה לקראת מערכה מהאוסרים והמתירים ממה שבינותי בס' המצויים אצלי. ולא נכחד ממני שיש עוד להוסיף עליהם, אך אין ספריהם מצויים אצלי כדי לדקדק בהם. וכבר הרב הפוסק נ"י הביא אותם, ולאו גבורתא לאפושי גברי. עתה אקום לבאר דברי רבותינו הפוסקים אשר אין דבריהם ברורי' ורבני האחרונים נתעצמו בהם יש מונים אותם בכלל האוסרים ויש מביאים דבריהם בכלל המתירים:

הראשון אדם היא תשובת רב נטורונאי שהביאה בקיצור מב"י באה"ע סס"י ד' והר"ש הלוי בתשובתו הביאה בסימן רכ"א סי' ג' ובתשובות הרדב"ז סימן תשצ'ו הביאה בארוכה בשם הרב משה גאון והמבי"ט ח"א סימן י"ט בשם רב עמרם. והתשובה הזאת אחת היא וגאון אחד אמרה. והדברים סתומים וגם נפל בהם כמה טעיות. והנראה שאותה שהביא הר"ש הלוי בשם רב משה גאון היא היותר מדויקת. ומבואר שם שלא נשאל על כת שלמה שעשו להם תורה חדשה ומתנהגים עפ"י מה שהורו להם התועים הראשון אלא על אותם המינים הפורשים מדרכי ישראל הכשרים והולכים בשרירות לבם הרע, והם המצויים בעוה"ר בכל דור ודור דבהפקרא ניחא להו. ומהם שאומרים שדי להם במה שאסרה תורה בפירוש ופוקרים בדברי חז"ל ובמנהגיהם הטובים וסיגיהם הישרים (ואלו הם ודאי קרובים להקראים בדעותיהם אף ששם ישראל רבני נקרא עליהם) ועכ"פ הם נושאים נשותיהם בכתובה וקידושין, כיון שאין להם כת מיוחדת, וכשמגרשין אינם כותבים גטין. ועל אלו השיב הגאון שראוי לקרבם ולהכניסם תחת כנפי השכינה, וכשחוזרים צריך לבדוק אחר ולדותיהם פן נשאו נשים מאותן שנתגרשו בלא גט והם ממזרים גמורים. ואלו הבנים ודאי אין להם תקכה וצריך להכריז על פיסולם. אך המינים המשונים הם אותם שכפרו בתורה שבכתב ושבע"פ ויצאו מן הכלל (והם גרועים מהקראים) כי אינם נזהרים גם מהעריות הכתובים בתורה. והם יש להם איסור כוסף דכיון שהיה תחילתם מישראל היו נשואים כדת ש"ת וכשפקרו מגרשים את נשותיהם בלא גט, וגם נושאים מהעריות. ולכן חזר הגאון לומר שהטועים הראשונים יש להם תקנה, אבל הבנים אין להם תקנש מפני שיש בהם שתים רעות וקשה לבררם ולכן אין להם תקנה:

ומכאן למד מהר"ש הלוי ז"ל שהגאון לא קאי בקראים שהיו בזמנו בבבל, אלא על אותם המינים המשונים הפוקרים גם בתורה שבכתב שיש בהם חשש ממזרות ג"כ מפני שהם פרוצים בעריו' והודה לו הרדב"ז שם שהגאון מסכים לזה שהקראים אין בהם חשש ממזרות. ומהר"ש גאב'יזון ז"ל בתשובה הבאה בס' אהלי יעקב סי' ל"ג הרבה להק' על דברי הרדב"ז ז"ל ומהריק"ש שם השיב על דבריו. ולפי מה שפירשתי בדברי הגאון אין כאן תימה. וגם בדברי מב"י שהביא תשובות אלו יש לומר שמפרש בהם כמו שפי' הרדב"ז. והגם שרמ"א ז"ל כראה שאינו מפרש כן שהרי למד משם לדין הקראים שאם באו לשוב אין מקבלים אותם. מ"מ ודאי שאין למנות סברתו של הגאון לא עם מכשירי הקראים ולא עם הפוסלים:

גם מתשובות ר' יהודה ורבינו האי גאון ז"ל שהביא הרמב"ם ז"ל בתשובותיו סי' קס"ג שכ' שאפשר שיחזרו אל המוטב ואין מעבירין עליהם, אפשר ללמוד שמתירים אותם לבוא בקהל ה', דאם לא כן מה תועלת יש להם בשובם אל המוטב אם יהיו עדין אסו' לישא ישראלית וגם מבני מינם לא יוכלו לישא, אם נחשוב כולם ספק ממזרים וספקן בספקן אסורים. וכן יש לדון מדברי הרמב"ם שם שכתב דילמא נפיק מנייהו זרעא מעליא והדרי בתשובה. ואם הבנים אשר יולדו להם הם ספק ממזרים. איך יקרא אותם זרעא מעליא דהדרי בתשובה, ואדרבא סורו טמא קראו למו ויהיה אסור לישא אשה כל ימיו. ועיין בתשו' הרדב"ז סימן תשצ"ז והובאה בהרב"א סימן ג'. וכן הביא לו תשובה אחרת (שלא נדפסה בתשובותיו) הרדב"ז שם באשה שנשאת לבני מקרא כמנהג הקראים וכתב שהיא א"א גמורה ופירש הרדב"ז דהיינו שקדשה בעדים שלנו. וע"ז הרבה להשיב מהר"ש גאב'יזון בתשובה שבספר אהלי יעקב והרב המחבר שם השיב על דבריו. ואחרי שאין הכרע ברור לא מדברי הגאונים ולא מדברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל לא להתיר ולא לאיסור. ע"כ לא נביא אותם במספר המתירים או האוסרים.

ומה שנתעצם בזה הרב הפוסק כמוהר"א הי"ו לפרש דברי רבינו האי והרמב"ם ז"ל שכתבו להשתדל עמהם כדי שיחזרו למוטב ואולי נפיק מנייהו זרעא מעליא שכונתם הוא ע"י שישא גיורת המותרת לממזר כיעו"ש. הם דברי תימא כי אף אם כאמר שבזה תקנתם את עצמו שלא ישב בלא אשה, אבל את הבני' לא תקנתם כיון שזרעו מהגיורת הם ממזרים כמבואר בסימן ד'. והלזה יקרא זרעא מעליא והם בנים זרים וממזרים. והלזה ראוי למושכן בדברי שלום ולהחזירם למוטב כדי שירבו הממזרים. זה הוא דבר שא"א לאומרו. וכיון דגם לישא שפחה אינו יכול מצד הכשרות שבו, א"כ אתה נועל דלת בפני השבים. ועיין בס' פני משה ח"ג סימן א' שציין ה"ה הי"ו ואינו מצוי אתנו פה. ועיין להרדב"ז בח"א סימן ע"ג שביאר היטב שמדברי רבינו האי והרמב"ם מוכח שמותרים לבא בקהל דאי לת"ה איך אפשר שיחזרו למוטב ונפיק מהם זרעא מעליא ככל מש"ל. וגם ביאר שמ"ש רבינו הרמב"ם בתשובה שמי שישא אשה כפי מנהג הקראים שהיא א"א היינו שנתקדשה בעדים שלנו. ומ"ש בחיבור כי הצדוקי בזמן הזה ככותי של אותו זמן, לשאר דברים קאמר ולא לענין פיסול אלו ת"ד. ובתשובת מהר"ש גאב'יזון ומהריק"ש בסימן ל"ג הובאה תשוב' זו בטעות שבמקום מנהג הקראים כתוב בדיני הקראים, עכ"פ אין בירור גמור בדעת הרמב"ם וכדבר האמור:

גם אין להביא במספר צבא האוסרים הרבנים ז"ל שנשאו ונתנו בהתיקון שתקן הרב ברוך ברזילי שיקנה שפחה וישחררנה על תנאי וישאנה. וכתב מרן החבי"ב ז"ל בסימן ד' בהגהב"י שבקושי התירו באופן זה וכבר האריכו רבני האחרונים בזה ואחרון חביב הגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל אה"ע סי' ה', כי יש לומר שעיקר התיקון היה כדי לצאת י"ח כל הדעות, או לאותם שהם מועטים כקושטא ודכוותה שהם עושים כל צרכיהם ע"י הרבנים וממילא גם הקידושין שלהם נעשים על ידי הרבנים ובעדים שלנו כמו שביארנו לעיל. ובהם יש לחוש לכל הקראים הבאים להכנס בקהל ה' שמא אמו או זקנתו שהיתה מקודשת בעדים כשרים ונתגרשה בלא גט כשר. והוא בא מאותה טפה פסולה והו"ל ספק ממזר. וכן יש להוכיח מדברי הרב מקראי קדש ד"ע ע"ב (ה"ד הרב הפוסק הי"ו והספר אינו מצוי פה) שכתב ע"ע הקראים אין להם תקנה להתגייר שהם ספק ממזרים שמקדשין בדיני ישראל ומגרשין בדיניהם בלא גט ושמעתי שמהר"ב ברזילי הורה וכו'. ועוד לו בספר חנן אלד'ים דקכ"ב סע"ב ושם כתב שהם ספק ממזרים שקידושיהם קידושין וגיטן אינו גט והביא תקנת הרב"ב ז"ל עיין שם. ואומרו שמקדשין בדיני ישראל יש לפרש שר"ל בעדי ישראל כי עיקר הקידושין בדיני ישראל הוא ע"י העדות בשנים הכשרים דאין דבר שבערוה פחות משנים. וכמו שהבין בפשיטות הרב פני יצחק הי"ו. והרב הפוסק אהרן אחי הי"ו פשיט"ל איפכא שר"ל שמקדשין קידושין המועילים בדיני ישראל וכתב שמבוארים דבריו בהדיא כן בספרו חנן אלדים עכת"ד. האמת אגיד שהפריז על המדה בזה, כי אף אם אפשר לפרש כמו שכתב מעכ"ת, אבל אין להחליט הדבר בהחלט גמור ולהוסיף ולומר שמבואר בהדיא בס' חנן אלד'ים ושם לא ביאר כלום. ובאומרו קידושיהם קידושין, אכתי לא ידעינן אם כונתו כסב' הסוברים שהם כשרים לעדות, או שמקדשין בעדי ישר' וכ"ש כאשר כתב שמקדשין בדיני ישראל, שיותר נוטה לומר שהוא בעדי ישראל שהוא עיקר הדין. וגם כי בדיננו גם אם יהיו העדים כשרים אכתי איכא כמה ענינים הצריכים לקיום הקידושין, דהיינו שתהיה הנתי' קודם מתן מעות, ושיאמר לה לשון המועיל, ושלא יתיחדו גם כן עדים פסולים וכיוצא. ואפשר לומר שבדקדוק כתב בדיני ישראל ולא כתב בעדי ישראל כי לא יספיק היות שם עדי ישראל לבד, אלא צריך שיהיו כל עניני הקידושין נעשים כפי דת משה וישראל כדי להחשיב אותה א"א גמורה. וכמדובר.

אתאן לבאר דעת מרן מהריק"א ז"ל אשר קבלנו הוראותיו. והנה הוא ז"ל הביא בב"י אה"ע סס'י ד' תשובת רב נטורונאי ותשובת רבינו שמשון. וכבר ביארנו ככל הצורך שרבו הסוברים שאין ראיה לאסור מדברי הגאון ז"ל. וגם סוברים שהר"ש ז"ל לא אסרם אלא מפני שמקדשים בעדים ישראלים. ולפי דעתי לא אסר אלא החיתון בהיותם עומדים במרדם כי אז בודאי שיהיו הקידושין בעדי ישראל. ובכן לא עדיף ס' מרן מגברא דאתי מחמתיה. ומה שסייעו ממ"ש בפ"י יוחסין היא ראיה אלימתא דס"ל שהר"ש לא דבר אלא במקדשין בעדי ישראל דהתם למ"ד גרי אמת היו פוטרין הנשואות להם שהיו נושאים כתקון חז"ל ובעדים כשרים, ולזה כראה שכיוין מהריק"ש בסוס"י ל"ג אחר שכתב שדברי רבינו שמשון וזולתו מיוסדים על אדני האמת בדאיתחזק איסורייהו וכן כותים למ"ד גרי אמת וכו' כיעו"ש שהיא הסייעתא שהביא מב"י. ויפה כיוין בזה הרב פני יצחק הי"ו בסימן ז' שבחלק הששי. אך מ"ש שכיון שמספקא לן בדעת מרן אין לנו כח להתירם. וע"כ נדחק לעשות ס"ס. יפה השיבו הרב המשיב נר"ו בענין הס"ס שעשה וכמ"ש בעניותי בסימן דלעיל:

ואנא דאמרי כי לא היה צריך לדוחק זה, דמלתא דפשיטא הוא שלא קבלנו הוראות מר"ן ז"ל אלא במה שבא הדבר מפורש בש"ע או בב"י. ובדינים שמביא בב"י והשמיטם בש"ע יש סוברים שלא קבעו בש"ע מפני שראה חולקים בדבר וכבר הארכתי בזה במ"א, ובפרט בדין זה שרבינו הגדול מהר"י בי רב ז"ל התירם בשופי וכל זמן שבב"י לא כתב הדין בפירוש להלכה אין מקום לומר דקי"ל הכי. ועיין בקונט' הכללי' שלי בסה"ק תעלומות לב ח"ג באות טו"ב. ומה שכתב הרב הפו' אהרן בחיר ה' נר"ו להוכיח דמרן מהריק"א ז"ל הוא מכת האוסרים ממה שראינו שפסק בש"ע יו"ד סי' קנ"ט ס"ב שהקראים אין להם דין מומרים ואסור להלוותם ברבית ע"כ. ומוכח מזה דס"ל דהקראים דין ישראל גמור יש להם וכיון שכן קידושיהן קידושין וגיטיהן אינן גט וכו' כמ"ש הר"ש ז"ל וא"כ הו"ל כאלו מסקה מרן להא מלתא בפרוש בש"ע ע"כ. לזאת אמינא כי במחילת כ"ת תלי תניא בדלא תניא כי כונתו לומר שהם כשרים לעדות ויש להם דין ישראל גמור ולכן גם אם הקידושין היה בעדים שלהם הוו קידושין מן התור'. ודבר זה לא נתבאר ולא יתבאר מדין זה שפסק בש"ע, שלא כתב שיש להם דין ישראל אלא שאין להם דין מומר כיון שהם בני התועים ואנו מצפים שיחזרו למוטב ונפיק מנייהו זרעא מעליא. ועיקר ראית רבינו הב"י הוא מדברי הרמב"ם בפי"ג מהל' ממרים. וט"ס כפל בב"י כמ"ש המש"ל בפ"ה מהל' מלו"ל. והב"ח כתב שם דאפילו במומר להכעיס אסור להלוותו ברבית ולא הותר אלא במומר שיצא מן הכלל. ועיין במש"ל שם שהאריך בזה. ולפי מ"ש רבינו הרמב"ם בתשו' דחיישינן דילמא נפיק מנייהו זרעא מעליא ודאי שאסור להלוותם ברבית. אלא שלדעת הרדב"ז ז"ל אלו שבזמנו הרעו מאבותם ואינם כאותם שהיו בימי הרמב"ם ולכן התיר בסימן י"ב להלוותם בריבית. ולדידן ודאי נקטינן בזה להחמיר כדעת מרן הש"ע שאסור להלוותם בריבית ודלא כהרדב"ז. אבל לא מפני זה חשבינן ליה כישראל גמור להכשירו לעדות דלא תליא הא בהא. תדע שהרי רבו הסוברים שאפילו מומר להכעיס אסור להלוותו בריבית אי מטעם דאע"פ שחטא ישראל הוא או מט' זרעא דנפיק מניה וכיוצא ועיין במש"ל שם שהאריך. והיעלה על הדעת שמומר להכעיס יהיה כשר לעדות, הא ודאי לא ניתן להאמר. והוא ברור:

זהו מה שעלתה מצודתי בענין זה לפי קיצורי, וחפץ הייתי להשתעשע באמרי נועם של הרה"ג הוא אהרן נר"ו במה שפלפל בחכמה, אך היה הקצר אמיץ להיותי עסוק בענינים אחרים. ובעיקר הדין נ"ל שאם בא קראי אי קראית לקבל דב"ח ולהכנס לקהל ה', אין ראוי למהר לקבלם, והחובה מוטלת על רב המקום ההוא לצרף עמו שנים מרבני המדינה המפורסמים שיהיו ב"ד שלם. ואחר החקירה הנאותה לדעת מקור מוצאם מאיזה מדינה, ואם הקראים שם מועטים או מרובים, ואם הם נכנעים אל הרבנים לכל צורכיהם, ואיך נוהגים בקידושי בניהם ובגטהם, והאיש והאשה ההיא הבאים אל קהל ה' אם היתה במשפחתם מגורשת מאיזה דורות הקרובים. ואחר הדרישה הברור' והעיון העמוק בדברי הפוסקים, המה יורו להלכה ולמעשה כדמ'ל. וזה היה דעתו של הרדב"ז ז"ל סהגם דהוה בריר ליה דינא כתב שאם יסכימו שני רבנים ממטי להו שיבא מכשורא. וגם מוהריק"ש ז"ל כתב שהתירו בהסכמת רוב חכמי העיר. וכן ודאי ראוי לעשות. ובזה שגה הרב כמהרי"א נר"ו להתיר האשה הקראית ההיא ולתת בידה הפס"ד קודם החקירה הראויה:

מ"מ אמינא שאחר שהורה זקן ונעשה מעשה על פיו ויש לו על מה שיסמוך רבים ועצומים אשר ראוי לסמוך עליהם אפילו שלא בשעה"ד כ"ש בדיעבד אחר שנשאת בהוראת חכם רב מפורסם שיחל"א, הא ודאי שאין אנו יכולים לכופו לגרש וחיישינן לגט מעושה. אלא גודא רבא שדינן עלייהו להפרישם עד שיתברר הדין. ואחר החקירה והדרישה והקבלת עדות מהאנשים הכשרים שהיו נמצאים בשעת קידושיה עם הקראי הראשון איך היה המעשה ואם הם לבדם נתיחדו לעדות. ונפק"מ טובא להבנים אשר יולדו אם נחשבים לממזרים ודאים. וכאשר ביארתי בתחילת דברי. וצור ישראל יצילנו משגיאות לבל יצא תקלה מתחת ידינו, ושלום על דייני ישראל.

הכ"ד החותם פה נא אמון יע"א הצעיר אליהו חזן ס"ט

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה