שות תעלומות לב חלק ג· רבי אליהו בכור חזן
סימן מז
מיליאנא יע"א בחדש המובתר בבתר:
תורה שנת כברב"ת ה' אלהיך לפ"ק:
בדין זיקת יבם שהי"ל בנים ומת אם ראויה:
ליבום או לחליצה וכן אם ילדה היבמה כן בכור:
אם נוטל פ"ש ואם האח המת הי"ל אשה שהמירה:
ולא נתגרשה אם השניה זקוקה ליבום או לחליצה. לקדוש ה' מכובד רחימו דנפשין כתר תורה הנזר והעטרה הרב הגדול גאון עוזנו כמהר"ר
אליהו חזן נר"ו ראב"ד ור"מ בעוב"י
טראבלס המערב יע"א שליט"א:
אחרי קומי מכרוע על ברכי ואחרי דרישת שלמא של מלכות דטבא להוי ולא יעדי מנן מלכותיה דלא תתחבל לעלם אכי"ר:
משה ידבר במעשה שאירע פה. באחד מהיחידים שנלב"ע וחל"ש ולא הניח זש"ק. ונשארה אלמנתו זקוקה לשני אחיו הגדול נשוי ויש לו בנים והב' ג"כ נשוי אך אין לו בכיס. ובדעתו ליבם אותה להקים זרע לאחיו ולהבנות גם הוא ממנה יען אשתו הראשונה עקרה ולא ילדה זה שנים רבות. ויען האח הגדול היה חולה מסוכן באותם הימים לא עשה בה מאמר. והנה נמצא פה אחד חכם עובר אורח. ואמר לנו שאם ימות האח הגדול קודם חליצה ויבום שאשת אחיו תהיה מותרת לשוק בלא חליצה ויבום. יען שהיתה זקוקה להגדול והו"ל אשת אחיו שלא במקום מצוה וכשנתפלאינו על זה. הוסיף לומר. שאים תתיבם היבמה לאח שאין לו בנים ותלד לו היבמה בנים ובנות. הבן הבכור אשר תלד לא יקח פי ב' ואינו בכור לנחלה, ולא ידענו זה מעולם. ועוד אמר לנו שאם ראובן שמת הי"ל אש"ה שנשתמדה ולא נתגרשה מבעלה. ואח"ך נשא אחרת ומת בלא בנים. שהאשה השנית היא מותרת לשוק בלא חליצה. מפני שהיא צרת ערוה. כל השלשה דברים הנפלאים האלו היה מגיד החכם הזה לפני קהל ועדה מישראל. והיה לפלא בעיני כולם. וגם אנכי אשר כל ימי גידלתי בין החכמ' שלוחי א"י לא ידעתי שחרם. אחלה אדוני להודיעני אם הדין כן בלתי חולק כמו שאומר החכם. ותורה היא וללמוד אני צריך. ושו"ט יסגה כאות נה"ר וכנא"ה עבדו
משה אני מ"א ס"ט:
וזאת תשובתי אליו לכבוד ידידי החכם השלם נז"י זר"ק מה שפיר נר"ו יקל"א:
קבלתי כתבך הבהיר וראיתי כל הכתוב ועם היות שאיני מופנה כלל. ומעת שחזרנו מעוב"י ווין יע"א אני וביתי. לא נחתי ולא שקטתי בחולי בתי היקרה ת"ם כי עדין לא שבה לאיתנה מחמת הניתוח הקשה שנעשה לה שם נוסף לזה טירדת הצבור והיחיד ועול מלכות אשר לא יתנוני השב רוחי וגם ספרי ישיבתי אינם מסודרים ותורה מונחת בקרן זוית בכל זאת פניתי מעט להשיבך בקצרה. יען כי אם הדברים אשר כתבת בשם החכם ההוא יצאו מכוונים מפיו. אנכי הרואה שלא קרא ולא שנה ולא שמש ת"ח. רק הוא מאלו המתחכמים אשר בארצם היו נושאי סבל או שואבי מים. ובצאתם לנוד בערים ולקבץ על הגבאות. לובשים אדרת שער ומצנפת הכבוד. ובביתם אין לחם לחמה של תורה רק מאשר ישאבו הנערים מפי השמועה כמצות אנשים מלומדה. ועליהם נאמר כי רבים חללים הפילה וגו' וכדי להוציא מלבך הנפלאות האלה ולהרים מכשול מדרך עמנו אשיבך בקיצור האפשרי על שלשה אלה שנפלאו ממך:
בענין זיקת יבם שהי"ר כנים ומת אם אחיו:
הנשאר חורין ומיבם:
דע ידידי כי ס' זאת היא נפלאת אבל לא רחוקה היא שכן כתב ריא"ז הו"ד בשה"ג פ"ד אחים וז"ל ונראה בעיני שאם היו ג' אחים נשואים ג' נכריות ומת א' מהם והרי אשתו זקוקה לב' אחרים. והיו בנים לאחד מהם ומת הרי זו אסורה להתיבם לאותו האח הנשאר הואיל והיתה זקוקה לאחיו שהיו לו בנים הרי היא כאשת אחיו שיש לו בנים ואסורה כמבואר בקונטרי' הראיות ע"כ הנך רואה שס' זאת היולדה והמחזיקה הוא הקדוש ריא"ז ז"ל. והגם שהיא ס' זרה ויחידה כמו שנבאר מ"מ לא אמרה הרב ז"ל אלא שלא להתיבם. אבל לא לפוטרה בלא חליצה. הס' כי לא להזכיר. ואם כתב הרי היא כאשת אחיו שיש לו בנים. ובאשת אחיו שיש לו בנים פטורה גם מהחליצה. מ"מ הוא לא כתב לדמותה לגמרי אלא שדומה במקצת לאשת אחיו שיש לו בנים.
יען היתה זקוקה גם לו. וראיה לזה שקודם לזה כתב הרי זו אסורה להתיבם. ולא כתב שהיא פטורה מיבום וחליצה והוא ברור:
והנה מרן החבי"ב ז"ל באה"ע סי' קנ"ו הגה"ט ג' הביא דברי רי"אז אלו וכתב שהוא דבר חדש ונפלא וזר בעיניו והוא מסתפק בכונתו אם דעתו לפוטרה מן החליצה ג"כ כיון שדימה אותה לאשת אחיו שיש לו בנים וכתב שהוא דבר תמוה מאד והביא מעשה לסתור סברה זאת דבכה"ג הוה עובדא וחלץ אותה היבם. וגם להתיבם נראה פשוט בעיניו שעולה ג"כ ליבום והצ"ע עי"ש וכבר מלתי אמורה שהדבר פשוט שגם ריא"ז ז"ל לא אמרה אלא לענין יבום ומודה הרב שצריכה חליצה. והדבר מוכרח כן שאם כונתו היתה לפוטרה גם מהחליצה לא היה כותב שאסורה להתיבם וכדבר האמור:
אמנם גם לענין יבום נראה פשוט כס' מרן החבי"ב בכנה"ג שם שעולה ליבום. ואחרי שלא זכינו לראות מה שכתב בקונט' הראיות. הסברה הישרה נותנת שזיקה זאת לא הוי ככנוסה ממש לגבי היבם האחר. וכמו שראיתי להתה"ד בסי' רכ"ד שנשאל בלאה שהיתה זקוקה לב' יבמים ראובן ושמעון. ומת ראובן אי צריכה להמתין ג"ח ממיתת ראובן ושו"ט בדברי ר"ת בפ' החולץ ואסיק וז"ל ולא דמי הא לפסק ר"ת דהתם היבם לגבי יבמתו חשיב ליה כבעלה לגבי אחד מן השוק דהא רמיא עליה בזיקא וכו' ודמי לנשואה דזיקא ככנוסה אבל לגזור מיבם זה ליבם אחר ולשוויה כנוסה ליבם זה לגבי אחיו שהוא יבם כמותו לא שיך כלל. דמאי חזית שהיא כנוסה של זה אדרבה נימא דהיא כנוסה של זה ואפי' אם היה זה שמת גדול אחין. מ"מ אינו אלא למצוה דהא אם קדם קטן ובא עליה קנאה לכל דבר ולהכי לא דמי כלל לנשואה וכו' ע"כ ודבריו ברורים ואמתים. ובפרט שריא"ז לא ביאר שהאח המת שיש לו בנים היה הגדול ומהיכא תתי לחושבה ככנוסה לו ולומר שהיא כאשת אחיו שהיה לו בנים. וכמ"ש התה"ד דלגבי האח הנשאר בחיים לא אמרינן זיקה של זה שמת ככנוסה וכמדובר. מ"מ גברא רבה אמר מלתא ולמעשה ראוי לחוש ולהחמיר כס' ריא"ז לאוסרה ליבום ולהצריכה חליצה ובפרט שרמ"א ז"ל בהגה בסי' קע"ה ס"ח פסק דין זה בסתם. והגם שלא ביאר שצריכה חליצה. סתמו כפירושו שהרי כתב אסורה לו משום זיקא. ולא פירש שפטורה מהחליצה ומן היבום. וכמו שביאר הב"ש שם דמחזי כנושא אשת אחיו שיש לו בנים עי"ש. ומשום הא ודאי לא מפטרא מהחליצה. וכיון דמדאוריתא עולה ליבום ג"כ. דזיקא זאת לא חשיבה ממש ככנוסה לגבי יבם. א"כ היא עולה לחליצה:
אחר ימים רבים ראיתי להרב שער המים בתשובותיו סי' י"ד שהאריך הרחיב בענין זה. וזו הלכה העלה שבכגון דא חולצת ולא מתיבמת ועשה סמוכין לדברי ריא"ז. וזכר עשה למ"ש הרב מוצל מאש אלפאנדארי בסי' נ"ה שגם הוא קיים דברי ריא"ז ואין הפנאי מסכים עמדי לפלפל בדבריהם: אתאן אל הפליאה השנית שהגיד לכם החכם ההוא שיבמה שנתיבמה ליבם שלא הי"ל בנים. וילדה לו בן. שאינו בכור לנחלה ואינו נוטל פ"ש גם זה בא בכתובים בס' משכנות הרועים אות ב' משם הרב שמחת יו"ט שכתב כן משם הספרי. ואנכי לא מצאתי דבר זה לא בסי' שמחת יו"ט ולא בספרי ומדלא אשתמיט לחד מגדולי הפוסקים אשר בית ישראל נשען עליהם. לפסוק דין זה ולא שערוהו הראשונים וגם האחרונים. ודאי דלא קי"ל הכי. דאי משום דכתיב ביבמה והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו. דמשמע שהולד הנולד קם על שם אחיו ולא על שם אביו. כבר מבואר במכילתין דקאי איבם דמצוה בגדול ליבם וקם לנחלה בנכסי אחיו המת:
וראיתי בס' ספרי דבי רב בפ' כי תצא ע"פ כי תהיין וגו' דממעט בספרי שפחה ונכרית דאין לו בהן הוייה. הביא מה שהגיה מהר"ם וז"ל ומוציא את היבמה אם יבם יבמתו ונתעברה וילדה והוא ראשית אונו אינו נוטל פ"ש דכי תהיין לאיש משמע ויבמה לאו דיליה הות מעיקרא וההוא ולד נמי על שם אחיו קאי דכתיב יקום על שם אחיו המת והיינו לנחלה לשון הראב"ד ע"כ וכלשון הזה עצמו כתב בפי' רב"ה ומהרא"ן מיתי הכי בשם מ"כ וכתב עליו ודין זה חדש הוא לא מצאנו לשום פוסק שיאמר דבר זה גם מה שכתב דיקום ע"ש אחיו קאי אולד דבר תימה הוא שהרי ארז"ל דאיבם קאי שיקום לנחלת אחיו וצ"ע ותמה אם יצאו דברים אלו מפי קדוש הראב"ד ז"ל ועוד האריך הרב ז"ל שם:
ובהיותי בזה מדי דברי עם רב חביבא הרב הכולל זרע רב כמהר"ר דוד רובין נר"ו ונומתי לו חידוש דין זה שהביא הרב משכנות הרועים באות ב'. והוא שרטט וכתב אלי וז"ל:
לקבל נברשתא דדהבא מו"ר ניהו רבא הרב הג':
אח"י מלך ואח"י ד"ס ור"מ תנא דבי אליהו רבה:
נר"ו יאיר ויוחי"ר לעד אכי"ר:
אחרי שיש שלום כראוי קמיה דיקר אורייתיה שיח"ל. בדיק לן מני"ר בתורה שבע"פ מ"ש ה' משה"ר משם השיו"ט על שם הספרי דבכור הנולד ליבמה מיבם אינו נוטל פ"ש. והכי אמר רב מני"ר שפשפש ולא מצא שורש דבר זה בספרי ובאמת לכאורה היא ס' זרה. ואני בבואי לתורת הבית קריתי ושניתי בס' מש"ה הנז'. ועל צד הדחק אפשר שהסברה היא מאחר שזה הבן הוא להקים שם לאחיו אינו נמשך אחריו. וקרא סייען וילדו לו בנים וזה לא לו. זהו מה שנלע"ד אח"ך חיפשתי בישיבת רב אחא"י ושם ראיתי להזריע שכתב וז"ל רב"א כתב דהיבם שהוליד בכור אינו נוטל פי שנים בנכסי אביו דההוא ולד רמי על שם אחיו. ודברים אלו לא ניתנו ליכתב והוא עצמו כתב שלא מצא לו שורש עכ"ל וא"כ נפל פיתא בבירא דמי לנו גדול הנאמר באברהם ז"ל שכתב שלא ניתנו להכתב ולא מצא שורש אחרי כותבי נזכרתי מהס' הנד"מ עם מאיר עין וראיתי שם בפ' כי תצא בפסקא רט"ו אות ב' ויו"ד שכתב המ"ע וז"ל בכת"י ר"ה גריס הכא משמע וכו' ומוציא את היבמה דאי יבם את יבמתו וילדה דהוי ראשית אונו ואינו נוטל פ"ש דכי תהיין משמע כי תהיין לדידיה ויבמה לאו דיליה היא מעיקרא וההוא וולד רמי על שם אחיו וכו' ולהכי מפיק דלית דין בכורה וכו' יעו"ש. והנאני שזכיתי לדעת קדוש ר"ה ז"ל במקצת וגם שריש דבריו סמיך אכי תהיין עכ"ז מסו"ד נשמע דסמיך גם אוילדו ודוק. והגם שי"ל על דבריו למה ארכבא אתני רכשי כעת אין הפנאי מסכים וכתבתי בקצירת האומר לפי העת והזמן. ומני"ר אם יראה וירצה בעיני כת"ר יבחר ויקרב. ואם לאו והיו דברי כלא היו. ושרט יגדל כאות נה"ר וכנא"ה חסר הד"ר סלנו"ח. ומה שהבי' רב רחומאי דין הוא הד"ר הי"ו משם המאיר עיין. כבר הובא בארוכה בספרי דבי רב שהבאתי לעיל והרב ז"ל האריך שם ומפרש הרב ז"ל דהאי דקאמר בספרי ומוציא את היבמה ר"ל יבמה לשוק וכו' כיעו"ש. וגירסא זאת יש שמחקוה מהספרי וגם הבכ"א ז"ל לא גריס לה. ומיהו לא נכתב בפירוש בספרי שבן היבמה אינו יורש חלק בכורה בנכסי אביו. אלא כתבו כן משם הראב"ד. ויפה כתב הרב ספרי דב"ר שחלילה להראב"ד שיאמר דבר זה. ואם אמרו הראב"ד כונתו הוא שיש לפרש כן בלשון הספרי לפי הגירסא שהי"ל ומוציא את היבמה וכו'. אבל ודאי דליה לא ס"ל. וכמו ששתקו מינה כל גדולי הפוס' ז"ל ומ"ש המשכנות הרועים באות ב' סכ"ה שכ' השיו"ט משם הספרי דבן היבמה אינו לוקח חלק נחלה. דבר זה לא הובא בספרי וכנז"ל. (ושוב הראוני בס' שמחת יו"ט סי' כ"ב ד"ף ע"ג שהביא דברים אלו משם הראב"ד שפי' כן דברי הספרי):
עכ"פ הדבר ברור שאין לפסוק הלכה ולמעט חלק בכורה ע"פ דברים אלו שבאו בספרי אגדה ולא ברור לן מי בעל דברים. ואם היה הדין כן לא הוו שתקי מינה גדולי המחברים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל. וגם מרן בב"י לא הזכיר חידוש זה. וכולם פסקו דבן השפחה והנכרית אינו בכור לנחלה. והבא אחריהם מאשה ישראלית נוטל פ"ש. כמ"ש בח"מ סי' כע"ז. ולא ביררו לענין יבמה. ודאי דהדין פשוט שבן היבמה אם הוא ראשית אונו לוקח פ"ש וכמדובר:
והבאתי את השלישית בכור הבחינה. שאם ראובן שמת הי"ל אשה שנשתמדה ולא נתגרשה ואח"ך נשא אשה אחרת ומת בלא בנים. שהאשה השנית היא מותרת לשוק בלא חליצה. מפני שהיא צרת ערוה הנה סברה זאת הביאה התה"ד בסי' רי"ט בשם חד מרבוותא שרצה כה"ג להתיר אפי' בלא חליצה מטעם צרת סוטה. דכיון שנשאת לגוי ודאי נטמאה לבעלה ומסקינן בפ"ק דיבמות דצרת סוטה אסורה ופסק הרי"ף והרמב"ם ואשר"י דפטורה היא לגמרי כצרת ערוה אך הרב ז"ל הביא לכת הפוס' דס"ל דצרת סוטה צריכה חליצה ואחר שהאריך בענין זה העלה דבכה"ג י"ל דלכ"ע צריכה חליצה כיעו"ש ואין הפנאי מסכים עמדי להאריך עוד. והנה הראיתיך בעיניך שבשלשה אלה לא עלתה לו להחכם העובר אורח הזה. ועליך המצוה לפרסם הדבר כדי שלא יכשלו בו בנ"א וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות הכ"ד החותם פה טראבלס המערב יע"א בש"א לח' סיון שנת התרמ"ב ליצירה:
הצעיר אליהו חזן ס"ט: