שות תעלומות לב חלק ד· רבי אליהו בכור חזן
סימן ו
עה"ק טבריא ת"ו. בענין היתר הקראים כנז"ל. היום כ"א אדר תרס"ו.
מע' תהלת הרה"ג ר"מ ור"מ סבא דמשפטים שולשילתא דבי נשיאה מופת הדור תנא דבי אליהו חזן הי"ו כסאו כשחר נכון יהיה. לע"ל כיר"א.
אחרי דש"ט כדת ש"ת לשעבר ידי יסדה אר"ש לפני הדרת תפארתו בו הודעתיו שרצוני להתעלס בתורתו בפס"ד אשר ידי יסדה אר"ש בענין הקראית וסלח נא אנכי מבקש לפנות עתותיו היקרות רגעים אחדים ולעיין מר בפס"ד הנה הוא כאשר עיני צדיק תחזינה משרים ואיחר עד עתה לרגל עול הציבור והיחיד אשר השתרגו עלו על צוארי נא לשון בקשה להשיבני במכתב מאליהו תשובה מאהבה על כל דברי כאן בד"ה והנני צופה ומיחל לקבלה במהרה באהבה להעלותם על מובא הדפוס בחיבורי מפי אהרן אשר הוא עומד על מכבש הדפוס ולשוש אתו משוש ובתורתו הקדיש ה. ולהיות כי הפוכטא נחץ עלי דרך לכן קצרתי. ואומר שלום שלמא דמר יסגי לעילא מן דרגי ותנשא מלכותו כנה"ר וכנאה מוקירו ומכבדו כערכו הרם ידידו לנצח והוא אנכי אהרן אלחדיף ס"ט.
הגם כי תשו' זו היא שייכה לחלק אבה"ע הוכרחתי להדפיסה בחה"מ מפני שלא יכשלו בה רבים ויאמרו התירו פרושים את הדבר ויתירו את הדבר מכאן ולהבה על כל באי עולם ויסמכו על האחרונים והמכשלה הזאת תחת ידינו.
וראיתי ונתון אל לבי בהאי ספרא כה"ר למעלת הרב הגדול חד בדרא הנד"מ פנ"י חלק וא"ו נרו ושם כתוב בסוף הספר להתיר הקראית ועלתה בידו ועשה מעשה ונישאת בעי"ת ביסאן תובב"א הקרובה אל עירי ואל שער מקומי עם איש הבליעל ימין ברודוגו אשר בשם ישראל יכונה ופן יחשדני שומע כי ידי תכון עמו להתיר האיסור לכן מצאתי חובה לעצמי לגלות דעתי כי חלילה לי מעשות זאת ודחקתי ונכנסתי בתחום שאינו שלי וגם אני זקנתי ושבתי וחבלי טרדין עלו על צוארי עול היחיד והצבור השתרגו הכשילו כוחי ולא אוכל לצאת ולבא בעומק ההלכה ואולם ההכרח אם לא ישובח לא יגונה ואדברה נגד זקני עמי כי חף אנכי מפשע ולדידי חזי לי כי איסורם איסור עולם כאשר אבאר. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי גל מעלי חרפה ובת כי עדותיך נצרתי.
טרם כל דבנה הנה עמך תשובת רבינו שמשון ז"ל הובאה בהרב המבי"ט ז"ל בח"א סי' ל"ח וגם מור"ם פסקה ע"ש. ואף שמרן שלא פסקה בש"ע מ"מ מדסייעיה שם בב"י והביא ראיה לדבריו מפרק עשרה יוחסין כראה מזה דס"ל כוותיה להלכה וכן ג"כ מוכח מדהביא שם בב"י לתשובת רב נטורנאי גאון וז"ל על מאיינ"י שפירשו מדרכי ישראל והם פרוצים בעריות ואין כותבים כתובות ולא גיטין ולא חולצין ולא מיבמין כיון שהיו פרוצים בעריות ולא כתבו גיטי נשים בניהם ממזרים ואי אפשר לקבלם ולהכניסם בקהל שמא יתערבו בישראל וישיאו בניהם לבנות ישראל ומרבים ממזרים בישראל לפיכך אי אפשר לקבלם כל עיקר וכתבעוד אם באים אבות וחוזרים בהם ומקבלים עליהם עול מצות כשאר ישראל קבלו אותם שנולדו מטיפה קדושה ונולדו בכשרות ובדקו בולדותיהם ודקדקו בהם, וכל מי שיש לו שמץ פסול הכריזו עליו והפרישוהו ויהיה מובדל מישראל עכ"ל. ואח"כ הביא תשו' ר"ש דנראה דמדמה אותם אהדדי ולקמן אבאר הדברים. ובהמבי"ט ח' סי' הביא להאי תשובה דרב נטורנאי הנז' למר רב משה גאון והובאו יותר בארוכה וגם הובאה בהרדב"ז החדשות חלק ב' סי' תשצ"ו דף ל"ז ע"ג לך נא ראה ומצאנו למרן בש"ע ביו"ד סי' קנ"ט ס"ב שכתב הקראים אין להם דין מומרים ואסור להלוותן ברבית ואצ"ל שאסור ללות מהם ברבית ע"כ מוכח מזה דס"ל דהקראים דין ישראל גמור יש להם וכיון שכן קידושיהן קידושין גמורים וגיטן אינו גט משום משנה ממטבע וכו' כמ"ש הר"ש וא"כ הו"ל כאילו פסקה מרן להא מלתא דהר"ש גם בש"ע. וכן יש להביא ראיה ממ"ש מרן בש"ע ח"מ סי' ל"ד סכ"ב וז"ל המוסרים לאנסים והאפיקרוסים והמומרים לעכו"ם פחותים מגוים ופסולים לעדות ואם איתא דהקראים פסולים לעדות הו"ל למנותם עם פסולי העדות הנז"ל, ול"ל דדמי לחד מינייהו שהלכה זה היא מהרמב"ם והנה הוא כתב בה' ממרים דהקראים הם כתינוק שנשבה וא"כ ממילא מוכח דס"ל דעדיפי קראים ממומרים והאפיקורוסים הכשרים להעיד כיון דאסור להלוותן ברבית לדעת מרן והאפיקורוסים והמומרים מותר להלוותן ברבית ועיין בש"ך סי' קנ"ט סק"ו וז"ל הקראים וכו' ז"ל ב"י ולענין הקראים נ"ל דלהרמב"ם בפירוש מתניתין אקמיתא דחולין דחשיב להו כתינוק שנשבה לבין העכו"ם אסור להלוותם ברבית ואע"ג דמדברי נ"י נראה דמותר להלוותם ברבית לא שבקינן דברי הרמב"ם המפורשים בשביל דברי הנ"י עכ"ל. ואני בעניותי עיינתי בדברי הרמב"ם שם ולא מצאתי שום משמעות אדרבא כ' שהם בכלל האפיקורוסים דמורידין אותם והורגים אותם לכתחילה, ובמומר למדו הפוסקים דמותר להלוותם ברבית ממאי דמורידין אותו ואינו בכלל וחי אחיך וא"כ ה"ה הקראים וכ"כ מהרש"ל דקראים דינם כמומר ומותר להלוותם ברבית ומביאו הדרישה וכן משמע קצת בתשובה ר"א ן' חיים ר"ס קי"ג דקראים דינם כישראל מומר. גם בתשובת רבינו שמשון שהביא המבי"ט ח"ב סי' ל"ח הפליג מאוד בגנות הקראים וכתב שהם כאלו כופרים בכל התורה כולה ואסור להחיותם וכו' וכן בתשו' רבי' בצלאל סי' ג' משמע דגריעי מישראל מומר וכתב שהם כעכו"ם גמורים. וגם כתב שם שהקראים שבזמן הרמב"ם הי' בהם כמה מעלות טובות משא"כ בקראים דעכשיו שקלקלו מעשיהם ע"כ:
גם אנכי לא מצאתי שם כ"א כאשר אמר מו"ה הש"ך ואולם מצאתי מ"ש להרמב"ם בהיד החזקה בפ"ג מהלכות ממרים ה"ב ונמצאו דברי הרמב"ם שבפירוש המשניות סותרים את דברי הפסק. ולפי מש"כ הרב בנימין זאב משם הר"א הירושלמי שכתב שעיקר הוא הפסק:
עוד הדבר מפו' במרן הב"י ביו"ד סי' רצ"ה שכתב כשהרמב"ם סותר עצמו מפי' המשניות לס' הי"ד ואין לסמוך אלא על מה שכתב בחיבורו. ועט"ר הרמ"ז בכנה"ג כתב שכן כתב הרדב"ז סי' תק"ץ ודקדק המהרש"ך ז"ל ח"ג סי' ט"ו דז"ך ע"ב וז"ל. והדקדוק שאני רוצה עתה לדקדק בדברי הרה"ג מהר"י קארו ז"ל הוא זה שהנה הטור או"ח סי' שכ"ה כתב דישראל משומד לחלל שבתות בפרהסיא אפילו באיסורי דרבנן הרי הוא כגוי וכתב שהקשו התו' דהא סתם צדוקי כופר במילי דרבנן ותי' שרגילים ליזהר מיראתם מן החכמים וכו' והרמב"ם בפ"ב כתב הבריתא כצורתה ולא הזכיר דין מחלל שבת אפילו במילי דרבנן ואפילו את"ל דס"ל דהוי משומד נראה דהני צדוקים לדידיה לא חשיבי משומדים אעפ"י שעוברים בפרהסיא במילי דרבנן דלא הוי משומד עד דעביד במזיד והני מזיד דידהו כאונס הוי דמעשה אבותיהם בידיהם והו"ל כתינוק שנשבה בין הגוים וכו' ע"ש. הנה מפורש יוצא מדבריו דס"ל למרן הב"י דצדוקין דהיינו קראים, ועיין להגאון הרב שדי חמד ח"א במערכת ב' בכללים סל"ד או"ל מה שהעלה שהם הם הצדוקים כיון שמעשה אבותיהם בידהם הו"ל כתינוק שנשבה וכשרים לעדות כיון דלא עבדי במזיד וכמ"ש מרן בח"מ סי' ל"ד ס' ה' וכ"ד דרשע לא פסלתו התו' בעדות אלא במזיד. ומה"ט גופיה דהו"ל כתינוק שנשבה וכו' הוא דס"ל למר"ן ביו"ד קנ"ט הנז"ל שהבאתי דאסור ללוותן וללוות מהם ברבית כמו שיעו"ש. דפסק לה מרן הב"י שם מדברי הרמב"ם בפ"ק דחולין וכ"כ הרמב"ם בפ' ג' מה' מומרים הטועים דאלו בני התועים שהדיחום אבותיהם הרי הם כתינוקש נשבה בין הגוים שהוא אנוס וכו' ע"ש. וכ"כ מרן בש"ע או"ח סי' שכ"ה ס"א דצדוקי הוא כישראל ע"ש:
והגם שהמהרש"ך שם הק' על ס' מרן הב"י זאת וס"ל דהקראים שבזמנינו כיון דסו"ס עוברים הם על כמה עבירות לפי דת האמת ונטה לומר דאין להכשירם לעדות וכו' יעי"ש מה שהקשה דאטו תינוק שנשבה גופיה ואוחז כבר כדת הגוים היעלה על הדעת שנכשירנו לעדות ע"ש. ואנא עבדא בתר דלכיחנא עפרא דתחות רגלוי, נ"ל שנא ושנא דאפילו תימא דתינוק שנשבה ונטמע כבר בדת הגוים דפסול לעדות היינו משום דכבר יצא מכלל ישר' וגוי גמור הוא הגם דאנוס הוא בטמיעתו אבל הקראים דעדיין בחשבם מכלל ישראל עדה שלימה רק דנבדלים הם מאתנו אהני להו טעמא דאנוס להחשיבם כתינוק שנשבה בן הגוים ועדיין לא נטמע כ"כ בדתם, לענין דלהוו כאנוסים גמורים וכשרים לעדות כדעת מרן הב"י שכתבתי דבלא"ה אנן בדידן לא נפק"ל מידי בזה גם שהמהרש"ך יהיה חולק בזה מאחר דאתכא דמרן סמכינן וקבלנו הוראותיו:
ואולם מאי דק"ל לפי האמור לעיל דמר"ן בב"י דאה"ע ס"ס ד' פסקה לתשובת הר"ש דלפ"ז תקשי לן שהרי רבינו שמשון בתשו' הנז' ומבואר באורך במבי"ט הנז"ל כתב בתוך דבריו דאסור להחיותן וא"כ נ"מ לפי"ז דמותר ללוותן ברבית והרי מרן פסק הפך מזה ביו"ד סי' קנ"ט הנז"ל. ולבי אומר לתרץ לזה דמאי דפסק מרן לתשו' ר"ש לא לכולא מילתא פסקה כי אם לענין דקידושיהן קידושין מן התורה ועדותן כשירה לדידהו אבל לענין להחיותם הגם שר"ש ס"ל דאסור לא סל"ה למרן אלא אסור להלוותם ברבית, וראיה לזה ממה שלא הביא מרן בב"י את כל תשובת הר"ש בשלימותה כאשר היא כתובה בהמבי"מ שם ורק הביא קצתה כמעתק לעיל מזה מוכח כמ"ש:
ועוי"ל דכונת הר"ש שכתב שאסור להחיותן הוא רק דרך גוזמא בעלמא להגדיל המדורא דעדיף טפי לעשות להם כל מיני הרחקת שבעולם כדי שלא להכשל באותן הדברים שנוהגים הם בהם על דרך מ"ש מהרש"ך ח"ג שם דכ"ה ע"ד ד"ה וז"ל ועלינו לשבח וכו' סו"ד האריך הר' ר"ש לדבר בגנוהן ולהתרחק מהם שלא לעבור על לפני עור לא תתן או אפילו כשמתחתן בהם יכשל באותן הדברים שהם נכשלים בהם ולכן כתב שצריך להתרחק מהם מלבד טעם ממזרות ע"כ. ואף אנו נאמר כמ"ש דאסור להחיותן שכ' הר"ש היינו ליותר הרחקה קאמר ודרך גוזמא בעלמא וכאמור:
או נאמר דמ"ש ר"ש דאסור להחיותן לא לענין דמותר להלוותן ברבית אלא יש לפרשה כמ"ש הרדב"ז בתשו' שהובאה ברבי' בצלאל דפ"א ע"ב וז"ל ויש בכלל זה הלשון שני דברים אם בזמן שידינו תקיפה אסור לתת חיים להם כלומר להניחם חיים ואם אין ידינו תקיפה אסור לתת להם חיות כלומר שאם חולה אסור לרפאתו, ואם נפל לבור אסור להעלותו ולהצילו ע"ש, אבל להלוותו ברבית אסיר לן ומעתה א"ש דמר"ן הק' פסק כר"ש לכולה מילתא, וכמעט הדבר מפו' בדברי הר"ש שכן הוא כונתו בפי' דאסור להחיותם שפירושא לתת להם חיים וכמ"ש. וכ"ש שאסור לשחוט להם ואפי' בחול כדי להחיותן:
או יאמר והוא הנכון דמרן הק' מפרש להא דאמר רבינו שמשון בדבריו דאסור להחיותן פי' דאסור לפרנסם וכמ"ש הוא בעצמו שם בש"ע אה"ע סי' ד' וסי' ל"ד וז"ל אם לא טבל וכו' מחזירין לו אבידתו כישראל מחצה על מחצה מצוה להחיותו (פי' לפרנסו) כישראל ושם כתב מור"ם ויש אומרים דאפילו ברוב עכו"ם מפקחין עליו הגל בשבת ואין מצווין להחיותו (פי' לפרנסו) אלא ברב ישר' עכ"ל. ואם כן גם דברי רבינו שמשון דאמר דאסור להחיותן כן מפרשים להו מרן ומור"ם ז"ל. נמצינו למדין דדעת מרן היא דהקראים כישראל הם לכמה דינים וקידושיהן קידושין וכיון שגיטהן פסולים מטעם דמשנה ממטבע וכו' הרי א"כ אסורים משום ממזרות וכנ"ל:
ומדי עברי בענין זה ראה ראיתי בדברי עט"ר הרמ"ז בכנסיא שלו בב"י סי' ד' א' יו"ד בהגהות ב"י אות כ"א וכ"כ ר"ש בתשו' וכו' ותימא לי טובא דר"ש אסר ינם כיי"ן א"כ ותהי להיפך ואיך יאמר וכ"כ ר"ש. ועוד יש לי להבין מ"ש אחריו וכ"כ מהר"ש חכם הלוי בתשו' שהוא מן המתירים ואיך ימנה תשו' ר"ש האוסר את יינם בין המתירים:
ואנא מזרעא דרב קאתינא ומחייבנא לאפוכי בזכותיה אמינא ולא מסתפינן דזאת וכ"כ ר"ש צריכה להיות בסוף האות והר"ת שלה הוא ולא כן כתב ובזה שקטה האר"ש וכל אשר עליה:
ומעתה נחזור לדברי הרב הפוסק הנז' שהתיר בשופי את הקראית להתגייר ולהנשא לישראל כשר וטרם נשיב על כל דבריו כהלכה אחת שאלתי מאתו איך ולמה העלים עין קדשו ולא זכר מאומה מתשובת הפני משה ח"ג סי' א' אשר שם ימצא שכל דבריו דחאם בשני ידים ואין לו על מה לסמוך וז"ל נתתי את לבי על אודות אחד מבני מקרא וכו' וקבל עליו ד"ח וכו' אם מותר לישא שפחה וכו' ואין לו תקנה וכו' דלישא שפחא אינו יכול מפני שהוא ספק כשר וכו' ואין לו תקנה כ"א בגיורת וכו' ואפשר דלדעתם ספק ממזר דאפשר דכשר הוא תחלת יצירתו בעבירה וכו' ומה גם במקום מעלת יוחסין דמחמירי בהו משום מעלת יוחסין אפי' בס"ס דאף כשעיקר אינו אלא מדרבנן ואיכא נמי ס"ס וכו' ואף כשעיקר האיסור הוי מדרבנן וכו' והקראים הללו הם ס' כשירי' וכו' על כן ישפוט דהני קראים דל"ס ממזרים חשבינן להו אסורי' בשפחה. ואין להם תקנה כ"א בגיורת דכיון שכן אינם מטהרי' את זרעם ומי שלא ישפוט בדבריו כך איני יודע אם ימצא ידיו ורגליו בדברי הרמב"ם ז"ל ואף כי שמעתי אומרים דברים על דברי הרמב"ם ז"ל כאמור דאף להרמב"ם ספק ממזר מותר בשפחה שרי להו מרייהו כי הם דברים שלא שערם הרמב"ם ז"ל ומגלים פנים בתורתו שלא כהלכה וכו' והוכרחתי לכתוב כל זה לפי שראיתי להרדב"ז סימן קפ"ח שכתב שספק ממזרים מותרים בשפחה וכו' ע"ש ושוב הביא תשובת הרדב"ז שהובאה במהרש"ך סי' ט"ו שהכשיר את הקראים לבוא בקהל ולאו לממזרים חשיב להו ומנה הוכיח דס"ל להיפך דהקראים אסורים בשפחה כיון דכשרים הם לבוא בקהל ישראל, וכן הוכיח מתשובה אחרת להרדב"ז שהובאה גם כן במהרש"ך שם שכתב להתיר את הקראים ממ"ש הרמב"ם בתשו' שיש למול אותם דילמא נפיק מינייהו זרעא מעליא פי' שיהיו כשרים לבוא בקהל דאלת"ה שישא בת מינו אינו יכול דספיקן בספיקן אסורים ואם לא ישא כלל לא תוהו בראה, ועוד דמצווה על פו"ר אלא עכ"ל דנפיק מיניה זרעא מעליא שכתב הרב הוא שיהיו מותרים לבוא בקהל. ומזה מוכיח דדעת הרדב"ז ז"ל הוא שס' ממזר אסור בשפחה דאל"כ הרי יש לו תקנה לטהר את זרעו על ידי שפחה וגם יש לומר דמה שכ' הרמב"ם דילמא נפקא מיניה זרעא מעליא הוא כמו שכתב דמותרין בהיתר בתקנת השפחה ותו ליכא למילף מינה דכשרים הם הקראים לבוא בקהל אלא ודאי דס"ל להרדב"ז דגם ספק ממזר אסור בשפחה ועוד הוסיף להכריח כן מהראיה הבי שהביא הרדב"ז מחיבור הרמב"ם שפירש שראוי למושכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה וכו' אלא משמע דאית ליה להרדב"ז דאין לו תקנה לס' ממזר. אלא בגיור' ואם תשו' זו המודפסת במהרש"ך היא המאוחרת לתשו' נדפסת בספרו הנז' מכאן ראיה שחזר בו ממה שהתיר בתשובה הנז' שפחה לספק ממזר ואם תשו' הנז' המתרת היא המאוחרת נראה שחזר בו ממ"ש איסור בשפחה בהאיך תשו' וכיון שכן שהדבר ספק אצלינו מי מאוחרת מהם אין להביא ראיה ממנו להתיר שפחה לספק ממזר כיון שהוא פוסח על שתי הסעיפים ואנחנו לא נדע על מי מהם נסמוך וכ"ש שאחרי' חולקים עליו ותו דהרמב"ם אית ליה בפי' דשפחה אסורה לספק ממזר, וכנראה שהרדב"ז לא ראהו עכ"ד הפ"מ ז"ל. הנה הראת לדעת כי תשובת הרדב"ז שהכשיר את הקראים אשר עליה בנה יסודי הפס"ד הרב הפוסק הנז' ועשהו ראש המתירים כמו שתראה דבריו להלן אין ממנה שום סמך וראיה כלל כיון שדבריו הם סתרי אהדדי ודעתו ז"ל אינה מבוררת דמהתשובה שהביא לנו הפ"מ ז"ל סי' קפ"ח שהתיר בה ספק ממזר בשפחה למדנו גם כן דהקראים אסורים לבוא בקהל מדמתיר אותם בשפחה וכמו דדייק לה הפ"מ ז"ל לאידך גיסא דמדהתי' בשתי התשובות שהביא מהרש"ך לבוא בקהל מוכח דבשפחה אסורים כיון דכשרים הם לבוא בקהל ומינה כמי דייקי' כיון דשרי להו בשפחה לאו כישראל דמו ואסורים הם בקהל ועי' זרע אברהם יו"ד סימן ז"ך. ולפי"ז לענין היתר הקראים בקהל הו"ל דעת הרדב"ז מסופקת ואין מביאין ראיה מדבריו ז"ל בזה לסמוך עליהם כלל ועיקר וכמו שכתב הפ"מ וכל דברי הרב הפוסק הנז' המורכבים בעיקרן ע"ד הרדב"ז שעשהו ראש המתירים נפלו עד היסוד וכאמור:
אך אמנם בעיקר דברי הפ"מ ז"ל שהניח בפשיטות דדעת הרדב"ז מוטלת בספק ודבריו סתראי נינהו ואין לסמוך עליהם. אנכי הרואה שאחר המחי"ר יש להשיב על דבריו ולומר דאף אי יהבינן ליה כל דיליה דמהתשובה דסי' קפ"ח ילפינן דהקראים אסורים לבוא בקהל הרי לפנינו ג' תשובות אחרות שכ' הרדב"ז בהם להדיא שהקראים מותרים הם לבוא בקהל והם שתים המובאות במהרש"ך ז"ל ולו' נדפסה בחדשות ח"א סי' ע"ג ובח"ב סי' תשצ"ו, ועוד בישנות סי' רי"ט ע"ש. ונעתיק אותה לקמן. וא"כ הוו להו תלתא תשובות לגבי חדא ההיא דסי' קפ"ח וכגון דא הא ודאי דאמרי' סמי חדא מקמי תלת ודעת הרדב"ז היא כן להכשיר הקראים ומכ"ש דמאחר דההיא דסי' תשצ"ו היא אחרו' לפי מספר התשובות מינה אנו למדין בפשי' דדעת הרדב"ז היא להכשיר הקראים וספק ממזר אסור בשפחה ואף דיש לומר דהפ"מ לא ראה התשו' דסי' תשצ"ו או ס"ל להפ"מ שלא היתה מאוחרת ורק המדפיס או המסדר את תשו' הרדב"ז הוא שסידרה לאחרונה וכמ"ש לקמן בזה. מ"מ הרי שלשה תשובות להתיר הקראים לגבי חדא ועלייהו סמכינן דסמי חדא וכו' וכמ"ש. וכ"ז הוא רק לדבריו דהפ"מ עצמו אבל לקושטא דמילתא יש לדחות דברי הפ"מ מעיקרן דמאי דפשיט"ל דהקראים הם ס' ממזר ולהכי נדחק לישב תשובות הרדב"ז הוא נסתר מאליו כי לדעת הרדב"ז הקראים הם כשרים גמורים ואין בהם שום ספק וצד ממזרות כיון שעדיהם הם פסולים ואין בהם אישות כדמוכח להדיא מתשובותיו שהכשיר את הקראים וא"כ מ"ש בתשובה דסי' קפ"ח דס' ממזר מותר בשפחה הי"ד לספק ממזר בעלמא ולא שייך בקראים די"ז כו"ע כיון שהם כשירים כישר' ולית להו חשש ממזרות כלל. ובזה לא נשאר שום סתירה ולא ספק בדברי הרדב"ז שכתב הפ"מ לעולם דעתו ז"ל היא להכשיר את הקראים לבוא בקהל ואין בזה שום מיחוש.
והנה מדי דברי בתשובת הפ"מ ז"ל אכתוב אגב אורחין מה שנתעוררתי עוד בדבריו במה שהביא תשו' הרדב"ז סי' קפ"ח שס' ממזר מותר בשפחה והנה לפנינו אין דבר מזה כלל בתשו' הרדב"ז סי' קפ"ח ומצאת כי תדרשנו בחדשות ח"ב סי' תקצ"ח ושם לא התיר שפחה אלא לודאי ממזר לא לס' ממזר וה"ט ודאי מפני צד כשרות שבו, ועיין עוד להרב פחד יצחק אות ס' בדין ס' ממזר מותר בשפחה שציין גם כן להרדב"ז סי' קפ"ח שהתיר והוא תימא דלא איתא אלא בסי' תקצ"ח ושם לא התיר אלא ודאי ממזר כמ"ש. גם מה שציין שם לש"ע אה"ע ס"ד ס"ב ליתא מזה מאומה, והנראה מזה ברור כי הפ"מ והפחד יצחק ז"ל היה לפניהם תשובות הרדב"ז בסדר אחר משלפנינו והיה אצלם בסי' קפ"ח היתר ס' ממזר לשפחה בשינוי ממה דאיתא לקמן סי' תקצ"ח וכמו שראיתי להרב שדי חמד בכללי הפ"ו סי' ט"ו אות ל"א שכתב משם הרב חיד"א ז"ל וז"ל שוב מצאתי תנא דמסייען מר ניהו רבה מרן חיד"א ז"ל בשיו"ב סי' תקמ"ה שהביא מה שהקשה הרב שביתת יו"ט על הרב שכנה"ג שלא נסתייע מתשובת הרדב"ז ח"א וכתב ע"ז וז"ל. ואני בעוניי אומר דנודע ודאי דשו"ת הרדב"ז ח"ב שהיו ביד הרב כנה"ג היו בס' אחר הגם דכמה תשובות שהביא הרב מהרדב"ז ח"ב נמצאות בתשובה אלא שנדפסו בעיר וויניציאה מ"מ זמנין דלא משכחת איזה תשו' שציין הרב בח"ב שלו בתוך תשו' אלו ומרבית תשו' אלו אשר לא זכרם הכנה"ג והדבר פשוט דח"ב של הרדב"ז שהיה ביד הכנה"ג בכ"י היה בס' אחר והסי' שרומז הר' כנה"ג בח"ב יתנו עדיהם דאינם כסימני התשו' שבידינו איכו השתא וכוי עכ"ל. וכן נאמר על הפ"מ והפחד"י שהתשו' שלפנינו בח"ב סי' תקצ"ח היא היתה לפניהם סי' קפ"ח וכתוב בה מה שהביאו הנז' דספק ממזר נמי מותר בשפחה, ומזה נוכל להבין היטב מ"ש הפ"מ בדבריו הנ"ל ואם תשובה המודפסת במהרש"ך היא מאוחרת וכו' התשו' הנז' היא הנדפסה בחדשות ח"א סי' ע"ט ופשוט שהיא קודמת. וכפי האמור ניחא דתשובת הרדב"ז היו לפניו שלא כסדרן ולהכי נסתפק בה אם היא מאוחרת:
ועתה הבא נבא לשוב אל דברי הרב הפוסק דעל דבריו אנו קיימין ולא אוכל להתעלם מלהשיבו על כל פרט ופרט כפי אשר תשיג ידי ראשונה כתב וז"ל ועד אחרן עין רואה להגאון נו"ב אה"ע סי' ה' ו' שנשאל בזה והשיב בקיצור נמרץ דכיון דמורם ז"ל החליט הדין דאסור כס' ר"ש ז"ל אין בידינו להתיר ולא לאסור כיון שהקדמונים התירום לכתחי' יעו"ש. והנה הרואה בהנוב"י יראה שהאריך הרחיב והעלה דאם פירשה בגדולתה מן הקבוע אין הוא לא מן המתירים ולא מן האוסרים כיון שכמה קדמונים התירו לקבלם אף במקום קביעותם, ונ"ד היא היתה קבועה ונשאת שם ולא הועיל פרישותה. עו"כ וז"ל ה"ה שערי תשובה הביא את דברי הגאון באה"ע סימן ד' הנז' ראו הביא לנו תשו' הגאון נו"ב הנז' וציין עליו בתו"ד שהמתירים ה"ה הרדב"ז ז"ל וה' בשמים ראש ור' ברוך ז"ל שהם המתירים דלא כר"ש ז"ל וכו' ע"ש. ט"ס נפל בדבריו וצ"ל ה"ה פתחי תשובה ומה שכתב וציין עלה בתו"ד שהמתירים וכו' לדידי חזי לי שינוי הניכר בדבריו שהפ"ת לא מנה להרב בשמים ראש לחוד והרב ברוך לחוד כשנים אלא כתב ובתשו' בשמים ראש בתשו' מוה"ר ברוך שם וכו' ור"ל דמהר"ב הוא המתיר והובא בבשמים ראש גם לא סיים לה מר דברי הפ"ת שציין גם להיש"ש פרק עשרה יוחסין שהוא מהאוסרים ולייט עלה ואביאנה לקמן בס"ד.
ודרך אגב ניחזי אנן לעמוד בדברי ר' ברוך המתיר בתשו' בש"ר הנז' וגם בדברי הרב כסא דהרסנא שם שכתב וז"ל ואף מורם אלו ראה וידע תשו' ר' ברוך היה מטה כלפי חסד להתיר וכו' והבי"ד הרב הפוסק הנז' ולא ידעתי למה לא כתב כן כ"א על מורם ז"ל ולא גם על מרן ז"ל האוסר גם כן כדהוכחנו לעיל, ואולם לדידי אחר המחי"ר גם מורם אלו ראה וידע תשו' ר' ברוך הנז' לא היה מטה כ"ח להתיר ואדרבא נדחה קרי לה כי דעת ר' ברוך הנז' היא דעת מהר"ש הלוי חקאן ז"ל שהביא הרדב"ז בחדשות ח"ב סי' תשצ"ו הנ"ל ודחאה וקיים דברי הר"ש שאסר אותם ע"ש. וגם לפי קע"ד אם יראה ויתן שומע לי יש מה להשיב הרבה ע"ד ר' ברוך עצמו הנז' שכתב וז"ל ואין דבר אחר ידוע שאירע בניהם הנאסר על דעת התלמוד ואם באנו לחוש וכו' יעו"ש. ובעיני יפלא הפלא ופלא על דברים כאלה יוצאים מפי קדשו כי האנשים הרשעים האלה אשר לא ישמעו לקול מורים וכופרים בתורה שבע"פ ובקבלה ואינם מאמנים כי אם בפשטי המקראות כהויתן דנפיק מיניה חורבא בעיקרי יסודי התורה ומצותיה ומחללי שבתות ומועדי ה' וכיוצא כאלה רבות וכל מעשיהם היפך קבלתנו הנאמנה וגיטן אינו גט ואיכא בהו חשש ממזרות כמ"ש ה"ש בתשו' וגם עוברים על לאו דלא תסור וכו' ואינם חוששים לקידושי כסף והגט העיקר אצלם הוא השלוח מהבית כפשטה דקרא ומזה יש כמה וכמה חשש ונדנוד ממזרות לאין חקר. ומ"ש עוד בתשובת ר"ב הנז' כל שלא טעה בדבר שהצדוקים מודים בו לפרש דבריו שאין מעכבים עליהם שמא ישאו את בנות ישראל. ומ"ש רבינו הרדב"ז להביא ראיה ממעשה שהיה בסוף מחזור רס"ו שהעיד עליו בעל כפתור ופרח. לדידי חזי לי שגם בזה מובן לומר שאין כונתם להתירם לבוא בקהל כ"א להתירם להתגייר והתירם יהיה ע"י גיורת וכמו שכן מדויק בספר כפתור ופרח בפ' ה' שכתב וז"ל וכמעשה שאירע סוף מחזור רס"ו מקהל גדול מהם שהתיהדו ביום אחד במצרים על יד הנגיד רבינו אברהם שהוא בנו של הרמב"ם והא ודאי שעשה כהוראת אביו שאין להם תקנה אלא בגיורת ודקדוק הלשון מוכח כן שלא כתב להתירם לבוא בקהל ומדברי הרב כפתור ופרח נראה שיש להחמיר גם בזה. וכמ"ש בסו"ד והמחמיר תע"ב. ועיין עוד להלן מה שנכתוב ע"ד הרב הפוסק שסמך על דעת הרדב"ז ז"ל. עוד כתב הרב הפוסק וז"ל אמנם שאר הפוסקים כולם כאחד הבינו בפשטות בדברי ר"ש ז"ל הנז' דמיירי שנתקדשו לבעליהן בעדים שלהם וכו'. והנה אמת דהכי דיקי' דברי ר"ש ז"ל וכו', אמנם הרדב"ז ז"ל שפיר קודמיה לאוקמתה תשובת ר"ש ז"ל דמיירי בעידי ישראל וכו' וכתב עוד הרדב"ז שם דגם הרב מהר"י בי רב התיר אותם לבוא בקהל אחר שיתגיירו גם הרמב"ם ז"ל בתשו' מוכח מדבריו בהדיא להתירם יע"ש. עוד הביא לנו הרדב"ז ז"ל שם מעשה נורא שהביא הרב כפתור ופרח ז"ל שבזמן רבי אברהם הנגיד במצרים יע"א הותרו ע"י וע"י ב"ד וכל רבני מצרים שבזמנו קהל קראים ונתגיירו ולא חששו לספק ממזרות וכו'. נמצינו למדין כי רבו המתירים וכו' ה"ה הרמב"ם ורבני מצרים הקדמונים ומהר"י בי רב והרב בשמים ראש והרב מהר"ר ברוך וגם הרב תפארת ישראל בחלק אה"ע סי"י כולם כאחד הסכימו להלכה ולמעשה להתירם לבוא בקהל ה' כנז"ל וכו' יעש"ב.
והנה נשיב על דבריו ראשון ראשון ואז יראה המעיין כי ידידינו ה"ה הוליך את הקורא התמים שולל לחשוב כי באמת כל הרבנים הללו ז"ל שמנה אחד לאחד כולם פה אחד עונים ואומרים להתיר הקראים להלכה ולמעשה אף כי לא כן האמת ולא היא כאשר נבאר ואדרבא לאידך גיסא רבו האוסרים על המתירים וכמ"ש לקמן. מ"ש שהרמב"ם הוא בכלל המתירים. הנה מלבד מ"ש לעיל בסמוך על תשובת הרמב"ם הנז' שנסתייע ממנה הרדב"ז עוד בה מדוע לא שלטה עין קדשו של ה"ה בדברי מהר"ש גאוויזון ז"ל שבמהרש"ך וזכר אותו בתחילת דבריו ששם חשב את הרמב"ם בכלל האוסרים ופי' דבריו ע"ש. וע"ע להרב בנימין זאב סימן ת"ו בתשו' לר"א ירושלמי שכ' לתרץ הקושיא דאיכא בענין הקראים דהרמב"ם סותר עצמו מפירוש המשניות למ"ש בספר היד החזקה וז"ל ומעתה אין לסמוך עמ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות משום דודאי בקטנותו היה והדר בו בזקנותו וזהו כפתור ופרח ומינה לא תזוז ע"כ. ולא יהיה אלא ספק בדעת הרמב"ם א"כ היה מהראוי שלא למנותו לא בין האוסרים ולא בין המתירים. גם רבני מצרים הקדמונים ומהר"י בי רב שמנאם בין המתירים כבר הרב מהר"ש גאוויזון ז"ל הנז' דחה להם דהם איירי במשפחת רבנים שנעשו קראים וחזרו לדת הרבנים דליכא בהו שום חשש ממזרות. וכתבנו להוכיח לקמן דלהכי כתב גם הרדב"ז ז"ל גופה אם יסכימו עמי חברי וכו' ודיקנא לה מדברי הרדב"ז שכתב בלשונו אם יסכימו וכו'. ומה שמנה עוד הרב בשמים ראש ומהר"ר ברוך כבר כתבתי דהרב בשמים ראש לא גילה דעתו בזה ורק הביא תשובת ר' ברוך המתיר. ודברי הרא"ה שאמר בפירוש דאפילו כי הוב"ן וכו' ע"ש. ותשובת רבי ברוך עצמו נדחה קרי לה כאשר הוכחנו לעיל. וע"ע להרב כסא דהרסנא שם שכתב על הרדב"ז וז"ל אמנם הוא אתי עלה מטעם אחר שהפקיר קידושיהן לגמרי ואין זה נוח לי לדון תחילה להחמיר וסופו להקל להפקיר נשותיהן של אלו וכבר השבנו על האמור בתשובתו בכמה עניינים עכ"ל. והרב הפוסק שיתף במח"כ את דעת שניהם הרדב"ז ור' ברוך מן המתירים הגם דנפיק מיניה חורבא בזה דלדעת הרדב"ז הם מותרי' ונשותיהם גם כן מופקרים משום דס"ל דפסולי עדות נינהו ואין קידושיהן קידושין אבל לדעת רבי ברוך הנז' קידושיהן קידושין כדעת הר"ש ז"ל רק דהוסיף לומר דגם גיטן הוי גט וא"כ לפי"ז אף אי נימא דר"ש איירי רק בעידי ישראל וכמ"ש הרדב"ז עכ"ז אין שייך לו' שיחלוט לפסוק כהרדב"ז ולהפקיר נשותיהן הנשואים להם כיון דלא התירם רק לבוא בקהל ואסר את נשותיהן כמ"ש וא"כ בנ"ד שהאשה הזאת היתה נשואה לאיש קראי וה"ה בא להתירה מפני שקידושיהן אינן קידושין וכהרדב"ז לא היה לו לכלול רבי ברוך בין המתירים אחר דלדידיה כגון דא ודאי אסירא. וגם התפארת ישראל בח"ב אה"ע שהביא בכלל המתירים. אחר המחי"ר כנר' כ' זה רק מפי השמועה, ובעינ"ק לא ראה את הספר והראיה לזה גם כן שכתב בחלק אה"ע סי' וכו' והניח מקום חלק בין המלות סי' וכו' לפי שלא היה לנגד עיניו לראות מספר הסימן וגם התפארת ישראל לא ס' שו"ת הוא רק על המשניות וכנודע ועיין שם בסוף ס' נשים שכ' היתר זה להתחתן עם הקראים משם הרב מר אביו ז"ל מטעם דבני נדה לא הוי ממזר וכו' וקידושיהן בפסולי עדות. והוא ז"ל מר בריה פקפק בהיתר זה משום דהרי הראשונים קידושיהן בעודם ישראל וכו' ע"ש בדבריו וא"כ נשאר ההיתר תלוי בספק ואין מהרב תפ"י סמך וסעד לדבריו להתיר כמו שעשה ה"ה לסתום הדברים. ומעתה הנה הראת לדעת כי כל המתירים שמנה ה"ה אחד לאחד כולם לקושטא דמילתא אין מהם שום ראיה וכאמור ואדרבא מצאנו רוב הפוסקים מסכימים והולכים לאסור את הקראים כאשר תראה במהרש"ך ח"ג סימן ט"ו בתשובה מהר"ש גאוויזון שכתב דכל הפוסקים שהכשירום לעדות ס"ל נמי דחיישינן ליהו לממזרות מטעם דקידושיהן קידושין ואין גיטן גט וכמה"ר שמואל הלוי וכמה"ר ישעיה מסגיש והר"י מטראני והרא"ם והר"ש והתוספות והרי"ף והרא"ש. והרמב"ם וכן הראב"ד והרמ"ה וכו' וגדולה מזו כתב מהרי"ק סי' פ"ו בשם רש"י דאנוס שקידש בפני אנוסים וחזרו בתשובה קידושיו קידושין להצריכה גט שאעפ"י שחטא ישראל הוא עד שמא הרהרו בתשובה בלבם והו"ל צדיקים וכו' וכ"פ הריב"ש וכו' עש"ב שגם הוא מהר"ש גאוויזון ז"ל בעצמו הסכים לזה לאסור הקראים ואף המהרש"ך שם אם כי נטה לדעתו להתיר לא מלאו לבו להצטרף אלא להאוסרים ע"ש בסוף התשובה. וגם הרב נו"ב שהביא ה"ה נמנע מלהתיר כמש"ל וכן המבי"ט ז"ל בסימן ל"ז אסרם. גם הר"א הלוי המובא בתשובת בשמים ראש הביא ה"ה אף כי דעתו נטה להתיר אמר בפירוש דאפילו הוי כיהושוע ן' נון לא יהיבנא ליה ברתא וגם רבי ברוך ברזילי הוב"ד בספר נתיבות משפט הביאו הבני חיי בסוף שי"ן לגיטין די"א ע"ד שעשה תיקון לקראים לטהרם לבוא בקהל ע"י שפחה מכלל דס"ל דבלא"ה אסורים. וע"ע בתשובת הרא"ם בח"א סי' נ"ח שכתב משם ה' זכריה אשכנזי שאסרם לבוא בקהל וכן ברב אחד קדוש שהליץ בעד המורה שהוא ח"א מהשגותיו שהשיג עליו כמהר"ש הלוי שהוב"ד במהרש"ך שם וכן היש"ש בקידושין פ"ד כתב ואני שמעתי שחכם אחד מא"י רצה להתיר את הקראים ונתקצרה לו השעה והלך לעולמו ולא נשא פנים לתורה ברוך המקום עכ"ל. והביא דבריו הרב ישועות יעקב אה"ע סי' ד' והסכים גם הוא לאסור אף שצדד מתחילה להתיר ע"ש. גם הפ"מ ז"ל הנז' לעיל בדברינו הוא מכת האוסרים שהוא אסר הגט שחרור ולטהר זרעם אי אפשר וכו' וחתמו עמו עוד תרי רבנים וה"ט לפי דבריו מפני שיש בהם חשש ממזרות ואסורים לבוא בקהל. ולך נא ראה להרב זרע אברהם ביו"ד סי' כ"ו דקי"ד ע"ד וז"ל איברא וכו' עד כי תנאי זה שפיר ונאה פטיר ועטיר מכל ערעורי וכו' יעש"ב. וע"ע להרב זקן אהרן סימן ע"א שהסכים לאוסרם ולהרחיק חתנות מהם. ועיין להרב כרם שלמה אשכנזי בא"ה סי' ד' הנה לזה שכ' הקראי' אסור להתחתן בהם שהם ספק ממזרים. והביא שם להגאון מורמ"ס בפתיחה לה' יסודי התורה שהביא לפ' בנות כותים דל"ב ע"ב הצדוקים וקראים הסרים מדברי התורה ראוי להרחיק מיינם משום בנותיהם וכו' וגריעי מנכרים וכו' דמינות משכא. ואולם כיון דבקבלת חברות סגי להכת וכו' ובזה עדיפי בנות צדוקים לכאורה ומ"מ טוב לפני ה' להמלט מהם ומהמונם לא תקרב אל פתח ביתה וכל באיה לא ישובון וכו' עכ"ל וע"ש מה שהקשה עליו דל"מ קבלת ד"ח אלא בע"ה שהוא ישראל גמור וישנו בתורה ובמצות אבל בקראים לדעת הפוסקים שהם כעכו"ם דודאי ל"מ קד"ח ע"כ. ואני בער ולא אדע מנ"ל הא דלא נאמר קד"ח רק בע"ה דהרי מצינו בכ"מ בחשוד על הדבר ובטבח שיצאה טריפה מתח"י כולהו בקד"ח חוזרים לכשרותם ופשוט הדבר שהטבח אי אפשר להיות ע"ה והגאון מהרמ"ס הנז' אפשר דס"ל דהקראים דינם כישראל רשעים וכמ"ש רבינו ברוך בר שמואל שבתשובת בשמים ראש להתירן בקידושיהן ויינם ופיתם ועוד ואפילו לר"ש דפליג וס"ל דגיטן אינו גט ויינם יי"נ ופיתם פת עכו"ם אינו אוסר אלא משום ממזרות והיינו משום דחשיב לקידושיהן קידושין וא"כ משום הכי למה לא שייך בהו קד"ח לענין פיתם ויינם ועיין הרדב"ז בחדשות ח"ב סימן תשצ"ו הנ"ל מ"ש בזה באריכות. ועיין עוד להרב יד אהרן חאה"ע סימן ד' אות כ"ד בהגב"י שכתב שתשובת מהר"ש גאוויזון הנ"ל מצויה היא אללו בכ"י ושם כתב אחר שכתבתי פסק זה ראיתי תשובת הרב משה מטראני וכו' וכן מצאתי להרב יוסף טיטאסק ז"ל בכתב שלוח אל הרב כמוהר"ר שם טוב אל פ'ראנג ז"ל ושו"ש שמחה גדולה וכו' ע"ש.
ואוסיפה לך עוד על האוסרים אותם מ"ש להרב שדה חמד חלק י"א בפאת השדה כללים מערכת ב' סי' ל"ד אות יו"ד בפסקת בנקודות הכסף מספר בנין ציון החדשות בסוף סי' כ"ג דמה שהחמיר רבינו שמשון בקראים דיינם יי"נ אינו מפני חילול המועדות שדומה לשבת בלבד אלא מפני שכופר גם בעיקרי הדת שמלין ולא פורעים ואין להם דיני גיטין וקידושין שעל ידי זה בניהם ממזרים וכתב שם לפרש דבריו וז"ל (אמר המהלבה"ד נראה פי' מאחר שבניהם ובנותיהם ממזרים הרי הם אסורים בחיתוך ואסור יינם משום בנותיהם:
גם שם בפסקת הגאון ח"ס וז"ל ועיין בפ' בנות כותים דל"ג ע"ב בנות צדוקים וכו' כנראה מזה דצדוקים והקראים הסרים מדרכי תורתינו ראויים להרחיק משתיית יינם משום בנותיהם ולבסוף אתא לאימשוכי להסיר מדרכי ה' וגרוע מעכו"ם דמינות משכא ועיין מ"ש ר' טרפון בפ' כל כתבי דקט"ו ע"א עד ומכ"מ טוב לפני ה' להמלט מהם ומהמונם לא תקרב אל פתח ביתה וכל באיה לא ישובון עכ"ל הרי דאוסר השתיה עם הקראים משום בנותיהם דכל שאינו בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ איכא משום הסרה עכ"ל ואפילו הרב כפתור ופרח שהביא המעשה שהתירום להתגייר כתב והמחמיר תע"ב שהוא מברך את המחמיר בהם וכמש"ל:
גם לך נא ראה מ"ש הברכ"י באה"ע סימן ד' אות ט"ז בסוף וז"ל ויש בידי תשובת מוהר"ש הלוי הזקן כ"י ותשובת חתנו מהר"א ששון כ"י שהסכימו עם מהר"ש גאוויזון ועיין מקראי קדש דף ע' עכ"ל:
היוצא מכל האמור דרבו האוסרים על המתירים וכמ"ש ודלא כמ"ש הרב הפוסק שרבו המתירים על האוסרים דלא כן הוא וכאשר כתבנו ולעילא מן כל שמרן הקדוש דהוא השליט על הארץ ואתכא דידיה סמכינן הוא מכת האוסרים כמו שביארנו למעלה ראש. וכן מורם ז"ל בהגה שהביא ה"ה בתחלת דבריו אסר כתשובת הר"ש ואם כן מי יערב אל לבו להתירם ואין זה כי אם מן המתמיהים. ועיין להגאון שאלת יעב"ץ ח"ב סי' שנכנס בתגר זה להתיר הקראים וכמעט שנטה דעתו להתיר רק שפקפק מכח דעת איזה פוסקים האוסרים ע"ש. ואחהמ"ר לוא ראה כל דברי הראשונים והאחרונים שבאו דבריהם אצלינו לא היה מרהיב עוז לגשת לכוחא דהיתרא וכל מעיין יראה ברור שרק דברי פוס' אחדים ראו עיניו ולא הביט בכל דברי האוסרים הנ"ל.
ומ"ש עוד ה"ה וז"ל אך אמנם כר' מדברי מרן שבב"י הנז"ל שדעתו לאסור כסברת ר"ש ז"ל מדסייעו וכו' וכן דעת מורם ז"ל הנז"ל והגם וכו' והנה לכאורה נראה דאנן בדידן שקבלנו הוראת מרן וכו' אין בידינו להתירם וכו' ועם שיש לצדד ולומר דאפשר דס"ל למרן ז"ל כהרדב"ז ז"ל דאוקי לתשובת ר"ש ז"ל דמיירי בעידי ישראל דוקא אבל אם היו קידו' בעדים שלהם היה מתירם בשופי גמור לבוא בקהל ה' וכו' אכן כיון דמספק"ל בדעת מרן אי ס"ל כהרדב"ז וכו' א"כ אין כח בידינו להתירם בשופי כנז"ל ע"כ. הנה מה שרצה לצדד בדעת מרן שס"ל כהרדב"ז וכו' אי אפשר הוא אחרי שכבר הוכחתי לעיל במישור מכמה דוכתי דדעת מרן הוא שהקראים יש להם דין ישראל לענין רבית ועדות וביטול רשות בעירוב וכו' וכמש"ל אבל הרדב"ז ס"ל בחדשות ח"א סימן י"ב שהקראים מותר ללוות אותם ברבית דלא הוי אחיך ע"ש. וא"כ מרן ז"ל אזיל לשיטתיה במה דפסק כר"ש ואיירי ודאי אפילו בקידש בעידיהן כיון שהם כשרים והרדב"ז אזיל גם הוא לשיטתו דעידהן פסולים כיון שאין להם דין ישראל ומותר ללוותם ברבית ומעתה נסתר כל חיליה דה"ה שרצה להעמיס בדעת מרן את דברי הרדב"ז ז"ל אליבא דהר"ש עד שמזה יצא לדון בספקות דרבנן לקולא וספיקי ספיקות במונח הנז' שהניח דיש צד היתר שם לדעת מרן אם נאמר שהוא כהרדב"ז דנפל פיתא בבירא ואין יסוד ומקום לדבריו אלו ועמ"ש עוד בזה לקמן ע"ד ה"ה שכתב לצדד כן גם לדעת מורם:
עו"כ וז"ל ולולי דעת מרן ז"ל בקבלתינו הוראותיו היינו יכולים להתירה לבוא בקהל ה' בשופי גמור מטעם כיון דאסור ספק ממזר אינו אלא מדרבנן דוקא א"כ הו"ל ספיקא דרבנן דקיי"ל כל סד"ר לקולא כידוע ע"כ. והדבר פלא מדוע אם כן לא התירוה הרב נו"ב ומהרש"ך והרא"ה בתשו' בש"ר הנז' דשלשתם לא החליטו לאסור מדינא ואדרבא דעתם היא להתירו כהרדב"ז וסייעתיה ואפי"ה נמנעו מלהתירם לחוש לדעת האוסרים ואם איתא דשייך בזה לומר דסד"ר לקולא למה לא עשו מעשה להתירם בשופי גמור מטעם כמ"ש ה"ה ואדרבא הם חששו לאסור למעשה הגם שלדעתם מותר מדינא. ומעו' לא מצינו שיהיה ספיקא דרבנן דקי"ל ביה לקולא נמנעים בו מלהתיר, ודי בזה כמעט להוכיח דלא כה"ה שמיהר להחליט ולו' דמטעם ספיקא דרבנן לקולא יש להתירם בשופי לולי דעת מרן דהא ודאי גם שלשה הרבנים הנז' דאין להם עיכוב מצד דעת מרן ידעו באמת דטע"ז טעם לגנאי הוא, היינו משום דכיון דהפוסקים בעצמם נחלקים בזה אם יש לאוסרם להקראים אם לא כיצד אנו נתירם מכח סד"ר. א"נ י"ל דמשום מעלה עשו ביוחסין לא רצו הרבנים הנ' להתיר מטעם זה דספיקא דרבנן לקולא, וכמ"ש בתשו' בנימין זאב סי' ת"ז דף תקכ"ח ע"ב והפ"מ סי' א' דף א' עש"ב:
ועוד דברי ה"ה הנז' לא יכולתי להולמם דהרי דקי"ל בעלמא כל ספיקא דרבנן לקולא היינו כשהספק עצמו הוא במילתא דעיקרו מדרבנן ונפל בה ספק ע"ז אמרינן סד"ר לקולא אבל הכא בנ"ד שעל הספק עצמו איירי רבנן ועשאוהו כודאי לא שייך לו' ביה סד"ר הוא ולקולא וכמו שנרגש ה"ה עצמו בענין ס"ס בעמוד ג' וז"ל וא"ל דכיון דחכמים ז"ל אסרוהו לספק ממזר א"כ עשאוהו כודאי ממזר ואין כאן עוד מקום לעשותו ספק ולצרפו עם ספק אחר וכו' ע"ש. ועיין לקמן בהמשך דברינו שכל דחיותיו לזה נופלים הם מאליהם וקושטא קאי דהכי הוא באמת דהרי כל הפוסקים פירשו כן דמדאורייתא ספק ממזר מותר הוא לבוא בקהל ה' וחכמים הוא שאסרוהו ועשאוהו כודאי ובכללם מרן ז"ל באה"ע סכ"ד וז"ל ממזר נושא ממזרת וכו' וכתב בב"י שם הא ספק יבוא אלא חכמים עשו מעלה ביוחסין ואסרוהו ובסכ"ה כתב יבמה וכו' ואסור בממזרת ואסור בבת ישראל, ואדרבא חמור מממזר ודאי שאסור בממזרת שהודאי מותר בו ולדידן דברי מרן ז"ל עטרה וכתר לראשינו וכיצד יוכל האדם הנלבב לומר ע"ד מרן דאין לומר כן וכו' ואין זה כי אם שנעלם ממנו דברי מרן הנז' ולפי"ז א"א לומר בזה דין סד"ר לקולא אף לולי דעת מרן שכתב לאסור וכמ"ש:
ובלא זה גם כן יש מה להשיב על דברי הרב הפוסק הנז' בזה דבנד"ד שרוב הפוסקים הם אזלי לחומרא לאסור את הקראים וכמו שכתבתי לעיל לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא וכמ"ש הרב לחם יהודה ושער אפרים בקונטריס הספיקות מחודשים אות ז' וז"ל הא דמקרי פלוגתא דרבוותא ספק דרבנן היינו כשהם שוים וכו' אבל היכא דרבו האוסרים וכיו"ב מיקרי ודאי איסור ולא ספק וכו' ע"ש. ועוד עיין לקמן דברי מהרשד"ם שהבאתי לענין ס"ס שכתבו גם כן הכי בדין ס"ס דלא מיקרי ספק כגון דא, הכא כמי בנידון דידן ל"ש ביה למימר ספיקא דרבנן ולקולא:
עוד כתב ה"ה וז"ל והגם דהרדב"ז ז"ל שם בתשו' הנז' כתב בפי' שאם יסכימו עמו חביריו היה מתירם לבוא בקהל נמצא שלא החליט להתיר בפשי' אלא בהסכמת חביריו הא ודאי פירכא היא דאין זה אלא דרך ענוה כנהוג ברוב הפוסקים וכו' ובפרט דהרדב"ז גופיה כתב שם שכן דעת מהר"י בי רב והרמב"ם ורבני מצרים וכו' אם כן למה הוא צריך להסכמת חביריו כנז"ל הא ודאי אין לחוש מזה כלל כיון דאינו אלא דרך ענוה והלא בדעת קצת חכמים שבזמן מהרש"ג ומהרש"ך ז"ל שפקפקו בזה שלא החליט להתיר בפי' ותלה הדבר בהסכמת חביריו כנז"ל הא ודאי ליתא ואינו אלא דרך ענוה וכאמור וכן מוכח מד' כל הפוסקים הבאים אחר דברי הרדב"ז שכתבו בפי' שהרדב"ז ראש המתירים הוא ולא חששו למש"כ אם יסכימו חבירי וכו' משום דפשיט"ל דאין זה אלא דרך ענוה כנז"ל והדברים פשוטים עכ"ל והנה גם לדבר הזה יסלח האדון שהחלטה זו שהסכים עליה דברי הרדב"ז שכתב אם יסכימו וכו' הם נאמרו רק בדרך ענוה בעלמא לא מסייעא היא ואדרבא נראה הדבר פשוט כל בתר איפכא דהא תינח הראשונה אבל הב' דהיא אחר דאתא ואייתי בידיה דברי הראשונים מהר"י בי רב וכו' המתירים וכתב עוד שכמהר"ש הלוי היה מתיר והפריז על המדה ושוב ראה גם תשו' הרמב"ם דפשוט היה לו שמותרים לבוא בקהל אפילו בהיותם קראים אם כן מה זו ענוה יתירה לבקש הסכמת חביריו מורי הוראה שבדורו, והלא הקדמונים הנז' שכבר היו הורו להתיר להלכה ולמעשה אם לא שנאמר שכתב כן לקושטא דמילתא ולא מצד ענוה כמ"ש ה"ה והיינו טעמא מפני שחשש למה שדחה מהר"ש גאוויזון הוב"ד בתשו' מהרש"ך הנז"ל להא דמהר"י בי רב וכו' שהם איירי בנדונם במשפחת הרבנים שנעשו קראים ורצו לחזור אח"כ לדת הרבנים דבזה ליכא שום צד ממזרות ולהכי התירום בפומבי או מטעמא אחרינא שלא התירום אלא להתגייר ולא לבוא בקהל וכמש"ל. וכדייק זה מדברי הרדב"ז שכתב הלכך אם יסכימו עמי וכו' דתיבת הלכך אך למותר יחשב הו"ל למימר ואם יסכימו עמי חבירי ע"ש. אלא דבא לומר דגם מהמעשה הנז' אין הוכחה מהטעמים שאמרנו לבוא בקהל לכן הוכרח לבקש הסכמת חביריו ולא למדת ענוה כמ"ש ה"ה. ולכן הוצרך הרדב"ז ז"ל לבקש סעד בהסכמת חביריו בנ"ד שבא להתיר הקראים מעיקרן שרוצים להכנס בדת הרבנים וכשלא מצא מי שיסכים עמו ואדרבא מצאנו שרבני דורו הרא"ם ח"א סי' נ"ח והמבי"ט ח"א סימן ל"ח פסקו להיפך ואסרום גם הוא אזיל ומודה שלא יעשה מעשה להתירם כיון דלא הסכימו עמו תרי מרבנן דפקיע שמייהו ועיין עוד בתשו' כי באה להרדב"ז ז"ל עצמו בישנות סי' רי"ט על פתגם דנא ונעלמה מה"ה ושם כתוב מבואר יוצא מדבריו שמ"ש בתשו' הנז' שהביא ה"ה בחדשות ח"א סי' ע"ג אם יסכימו וכו' היא לא לשם ענוה בעלמא אך לדינא וז"ל שם בתוך התשו' עוד יש טעם כללי לכלל הקראים שהם ישראל וקידושיהן קידושין ואין גיטן כתקנת חז"ל וכולם פסולי עדות הם מדאורייתא ומפני שיש בחקירה זו סכנה גדולה שהרי כמה משפחות מהם באו לכלל הקהל ולא רציתי להאריך בזה ומוטב שיהיו שוגגין וכו' ומ"מ מודה אני שאם הם מסכימים כולם לבוא לדת חברות ולקבל עליהם קבלת חז"ל להיות כמונו היתי מתירים לבוא בקהל עם הסכמת החכמים הי"ו והטעם כי כל קידושיהן הם בעדים מהם שהם פסולי עדות וכמו שכונסה כך פוטרה ואין לחוש אלא לדור ראשון שהיו קידושיהן בעדים כשירים ושמא נתגרשה אחת מאותו הדור אחר שפקרו בעדים שלהם פסולים והלכה ונשאת באותו הגט שנמצאו הבנים ממזרים ולא הייתי חושש לחששא זאת כדי להסיר שם האומה הזאת מפני שהיא חששא רחוקה כי שמא אותם שנמשכו אחר צדוק ובייתוס לא היו נשואים נשים ואם ת"ל וכו' ואמת"ל וכו' כללא דמילתא דכיון דאין האיסור מבורר אם היו כולם מסכימים לשוב אלינו ולקבל דברי חברות הוה ממטינן שיבא מכשורא בכלל חבירי להתירם לבוא בקהל וכו' ע"ש. הנה הראת לדעת שבפרושא איתמר בדבריו שצריך לו הסכמת החכמים הי"ו וכן בסו"ד והוה ממטינא ש"מ בכלל חבירי להתירם וכו' מפני שיש חששות וחקירה זו מסוכנה וכו' וכן בהסכמת חביריו לא הרהיב עז ז"ל להתיר עד שיבואו כולם מסכימים לקבל דב"ח כמ"ש. ומכ"ש בהיכא שבא איזה יחיד או משפחה מהם לבד שאין הדבר כדאי להטפל בהם ולהכנס בחקירה שיש בה סכנה שצריך ולא אפשר להתיר בלתי הסכמת מורי ההוראה שבדור וא"כ ההיא תשו' דסי' ע"ג דאיירי בנד"ז של יחיד או משפחה לבד, הא ודאי שמה שכתב אם יסכימו עמי חבירי הוא לדינא ולא לענוה בלבד כמ"ש ה"ה. ולעולם היכא שלא מצא מי שיסכים עמו אינו מתיר לעשות מעשה בשו"א וכמ"ש. ואך זאת ראיתי שבתשובתו ז"ל ל"ו נדפסה בחדשות ח"ב סי' תשצ"ו נראין דבריו להדיא שדעתו להכשירם בהחלט אף נגד החולקים עליו כיעו"ש ואין ספק שהתשו' זאת היא מאוחרת להתשו' דח"א סי' ע"ג הנז' ולפי"ז מוכחא דעתיה דמסכים הולך בסוף להתיר בהחלט גם בלי הסכמת חביריו. אכן גם על זה יד הדוחה נטוייה לומר דהמסדר את תשובות הרידב"ז הוא שסידר התשובה דסי' תשצ"ו הנז' בחלק השני ותשו' סי' ע"ג בח"א כפי מה שבאו לידו קמא קמא ועי' לעיל מ"ש בזה. אבל הרדב"ז בעצמו נשאל והשיב לראשונה הא דסי' תשצ"ו לפי סברת דעתו ז"ל המסכמת להיתר ואחר זה נשאל והשיב ההיא דסי' ע"ג שבה ידע כי רבו האוסרים על המתירים מכמה טעמי וחששות רבות ולכן בה כתב אם יסכימו וכו' ובלא"ה אף אי נימא דסי' תשצ"ו היא אחרונה כיון דמצינו בשתי תשובותיו הנז' סי' ע"ג וסימן רי"ט הנז' שבקש הסכמת החכמים הא ודאי אמרינן על זה סמי חדא מקמי תרי ולא חשבינן להרדב"ז בראש המתירים בהחלט כמ"ש ה"ה. ומה שהביא ראיה ה"ה מדברי הפוסקים שכתבו שהרדב"ז הוא ראש המתירים וכו' אי מהא לא אירייא דאפשר כוונתם היא שהוא הראשון שחתר להתיר ובקש אופנים למצוא להם היתר ולא שהתיר לגמרי:
ומ"ש עוד ה"ה להתיר מכח ס"ס ולצאת בזה אף ידי חובת מרן ז"ל וז"ל אמנם אשכחנא לן פתריה לצאת ידי חובת דעת מרן ז"ל משום דאיכא בנ"ד תרי ספיקי חדא דעיקר איסור ס' ממזר אינו אלא מדרבנן ואינו אלא משום ספיקא דמה"ת שרי וכמ"ש רז"ל ממזר ודאי הוא דלא יבוא הא ס' ממזר יבוא ורבנן אסרוהו ובפי' אמרו דמספק אסרוהו וא"כ הו"ל חדא ספיקא ותו איכא ספיקא אחרינא שמא הלכה כהרדב"ז ודעמיה דמתירים לבני מקרא לבוא בקהל ה' כנז"ל והו"ל תרי ספיקי חדא שמא ס' ממזר מותר גם מדרבנן ואת"ל דאסור מספק שמא בנ"ד הלכה אזלא כהרדב"ז ודעמיה ז"ל דמתירים בפשיטות דאין כאן חשש ממזרות כלל עכ"ל. הנה מלבד מ"ש בזה הפ"מ ז"ל שהבאנו לעיל דמחמירין בהו משום מעלת יוחסין אפילו בס"ס וכו' עש"ב. עוד תיוהא קא חזינא בס"ס זה של ה"ה דאינו אלא ספק אחד דהרי באומרך ספק כשר ספק ממזר תו ליכא למימר את"ל ממזר שמא הל' כהרדב"ז שכתב דאין בו חשש ממזרות ולא הוי כס"ס בעלמא. ועיין עוד בטור אה"ע סוף ס"ז שכתב משפחה שנתערב בה חלל ואפילו ישראל שנתערב וכו' ואם נשא הולד ספק ממזר ע"כ וכתב מכן הב"י ומ"ש עוד הרמב"ם וה"ה אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי אמילתא דלעיל קאי שאם נתערב בה ס' ממזר לכתחילה אסור לישא ישראל מאותה משפחה ואם נשאת לא תצא שהם ב' ספיקות כמו באלמנת חלל עכ"ל. שמעת מיניה דדוקא היכא דאיכא בה ס"ס הוא דאמרי' לה אבל הולד הוא ספק ממזר וכמ"ש הטור והב"י שם וז"ל אבל בבת דלית בה חזקת כשרות בגופה תצא יעו"ש באו"ב. הרי דהבת אפילו אית בה ס"ס תצא. ועיין בש"ע אה"ע ס"ד סל"ו הספקות וכו' אלא יוציא בגט והולד כאבותיו ואין לספקות אלו תקנה אלא שישאו מהגרים ע"כ ואם איתא הרי יש להם תקנה בס"ס. ועיין בבאה"ט שם ס"ק א' כתב משם המבי"ט ח"א סימן ל"ד דאפילו ספק ממזר אסור לעולם:
ועוד יש להשיב ע"ד ה"ה הנז' מכמה טעמי דלא שייך לומר הכא בנ"ד דין ס"ס ראשונה דלא הוי ס"ס המתהפך דהא כשתאמר הקראים דין ספק ממזר יש להם הרי אסור הוא בהחלט כספק ממזר דעלמא דאי אפשר לומר אז על ספק ממזר שמא כשר הוא אחרי שאיסורו מבורר ועומד הוא כבר. הגם שלא יהיה איסורו אלא מכח ספק סו"ס הרי איסור ברור הוא ואין בו שום ספק חדש ואפילו להסוברים דלא בעינן מתהפך היינו דוקא בשני גופים אבל בגוף אחד בעינן מתהפך וכמ"ש הרב שפתי דעת ביו"ד סימן ק"י בדיני הס"ס אות י"ד ע"ב וע"ע בסימן י"ח סק"א מ"ש בזה ושם העלה דלדעת מרן ז"ל צריך להיות הס"ס מתהפך ואם אינו מתהפך אינו ס"ס, וע"ע בש"ך יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס אות י"ד מ"ש בשם הפ"מ ז"ל תשובה כבר ידעת שאין מתירים שום איסור משום ס"ס אלא בזמן שהשני ספיקות מתהפכין וכו' והביא עוד דברי מרן בס' כללי הכ"מ שעל הליכות עולם וז"ל קבלתי ממורי החכם שלא נקרא ס"ס אלא המתהפך משני צדדים כלומר איזה צד שתקח בראשונה משכחת לה ס"ס אבל אם אינו מתהפך לא מיקרי ס"ס ואפשר דלחומרא דיינינן לה בדין ספק א' וכו' עש"ב ועם שמרן ז"ל שם בלשון אפשר אמרה מ"מ כבר הוכחנו במקום אחר ודמרן ז"ל זה דרכו לומר בלשון אפשר ממדת ענוה. ועיין להגאון הרב שדי חמד בכללי ח"ב סי' ט"ז אות א' יעו"ש ומשם תרוה צמאונך אבל דעתו היא ודאי דצריך להיות הס"ס מתהפך וא"כ נ"ד דלא הוי מתהפך לא אמרינן ס"ס. ומה שיש להשיב ע"ז ממ"ש שם בש"ך אות ט"ז עי' שם אות ט"ו מה שחילק ובין הבין את אשר לפניך דבנ"ד בעינן מתהפך לדעה מרן ז"ל ועוד היכא דהס"ס הוא משם אחד לא הוי ס"ס ואין בו מועיל וכמ"ש הרב שפתי דעת הנז' שם שכן הוא דעת מרן ז"ל וע"ע להרב שער אשר ז"ל בחאה"ע דפ"ב ע"א שזכר אותו ה"ה לקמן ודבריו אלו הבאים לא העתיק אותם וז"ל וכיון דהכל הולך אל ספק אם בעלה של זה חי או מת הו"ל ס"ס משם אחד שאין בו מועיל וכו' ע"ש ובנ"ד נמי הס"ס הוא משם אחד דהספק הוא אם הוא כשר או ממזר וליכא שום תוספת בספיקות גם את הראשון גם את השני, והגם שהרב שם שדי ביה נרגא לסברא זו יעו"ש מ"מ בנ"ד לא שייכי הנהו דחיות שדחה שם כיעו"ש ומן התימא הוא שה"ה הביא להלן סמוך ונראה את דברי השע"א ז"ל שם ודבריו אלה לא שלטה בהם עינ"ק:
וגדולה ראיה לנ"ד ממה שמצאתי לעט"ר מז"ה בספר חנן אלהים דקכ"ב סע"ב שכתב וז"ל:
על אלו הקראים שהם ספק ממזרים וקידושיהן קידושין וגיטן אינו גט ואין להם תקנה שמעתי משם מהרב"ב דיש תקנה שיתן גט לשפחתו וכו' ויכול למצוא תקנה אחרת שיתן אדם גט לשפחתו ע"מ שתנשא לכשר לה ותלך שפחה זו ותנשא לקראי זה ולא ימנע אם הוא ממזר אינה משוחררת ואם אינו ממזר משוחררת ולא תלה הגט בברית הקראים אלא וכו' עכ"ל הצל"ע. הרי דבריו ברור מללו דכל הקראים אלו לא מצא להם תקנה להתירם כלל אלא במציאות רחוקה דשפחה ואף בזה לא החליט הרב ז"ל כנ"ל שם. והנה מדב"ק אלו למדנו דאין חילוק כלל בין אם נתקדשו בעידי ישראל או בעידיהן דהרי כתב בהדיא סתם שקידושיהן הם קידושין וגיטן אינו גט, ור"ל דלגבי דידן חשבינן לקידושיהן קידושין ופסלינן לגיטייהו משום דאינם ממטבע שטבעו חז"ל בגיטין. ועל פי האמור מה מאוד תמהני על ה"ה שסמך להתירם עפ"י דעת מ"ד דלא אסר להו אלא בקראים שנתקדשו בעידי ישראל וכדאוקים הרדב"ז לתשובת הר"ש ז"ל ומי יגלה עפר מעינ"ק של עט"ר מר זקינו ז"ל דפשי"ל לאוסרם בכלל. והגם שראיתי להרב ז"ל בס' מק"ק ד"ע ע"ב שכתב בזה"ל. ע"ע הקראים אין להם תקנה להתגייר שהם ספק ממזרים שמקדי' בדיני ישר' ומגרשין בדיניהן בלא גט. ושמעתי שמהרב"ב הורה שישחרר שפחתו וכו' ע"ש. אין כונתו לומר שמקדישין בדיני ישראל ממש שר"ל בעידי ישראל וכדאוקים הרדב"ז לתשובת הר"ש כנז"ל אלא ר"ל שמקדישין קידושין המועילים כדיני ישראל ומגרשין כדיניהם בלא גט וכמו שמבוארים דבריו כן בהדיא בספרו חנן אלהים וכמש"ל. וזה ברור הוא, ומעתה כל יראה ישר יראה עד כמה תגדל התימא על ה"ה שבמודעה שלו המועתקת בסוף דברינו כתב וז"ל. ובפרט עט"ר אבינו הזקן הרב מהרח"א ז"ל בס' מק"ק ד"ע ע"ב שביאר דבריו שם דאיירי שנתקדשו הנשים שלהם בעידי ישראל ובדיני ישראל וכו' עכ"ד. ובמחכ"ת טעות גדולה היא זו בהבינו דברי עט"ר מ"ז המק"ק הנ"ל כפשט הלשון לומר דמ"ש שמקדשין בדינ"י היינו בדיני ובעידי ישר' ממש שהוא פלא איך העלים עין מד' עט"ר זקינו הרב ז"ל המבוארים בספרו חנן אלהים כנ"ל דלא שנא ליה בנתקדשו בעידי ישראל או בעידיהן בדיניהם, דמינה הי"ל להכריח דגם מ"ש במק"ק בדיני ישראל היינו שהקידושין של הקראים מועילים הם בדיני ישראל גם כן, ולאפוקי גיטן, ועוד אפי' יהבינן ליה כל דיליה לה"ה דפירוש בדיני ישראל היינו בעידי ישראל עכצ"ל דס"ל להרב מק"ק דמשום הנך שנתקדשו בעידי ישראל אסרינן לכולהו משום שנטמעו בהם והוו להו ספק ממזר. וראיה לזה דגם במק"ק שם לא מצא הרב להם תקנה אחרת אלא ע"י שפחה, ומשמע להדיא דקאי אכולהו קראים דפשט דבריו שם וכמובן, ובאמת ד' ה"ה בזה מרפסן איגרי:
גם ממ"ש הבאה"ט א"ה סי' י"ז ס"ק א' וז"ל, אשת צדוקי לדברי הרא"ם ח"א סי' צ"ד היא א"א גמורה והבא עליה חייב משום אשת איש ה"ה דלא תפסי בה קידושין אם קידשה אחר אפילו ישראל וכפי דברי הרדב"ז הובאו דבריו במוהר"ר בצלאל אשכנזי סי' ג' ובמהרש"ך ח"ג סי' ט"ו אינה אשת איש ותפסי בה קידושין ועיין בכנה"ג עכ"ל. נראה מדבריו דקאי על כולם אפילו שנתקדשו בעידיהן מדלא פי' גם הס"פ הב' וכו':
גם הספק הב' שעשה ה"ה שמא הלכה כהרדב"ז ודעמיה דמתירים וכו' הוא בטל מאיו מכמה טעמי חדא דכבר הוכחנו לעיל דהרדב"ז גופיה אינו מחליט להתיר עד שיהיו עמו תרי מרבנן דפקיע שמייהו חבירים מסכימים לדבריו ואם לא גם הוא לא יתיר בחקירה המסוכנת הזאת וכמש"ל, ועוד בא דהכא בנ"ד דרבו האוסרים על המתירים כנז"ל דעת המתירי' המעטים בטילה היא לגבייהו ולא חשיבה לעשות אותה ספק וכמ"ש הרב לחם יהודה ושע"א שהעתקנו מעלה דהיכא דרבו הרבה האוס' ל"א סד"ר לקולא וע"ע למהרשד"ם ח"מ סי' ש"ה דרי"ח ע"ג שכתב וז"ל סו"ד שאפילו נניח שהת"י ס"ל כבה"ג מ"מ בטלה דעתם אצל כל העולם קמאי ובתראי ע"כ. וא"כ אף הכא הכי אמרינן ואין ס"ס של ה"ה מציל ולא מועיל מכל האמור עד הבה ואשר נכתוב הלאה:
ומ"ש ואין לומר דכיון דחכמים ז"ל אסרו ס' ממזר א"כ עשאוהו כודאי ממזר ואין כאן עוד מקום לעשותו ספק ולצרפו עם ספק אחר דהא ודאי ליתא דכבר עמד ע"ז הרב שער אשר ז"ל ואנהרינהו לעיינין בחאה"ע ח"א סי' כ"ה דפ"א ע"ד וז"ל גם אין לפקפק הכא בהאי ס"ס דנ"ד מטעם דכיון שהאחד מהשני ספיקות הוא על אותו שטבע בים וכו' ומספק"ל אם חי אם מת כיון דזה הספק בעצמו כבר עשאוהו חז"ל והם אמרו וכוי הו"ל כאלו עשו אותו כודאי חי ותו לא פש לן שום ספק בזה וכו' דומיא לההיא דכתב הרב או"ה והב"ד הש"ך והפר"ח ז"ל ביו"ד סי' ק"י בכללי הס"ס סי' ח"י בענין גבינות וכו' הא ודאי נטולה היא הכא בנ"ד מטעם וכו' דע"כ לא קא' רבנן דצריך שני ספיקות מלבד הספק שגזרו עליו אלא דוקא היכא דנפיק מפומייהו דרבנן דבר זה אסור בסתם הגם דידעינן שהי' מתורת ספק מ"מ כיון דגזרו ואמרו לאסור בסתם הו"ל כאלו השוו הדבר לודאי איסור וכמו ההיא דדמאי וכו' משא"כ כה"ג דהכא בנ"ד דאמרינן בפירוש דבר זה ספק ונותנים להם חומרי חיים וח"מ ודאי דאינו אלא לומר דבנפול לנו ספק אחר שפיר יכול אתה לצרפו לאידך ספקא וכו' יעו"ש באורך וממנו נקח ונבין לנד"ד דעיקר איסורו הם אמרו שהוא ספק ממזר לא יבוא ומבואר שהוא משו' ספק כנז"ל. א"כ שפיר נוכל לצרף הספק הלזה בהדי ספיקא אחרינא דפלוגתא דרבוותא דהרדב"ז ודעמיה עם שאר פוסקים ז"ל כנז"ל כדי לצאת י"ח דעת מרן ז"ל עכ"ד. גם על זה כבר תשובה מוצאת ממה שדברנו לעיל והוכחנו דקושטא הכי הוא דחכמים ז"ל באיסור זה עשו אותו לספק ממזר כודאי ושכן היא בפשיטות גם דעת מרן ז"ל, והנני להוסיף עוד על האמור עוד ממ"ש הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' איסורי ביאה ה' כ"א וז"ל דין תורה שס' ממזר מותר לבוא בקהל שלא נאמר לא יבוא ממזר אלא בממזר ודאי אבל חכמים עשו מעלה ביוחסין ואסרו גם הספיקות מלבוא בקהל וכו' ע"כ. וכתב המ"מ שם וז"ל ומ"ש ממזר של דבריהם וכו' הוא מפני שלא אסרוהו מספק ע"ז כנז"ל ומן הדין ודאי כשר ע"כ. ומ"ש כנז' למעלה היינו שאסרוהו משום מעלה עשו ביוחסין כמ"ש הרמב"ם הרי להדיא דאיסור ספק ממזר הוא משום מעלת יוחסין דוקא ולא משום ספיקא כמ"ש ה"ה וא"כ הוי איסורו ברור שעשאוהו חכמים כודאי ופשיטא דאין לצרפו עם ספק אחר להיות ס"ס אלא צריך להיות ס"ס מלבד זה, גם ממ"ש הרמב"ם שם דאין להם תקנה אלא עד שישא גיורת מוכח הכי דאין להם היתר משום מעלה ביוחסין אלא בזה אבל מצד ס"ס לא, ומ"ש ה"ה להסתייע לד' ממ"ש השע"א ז"ל גם בזה לא בחר כי לפימ"ש גם הג' הנז' ז"ל יורה ידין ידין בנ"ד דינא יתיב דאין לצרף האיסור זה עם ס' אחר משום דהוא כודאי איסור משום מעלת יוחסין וכמ"ש והו"ל כדברי האו"ה שהביא הש"ך. ומכ"ש דהכא מרן ז"ל ראש המדברים בזה שחכמים אסרו ספק ממזר כודאי כמש"ל א"כ מי יבוא אחרי המלך לחשוב בו דין ס"ס בס' אחד עמו בלבד:
ומ"ש עוד ומה גם דגם בדעת מרן ז"ל יש לצדד דלא פסק כר"ש ז"ל דאוסר משום ס' ממזרו' אלא היכא שנתקדשו נשותיהן קדושים גמורים בעידי ישראל וכדאוקים להו הרדב"ז ז"ל כנז"ל וא"כ הא איכא ספיקא אחרינא בדעת מרן ז"ל והו"ל תלתא ספיקייא וכמבו' ע"כ. ואנא אמינא אב"א אבא תלת הוו חד אתחזרו דהיאך חלקם לג' דאין בהם כ"א חד בדרא דאוני ס' כשר ס' ממזר ואת"ל ממזר עמד קנה במקומו ולא נשאר בהם עד אחד וכמ"ש הפ"מ שהבאנו לעיל דאין כאן אלא ספק אחד דוקא ותו לא ע"ש. ועוד דכבר הוכחנו לעיל דלא אפשר לאוקמי דעת מרן ז"ל כדאוקים הרדב"ז לתשובת הר"ש קחנו משם. ומ"ש עוד ה"ה משם הרב אזן אהרן והפ"מ לדעת הרא"ם וכו' עיין דבריו באורך. אחרי מה שכתבנו להוכיח דבנ"ד ליכא ס"ס דהאיסור עשאוהו חז"ל כודאי וכדעת מרן ז"ל וגם דס"ס זה אינו מתהפך והוא משם אחד וכו' אין צורך עוד להשיבו ע"כ קוץ וקוץ מדבריו כי כבר נפל היסוד ונעקר הנדר מעיקרו:
ומ"ש עוד ז"ל והגם דאשכחן פלוגתא אחריתי בדין ספק דרבנן אי אזלינן ביה לקולא היכא דאתחזק איסורא או לא דלדעת הש"ך ביו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס אות ב' ס"ל למר דהיכא דאיתחזק איסורא אזלי' לחומרא אפילו באיסור דרבנן יעו"ש והפר"ח ז"ל שם רב תנא הוא ופליג על הש"ך וכו' וא"כ לכאורה י"ל דבנ"ד נמי כיון דאתחזק איסורא דהיינו ס' ממזרות יש להחמיר בו כדעת הש"ך ז"ל. אמנם כבר הרב הק' מהר"ח ן' עטר ז"ל בספר ראשון לציון בכללי ס"ס שלו אות ט"ו כתב בפירוש דלהלכה אף ידי תכון עמו דאפילו איסור דרבנן דאית להו עיקר מה"ת בהיכא דאיתחזק ספק איסור אבל אתחזק איסורא לא שרינן ספיקו בדרבנן דאית ליה עיקר מה"ת יעו"ש. א"כ כ"ש בנ"ד דלא אתחזק רק ס' אחד חשש ממזרות וגם לית ליה עיקר מה"ת כיון דמה"ת ספק ממזר יבוא כנז"ל ואין איסורו כ"א מדרבנן משום ספק איסור דודאי דאזלי ביה לקולא וכו' והאריכות בזה אך למותר עכ"ד וכל דבריו אלה הם ג"כ מורכבים לשיטתו בזה אבל אין אני מודה לו כאשר הוכחתי דנ"ד הוא איתחזק איסורא לפי שעשאוהו כודאי ואיסורו איסור עולם ואפילו באלף ספיקות לא בטיל, ומה גם דאין כאן אלא ספיקא חדא כמש"ל. וגם הר' הק' ראש"ל שזכר אזיל ומודה בכגו"ד דלא שרינן ספיקו בדרבנן. וע"ע להרב הנז' ז"ל שם בכללי הס"ס אות א' דסובר כהרשב"א דדבר דעיקרו מדאוריתא הגם דאיסורו מדרבנן כיון דעיקר דבריהם באו ע"ד תורה הוו כדאו' והעתיק שם תשובת הרשב"א ככתבה וכלשונה עי"ש. וא"כ לנ"ד נמי נקח דמיקרי עיקרו מן התורה ודלא כמ"ש ה"ה:
ובעיקר דיני הס"ס עי' מ"ש הש"ך בכללי הס"ס שלו אות ל"ז ח"ל ויען כי דיני ס"ס רחבים מני ים ושו"א מהראשונים או מהאחרו' לא ירדו לדיניהם ולח הזכירו הכל באר היטב ויש בהם ענינים וחלוקים הרבה כמו שנתבאר בארוכה בס"ד ע"כ נראה שאין לנו עכשיו לבדות מלבנו שום ס"ס להקל או לדמות מילתא למילתא אם לא מאלו שנתבארו או הדומה להם ממש או שיש צדדין להתיר בלא"ה וכן הבאתי לעיל תשובת רמ"ע שכתב בדין ס"ס המתהפך דמאן דבעי זוריי כדכוותה לקולא בעי למיקם עלה דמילתא שפיר כי היכי דלא ליגע בספק איסור דאורייתא עכ"ל וכו' ואם נפשך לו' כיון דהבדיקה דרבנן הוי הך פלוגתא בדרבנן וספיקא לקולא לאו מילתא היא דהא הכי נמי בפרק החולץ דאשכחן בכמה מילי דרבנן דאיכא ספיקא דאזילי' לחומרא וכו' וכ"כ שאר אחרונים בכ"מ כמה וכמה חי' דינים בס"ס ע"כ אין לדון דבר מדבר אם לא באופן שהזכרתי כנז"ל עכ"ד יעש"ב. (ולפי"ז הנה תורה יוצאה לנו מדבריו דאין לנו לגשת לעשות ס"ס מדעתינו) ובפרט מן הפרט בס"ס זה שעשה ה"ה שלפי דבריו עצמו שכתב להלכה דהקראים אין בהם איסור כ"א נתקדשו בעידי ישראל ונתגרשו בדיניהם כהרדב"ז ז"ל א"כ הו"ל לברר הדבר לחקור ולדרוש אם הקראית דנד"ד נתקדשה בעידי ישראל כאשר נתגלה הדבר אח"כ באמת דהכי הוה עיין לקמן ול"ל נתכנס בספיקות וספיקי ספיקות אשר כולם כמעט אינן קימות כמו שהוכחנו והא דאמרן צריך לברר לאו מילתא זוטרתי היא דהכי כתבו גם הפוסקים להלכה עי' בנחלת צבי סי' ק"י אות ל"ה שהאריך הרחיב בזה והעלה דלדעת הרשב"א ז"ל צריך לברר הס"ס אי יכול להתברר וגם למה דחי' הנוב"י ז"ל חיור"ד סי' נ"ז והבי"ד שם שאפילו הרשב"א לא הצריך בירור אלא היכא דאיכא חזקת איסור וכו' הכא בנ"ד נמי איכא חזקת איסור כמ"ש ר"ש בתשו' ומרן ומורם ז"ל וכאשר כתבנו לעיל. ועיין עוד בזה בהש"כ כללי הס"ס שם אות ל"ה ובנ"ד נמי אינו ס"ס גמור ולדבריו שם נמי צרכינן לברר ובפרט דהבירור הוא בנקל לשואל במקום עיר מושב הקראית דנדונינו אם היו הקידושין בעידי ישראל אם לא. ובכה"ג הרי הנחלת צבי העלה שם להלכה דלמ"מ ס"ס מכיון שיכול לברר בנקל ובלא טורח כיעו"ש ומדבריו שם ניכר שגם מרן והטור שהזכירם בדין ט' צבורין של מצה וכו' מודו בזה. וע"ע בשו"ת שואל ומשיב מהדו' ו' סי"י מ"ש ואינו ענין לנד"ד. ושו"ר להג' הרב חקת הפסח בסי' תל"ד או"ב והבי"ד הרב אזן אהרן מע' ס' אוי"ז דפשיט"ל הכי שכ"ה דעת רוב הפוסקים הראשונים דכשאין טרחא או פסידא לא שהיו בס"ס שיכול להתברר ודבריו אלו מסכימים להרב הנחלת צבי הנ"ל במסקנתו. והגם שהרב חקת הפסח שם בסו"ד פקפק בזה מדברי מרן בש"ע יו"ד סי' קפ"ד סי"א שכתב יבוא עליה וא"צ לשאול אותה שנר' מזה להיפך והצ"ע ע"ש. ולענד"ן דלק"מ דשאני התם דלא אתברר איסורא מעיקרא והאיסור מעיקרו אינו אלא ספק שמא ראתה בשעת וסתה וכיון דוסתות דרבנן הו"ל ספק איסור דרבנן ולהכי כששהתה שיעור שתספור ותטבול בא עליה וא"צ לשאול וכמ"ש הבאה"ט שם דאתי ס' טבילה ומוציא מידי ס' ראיה. ועוד התם איתחזק היתרא שהרי סתם דברי הפוסקים התם איירו בהניחה טהורה כנראה ברור שם. ולכן בהכי הוא דס"ל למרן דגם בספק שיכול להתברר בנקל וליכא פסידא שרי משא"כ בכל ספיקות וס"ס דעלמא שהאיסור בעיקרו מבורר והספק נתחדש בו אח"כ ואיכא רעותא לפנינו הא ודאי דגם מרן ז"ל לא פליג בזה ע"ד סתימיות כל הפוסקים דס"ל דכשיכול להתברר מבלי פסידא וטורח דצריך לברורי ול"מ ס"ס וכמ"ש החקת הפסח והנ"ץ. ועיין להרב מקור ישראל בורלא ביו"ד סימן ו' מ"ש בזה וגם הוא יודה בנ"ד כאמור, וראיה שדעת מרן הכי הוא שהרי כתב בש"ע או"ח סי' י"ב ס"א אם נפסק ב' ראשים פסול שמא נפסק חוט שלם. ואמאי הרי רוב חוטים שלמים וניזל בתר רובא הגם שיכול לברר דהא כל ס"ס מטעם רובא הוא דשרי ואפי"ה שרינן בס"ס הגם שיכול להתברר אם לא שנאמר דהכא בציצית דהבירור הוא בנקל וליכא פסידא ולא טירחא כ"כ לא שרי לא ברובא ולא בס"ס, וגדולה מזאת כתב הבאה"ט שם דגם בנשתייר בשני החוטים הכפסקים כדי עניבה ע"י צירוף בשתיהם יחד פסול הגם דאיכא ס"ס שמא מהחוטים השלמים הוא ושמא בהצטרפות כדי עניבה בשני חוטים שרי. ובהא הא איכא רובא וס"ס ואפי"ה לא שרי לה, ועכצ"ל דה"ט משום שבידו לברר תו"מ על נקלה וכמש"ל. ועי' למרן הב"י באו"ח סי' תל"ו שהביא ד' התוספות והר"ן פ"ק דפסחים דלא סמכינן היכא דאפשר לברורי וכמ"ש בזה הרב חקת הפסח שם ועיין להרב נ"ב בבית הג' בהא סלקינן דהס"ס שעשה ה"ה בנד"ד לא מהני מידי כיון דהיה בידו לברר תו"מ ע"י שאלה אם נתקדשה בעידי ישראל דלכו"ע בכה"ג אסורה וכנז"ל:
באופן מכל אלו הדברים הדבר יוצא מפורש דכל דברי ה"ה בזה להתיר מכח ס"ס וכו' לאו דווקני נינהו אחר מחכ"ת וס"ס זה לא מהני להתיר את הקראית שאיסורה חמור באיסור עולם ואין לה תקנה עולמית:
ומ"ש עוד ה"ה וז"ל וכל מה שצדדנו בדעת מרן ז"ל דאפילו דמיירי כר"ש דנתקדשו בעידי ישראל וכמ"ש הרדב"ז ז"ל כמו כן יש לצדד בדברי מורם ז"ל דאוסר שפסק כתשובת ר"ש עכ"ד, הנה על דעת מרן כבר הוכחנו לעיל דלא אפשר כומר דמוקים לתשו' ר"ש דאיירי בעידי ישראל וכמ"ש הרדב"ז והן עתה זאת נשיב דגם מ"ש ה"ה לצדד כן נמי בדעת מורם הוא ליתא דהא מורם ז"ל כתב בפירוש לאסור חת כולם וכו' דמשמע להדיא דאפילו אותם שנתקדשו בעידיהן אסורין נמי, והגם שנאמר שעיקר איסורם הוא מפני אותם שנתקדשו בעידי ישראל שיש להם ס' ממזרות מ"מ הא מיהת שמעינן דלא כה"ה וכהרדב"ז שלא אסרו רק אותם שידענו בבירור שנתקדשו בעידי ישראל:
ומ"ש עוד ה"ה וז"ל והייתי סבור ג"כ לצדד בדעתם ז"ל שלא אסרו כ"א בעומדם במרדם כמ"ש הרב כסא דהרסנא ז"ל ז"ל ע"ד מוהר"ר ברוך ז"ל בתשובה הבאה בספר בשמים ראש הנז"ל ואף ר"ש וכו' מבואר ממנו וז"ל דדוקא בעומדים במרדם ולא נעלם וכו' עכ"ל. ואם כן י"ל גם מורם לא אסר כ"א בעומדים במרדם עכ"ד. לזאת אתפלא דא"כ ל"ל לר"ש ז"ל להשיב לשואלים בתשובה הנז"ל דאין להם תקנה משום חשש ממזרות וכו' הול"ל דאם יקבלו דב"ח מותר להתחתן בם ולך נא ראה להפ"מ ז"ל הנז"ל ד"א ע"ד ד"ה איברא וכו' שדקדק כזה מתשובת הרמב"ם עש"ב. יותר תימא ע"ד ה"ה שרצה לצדד כן גם בדברי מורם והלא מורם ז"ל בדבריו קא צווח להדיא דאם רצו לחזור אין מקבלים אותם וכו' ע"ש. ומזה גם כן מוכח דהר"ש לדעת מורם הכי ס"ל ואין כאן מקום לצדדים כאלה משום חשש ממזרות שבהם שאינה מסתלקת לעולם וכמו שנרגש בזה גם ה"ה להלן בדבריו:
ומ"ש עוד ה"ה משם הרב כסא דהרסנא ז"ל שכתב שאלו יהיה רואה מורם ז"ל תשובת ר' ברוך היה מטה כ"ח להתיר ע"ש. כבר לעיל מילתא אמורה ע"ד הרב כד"ה הנז' ועל תשו' ר"ב הנז' באו"ב דמ"ש עוד וז"ל אלא דאנכי לא ידעתי איך אינם עומדים במרדם ויקבלו דב"ח מכאן ולהבא ואיך בזה נסתלק מהם חשש ספק ממזרות אתמהא עכ"ד. ע"ז אומר אליך אל תתמה על החפץ לך נא ראה תשובת הרדב"ז דעלה קאי הרב הפוסק ומשם תראה מפורש יוצא לסלק מהם ספק ממזרות ואז ינוח לך:
ומ"ש עוד וז"ל איך שיהיה עכ"פ דבר פשוט אפילו מי שקבלו עליהם הוראת מורם להחמיר מ"מ הכא בנ"ד דאיכא כמה צדדים בדעת האוסרים ומורם ז"ל עמהם גם הם אזלי ומודו דמותר לקבלם לדת ישראל וכו' זאת תורת העולה דבנד"ד דשרי לן לקרב האשה הקראית הנז"ל וכו' אם יסכימו עמי תרי מרבנן דפקיע שמייהו וכו' עכ"ד. מה מאד אתמה על דבריו דגם למי שקבלו עליהם הוראות מורם וכו' ומותר וכו' אחרי שמפורש במורם דאם רצו לחזור אין מקבלים אותם כנז' וגם כל הצדדים וצדי צדדים שיש בדעת האוסרים כבר השבנו עליהם אחת לאחת ואדרבא לאידך גיסא איפכא הוא דרבו האוסרים על המתירים ואין רגלים לדבר בנ"ד למצוא שום היתר וכ"כ ואחתום את דברי במה שכתב הגאון אחרון שבדורינו הרב שד' חמד ז"ל בח' י"א מערכת ב' סי' ל"ד אות ט"ו שלא היה נמצא אתנו חלק זה עד שבא לידינו וז"ל ואם זכרוני אינו מכזיב נהירנא כד הוינא טליא בהיותי בעיר מולדתי עיה"ק ציון היא ירושת"ו שמעה אזני מפום רבנן הוה עובדא שהחכם הגדול שבהם ביקש מחכמי ישראל ובראשם הגאון מ"ס המלך ז"ל שהוא (עט"ר רשל"צ הגאון מוהר"ר משה סוזין, ותוקף קדושת הגאון הנז' הלא היא כתובה בשו"ת הגאונים שערי תשו' בהערות הגאון כמהרי"מ חזן ז"ל סי' קע"ג בויכוחו עם הרב החסיד רפאל סגרי ז"ל ע"ש) שיקבלוהו לדת רבותינו הקדושים והבטיח להקדיש כל נכסיו (כי היה רכושו רב) לכוללות עיה"ק ת"ו ולא נתנו אזן קשבת לבקשתו. אף גם לזאת זכורני כי בילדותי שמעתי או אולי ראיתי באיזה ספר מעשה שהיה בשנים קדמוניות שנתוועדו חכמי ישראל לבקשת נכבד אחד מהקראים להסתפח בנחלת עבדי ה' לקבל תורה שבע"פ ואחר שנשאו ונתנו בדבר היתה חתימת דבריהם בלשון צחות דקראין אינן מתאחין לעולם עכ"ל:
הרי דמשנים קדמוניות לא מצאו להם היתר כלל. וכל חכמי ירושת"ו ובראשם הגאון מ"ס המלך המלך הנ"ל הסכימו דאיסורם איסור עולם כלל כנ"ל:
וא"כ לפלא על ה"ה שכתב במודעתו כי לא ידע מהסכמה זו דרבני ירושת"ו והרב מהר"מ סוזין ז"ל בראשם, דהרי הגאון שדי חמד ז"ל שגם הוא היה רק בילדותו בירושת"ו ואפי"ה ידע לה מר מהסכמת הגאון מ"ס הנ"ל ז"ל, בטחוני חזק בידידינו מעלת ה"ה בצדקתו וישרתו ובמדתו הטובה להודות על האמת כאשר עשה כן כמה פעמים וגם בפעם הזאת יורה וידין במודים דרבנן לאסור אותם איסור עולם וגם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם:
ואחר גומרה של תורה הגיעה לידי אזהרה גדולה מודפסת מבית דין הגדול שבירושלים וחתום חותם בדה"ץ וזה נוסחה:
כי האיש הישראלי ימין בכמהר"ר יעקב בירדוגו מעי"ת מקנאס יע"א נשא אשה מכת הקראים ושמה רוזה בת יהודה הלוי בכפר ביסאן הסמוך לעי"ק טבת"ו אשר לא כדת, היפך הסכמת הרבנים הקדמונים לקדושים אשר בארץ המה זיע"א שאסרום לבוא בקהל ה' ומעשה רב בזמן הרב עט"ר מהרה"ג הראשל"צ הגאון המפורסם סבא דמשפטים כמהרש"מ סוזין ז"ל חתרו הרבה להסתפח בנחלת ה' ולא הסכים להתירם וביחוד כי בא אחרי כן החקירה נתברר כי האשה הנז' היתה נשואה לבעלה הא' הקראי שקדשה במעמד כמה מבנ"י הכשירים ונתגרשה ממנו בנימוסיהם ובעידיהם וידוע דגיטן אינו גט והרי היא א"א גמורה. ובכן נחנא ב"ד דפעה"ק ירושת"ו בהסכמת עט"ר מהרה"ג הגאון המפורסם ראשל"צ יעקב שאול אלישר שליט"א קמנו ונתעודד וגזרנו בכח תוה"ק שתתעלה כי האיש והאשה שנז' מופרשים ומובדלים מעדת ישראל, וישראל קדושים הם ומוזהרים לבל יגואלו זרעם הכשר בזרע הפסול אשר יולידו הזווג הזה כל ימי עולם והסכמת הרה"ג כש"ת מוהר"ר יצחק אבואלעפייא בעהמ"ח פני יצחק על פתגם דנא כמוסים תח"י ועל כן חובה גדולה רובצת על ראשי כל עיר ועיר אשר יבואו הזווג הזה לדור שמה לפרסם קלונם ברבים ולהפרישם מקהל ישראל, ושומע לנו ישכון בטח ושמ"ר ועתב"ט הלכ"ד החותם פעה"ק ירושת"ו בש"א לחדש תשרי ש' התרס"ה ליצירה:
מקום החותם.
וזה נוסח המכתב ששלח ה"ה בעל פנ"י אבואלעפייא הנז' למעלת חו"ר בדה"ץ דעי"ק ירושת"ו שבר חזר מדבריו בפסק הנ"ל והודה על אמתה של תורה:
לקדושים אשר בארץ, גבורים לעמוד בפרץ, ה"ה מעלת הרבנים הגדולים ב"ד הגדול שבירושלים ת"ו ומתוכם כעין החשמל הרה"ג ח"ק לישראל, כקש"ת ראב"ד מקו' כמוהר"ר וידאל בן חנוך אנג'יל הי"ו אתה ה' תשמרם ורצון תעטרם. כיר"א:
שלמא עליכו מלכי
מודע לבינה מקבלת כתבם הטהור בא בימים ר"ח כ"ז וראיתי כל הכתוב ומאוד גדל צערי על שיצאה תקלה מתח"י על לא הודע לי ע"ע האשה הקראית שנתקדשה לבעלה הראשון בעידי ישראל שנמצאו שם הגם דלא ידעינן שנתיחדו והוזמנו להעיד על הקידושין שלה בקראי עכ"ז הא ודאי דחיישינן להו דלסהודי אתו, עד בשחק נאמן וסהדי במרומים שלא שמעתי בלתי היום מפי כתבם הטהור שכבר נעשה מעשה הרב לאסור אותם הקראים בזמן עט"ר הרה"ג מהר"ם סוזין זצוק"ל ואסר אותם לגמרי ומי יבוא אחר המלך להתירם לבוא בקהל היפך דעתו הרחבה חלילה לנו להתיר הפך הוראתו ז"ל והעבודה שלא שמעתי ענין זה כ"א עפ"י כתבם הטהור הנז'. עם שאני הדל הייתי דר בעיה"ק ירושת"ו כמה שנים ולא שמעתי מפיהם ענין מעשה רב כנז'. וכל הדן אותי לכף זכות המקום ידינו לכ"ז. ואני בתומי אלך בתוך דנא יקבלו צדיקים הודעה אחת ממני עיני צדיקים תחזינה מישרים וחפץ ה' בידם יצליח וה' יעזרינו על דבר כבוד שמו להרים מכשול מישראל וכל הבא מידם לתקן המעוות ולהפרושינהו מאיסורא כיד ה' הטובה עליהם כן יעשו ויצליחו בע"ה ובישועתו ודי בזה לצדיקים שכמותם, אשרי יולדתם ומאת ה' תהיה משכורתם שלמה, ובכן לכל מעלת רבני וגאוני וחכמי וחסידי עליון שבעה"ק ירושת"ו ובפרט לעט"ר מו"ר הרב הגדול הגאון המפו' אבינו הזקן ראשצ"ל כקש"ת גאון יעקב כמהר"ר יש"א ברכה לכולם בשם הע"י הנני נוטה כנהר שלום בקידה ומקבץ ולכל שירות הנני הנני אפר כירא מוכן לשרת בקודש וכתר יגדל לעד כנה"ר וכנא"ה אנא זעירא דחברייא המתאווה ומשתוקק לחזות בנועה ה' בתוככי ירושלים ת"ו הבנויה:
הצעיר יצחק משה אבואלעפייא ס"ט. מקום החותם.
וזה נוסח המודעה אשר שלח תוך מכתבו הנז'. בשבטי ישראל הודעתי הן כתיב עדות ה' נאמנה כי לימים שעברו זה קרוב לשנה נשאלתי מאת אחד המיוחד מרבני עיה"ק טבת"ו על אודות אשה אחת מבני מקרא שרצונה להתגייר ולחסות תחת כנפי השכינה ולקבל עליה דב"ח ולטבול לשם גירות ולשמור מאד ולעשות ולקיים את כל דברי רבותינו ז"ל המסורים בידינו בתורה שבכתב ושבע"פ והפציר בי מאד מאד לעשות לו פס"ד בהיתר גמור לקבל אותה להתגייר כנז' ואני בתומי אלך לא יכולתי להמלט ולהשיב פני שואלי דבר ולרוב הפצרה סידרתי פס"ד להתירה להתגייר כנז' ושלחתי פס"ד להרב השואל אותי ולעשות רצונו חפצתי ואני לא ידעתי את האשה הנז' ולא ראיתיה מעולם זולת שמעתי שעפ"י פס"ד הנז' נתגיירה וטבלה לשם גירות ונשאת לאיש אחד יאודי בכפר אחד הסמוך לעיה"ק טבת"ו. והן עתה נתברר לי עפ"י מגידי אמת ובפרט מרבני וגאוני עיה"ק ירושת"ו שאחר החקירה היטב נתברר להם שהאשה הנז' היתה נשואה לאיש קראי אחד ובעת הקידושין והנשואין של האשה הנז' נמצאו שם כמה וכמה מבני ישראל הכשירים להעיד על הקידושין כדת ש"ת לפי"ז חזר הדין לאסור אותה ולא לקבל אותה להתגייר ולהנשא לשום ישראל כשר כי אני הדל לא התרתי אותה מפסיד הנז' כי אם סומכי נפשי על רבינו הגדול הרדב"ז ז"ל שכתב שבאותו זמן ואילך לא מקדשין נשיהם כ"א בעדים שלהם שהם בני מקרא ואינם מביאים שו"א מבני ישראל להעיד על הקידושין שבזה התירו הרמב"ם ומהר"י בי רב ז"ל וזולתם מטעם שגם הקידושין שלהם פסולים מה"ת כמבואר כ"ז ויותר מזה בתשובת הרדב"ז ז"ל הנז' והסכימו עמו כל חכמי דורו כמ"ש מהריק"ש ז"ל בס' ערך לחם סי' ד' יעו"ש. ואני העבד בראותי דב"ק וגם ראיתי עוד כמה פוסקים ז"ל שהתירו בכגון דא שלא היו הקידושין ע"י עידי ישראל וכל הראשונים האוסרים ז"ל לא אסרו כ"א באופן שהיו הקידושין בעידי ישראל ובדיני ישראל כמבואר בדבריהם ז"ל ובפרט בדברי עט"ר אבינו הזקן מהרח"א ז"ל בס' מק"ק ד"ע ע"ב שביאר דבריו שם דאיירי שנתקדשו הנשים שלהם בעידי ישראל ובדיני ישראל יעו"ש. לא כן היכא שאם הקי' לא היו בעדי ישראל כלל הא ודאי דאז לכ"ע אזלו ומודו שמותר לקבלם ולגיירם וליכא בהו חשש ממזרות וע"ז סמכתי אני הדל להתירה בחשבי שגם זאת האשה הנז' היא נתקדשה ע"י עדים שלהם וא"כ גם הקידושין שלהם בטלים ומבוטלים. אמנם כעת שנתברר לי שהקידושין שלה שנתקדשה לבעלה הא' הקראי הנז' היה בעדי ישראל הכשרים כנז"ל חזר הדין לאוסרה על בעלה השני איסור גמור וחייב בדין בעלה השני לפרוש ממנה ולהרחיקה מעליו הרחק כמטחוי קשת, ואם לא יאבה להרחיקה מעליו ולא ישמע לקול מורים הרי הוא מופרש ומובדל מעדת ישראל ואין לו חלק ונחלה בכללות ישראל הכשרים ונחש כרוך ע"ע ולא יאבה ה' סלוח לו ולא יעבור כתיב ולהרים דגל התו' הקדושה כתבתי וח"ש פה עוב"י דמשק יע"א בש"א לח' מר חשון שנת:
להכרי"ת מעם ה' כל פועלי און לפ"ק ושומע לכו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה ועתב"ט כיר"א:
הצעיר יצחק משה אבואלעפייא ס"ט. והנה בעודני מדבר לא אחשך פי מלהעיר גם על דבריו אלו הבאים במודעה הנצבת לפניך שבה יראה הרואה ולבבו יבין כי עודנו מחזיק בסברתו שבפס"ד הנ"ל שאם לא תהיה האשה הקראית הנז' מקודשת בעידי ישראל הרי היא מותרת וכו' והביא ראיה לדבריו מדברי עט"ר הרמ"ז בספר מק"ק ז"ל וכו' אשר לא כן בחמת כוונת מורינו מהרח"א הנז' כאשר הוכחנו לעיל, וגם לפי"ד שכתב שסמכה נפשו על רבינו הרדב"ז שכתב שבאותו זמן ואילך לא מתקדשים בעדי ישראל וא"כ למה אסר אותם אם לא שנאמר דחשש ממזרות לא נסתלקה מהם מפני אותם שקדשו מזמן רב בעדי ישראל ומפני זה אין להם תקנה כלל כ"א בגיורת או בשפחה וכמש"ל בתשובתינו על הפס"ד. וגם יש לתמוה על דבריו במודעה זו שהם הפך דבריו במכתב שלו המועתק לעיל אשר שלח לחו"ר ירושת"ו הי"ו שבו כתב שכיון ששמע שעט"ר מלך ירושת"ו הרב מ"ס המלך ז"ל אסרם מי יבוא אחרי המלך וכו' ואיך חזר עתה לתת פנים להיתר אם לא נודע לנו שנתקדשה בעידי ישראל: