אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק ג קונטריס השליחות סימן ג

שות תעלומות לב חלק ג· רבי אליהו בכור חזן

קונטריס השליחות סימן ג

קונטריס השליחות סימן ב

וזאת:

תשובתי:

אנכי הרואה את השאלה בענין הקידושין ע"י שליח ואת אשר נגזר עליה מאת הרבני' ב"ד יפה של עה"ק נוה היפה ת"ו קראתי בכל לב דברות ראשונות ואחרונות ולא מצאתי טעם כעיקר דאורייתא להתיר הבת הזאת בלא גט מלבד כי הטעמים שכתבו להתיר אינם מספיקים כאשר יראה הרואה. עוד זאת כי הכל בנוי ע"פ נסח השאלה שלא נתברר לפניהם בירור גמור אמתותן של דברים כי על כן חפץ הייתי לחשוך עצמי מדין זה כי מיראי ההוראה אני אף כי באיסור ערוה החמורה אך בהיות מעשה שהיה בפורט סעיד היה אשר הקהלה ההיא סמוכה אלינו וסומכים עלינו בכל שאלותהם. גם כי הבת הונוצגת בשאלה באה להנשא לאיש פה נא אמון יע"א. וכשתדכה בעוב"י מצרים יע"א. וכששמע רב חביבא הרב הכולל סרו"י כוהרח"ם בן שמעון נר"ו שיש חשש קידושין בדבר חקר ודרש ואמרו לו שכבר כתבטלו הקידושין והותרה הבת על פי פס"ד מרבני עה"ק ת"ו. לקח מידם הפס"ד וכתב אלי וז"ל:

מצרים יע"א יום א"ך טוב לח' רחמים ש':

התרס"ב:

למעלת עט"ר וע"ת הרב חנרול ר"מ ור"ס רעוב"י:

נא:

אמון יע"א במהר"ר:

תנא:

דבי אליהו יצ"ו אתה ה' תשמרהו כיר"א,:

אחרי דשו"ט:

וכ"ק כמשפט לאהבי שמו הנני להציע לפני מעכ"ת שי' ענין אחד שעבר בבית דיננו כי כן בא לפה בחור אחד שמו יוסף כרמוש הי"ו לשדך את הבתולה שמחה דמתקריא צופי בת הר' עזרא כ'אתינא הי"ו. ואנחנו בב"ד אחר שקבלנו העדויות עליהם שאין דבר מונע לשידוכהם שידכנו אותם בפנקס ב"ד והתעתקה תו"ד אכן לא עברו שני ימים שמעתי קול במחנה העברים כי הבחור הנז' הוא כהן והכלה גרושה מן האירוסין ואז הבאתי לפני איש אחד המכובד מהני בבלאי והזמין לפני טומוס של כתבים. ואמר לי כי כל מה שיצטרך לב"ד בענין זה הוא מבורר בניירות האלו ובפותחי אותם עיני רואות ב' פסקי דינים מעה"ק יפה ת"ו וכו' וכי

קנצי למילין הבחור הנז' עתיד להכנס לחופה עם הבתולה הנז' במח"ק ומהיות כן אני שולח הכל ליד הדר"ג שיח"ל ואת אדוני החכמה והמדע לראות הענין כולו ולדעת מה להשיב לבעלי דבר. ונשארתי בדשו"ט באה"ר. הצעיר

מסעוד חי בן שמעון ס"ט:

וכאשר בא אבי הבת לפני והודיעני שבשום אופן אי אפשר להשיג גנו מהארוס הנז'. ותשאר הבת עגונא כל ימיה וחיישינן לקלקולא וגם ס"ן יש בדבר חקרתי ודרשתי על הדבר ונודע לי גופא דעובדא היכי הוה והוא כי אבי הבת הנז' היה לו עסק עם סוחר אחד בערי אינגליטיירה והאיש ההוא כתב לו שרוצה לקחת את בתו לאשה הגם שלא הכירו זה את זה ואבי הבת כתב לו שישלח שטר הרשאה ע"י ב"ד שבעירו להשוחט שבעיר פורט סעיד שיהיה שלוחו לקדש לו את הבת הנז' ושלח לו שטר הרשאה כתובה בחצי קולמוס וחתום בה הוא וב' עדים אשכנזים חתומים בכתב אשכנזית. וכשראה החכם השוחט ההרשאה אמר לאבי הבת הרשאה זאת איננה כראוי יען לא נתקיימה מב"ד ואני איני מכיר את המשלח ולא את העדים ולא חתימתם ולא רצה בשום אופן לתת הקידושין ורק אחר ימים רבים ע"י הפצרות של אבי הבת נתן לה הקידושין בפני ב' עדי' וכששאל ממנו במה אקדש חותה הוציא האב טבעת שיש בו אבן טובה מידו ואמר להשליח זהו ששלח המשלח וקדשה בו. והנה השטר הבא מהתם נקרע או נאבד מאותו פרק כי לא נראה עוד יען השליח לא רצה לקבלו וגם עדות הקידושין לא נתקבלה בפני ב"ד. והן עתה לא נמצא רק אחד מהעדים והב' לא נודע מקומו איה. והעדים שחתמו על שטר השלי' חזרו וכתבו שהם לא ידעו כלום מהשליחות רק שהמש' אמר להם שיחתמו על חתימתו וחתמו ולא ידעו דבר משליחות הקידושין וכתבו בפירוש שאליהו יוסף חתם בחתימת ידו. ועל זה הוא שחתמו. וגם המשלח עצמו כאשר תבעוהו בעש"ג הכחיש בדבר ואמר שהוא לא מינה שליח לקדש את האשה. וגם נודע שהטבעת לא היה של המשלח אלא של אבי הבת:

באופן שטעתות כאל לא נמצא לפנינו רק עדות השליח שאומר שקדשה בפני עדים עפ"י שטר השליחות שהוא לא רצה לקבלו כי לא האמין להם ולא ידעם וגם טבעת הקידושין אמרו לו שהוא של המשלח ונמצא כי הוא מאבי הבת וגם יש בו אבן טובה ובכן נבחר הריעותות שיש בנדון זה אחת לאחת למצוא חשבון:

א שעדות השליחות היה בשטר ולא כראה לב"ד:

ב שמינוי השליח היה שלא בפניו:

ג שהשליח לא רצה מעיקרא לקבל את השליחות ולא לקח ההרשאה בידו. ומה שקדשה היה להפיס דעת אבי הבת:

ד שהטבעת לא היה של המשלח:

ה שהטבעת היה בו אבן:

ו שהעדים של השליחות אורו שלא היו עדי' בשליחו'. אלא העידו שחתם בפניהם. ז שעדי הקידושין לא העידו בפני ב"ד על הקידושין וגם אם יבואו עתה להעיד לא יוכלו לזכור מעשה הקידושין יען כבר עברו יותר מעשרה שנים:

ח שיש מעידים שעדי הקידושין. אינם כשרים לעדות:

ט שיש הסכמה קדומה במצרים שלא לקדש שום אשה אלא במנין עשרה ובשעת כניסה לחופה. יוד שהמשלח הכחיש ואמר שהוא לא עשה שליח לקדש לו את האשה:

יא עלית על כולנה שלא שאלו את פי הבת עד הנה וכאשר הבאנו את הנערה ושאלנו את פיה. זאת אומרת שמעולם לא קבלה קידושין אלא אמרו לה שזה הוא שידוכין והטבעת הוא דורון של שידוכין כנהוג ובפירוש אמר לה השליח שאם לא תרצה אותו כאשר תראנו הרשות בידך. כי אין בשידוכין שום קשר של קיימא:

הן כל אלה הספקות שנפלו בענין זה והרבנים המתירים לא העלו אותם על שפתם. יען לא נתברר להם תוכן הענין ואם אמנם יש לי להשיב בכל מה שהאריכו בענין זה ולפי השאלה המוצגת לפניהם קשה היה מאד להתירה בלא גט אכן בהצטרף כל הספקות שיש בענין זה אחרי שנתברר לנו גופא דעובדא היכי הוה. נראה שמקום יש בראש להתיר את הבת הנז' בלא גט ובפרט אחרי שא"א להשיג גט וידוע כמה חשו חכמים לתקנת בנות ישראל והקלו בכמה דברים כדי שלא לעגנן. ובכן בשעת הדחק ובמקום עגון כנ"ד ראוי לנו ומצוה עלינו לחפש אחר כל צדדי ההתר. לכן לקחתי דרך לעצמי לברר צדדי ההתר בקיצור האפשרי כי להאריך אין לי פנאי. וזה החלי וה' אלהים יעזור לי:

וזה ההעתקה ממכתב השליח והקב"ע:

פורט סעיד היום כ"ט לח' תשרי:

התרס"ג:

עט"ר וצ"ת הרב הגדול מעוז ומגדול כמהר"ר אליהו חזן נר"ו יחל"א:

אחרי דשו"ט בניו"ק וקיד"ה ת"ק באתי להודיע לאדוני כי קבלתי כתבו הטהור זמנו כ"ז לחודשינו וראיתי מה ששאל רו"מ ששה שאלות ע"ד הקידושין של שמחה בת עזרא כתינה הי"ו והנני להשיב על השאלות אחת לאחת:

א שאל אם שטר השליחות אשר בא מונאנגיסטר נשאר אצלי או נקרע תשובה כי לא נשאר אצלי כי מעיקרא לא חשבתיו לכלום בראותי כי לא נחתם בחותם כי אם שתי חתימות בכתיבת אשכנז אחד שמו אלעזר הכהן הי"ו והשני לא ידעתי לקרותה ולהיות שאפי' אם אקראנו איני מכיר החתימות והאנשי' ואין בנמצא פה מי שיכיר אותם לכן חשבתיו כחרס הנשבר ולא רציתי לסמוך עליו כו"ע ולכן לא נזהרתי לשומרו:

ב אם ברצוני נתרציתי להיות שליח לקידושין הנז' או בלא רצוני נתתי הקידושין:

תשובה כי בתחילה לא רציתי להיות שליח כו"ע ומנעתי את אבי הכלה מעשות הקידו' הנז' כי לא ישרו בעיני ובפרט שלא אהבתי לעשות שום קידושין כי אם בעת החופה ודחיתי לאבי הכלה חודש ימים וכאשר ראיתי שלא אבה לשמוע לדברי כתבתי ההרשאה ומסרתיה ליד אביה ואחר זמן קרוב לחודש מע"מ הביא לי ההרשאה אשר מסרתי בידו חתומה בשני חתימות הנז"ל ולא רציתי לקבלה מסיבת שלא ראיתי שום סמך עליה ולא רציתי לעשות קידושין על סמך זה ובא אביה כמה פעמים אצלי ולא רציתי לשמוע דבריו ודחיתי אותו כמה ימים ובלילה אחת ליל מוצאי שב"ק נתראיתי עם אביה הר' עזרא הנז' ודבר עמי עוד הפעם ולא רציתי ובדרך הלכנו עד אשר הגענו לביתו יחד והכניסני ואמ"ל אני אומר לך לעשות הקידושין לבתי ובע"כ נכנסתי ומצאתי בביתו לשכנו הדר בחצרו הר' בכור אברהם ביטראן הי"ו ועוד איש אחר שמו משה מכמל הי"ו שהוא מעיר בגדאד שהיה פה גר בארץ ותמיד הולך עם עזרא אבי הבת הנז"ל כי הוא בן עירו ואין לו מכיר אחר פה וישבנו שם ונתן לי הטבעת אבי הבת אשר אמר לי שהחתן שלחה ונתתי לבתו הקידושין וזה לשון הקידו' הרי את מקודשת בטבעת זאת לאליהו יוסף כדת משה וישראל):

ג שאלה אם יחדנו עדים לקידושין תשובה זה לא ידעתי אם היו מזומנים או לאו. ושמותם ככתוב בתשובה שנית:

ד שאלה אם העדים כתבו עדות וחתמו בו. תשובה. לא כתבו ולא חתמו ולא נכתב שום עדו' באלו הקידושין כו"ע:

ה שאלה אם נתקבל עדות הקידושין בב"ד של שלשה. תשובה. לא נתקבלה שום עדות כו"ע בפני שום אדם:

ו שאלה אם העדים זוכרים עתה כיצד היה לשון הקידושין ואם זוכרים כל מה שעבר באותו זמן. תשובה. כי עד אחד ששמו משה מכמל הי"ו אינו נמצא. והעד השני ששמו בכור אברהם ביטרן הי"ו נמצא פה ושאלתי את פיו: וזה:

תשובתו כי הוא זוכר כי בלילה אחת ליל ראשון עליתי אצל שכני הר' עזרא כתינה הי"ו כדרכי ומצאתי שם אחד איש גר שהיה מוכר תמרים ותמיד ראיתיו כמה פעמים בבית עזרא הנז' ולא מצאתי לעזרא הנז' בביתו כי אם אשתו ובניו וישבתי מעט ובתוך כך בא הר' עזרא הנז' עם הר' יוסף בושכילה הנז' וישבנו מדברים יחד ובתוך כך דברו יחד הר' עזרא עם הר' יוסף הנז' בלחש ביניהם ובתוך כך הביאו להבת שמחה בת הר' עזרא הנז' ונתן עזרא הטבעת ליד הר' יוסף הנז' והר' יוסף הנז' לקח אצבע הבת שמחה ואמ"ל הרי את מקודשת בטבעת זאת לפלוני כדת משה וישראל ואיני זוכר שם המקדש ולא היה לי ידיעה מקודם מזה הענין כו"ע ואח"ך סיפר לי הר' עזרא הי"ו כי יש אחד סוחר במונשיסטיר אשר שלח הרשאה להר' יוסף בושבילה הי' להיות בעדו שליח לקדש בתו ואח"ך נתנו ממתקים וישבנו מעט והלכנו כל אחד לביתו זה אשר ידעתי ע"כ דברי העד הר' בכור אברהם ביטראן הי"ו. ורק אין דבר זולתי נשארתי דשו"ט בכיו"ק ולשלום אין קץ כ"ד תלמידו הק':

יוסף בושכילה ס"ט:

וזה העתק הקב"ע שנתקבל בב"ד יכב"ץ:

במותב תלתא כחדא הוינא נחנא ב"ד דחת"ל כד אתא קדמנא כהר' יוסף אבושכילא הי"ו ואחר האיום והגיזום העיד ואמר האמה"ץ איך בשנת תרנ"ב בא אלי עזרא כתינא הי"ו ואמר לי אשיש אחד במאנשיסטר שמו אליהו יוסף מתושבי בבל רוצה לקדש את בתי שמחה דמתקריא צופיא וכתבתי לו שטר הרשאה לקידושין כדי שיחתמו אותה במאנ שיסנור ע"י ב"ד הצדק דשם ואח"ז הביא לי השטר ההוא של מנוי שליחות לשמי בחתימת העדים והמקדש הנז' ואמרתי לו כי לא אוכל לקדש את הבת יען איני מכיר לא חתימת העדים ולא חתימת המקדש ואמ"ל אבי הבת הנז' אתה מה איכפת לך תקדש אותה ואחר שדחיתי אותו כמה פעמים להפיק חפצו נתתי לה הקידושין בפני הר' בכור ביטראן ומשה מכמל.

שאלנו להעד אם יודע שהטבעת היתה של המק' והשיב שהוא זוכר שאמר לו אבי הבת שהוא של החתן ושאלנו את אבי הבת והשיב שהוא מכיסו וממונו והיה בו אבן יקרה בירלאנטי ע"כ העיד העד הנז' ולראיה ח"ש היום י"ג תשרי התרס"ג והשו"ב וקיים. במותב תלתא כחדא הוינא נחנא ב"ד דחת"ל כד אתת קדמנא הנערה שמחה דמתקריא צופיא בן עזרא כתיבא ת"ם ואמרה שכאשר בא אצלה החכם יוסף אבושכילא הי"ו אמר לה שהוא בא לשדכה עם האיש אליהו יוסף ונתן לה הטבעת למנחה והיא אמרה לו שהיא אינה מכרת את האיש הזה ואינה יודעת אם הוא טוב או רע והשיב לה וכי זה ענין של קידושין זהו ענין שדוכין ותוכל להפרד ממנו כ"ז אמרה בפני' הנערה הנז' ולראיה ח"ש היום ד' חשון התרס"ג והשו"ב וקיים:

א בענין שליחות עול קידושין אי בעי עדים:

ואבא היום להשיב על ראשון ראשון בעיקר מינוי השליחות אי בעי עדים הנה ידוע דבפלוגתא מתניא. שהרמב"ם פסק בפ"ג מהל' אישות הל' ו"ו שאין צורך למנותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמתות הדבר לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינם צריכים עדים כמו שליח הגט ע"כ וכ"כ לענין גט בהל' גירושין פ"ו הל' ד' שאין שליח הולכה והובאה צריך עדים. וכוותיה דהרמב"ם קימי הרא"ש והרשב"א.

אך הראב"ד והרמ"ך והר"ן חלקו עליו וס"ל דגם בשליחות של קידושין צריך עדים דאין דבר שבערוה פחות מב'. ומרן בש"ע אה"ע סי' ל"ה פסק בסתם כס' הרמב"ם והרא"ש. וס' החולקים בשם י"א וכבר האריכו בזה רבני האחרונים ז"ל. ואף שאנו קבלנו הוראות הש"ע ובפרט היכא שמה שפסק בסתם היא ס' הרמב"ם שהוא מאריה דאתרין מ"מ מידי ס' לא נפיק כיון שבדיני גיטין וקידושין אנו נוהגים לתפוס בכל החומרות. וכאן נמי יש לחוש אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ועיין בתשו' הרשב"ש סי' תקע"ו והרדב"ז החדשות ח"ב סי' תר"ג הו"ד בי"א ח"ב סי' קמ"א הגה"ט י"ט ועיין למהריב"ל ח"ד סי' ח'. ב שצריך השליח שיעיד ער שליחותו קודם נתינת הקידושין:

ועוד נראה דגם להרמב"ם ז"ל ודעמיה דס"ל דלב' עדים. מ"מ גם הם אזלי ומודו שצריך שהשליח יודה שהוא שלוחו קודם נתינת הקידושין. שהרי ביאר רבינו בהל' אישות שא"ץ עדים למנות שליח לקידושין וכתב כמו שליח הגט וכתב הרמ"ך שהוא עצמו כתב בהל' גירושין פ"ט שאם עשה שליח צריך עדים ונראים דבריו סותרים זה את זה ע"כ ה"ד מרן בכ"מ בפ"ג מהל' אישות ושתיק ליה והמש"ל שם הל' ט"ו כתב שלא מצא בפ"ט ופ"ח ופ"י סתירה מדידיה אדידיה עי"ש ונר"ל שהרמ"ך כיוין למ"ש הרמב"ם בפ"ט מהל' גירושין הל' ל"ב וז"ל אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי כתבו ונתנו לבעל בלא עדים ונטלו הבעל ונתנו לשליח ואמ"ל תן גט זה לאשתי בפני עדים והלך השליח ונתנו לה בפני עדים הרי זו ס' שאין השליח נאמן להתיר ערוה וכו' ואם היו ב' שיעידו שגט זה הבעל נתנו לשליח לגרש בו ה"ז מגורשת ע"כ ומדברים אלו הבין הרמ"ך שדעת רבינו בשליח הגט שצריך שני עדים דאע"פ שאין כאן עדי חתימה הרי יש כאן עדי מסירה. והשליח נאמן להעיד לבדו על שליחותו. אלא מוכרח דס"ל דגם לגבי שליח הגט צריך שני עדים:

והנה הה"מ ז"ל שם נרגש מזה וכתב שמ"ש רבינו שאין שליח הובאה צריך עדים היינו דוקא כשמסר בידו גט חתום. אבל כשאינו חתום הו"ל ס' מנהו ס' לא מנהו ואפי' יודה הבעל הויא ליה ס' מגורשת ודומה לזה קצת יתבאר בפי"ב בעדות השליח והודאת הבעל שהיא ס' מגורשת אבל כשיש עדים על השליחות וכו' הו"ל ודאי מגורשת שאין עדי חתימה מעכבין וכו' והוי השליח כבעל עצמו וכו' ע"כ וכ"כ מרן בכ"מ בפ"ו הל"ד ואכתי קשה דכיון דקי"ל שא"ץ עדים לשליחות כשמודים השליח והמשלח למה יהיה ס' מנהו ס' לא מנהו כשנתנו לו בלא חתימה הא איכא עדי מסירה והשליח במקום בעל קאי. ולפי מ"ש מרן הכ"מ בפ"ו שנתן טעם למה שליח הולכה והובאה א"ץ עדים משום דנפיק גטא מתותי ידיה והא הימניה וכתב שכ"כ הר"ן ולפי זה דברי רבינו בפ"ט נכונים כיון דלא נפיק גטא מחתמא מתותי ידיה: אך נראה שהרב המגיד לא ס"ל טעם זה כמתבאר מדבריו בפ"ט וגם בפ"ו לא נתן טעם לדבר אלא כתב שדין זה מתבאר מן הסוגייאות שאין השליח צריך להביא עדים שהוא שליח. וגם בפ"ג מהל' אישות הט"ו כתב על דברי רבינו ששליח הולכה אינו צריך עדים כיון ששניהם מודים שהוא מדמיון קידושין לגט ע"כ ובעיקר טעמו של הכ"מ שכתב דבגט ה"ט שא"ץ עדים לפי דנפיק גטא מתותי ידיה קשה למה בקי' יהיה נאמן ואין דבר שיוצא מתחת ידו ונראה דבגט היינו טעמא דאפי' הבעל מכחיש להשליח הוא נאמן משום דנפיק גטא מתותי ידיה אבל בקידושין דלא נפיק כלום מתח"י בעינן הודאת השליח והמשלח. ולפי"ז רצה לתרץ הלח"מ בפ"ג מהל' אישות הל' ט"ו מ"ש רבינו בפ"ט דהל' גירושין דהוי ס' מגורשת דהתם איירי שלא הודה הבעל ולא נפיק גטא מתותי ידיה חשיב כיון שאין שם עדי חתימה והם דברים נכונים לולא דברי הה"מ התם שכתב ואפי' יודה הבעל הוי ס' מגורשת והיינו משום דהוא לא נחית לחלק בהכי ולתת טעם משום דנפיק גטא. והדרא קושיא שדברי רבינו נראים כסותרים וטעמו של ה"ה אינו מספיק כונו שביארנו: לכן נראה דמ"ש רבינו בפ"ט מהל"ג שהיא ס' מגורשת טעמו הוא לפי שלא נכתב הגט בפניו של השליח ולא יוכל להעיד שנכתב לשמה. ומה יועילו עדי מסירה. כיון שאין כאן עדי חתימה שיתקיים הגט בחותמיו והרי זה דומה למ"ש בפ"ז הלי"ד בבן שהביאו גט אע"פ שלא נכתב בפניהם הואיל ונתנו הבעל ליתנו לאשתו הרי אלו יתנו וכו' והכא שהוא אחד אין ע"א נאמן והויא ס' מגורשת מעין למ"ש רבינו בפי"ב הלי"ב ורמזו הרב המגיד בפ"ט דהלכות גירושין וזהו שסיים הרמב"ם אם היו שם שני עדים שיעידו שגט זה הבעל נתנו לגירושין הרי זו מגורשת הרי דבריו ברורים שלא הצריך עדים על השליחות אלא עדות ברורה שנתנו הבעל לגרש בו ואפי' יורת הבעל לא מהני דאין כאן אלא השליח והבעל והויא ס' מגורשת כההיא דפי"ב הלי"ב משא"כ כשהביא הגט חתום בידו הרי מצד הגט אין לנו חשש דהוי כמי שנחקרה עדותם ולענין השליחות הוא נאמן שהוא שלוחו ואפי' כופר המשלח לא ציתינן ליה כיון דנפיק גטא מתותי ידיה והא הימניה. אבל לענין קידושין נהי דלא בעינן עדים מ"מ הודאת המשלח בעינן כיון דלא נפיק מידי מתותי ידיה ולכן נראה שצריך הודאת המשלח קודם נתינת הקידושין ושיתברא שזה הוא שלוחו. כי אז עדיין אינה ערוה ובידה הוא שלא להתקדש אבל אחר הקידושין תו לא מהימנינן ליה כיון שבא לאוסרה אכ"ע ואין דבר שבערוה פחות משנים וכן ראיתי להרימ"ט חאה"ע סי' ע"ג שכתב וז"ל ואין ללמוד מדבריהם (של הסוברים דלא בעינן עדים בשליחות) אלא שאם אמר השליח קודם הקידושין פ' עשאני שליח לקדשה שיהיה נאמן דבההיא שעתא ליכא מלתא דדבר שבערוה. ובגמר הדבר שהיא מתקדשת ע"פ שני עדים הוא וכמ"ש הרא"ש אב אם לא אמר בתחילה שעשאו שליח וכו' לאו כל הימנן לומר שליח אני להחזיקה בא"א ונמצא גמר דבר ערוה ע"פ ע"א ולא האמינו לו אלא בתחילה וכו' עי"ש והרב צל הכסף ז"ל בח"א סי' ח' כתב שהרב בני דיד ה' אישות פכ"ד דנ"ד ע"ג הביא ס' מהרימ"ט הלזו וכתב שס' זאת מצאה במרדכי פ' האיש מקדש בפירו' וסיים הרב צל הכסף שלא מצא חולק על זה. וכ"כ בסי' ט' והסכימו עמו רבני דורו כיעו"ש ועיין בספר דברי שמואל סי' ח'. ובנ"ד לא זאת שלא העיד השליח קודם הקידושין שהוא שלוחו יען לא נתברר לו הדבר אלא שגם עתה אחר הקידושין הוא אומר שלא נתברר לו מינוי השליחות והוא לא קבל להיות שליח:

ג בממנה שליח בכתב ושלא בפניו:

והנה כל האמור בענין בעיקר מחלוקת זה בממנה שליח אי בעי עדים או לא שנחלקו הפוסקי' היינו בממנה אותו בפניו אך אם ממנה אותו בכתב שלא בפניו באנו למחלוקת אחר שכתב מב"י באה"ע סי' ל"ה בשם רי"ד אם יכול לשלוח קידושין ע"י גד והוא מודיעו וממנה בכתבו לישראל שבאותו מקום להיות שליח דינו כדין שליחות הגט שנחלקו הפוסקין ע"כ וכתב מב"י שם דלא דמי לגט דכיון שנכתב שם גט עליו וגוי ליתיה בתורת גיטין איכא מאן דסבר שלא יהא לו מגע יד בשליחות וכו' אבל מעות הנשלחי' לקדש בהם אין שם קידושין עליו וכו' ועוד דלענין גטין אפילו למ"ד שלא יוליך הגוי הגט היינו שלא תנשא אבל אם נשאת לא תצא וא"כ לענין קידושין מקודשת גמורה היא מדאורייתא ע"כ ואני תמיה על תמיהתו דשפיר י"ל דגם רי"ו לא כתב אלא לכתחילה אבל אה"ן שאם שלח הקידושין ע"י גוי לישראל אחר שמינהו בכתבו כראוי ואותו השליח קדשה ודאי דמודה שהיא מקודשת גמורה וטעם מה שאסר לכתחי' הוא טעמו של שליחות הגט משום דגוי לאו בר שליחות וחיישינן שמא יבא לסמוך עליו ויעשנו לגוי שליח וכמ"ש הרדב"ז בסי' תתקי"ז הובאה בגו"ר אה"ע כלל ד' סי' ל"ב דאפשר דגם הגאון לא גזר בגוי אלא משום דילמא אתי למסמך עליה בתורת שליחות עי"ש והוא הדין והוא הטעם לענין קידושין והחולקים עליו ס"ל בגט דלא חיישינן להכי כיון שהגוי אינו עושה אלא מעשה קוף בעלמא ולכן כתב הרא"ש בפ"ק דגיטין והביאו הטור בסי' קמ"א שנוהגין באשכנז וצרפת ע"פ ר"ת לשלוח גט וקידושין ע"י גוי וממנה בכתבו ישראל שבאותו מקום וכו' עי"ש ולדעתו אפי' לכתחי' שפיר דמי למעבד הכי ולפי"ז קשה על רמ"א בסי' ל"ה ס"ו שעשה מחלוקת בזה ואין כאן מחלוקת וכמ"ש הח"מ והב"ש שם: אך לדעתי אין כונת רמ"א כאן כפי המובן הפשוט שעיקר המחלוקת הוא מפני שהיה ע"י גוי דלפי"ז בטלה מחלוקת וכמש"ל וגם כמ"א יודה בזה. אלא כונתו היא דאף דדל מהכא גוי מ"מ עיקר השלי' היה ע"י כתב. וכבר כתב הוא ז"ל בסי' קמ"א סקל"ה שיש חולקים וס"ל דאין למנות שליח הולכה ע"י כתב וכבר כתבתי בספה"ק תעלומות לב ק"ב סי' ז' ד"ס ע"ג שלא מצאתי ס' החולקים וסוברים שאין למנות שליח הולכה ע"י כתב דמשמע אפי' מוליך הכתב ישראל ובבאה"ג ציין מחלוקת הגאון שהביא בה"ג ואין זה נכון שאם כיוין רמ"א למחלוקת זה היל"ל וי"ח וסוברי' שאין לשלוח הגט ע"י גוי וגם בד"מ לא הביא כלל דברי הגאון אלא הביא בסתם דברי המרדכי בפ"ב דגיטין ובפ' כל הגט ומ"ש בא"ז כיעו"ש בסכ"ט. לכן כר"ל דודאי לא כיוין רמ"א למחלוקת זה אלא כונתו למה שהביא לעיל בסי' ק"ך ס"ו מ"ש המרדכי סוף פ' התקבל סי' תי"ז ולפי"ז אין אדם יכול לשלוח כתב ידו לב"ד למקום פ' שיגרשו את אשתו וכתבו התוס' דאשה יכולה למנות שליח במקום אחר ע"י כתיבת וחתימת עדים אע"פ שאין השליח שומע קולה ועיין בזה לקמן סי' ק"מ וקמ"א ע"כ ומזה דן הוא ז"ל דדוקא שליח קבלה א"ץ שישמע קולה אבל שליח הולכה אינו נעשה ע"י כתב הגם שאין הכרח מדברי המרדכי בזה שבא למעט שליח הולכה וכמו שביארתי בספרי הנ"ל שם באורך ולכן בסי"ד כשפסק הש"ע דבין שליח קבלה בין ש"ה יכולים למנות שליח במקום אחר וא"ץ שישמעו קולם ציין רמ"א ועי"ל סל"ה כונתו שיש חולקים בש"ה שאין למנותו ע"י כתב כמ"ש שם ולפי"ז מ"ש בד"מ סי' קמ"א סכ"ט ועי"ל בסי' זה שכתב' דיש סוב' דאין למנות ש"ה ע"י כתב. הוא ט"ס הכיכר דעינינו הרואות בסי' זה שלא הביא סברה זאת אלא ר"ל עי"ל בסי' ק"ד וכונתו על מ"ש שם בשם המרדכי לפי מה שהבין הוא. ובכן אתי שפיר המחלוקת שהביא כאן לענין קידושין בסי' ל"ה ל"ד רי"ו שמשוה גטין לקידושין בענין זה וס"ל דאין למנות שליח הולכת הקידושין ע"י כתב ואם שלח ומינה שליח לקידושין בכתב לפי ס' זו הוייא ס' מקודשת ועיין להרב מכתב מאליהו בשטר שליחות סי' י"ב ה"ד הרב חת"ס בחח"מ סי' קצ"ט ומה שכתב הוא ז"ל על דברי רמ"א בסי' ל"ה ואין הפנאי מסכים להאריך בזה והנראה לע"ד כתבתי:

ד בממנה שליח שלא בפניו אי בעי עדים לכ"ע:

ואף להסוברים שיכול למנות שליח הולכה ע"י כתב. מ"מ נראה שצריך שימנה אותו בעדים וכותבים וחותמים בהרשאת השליחות. או מודיע לו בכתבו שמינה אותו בפני עדים והח"מ בסי' ל"ה ס"ק י"ז כתב וז"ל למאן דס"ל דבשליחות האיש בעי עדים מירי שע"פ ב' עדים מינה את השליח ואפשר שגם העדים חותמים את הכתב ע"כ ומדבריו נראה שלהסוברים שא"ץ עדים למינוי השליח גם הכא די במה שכותב בכתבו ולי נראה דלא נחלקו אלא בממנהו בפניו והשליח שומע קולו דלהרמב"ם ודעמיה לא בעי עדים ולהחולקים גם בזה צריך עדים. אבל בממנהו שלא בפניו ע"י כתב גם הרמב"ם ודעמיה מודים שצרי' שימנהו בפני עדים והטעם פשוט כיון דבעינן עכ"פ אמתות הדבר ויודו השליח והמשלח ואם אין עדים בדבר והשליח לא שמע כלום מפי המשלח. רק הכתב שבא לו הוא מעידו שמינהו שליח אין זה אמתות הדבר והשליח לא יוכל להודות ולהודיע שהוא שליח פ' בודאי אבל אם כותב לו הרשאה וחותמים בו העדים שמינהו בפניהם הוא מתברר ומתאות לו שהוא שלוחו וגם אפשר אם אין הרשאה רק שכתב לו בכתבו שמינהו שליח ע"פ עדים פ' ופ' דמהני. כיון דהוי מלתא דעבידא לגלויי ולא משקרי בה אינשי: וכן נראה מלשון הרמב"ם בפ"ו מהל' גירושין הכ"ב שכתב כל העושה שליח אינו צריך שיהא השליח עמו בב"ד אלא אומר להם הרי פ' שלוחי ואפילו שלא בפניו ע"ש הרי מפורש שממנהו בפני ב"ד ואומר בפיו הרי פ' שלוחי. וה"ה ודאי אם ממנהו בפני עדים וכ"כ הרא"ש בסו"פ התקבל וז"ל בין שליח האיש בין שליח האשה אין צריך שישמעו מפיהם שממנים אותו שליח לפיכך בין האיש בין האשה יכולים לעשות בפני עדים שליח במקום אחר והעדים כותבים וחותמים שמינה לפ' שליח ע"כ ה"ד הטור בסי' קמ"א וכתב מב"י שכ"כ הרשב"א והר"ן ובב"ה ציין למ"ש הרמב"ם בפ"ז ובש"ע סי' קמ"א סי"ד תפס לשון הרא"ש שממנה את השליח בפני עדים והעדים כותבי' וחותמים ועיין בתשב"ץ ח"ג סי' רמ"א:

וחזינא לגאון הרב חת"ס בחח"מ סי' קצ"ט שכתב כן וז"ל דמינוי שליח של"ב. צריך עדים לכ"ע כמ"ש בטוש"ע סי' קמ"א סי"ד אע"ג דלהרמב"ם אין שליח להולכה בעי עדים הטעם הוא משום דנפיק גטא מתותי ידיה וכו' אבל כי ממנים אותו של"ב והגט ביד גוי הממוצע על מי נסמוך שיצא הגט מיד שליח הבעל ושנתוונה זה שליח וכי על מה שכתוב ע"ג אדיריסי לפ' נסמוך שזה הוא וכו' ע"כ:

ובעניותי אמינא שדבריו בכורים שלמנות שליח שלא בפניו לכ"ע בעי עדים כמתבאר מדברי הרמב"ם בפו' והטוש"ע בסי' קמ"א ולא היה צריך להדחק ולומר שמה שלא הצריך הרמב"ם עדים בשליח הולכה הוא מפני דנפיק גטא מתותי ידיה. מה שלא נתבאר בדברי הרמב"ם שהרי הוא לא הצריך עדים גם בשליח הולכת הקידושין וכיוצא וכמו שביארנו לעיל. ומ"מ הוא ז"ל לא כתב כן אלא בממנהו בפניו אבל שלא בפניו צריך גם לדעתו שיתמנה בפני ב"ד או בפני עדים. כי אם ליכא עדים בדבר על מי נסמוך שהוא שלוחו וגם להשליח לא ברירא ליה ולא יוכל להודות על השליחות וכמש"ל ועיין למהרימ"ט ז"ל בח"ב סי' ע"ג שכתב וז"ל אע"ג דזה אין האב יכול לטעון בבריא דמנא ידע הואיל והיה בריחוק מקום מבנו אם לא שבאו לו עדים על כך או שלח לו שטר או כתב וכיון דעכ"פ ראיה או עדים צריך שיהיה בדבר לא נחוש אלא א"כ ברור מפי עדים או כתב וכו' מ"מ מסתברא דכל שהשליח והמשלח נאמני' בדבר לפי שאינו אלא להודיע אמתות הדבר כמ"ש הרמב"ם אע"פ שלא היה הדבר בעדים או בשטר בהודאתם לבד סגי מאחר שאומר המשלח עשיתיו שליח ממקומי ומסרתי הדבר לעדים והשליח אומר כן באו אלי האנשים והלכו להם חוששין להם עכת"ד ועי"ש שהאריך:

המורם מזה ששליח הנמנה שלא בפניו צריך שיתמנ' בפני ב"ד או בפני עדי' או שיודה המשלי' ויאמר מניתיו בפני עדים והמשלח ברור לו המינוי ע"י שיבאו אליו עדים או שטר חתום בעדים או כתב המשלח שכותב לו שמנהו בפני פ' ופ' והוא מכיר ויודע שהוא אמת וברור ויוכל לומר שליח פ' אני לקדש או לגרש ובלא"ה לא סגי לכ"ע וכדבר האמור ובאופן כזה הוא שיכול השליח לקדש את האשה ולברך ברכת אירוסין כיון שהוא נאמן קודם שמקדשה כמו שביארנו לעיל, ועיין שמחת יו"ט סי' ז' וסי' ח' ולקמן אעמוד על דבריו:

ה בענין הודאת המשלח:

אף לס' הרמב"ם ודעמיה דאין צורך לעדים במינוי שליחות היינו ודאי כשהודה המשלח כמו שביאר וכתב רמ"א בסי' ל"ה ס"ג דלא מקרי הודה רק אם הודה בפני עדים כדרך הודאה וציין לתשו' הריב"ש סי' קצ"ג וביאר הח"מ סק"ד דא"ץ לומר אתם עדי רק שלא יאמר הדברים כמשחק או לשום אמתלא ועיין בב"ש שם סק"ו ועיין במש"ל פ"ג מהל' אישות סוף הלי"ד וכ"כ התשב"ץ בח"ג סי' רמ"א וז"ל תמהת מהרמב"ם שכתב ששליח הבעל ששלחו לקדש את האשה א"ץ עדים. אם השליח הוא במקום אחר מי יודע אם הוא אמת או שקר אין זו קושיא שהרב ז"ל לא כתב שנחזיק אותה במקודשת אלא כששמענו כך מפיהם ע"כ מינה נשמע שכל זמן שלא שמענו מפי המשלח שמינהו שליח לפ' הויא ס' מקודשת. ואם כופר המשל' כתב רמ"א שם די"א שהיא ספק מקודשת וי"א דאינה מקודשת כלל וכן עיקר וביאר הח"מ משום דלגבי האשה דאינה יכולה להכחישו דאולי האמת כדברי השליח הוי ס' מקודשת עי"ש וכל זה ודאי דאיירי שהשליח מכחישו להמשלח ואומר אתה מניתני שליח. אבל אם השליח בעצמו לא ברירא ליה ולא ידע בבירור כגון שהוא במקום אחר ודאי דלכ"ע לא הוי מקודשת דאין ס' מוציא מידי ודאי. ועיין כנה"ג אה"ע סי' ל"ה הגהב"י כ"ג ובסי' קמ"א הגה"ט כ"ב ואכמ"ל:

ו בעדות מינוי השליחות בשטר ולא הובא:

השטר לכ"ד:

מודעת זאת מ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' עדות וז"ל דין תורה שאין מקבלים עדות לא בד"מ ולא בדין אלא מפי העדים שנא' ע"פ שני עדים מפיהם ולא מפי כתבם אבל מד"ס שחותכין ד"מ בעדים שבשטר וכו' כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות וכו' אלא מפיהם ולא מפי כתבם ע"כ וכתב רש"ל ביש"ש בפ"ד אחין סי' י"ג שכן עיקר כרש"י והרמב"ם בדיני קנסות ועדות קידושין וכו' ואין דנים ע"פ השטר ע"כ ומהר"ם אלשיך בסי' מ' הביא ס' מהריק"ו בשורש ע"ד אשר החמיר מאד בעדות שבשטר להצריכה גט וכתב שנגד ס' מהריק"ו אית לן מר יהודאי גאון והרמב"ם והתוס' והרשב"א והראב"ד והמרדכי והר' אביגדור וכ"ש דהרשב"א והמרדכי עבדו עובדא וקי"ל דמעשה רב עי"ש ורמ"א בד"מ כתב שדברי מהריק"ו דחוים שלא ראה דברי הראשונים בזה עי"ש וכן פסק בהגה בסי' מ"ב ס"ד ומהר"י טיטצאק הו"ד בתשו' מהר"י אדרבי סי' קפ"ו ובתשו' מהרשד"ם סי' ב' ועי"ש לרשד"ם שהאריך ומהרי"א בסי' קפ"ז ואחריהם כל ישרי לב שהרבו להשיב על ס' זאת של מהריק"ו. ומהרש"ך בח"ד סי' ד' כתב שפשטה ההוראה כמהרי"ט ודלא כמהריק"ו והאריכות בזה יגיעת בשר: ואולם גם מהריק"ו לא החמיר בדבר אלא כשהובא השטר לב"ד וקראוהו והוחזק בב"ד דאז ס"ל דהוי כנחקרה עדותם וכאלו העידו בע"פ. אבל אם קודם שנראה השטר לב"ד אתו סהדי ואמרו לא חתמנו או לא הד"מ ועל שקר חתמנו ואח"ך הובא השטר לב"ד בהא ודאי לא אמרינן כמי שנחקרה עדותם בב"ד וכמ"ש מהר"ח עובדיא הו"ד בתשו' מהרי"א סי' קפ"ו והם דברים מפורשים ומבוררים בדברי מהריק"ו שם. וכן ביאר מהר"י אדרבי שם בסי' קפ"ז ובכה"ג וי"א שם הביאו כל להקת הפוס' שסוברים הכי. ואין לומר דניחוש שמא למחר יבא השטר לפני ב"ד ויתקיים בחותמיו דכיון שכבר אתרע כח השטר קודם שיב לב"ד הו"ל חצפא בעלמא וכמאן דליתיה דמי. וכמ"ש הרב כפי אהרן ז"ל בח"א אה"ע סי' ד' והביא ראיה ברורה לזה מדברי רבינו בצלאל ז"ל בא"ז לכתובות על דף י"ח דכיון שנפסל השטר ואתרע לפני ב"ד שוב אין לו תקנה אע"ג דשוב נמצא כת"י יוצא ממקום אחר ע"כ וכ"ש בנ"ד שלפי דברי העדים שהם כתבו בפירוש באותו שטר שחתמו להעיד שחתם המשלח בפניהם וא"כ אף אם יצא השטר אח"ך לפנינו אינו סותר לדברי העדים המעידים שהם לא ידעו מהשליחו' כלל. ואף אם היו מעידים שהודה בפניהם שמינה לפ' שליח לאו כלום הוא כיון שלא העידו שמינהו בפניהם ועיין בתשו' תומת ישרים סי' קי"ג שהאריך עוד זאת שנ"ד הוא דין מרומה גמור ובעלילה בא עליה לעגנה וכשראה שנתפס למלכות טל המעשה הרע אשר עשה להתל בבנות הארץ הכחיש את הכל ואמר שלא מינה שליח כלל ולבו בטוח יען השטר ההוא נאבד ועל הרוב הוא עצמו חזר ולקחו בערמה ותחבולה ובדין מרומה לכ"ע צריך דרישה וחקירה. וכשצריך דו"ח לכ"ע בעינן מפיהם ולא אמרינן עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם ומהר"מ אלשיך בסי' מ' כתב שגם מהריק"ו יודה בזה ונסתיע מדברי מהריק"ו גופיה בשורש ס"ז וכ"כ מהרשד"ם בסי' א' וכ"כ הרשב"א בש"י בסוף מס' יבמות אם נראה לדיינים שיש צד רמאות באותה עדות דורשים וחוקרי' וכבר האריכו בזה רבני האחרונים ולקצר אני צריך:

אם השליח לא נתברר לו שליחותו ולא רצה:

לקדש ואח"ך קדש:

הלא כבר ביארנו לעיל באות הג' ששליח שמתמנה במקום אחר צריך שיהיה מינויו לפני עדים ויתברר לו הדבר ע"י שטר שחתומים בו עדים או ע"פ כתב שיכתוב לו המשלח שמנהו בפני עדים והוא ברור לו שהענין אמת כי הוא צריך לומר שליח פ' אני לקדש את האשה קודם שיתן הקידושין כי אז אפי' אין העדים לפנינו הוא נאמן כיון שעדיין אין הדבר ערוה וכמו שביארנו מדברי מהרימ"ט ז"ל והבאים אחריו:

אך אם השליח לא נתברר לו שנתמנה שליח. איך יוכל לומר שליח פ' אני ואין לומר שעכשיו יאמר שליח פ' אני וכשנשמע אחר כך מפי המשלח שמינהו בעדים או שיבאו עדים ויעידו אח"ך שמינהו בפניהם תהיה האשה מקודשת למפרע דאנן בעינן שיתברר שליחותו קודם מעשה הקידושין. וגדולה מזאת כתב הרב הגדול כמהרד"פ ז"ל הו"ד בס' שמחת יו"ט סי' ח' הל' ע"ג וז"ל לא ידעתי מה יושיענו זה שיבאו עדים ויעידו בפיהם אחר שכבר נעשה מעשה הקידו' ע"פ עדות שבשטר וכו' ולא סמכו עדי הקידושין אלא ע"פ אותו שטר וההוא שטרא חספא בעלמא וכו' ואע"פ שאין הדבר צריך ראיה מ"מ כך מבואר בתשו' מהרי"א ז"ל וכו' ע"כ ומה שהשיב לזה מופת דורנו מרן מהריט"א ז"ל שם דמה בכך דבשעת מעשה הקידושין לא סמכו העדים כ"א על שטר השליחות הרי בשעה שמעידים עדי השליחות בפיהם שעשאו שליח הרי איגלאי מלתא למפרע שבשעת הקידושין כבר היה שליח וכו' עי"ש היינו באותו נדון שבא השליח ושטר הרשאה בידו והוא אומר שליח פ' אני ובכגון דא איכא למימר דל מהכא שטר הרשאה השליח נאמן לומר שליח פ' אני שמינה אותי בפני עדים כמו שביארנו לעיל באות ג' וכל זמן שאינו מערער המשלח הוו קידושי ודאי. ועל זה ודאי סומכין בכל קידושין ע"י שליח וכמ"ש הרב ז"ל להלן משא"כ בנ"ד שאין כאן שטר והעדים לא ראו אותו. והשליח בעצמו לא חשבו לכלום והשליכו אחרי גיוו כי חשבו לחספא בעלמא כמו שהוא האמת:

עוד זאת שכל מעשה השליח בנ"ד הוא מעשה קוף בעלמא כיון שהוא מעיד ואומר שלא קבל שטר ההרשאה ולא הכיר חתימות העדים והמשלח גם לא הכיר כתיבת העד האחד ולא רצה להיות שליח ודחה את אבי הבת כמה פעמים. ועל כרחו נתן אחרי כן הקידושין להפיס דעתו. וזה מן המושכלות הראשו' שאין האדם נעשה שליח אלא ברצונו הפשוט והמוחלט ובפרט שכבר גלה דעתו ששטר ההרשאה ההיא הויא כחרס הנשבר וכדבר שאב"מ. א"כ אף שחזר ונתן הקי' אח"ך ליכא למימר שחזר ונתרצה כיון שמפיו אנו חיין והוא אומר שמתחילה וע"ס לא נתרצה בשליחות ולא עשה כן אלא להפיס דעת אבי הבת הא ודאי דלאו כלום הוא. ואף שנחלקו בשליח הגט שביטל שליחותו ואח"ך נתרצה ונתן הגט מרצונו כי יש סוברי' דבעי מינוי מהבעל מחדש ויש סוברים שא"ץ מינוי חדש עיין ט"ז בסי' קמ"א סק"ב ובס' בית מאיר שם ובפתחי תשובה סי' קנ"ד בסדר הגט סקמ"ג האריך בזה ועיין שדי חמד אות ג' סי' י"ט סמ"א מ"מ לא נחלקו אלא כאשר כבר נמנה לשליח כראוי ברצונו הטוב ושוב רצה לבטל שליחותו וחזר ונתרצה אח"ד אבל אם מעיקרא לא נתרצה להיות שליח. ומה שעשה לא עשה אלא לפנים ודאי דכ"ע מודו דאין בו מועיל,:

ומעתה מבואר יוצא מכל האמור בענין ששליחות זה בטל מעיקרו ואין בו ממש מכמה טעמי תריצי א' שעיקר השליחות היה בשטר ב' שהשטר ההוא לא בא לפני ב"ד. ג' שהעדים החתומי' בו העידו שלא היה המינוי בפניהם אלא חתמו שהמשל' חתם בפניהם וכך כתבו בפירוש בהרשאה. ד' שהשליח לפי זה לא נמנה בפני עדים ובמינוי שלא בפניו לכ"ע בעינן עדים ה' שהמשלח בעצמו מכחיש ואומר שלא מינהו שליח. ו' שהשליח לא רצה לקבל השליחו' וטעמו ונימוקו לפי שלא נודע לו חתימת המשלח ולא הכיר חתימת העדים. ז' שהבת מכחשת ואומרת שלא נתקדשה אלא נשתדכה ואפי' היו הקידושין לפני עדים כשרים. היו הקידושין בטלים כיון שעיקר סמיכתם היה השליחות והשליחות כמאן דליתיה דמי כמו שביארנו כ"ש שאין עדי הקידושין לפנינו ויש בהם כמה ריעותות כמו שנבאר להלן וק"ו הדברים שאין כאן אלא השליח שאומר שנתקדשה בשליחותו (והוא מבאר שלא קבל השליחות) והאשה היא מכחשת. ועתה הוא דבר ערוה ואין דבר שבערוה פחות מב' וע"א בהכחשה לאו כלום הוא ולצאת ידי כל הספקו' נובין ונדון גם בענין הקידושין ועדיו שיש בהם כמה ריעותות אחת לאחת למצוא חשבון:

א בענין הקידושין שאין העדים מצוים:

וריעותות אחרות:

תחילת דבר המובן מהענין שעתה אין כאן לפני ב"ד אלא השליח שמעיד שקדשה (אף כי לא קבל השליחות ולא כיוין לקדשה באמת ושליחותו חספא בעלמא כמו שביארנו) ואף במונח ששליחותו נעשה ע"פ הדין הגמור ובעדים והמשלח מודה בשליחותו מ"מ הרי האשה מכחשת ואומרת שלא נתקדשה ולא היה אלא שידוכין בעלמא והטבעת ניתנה למתנה לשידוכין כנהוג וע"א בהכחשה לאו כלום הוא וכבר כתב הריב"ש בסי' פ"ב אם השליח אומר קדשתיה למשלח והיא אומרת לא נתקדשתי הנה המשלח אסור בקרובותיה מפני דברי השליח שהוא כמותו והיא מותרת בקרובי המשלח שהרי היא אומרת שלא נתקדשה וכו' עי"ש והו"ד ג"כ בב"י סי' ל"ה ופסקו רמ"א בסס"י ל"ה והדברים ברורים.

ובנ"ד גם המשלח מותר בקרובותיה שהרי הוא מכחיש בשליחות וגם השליח לא יוכל להכזיבו. והוא ברור ועיין בתשו' הריב"ש סי' קכ"ג שנביא לקמן בעה"י:

ואם לחשך אדם לומר הא כיון שהשליח אומר שקדשה בפני עדים והעדים הם במקום קרוב או רחוק עכ"פ יכול להתברר. החובה מוטלת עלינו להביאם לפנינו ולהכחיש את האשה הנה מלבד שלפי דברי האשה ואביה העדים שזכרם השליח. הם מחללי שבתו' ופסולים לעדות ולא הוצרכנו לקבל עליהם עדות ברורה לפוסלם לעדות. יען לפי מה שנבאר אין אנו צריכים לחפש עליהם לשמוע עדות עדי הקידושין ולפי מה שנתבאר אף אם היו הקידושין בעדים כשרים וכהוגן וכראוי לא היה מועיל לכלום כיון ששליח אין כאן ושליחות אין כאן והכל הבל ובכן מה בצע לחפש במומין ולהביא עדות הפוסל את העדים:

ב אם ערי הקידושין אינם לפנינו. אם צריכים:

לחפש אחריהם ולשמוע עדותם:

והנה בעדי הקידושין האלו מלבד שלפי דברי השליח האחד איננו ולא נודע מקומו איה עוד זאת כי אף אם היו מצויים לפנינו לא היה באפשרות שתהיה עדותם מכוונת בהיות עברו מענין זה יותר מעשרה שנים ומלתא דלא רמיא עליהו בודאי דלא מדכר דכירי ובפרט שבנ"ד שהוא דין מרומה גמור וצריך דרישה וחקירה. איך יוכלו לכוין הזמן והמקום והמעשה והדברים. אחר זמן ארוך כזה. ואם יעידו יהיה עדותם ע"פ הדמיון. ואף למה שכתב להשיב הרב מהריט"א ז"ל בס' שמחת יו"ט סי' ז' על דברי הרב מהרד"פ ז"ל וז"ל נוראות נפלאתי איך אפשר להתיר מטעם זה (של עדות בשטר) בהיות כי מעשה הקידושין והשליחות הוא מזמן קרוב והעדים קיימים ויכולים להעיד בפיהם ממש ואיך התיר קידושין הנעשי' בפומבי וכו' דהא ודאי כל מ"ש הפוסקים בענין זה הוא בענין שהעדים מתו או שעבר זמן רב ואינם זוכרים מהענין כדי לבא להעיד בפיהם וכו' עי"ש היינו מפני שהמעשה נעשה בפומבי ומזמן קרוב משא"כ בנ"ד שהענין נעשה בסתר והיה במחשך מעשיהם. וגם עבר זמן רב ולא יוכלו לזכור הענין על מתכונתו וכמו שנבאר להלן והוא פשוט:

בר מן דין כיון דהא מהא לא אתו סהדיא לאסהודי אין לנו לחוש שמא יבאו ויעידו כיון דהשתא מהא ליתנהו קמן כדאמרינן בפ"ב דכתובות דכ"ג ע"ב בבנתיה דמר שמואל דאשתביין דפריך והאיכא עדים במ"ה ומשני השתא מהא ליתנהו קמן עדיה בצד אסתן ותאסר ופרש"י השתא מהא קודם נישואין ליתנהו קמן ומשום דילמא אתו לא אסרינן לה השתא ע"כ ואע"ג דבמס' קידושין די"ב דאמרי ליה רבנן לרב חסדא אמאי הא איכא סהדי באידית דידעי דהוה ביה ש"פ ומשני השתא מהא ליתנהו קמן והיינו דר' חנינא עדיה בצד אסתן ותאסר ומסיק דאביי ורבא לא ס"ל להא דר"ח אם הקלו בשבויה נקל באשת איש עי"ש וקי"ל הלכתא כאביי ורבא אף דעבד רב חסדא עובדא וכמ"ש מרן בב"ה בסי' ל"ה. מינה נשמע דלענין קידושין שהוא איסור א"א החמור לא נאמר דבר זה. וכן ראיתי למוה"ד מהריט"א ז"ל בס' שמחת יו"ט סי' ח' דל"א ע"ב שתמה בזה על מהרי"א בסי' רנ"ז והרב מהר"ד פארדו ז"ל שסמך עליו לדון בזה גם לענין קידושין דכל שאין העדים לפנינו אמרינן השתא מהא ליתנהו קמן ומתירינן לה ותמה מהריט"א שלא נאמר דבר זה אלא בשבויה שהקלו משום דמנוולא נפשה לגבי שבאי ולא לענין קידושין.

ואני תמיה על רוב בקיאותו איך פשיט ליה הכי והא חזינן להריב"ש בסי' קכ"ג והו"ד בב"י סי' מ"ב שכתב וז"ל ובקול זה שאומר שקדשה בפ"ע והלכו להם למ"ה ואינם כאן והאשה מכחישתו אין בדבריו כלום שאם לא תאמר כן לא הנחת בת לא"א וכו'. ואע"פ שמייחד את עדיו דההיא דהאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני כה"ג הוא שאומר קדשתיך בפני פ' ופ' ומזכיר אותם. ואין חילוק אם הם במקו' קרוב או מקום רחוק כל שאינן כאן וכו' וכן הוא לשון הגמ' בפ"ק דקידושין די"ב גבי ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא דרב חסדא היה מתירה ואמ"ל רבה והא אמרי דאיכא סהדי באידית וכו' השתא מהא ליתנהו קמן לאו היינו דרב חנינא עדיה בצד אסתן ותאסר מלשון זה משמע דכל שאין העדים כאן הרי הוא כאלו הם רחוקים הרבה ומדאמרינן והא אמרי משמע דהאי קלא לא אתחזק בב"ד וכו' עי"ש הרי דהרב ז"ל מייתי לה האי דעדיה בצד אסתן גם לענין קידושין ואי ק"ל דהא גבי קדושין פליגי אביי ורבא וקי"ל כוותיהו ולא נקיטינן כרב חסדא אף דעבד עובדא:

הא כבר תירצה הרשב"ץ ז"ל בח"א סי' קל"ב והובאה ג"כ בקיצור בב"י סי' מ"ב וז"ל במי שטוען שקידש ועדיו במה"י והיא מכחשת נר"ל שאין חוששין כלל לדבריו שהרי חכמים לא נתנו שיעור לדבריהם בין מקום קרוב למקום רחוק וזאת היא ממש ההיא דפ"ק דקידושין דאמרינן והאיכא סהדי באידית ואפי"ה אמרינן השתא מהא ליתנהו קמן לאו היינו דר"ח עדיה בצד אסתן ותאסר והתם בדנפיק קלא עסיקינן כמ"ש המפ' שהקול יצא שיש עדים בדבר ואפ"ה לא חש רב חסדא ואפי' אביי ורבא דחיישי היינו דוקא התם שאינו עדות בקיום הקידושין. אלא אי הוה בהו ש"פ שכבר היינו יודעים בקידושין אבל לקיום הקידושין מפני קול שיש עדים אפי' אביי ורבא מודו דלא חיישינן כלל וכמ"ש המפרשים ואם בקול אין אנו חוששים כ"ש בטענתו של בעל וכו' עכת"ד הרי מבואר דכי אתמר הא אף לענין קידושין אתאמרא ולא פליגי אביי רבא התם אלא לפי שהקידושין הם ברורים והספק הוא אם היה ש"פ אבל בשאר קידושין שהס' הוא אם נתקדשה או לאו אף לדידהו אמרינן השתא מהא ליתנהו קמן ומתירינן לה:

ואולם מ"ש הרב מהריט"א אחרי כן שם דמתבאר מתוך דברי הפוס' דלא שייך כל זה אלא בקול בעלמא אבל אי ידעינן בודאי דאיכא עדים אסרינן לה אפילו בשבוייה וכ"ש גבי קידושין והאריך בזה לבאר תשובות הרשב"א שהביא מב"י בסי' מ"ב ויש לי מקום עיון בדבריו ואין הפנאי מסכים להאריך בזה. מ"מ הדין דין אמת כמ"ש הוא ז"ל וכמתבאר מדברי הריב"ש והרשב"ץ שזכרתי מ"מ ודאי דבנ"ד שלא יש לא שטר ולא עדים ששמעו שנתקדשה רק קול בעלמא שלא הוחזק בב"ד ואין כאן אלא השליח שאומר שקדשה בפני פ' ופ' והבת מכחישתו הא ודאי דלכ"ע אמרינן השתא מהא ליתנהו קמן ועדיה בצד אסתן ותאסר ועדותו של השליח הוא כמו עדותו של הבעל בנ"ד כיון דמעיקרא אין שליחותו מבואר כמש"ל ואינו נאמן אחר הקידושין כיון דהוי דבר שבערוה והרי כתב התשב"ץ שם דטפי עדיף קלא מטענתו של בעל כיעו"ש ואם בנ"ד היה שליחותו של השליח כהוגן. אזי ודאי שהיה לנו לחקור את העדים ולברר פיסולם אך מאחר כי שליחות אין כאן אטרוחי בי דינא בכדי ודאי לא מטריחינן ובפרט שמדברי העד הא' המצוי שהעתיק דבריו השליח בכתבו מובן שלא ידע מי הוא המשלח ואינו זוכר את שמו וגם לא זכר את הזמן וגם לא ידע מה שדברו אבי הבת עם השליח בחשאי ובהכרח שלא יוכל לזכור אחרי שעברו עשרת שנים מיום המעשה:

ב במה שהטבעת שנתן אבי הבת ואמר שהוא:

שר המשלח והטעה אותם כי האמת כי הוא:

טבעתו שער ידו:

הלא זה הוא ספק גדול בענין הקידושין מלבד דבפלוגתא מתניא במקדש בטבעת שאולה כי יש סוברים שאינה מקודשת ואף דקי"ל במקדש בטבעת שאולה שהיא מקודשת וכשהמשאיל יודע שהוא שואל לקדש בו את האשה כתב הרא"ש בפסקיו ובתשו' כלל ל"ה סי' א' והביאו הטור בסי' כ"ח שמקדש בכל ענין דאנן סהדי שגמר בלבו ליתנו לו באותו ענין שיועיל לענין הקידושין וכן פסק מרן בש"ע סי' כ"ח סי"ט. מ"מ נראה שצריך שיודיעו לה להמתקדשת שהוא שאול. שכ"כ הרא"ש בתשובה שם וכשקדש בו הודיעה שהוא שאול עד זמן פ' וכתב התה"ד בסי' ר"י שהטעם הוא כדי שלא תהא סבורה שהיא שלו לחלוטין. ומשמע שאם לא הודיעה אינם קידושין כי היא חשבה שהיא שלו ואדעתא דהכי נתקדשה וכמתבאר מדברי הרא"ש שם. ואף שמדברי הרא"ש שם נראה שאם ידע המשאיל שהוא שואל החפץ לקדש בו את האשה מקודשת בכל ענין דהיינו אפילו לא הודיעה שהוא שאול ורמ"א בד"מ שם הביא מ"ש בהגהות מרדכי דקידושין דאפילו אם אמרה האשה אח"ך אלו הייתי יודע שאינו שלו לא היה רצוני להתקדש אין בדבריה כלום דהדברים שבלב אינם דברים ע"כ והרדב"ז בחדשות סי' שע"ב כתב דאין כאן קידושי טעות שאם אינה רוצה למוכרו הרשות בידה ויחזיר הבעל דמים למשאיל הילכך מה איכפת לה לדעת אם היא שאולה או לא ע"כ וכן משמע דס"ל למרן ז"ל בש"ע שכתב בסי"ט שאם הודיעו למשאיל שמקודשת ולא הצריך שיודיע לאשה אך מרן החבי"ב שם הגהב"י כ"ו כתב דהמורה השני בהגהות מרדכי חילק וסובר דאף כשהשאיל לו המשאיל לקדש בו אינה מקודשת מפני שלא גילה לאשה שהיה הטבעת שאול ובאות כ"ח כתב דבעל העטור חולק על הרא"ש וס"ל דבכל גוונא אינה מקודשת ושכ"כ מהרח"ש בתשו' סי' ל"א וט"ו וכתב שכן יש לדקדק מדברי הריטב"א וע"ש שהאריך ועיין להגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל אה"ע סי' ד' ואין הפנאי מסכים להאריך בזה ומידי ס' לא נפיק.

בר מן דין בנ"ד לכ"ע לא הויא מקודשת כיון שהמשאיל הטעה אותם ואמר שהטבעת הוא של המשלח והרי כתב הרשב"א באלפי"ו סי' אלף רל"ו וז"ל שהמקדש את האשה משלו לצורך אחר אינה מקודשת אלא א"כ עשאו אותו האחר שליח או שנתרצה בכך קודם הקידושין ע"כ והרי בנ"ד המשלח לא עשה שליח את אבי הבת. וגם השליח שהוא במקום המשלח לא נתרצה בכך קודם הקידושין כי הוא הטעה אותו ואמ"ל שהוא של המשלח ואין כן האמת וא"כ השליח סבור לקדשה בחפץ של המשלח וכן האשה סבורה שהמשלח שלח לה הטבעת והאמת שאינה שלו. וראיתי להרב חת"ס בחאה"ע סי' ק"ז שנשאל במקדש בטבעת שנתנה לו אמו וכסבור שהיה של כלתו והיא היתה של אמו ונסתפק במה קנה הוא הטבעת לקדש בו את האשה כיון שהוא סבור שהיא של כלתו וע"ד כן משך והאמת היה שהיה של האם והוא לא נתכון לקנות מהאם ואחר שהאריך בההיא דעודר בנכסי הגר כתב דקנה כיון שיש דעת אחרת מקנה היא אמו. ועוד דלא סבר שהיא שלו ולא איכפת ליה אי מאמו או מכלתו ע"כ וכי תימא הכא נמי נימא דיש דעת אחרת מקנה הוא אבי הבת וגם השליח לא איכפת ליה אי מהמשלח או מאבי הבת הא ודאי בורכא ולא דמי כלל לנדון החת"ס דהתם האם נתנה לו בשתיקה ולא אמרה שהיא של הכלה וסתמו כפירושו שהיה שלה והיא הקנתו לו אבל בנ"ד המשאיל הטעה את השליח ואמ"ל בפירוש שהוא של המשלח מה שאינו והשליח כיוין לקדש בחפץ של המשלח. ותו דהתם לא איכפ"ל למקדש אי מאמו או מכלתו אבל הכא איכא קפידא דשליח שכיוין לקדשה בממון המשלח וגם הבת המתקדשת כיונה להתקדש בחפץ המקדש והיה טעות גמורה.

ועוד שהן לא ידענו מה שלח המקדש אם ממון או טבעת וכשמקדשה בדבר שלא שלח הוא נראה דהויא קפידא. שאם שלח ממון ומקדשה בטבעת הוי שינוי וכן אם שלח טבעת ומקדשה בטבעת אחר יש לומר דקפיד בהכי פוק חזי מ"ש הרב עדות ביעקב בליקוטיו סי' צ"ו במי שנתן לשליח ממון לקדש בו את האשה ונאבדו ונתן לה השליח מעות אחרות. שכתב דלא הוי קפידא ובהגהותי לס' ישרי לב אה"ע אות ש' ס"ב הבאתי מה שמצאתי בכ"י לאחד קדוש שלמד ממ"ש הרב עדב"י הנז' גם אם נתן להשליח טבעת ונאבד בדרך שיכול לקדשה השליח בטבעת אחר עי"ש ובעניותי תמהתי עליו שאין הנדון דומה לראיה שהרב עדב"י לא כתב דלא הוי קפידא אלא במעות דטבעא מיהא חד הוא. לא כן בטבעת שהוא לנוי אימור דסבר קפידא ושם ציינתי מ"ש הרב מ"מ בראשון דקט"ו והרב בנו בס' קול אליהו ח"א סי' ו' ולהרב נשמת חיים דס"ד פרי צדיק סי' כ"ג ועיין בתשו' דשייכי להל' אישות תשו' להר"ש בר אברהם סי' י"ז קהלת יעקב אלגזי דקס"ד ואחרון חביב הרב אות היא לעו' ח"ב אות ק' דקמ"ט וכבר מלתי אמורה שלקצר אני צריך ולא נצרכה אלא להורות בזה שיש בו כמה ספקות בענין נתינת הטבעת וחזיא לאצטרופי לשאר הספקות ועיין בס' שערי רחמים ח"א אה"ע סי' ז',:

ד בטבעת הקידושין שהיה בו אבן טובה:

עוד זאת שהטבעת ההיא היה בו אבן טובה וחשובה וכתב הר"ן בפ"ק דקידושין שאם קידש באבן טובה אפי' סתם ולא אמר לה ששוה חמשין שצריך שומא דאפשר שהיא סבורה ששוה כמה וכמה וכתב שלכן אמר ר"ת שנהגו שלא לקדש בטבעת שיש בו אבן עי"ש הו"ד בב"י סי' ל"א ופסקו בש"ע סי' ל"ה ס"ב בשם יש מי שאומר והגם שלדעת הרא"ש ודעמיה היינו דוקא כשאמר לה התקדשי לי באבן זו ששוה ן' זוז ופסקו בש"ע שם בשם י"א. ואי חשבינן ליה י"א וי"א הא קי"ל הלכה כי"א בתרא. אלא שי"א בתרא נקטיה בלשון יחיד בשם יש מי שאומר ואיכא למימר שדעתו לפסוק כי"א קמא דיחיד ורבים הל' כרבים ועיין בקונט' הכללים שלי. דלדעת מהרש"ך בח"ב סי' ע"ו לדעת ר"ת אפילו בדיעבד אינה מקודש' ועיין בכנה"ג וי"א סי' ל"ה בהגה"ט וכבר האריכו בזה גדולי הפוסקים רבנן בתראי עיין למופת דורינו ז"ל בס' שמחת יו"ט סי' ע"ה ולמז"ה הגאון ז"ל בס' חק"ל אה"ע סי' ד' ואף שהקלו בזה היינו כשהאבן פחותת הערך שכבר כתב מהרש"ך בח"ב סי' ע"ו דלכתחילה מקדשין בו אך אם האבן היא יקרה מפנינים היא ס' מקודשת כמ"ש מהרח"ש סי' י"ט וכשיהיה באותם קידושין ס' אחר יש להתיר בס"ס כיון דמסייע לה חזקת פנויה וכמ"ש הגאון מז"ה ז"ל שם בסי' ך'. ומה גם בנ"ד שלא היו הקידושין בזמן החופ' שאז נהגו שהכלה יוצאה בהנומא ופניה מכוסות ואינם מקפידות במה מקדש אותה כמ"ש הרשב"א בתשובה הובאה בב"י שם ופסקה רמ"א בסי' ל"א ס"ב אך בנ"ד שהיו קידושין ע"י שליח ופניה היו מגולות בודאי דלכ"ע הוי ס' קידושין:

ה בענין ההסכמה הקדומה שלא לקדש אלא בעשרה ובזמן החופה:

הנה אמת שיש הסכמה קדומה בארץ מצרים לגבולותיה שלא לקדש אלא בזמן הנישואין בפני סופרי הקהל וברשות ב"ד כיעוין בתשובות רבינו הגדול הרדב"ז בח"ג סי' תקל"ט וח"א סי' שפ"ב ובחדשות סי' תקט"ו ובישנות סי' ו' ורל"ד. ואני בבואי פה העירה חידשתי ההסכמה הנז' בכל תקף כמבואר בספרי נוה שלום אה"ע בדיני קידושין אות ג' אבל באותה תקנה לא היה לא הפקעת הקידושין וגם לא הפקירו כסף הקידושין וכבר כתב התשב"ץ בח"ב סי' ו' וז"ל ואם יתברר מלשון ההסכמה שלא היה דעתם להפקיע הקידושין הרי היא מקודשת גמורה ויתירוהו אנידויו בתשובה כראוי ע"כ ורבינו הרדב"ז בישנות סי' מ"ו ובס' דברי דוד סי' כ"ה הביא תשו' הרשב"א ז"ל וכתב וז"ל הרי לך בהדיא דעבריין הוי והקידושין קידושין ואם לא ידע בתקנה אפי' עברין לא הוי וכ"ש במצרים שאין תקנה זו ידועה ומפורסמת אפילו לחכמים וכו' ע"כ ועיין בספרי הקטן תעלומות לב ח"א אה"ע סימן כ"ח וח"ב דיני קידושין סי' א' מ"מ רבים מרבני האחרונים עשו סניף גם התקנה הזאת וגם בפיסול העדים ובפרט שהן אנכי תכף לביאתי לעיר הזאת עשיתי הודעה מפורסמת לכל הכתרים להכריז בצבור ולהודיע גלוי לכל חומר האיסור וחרם הקדמונים. ומכללם שלחתי לפורטרסאעיד סאעיד להחכם השוחט שהוא השליח בנ"ד והנה הוא הרגיש בזה וכתב בעדותו שלא היה רוצה לעשות המעשה הזה והגם שמעשה זה היה בשליחות קידושין שכבר נהגו לעשותו קודם הנישואין מ"מ המנהג הוא לעשותו במנין עשרה ובכתובה מן האירוסין כמ"ש הרדב"ז בח"א סי' שס"ט והרב קול אליהו בח"א אה"ע סי' ו' ועיין בספרי נוה שלום דיני קידושין אות ח' וכאן בנ"ד לא עשו לא כתובה ולא היה מנין עשרה ולא ברך ברכת אירו כי הכל היה מעשה קוף בעלמא הנה ראוי להצטרף גם ס' זה ולמודעי אני צריך כי בשנת התרס"ב בראותנו התקלות הגדולות אשר נהיו מחמת קידושין הנעשים שלא ברשות ב"ד. עמדנו ותקכנו בחברת אחי ומרחמי רבני עי"ת מצרים יע"א תקנה עשויה בכל תקף וחזק בהסכמת ראשי הקהלות להפקיר כסף הקידושין ולהפקיע הקידושין הנעשים בלתי הסכמת ורשות ב"ד ובפיסול העדים שיהיו נמצאים בקידושין שאינם עשוים באופן הנז' ונתפרסמה הסכמה זאת בכל ערי וכפרי ארץ מצרים לגבולותיה להסיר מכשול מדרך עמנו:

ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת הנה נראה ברור שהנערה הזאת לא חלו בה ידים ושריא להתנסבא לכל גבר דתצביי. שכבר ביארנו שבעיקר השליחות יש בו כמה ספקות. שכבר מפורש לעיל אחת לאחת ובפרט שהמשלח מכחיש ואומר שלא מינהו וגם בעיקר הקידושין איכא ספקי טובא ועלית על כולנה כי אין לפנינו אלא השליח שאומר שקדשה. והוא אומר שלא נתכוון לקדשה יען השליח לא נתברר לו. והנערה שנתקדשה לפי דבריו מכחשת ואומרת שלא קבלה קידושין אלא דורון ולכ"ע ע"א בהכחשה לאו כלום הוא ובפרט עתה שהוא בא להעיד אחר הקידושין דלא צייתינן ליה דאין דבר שבערוה פחות משנים ובכעין נ"ד שאי אפשר להשיג גט ודאי דאזלינן לקולא ועיין בתשו' מהר"מ הובאה בב"י סי' מ"ב שכתב וז"ל וטוב שלא להחמיר להצריכה גט לחומרא פן יתן המקדש כתף סוררת כדי לעגנה או ירחיק נדוד ונמצאת זאת העלובה כל ימיה עגונא ע"כ וכ"ש בנ"ד שאינו ספק פן לא יגרשנה כי הוא ודאי הגמור שלא יגרשנה בודאי שאין ראוי להחמיר בזה ובהצטרפות ג"כ מה שכתבו הרבנים הפוסקים שהתירוה להנשא כמבואר בדבריהם. ובעניותי הוספנו עוד כמה ספקות וספקי ספקות כגו"ד ודאי אמרינן שלא תצא מהתרה הראשון:

המורם מכל האמור שרבו הספקות בעיקר השלי' ושליחות אין כאן שליח אין כאן וגם אם היה אפשר להשיג גט והיינו באים להחמיר להצריכ' גט מספק היינו אם הקידושין היו כהוגן משא"כ בנ"ד שגם בעיקר הקידושין רבו הספקות וספקי ספקו' כמו שביארנו וא"כ מסיע לה ג"כ חזקת פנויה דודאי אזלינן לקולא כמו שהאריך הגאון מז"ה הגדול ז"ל בס' חק"ל אה"ע סי' ד'.

והגם שהס"ס בנ"ד הוא ס"ס בפלוגתא דרבוותא ויש סוברים דלא חשיב אלא חד ס' משום דהוו משם אחד. כבר האריך הרחיב בזה מז"ה הגאון ח"ד בדרא ז"ל בתשובתו הבאה בס' חק"ל מה"ב חיו"ד סי' א' והסכים דעבדינן ליה ורבני האחרונים ז"ל נקטו בשפולי גלימיה כמתבאר בתשו' רבני עה"ק ירושת"ו שבס"ה נדיב לב ח"ב אה"ע סי' ב' והרב מהר"א חאיון ז"ל שם בסי' נ"ה ומוה"ר ר"ל כמהר"א אשכנזי ז"ל בתשו' הבאה בס' ישמח לב אה"ע סי' י"ב ועיין שער אשר ח"א אה"ע סי' ל"א. ואף מופת דורנו מרן מהריט"א ז"ל בתשו' הבאה בס' ברך משה גלאנטי בסי' ל"ד שחשש להחמיר בס"ס דפד"ר אם לא בתלתא ספקי. נראה ברור שכונתו להחמיר היינו התם משים דהס' האחד היה נגד סברתו של מרן מהריק"א ז"ל. והוא ז"ל סובר דלענין איסור ערוה בקידושין וגטין ויבום וחליצה אנו נוהגים לתפוס כל החומרות של כל הפוסקים כמ"ש בספרו שמחת יו"ט סי' י"א דמ"ד ע"ג וסי' י"ב דמ"ט ע"ג ציינו דבריו רבני המאספים מנהגי עה"ק בדיני קידושין וכ"כ משמו הגאון מז"ה ז"ל בס' נדיב לב ח"ב ח"מ סי' ס"ג. וא"כ ק"ו הדברי' שאין לנו להקל בדבר שמרן מחמיר וקבלנו הוראותיו. ואח"ז שאם הב' ספקות היו שקולים ולא היה כבד מרן ז"ל שגם הוא ז"ל היה מורה ובא להקל כסוגייא דעלמא להקל בס"ס דפד"ר כמ"ש הרב ז"ל עצמו בס"ה שיו"ט סי' י"א ה"ד הרב המג"ן ז"ל בס' ברך משה שם וכן ראיתי למז"ה הגאון ז"ל בס"ה חק"ל מה"ב חיו"ד סי' א' דכ"ח ע"א שהביא דברי הרב ברך משה בסי' ל"א שהבין בדעת מרן מהריט"א ז"ל שמה שהחמיר באותו נדון הוא משום שחשש לס' האומרים דשם פד"ר חד הוא ולזה השיבו יפה דאע"פ שלא ביאר הרב ז"ל טעמו שהצריך ג' ספקי מ"מ אין הכרח לדבריו שהוא משום סברת האומרים דשם עד"ר חד הוא אלא כונתו דאפי' למ"ד הכי הנה בהיות ספק שלישי ליכא מ"ד דלא שרינן ואה"ן דאף אם לא היה ס' ג' היה מתיר כמ"ש בס' שיו"ט סי' י"א וכו' את"ד וכונתו ברורה דמה שראינו התם שהחמיר היינו משום שהיה העד מרן ז"ל ומשום חשש ערוה אבל אה"ן דמשום פד"ר לא הוה חייש כיון דסוגייא דעלמא אזלא להקל ברם בקושטא לא ימלט מהדוחק שמתשובתו ההיא בסימן ל"ד נראה שהוא ז"ל חושש לסברת האומרי' דשם פד"ר חד הוא ולא היה סומך להקל אם לא בתלתא ספקי וכך מבוארים דבריו שם אלא שכדי שלא יהיה סותר את עצמו ממ"ש בספרו שיו"ט סי' י"א וה"ד הרב המג"ן ז"ל שם אנו מוכרחים לומר דהכא שאני שהיה אחד מהספקות הפך מרן ז"ל וע"כ חשש להחמיר אם לא בתלתא ספקי דאפי' אותו ספק שהוא הפך מרן לא יבא לכלל ספק אכתי פש גבן תרי ספקי מ"מ מז"ה ז"ל קיצר הרבה והי"ל לבאר. עכ"פ דבריו מיוסדים על אדני פז שגם הגאון מהריט"א ז"ל סובר דבתרי ספקי דפד"ר אזלינן לקולא כמו שביאר בסימן י"א ועיקר סמיכתו הוא על הדברים האלה המבוארים ומפורשים באר הטב.

וכדון חזיתיה למעלת הרב המופלא דרופתקא דאורייתא רב שמ"ח ז"ל בס"ה ישמח לב הנד"מ בסי' ח' דאייתיה לן משמיה דגברא רבה מוה"ר ר"ל כמוהר"א אשכנזי ז"ל שיישב תשובת הגאון מהריט"א ז"ל דלא לסתרו אהדדי דבסי' י"א איירי באיסור לאו מהתר יבמה ולכן כתב שדי בב' ספקות אבל בשאר התשו' דאיירי באיסור ערוה הצריך ג' ספקות וכתב הרב המחבר ז"ל שמצא להגאון שארינו ז"ל בסי' חיים ושלום ח"א סי' כ"ב שכ"כ עי"ש וכן ראיתי להרה"ג ר"ל מגן אברהם ז"ל בתשו' שבס' נדיב לב ח"ב אה"ע סי' ח' שכתבו כן הוא ז"ל והרה"ג כמוהר"מ פארדו ז"ל והסכים עמהם בדין ההוא עט"ר הגאון מז"ה ז"ל ולפי"ז גם ההיא תשו' הבאה בס' ברך משה סי' ל"ד שהצריך ג' ספקי היינו מטעם זה דאיסור ערוה וכדדייק בלשניה שם וכך דקדקתי עתה בדב"ק שם שלא הזכיר טעם זה של ס' מרן ז"ל כמש"ל אלא דלא בריר לן שאיסור יבמה לא חשיב ערוה כי המרדכי בפ' מצות חליצה כתב דהוי ערוה וע"ע שם במרדכי הו"ד בב"י סי' קס"ט דחליצה חשיב ליה דבר שבערוה כמו שהאריך הרב שער אשר ז"ל אה"ע סי' ח"י מ"מ מידי פלוגתא לא נפקא ועיין בב"י אה"ע סס"י ל"ו בשם מ"כ ולישב דברי הגאון מ"ה ז"ל בתשו' שבס' חק"ל מה"ב חיו"ד סי' א' שכתב שגם הגאון מהריט"א ז"ל היה מתיר בב' ספקות צ"ל בכוונתו דהתם שהחמיר בב' ספקות אינו מטעם פד"ר חד הוא דהא הוא ז"ל ס"ל דשפיר עבדינן ס"ם בפד"ר בכל האיסורין ולא חיישינן לס' האומרים דחד הוא וא"כ בנדון ההוא אי לאו מטעם חומר ערוה אה"ן דבב' ספקות היה מתיר וע"כ תמה על הרב ברך משה ז"ל שהבין בדעתו שהרב סובר דשם פד"ר חד הוא ומכח זה הביא להרבה מן האחרו' שנשתמשו בס"ס דפד"ר וכתב עליו שגם הרב מהריט"א ז"ל הכי ס"ל וכדמוכח מדבריו בסי' י"א וגם הכא אי לאו טעמא דחומר ערוה היה מתיר בב' ספקות זה נר"ל לפי חומר הנושא ומצאתי הון לי מדבריו ז"ל שבס' נדיב לב ח"ב סי' כ"ד לאה"ע שכתב וז"ל כיון דאיכא עשרה ספקי דראוי להתיר אפילו בספק ערוה דהחמיר הגאון מהריט"א ז"ל להתיר בס"ס כמבואר בתשו' שבס' ברך משה ובס' קדושת יו"ט בעשרה ספקי כז' גם הרב ז"ל יודה ע"כ הרי שגם הוא ז"ל הבין בפשיטות שהרב ז"ל מחמיר בב' ספקות משום חומר ערוה אבל בכל האיסורים מודה דעבדינן ליה כסוגיא דעלמא ועיין בס' פני יצחק סי' ט"ז וכ"כ מז"ה ז"ל בפירוש בס"ה נדיב לב ח"ב סי' כ"ג וז"ל ואף דהרב מהריט"א בתשו' ב"מ סי' ל"ה חשש להחמיר באיסור ערוה בקידושין מטעם ס"ס את"ד הרי דבריו ברורים כדכתיבנא.

וראיתי להרב ישמח לב ז"ל באה"ע סי' י"א שהרבה לתמוה על הגאון מז"ה ז"ל במ"ש בחק"ל מה"ב יו"ד סי' א' דגם הרב מהריט"א ז"ל היה מתיר בב' ספקות ואתא ואייתי לן מר כל המקומות שהחמיר הגאון ז"ל אפילו בג' ספקי כיעוש"ב ואנא נפשאי כבר מלתי אמורה שדברי מז"ה ז"ל שם באו סתומים אבל דבריו נכונים כי גם הגאון מהריט"א מסכים בכל האיסורים להתיר בס"ס דפד"ר אלא דוקא באיסור ערוה מצריך ג' ספקי וזאת היתה כונתו גם שם לאמור דמשום פד"ר היה מתיר בב' ספקות אי לאו משום חומר ערוה וזו היא עיקר תמיהתו על הרב ב"מ ז"ל שלא היה צריך להביא כת הסוברים דס"ס בפד"ר חשיב ס"ס שגם הרב ז"ל מודה בזה בכל האיסורים דוק בדבריו ותשכח ומטעם זה לא ציין שאר תשובות הרב ז"ל דקאי באיסור ערוה וכן מתבאר מתשו' שבס' נדיב לב אה"ע סי' כ"ד וכמדובר והנה מז"ה הגאון ז"ל בא לציון בתשו' שבחק"ל מה"ב הנז"ל למ"ש הרב ז"ל בס' הלכות יו"ט דל"א ובשמחת יו"ט סי' ל"ב והשיב לזה הרב ישמח לב ז"ל שם דאין להם דמיון כמו שמיטה אצל ה"ס עכת"ד ותמהני על יופי שלמותו שכתב בדרך זה כי אנכי הרואה בס' הלכות יו"ט דל"א שהביא דברי הרב מהר"י ו' פ'ורכה ז"ל שכתב דידוע דס"ס בפד"ר שפיר מקרי ס"ס ויצא לדון בס"ס דפד"ר ותמה ע"ד הרב בני יעקב דכה"ג ל"מ ס"ס והרב ז"ל טרח ליישב דברי מהר"י ו' פ'ורנה ז"ל כיעוש"ב ומז"ה הגדול ז"ל תמה עליו בתשו' בחק"ל מה"ב בדז"ך עי"ש עכ"פ מבואר נגלה הוא שהרב הלכות יו"ט פשיט"ל דס"ס בפד"ר חשיב שפיר ס"ס זולת באיסור ערוה שמחמיר וא"כ שפיר הביא דבריו אלו להורות דבכל האיסורים הוא בשיטה אחת עם כל הפוס' שהביא וא"כ לא ידעתי מה ענין שמיטה ובס' שמחת יו"ט בסי' ל"ב דקפ"ב ע"א כתב דסוגייא דעלמא כהסכמת כל האחרונים דס"ס דפד"ר הוי ס"ס כיעו"ש וע"ע להרב ז"ל בס' שיו"ט סס"י ח' ודוק שם ועוד לו בסי' י"א דמ"ג ע"א:

ובהיותי בזה ראתה עיני בס' שער אשר הנד"מ באה"ע סי' כ"ט והיא לו נדפסה בס' כרך של רומי סי' שהרב מופת דורנו המחבר ז"ל הביא דברי הרה"ג שארינו ז"ל בס' חיים ושלום ח"א סי' כ"ב ותמה עליו שהפריז על המדה להחמיר אפי' בתלתא ספקי אם לא במקום עגון כי לא נמצא מי שמחמיר בכגו"ד אפי' בדרך חומרא בעלמא ואדרבא בכל כה"ג אין אנו רשאים להחמיר להצריכה גט ולפוסלה לכהונה והביא ס' הראשונים והאחרונים דס"ל שאסור להחמיר היכא שהיא מותרת מן הדין ומפורש יוצא מפי רש"ל ז"ל בסי' כ"ה דכיון דאתתא שריא בלא גט המחמיר בגט עונו ישא וכו' יעו"ש ועל מה שסמך הרב חיים ושלום ז"ל ע"ד הרב שיו"ט ז"ל בסי' ע"ה שהחמיר אפילו בתלתא ספקי ויצא לחלק מההיא דסי' י"א וי"ב דאיירי בשאר איסורים באיסור יבום ובסי' ע"ה קאי באיסור ערוה תמה עליו הרב שער אשר ז"ל דהרב מהריט"א בסי' י"א הביא מדברי התוס' דחליצה חשיב דבר שבערוה א"כ אין תירוצו עולה יפה ולחלק יצא הוא ז"ל דשאני התם בסי' ע"ה דמרן בתשו' החמיר בהנהו תלתא ספקי וממילא רווחא דאין נסתר מחמתו ממ"ש כאן למ"ש במקומות אחרים ודבריו כחדא אזלן וכחדא שריין את"ד והאמת אגיד כי גם אני בעניותי היה קשה עלי תי' הרבנים הנז"ל לחלק בין איסור ערוה לאיסור יבום אחרי שראיתי דברי הרבני' המאספי' מנהגי עה"ק ירושת"ו שכתבו משמו דמרן מהריט"א דבאיסור ערוה בגיטין וקידושין ויבום וחליצה אנו נוהגים לתפוס כל החומרות וכו' הבאתי דבריהם לעיל דמשמע בהדיא דגם יבום וחליצה כולל אותם באיסור ערוה אלא שלהיות אין ספרו מצוי בידי לא עצרתי כח לתמוה עליהם ועתה שש לבי שכיונתי לדעת גדול דורנו הרב ז"ל אך בעניותי אמינא שגם עפ"י תירוצו לא נתישבו כל המקומות כי גם בתי' זה זכיתו לדעתו ה"ק וכתבתיו לעיל לחלק בין ההיא תשובה הבאה בס' ברך משה סי' ל"ה דמצריך ג' ספקי ולאותה שבס' שיו"ט סי' י"א שכתב להקל בב' ספקות ודמתי לחלק כן דההיא דסי' ל"ד אחד מהספקות היה נגד מרן ז"ל ושוב הדרי בי בהתבונני בדבריו שם שאין זכר מזה וא"כ נהי שיישב הרב ז"ל ההיא דסי' ע"ה אבל ההיא דסי' י"א עם אותה הבאה בס' ברך משה סי' ל"ח שמצריך ג' ספקי וכמ"ש הוא ז"ל שם אכתי סתרן אחדדי וע"כ לחלק כחילוק הרבנים ז"ל דבאיסור ערוה מחמיר יותר ואי קשיא לך מ"ש בסי' י"א דגם חליצה חשיב ליה דבר שבערוה יש ליישב דחומר א"א חמור ליה טובא כמו שאין לכחד שרב המרחק ביניהם שיש לחוש להתיר א"א לעלמא ובניה מזמרים וכיוצא. לכל הדברות בתלתא ספקי מתירינן ק"ו הדברים בנ"ד דאיכא ספקי טובא בין בענין השליחות ובין בענין הקידושין ככל האמור ומדובר לעיל א"ץ לכפול הדברי':

ולענין הקול ג"כ מלבד שלא הוחזק הקול בב"ד כיון שלא נתקבל שום עדות בב"ד עד עתה וגם רבו הסוברים דמבטלינן לקלא וכמ"ש מהרשד"ם ז"ל באה"ע סי' ג"ל דכדאים הם הרמ"ה והרא"ש והריב"ש והטור ז"ל לסמוך עליהם להקל דמבטלינן קלא להיותו איסור דרבנן עי"ש וכבר כתב הגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל אה"ע סי' ד' דיש להקל ג"כ מטעם ס"ס ס' אי בעינן אתחזק קלא בב"ד ואת"ל דלא בעינן ס' הלכה כהסוברים דמבטלינן לקלא עי"ש וכבר האריכו רבני האחרונים בענין זה ואכמ"ל:

זאת תורת העולה שהנערה הזאת היא:

שמחה בת עזרא:

כתינא תמ"א היא מותר' לשוק ככל אשר הסכימו הרבנים ב"ד רבה והנני מסכים עמהם בהתר הבחורה הזאת מהטעמים שכתבתי וצור ישראל יצילנו משגיאות אכי"ר. הכ"ד החותם פה נא אמון יע"א בחדש כסליו שי התרס"ל בא סי' יא"ר פניו אתנ"ו סלה לפר"ג:

וה' יברך את עמו בשלום:

הצעיר אליהו חזן ס"ט

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה