אור ברסלב

שות תעלומות לב חלק ד· רבי אליהו בכור חזן

סימן ב

סימן א

וזאת תשובתי אליו. אלכסנדריא של מצרים יע"א בחודש כסליו התרס"ו. לכבוד הרב הגדול החו"ב דרופתקא דאוריתא מו"ה שלמה אברהם רזעכטע נ"י בעל המחבר ס"ה בכורי שלמה שלום וברכה וטובה לאלפי רבבה.

קבלתי יקרת מכתבו מיום ט"ו חשון. וראיתי כל הכתוב כאן בד"ת. ועם היות הנני עסוק מאד להשיב כהלכה לשואלים כענין להלכה ולמעשה. ואין עתותי בידי ולא בן חורין אני לחפש בספרים ולהשיב בדבר הנוגע רק לפלפולא בעלמא. ואולם לאהבתו דמני"ר שי"ל ולהפיק רצונו נמצאתי לבקשתו. והנני בא להשיב בקצרה על דב"ק:

ראה ראיתי מה דשקו"ט במה שנחלקו הפוסקים ז"ל ומכללם הגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל חאו"ח סימן ץ', אי איתיה לדין ח"ש מה"ת גם במ"ע, והקשו על זה ממ"ש מהרא"י ז"ל בפו"ך סימן נ"ב דכל חסר מהשיעור כמי שאינו כיעו"ש בספר גזע ישי באות ח' סימן רפ"ו. והשיב לזה מז"ה הגדול ז"ל בספרא דר' אבהו חקרי לב מה"ב חא"ח סימן ך' והוכפלו בספרו ישרי לב בא"ח ס"ח דכיון דטעמיה דר"י בח"ש דאסור מה"ת היינו משום דחזי לאיצטרופי עם ח"ש אחר ויהיה איסור שלם כמ"ש במסכת יומא דע"ד. א"כ אין ראיה ממ"ש הפו'ך שם בחתיכת אתרוג דלא חזי לאצטרופי לעולם. והבאתי דבריו בספרי תעלומות לב ח"א א"ח סי' ה'. וכתב מעכ"ת באות ב' שי"ל ע"פ מ"ש בבית יעקב סי' מ"ב שע"י חיבור הו"ל כשלם לפחות מיום ב' ואילך וא"כ חזי לאצטרופי אם יחבר שני חצאי אתרוג. ושוב דחה לזה באות ג' ע"פ מה שהביא בחיבורו בכורי שלמה סי' מ"ו (כעת אינו מצוי תחת ידי) וכבר האריכו בזה הרב שבות יעקב ח"א סי' ל"ה והרב חת"ס א"ח סי' מ"ו וגם אנכי עשיתי אר"ש בענין זה ואכמ"ל:

אך אעיקרא דדינא הפו"כ באותו מעשה קאי ביום א' ומצדד אצדודי לדעת ראבי"ה דבשעה"ד מברכים על חסר גם ביו"א. ועלה קאי בסו"ד דאף לד' ראבי"ה בחסר מן השיעור הו"ל כמי שאינו. ואפילו לד' הסוברים דחיבור בי"א חשיב חיבור לברך גם ביו"א היינו ודאי בב' חצאי אתרוג ולא בחתיכות חתיכות כאותו נדון דאפילו ביו"ב אין לברך עליו כיון דלא הוי שיורי מצוה וכמ"ש רמ"א בסס"י תרמ"ט. ומעיקרא לא ידעתי מה מקום לומר חזי לאיצרופי, התם אחרי שכבר נשלחו החתיכות להישובים מקודם החג, ובשעת הברכה א"א לחברם ולא חזו לאיצטרופי ודאי דהוי כמי שאינו ודו"ק:

ומה שרצה כ"ת לחדש באות ד' מדברי הפמ"ג ביו"ד סימן ס"ה ובפתיחה להל' בב"ח שנסתפק בפי' חז"ל אם הכונה דחז"ל עם חצי זית אחר בכא"פ או או הפירוש דאי הוה אכיל כשיעור יהא חייב וכו' וא"כ ה"ה בחתיכות אתרוג שנצטמקו והיה בידו לברך עליהם כשהיה שלם והיה בו שיעור גדול וכו' וא"כ מקרי חז"ל וכו' ע"כ אין אני רואה מקום להסתפק בזה שאין מקום לומר דפירוש חז"ל רוצה לומר שהיה יכול לאכול כל השיעור. דא"כ היה צ"ל דהוה חזי לאיצטרופי. ועוד שגדולי הראשונים והאחרונים הבינו בפשיטות שפירוש חז"ל היינו שיצטרף להבא עם ח"ש אחר, ולא שבקינן פשיטותייהו משום ספקו של הפמ"ג. וכבר הפמ"ג גופיה בפתיחתו להל' בב"ב כתב דלפי' שראוי להצטרף לשון צירוף אין מתישב שפיר ע"ש, והכי הוא ודאי שפירוש חז"ל פירושו הנכון הוא שזה הח"ש עצמו הוא יכול להצטרף בכא"פ עם חצי זית אחר. ולכן סיים איסורא קאכיל דע"י הצירוף גם הח"ש שאכל היה איסור והוא ברור. ועיין בתוס' שם בסד"ה כיון:

ולפי"ז ממילא אזדא מ"ש להכריח דלהסוברים דגם ח"ש חייב לבער היינו משום דס"ל דפירוש חז"ל הוא שהיה יכול לאכול כל הזית וה"ה לענין בל יראה וכו' ככתוב בדב"ק באות ד'. וכבר ביארנו שסברא זאת לא ניתנה להאמר. וגם לא ידעתי איך תלי תניא בדלא תניא. כי שפיר י"ל דהסוברים דחייב לבער ח"ש הוא משום דס"ל דחזי לאיצטרופי. ואי ק"ל מ"ש הרב שאגת אריה בסס"י פ"א שאין לומר חז"ל בח"ש של ביעור, מפני שאף אם יצטרף אינו עובר למפרע על אותו ח"ש. לדידי חזי שאין זה מספיק, כי נהי שאינו עובר למפרע על ב"י על הח"ש, אלא משעה שנצטרף ואילך, מ"מ כשמשהה אצלו הח"ש, הוא גורם שכשיזדמן חצי זית אחר יהיה עובר על איסור שלם. ואם היה מבער הח"ז הראשון לא היה במה להצטרף לש"ש. וע"כ לר"י אסור מה"ת להשהות ח"ש דומיא שאם אכל ח"ש ולא נצטרף בכא"פ שלא עבר כלל למפרע על מה שאכל פחות מהשיעור. ובכל זאת לר"י אסור מה"ת לאכול ח"ש כיון שאפשר שיצטרף בכא"פ חשבינן ליה דאיסורא קאכיל. כן נמי בב"י וב"י כיון שאם יזדמן חצי זית אחר מצטרף עם החצי הראשון שלא בערו ועובר על איסור שלם, י"ל דאסור מה"ת להשאיר חצי זית דחזי לאצטרופי לשיעור שלם ואם באכילה ששיעור הצירוף הוא מועט בכא"פ. ואם עבר אותו זמן לא יצטרף עוד ומה שאכל בהיתר אכל. בכל זאת אסרינן ליה מה"ת לאכול הח"ש, כ"ש הוא באיסור ב"י שזמן הצירוף הוא ארוך לכל ימי החג שי"ל שאסור להשהותו מה"ת משום דחז"ל בכל זה הזמן ויעבור על שיעור שלם. ואף אם יש להשיב לזה מ"מ שפיר י"ל שהסוברים שעובר על ב"י בח"ש ס"ל כמ"ש:

גם מ"ש להוכיח ממ"ש הגאון נוב"י ז"ל במה"ת סינ"ב ובצל"ח בפסחים דס"ד ע"ג לישב מה שתמה מר"ן הכ"מ והלח"מ במ"ש הרמב"ם באיסור אכילת חמץ מקרא דלא יאכל דאי לענין איסור הא קי"ל דח"ש אסור מ"הת ולמה לי קרא. וישב הנוב"י דנ"מ לסוף יום ז' ש"פ דלא חזי תו לאצטרופי. ומזה דן מעכ"ת לדברי הכ"מ והלח"מ דס"ל בפי' הפמ"ג השני שהיה יכול לאכול כל השיעור ביחד כיעו"ש בדב"ק אות ד' וכתב שכן מצא בספר חקר הלכה בערך ח"ש אות א' דחקירת הפמ"ג תליא בפלוגתא זו. והנה ספר חקר הלכה אינו מצוי אצלנו. ולדידי לא שמא מתיא, כי אפילו לכי יהיבנא ליה כל דיליה שהפירוש שהביא משם הפמ"ג ניתן ליאמר. עכ"פ אודי לי מהא שצריך שבשעת האיסור או עשית המצוה היה יכול לעשותה כולה אף שאין בידו לעשותה אז ולהשלים השיעור אמרינן הואיל והיה יכול לעשותה כולה חזי לאצטרופי קרינן ביה. (ועיין להגאון מז"ה ז"ל בחק"ל א"ח סי"ץ) וכמו באתרוג שהיה בו כשיעור ונצטמק שכתב רו"מ. אבל אם לא היה באפשרות לעשותה כולה כמו בח"ש של איסור חמץ ביום ז' ש"פ בסוף היום שכ' הנוב"י שצריך להיות באופן שלא נשאר שהות ביום לכא"פ (אף שקשה מאד לצמצם כמ"ש מז"ה בחק"ל שם) א"כ ודאי דלכ"ע לא חז"ל קרינן ביה כיון שלא יצטרף להבא וגם לא היה יכול לאכול כל השיעור בעת ההיא כיון שלא היה זמן והוא ברור. וכ"ש שאין לתלות בהכ"מ והלח"מ סברא זאת שלא שיערוה כל הראשונים וכנז"ל. ומעיקרא דבר גדול דבר הנבי"א לאוקמי באוכל בסוף ז' ש"פ. ואין דברי הרמב"ם כפשוטם סובלים פירוש זה, ואין כן דרכו של רבינו ז"ל כידוע. ועיין להרדב"ז החדשות סי' קל"ה ופר"ח א"ח סי' תס"ב ובקהלת יעקב אות ח' ואכמ"ל:

וגם מ"ש לפ"ז דבחתיכת אתרוג שנצטמק כיון שהיה לו שיעור והיה יכול לברך עליהם כשהיה שלם מקרי חזי לאצטרופי וכו' כמ"ש באות ה'. הכה מעכ"ת מסתמיך ואזיל על הפירוש של הפמ"ג. ומלבד מה שכתבנו לעיל) י"ל ג"כ דאף לפירוש זה הינו אם בשעה שחל עליו חיוב המצוה או האיסור היה אפשר שיהיה בו כשיעור, לא כן אם בשעת החיוב לא היה בו כשיעור כנדון הפו"ך שקודם החג כבר היו פחותים מהשיעור. הג"ע כזית חמץ או כזית מצה שנצטמק קודם זמן איסור או זמן חיובו. היש מקום לומר שיעבור עליו כאילו הוא שיעור שלם או שיחשב לו כאלו אכל כזית מצה. הא ודאי לא. הן אמת שהרב מהריש"א ז"ל בספר בית השואבה דקל"ג העלה שאתרוג שהיה בו כשיעור קודם החג ונצטמק ועמד על פחות מכשיעור שיכול ליטלו ולצאת בו י"ח, והביא ראיה מתוספות סוכה ד"ל ע"א ד"ה משום היינו התם דהשיעור הוא כדי לידע גמיר פירא. ועכ"פ בחתיכה לבד בעינן שיהיה שמו עליו וכמ"ש הטור בסימן תרמ"ט שצריך שישאיר ממנו כשיעור וכל פחות מכשיעור אף שהיה לו קודם שיעור שלם הו"ל כמי שאינו וכמ"ש הפו"כ וכן העלה בספר בית השואבה שם:

ומה שסיים באות ו' שי"ל דהפו"כ לא אתא לאפוקי אלא דאין לו שיעור שלם אף דגמיר פירא אבל לעולם י"ל דס"ל דגם בח"ש מקיים מצוה קצת ע"כ לא ידעתי מאין הוציא חידוש זה שיש קצת מצוה לד' הפו"ך. ודבר זה לא נהתבר ולא יתבאר מדברי הפו"ך. ואם אתמ"ל שיש מצוה קצת בשעה"ד כדי שלא תשתכח מצות לולב היינו מדר'. ואנן קיימינן אי מה"ת איכא חיוב כדין ח"ש לדעת ר"י, ועיין שבו"י ח"ב סי' ח"י ומה שכתב על דבריו הרב בר"כי א"ח סיתפ"ב אות ד'. ומה שתמה ע"ד מהריט"א בספר קהלת יעקב אות ח'. ועיין בתשב"ץ ח"ב סי' רנ"ב ובספר בית השואבה דקנ"ח וקנ"ט שהאריך:

צא ולמד מדין ההדס שכתב מז"ה הגדול ז"ל בס' חק"ל א"ח סי"ץ דלדעת הסוברים דבעינן ג' אם אין לו אלא אחד או ב' פשיטא להו דלא יטול ומיכה דן דלדעתם אין דין ח"ש במ"ע כיעו"ש. הרי דאפילו יש לו ב' שלמים כיון דחסר השיעור הו"ל כמי שאינו ואינו נוטל כלל ואין בו אפילו קצת מצוה כיון שאינו לקיחה תמה. וכ"ש הוא בחתיכת אתרוג ושאין בו כשיעור כמובן. איברא שאני תמיה על דב"ק שי"ל דהסוברים דבעי ג' ולא מקיים באחד או בב' ולא אמרינן דיטול מה שיש לו מדין ח"ש משום דס"ל דלא חזי לאצטרופי, כי אף אם יזדמן לו הדס שלישי אח"כ הלקיחה קמייתא כמאן דליתא דמי וצריך נטילה מחדש במותב תלתא כחדא, ואז מקיים המצוה ואין שייך בזה חזי לאצטרופי כיון שאינו מצטרף עם הב' אלא בשעת לקיחת כל השלשה בב"א. ולא דמי לחצי זית מצה שאם בכדי א"פ בא לו החצי האחר מצטרף אל החצי שכבר אכלו. וע"כ מחייבינן לאכול החצי זית כיון שאפשר שיצטרף ויהיה שיעור שלם. משא"כ בב' הדסים שעיקר המצוה הוא בשעת לקיחתו ובעת ההיא חסר לפנינו, ואם יזדמן אח"כ צריך לקיחה תמה מחדש ודוק היטב. ועיין להתוספות בפרק לולב הגזול דל"ד ע"ב ד"ה שתהא ודוק שם. ותימה על מר בריה הרמ"ז ז"ל שכתב בחק"ל מה"ב א"ח סי"ך דגם בהדסים חזי לאצטרופי ולע"ד לא חז"ל וכמו שביארתי. וע"פ האמור א"צ להשיב על מ"ש הדרת כבודו באות ז' ואות ח' כי האריכות בזה הוא יגיעת בשר. ולקמן נדבר ממה שהביא כ"ת מדברי התוס' בב"ק ד"מ:

ומעתה הבא נבא להשיב על דב"ק במה שתמה עלי ולעצמי אני מציל, כי כ"ת כתב להעיר על תירוצי לקושית הרב כפי אהרן בח"א סימן י"ב מדברי הש"ס בבכורות דמ"ח ע"פ דברי התוספות שם שכתבו דלא משתעבד אלא בחצי חמש כיעו"ש. והדר"ג כתב להעיר על זה בשלשה אופנים ויצא הראשון באות י"א ומסתמיך ואזיל במה שהאריך לעיל דלדעת הכ"מ והמש"ל כל שהיה בידו לקיים המצוה כולה מקודם אף שבשעת מעשה לא חזי תו לאצטרופי אפ"ה חז"ל קרינן ביה. והכא נמי דמוקי לה הש"ס במת האב אחר ל"י והי"ל באותה שעה חמש סלעים והיה יכול לקיים המצוה, וכן הבנים היו יכולים לתת הה"ס קודם חלוקה ואז היו משועבדים כל הה"ס לכהן חז"ל קרינן ליה וכו' ככל הכתוב בדב"ק:

ואנכי בעניותי כבר השבתי לעיל על דברים אלו שאין סברא לומר חזי לאצטרופי על העבר, כי העיקר הוא בשעת מעשה. ואין לתלות סברא זאת במרן הכ"מ ורבינו המש"ל וא"ץ לכפול הדברים:

יבא הכתוב השני באות י"ג דהתם נמי לכל הסברות חזי לאצטרופי כיון דכל אחד מהאחים כאשר ירויח עוד חצי חמש יהיה לו חמש סלעים ומחויב לפדות את עצמו כיון דהוי ספקא דאורייתא ואיקבע איסורא, ואף דהכהן לא יוכל לתפוס מהם מספק, מ"מ הם מחויבים מספק לפדות את עצמם אם ירויחו עוד וכו' כיעו"ש. תמיהני על יופי שלמות חכמתו דפשיט"ל בסכינא חריפא שהבנים חייבים לפדות את עצמם משלהם ולא אשתמיט לשום פוסק מהראשונים ואת אחרונים להשמיענו חידוש זה והדבר ברור שמה שאמרו במכילתין שהבנים פטורים, לא לבד שאין הכהנים מוציאים מידם. אלא ודאי שהם פטורים מצד הדין ואינם חייבים לפדות את עצמם, ואין מקום לומר כאן פטור אבל אסור כאיסורי שבת, אלא פטור ומותר לגמרי, וממקומו הוא מוכרע מדברי התוס' עצמם שם ד"ה דר"מ, ואם איתא שהבנים חייבים לפדות את עצמם משלהם משום ספיקא דאורייתא ואיקבע איסורא הי"ל להש"ע להשמיענו דין זה כמו שהשמיענו בסי' כ"ט וסי' ל', כי מאי נפק"מ אם הוא ספק בכור או ודאי בכור למטוניה דמר אם גם בס' כה"ג חייב לפדות את עצמו. ומה שרצה לומר כת"ר שיש כאן איקבע איסורא, אתו הסליחה שאין מקום בזה לומר איקבע איסורא, כיון שבכל אחד מן האחים יש לומר שאין זה בכור כלל.

ועוד דהכא שהם שני אחים איך יקיימו המצוה, אם יתן כל אחד חצי חמש הרי שום אחד מהם לא קיים המצוה, ואם יתנו כל אחד חמש הא חמש אמר רחמנא ולא שני חמשים, דכוותא דכופר שהוא לכפרה וכתבו התוס' בב"ק ד"מ וז"ל ועוד חטאת דלגבוה אין להקפיד אם מביאים ב' חטאות אבל כופר דלחברו למה ירויח זה במה שהשור לשנים, ואולי לגבי כופר יש מקום לומר שכל אחד מאלו השותפים חייב לשלם כופר שלם, כיון שהשור שהוא שותף בו המית את האדם ובעו כפרה שניהם. וכ"כ הרב המאירי הו"ד במקובצת שם לד"מ. ועיין בתוס' שם ד"ה כופר שלם וב"ב דנ"ו ע"ב ד"ה ורבנן. אבל גבי בכור אין אחד מהם חייב בפדיון בודאי שהרי כל אחד אומר אני איני בכור, וכיון שאין מקום לחייבם בשני חמשים, גם בחצי כל אחד לא מחייבי דחמש אמר רחמנא למצות פדיון ולא מקומה בחצי והוא ברור שאין להם שום חיוב:

באופן כי הדבר ברור ששום אחד מאלו האחים אינו מחויב לפדות את עצמו מממונו, וכמו שפסק הש"ע בסי"ג, ולא דמי לס' פ"ח שמפריש טלה לעצמו, כי התם צריך הפרשה להפקיע איסורו. משא"כ בפדיון הבן שאין הנתינה לכהן כדי להפקיע קדושת וממון הוא שהוא חייב לכהן ומספק הוא פטור. (ועיין למהריט"א בהלכות יו"ט ד"ך ע"ג) ועיין להרב אמרי ברוך ביו"ד סי' ש"ה שכתב וז"ל בפדיון בכור ליכא לא הפקעת איסור ולא תוספת קדושה אלא פיטור חיוב נתינת דמי הפדיון ע"כ. ובצ"ץ סי' קכ"ה כתב באשה שאינה יודעת אם אביה כהן או ישראל שבנה פטור מפדיון אף דרובא ישראל משום דאין הולכים בממון אחר הרוב, ועיין ג"כ בתה"ד סי' רס"ז הו"ד בב"ה ופסקו רמ"א בסי"ח וסיים בתה"ד שם וכ"ש בה"ס דאית ליה חזקת ממון ולא מחייבינן ליה לתת דמי פדיונו, ובפירוש כתב מרן החבי"ב ז"ל בשירי כנה"ג סי' ש"ה הגה"ט ט"ז שכל ס' בכור אינו חייב לפדות את עצמו להחמיר כיון שיש בו חסרון כיס:

וגדולה מזאת אני אומר שאם ירצה הס' בכור להחמיר על עצמו ולתת דמי פדיונו לכהן שנקרא הדיוט כדין כל הפטור מן הדבר. ועושהו דאיתא בירושלמי פ"ק דשבת ובפ"ב דמסכת ברכות והובא בתוס' בחולין דל"ב, וכתב המרדכי בשם רבינו שמחה דכל שפטור מישיבת סוכה ואינו יוצא אינו מקבל שכר ונקרא הדיוט הו"ד בס' כסא אליהו סי' תר"ס, והרב י"א בהל' ציצית סי' ט"ו כתב לחלק שלא נאמר זה דנקרא הדיוט אלא במצוה שלא יש בה ציווי לאחר באותו דבר עצמו. והרב חיד"א בס' שער יוסף סי' ח' כתב שכ"כ הרמב"ן והריטב"א והכא נמי כל ס' בכור התורה פטרתו. ואולי בכגון זה אם נותן לכהן עני יש לו עכ"פ מצות צדקה. ועיין בהרמב"ם פ"ד מהל' ק"ש ה"א ובמפרשים שם. אבל עכ"פ מדאורייתא פטור. ועוד יש לי להרחיב הדברים בזה, אלא שאי אני בן חורין להאריך:

והבאתי את השלישית הלא היא כתובה באות י"ד ותוכן הערתו דלפי מאי דקי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא וע"כ אין לנו להקל באיסורין מפני הטעם דלא חזי לאצטרופי וכמו שישב בזה בס' זכר יהוסף א"ח סי' ק"ץ קושית אותו חכם על דברי התוס' ביומא, וא"כ ה"ה במ"ע אין לנו להקל היכא דלא חז"ל והצע"ג כיעו"ש. ובעניותי אמינא דאין כאן צורך לעיון גדול. כי במחיכ"ת תלי תניא בדלא תניא ואין ענין מחלוקת ר"ש ורבנן אי דרשינן טעמא דקרא למחלוקת זה של ר"י ור"ל, ולכן לא הביאו רבני האחרונים מחלוקת זה של ח"ש עם אותו מחלוקת של ר"ש ורבנן כי לדידי ר"י לא אתי למדרש טעמא דקרא כאשר אבאר. ועיין ברכ"י א"ח סי' תר"ח ובס' שדי חמד באות ט' כלל י"ד:

והנה ס' זכר יהוסף שהביא כ"ת אינו מצוי אצלינו, מ"מ לפי הדברים שהעתיק כ"ת נ"ל שמעיקרא קושית אותו חכם על התוס' ביומא בד"ה כיון דחזי אינה קושיא דשפיר י"ל דהתוס' עדיפא מינה קמשנו, ובכן אין צורך לישובו של הרב זכר יהוסף, ולעולם אימא לך דהשתא דקאמר ר"י משום דחזי לאצטרופי נפק"מ דהיכא דלא חז"ל מודי לר"ל דמותר מה"ת. וכמו דפשיט"ל להרב צל"ח בפסחים דס"ד ובנוב"י תנינא ח"א או"ח סי' נ"ג וכ"כ הגאון רעק"א בכתבים סי' קנ"ד אלא שסיים דצ"ע לדינא. אך חתנו הגאון ז"ל בחת"ס ח"ו בליקוטי תשובותיו סי' ס"ה פשיט"ל טובא הכי וראיתי להרב שדי חמד באות ח' כלל יו"ד שהביא דברי הרבנים הנ"ל ותמה מהאי דינא דקי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא להקל וצידד ע"פ מה שראינו שאין דעת הרמב"ם מבוררת בזה כיעו"ש. ואני אומר כי בהאי דינא דח"ש כ"ע מודו דדרשינן טעמא דע"כ לא נחלקו ר"ש ורבנן אלא היכא דקרא סתמא קאמר ואי דרשינן טעמא דקרא מפקינן ליה לקרא ממשמעותיה כההיא דלא תחבול בגד אלמנה דסתמא קאמר בין עניה בין עשירה. ואי דרשינן טעמא דקרא אתה בא להקל הפך משמעות המקרא, משא"כ הכא דמשמעות קרא הוא אכילה בכזית אלא דדרשינן תיבת כל דאתא לאסור ח"ש בזה יהיב טעמא ר"י דחז"ל ובכן שפיר י"ל אין לך בו אלא חידושו והיכא דלא חז"ל חזר הדין לסיני לפשיטות המקרא, ובהא כ"ע מודו. ולעולם אפשר דבעלמא מודה ר"י דלא דרשינן טעמא דקרא להקל ודוק:

ומינה נמי דגם אי אמרינן גם במ"ע שיש קצת מצוה מדאורייתא בח"ש, שי"ל דדומיא דאיסורין דדוקא היכא דחזי נאצטרופי ויבא לקיים כל המצוה, אבל אי לא חז"ל כההיא דחמש היכא דליכא אלא חצי חמש ולעולם לא יבא לקיים כל המצוא וכיון דלא מקימא בפחות מכשיעור אין לו חיוב מה"ת לתת החצי וכמו שביארנו לעיל:

ואחר ימים רבים שנדפס ספרי תעלומות לב ח"א נדפס ס' כפי אהרן ח"ב וראיתי להרב המחבר ז"ל בחא"ח סי' ג' שתמהו עליו דאשתמתטיה מ"ש בזה הרב הליו"ט ז"ל והשיב לזה בארוכה ותוכן תשו' הוא במה שהוסיף לומר דמי שהיה במדבר או בספינה ואין לו רק חצי זית מצה ובודאי לא יבוא לו חצי כזה דודאי ליכא שום מצוה וכו' כיעו"ש ורצה לו' כי אופן כזה הוא כההיא דחצי חמש שלא יוכל להשלים לעולם. והרואה יראה בספרו ח"א סי' י"ב שלא כתב במי שהיה במדבר או בספינה, ועיקר קושיתו הוא על הרבנים שכתבו שיש ח"ש במ"ע כגון אכילת מצה הג"ע שאין לו אלא חצי זית אי חייב לאוכלו מן התורה כדין ח"ש, שמדברי התוס' הנז' נראה שאינו חייב וכו' והרבנים שנסתפקו בזה לא העלו על דל שפתותהם שס פקס היה היכא דלא אפשר שיזדמן להם כמו שביאר הוא ז"ל בח"ב וירד להציל את עצמו ולא הציל כמובן:

וגדולה מזאת אני אומר דאפי' לפי מה שחידש בח"ב דהינו במי שהיה בספינה או במדבר אפשר דהסוברים שיש ח"ש במ"ע שיהא חייב בכעין זה לאכול החצי זית דהכונה חזי לאצטרופי הוא אפי' בדרך רחוקה, ומציאות שקלת מעלמא ויכול להיות כי איש ישראל נמצא בירכתי הספינה ועמו לחם מצה ובעודו אוכל החצי זית יביא אתו חצי זית אחר. וכן נמי במדבר יביא לו איש מאחריו וכן נמי אם נמצא בעיר שכולה גוים אולי יש אורח ישראלי ובאותו רגע יבא אליו, וכל שיש מציאות אפי' רחוק חזי לאצטרופיה קרינן ליה. (ועיין להגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל א"ח סי' ץ' דקפ"ט ע"ג וי"ל כדבריו ואכמ"ל). ולא משכח"ל אלא באופן שא"א בשום אופן שבעולם שיצטרף כגון בד' מינים שבלולב שמעכבים זה את זה ואין לו כל המינים שאף אם יבא לו המין החסר בשעת הגבהה לא קיים המצוה, וכן בתקיעות השופר וכיוצא. וכן בחצי חמש שמת אביו וליכא אלא חצי חמש באופן הברור דלא משתעבד בחצי חמש. כדמשמע לשון דליכא אלא ח"ח. ודוק כי קצרתי ואין הפנאי מסכים עמי להאריך. ומטעם זה לא יכולתי להתעלס בדב"ק במ"ש מאות ט"ו ואילך כי אני עסוק בענינים אחרים הנוגעים לדינא להלכה ולמעשה ושו"ט וכסא כת"ר יגדל כאות נה"ר וכעתירת מוקירו ומכבדו:

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה