שות תעלומות לב חלק ג· רבי אליהו בכור חזן
חלק יורה דעה בדיני שחיטה
א:
בש"ע יו"ד סי' די כתב ישמעאלים שמונעים ישראל לשחוט אא"כ יהפוך פניו לאל קבלה דהיינו שיהפוך פניו למזרח וכו' ומ"מ ראוי לבטל המנהג ההוא ולגעור במי שעושה כן וסיים רמ"א הואיל ומקפידים על כך. והכל הוא מתשובות רשב"א סי' שמ"ה כמו שציין שם והובאה בב"י שם. ומדברי הרשב"א ז"ל שם מובן שאין איסור בדבר אלא שכיון שהישמעאלים מקפידים בדבר מהיות טוב ראוי לבטל המנהג וכן מתבאר מדברי מרן בש"ע שם דאיסורא ליכא. אבל הרשב"ץ ז"ל בח"ג סי' קל"ג כתב דאיסורא איכא והשוחט לצד דרום כמו שמצריכים הישמעאלים חייב מלקות משום ל"ת בחוקות הגוים עי"ש והוא תימה על האחרונים ז"ל שלא נתעוררו בזה לאסור מדי"ת אחרי שהרשב"ץ ז"ל מגדולי האחרו' וראה דברי הרשב"א ז"ל ומסיק דאיכא איסורא. ובזה מתישבים דברי הגאון מז"ה ז"ל בס"ה נדיב לב ח"א סי' צ"ד שכתב וז"ל לשחוט לצד דרום כמו שמקפידים הישמעאלים נראה מדברי הרשב"א ז"ל בתשו' הביאה הרשב"ץ ז"ל בח"ג סי' קל"ג דראוי לגעור בהם והרשב"ץ שם אסר לפנות אל הדרום ושהוא חייב מלקות כיעו"ש והשתא תימה בעיני שלא פסקוהו הפוס' שראוי להזהר שלא לשחוט כנגד מזרח או דרום והנראה פשוט שלא נאסרו ב' הרוחות אלא הכל רוח אחת דהיינו ראש הבהמה למזרח ופני השוחט לדרום עכ"פ באופן זה אסור לשחוט ואין מי שנתעורר בזה עכת"ד ורחיעא דנפשאי רב גובחי"א בנש"ק כמהר"ץ רבה נר"ו תמה איך נעלם ממנו שכבר פסקו מרן ז"ל ביו"ד סי' ד' והיא תשו' הרשב"א ז"ל שהביאה בב"י א"ד נר"ו ואני אומר שהמדקדק בדב"ק יראה דאין כאן שמיטה. והוא דעינו ראה בש"ע שכתב שיש למנוע המנהג לשחוט לצד מזרח ואלו הרשב"ץ אסר לצד דרום. ועל הש"ע אין כאן תימה שלא ראה דברי הרשב"ץ אלו. והרשב"א כתב בפירוש כנגד המזרח הנקרא קבלא. אבל הפוס' האחרונים שראו דברי התשב"ץ הי"ל לפסוק שראוי להזהר כנגד ב' הרוחות מזרח או דרום ושוב ביאר דהכל רוח אחד. אלא שהוקשה לו דלפי דברי התשב"ץ איסורא איכא ואין מי שנתעורר לומר אסור בדבר הזה וכדי שלא תאמר דכיון דהרשב"א גדול הפוס' ס"ל דליכא איסורא נקטי כוותיה לזה ביאר בתחיל' דתשו' הרשב"א הביאה הרשב"ץ וכתב דאיכא איסור וחיוב מלקות דוק בדבריו ותראה שדבריו שקולים בשקל הקדש. ולענין דינא הביא מתשו' הרדב"ז ז"ל בח"א סי' קס"ב שכתב להתיר בזה"ז ועיין להרב ברכ"י ז"ל בסי' זה. ב:
שאלוני משפטי צדק במה שנהגו בעירם שהשוחטים לוקחים שכרם דוקא מהכשרות והראשונים לא מיחו בידם יען הקצבים גוים ושוחטים הרבה. וא"א לכופם שיתנו גם מהטרפו' והעתקתי להם מה שכתבתי בספה"ק תעלומות לב ח"א יו"ד סי' י"ד ועתה ראיתי בס' כתב סופר חיו"ד סי' י"א שכתב שבמקום שטבחים נכרים שוחטים כ"כ עד שימצאו הישראלים דיים בשר כשר כתב בפר"ח ותב"ש וכרתי דבכה"ג ליכא חשדא כלל אם לא על צד רחוק ול"ח בכה"ג והכי נקיטינן ע"כ ועיין בספר משנת ר"א ח"ב סי' ח': בדיני ימי חימוד:
טראבלס יע"א אדר תרל"ז:
ג:
נשאלתי באיש נשוי אשה שרוצה לגרש את אשתו. וקודם הגירושין דבר עם אשה אחרת לישא אותה ושידך אותה וספרה ז"ן. וגמרו הימים ביום שגירש את אשתו הראשונה. ובא לישא אותה בו ביום ונסתפקו הלומדים אם עלו לה הז"י שספרה לה קודם גירושי אשתו הראשונה.
ושלחו מתם ע"י הדילוג רב לשאול אם יכול לישאנה יען כבר הכין הכל לסעודה והשבתי להם שיכול לישא אותה ב"ב:
והיתה סמיכתי מאחר שבמקומם לא פשטה תקנת רגמ"ה וגם לא נהגו להשביע שלא לישא א"א על אשתו. ומעשים בכל יום שנושאים נשים על נשותיהם. ואחרי שכבר נתפשרו על הגירושין וגם זאת נשתדכה לו. וסמכה דעתה שישאנה אין כאן ספק. ומה גם דאתתא בכל דהו ניח"ל ודאי שעלו הימים למספר:
ואם יש מקום להסתפק הוא. באתרא דנהיגי שלא לישא א"א ונשבעים על זה. או באתרא דפשטה תקנת רגמ"ה. שיש לומר שכל שלא גירש את הראשונה לא סמכא דעתה ובתשובה (בספרי תעלומות לב ח"א יו"ד סי' כ"ד) כתבתי לענין גרושה שספרה ז"ן בסוף ימי ההבחנה שיכולה להנשא תכף אחר ההבחנה ושם הבאתי מ"ש הרה"ג כמהר"ח מודעי ז"ל בהגה כ"י דעביד עובדא שתספור ז"ן קודם מלאות ימי ההבחנה ושם הביא מ"ש השער אפרים סי' ע"ה כיעו"ש ועיין תוס' יבמות דל"ז ע"א ד"ה רוב ובתשו' נודע ביאודה מ"ק ומה"ת אה"ע סי' קל"ז וקל"ח. דון מינה ואוקי באתרין ועיין בס' שואל ומשיב מהדורא תנינא ח"ג סי' ל"ה ודוק שם כי אין הפנאי מסכים להאריך:
ד:
בתולה שנפלה מן הסולם ונשרו בתוליה קודם החופה. צריכה לספור ז"ן אחרים שמא מחמת הבהלה והפחד ראתה דם נדה כ"כ הגאון שארינו ז"ל בס' חיים ביד סי' מ"ו. ובס' ישמח לב להרב כמהרח"ם נר"ו הנד"מ בחיו"ד סי' א' הביא משם קונט' הזכרונות שבס' משנת ר"א ח"ב סי' י"ג בבתולה שנשאת ולא יכול החתן לבא עליה כדרך כל הארץ עד שהרופאים פתחו פתחה שהיה סתום. והיה הדם שותת ונסתפקו אם צריכה לספור ז"ן. והעלה שא"ץ כיון שיציאת הדם לא היה ע"י בעילה אלא מחמת מכה גלויה ע"כ והרב ישמח לב שם הביא מ"ש בס' חיים ביד שהצריך לספור ז"ן. ולחלק יצא דהתם שאני שע"י פחד הנפילה יש לחוש שנפתח מקורה את"ד כר"ו. ולדידי חזי דטפי איכא פחד ובהלה בפותחם הרופאים את פתחה הצר והסתום ואולי יש לחלק שיותר יש לחוש בפחד פתאום ובהלה פתאומית כנפילה. ודמי לחלחלת המלכה שהיה פתאום. וכן משמע בנדה פ' תנוקת דע"א דבעתותא שהוא בהלת פתאום מרפיא. ועיין בתוס' במס' סוטה ד"ך ע"ב ובמ"ש הרב חת"ס יו"ד ח"ב סי' קס"ג וצ"ע שמדמה הפחד לבהלה ואכמ"ל:
ה:
אשה שספרה ז"ן קודם שבא החתן. והיא לא הכירה אותו מקודם אם צריכה לספור מיום שראתה אותו כיון שי"ל דלא סמכא דעתה. כי אפשר לא תיטב בעיניו או הוא לא ייטב בעיניה וראיתי להרב שואל ומשיב במהדורא תליתאה ח"א סי' מ"ב שהסכים שאינו צריך לספור שנית והביא ראיה לזה ממ"ש ביומא דח"י דרב הוה מכריז מאן הויא ליומא וכן ר"ן ופריך הש"ס והא אמר רבא תבעוה להנשא וכו' ומשני רבנן אודועי הוו מודעי להו וביבמות דל"ז פרש"י בהדיא שהיו שולחים ז' ימים קודם. ואם איתא מה הועילו חכמים בתקנתם והרי אותן הנשים לא ראו לרבנן ואינו נראה שכל נשי דרשיש ושכנציב ראו לרבנן מקודם ע"כ ולדידי שפיר דחה ראיה זאת כי אין משם אפי' דמות ראיה וממקומו מוכרע שרב שהיה רגיל לילך לדרשיש (כפרש"י שם) והיו מכירים אותו הוה מכריז בדרשיש וכן נמי רב נחמן בשכנציב. והיינו דדיק רב בדרשיש ור"ן בשכנציב ולולא שי"ל שמעשה שהיה כך היה. אדרבא הויא ראיה לסתור את דינו מ"מ פשוט שאין לו ראיה משם כלל. מ"מ נראה שלאו בראיה תליא מלתא אלא בחימוד הנישואין והכי רהטא שמעתתא דאמר תבעוה להנשא ואשה בכל דהו ניח"ל. וכן כתב הגאון חת"ס בחיו"ד סימן קפ"ד כיון דחזינן דשתקו מזה רבותינו הראשונים וגם אחרונים ועי"ש שהאריך:
כנז' לעי"ת מלטא יע"א בחדש ניסן ההרמ"ב
ו:
שאלתני ידידי על אודות האשה שהוכיח לך ה' מעוב"י שאלוניקי יע"א ממשפחת רם והיא תבא אליך משם ואתה חושש אולי לא תגיע למח"ת אלא ב' ג' ימים קודם חג הפסח. ולא יהיה שהות לספור ז"ן קודם החג אם יכולה אשה לספור בהיותה בדרך מאחר שכבר עשית שליח לקדשה קודם הנסיעה ואם לא ספרה אם תוכל לכונסה תוך ז' ימי חימוד והיא תישן בין הנשים. יען אי אפשר להניח החופה לאחר החג יען הוא ימי העומר והוצאה מרובה כמבואר בכתבך בארוכה.
דע ידידי כי לפי פשטות דברי הש"ע בסי' קצ"ב יכולה אשה לבדוק בכל מקום ובדיעבד אפי' פעם אחת תוך ז' סגי כמו שביאר כמ"א ז"ל ולא מצאתי מי שכתב לאסור לספור בדרך ואתה ידעת כי עתה באתי ועדיין ספרי דבי רב לא כסדרו בישיבתי ותורה מונחת בקרן זוית ואם כונתך יען לא ראית אותה והיא לא ראתה אותך ודמית שהז"ן צריכים להיות מיום שראו זה את זה. כמו שעלה על לבו הרב השואל בס' חת"ס חיו"ד סי' קפ"ד. הנה כבר דחה סברתו הגאון המחבר שם בטוב טעם ודעת. וכן הסכים הרב שואל ומשיב במהדורא תליתאה ח"א סי' מ"ב ובמ"א הארכתי (עיין באות הקודם) וכוותיהו נקיטינן ובפרט שכבר נתקדשה והא סמכא דעתה. ואם לא ספרה קודם בואה ולא יהיה זמן לספור קודם החג יכול אתה לישאנה בערב יו"ט בהרחקה כראוי. שכן כתב מהריק"ש בהגהותיו שכשיש הכרח יכול לישא אפילו לכתחילה וכן הסכים מופת הדור חיד"א בברכ"י סי' קצ"ב אות ה' וכתב שכן הסכימו רבני ירושלם ת"ו וכן כתב הגאון מז"ה ז"ל בס' נדיב לב ח"א יו"ד סי' צ"ח וכן עשינו מעשה פה העירה טראבלס יע"א וד"ב לאיש חכם כמוך המבין דבר מתוך דבר כי אין הפנאי מסכים להאריך כי בא מועד. וגדול יהיה לך כבוד הבית הזה האחרון ואשתך כגפן פוריה:
בירכת"י ביתך וראה בנים לבנים שלום:
בדין גילוח הזקן לעוב"י תוניס יע"א בחרש שבט ש' לעיני הגוים ג"לה צדקתו לפר"ק אהובי חמודי!. שלום לך ושלום לעוזרך:
קבלתי אגרתך האחת אהובה, מתוך צערך על החכם הדיין הי"ו שהלבין פני קרובך הגביר ברבים בפני ישראל וגוים על אשר הוא מגלח זקנו הגם שהוא צועק ואומר שמגלח במספרים. ואתה תמיה עליו שהוא רואה אחרים ושותק אף כי רבים מבחורי הישיבה הם מגלחים זקנם כל זמן שלא נשאו אשה ודרשת ממני להודיעך אם כהוגן עשה יען לא מצאת מי שמיחה בידו ככתוב באורך במכתבך:
שמע כא ידידי גם אנכי רע עלי המעשה של הבחורי חמד ההם אשר נעשה להם כהתר גמור הדבר הזה וכבר בהיותי במח"ק צווחתי על זה ואמרו לי שאין באפשרות למחות בידם וצריך לדונם לכ"ז שאין עושים כן אלא במספרים מ"מ כיון שמגלחים בכעין תער יבאו אחרים מע"ה לעשות בתער ממש דאינהו ילפי מקלקלתא. ועיין להרב חיים שאל בח"א סי' נ"ב שהאריך מ"מ ודאי שהדיין ההוא לא עשה כהוגן וכבר ידעתי את האיש ואת שיחו. כי בתומו הולך ולא ישא פנים לזקן ונער לא יחון. שא ולמד מ"ש הרב יעבץ בשאלותיו ח"א סי' פ' וז"ל ונפלאתי על שאדוני רודפו כ"כ בשביל שהוא מגלח זקנו וכדומה. אע"פ שאם היה בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם היה מהראוי לנקום נקמת ה' ותורתו וכו' מ"מ מה יעשו גדולי הדור ואין דורם דומה יפה הלא ידוע לאדוני שזה מעוות שלא יוכל לתקון בפרט אצל הספרדים ההמונים נעשה דבר זה כהתר ומוטב שהיו שוגגין וכו' וגם יאמר מפני שאין לאיש הזה גואל מצוה לרודפו ולהדפו. אתמהה מי שיש לו אב יחיהולקתה מדה"ד וצריכים אנו לדקדק מאד בפלס ומאזני משפט לה' להשוותם בצדק על כל נשא ושפל. שלא תפוג תורה. להוציא לעז עליה ועל לומדיה וכו' וכ"כ מהריק"ו ז"ל בשורש קכ"ט וז"ל ואף אם יבאו ב"ד לענוש בלא התראה להור"ש ולעשות גדר וסייג פשיטא שיש להם להשוות מדותהם ושלא להטיל עונש על אדם אחד ומשאר ע"ה אשר נוהגים תדיר לעשות המנהג הרע הזה העלם יעלימו את עיניהם חלילה מעשות כדבר הזה שאין זה סייג לתורה אלא חילול התורה וכו' עיש"ב ועיין חיים ב"ד סי' ס'. ואם אמנם שלא מפני שלא נוכל ליסר ולהוכיח אותם שידם תקיפא ואינם שומעים לקול מורים. נעלים עינינו מכל אדם אשר אפשר שמקבל תוכחת. אלא שאין ראוי ליסר ולרדוף ולהלבין פניהם ברבים. כל עוד שלא נוכל להשוות מדותנו. אז ראוי ראוי והגון להוכיח בסתר ולדבר על לבם ולהזהיר ולהודיעם גודל האיסור והני מילי צריכי לממרינהו בניחותא כאשר ייסר איש את בנו ואתה כי הזהרת את נפשך הצלת כמאמר הנביא. ודי בהערה זאת:
בדין מקוה:
ח:
מקוה ע"י מעשה חושב להגביה המים ע"י נענוע שלשלת (כראה שהוא הנקרא טרונבא) ואחר פיסוק נענוע השלשלת עולים המים ונמשכים לסילון ומשם לחפירה שבה יקוו המים. כשהסילון הוא של עץ ואין בו בית קבול. התיר הגאון רע"א ז"ל בח"ב בכתבים דק"ב ע"ה ושם כתב שיותר טוב שאחר שיוצאים המים מהצנור יהיה קרקע ג"ט שיעברו המים על הקרקע ההוא ומשם בלכתם ילכן אל המקוה ועיין בס' זכרון יוסף חיו"ד סי' י"ג ובס' הר המור הנד"מ סי' כ"ב. מעיר מלטא י"א שבט חרמ"ר
ט:
בדיני מליחה גדול אדונינו הרב נר"ו:
נפשי לשאול הגיע על בשר שנמלח בעש"ק.
ואחר שנמלח הרגישו שהיה בו חתיכה אחת שנשאר בה מעט שלא ניקר אחר שיצאת מיד המנקר בתורת הכשר ועינתי בספרים הנמצאים אצלנו ואחר העיון הרבה בש"ע יו"ד סי' ק"ה ס"ט ובראותי מ"ש הרב ברכ"י משם מהר"א אזולאי ז"ל מה שהשיב על דברי מרן ז"ל ומ"ש בס' כ"ח ולקט הקמח יע"ש שהקשו ע"ד מרן ז"ל ואחר זה ראיתי לשער אם יש ס' בחתיכה עצמה שהחלב דבוק בה וראיתי שהיה בה יותר מס' וכ"ש בהצטרף כל החתיכות האחרות שנמלחו עם אותה חתיכה נרלע"ד להכשיר כל הבשר כיון שהיה בה יותר מס' נגד החלב אבל יראתי פן אכשל ח"ו. וגם להטריף כל הבשר חששתי מפני שהיה עש"ק וכו' ע"כ בחרתי הרע במעוטו והכשרתי כל הבשר כ"א דוקא הטרפתי החתיכה שאמרו שהחלב דבוק בה ואפילו שלפי"ד לא עשיתי כהוגן להטריף גם החתיכה הנז' כיון שהיה בה ס' אבל מקוצר ידיעתי כך נראה לי. ע"כ יורנו מו"ר להיכן הדין נוטה על פעם אחרת שלא יתהווה ושכמ"ה. הלכ"ד עבדו ותלמידו ע"ה פרג'י נמני ס"ט: וזאת תשובתי:
בחירי רצתה נפשי החכם השלם פלפלא חריפא נר"ו יחר"א:
יקרת מכתבך הגיעני שבוע שעברה ומרוב הכתבי' שהגיעו אלי באותו יום.
והיו ספרים פתוחים לפני באותה שעה הנחתי אותה בתוך הספר ולא מצאתיה עד היום הזה שיגעתי ומצאתי המכתב וראיתי כל הכתוב והנה אמת כי לפום ריהטא שגגת תלמוד עלתה לך לאסור המותר ואולי גם להתיר את האיסור וידעתי גם ידעתי כי חסרון הספרים גרמה לך. ע"כ אני אבאר לכבודך ואומר בקיצור האפשרי כי אין הפנאי מסכים וגם ספרי דבי רב אינם אתי. על החתיכה שהחלב היה דבוק בה. פשוט הדבר שאם היה בה ס' כנגד החלב שהיתה מותרת ולא טוב עשית לאוסרה ועל החתיכות האחרות שהתרת לא ביארת אם היה ברור שלא נגעה בהם אותה החתיכה שהחלב דבוק בה. כי אם היה ברור כן היו מותרות גם הם אבל אם היה ס' אם נגעו אם לא או בודאי נגעו כאשר מחייב טבע המליחה שמהפכות אותם מצד אל צד אז היה צריך לראות אם בכל חתיכה וחתיכה היה בה ס' כנגד החלב שבאותה חתיכה. והחתיכה שלא היה בה ס' היתה אסורה. ולפי הנראה מבין ריסי כתבך הוא שלא נתת לבך לשער בשאר החתיכות. אלא שנסתפקת במה שהחתיכה שהיה בה החלב היה בה ס' כנגד החלב כדי להכשיר שאר החתיכות ואין הדבר כך שמה שבאותה חתיכה היה בה ס' היה מספיק להתיר אותה אבל שאר החתיכות אם לא היה בכל חתיכה לבדה ס' היו אסורות וזה מתבאר שפיר מדברי מרן ז"ל בב"י ומה שנסתיעת כבו' במ"ש הרב ברכ"י בסי' ק"ה משם מהר"א אזולאי דאייתי משם מהר"ח בן אוחנא זלה"ה שכתב שאין לחוש לכל זה ואין צריך ס' בכל החתיכות האחרות ומספקא שרינן להו כיון דאפי' נגעו בה אינה אוסרת בנגיעה בעלמא עד שישהו וכו' כיעו"ש ונראה כונתו להתיר מטעם ס"ס ס' נגע ס' לא נגע ואתמ"ל נגע ודאי לא שהה בנגיעתו שיעור האוסר וכיוצא בזה כתב מהרשד"ם ז"ל בחיו"ד סי' נ"ב בכעין זה שמלחו ג' חתיכות וחלב באחד מהם ואינו יודע אם נגע החלב בשאר החתיכו' או ס' אם נגעו ואין בשום אחד מהם ס' כתב להתיר בקליפה מטעם ס"ס ס' נגע ס' לא נגע ואתמ"ל נגע שמא הלכה כמ"ד אין מליחה אוסר בס' וא"כ די בקליפה עי"ש ונדון הרשד"ם איירי בחלב גמור. ובנ"ד אינו חלב גמור ככתוב בדב"ק. ומ"מ לא יגהה מזור שעל מבוכה זו ישב הרב החבי"ב ז"ל בספרו בעי חיי חיו"ד סי' קמ"ז והעלה לאסור אף שלא היה חלב גמור אלא חלב שתחת הכריסה שאינו אלא מטעם מנהג והביא דברי הרב מהרשד"ם ז"ל וכתב וז"ל ואין אנו סומכים על הוראה זו שכיון שהורה רבן של ישראל בב"י שיש לשער מליחה בס' ואנן בתריה גרירנן שב המנהג להיות דין תורה ואין לעשותו עוד ס' ואין להקל בו פחות מס' גם הס' דשמא נגע הוא ספק רחוק כמ"ש המרדכי בפרק כל הבשר שנוהגים להפך החתיכות זו על זו כשמולחין אותם וכו' עי"ש ובסי' ק"מ ועוד לו בכנה"ג סי' ק"ה בהגהב"י ודון מינה ואוקי באתרין:
אבל אחרי שכבר עשית מעשה להתיר מפני שסמכת על דברי הרב המקובל ז"ל שה"ד הרב ברכ"י ז"ל. כדי שלא יהיה לבך נוקפך אני אומר שלא באה תקלה על ידך כי דברי הרב הנז' יש בהם טעם זקנים כי מה שאמרו מליח הרי הוא כרותח היינו בשהו יחד שיעור מליחה ולא בנגיעה בעלמא. הגם שמב"י ושאר הרבנים בנגיעה בעלמא איירי כמבואר בדבריהם. מ"מ רב גובריה אמרה. ועוד שלפי דבריך בכל החתיכות יש בהם ס' וכבר רבו הסוברים שאם יש בכל החתיכות ס' כנגד החלב שמותר. כמ"ש רמ"א בסי' ק"ה ובת"ח כלל ל"ח אות ג' ורש"ל בפג"ה סי' ז' ומה שהשיב לזה הרב בע"ח בסי' ק"ו דבהא כמי פליג מרן ז"ל מלבד דרבו הסוברים מרבני האחרו' דעבדינן ס"ס נגד מרן ז"ל וגם זה מצטרף לס' ובפרט בהצטרף שאינו ודאי חלב כיון שכבר ניקרה ויצאת מתחת ידו ומרן ז"ל איירי בחלב גמור וכל זה אני אומר מפני שכבר נעשה מעשה. אבל לכתחי' ודאי שיש לחוש לפסק מרן ז"ל ולדברי הרב אחרון חבי"ב ז"ל כי מי יקל ראשו נגדם וציי"ם:
בדיני דם בתולים:
י שמעתי שפה העירה טראבלס המערב יע"א רבים מע"ה אינם נזהרים לפרוש אחר שראתה הכלה דם בתולים וציויתי להחכם הכותב הכתובות הי"ו להזהירם ע"ז. והנה ראיתי שזו רעה חולה כבר נהיתה לימים ראשונים בעיר אלגיר יע"א כאשר צווח על זה הרשב"ש ז"ל בסי' תל"ז ועיין בתשובת הריב"ש סי' מ'. כנז'
יא עובדא הוה בר' שנשא אשה בתולה מעמיו ממשפחת רם. ובבקר השכים לב"ד לאמור שלא מצא לה בתולים והלך לבית אביו והפך כל השמחה לתוגה והנה שלחני להביא השמלה ונתברר ע"י אנשים ונשים והעידו שהיה בשמלה דם ויצא כאור משפטה כיעוין בתשובת מהר"מ אלאשקאר ז"ל סי' צ"ה ובתשו' מהר"י מינץ ז"ל סי' ו'. ויען היה מי שנתעקש בזה יען לא נמצא דם הרבה הראת לו מ"ש בירושלמי פ' בתולה נשאת תני טענת בתולים כל שהן מעשה באשה אחת שלח נמצא דתולים אלא כעין החרדל ובאה לפני כ"י בר' יוסי ואמ"ל כמותך ירבו בישראל דס"ד אמרו כי האשה דומה לגפן יש שדמיה מועטים ויש שדמיה מרובים. ובפרט שהיא היתה בוגרת וגדולה בשנים ולדעת ר"ח ודעמיה מהגאונים שהבוגרת אין לה דמים כמבואר בתוס' במס' כתובות ובהרמב"ם בהל' אישות ועיין במשמרת הבית בשער הראשון ויען ראינו שבעלילה בא עליה לשום לה עלילות דברים וגרם לביישה היא ובית אביה הנכבדים הסכמנו לענוש וליסר אותו וסמכנו על מ"ש הרב שבות יעקב ח"א סי' ק"ל ואכמ"ל:
יב דיני פדיון בכור:
אשה שהפילה תוך ששים יום חתיכת בשר בלא ריקום וצורה ובלא עצם וגידים הבא אחריו פודין אותו בברכה. כן העלה הרב ראש משביר יו"ד סי' כ"א וכתב שכן עשה מעשה בהסכמת רבני העיר וכ"כ הרב שער המים בתשו' סי' ב' והסכים עמו הרב מהרי"ן ז"ל וכן עשינו מעשה פה נא אמון יע"א בשנת התר"ן. ועיין דרכי נועם יו"ד סי' י"ג ובמה שציין הרב פתחי תשובה ביו"ד סי' ש"ה סקכ"ט:
יג בדיני מילה:
לעי"ת מלטא יע"א בשנת תרמ"ב
נשאלתי באחד שעבר ולא מל את בנו והלך בדרך רחוקה והניח את בנו אצל קרוביו שם.
ויהי כי גדל הנער ונפשו חשקה בתורה ומכתפיה ידיע כי יראת ה' היא אוצרו. וקרוביו רוצים למולו וגם הנער חפץ מאד שימולו אותו אך יראים הם ממשלת הארץ פן ח"ו יקראנו אסון ויהיו הם אשמים בדבר. ובהיות מנהג העיר שהנערים קורין ההפטרה בשבת כשמגיעים לחינוך. וגם הנער הזה חפץ לעלות לתורה ולקרות ההפטרה כמנהג ואנשי הקהלה לא הניחוהו מפני שהוא עדיין לא מל והנער נקיט ליה בלביה ואיכא למחש לקלקולא ושלחו מתם לדרוש את ה' אם אפשר להתיר לו ללבוש תפילין ולעלות לתורה:
והיתה תשובתי כי מן הדין אין מקים לאסור ולצער את הנער הזה החפץ בתורת ה' ובמצותיו חפץ מאד ומניעת המילה אינו ממנו כי הוא מוכן ומזומן למול את עצמו והמניעה היא מצד הממשלה שלא תניח למולו בלתי רשות האב. ואם היה האב כאן ולא היה חפץ למולו אולי היה ראוי למונעו לעלות לתורה למען יתאמץ לתת רשות למולו. וגם כל העם ישמעו וייראו אבל בנ"ד האב איננו פה. וב"ד קבוע ליכא בעיר. וגם קרוביו אין כחם בידם למולו מיראת הממשלה והבן עצמו עדיין לא הגיע לכלל עונשים. ולא נקרא מבטל מ"ע עד שיגדיל כמ"ש הרמב"ם והטוש"ע בסי' רס"א. ועיין בתשו' זכרון יוסף חיו"ד סס"י כ"ו ה"ד הפתחי תשובה בסי' ש"ה ס"ק כ"ה שכתב דעד שיגדיל היינו עד שיהיה בן י"ג דאע"ג שחייב מדרבנן בכל המצות משהגיע לחינוך ה"ד וכו' עי"ש והכא בנ"ד שעדיין לא הגיע לשנת הי"ג ואין בידו לקיים המצוה ודאי דלכ"ע אינו נקרא מבטל מע"ע ובכן אין ראוי למנוע ממנו עלייתו לתורה:
וכן ראיתי בתשו' מים רבים סי' נ"א שכתב מהרי"ש ז"ל על בן האנוסים שאינו מהול דדינינן ליה כישראל גמור כיון שאביו מהול והוא לבבו שלם עם אלהיו והביא ראיה מדברי הרמב"ם שפסק בהל' ס"ת שכל הטמאים אפי' כותים מותר לאחוז ס"ת ולקרום בו שאין דברי תורה מקבלים טומאה וכו' עי"ש ואן רבני ליוורנו ז"ל שכתבו בסי' נ"ב שם כי אע"פ שהדין כך אין השעה צריכה לכך להשוותם לישראל גמור כבר פירשו דבריהם משום דנפיק מינה חורבא כי יתעצלו להכנס בבריתו של א"א ז"ל כיעו"ש ואף הרב המחבר שם בסי' נ"ג שהחמיר בדבר מפני טעמם של רבני ליוורנו וגם מפני שהטוש"ע השמיטו תיבת כות' וחשב שחולקים על הרמב"ם בזה. מ"מ היינו ודאן התם באנוס שהיתה עכ"פ הורתו ולידתו שלא בקדושים משא"כ בנ"ד שהוא ישראל גמור שהורתו ולידתו בקדו' וחפץ בברכה ומחבב התורה הא ודאי שאין ראוי להלבין פניו ברבים כמובן:
וגדולה מזאת כתב הרדב"ז ז"ל בח"ג סי' תט"ו שאין המילה מעכבת בו מלבא בקהל שאף אם קידש קידושיו קידושין וגם לישא אשה מישראל מותר שהרי אינו בן נכר כיון שחזר לדת ישראל ואינו אלא כמומר לעברה אחת דהיינו מילה דהוי כישראל לכל דבר לזמן עליו ולהצטרף לעשרה אלא מפני שכל שעה שמתעכב בלא מילה עובר בעשה ואם ימות ערל חייב כרת לפיכך חייב למול מיד עכת"ד (ועיין לעיל בסי' כ"ו) וכ"ש בנ"ד שאינו עובר עדיין על עשה כמש"ל. וכ"כ הרב חת"ס חיו"ד סי' ש' וז"ל מי שהוא ישראל ולא נימול איננו אלא כמי שאין לו תפילין בראשו או מזוזה בפתחו ואין זה מעכבו מלקיים שאר מצות עיש"ב ועיין לב חיים ח"ב סי' קע"ו ועתה בשנת התרמ"ת בא לפה העירה בהגיעו לשנת הי"ג כדי למול את עצמו ובהיות כאן נמצא אתנו מר שד"ר הר' הכולל כמהר"א ן' שמעון נר"ו מוהל בקי נימול על ידו בשמחה ובטוב לבב. יהי ה' אלהינו עמו:
יד בשליחות הבשר והעופות ע"י משרת גוי:
במנהג שנהגו בארצות אלו שמביאים הבשר והעופות השחוטים ע"י משרת גוי. והרדב"ז ז"ל בסי' תק"ח הבאתי דבריו בספרי נוה שלום חיו"ד בדיני מ"א אות א' שחתר למצוא התר למה שנהגו בזמנו ששולחים בשר ועופות ע"י גוי ונער קטון ישראל עמו עי"ש ובזמננו אינם שולחים גם נער קטון עמו וע"כ אנכי תקנתי שהקצב יתן פתקא ביד הגוי המשרת על משקל הבשר וכן בעופות יתנו השוחטים נייר כתוב עוף כשר כפי מספר העופות ששוחט ועיין בש"ע יו"ד סי' קי"ח סי"ז שפסק שאם שלח ע"י גוי בלא חותם שאם הוא מעבר לרבים דמותר מפני שהוא ירא. וכתב הט"ז דאע"פ דלא שכיחי ישראל באותו מעבר הוא ירא שהגוים יגידו לישראל והגם שלא הותר לעשות כן לכתחי'. בדורנו זה בדיעבד חשיב כידוע וכיון שלוקח הנייר מיד השוחט. אין לחוש שישחטנו בעצמו וגם על הבשר כיון שלוקח בהקפת וגם נייר מהמשקל עמו יש מקום להתיר היכא דלא סגי בלא"ה ועיין בש"ך שם:
טו בדיני ערלה:
נשאלתי על פרי המוס אם יש בו דין ערלה והשבתי שאין שאינו עץ ואין בו דין ערלה וכן מרן בש"ע סי' ר"ג פסק שמברך בפה"א. דאע"פ שהוא נראה כעץ. מ"מ אינו מוציא פירות אלא פעם אחת. ולא דמי לבידינג'אן שכתב מהריק"ש משם הרב כפתור ופרח שיש בו דין ערלה. לפי שמתקיים ב' שנים והברכ"י בסי' רצ"ד העלה שגם להבידינגאן אין בו דין ערלה וכן עמא דבר:
טז בדברי התוס' בע"ז דמ"ח לעי"ת קצומטינא יע"א ש' תרל"ט טובינא דחכימי מדנניתא דלית בה טימי מר דינא ונחית לעומקא דדינא הרב המופלא בנש"ק ד"מ ור"מ תנא רבי אליהו נר"ו יאיר לעד אמן:
אחד"ש וכו' ואשלח ידי בקן קולמוסא לכתוב לרו"מ פעם שנית למען יעיין בספר הקדוש חקרי לב הנד"מ על מס' שבועות בתחילת הענינים על הש"ס במה שתמה על דברי התוס' בע"ז דמ"ח ע"ב ד"ה לא ישב וז"ל א"כ חומרא דע"ז שאני ותמה ע"ז מהא דאמרינן בביצה דל"ט ע"א שלהבת הקדש לא נהנין ולא מועלין ושלהבת ע"ז מותרת ופירש"י דאין בו ממש ופריך מ"ש שלהבת ע"ז דשריא ומ"ש דהקדש דאסירא ומשני ע"ז דמאיסא לא גזרו בה רבנן הקדש דלא מאיס גזרו ביה רבנן ע"כ וא"כ מאי האי דכתבו התוס' דחומרא דע"ז שאני דאדרבא בצל דאין בו ממש הקדש חמיר מע"ז כדקי"ל בשלהבת הקדש דאסירה ובשל ע"ז מותרת משום דמאיסה ואיך אסרו בע"ז והתירו בהקדש עכתד"ק.
ולדידי אני הצעיר אחרי בקשת המחילה מכת"ר שערי תשובה לא ננעלו והן קדם אני אביא מ"ש התוס' בפסחים דכ"ו ע"א ד"ה שאני הכל וז"ל פ"ר והאי שלא בדרך הנאה וא"ת והא בהקדש לא כתיב אכילה ואפי' שלא כדרך הנאה יהיה אסור וי"ל דמעילה ילפינן חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה והא דאסר בפרק כל הצלמים לישב תחת האשרה משום דאשרה לצל עשויה ודאי כדרך הנאה ועוד דבע"ז לא כתיב אכילה. וא"כ לפי"ז לק"מ דאיכא למימר דהכי הוא כונת התוס' במאי דכתבו חומרא דע"ז שאני ר"ל חומרא דע"ז דאפי' בשלא כדרך הנאה אסור' משום דלא כתיב ביה אכילה וכיון דאפי' בשלא כדרך הנאה אסורה משו"ה אסור לישב בצלה דאפי' ישיבה בצל הוא שלא כדרך הנאה אפי"ה אסור משום דלא כתיב ביה אכילה אבל הקדש דמותר בשלא כדרך הנאתו משום דכתיב ביה אכילה ומשו"ה מותר זהו הכלונ"ד ואם יראה בעיני מו"ר ישמח לבי גם אני. כ"ד הכו"ח פה קצומטינא בכ"ז ניסן תרל"ט הצעיר:
שלום בלא"א מרדכי גנאסיא יצ"ו:
יז וזאת תשובתי אליו יום ל"ב בסך ארר"ם ש' ברכ"ת טו"ב פרצידא דתותי קלא מאר נעלה החו"ש לש"ט ולתהלה בח"ר:
שלום:
גנאסיא נר"ו יחל"א:
רב השלום באהבה וחיבה לאלפי רבבה ורב ברכות לעילא מן כל ברכתא. מודעת זאת מק' מכתבך הבהיר כאן בד"ת. ואותך ראיתי רמי ומקשה על מרן הגאון הרמ"ז זצוק"ל במ"ש בס"ה חק"ל הנד"מ בריש נימוקיו על הש"ס במה שתמה על תי' שני של התוס' בע"ז דמ"ח שכתבו חומרא דע"ז שאני ע"כ דאדרבא בביצה דל"ז אמרו ע"ז דמאיסא לא גזרו בה רבנן ע"כ ואתה קדוש רצית להביא מן החדש מ"ש התוס' בפסחי' דכ"ו דבע"ז לא כתיב ביה אכילה ועלה על דעתך דהיינו חומרא דע"ז דכתבו התוס' ככתוב בדב"ק. ואתך הסליחה כי גבה תורא בין ב' סתי'. דבפסחים קאמרי דבע"ז לא כתיב ביה אכילה ולהכי מן הדין אפי' שלא כדרך הנאה אסור. ואלו בע"ז תירוצם מבואר דחומרא דע"ז שאני משום חומר שבה החמירו ולזה קמקשה שפיר מז"ה הגאון ז"ל דהא בשלהבת אע"ג דמקלא קלי איסוריה התירו בע"ז ואסרו בהקדש כ"ש בצל דאין בו ממש. ועיין למרן הגאון ז"ל בס' הנורא חק"ל ח"א חיו"ד בסי' רי"ב ובדברי הרב שער המלך ז"ל בח"א בריש הל' יסודי התורה וירוה צמאונך ועיין בס' דרכי איש הנד"מ בדרוש י"ט דמ"ח ע"ב ולהיות העת נחוץ קצרתי ורק אין דבר זולת אני אברכך ברכות שמים מעל כי יפוצו מעינותך חוצה והיית אך עסוק על התורה ועל העבודה בלי שום טירדה והיה זה שלום:
יח דיני יין נסך:
בענין איסור שתית סתם יינם אשר הן בעון רבים עברו חק והורו התר לעצעם בטענות צבועות ושדופות קדים וע"ז כגבור יצא הרב מהר"ש אבואב ז"ל בס' הזכרונות והאריך הרחיב לבטל דברי המתירים והורה גבר בראיות ברורות כי גם בזה"ז איסורו חמור כבזמן הגזרה עיש"ב דפח"ח ועיין בתשו' הרשב"א ח"ד סי' ק"ז שכתב וז"ל וחומר יין לא יקל ראשו בדבר אלא עוכר שארו. ואלהים יצילנו מן הפוש' בו וישמרנו מעקיצתן של חכמים שכל העובר על דבריהם ישכנו נחש ושומר נפשו ירחק מהם וכו' ע"כ ועיין בתשב"ץ ח"ב סי' מ"ה ובתשובת הבאר עשק סי' ק"ז ובמה שהשיב על דבריו הגאון יעב"ץ בשאלותיו הראשונות סי' מ"ה ועיין בתשו' רמ"א סי' קכ"ד וכמ"ש הרב זרע אמת ח"ג סי' כ"ג.
יט:
על השכר שקורין ערקי אם מותר לשתותו ע"י שיצרפו אותו צירוף אחר דהוי זיעה דזיעה עיין להרב אדמת קדש ח"ב יו"ד סי' י"ג שהתיר ומורה אחד סמך עליו להתיר. ונשאל דוד הרב מופה"ד חיד"א ז"ל ע"ז ודחה ראיות הרב אדמ"ק ז"ל והעלה לאסור בחי' בסוף ס' מראית העין דע"ו ע"ג. ומ"כ שם בהגה כ"י כי שאלה זו נשאלה מאתו מפה העירה טראבלס יע"א שנחלקו המורים הרב מהר"א טיאר ז"ל דעתו להתיר ועביד עובדא כס' הרב אדמ"ק ז"ל והרב מהרנ"א ז"ל אסר והסכים עמו הרב חיד"א ז"ל ועיין להגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל יו"ד ח"א סי' קע"ב שכתב וז"ל ואין צד להתיר דמי הריגינה נתברר דנעשה מתמצית היין המתהוה ע"י חום האש מזיעת היין ואח"ך מאותם מים שרופים עושים פ"ב וג' דהוי כח ג' מעיקר סתם יינם וא"כ י"ל דאי אסר הריב"ש וכו' זה אינו כלום שהרי וכו' וכ"ש דנראה דהתם תלינן דכלה האיסור ברוב תערובת התר משא"כ הכא דאין כאן תערובת כלל אלא עצמות היין עצמו את"ד מכוונים לדברי הגאון חיד"א ז"ל ועיין בס' רוח חיים חיו"ד בסימן ק"ל ס"ג ונראה דלא סימוה קמיה תשו' ה' מראית העין או דט"ס נפל בדב"ק כאשר יראה הרואה, ועיין ויאמר יצחק הנד"מ חיו"ד סי' צ"ז ובס' זרע אמת ח"ב סי' מ"ב האריך הרחיב כיד ה' הטובה עליו ועיין בתשובת הרדב"ז בח"ד סי' רצ"ט (אלף שע"א בדפוס חדש)
כ:
השת"א הכא נהגו הני תגרי להביא רום ואיספירטו מעני אדום כדי לצרפנו שנית ולהוציא ממנו השכר הם מים שרופים במקום התאנים שהיו נוהגים מקדם ולפי הנשמע שיש רום ואיספירטו שיוצא מן היין והגם שידענו שיש מינים הרבה שמוציאים ממנו הרום והאיספירטנו כהסוקאר ושעורים וליחות עץ וכדומה. מ"מ כיון שיש מין שיוצא מן היין יש לחוש להחמיר בכל המינים עד שיתברר הדבר. כי ידוע שבסתם יינם החמירו אפילו בספקו ואפי' שמצרפים אותו פ"ב כבר הוכחנו לעיל כי אפי' אם יבא באש מאה פעמים לא יועיל להתירו כי אכתי כח היין הוי והנה ראיתי להרב הגדול שארינו ז"ל בס' רוח חיים חיו"ד סי' קכ"ג ס"ד שכתב שחקר ודרש כי האיספריטו הבא מערי האמניריקה אינו נעשה אלא מקנים ווסוקר וע"כ התירו והבא משאר ערי פראנקי' לא נתברר בירור גמור ומסתמא יש לחסור עכתד"ק. ועוד לו בס' חיים ביד סי' ד' כתב שקבל דוכרן סהדותא דהרום שמוציאים ממנו איספירטו הבא מאינגליטירה לא יש בו ספק כי הוא שמרים מסוקאר והבא מאמריקה על הרוב הוא משמנים של סוקאר זולת באיזה שנים והבא מטריאיסטי ופראנסיא עשוי משמרים של יין ודגן ע"כ ועיין עוד בס"ה לב חיים ח"ב סי' צ"ג ולא ידעתי להסכים אלו הב' עדויות שקבל הרב ז"ל והאמת הבכור ע"פ החקירה שיש מכל המינים בכל ערי אמריקה צרפת ואינגליטירה. וע"כ צריך בירור מאותה העיר שבא הרום משם שיברר השולח מאיזה מין הוא וכתבנו לעי"ת לונדון יע"א לאיש ירא ה' ומוחזק בכשרות והודיענו כי באינגלי טירה ואמריקה כמעט כל הרום ואיספריטו הוא מחיטים ודגן ובאטאטה וכיוצא ואף אם ימצא מהיוצא מגפן היין אין לחוש לו כלל יען הוא ביוקר גדול:
ועל חג הפסח אין ראוי להתירו אף אותו המין היוצא מהבאטאטה וסוקאר כי יש לחוש לתערובת מיני דגן. את"ד וע"כ עשינו מעשה להתיר הרום והאיספריטו הבא מאינגליטירה בשתיה בכל ימות השנה זולת בחג הפסח שהסכמנו לאוסרו וציי"ם.
כא:
בענין החשש שחששו רז"ב בשולח מעיר לעיר יין בספינה שמא יזייף הגוי. בזה"ז ששולחים עם הב'אפור בפוליסה וכל משרתי הב'אפור מורתתי לשלוח יד בסחורה הבאה עם הבי'אפור ואימת הקאפיטאן והשומר עליהם כידוע לכל יורדי הים באניות של אש. נראה דלא חיישינן לזיוף ועיין בתשו' התשב"ץ ח"ג סי' נ"א שאם היתה החבית בקרקע הספינה דאין לחוש לזיוף ועיין חק"ל יו"ד ח"א סימן ר"ב ועיין מבי"ט ח"א סי' ר"ח ובפרט ברום דליכא חיבת ניסוך לכ"ע ועיין מה שציין הגאון שארינו ז"ל בס' ראה חיים חיו"ד סי' קי"ט אות ג'.
כב:
ולענין להאמין להפאבריקאנטי שאומר שזה הרום הוא מסוקאר וכדומה כראה דיש להאמינו דאומן לא מרע נפשיה כמ"ש מור"ם בסי' קי"ד ס"א ועיין ויאמר יצחק חיו"ד סי' ע"א ועיין מג"א בסי' ן' חכם צבי סי' ל"ט הו"ד בס' שו"מ מה' תליתאה ח"א סי' קמ"ד ועוד לו בסס"י שע"ז.
כג:
ובני ישראל השוכנים בערי אירופא אשר בעה"ר נעשה להם כהתר לשתות סת"י אי מכשרינן עדותם כשמעידים על יין כשר עיין למהר"ש אבואב ז"ל בס' דבר שמואל סי' מ"ט וכ"ה וקע"ה עי"ש בדברות קדשו המלהבות אש ועיין בתשו' הריב"ש סס"י ד' שהעלה דהחשוד על הדבר אינו נאמן על עצמו אבל נאמן על של אחרים עי"ש ובסי' י"ב וכשהוא פאטור שקונה רום ושולח ומעיד שהוא יוצא ממין סוקאר או באטאטה וכיוצא נר"ל דיש להכשיר כיון דלא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא וגם דלהיותו פאטור לן מרע נפשיה להכשיל את הרבים. ועי"ל באות הקודם ועיין תשב"ץ ח"א סי' ס"ג וסוף סי' ס"ו.
חלק אבן העזר:
דיני קידושין וז' ברכות:
א:
הרב שאלת יעב"ץ ז"ל בח"א סי' י"ד נשאל על מ"ש רז"ל אסור לאדם שיקדש את בתו קטנה עד שתגדיל וכו' ובמקום אחר אמרו דאי בעי אב מסר לה למנוול ומוכה שחין והשיב דמן הדין מצי אב לקדשה בע"כ ומה שעשה עשוי אלא שאסור לעשות כן לכתחילה עיש"ב וכבר כתב כן הרשב"א ז"ל באלפי"ו סי' אלף קל"א שההתר הוא מדין תורה.
ב:
ראיתי נוהגים פה עי"ת טראבלס המערב יע"א שאחר ברכת אירוסין או קודם לכן. קונין מהחתן על סך הכתובה והתוספת. ואין כותבים וחותמים הכתובה בו ביום ולפעמים מתעכב כתיבת הכתובה ימים מספר ורע עלי המעשה כי אע"ג דקי"ל סתם קנין לכתיבה עומד. מ"מ אין לסמוך על זה אלא בשעת הדחק וכמ"ש הרשב"ש ז"ל בתשובה סי' רצ"ג אבל לנהוג כן תמיד לכתחילה לא נכון הדבר. ובפרט דנפיק מינה חורבא שלפעמי' שוכחין לקחת קנין מהחתן ונמצא בועל בלא כתובה. וכאשר אירע פעם אחת שהיה הסופר טרוד בחופה אחרת. וסמך על חברו ולולא שהזכרתיו אחר החופה היה נשאר בלא קנין וכבר צווחתי על זה שיהיה הכתובה מוכנת קודם החופה כמנהג בכל תפוצות ישראל ולא יכולתי לתקן זה. יען שרובם אינם עושים שומת הנדוניא אלא סמוך לחופה ולא יהיה שהות לכתוב הכתובה ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ד סי' קע"ד ומהר"י מבארונא סי' צ"ד ועיין דבר משה אה"ע ח"ג סי' ט'. ועיין בתשו' יאודה יעלה למהר"י קובו הנד"מ אה"ע סי' י"א: ואם אירע ששכחו לכתוב הכתובה בזמן החופה ולא נכתבה הכתובה אלא אחר ימים מהנישואין עיין בס' חיים ושלום ח"ב סי' ק"א הנסח שצריך לכתוב אחר כתיבת הכתובה כולה ובנדון דידיה שכבר קנו מידו של החתן ביום החופה. נראה שלא היה צריך לזה. כיון דסתם קנין לכתיבה עומד לא נצרכה אלא אם שכחו לקנות מהחתן בו ביום שאז צריך לברר יום הקנין והוא ברור ועיין מ"ש בספרי תעלומות לב ח"א אה"ע סס"י יו"ד לענין הרשאת הגט שלא נכתבה בו ביום ועיין תשב"ץ ח"ב סס"י פ"ה הרדב"ז החדשות סי' פ"ז ובס' נאות דשא הנד"מ בסי' ג"ל האריך בזה. ג:
עוד ראיתי פה לחד מן חבריא מר דיינא נר"ו שהיה נזהר מאד שיזכה האב לבנו את טבעת הקידושין ע"י אחר להיותו סמוך על שלחנו והיה הדבר זר בעיני שלא ראיתי בעה"ק ירושלם ת"ו ולא בשאר קהלות הקדש שעברתי בהם נזהרים בזה. וטעמם ונימוקם עמם. כי האב שעושה כל הוצאות החופה וגם הטבעת לקדש בנו את ארוסתו. אין מקום לחוש לזה שבודאי הוא מזכה לו ואפי' בשואל מאחרים טבעת לקדש בו את האשה והמשאיל יודע שהוא שואל לקדש בו את האשה כתב הרא"ש בכלל ל"ה סי' א' והביאה הטור באה"ע סי' כ"ח שמקדש בכל ענין דאנן סהדי שגמר בלבו ליתנו לו באותו ענין שיועיל לענין הקידושין. וכן פסק בש"ע סי' כ"ח סי"ט ועיין חתם סופר אה"ע סי' פ"ו וכ"ש באב העושה טבעת קידושין לבנו שהיא אחת ממצות הבן על האב ועיין מחנ"א ה' זו"מ סי' ב' וסי' ג' ברך משה סי' ז"ך ובקדושת יו"ט סי' ב' נשמת כל חי ח"ב סי' טו"ב ובמפתחות שם. ועיין בני בנימן הנד'מ ח"ב סי' ט"ז. ואף אם לכתחי' היה ראוי לעשות באופן המועיל לכ"ע כדי לצאת י"ח כל הדעות מ"מ קשה וזר הדבר להוציא לעז על הראשונים כמלאכים שלא נהגו כן. מפני שמן הדין היא מקודשת גמורה כיון שהוא ברצון האב ובפניו ועיין ברמ"א אה"ע סי' ס"ו תה"ד סי' רל"ב דבר משה אה"ע סי' כ"ה וח"ג סי' ט'. וכן ראיתי להגאון החסיד שארינו ז"ל בס' חיים ושלום ח"א סס"י כ"ב שהאריך למעניתו לתת טעמים מספיקי' דשפיר דמי אפי' לכתחילה. מ"מ בראשונה לא מחיתי בידם כי דמיתי שכך היה מנהגם מקודם ויסודתו בהררי קדש אכן עתה ראיתי בס' השומר אמת להרב מהר"א אדאדי ז"ל בסי' ל"ד סכ"ז ושם מבואר כי הוא ז"ל התחיל להזהר בזה כשהיה במעמד הקידו' מיום שראה מ"ש בס' נשמת כל חי סי' טו"ב. וכבר ביארנו שהרב עצמו בס' חיים ושלום ביאר שאין לחוש לזה ועוד לו בס' חיים ושלום ח"ב סי' צ"ג ועיין בתשו' מהר"מ מינץ סי' מ"ט ואכמ"ל.
ד:
מה שנהגו שמניחים טבעת הקידושין על יד ימין באצבע הוא שסמכו על הפסוקים תורת ה' תמימה וגו' כי שם הויה הוא בתיבה שניה שהיא נגד האצבע ושם י"ה ביניהם עכ"פ אינו לעכובא וכל האצבעות שוות כמ"ש בס' חיים ושלום ח"ב סס"י י"ט ושם ציין למ"ש בס' עתרת החיים סי' י"ד. ה:
במ"ש במס' קידושין די"ג ע"ב מנ"ל שנקנית האשה במיתת הבעל דכתי' פן ימות במלחמה. ובס' עושה שלום אות א' די"ג ע"א תמה משם הרה"ג מהר"מ סוזין ז"ל דהא ביוצא למלחמה גט כריתות כותב לאשתו וא"כ הוי גרושה ולא אלמנה. ותי' דה"ד למלחמת ב"ד שלמד כן מישי אביו כמ"ש רש"י בכתובות ד"ט ע"כ ואינו מחוור דהא מתבאר מדברי הרב בעה"ט בנימוקיו פ' מטות שגם משה רבע"ה עשה כן וממנו למד דוד עי"ש והכונה ע"פ פי' רש"י שדוד למד מישי וישי מאחרים עד משה רבע"ה וכן כתב הרמב"ם בתשו' פאר הדור סי' זק"ן ועיין ותוס' גיטין דע"ד שבת דנ"ו ועיין שואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"א סי' כ"ג ועתה נד"א ס' ויקן יוסף ושם באות ג' סי' ב' הביא דברי מהרמ"ס והאריך בזה.
ו:
נהגו פה טראבלס המערב יע"א ביום ש"ק שהולכים יחידי הק"ק עם החתן לביתו ושם מביאים כוס של יין ומיני מתיקה ומברכים ז"ב. והייתי מזהיר להמברך שישתה רוב הכוס כדי שיהיה במקום סעודה לס' הגאונים שהביא בש"ע סי' רע"ג ס"ה ועיין בס' גו"ר א"ח כלל גי סי' י"ב (ועי"ל בתשו' סי' ך') ולענין הז"ב נראה שסמכו על מ"ש הר"ן בפ"ק דכתובות שמברכים ז"ב אע"פ שאינו בשעת סעודה. אע"פ שמדברי הטור בסי' ס"ב אינו מנהג טוב דאע"פ שיש פנים חדשות שם שלא היו בשעת ברכה (או מפני דשבת ויו"ט כקרא פנים חדשות) מ"מ אינם מרבים בשבילם כיון שאין אוכלים שם וכתב שגם ר' האי גאון ס"ל שאינו מנהג יפה. ועיין בתשו' הרשב"ש בסי' תל"ד והיה הדבר זר בעיני שמנהגנו בעה"ק ירושלם תוב"א שבשבת אין מברכים ז"ב אלא אחר הסעודה ובחול אם לא יש לפחות שנים פנים חדשות שמרבים בשבילם. וכן ראוי לנהוג בס' ברכות. (ועיין בספרי נוה שלום בדיני ברכת חתנים אות כ"ו.)
ז:
הוה עובדא פה נא אמון יע"א באחד שהקדיש קרואיו לחופתו וביום שקודם החופה הוכרח לעשות החופה במצרים יע"א. וכדי שלא לבייש קרוביו ואהוביו. גמר בדעתו ללכת מצרימה ולעשות החופה לעת ערב ולחזור עם ארוסתו ביה בליליא. ולעשות סעודת החופה פה. ויהי בבואו והבית מלאה מכל הקרואים שלא היה יכול להזמין כולם לסעודה ובקש מאתי לברך ז"ב קודם הסעודה לעיני כל הקרואים והגם שאנו לא נהגנו לברך ז"ב לא אחר הסעודה. מ"מ בשעת הדחק כזה סמכתי על מ"ש הר"ן בפ"ק דכתובות שמברכים גם שלא בשעת הסעודה דכיון שמוציאין הכלה מחדרה ונכנסים לחופה זו היא עיקר השמחה וראוי לברך עליה. ואע"פ שלדעת הטור ור' האי גאון אינו מנהג טוב ויפה. מ"מ כבר כתבו שאין איסור בדבר ובפרט בנ"ד שגדול כבוד הבריות כדאי הוא הר"ן ז"ל לסמוך עליו.
ח:
פה העירה טראבלס המערב יע"א נהגו לגלות פני הכלה בשעת הקידושין והמנהג הגון הוא כדי שתראה במה מקדשה ותתרצה בכל מה שיתן לה והיא מקודשת כיון דסברה וקבלה וכמ"ש הרשב"א באלפיו בתשו' אלף קפ"ו והביאה מב"י בסי' ל"ח ומדברי הטור שם משמע שהיא מקודשת גמורה וכן נראה שהבין מב"י ועיין בס' נשאל דוד סי' ט' ובמ"ש בתשובה בח"ב דיני קידושין סי' א'. ועיין כנה"ג סי' ל"ד הגה"ט ה' שכתב משם בעל מט"מ דבטוליטו' חזרו לנהוג כן וישר כחם ע"כ. ובס' משכנות הרועים אות ק' סכ"ח כתב שמנהגם בתוניס לכסות פני הכלה ומנהג זה יסודתו בהררי קדש ממ"ש הרשב"א בתשו' הובאה בב"י סי' ל"ה עי"ש ואתו הסליחה שהמנהג הנכון הוא לגלות פני הכלה למען יכירו העדים מי המתקדשת וגם היא תראה במה היא מתקדשת. והרשב"א שם לא כתב שהוא מנהג נכון אלא כתב דהכי הוו נהוג ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ד סי' קנ"ו ובתשו' הבאה בס' הון יוסף סי' מ"ח ופה נא אמון יע"א לא נהגו לגלות פניה אבל המסוה שעל פניה. הוא דק מאד עד שיכולים העדים להכירה וגם היא יכולה לראות במה מקדשה. ט:
במה שנהגו התר לישא אשה קטלנית ולא מיחו בידם חכמים. עיין בתשו' הריב"ש סי' רמ"ג תשב"ץ ח"ג סי' יו"ד תה"ד סי' רי"א חתם סופר ח"ג סי' כ"ג וכ"ד וח"ו סי' ע"ב חוות יאיר סי' קצ"ז בנין ציון סי' קל"א נודע ביאודה ח"ב אה"ע סי' ט' שואל ומשיב מהדור' תנינא ח"ג סי' פ"ז חיים וש' ח"א סי' י"ג.
י:
א"א שהודית בחוליה שזינתה דרך וידוי וחרטה כבר ביארתי בספרי תעלומות לב ח"א אה"ע סי' ל' דמהימנינן לה כהוראת הרב חוו"י סי' ע"ב והחת"ס ח"ב סי' צ"ה ועיין עוד לו בחיו"ד סי' ד' וסי' כ"ד ולענין העד שראה העבירה והוא באחד. שמצוה עליו להודיעו לבעל כמ"ש בספה"ק שם ועיין בעי חיי ח"מ ח"א סי' ך'. ואם כשחזרה לאיתנה חזרה בה והכחישה עיין חוות יאיר שם ובס' גבעת שאול סי' ל' וסי' ק"ה מ"מ סי' כ"ג ואכמ"ל: דיני כתובות וע"ן:
יא:
מי שמת והניח אלמנה ויתו"ק ובע"ח ורוצה אשה האלמנה לשבת תחת כבוד בעלה ולהיות מתזנא מנכסיו. עד אשר יגדלו היתומים הקט' ויעשו דין עם הבע"ח. והבע"ח טוענים שינתנו הנכסים ביד שליש והאלמנה ויתומיה יאכלו הפירות. נראה דהדין עמהם הגם שמדברי מהראנ"ח ז"ל בח"א סי' ח"י ובח"ב סי' י"ד נראה דס"ל שהדין עם האלמנה. הרואה יראה שהדברים תמוהים ואין הדעת סובל שתאכל הכל האלמנה עד אשר יגדלו הנערים וכמ"ש הרדב"ז בחדשות סי' תק"ד וכן פסק מרן בש"ע ח"מ סי' צ"ז ורמ"א בהגה באה"ע סי' ק"ב ועיין להרמב"ן בתשו' המיוחסות סי' כ"ז ומבי"ט ח"א סי' קמ"ה ורצ"ה ועיין בס' ברכות המים באה"ע סס"י קי"ח ובדבר משה ח"א אה"ע סי' מ"ג ובס' י"א אה"ע סי' צ"ג הגה"ט י"א וי"ב.
יב ר' שמת בחיי יעקב אביו והניח בנים ובנות ואח"ך מת יעקב אביו והגיעו הבנות לפרקן. ורצו האחים לתת להן נדוניא הגונה אך לא ע"ן בדקדוק נראה דהדין עם האחים. שלא אמרו ע"ן אלא בנכסי האב שהוא חייב להשיא בנותיו כדכתי' ואת בנותכם תנו לאנשים ולכן אומדים דעתו או נותנים להן ע"ן ולא כן בנכסי הזקן וכן כתב בפירוש הרב חת"ס חאה"ע ח"ג סי' קמ"ה ועיין במס' כתובות דס"ט ע"א ובש"מ שם. ועיין בתשו' מהרשד"ם אה"ע סי' כמ"א ורמ"ב ובתשו' מהראנ"ח ח"א סי' ס"ב פרח מ"א ח"ב סי' ס"ז שבות יעקב ח"ג סי' קכ"ו ברך משה סס"י ב' ועיין מש"ל פי"א מה"מ דין ו' שאלת יעבץ ח"א סי' ק"ן שואל ומשיב מהדורא תנינא ח"ג סי' קט"ו. (ועיין מ"ש לעיל בתשו' בסי' י"ג)
יג:
הוה עובדא באחד שגירש את אשתו והי"ל בן קטן פחות מבן שש ונשאר אצל אמו. ואח"ך כאשר רצתה ללכת למקום אחר ולקחת הילד עמה. בא האב לשאול את הבן. כי מי יביאנו אליו כשיגיע לשש שנים והמקום רחוק ופסקנו שהדין עמו. שלא נאמר דין זה אלא כשהם בעיר אחת. ולא כשהאשה רוצה ללכת למקום אחר. וכן פסק הרב נוב"י במ"ת אה"ע סס"י פ"ט והם דברים ברורים.
יד במה דאמרינן במס' כתובות דק"א שאין להניח יתום קטן אצל הראוי ליורשו דחיישינן לרציחה כתב באור זרוע הגדול הנד"מ בסי' תשמ"ו דק"ו ע"ד דה"ד אם אין היתום רוצה להשאר אצלו. אבל אם הוא רוצה אין לנו לחוש וכן אם הראו ליורשו הוא פסול להעידו אין לחוש.
טו:
במה דקי"ל דהמשיא אשה לבנו הגדול בבית דקנאו. אם יש בו כל התנאים המבוארי' בפ' מי שמת ואם האב טוען שהניח שם כלים מכלי תשמישיו עליו להביא ראיה. אבל אם מת האב והיא יצא מאותה הבית בחיי אביו. כיון שהוא בא להוציא מאחיו עליו להביא ראיה שלא הניח אביו כלי תשמישיו כ"כ הרב אהל יעקב בסי' י"א די"ד ע"א ועיין למהראד"ב ז"ל בס' לחם רב סי' קס"א.
טז:
בדין תקנת טוליטולא כשבאה האלמנה לגבות כתובתה שאם אין בנכסים שיעור שני כתובות שחולקים האשה והיתומים. כתבתי בספרי נוה שלום בדיני כתובות אות ט"ו שכן הוקבע המנהג פה נא אמון יע"א. וכן נהגתי כמה פעמים. ובהסכמת רבני ירושלם תוב"א הבאה בס' חוט המשולש למהר"י דיוואן ז"ל בסי' כ"ו מבואר דהיינו דוקא כשחולקת עם יורשי בעלה דהיינו זרעו. אבל אם לא הניח זרע ובאים יורשיו דהיינו אביו או ב"ך לירש את המת. אז האלמנה לוקחת כתובתה מושלם עי"ש. ואף אם הניח זרע אבל אינם בני האלמנה הזאת פסקו רבני טבת"ו שלוקחת כתובתה מושלם ועיין בס' פני יצחק ח"ה הנד"מ בסי' י"ט ובהשמטות דקצ"ד:
ובהסכמת רבני ירושת"ו שם פירשו שגם כשבאה לחלוק עם היתומים. לוקחת תחילת בגדיה ותכשיטיה שהם בעין אותם שהביאה עמה בשעת נישואין ששמין אותם לה לחשבון כתובתה. ועל השאר חולקת עם היתומים עיש"ב ועיין בס' שמח לאיש אה"ע סי' ג' שה"ה לחליפין. ועיין עוד לו בס' ישא איש בהשמטות.
יז:
המכנסת בתים לבעלה ואח"ך הוקרו אם נוטלתן בשומא ראשונה עיין בתשו' הרשב"ש סי' ר"ב וסי' שפ"ו ובס' ידי דוד קראסו סי'. ח"ל ב"ד אה"ע סי' מ"ה חיים ושלום ח"ב סי' כ"ה.
יח הטוענת על בעלה שמכה אותה. ואינה רוצה לחזור לבית בעלה עד שישבע שלא יכנה עוד עיין להרדב"ז בח"ג סי' תמ"ז ובתשו' הרשב"א ח"ה סי' רס"ד ובמיוחסות סי' ק"ב והובאה בב"י אה"ע סי' ע"ד. ועיין בתשו' מהר"מ ב"ב סי' פ"א ובתשובות הגאונים הנקרא שערי צדק שער הד' סי' מ"ב ועיין בס' ישרי לב אה"ע אות ה' ובס' רוח חיים ח"ב באה"מ ע"ד ומ"ש על תשו' מהר"מ שלא מצאה בפ' נערה אנכי מצאתיה בשלה"ג שם בפ' נערה והוא שמום שורות ממה שהביא רמ"א בד"מ סי' קנ"ד אך גם באותה תשובה לא נזכר להשביעו על ככה ועיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' קנ"ז הו"ד בכנה"ג אה"ע סי' קנ"ד הגה"ט מ"ט והיא בח"ד בדפוס חדש סי' אלף רכ"ח
יט:
עגונא שהתירוה ב"ד אחר שעברו ימים רבים שנעלם בעלה. אם מונין לה ימי ההבחנה מיום ההתר או מיום שנעלם בעלה. עיין בתשו' ב"ח הישנות סס"י מ' שאגת אריה וקול שחר סי' י"ד ידיו של משה חאה"ע סי' י"ג ובי"א סי' י"ב הגה"ט ב' ולהרב הגדול שארינו ז"ל בס' חקקי לב, ח"א אה"ע סי' ז"ן ובס' חיים ושלום ח"ב סי' א'. כ:
חוזר תוכ"ד בקידושין פסק בש"ע סי' ל"ח סל"ד דאין חזרתו חזרה והרי היא מקודשת. ובסי' מ"ט חזר וכפל דין זה אלא שסיים וצריכה גט דמשמע שהוא משום חומרא כס' רשב"ם בפי"ן והוו תרתי דסתרן כמו שדקדקו הב"ש וח"מ שם. ועיין חת"ס חאה"ע סי' פ"ז מה שישב לזה ועיין מ"ש בספרי תעלומות לב ח"א אה"ע סס"י א'. ועי"ל סי' שהשבתי שלא נאמר דין זה אלא בחוזר אבל במפרש דבריו קיימים וכמ"ש הב"ח ברסי' ל"ח ועיין בב"י סי' ל"ז מ"ש משם ר' סעדיה גאון והמרדכי בשם ראבי"ה שנראה דאפילו במפרש איתא להאי דינא ואולי התם נמי אקרי חזרה כיון דקידש סתם שיש לומר דמעיקרא דעתו על זאת ועתה הוא שחוזר ואומר דעתי על פי. ועיין להב"ח בק"א. ועיין בס' בית מאיר סי' ל"ח ולמהריב"ל בח"ג סי' ך' ומה שתמה עליו בס' פרי הארץ ח"א אה"ע סי' ג' ובס' ישמח לב אה"ע סי' י"ב בדכ"ו ע"ב ועיין מחנ"א הל' צדקה סי' ט' ודוק. ועיין עוד להרב שואל ומשיב ח"א סי' מ"ו:
דיני גיטין וחליצה:
כא:
מעשה שהיה בשנת התרל"ו בשטר שליחות של גט הנעשה פה ע"י ב"ד הץ' הע"י לשולחו לעוב"י תוניס יע"א שהעד הב' הרחיק חתימתו מחתימת העד הא' והניח אויר יותר משיטה אחת וכשהרגיש בטעותו חתם שנית באותו אויר החלק. ולהיות שעת הדחק וקרוב למעריב ולא היה פנאי לכתוב הרשאה אחרת הביאו את ההרשאה הרבנים ב"ד רבה הי"ו לפני לשאול את פי כדמ"ל. ונשאנו ונתננו בדבר והעלינו להכשירה. כיון דליכא למיחש למזויף מתוכו. ובכגון דא גם הרשב"ץ ז"ל שהב"ד מב"י בסי' ק"ל יודה ועיין ב"ש וט"ז שם בסי' ק"ל וי"א שם הגהב"י ב'. ועיין להרב חיים שאל בח"א סי' ט"ל סי"ב ובשיו"ב סי' קכ"ט סי"ב ועוד לו בח"ב סימן ל"ח אות ח' ונדון דידן עדיפא שהם ב' חתימות כשרות ובהרשאה דקיל טובא. ויש לי מקום עיון בדברי הרב חיים שאל שם ואכמ"ל. ועיין בתשו' הריב"ש סי' מ"ט שהביא הב"י בח"מ סי' מ"ה ורמ"א בהגה שם סק"ד וליותר בירור פירשנו הדברים בתוך הקיום. כי להיות הניח העד מקום חלק חתם שנית והשתי חתימות הם מע"א ואישרנוהי וקי וקיימנוהי כדחזי.
כב:
הוה עובדא בגט שכ"מ שכתבנו ונתננו אותו באוספדל וראינו שהוא שפוי בדעתו. ויען לא היה יכול לדבר הרבה. עשינו התרת השבועו' בפעם אחת וביטול המודעות בקיצור האפשרי. וציוה להסופר והעדים יחד והנחנו אצלו איש אחד בקי לראות אם שפוי בדעתו כל עת כתיבת הגט עד נתינתו ועיין גט מקושר בולא סי' י"ב ובס' פני אהרן סי' י"א ונכנסנו לחדר אחר לכתוב הגט ומתוך הבהלה שכחו העדים לומר קודם חתימה שחותמים לשמו ולשמה והכשרנו אותו וסמכנו על מ"ש הרב כתב סופר אה"ע סי' ס"ו וכ"ש בשעה"ד כזה. גם לא יכולנו להתעכב עד שיתיבש הגט וחתמו העדים קודם שיתיבש כי עיקר הקפידא הוא דוקא בשעת נתינה ועיין דבבי אמת קונט' נ"ד.
כג:
הוה עובדא בשנת התרל"ו שאחר שהתחלנו לעשות החקירות ביום ההזמנה ונסינו את היבם לא מצאו לאחד מהעדים. וכדי שלא לעכב הענין קבענו מקום בו ביום בלתי ביאת העדים. שאין מההכרח החקירות מהעדים ביום ההזמנה שהרי בש"ע סי' קס"ז לא הזכיר שאלות והעדת העדים אלא ביום החליצה וגם רמ"א שם בהגה ס"י כתב שיותר טוב הוא לחקור כל החקירות ביום שקודם החליצה. ובפי' סדר החליצה בס' ל"ה כתב גדולה מזאת שאם אין עדים המכירים יחלוצו ואח"ך תחזור אחר העדים והצ"ע דבריו עי"ש מ"מ ודאי שאין העדת העדים צריכה ביום ההזמנה. ושו"ר בס' ישמח לב קושטא הנד"מ בח"ב הל' חליצה סס"י ה' שבשעת הדחק הסכימו להקל רבני קושטא יע"א ועיין בס' שואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"ג סי' ו'. כד אי שפיר דמי לתת ב' חליצות ביום א' כתב הרב חיד"א ז"ל בסו"ס מראית העין דפ"ד ע"א דאין לחוש ואחר שגמרו החליצה ראשונה והלכו החולץ והחולצת ימתינו מעט ויעשו השניה. וזכר עשה למ"ש בס' יעיר אזן מע' אלף סי' ד'. אף הוא העיד בגודלו שנהגו רבני מצרים לתת ב' גיטין ביום אחד והוא מנהג פשוט ע"כ וכן עשינו מעשה בשנת התרל"ח ובסדר ההזמנה עשינו החקירות זה אחר זה ואח"ך הלכנו לקבוע המקום לב' החליצות.
כה:
על מקום החליצה אם יהיה צורך לעשותה בבית היבמה עצמה עיין למהר"י הלוי סי' יו"ד ה"ד הכנה"ג סי' קס"ט הגהב"י אות ח"י וי"ט שכתב שמנהג ויניציא לחלוץ בבית היבמה ואישר וקיים המנהג וכ"כ בפירוש גדול המורים מהר"י ן' מגאש ז"ל בסי' קי"ז שבכל מקום שיקבעו ב"ד דוכתא חייב היבם לילך אצלם אלא שסיים חוץ מבית היבמה שאין להם לעשות זה ולא להכריח אותו שילך אצלה שאינו חייב בזה מן הדין ע"כ ונראה דהיינו מפני כבוד הב"ד או מפני שקשה להיבם לילך לבית יבמתו. וכבר האריך בזה הרב מר שארי ז"ל בס' כרך של רומי סי' כ"א. ועיין בס' חיים ושלום ח"ב סי' ק"ז עכ"פ לראה שאם היבם חולה ולא יכול לילך ברגליו שפיר דמי לעשותה בביתו לכ"ע ומקום שיושבים הב"ד הוא תרעא דבי דינא.
כו:
מעשה שהיה בחדש תמוז תר"ט פה טראבלס המערב יע"א ביבם שלא היה רוצה לא לייבם ולא לחלוץ. והיה מתהפך בגוונין שלו. ואחר כמה חדשים וטרחות והגזמות. יום אחד לעת ערב נתרצה לחלוץ ותכף שלחנו להביא היבמה והעדים. וביני ביני התפללנו מנחה ועד שבאו העדים ראינו שכבר הוא קרוב ללילה ולא יהא שהות לגמור הכל קודם הלילה ולא רצינו להניח ההזמנה למחרת כי חששנו שמא יתחרט עוד. ע"כ הסכמנו עם הרבנים דייני מתא הע"י להתחיל תכף ולגמור בלילה ושפיר דמי ודאי כיון שהוא שעת הדחק ובדיעבד אפי' לא עשו הזמנה כלל החליצה כשרה כמ"ש הרמב"ם בפי"ד מהל' יבום וחליצה ולדעת מהר"י מברונא הו"ד בס' החליצה בש"ע סי' קס"ט בסט"ו אפי' בלילה יכולים לעשות ההזמנה ועיין בתשו' מהר"י הלוי כלל ב' סי' יו"ד והרב שער אשר ח"א במזכרת החליצות כתב שבשעת הדחק עשו ההזמנה בבקר ביום החליצה. וכ"ש בנ"ד שהתחלנו בהתר בעוד היום גדול דליכא שם צד ספק ולא נצרכא אלא להפיס דעהו של חד מרבנן שהיה מערער ומקפיד ולא נשאר לו אלא קפדנותו.
כז:
בשעת הדחק מותר לעשות החליצה בעש"ק כמ"ש בט"ז וכן הסכים הרב שואל ומשיב במהדורא תנינא ח"ב סס"י ס"ח ועיין גנזי חיים אות ח' ובשער אשר בקונט' החליצות וכן עשינו מעשה.
כח:
חליצת איטר רגל עיין זקן אהרן סי' ט"ז פרי האדמה ח"ד דח"י שבות יעקב ח"א סי' קכ"ט שער המים סי' י"ז נודע ביאודה מהדורא תנינא ח"ב סי' קכ"ה גנזי חיים מע' ח' אות יו"ד ואות כ"ד ועיין תורת חיים ח"ג סי' צ"א ובס' ישמח לב הנד"מ להרב מהרח"ם נר"ו ח"ב הל' חליצה סי' ז' האריך בזה ובשנת תרל"ז שבא מעשה בעי"ת טראבלס יע"א הייתי חולה ולא מניתי בזה עם הב"ד.
כט:
מי שחושש לחלוץ משום ניחוש. או משום כסופא ובעתותא דצבורא וליבם אינו יכול אם יש לו אשה ובנים וכיוצא. אם יכול ליבמה לזמן מוגבל ואח"ך לגרשנה בג"פ עיין להרב י"א בסי' קס"ה והגהב"י י"ז שהביא משם הרב אדמת קדש ח"א סי' ן' דאין איסור בדבר עי"ש ונראה פשוט דליכא למחש משום א"ת על ריעך רעה כיון שהוא מודיעה ואדעתא דהכי מתיבמת ועיין בכנה"ג אה"ע סי' ל"ח וקנ"ד במקדש לזמן ועיין בתשו' הרדב"ז הח' ח"א סי' קנ"ז. וכן העלה בס' ויאמר יצחק הנד"מ אה"ע סי' קפ"ה שאין איסור בדבר ומקיים מצות יבום:
בספרי נוה שלום דיני חליצה הבאתי סדר החליצה בקיצור ושם בדמ"ז ע"א בסדר קשירת רצועות המנעל יש טעות הדפוס הניכר שבשיטה כ"ג כתוב ויהיו הקשרים למעלה מהפרק וצ"ל למטה מהפרק כמובן.
חלק חשן משפט:
דיני דיינים שטרות והלוואות:
א:
ראובן שהיה קונה חפצים מנער קטן בזול הרבה ואח"ך בא אביו לתובעם ממנו והקונה תובע הדמים שנתן ונשאלתי אם נאמר דגם בקטן עשו בו ת"ה. והנה כיון דאסור לקנות מהקטני' דברים שחזקתן אינם שלהם כמ"ש בסי' שנ"ח. והכא פשיטא שכל אדם יודע שאלו החפצים היו גנובים מפני שהיה מוכרם בסתר ובזול גדול. וכל דין תקנת השוק הוא משום תקנה וכל שהקונה ידע שהוא דבר גנוב אפי' הסוברים דאפי' בגנב מפורסם עשו ת"ה יודו שאינו לוקח דמים כמבואר ברמ"א בסי' שנ"ו בהגה והכא נמי כראה פשוט שחייב להחזיר בלא דמים אלא שראיתי להרדב"ז ז"ל בח' סי' תל"ב שכתב דראוי לקונסו שלא יקח דמים אם נראה כן לב"ד כיעו"ש והתם בנדונו היה מלמדו להרע לגנוב ואפי"ה כתב כן הרב ז"ל. משמע דס"ל דמדינא עשו בו ת"ה. ואף אי נימא הכי בקטנים דעלמא בנדונו שהיה ברור לו שהיה גונב ע"פ עצתו לא ידעתי אם שייך לומר דעשו בו ת"ה ועיין בתשו' הריב"ש ז"ל סי' ק"א שהביא מב"י בסס"י שנ"ח:
ב בענין ירידת המטבעות שכבר הגיע השמועה שהממשלה הורידה את מחירם והלך ר' בחשאי ופרע לבעל חובו קודם שידע מזה. ובהודע לו הדבר תובע ההפרש. עיין בס' בית אברהם בסי' ע"ט בדקע"ו ועיין חקות החיים סי' י"ח שהאריך בזה.
ג:
במה דקי"ל בש"ע ח"מ סי' טו"ב שאסור לשמוע דברי הבע"ד שלא בפני חברו. ה"ד בבע"ד דעלמא. אבל אם הוא אפוטרופוס של יתומים. שרי להו לב"ד לשמוע את דבריו קודם. כיון דאינהו גופייהו אי בעו מצו לעקם בחריקיה ולדון את דינם כמ"ש הרשב"א ז"ל ופסקו מרן בש"ע בסס"י ק"י כ"כ הרב ויקן יוסף הנד"מ אות ד' ס"ט ודברים של טעם הם.
ד:
במנהג הב"ד כשנתחיב אדם שבועה. נותנים לו זמן ג' ימים למען יפשפש במעשיו וימשמש בפנקסיו וחשבונותיו. לבל יבא לישבע לשקר וכתב הגאון מז"ה זלה"ה בס' נדיב ח"מ סי' יו"ד שמנהג זה יסודתו בהררי קדש והביא סמך נכון לדבר וכ"כ הרב חקות החיים הנד"מ בסי' ט"ז.
ה:
כשבא גוי להשביע לישראל אני נוהג להשביעו על ס' הנדפס על ידי גוי דקיל קדושתיה כמו שנהג הגאון מז"ה ז"ל כמ"ש בספרו נדיב לב ח"ב ח"מ סי' יו"ד ודברי הלק"ט ח"א סי' ט"ו. ואני נותן זמן ג' ימים כמש"ל וכשיבא הישראל לבדו ויודיעני אמתותן של דברים ואם ידעתי שיש חשש של ח"ה. יען הגוים אינם מקבלים שבועת הישראל בבית המשפט אלא לפני דייני ישראל וע"כ אני נזהר מאד לפשר ביניהם ופעם אחת לא רצה הישראל להתפשר ולא השבעתיו והיה ק"ה בדבר. עתה נד"מ ס"ה בני בנימן ושם בח"מ סי' כ"א כתב הרב המופלא יש"א ברכה נר"ו להשיב ע"ד מז"ה הנז' וכל חיליה הוא מדברי הרב המני"ח שם בהגהתו ואין כל חדש. שכבר כתב מז"ה שכונתו היתה משום דקיל קדושתיה והצלא פורתא הוי. ועיין בס' משכנות הרועים אות ש' סמ"א ציין דבריו מז"ה הגדול בס' ישר"ל ח"מ אות ש'. ועיין משאת בנימן סי' צ"ט חוות יאיר סי' ט"ז וק"ו וקפ"ד שבות יעקב ח"ג סי' י"א ועיין חק"ל א"ח סי' כ"א דק"א ע"א.
ו:
הא דקי"ל לגבי עדים שאם נמצא אחד מהם קרוב ופסול שעדותם בטלה אי אמרינן הכי גבי דיינים עיין בתשובת הגאונים שבס' שערי צדק שער ז' סי' ל"ו ובמש"ל פט"ז מהל' עדות. אורים ותומים סי' מ"ו סכ"ו. ועיין תשב"ץ ח"ג סי' רע"ז וח"ב סי' י"ג. שואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ב סי' ד' וסי' ל"ז ועיין למוה"ר ר"ל מהר"א אשכנזי ז"ל בתשובתו הבאה בס' בני בנימן הנד"מ בח"א סי' ל"ג.
ז:
מי שפרע חובו לחברו ואחר ימים החזיר לו המלוה מטבע שהיא מזויפת.
והלוה טוען איני יודע אם זה המטבע הוא שלי ונשאול כשאלתי אי דמי לא"י אם אני חייב לך שנשבע שאינו יודע ופטור או מדמינן ליה לא"י אם פרעתיך כיון דבריא הוא בחיובא וספק אם פרע מעות טובים והנה דין זה במחלוקת שנויה בין גדולי האחרונים ז"ל כמבואר בתשו' מהרשד"ם ח"מ סי' פ"ו ומהרש"ך ח"ב סי' קס"ב גו"ר ח"מ כלל ג' סי' מ' ובכנה"ג סי' ע"ה הגה"ט ל"ב ובש"ך סי' רל"ב סקט"ו ועיין בט"ז סי' ע"ה ובחינוך ב"י סי' ק"ז ובתומים סקכ"ב ועיין משכנות הרועים אות מ' ס"ה קע"א ובפתחי תשובה סי' ע"ה ס"ק כ"ז.
ח:
שותפים בחצר שהשכיר אחד מהם בלא רשות חברו. אין הלה יכול לעכב. מהרשד"ם ח"מ סי' קי"א הרב"א סי' מ"ג ה"ד הכנה"ג סי' שי"ז הגה"ט י"א והזל"א ח"מ אות ש' דשס"ג ע"ב ציין לתשו' מהרש"ג סי' ע"א שנראה חולק. ובס' ישמח לב ח"ב הנד"מ ח"מ סי' ז' כתב לחלק משם מהר"מ אשכנזי בתשו' כ"י בין כשהשותף האחר מוחה מפני שרוצה אותה לעצמו להיכא שרוצה להשכירה לאחר. וכתב שם דה"ה ליורשים. והוא מבואר בתשובת מהרשד"ם שם דקאי גבי יורשים וכתב דהו"ל כשותפים. ועיין תשו' הרשב"א ח"ד סי' קל"ג הו"ד בב"י סי' שס"ג. ובתשו' מהר"י באסאן סי' מ"ח בעי חיי ח"ע ח"א סי' רי"ח.
ט:
שותפים דקי"ל בסי' קע"ו דהו"ל שמירה בבעלים ופטור אם פשע כתב הרב פרמ"א ח"א סי' פ"ה דחייב. דהו"ל כשינה וההפסד לעצמו ועיין בש"ך בס"ק ט"ז. ועיין להרדב"ז בחדשו סי' תת"מ. ועתה כד"מ ס' שואל ומשיב ועי"ש במהדורא תנינא ח"א סי' י"א שהאריך.
י:
שותפים שנשתתפו לזמן ג' שנים ובשנה ראשונה כאשר באו חשבון ראו כי ר' השותף לקח ס"מ מהקרן לצורך הוצאותיו ואין לו במה להשלים החסרון.
וע"כ ש' רוצה להפריד השותפות כי לא יוכל להתעסק בפחות מהקרן ור' מחזיק בטענתו שמחויב להמשיך השותפות עד גמר הג' שנים ויחדיו למשפט יקרבו:
ופסקנו שהדין עם שמעון לבטל השותפות. כי אם היה ביד ראובן להשלים החסרון היה הדין עמו דלא גרע מאם שינה ממנהג המדינה והפסיד שחייב לשלם מכיסו ולא אמרו שיתבטל השותפות כמתבאר מדברי הרמב"ם והטוש"ע בסימן קע"ו וכן כתב רמ"א שם בהגה סט"ו דלא כיש חולקין. אבל בנ"ד שאין לו במה לפרוע ולשלם החסרון ודאי שטענת שמעון טענה אלימתא היא וכבר ביאר בש"ע סט"ו שאין יכול האחד ליקח מהקרן תוך הזמן. וכיון שלקח ממילא יתבטל השותפות. ולא גרע מראהו המלוה או הערב מבזבז בנכסים שיכול לתבוע את שלו בתוך הזמן כפסק מרן בסי' ע"ג וקל"א וכוותיה נקטינן אפי' שיש חולקים בזה. ועיין שבות יעקב ח"ג סי' קנ"ח בע' חיי ח"ג מח"מ סי' ס"ט.
יא:
רו"ש שותפים אחד נו"ן ואחד אינו נו"ן ותבע ראובן הנו"ן סך מה משמעון שנשאר חייב מהשותפות וטוען ש' ישבע לי על השותפות ואח"ך אשלם ומשיב ראובן הנח מעותי בב"ד או הבא לי ערב או תן משכון ואשבע לך ושמעון מסרב בדבר. הכי הוה עובדא לפני בית דיננו יכב"ץ ופסקנו שהדין עם ראובן כפסק מרן הש"ע בסי' פ"ב ועיין במ"ח לרב אד"א בדל"ג ובפתחי תשובה שם סק"ד. ועיין משכנות הרועים אות ש' סל"ב. ושוב חזר וטען ר' אפילו תשלם לי עתה איני רוצה להשבע וליטול כעת כי במשך הימים יתברר לך כי חשבוני אמת וישר וגם בטענה זאת זיכינו אותו כמתבאר מדברי רש"ל ביש"ש לב"ק פ"ה הו"ד בבאה"ט סי' כ"ד סק"ה.
יב:
אשה שלותה מאחרים אם חייב הבעל לשלם עיין בש"ך סי' צ"ו סק"ט שהעלה שאם היא נו"ן בתוך הבית שחייב הבעל לשלם. ועיין בש"ע אה"ע סי' ק"ב ובב"ש סק"ח ועיין להרב שואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ב סי' י"ח. ואם לותה בזמן שאין בעלה בעיר עיין בכנה"ג ח"מ סי' ס"ב ובשואל ומשיב שם. יג:
בדין כת"י דקי"ל שיכול לומר פרעתי. אם הוא קאמבי אל הנהוגה בין הסוחרים. שבדיניה' יש לה דין שטר גמור. נראה דאינו יכול לומר פרעתי כי יכול הלה לומר שטרך בידי מאי בעי כיון שמנהג הסוחרים יש לה דין שטר ועיין בתשובת הר"ב סי' ל"ו ובקונט' נשאל דוד שבסו"ס די השב ח"מ סי' יו"ד ועיין בעי חיי ח"מ ח"א סי' פ"ט שאסף וקבץ בזה דאזלינן בתר מנהג הסוחרים ועוד לו בכנה"ג סי' קכ"ט הגה"ט ל' ועיין במטה שמעון שם ס"ק כ"ו עדות ביהוסף סי' ט"ו ומ"ה ועיין מה שציין מז"ה בס' ישרי לב ח"מ אות ש' סקכ"ג ועיין פני יצחק הנד"מ סי' כ"ג.
יד:
בא מעשה לידנו באחד ששאל מחברו שני הלואות והלוה הודה על הלואה הראשונה ועל השניה אמר איני יודע. ופסקנו דלא אמרינן בזה מתוך שאי"ל משלם כיון שהם שתי הלואות נפרדות. וכן ראיתי בס' בשמים ראש אשכנזי הנד"מ בסימן מ"ה שכתב כן משם הרב שואל ומשיב בסי' ק"ץ. דכיון שלא נחלקו על הלואה הראשונה לא אמרינן משאי"ל משלם ועל השניה שאומר איני יודע הו"ל כאומר לא ידעתי אם הלויתני ופטור עי"ש ומה שתמה עליו שם דמ"מ הוי בשעת הטענה והתביעה ואפי' הם שתי הלואות וכמפורש בש"ע ח"מ סי' פ"ח סל"א ע"כ הרואה יראה שאין ראיה משם לסתור דינו של הרב שו"ע ז"ל ועיין ב"י סי' ע"א מחודש ט"ז ודוק שם.
טו:
ר' שמת אביו ובא ליטול פ"ב באומרו כי הוא הבכור והביא עדים ששמעו מאביו שהוא בכור הנה מבואר בש"ע סי' עז"ר ס"ג דלא מהני עדות זה כי שמא בכור לאמו הוא דקאמר ואם יש לו עדים שאביו לא נשא אשה אחרת ואמו היא הראש' נראה דמהני להחזיקו בבכור וליטול פ"ב וכמ"ש הרב נשאל דוד בחח"מ סי' ב' ועיין חתם סופר חח"מ סי' קמ"ח.
טז:
מי שיצא ערב בעד ר'. ומת ר' ולא נשאר לו אלא שטרות על הממשלה ובא הבע"ח לתבוע ממנו את חובו. ומשיב הערב שיקח לו שטרי הממשלה בחובו והמלוה טוען כי יצטרך להוציא מאתים על מנה. ואולי גם אם יוציא הרבה. לא יבא לידי גובינא. כי מי יוכל לדון עם שתקיף ממנו זה היה מעשה לפני ב"ד וחייבתי את הערב לשלם. שהרי פסק בש"ע סי' קכ"ט ס"י שאם היה הלוה גברא אלאמא שנפרעין מהערב תחילה. ועיין בב"ח שם שכתב שאם הוא קרוב לשררה ואיכא למחש דנפיק מניה חורבא אין ספק דבכל כיוצא בזה כל הגאונים מודים דתובעים את הערב ע"כ. וכ"ש בנ"ד שהבע"ח עצמו היא השררה וכמה חובות נשתקעו בה כידוע.
יז בחזקת הבתים ששתק בעל החזקה ב' שנים ולא תבע חזקתו אי אמרינן דמחל. עיין פרמ"א ח"א סי' צ"ב וס' בעי חיי ח"ו ח"א סימן ר"ל בני אברהם ח"מ סי' ס"ז שנראה מדבריהם דהוי מחילה וחיליהו מתשו' מהרשד"ם ח"מ סי' רמ"ו. והגאון מז"ה בחק"ל ח"מ ח"א סי' צ"א תמה על דבריה' דלא אמרה מהרשד"ם אלא בשהה כ"ה שנים כההיא דשהתה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה מ"מ נראה שרוב הפוס' שהביא לא ס"ל הכי ועכ"פ על השנים שעברו נראה דגדול כח המוחזק ואין להוציא מיד השוכר ועיין חקק"ל ח"ב סי' ח"ן ישרי לב ח"מ אות ח' סכ"ה. ועיין בתשו' מרן מהריק"א באבקת רוכל סי' קמ"ג: