אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק ב קונטריס מבקרת קדמוניות › סימן ה

שות תעלומות לב חלק ב· רבי אליהו בכור חזן

קונטריס מבקרת קדמוניות · סימן ה

סימן ד

תשובת הרב הגדול כמהר"ר נסים ח ים מודעי נר"ו בע"ס מימר חיים ראב"ד בעוב"י אזמיר יע"א

האי מאן דיאיר אורה זו תורה נהירין שמעתתיה בסברה ישרה שלשלת יוחסין ואב בחכמה הרב המובהק אליהו בהי'ר נר"ו יאיר והוי זהיר כיר"א:

דברות של חיים המודעי פתיחה גמר בשלמים מרובים ותפילתי על חיכי למען תירום רישיה אכוליה כרכא שקט ובוטח בבנים ובני בנים דשנים ורעננים נס"ו זאת מן המודיעי'ת כי כן באו אלי אותותיו המאירים מחרוץ ומפז יקרים ואורו עיני לרבות את השמחה מידיעת ש"וט שכ"י וכ"י מזה חדש ימים. ולא היה לי שעת הכושר להשתעשע באמרותיו אמרות טהורות כי היתי מוטל על ערש בצנים פחים. ועתה כי ת"ל הניח ה' לי. תכף נטפלתי לדבר מצוה זו וה' ינחנו בדרך אמת להיות מסיע לדבר מצוה:

ואשא עיני ואראה כי באת אלי בשאלת חכם ותשובתה בצדה מעט מחזיק את המרובה והיית מאסף כל הנמצא כתוב בספר את אשר ישנו פה עמנו ואת אשר נגע לו האלהים נגע צרעת ממארת בראש הגויה שלו ושאל ברופאים ושמו עליו תחבושת כדי לרפאותו והיה בהסירו את התחבושת מעליו לנקותו והנה עלה אתו ראש העטרה אשר בו הנגע ולא לו חוט מקיף כלל. ועתה שנתרפא מחוליו שאול שאל האיש לישא אשה. ועכ"ב היתה לו משום דהוא כרות שפכה י ועל זה משכימים לפתחו לדעת מה יעשה ישראל המוכה אם מותר לבא בקהל או לא. המני"ר נר"ו עלה בקב'ץ כל מה שדברו הפוסקים ענין זה. וסו"ד העלה דלדעת הרמב"ם ז"ל וסיעתיה רוב הפוסקים כ"ש הנעשה על ידי חולי חשיב בי"ש וכשר לדעת הרא"ש ז"ל ומעט מן הפוסקים ע"י חולי חשוב בי"א ואסור לבא בקהל. ומסיק דכיון דרוב הפוסקים מסכימים להתיר כוותייהו נקטינן את"ד נר'ו ואנה דאמרי ראה דבריך טובים. אבל מה נעשה לזקן זה אבינו רוענו מורנו ורבנו בע"ס חק"ל זלה"ה במה"ב א"הע סי' ז"ך דקל"ג ע"ג שאחר שהביא מחלוקת זה שרטט וכתב דמ"מ בנסתרס ע"י חולי מידי ספק לא נפיק אי כשר לבא בקהל או לא כיעו"ש ואחרי דברו מה אנן יתמי דיתמי מצינן לדבר דבר וחצי דבר להתיר בשופי נגד דעתו. וכ"ש מני"ר הי"ו דאתי מזרעא דרב יוסף צדיקא זצוק"ל וזקניך ויאמרו לך כתיב.

(דבר אליהו המחבר ס"ט הלא מראש כבר מלתי אמורה כי היו דברי אשר שלחתי בכתב למע' הרב נר"ו בקיצור נמרץ. וקיצורי גרם לי שחשבני כבן חולק על אביו ורבו הוא הקדוש הגאון מרן זקני זלה"ה. אבל האמת אינו כן. כי לא נכחד ממני דברי קדשו. וכבר פקחתי עיני והבאתי דב"ק בקונטריסי הארוך לעיל בסימן ד' לך נא ראה ותכל תלונותיו מעלי):

אבל להיות עגמה נפשי מראות כי יש בזה עיגון רב וחובה עלינו לפנות עצמנו מכל עסקינו ולימודינו כדי לתור ולחפש איזה מקום התר יותר מעיגונא דאתתא כי האיש צערו מרובה יותר משל אשה. וגם שהוא מצווה על פ"ור. משא"כ האשה כידוע. (דבר אליהו ס"ט דברים אלו שכתב הרב נר"ו אחרי המחי"ר נראים כשגגה היוצאת מלפני השליט כי ידוע שכ"ש שלא נשאר לו חוט מקיף אינו ראוי להוליד. וכיון שאינו מוליד אפי' שבת ליכא גביה וכמ"ש הגאון נוב"י ז"ל במה"ק א"הע סימן ו'. ואולי כונת הרב נר"ו דכיון שהוא על ידי חולי אפשר שר נמי שיוליד וכמ"ש לעיל שכן נראה מדברי התומת ישרים. וגם יש ראיה לזה שמי רגליו מקלחים וכמש"ל ועכ"פ אף יהיה ברור שאינו מוליד ראוי לחפש אחר צדדי התר כי היכי שלא יהיה כל ימיו בהרהור עברה וכמ"ש הנוב"י ז"ל וגם כי שם סתר כל צדדי התר שכתבו הרבנים המתירים בנ"ד י בכל זאת חתר למצוא לו התר בטעם דקליש טובא והתירו כאשר יראה הרואה):

על כן דחקתי עצמי לבקש לו מנוח וראיתי דהנה מקום אתנו להתיר גם לדעת מוה"ר חק"ל זלה"ה וכך היא חובתנו. י דהנה כבר ידוע דאנו בני ספרד מסורת בידינו דאית לן למזל בתר פסקי מרן הש"ע. וכל הספרים מלאים מזה אין צורך לפורטם. ובדין זה הגם דמרן ז"ל לא ביאר דעתו כמ"ש מני"ר נר"ו ואהובנו הרב המו' יש"א ברכה נר"ו בתשו' שבס' בני בנימין סימן ל'. מ"מ סתמו כפירושו דכיון דכתב דלהרמב"ם ז"ל בי"ש מקרי בודאי שכך דעתו נוטה דמרן ז"ל רוב הוראותיו הם ע"פ הרמב"ם ז"ל דמהך טעמא הוא מה שקבלו הראשונים לדון ע"פ מר"ן ז"ל כיון שמקודם קבלו כל המקומות לדון ע"פ הרמב"ם ז"ל כמ"ש מרן מלכא ז"ל בס' חק"ל מה"ב ח"מ סימן ג' דקע"ג ע"א. ועוד דהן לו יהי דבש"ע לא גילה דעתו הרי בב"י כבר גילה דעתו דס"ל כד גת הרמב"ם שבתחילה כתב והביא דעת הרא"ש ז"ל ושכת' שכן משמע מפירש"י ואח"ך כתב אבל הרמב"ם ז"ל וכו' וכיון שהביא דברי הרמב"ם באחרונה הדבר ברור שכן דעתו כידוע:

(דבר אליהו ס"ט אתו הס"ר דאין זו הכרעה דהרי חזינן בדין זה תרתי דסתרן כי בש"ע כתב דברי הרא"ש באחרונה ותו דלא נאמר כלל זה אלא בי"א וי"א קי"ל כי"א בתרא וכבר הארכתי לעיל בתשובה ובכללי הפוס' שלי ואכמ"ל)

ותו דכד הוינן בה גם בש"ע גילה דעתו דבמ"ש דלהרמב"ם חשיב בי"ש ולהרא"ש לא חשיב כונתו לומר דבמקומות שנהגו לפסוק כהרמב"ם ז"ל כמו א"י וערי המערב יש להם להתיר כהרמב"ם ז"ל ולבני אשכנז שלא קבלו עליהם ס' הרמב"ם יש להם להחמיר כדעת הרא"ש ז"ל. ועיין ביד מלאכי בכללי הרא"ש סימן ל"ו. ועדיפא מינה כתב הרב י"מ בכללי הש"ע סימן ג' משם הכנה"ג אה"ע סי' קי"ט דאף בשני פסקי דינים דסתרי אהדדי בש"ע אמרינן דבמקום אחד סתם כהרמב"ם לבני א"י ומערב דגרירי אבתריה. ומה שפסק במקום אחר כהחולקים על הרמב"ם הוא לשאר מקומות שלא קבלו עליהם לדון כהרמב"ם ז"ל יעו"ש וא"כ כ"ש הכא דהביא ב' הסברות ולא הכריע די"ל דכונתו דהפוסקים כהרמב"ם דהיינו בני א"י ומערב יתפסו כדעתו. ואותם שלא נהגו לפסוק כוותיה. ומה גם דהמדקדק בדברי מרן ז"ל יבין לאשורו דאם כונת מרן היתה לפסוק כהרא"ש. למה כתב דהרא"ש כתב דכן משמע בירושלמי דנראה מזה דהרא"ש הוא דכתב כן ולדידיה אין ראייתו מכרעת כמו שרבים קמים עליו ודחו ראייתו. ועיין בחק"ל מה"ב סימן כ"ט דקמ"ב ע"ב ובס' בני בנימין סי' ל"א ד"ן ע"ב והול"ל וכן משמע בירושלמי ותו לא דגם אם היה כותב כן היינו מבינים דהרא"ש ז"ל הוא המביא ראיה מן הירושלמי. ועוד דגם את"ל דאין ברירה בדעת מרן ז"ל איך פסק. יש לנו לפסוק כס' הרמב"ם ז"ל וכמ"ש מרן מלכא בחק"ל שם דקע"ו ע"ג. והיא סברה אמתני ותקיפא דקבלת ס' הרמב"ם בערי המערב וא"י קדמה לקבלת ס' מרן ז"ל. ולא שבקו ס' הרמב"ם אלא מחמת הכרעת מרן דעינו ראה סברות רבות ובאיזה מקומות הכריע דלא כוותיה אבל במקום שלא פירש דעתו דלא כוותיה חזר הדין לקבלה הראשונ' לפסוק כהרמב"ם ובמקומה עומדת:

והואיל וכן יש לנו להתיר בשופי לנו בני ספרד בנעשה כרו"ש מחמת חולי. כדעת הרמב"ם ז"ל ולפי האמור גם דעת מרן הש"ע כן. וכ"ש דהאיכא רובא דמנכר מהפוסקים ז"ל דס"ל כס' הרמב"ם ודאי דהכי נקטינן. וכי תאמר בלבבך מה יושיענו זה דעדין לא נושענו מדברי מוה"ר חק"ל ז"ל שכתב דמידי ספקא לא נפקא. דבודאי כל זה גלוי וידוע לפניו ואפי"ה כתב כן. ומי יעצור כח לחלוק עליו אחרי דמימיו אנו שותים והוא רשאי ולא אנו. לזאת אשיב שזה ממה שיקל תירוצו דהנה מוה"ר ז"ל הגם שראה וידע כל זה מ"מ כתב דמידי ספק לא נפיק. דאיהו לטעמיה אזיל שכתב שם במה"ב סימן ב' דבני חו"ל דתפסינן דגל הקי"ל בד"מ אפי' נגד מרן ז"ל לא קבלנו הוראות מרן אלא להחמיר ולא להקל. אמנם בא"י ועראביסטאן ודמשק וסביבותיהם דתפסו הוראות מרן ז"ל בד"מ ולא תפסו דגל הקי"ל לדידהו קבלו הוראות מרן בין להקל בין להחמיר יע"ש וכן הביא מר בריה הרב ראשון לציון ח"ד בדרא ז"ל בס' נדיב לב ח"מ סימן ס"ג. ועל כן בהך ענינא דסימן ז"ך דעסיק ביה דנשאל ממתא אדריאנו יע"א דתפסי דגל הקי"ל דלדידהו לא קבלו הוראות מרן אלא להחמיר ולא להקל. יפה השיב להם דהגם דלדעת הרמב"ם ז"ל נסתרס ע"י חולי חשיב בי"ש וכשר. מ"מ מידי ספק לא נפיק כיון דשאר הפוסקים מחמירים אבל באתריה דמר שהוא מערי המערב שמתחילה קבלו עליהם ס' הרמב"ם לגמרי בין להקל בין להחמיר וכמ"ש גאון עוזנו ז"ל שם במה"ב דק"ע ובתר הכי קבילו עלייהו הוראות מרן ז"ל גם הוא יורה יורה דכוותיה דהרמב"ם פסקינן וליכא תו ספיקא. וגדולה מזאת אני אומר דאפי' אם היה תהיה נדון זה באחת מערי חו"ל דתפסי דגל הקי"ל מן הראוי הוא לתפוס כס' הרמב"ם ז"ל ומרן ז"ל להכשיר. דמלבד שכבר בא חכם אחי וראש הרב המופלא בס' פתח הדביר ח"ג בהשמטות דשפ"ה והוכיח במשור מפי סופרים ומפי ספרים דגם בחו"ל קבלת הוראות מרן ז"ל היא בין להקל בין להחמיר דלא כמ"ש מורנו ה' חק"ל זלה"ה:

(דבר אליהו ס"ט חזי הוית מה שדבר בקדשו הרב המופלא כמהר"ח פונטרמולי ז"ל בס"ה פתח הדביר ח"ג בהשמטות שכ"ה שהביא דברי מרן החק"ל ז"ל במה"ב א"הע סי' ב' דמשמע מדבריו דבני חו"ל מה שקבלו הוראות מרן ז"ל הוא דוקא להחמיר אבל להקל לא קבלו ואייתי נמי דברי מז"ה הגדול ז"ל בס' נדיב לב ח"ב ח"מ סי' ס"ג. והרבה להוכיח מפי סופרים ומפי ספרים כי גם בחו"ל קבלו הוראות מרן בין להקל בין להחמיר זולת בד"מ שאומרים קי"ל ורצה לדחוק עצמו בפירוש דברי הגאון מרן החק"ל ז"ל דאולי נתגלה לו דאיכא אתרי דלא קבלו הוראות מרן ז"ל אלא להחמיר וסיים דזה ודאי דוחק ואין לו מקום וכו' עי"ש שהאריך. ולדידי חזי שדברי הגאון מז"ה הגדול זלה"ה נכוחים למבין וישרים. שהרי כתב שם במ"ב א"הע סי' ב' וז"ל אין דבריהם כ"א למקומות שלא קבלו הוראות מרן להקל ולהחמיר וגם בד"מ אומרים קי"ל אלא דלהחמיר קבלו בכל המקומות הוראות הש"ע ע"כ אשר מזה הבין הרב פתח הדביר ז"ל שכונתו לומר שבאלו המקומות לא קבלו הוראות מרן להקל ותמ"ה יקרא ככל הכתוב בדב"ק. ואנכי הרואה כי לא דקדק היטב בדברי מרן הגאון ז"ל ולא ראה מ"ש בכמה מקומות בספריו בענין זה ודבריו הם עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. ואלו היה רואה דברי הרב הגדול כמהר"מ סוזין ז"ל הו"ד שם בחק"ל מה"ב ח"מ סי' ג' דקע"ב ע"ד שכתב וז"ל נראה לע"ד שבדינים אלו וכיוצא שיש בהם ליתא דאיסור לא קבלנו הוראות מרן כי אם דוקא בממון דלית ביה איסור והדבר ידוע דברוב חיו"ד וא"הע אין אנו בני א"י פוסקים כמרן ע"כ ואם כתב הרב ז"ל כן לגבי א"י כ"ש למקומות שלא קבלו הוראותיו בד"מ ואומרים קי"ל אלא שהאמת שדבריו תמוהים וכבר עמד עליהם הגאון מז"ה ז"ל שם וכתב שהפריז על במדה לומר דבר שאינו נשמע וישתקע הדבר ולא יאמר. א"כ הוא הביא מ"ש מהראנ"ח ז"ל בח"א סי' ק"ט וכבר נתקבל הרב עלינו במקומנו ללכת אחר הוראותיו ובתשו' מעיל שמואל סי' ז' כתב דכיון דכבר קבלנו עלינו יכו כפסקי הב"י הו"ל כאיסור ודאי ובתשו' עדות ביעקב סי' ג' כתב ואנן ודאי אבתריה דמרן בכל הוראות איסור והתר גרירנא והפמ"א ח"א סי' מ"ד וח"ב סי' ל"ג כתב שכבר קבלנו הוראות מרן ובתשו' כרם שלמה חיו"ד סי' י"ג כתב קבלנו עלינו הוראותיו בכל ענין והכי נקטינן ע"כ הן כל אלה הביא הגאון מז"ה ז"ל להוכיח שבכל אותם המקומות קבלו הוראות מרן ז"ל והרב פת"הד הביא קצת מהם שציינם הרב שלחן גבוה בכללי הש"ע אות ט"ו ומהם לקח להקשות על מז"ה הגאון ז"ל. ונעלם ממנו דברי מרן החק"ל ז"ל שם בח"מ סי' ג' שכל יקר ראתה עינו. וסיים שם וז"ל נמצא דאין בין א"י לחו"ל בקבלת הוראות מרן כ"א דבחו"ל לא קבלו הוראות מרן להקל נגד רבים ובממון להוציא ממון נגד חזקה. ובא"י קבלנו הוראותיו אף להקל ועל מ"ש הרב מהרמ"ס דברוב יו"ד וא"הע אין בני א"י פוסקים כמרן השיב כהלכה דאפי' בחו"ל דלא קבלו הוראות מרן (הינו להקל נגד רבים) אפ"ה לא ימצא שיפסקו נגד דעת מרן אלא מעוטא דמעוטא. ושם בסימן ד' דק"פ ע"ג כתב עוד על מ"ש מהרמ"ם דכי קבלנו הוראות מרן אינו אלא שלא להקל נגד דעתו אבל להחמיר לא קבלנו. השיבו מז"ה ז"ל דגם בחו"ל קבלו הוראות מרן שלא להקל בשום איסור נגד דעתו אבל להחמיר לא קבלנו אם הוא מקל ובא"י גם להקל קבלנו. וא"י ק"ל מ"ש הברכ"י ח"מ סימן כ"ה אות ו' דאנן בני א"י בתר מרן גררינן אם לא שיהיה לחומרא דראוי לחוש ולהחמיר ומ"מ אין למחות לעושה כפסק מרן ע"ש לדידי חזי שאין דבריו כ"א לת"ח בביתו דמאי להחמיר אבל דיין וקבוע אינו רשאי להורות להחמיר נגד דעת מרן גם הביא מ"ש הרב שיו"ט בסימן י"ד שכתב דבגיטין וקידושין ויבום נוהגים בא"י לתפוס כל החומרות והביא מ"ש בחק"ל א"ח סי' צ"ה וסי' צ"ו דבאיסור ערוה אף שקבלנו הוראות מרן יש ביד הרב המורה אם רואה שרוב הפוסקים אוסרים שיכול להחמיר אך בשאר איסורים שאינן ערוה ה"ן ביד הדיין להחמיר נגד דעת הרמב"ם ומרן את"ד המסולאים בפז הישרים לכל מבין:

הנך רואה דגם בא"י ס"ל להרב מהרמ"ס ז"ל דברוב האיסורים מחמירין נגד דעתו וגם הרב ברכ"י כתב שראוי לחוש ולהחמיר נגד דעת מרן. וגם הרב מהריט"א ז"ל ס"ל דנקטינן להחמיר באיסור ערוה וגיטין וקידושין ויבום היכא דליכא עגון. וכן כתב הרב מהר"י נבון ז"ל בתשו' שבס' פרי האדמה ח"ג בהל' אישות דכ"ד דכיון דפסק בש"ע בפשיטות דאין צריך עדים אין לנו להקל מדעת סברת. הפוסקים האחרים ולא חשיב ספק לדידן שקבלנו הוראות מרן ודוקא להחמיר יש לנו לחוש לסברת פוסקים אחרים נגד פסק מרן שמקל ע"כ. ואם כן הוא בא"י באתר' דקבילו עליהו הוראו' מרן אפי' בד"מ להוציא ממון ע"פ דעתו נגד חזקה שפיר י"ל דבחו"ל שלא קבלו הוראותיו נגד חזקת ממון הוא הדין שלא קבלו הוראותיו גם בשאר איסורים אם הוא מקל נגד רבים. דבכ"הג י"ל רובא וחזקה רובא עדיף. וזהו שכתב הגאון ז"ל בסימן ב' לא"הע דלהחמיר לא קבלנו הוראותיו הינו אם הוא מקל נגד רבים. אבל אם מרן ז"ל מחמיר אפי' נגד רבים המקלים ואפי' בספק שקול סברתו מכרעת לחוש ולהחמיר ואפי' זה הוא מעוטא דמעוטא כמ"ש בח"מ סימן ד'. ואל קוטב זה סובבים דבריו ז"ל בחק"ל יו"ד ח"א ססי' קכ"ז ובסי' קצ"ח וקצ"ט וביו"ד ח"ב סי' ח' וסימן י"א שכתב דבכמה דוכתי פוסקים להחמיר נגד מרן ז"ל. והן רבים הם בדיני טרפיות שנהגו להחמיר נגד דעת מרן ז"ל. ומעתה אין ראיה מכל מה שהביא הרב פת"הד ז"ל לתמוה על הגאון מז"ה ז"ל כי לא דבר האיש אדוני האר"ש שנהגו להחמיר בכל ענין ולא כללא כליל לן. אלא שבאיזה ענינים והנם מועטים נהגו בחו"ל להחמיר אם מרן מקל נגד רבים שגם בא"י יש סוברים דבכה"ג ראוי להחמיר וגם הוא ז"ל הביא משם הרב נר מצוה שכתב דבארץ הצבי נהגו איזה חומרות כמור"ם ז"ל הן אמת שדברי הרמ"ז מר בריה ז"ל בס"ה נדיב לב ח"ב סי' ס"ג שכתב דבחו"ל בכל הדינים שמקל נהגו להחמיר נגד דעתו ומפרש מ"ש הגאון ר' אבהו בחק"ל יו"ד סי' קנ"ז בכמה דוכתי עבדינן להחמיר הפך הש"ע דהיינו לבני א"י וכו' כיעו"ש אחרי המחי"ר אמינא כבן המתחטא דלא משמע הכי מפשט דברי הגאון אבינו הזקן ז"ל התנא דידן בעידן שעתא בחו"ל היה יתיב ועליהם יסוב מלתו ומכל המקומו' שהבאתי מתבאר דס"ל דבחו"ל אם מרן ז"ל מקל נגד רבים יש כח ביד הדין להחמיר נגד דעתו ז"ל ועיין מה שהאריך הוא ז"ל בחק"ל א"ח סימן צ"ו:

והנה הרב פתח הדביר ז"ל לא ראה דברי מז"ה הגאון ז"ל במה"ב ח"מ סימן ב' וסי' ד' ע"כ האריך הרחיב בזה. אבל תימה בעיני על האי תנא דידן הרב המופלא רב נחמ"ן אשר ראה דבריו שם כמו שציינם בתשובתו זאת לעיל. איך סמך על דברי הרב פת"הד ז"ל בזה ומכח זה רצה לישב מ"ש מרן החק"ל ז"ל בכ"ש על ידי חולי דמידי ס' לא נפיק משום דלשיטתיה אזיל דבחו"ל לא קבלו הוראותיו להקל כיעו"ש ואחרי המחי"ר אין זה מן הישוב שכבר הוכחתי שלא אמרה הגאון ז"ל אלא כשמרן ז"ל מקל נגד רבים דבכה"ג בחו"ל יכול הדין להורות ולהכריע כס' הרבים דפליגי עליה דמרן כי רובה דאורייתא. אבל אם מרן ז"ל מקל וכוותיה קיימי רבים ואפי' בס' שקול מודה הגאון ז"ל דאפי' בחו"ל נקטינן כוותיה. וא"כ בנסתרס ע"י חולי דרובא דרבוותא ס"ל להקל והרמב"ם ז"ל בראשם אפי' לפי דעתו אם מרן ז"ל היה מגלה דעתו להקל ודאי דגם בחו"ל לא היו רשאים להחמיר הפך דעתו ורבים אשר אתו. ואי ק"ל איך כתב מז"ה הגדול ז"ל דמידי ספק לא נפיק. כבר הארכתי בזה בתשו' דלעיל סימן ג' קחנו משם):

עוד בה דבמקום עגון גם הוא יודה דתפסינן מרן ז"ל גם להקל. דהרי הגאון מהריט"א ז"ל בספר שמחת יו"ט סימן י"א וי"ב ובספר כרך משה גלאנטי ז"ל בסימן ג"ל כתב דבמקום איסור ערוה אפי' בא"י דקבילו עלייהו ס' מרן בין להקל בין להחמיר מחמרינן דלא כמרן ז"ל יעו"ש ומוה"ר בעל חק"ל ז"ל בא"הע סימן פ"ד פסק להקל באיסור ערוה כסברת מרן. וע"כ ה"ט דהיה עיגון בדבר ולכן התיר כס' מרן אע"ג דבאיסור ערוה שוה א"י לחו"ל להחמיר נגד מרן ז"ל. וכמו שכן ראיתי לגדול אדונינו עצמו שם במה"ב ח"מ דק"פ ע"ד שהביא דבריו ז"ל שם בסימן י"ד שכתב דבאיסור ערוה וקידושין ויבום נוהגים ככל החומרות של הפוסקים והקשה על דבריו שמכל דברי האחרונים נראה דגם באיסור ערוה קבלו הוראותיו גם להקל. ושוב עינו ראה שם בסימן ע"א שכתב דבאיסור ערוה אנו מחמירים ככל הסברות כל שהוא לכתחילה וליכא עיגון בדבר עי"ש דון מינה דבאיסור ערוה. ג"כ גם אם נאמר דבשאר מקומות אין דרכם להקל כס' מרן ז"ל במקום עיגון כזה ראוי לתפוס כס' מרן להקל אליבא דכ"ע. ועדיפא מינה כתב מרן החק"ל ז"ל שם דבאיסור ערוה אף שקבלנו הוראות מרן יש ביד המורה אם רואה שרוב הפוסקים בחכמה ומנין אוסרים להחמיר. אך בשאר איסורים שאינם ערוה אין ביד הדיין להחמיר נגד הרמב"ם והש"ע ז"ל יעו"ש דון מינה לנ"ד שאיני איסור ערוה דאין בידינו להחמיר נגד דעת הרמב"ם ומרן ז"ל. וזה ברור גם אם היו רוב הפוסקים עומדים לנגדו כ"ש עתה שרוב הפוסקים קיימי כוותיה דאין בידינו להחמיר כנגדם וכנז"ל ודוק:

עוד ראיתי בדב"ק כתוב לאמור דיש להסתפק בזה שמא מחמת התחבושת ניטלה העטרה ובכגו"ד חשיב כבי"א ופסול לדעת הזקן אהרן והרב יעב"ץ ז"ל. וכנגדם רבים ונכבדים ס"ל דגם זה חשיב בי"ש ואפי' חתכן הרופא בידו. והתיר גם בזה מכח ס"ס. ס' אי הלכה כמ"ד דכל שעיקרו מחמת חולי אפי' בכה"ג שרי ושמעינן זה עביד ס"ס להתיר הרה"ג ר"ל נר"ו בתשובה שבס' בני בנימן ח"א סי' ל"ב דג"ן ע"ג את"ד נר"ו וכשאני לעצמי לא דמו הנך ספק להספקות של הרב הנז' נר"ו דספקות שלי תרוייהו הוו בפלוגתא דרבוותא. י אי הלכה כהר"א ממיץ ז"ל דס"ל דנקב לאו בכלל כ"ש הוא ואת"ל דהלכה כהסוברים דנקב נמי בכלל ס' אי הלכה כמ"ד דעל ידי חולי הוי בי"ש וכשר יעו"ש. וס"ס בתרי פלוגתא דרבוותא עביד ומהני. משא"כ הנך ספק דנ"ד דהוו ס' אחד במציאות דהיינו שמא מאליה ניטלה העטרה או מחמת התחבושת ואת"ל מחמת התחבושת שמא הלכה כהמתירים דבפלוגתא מתניא וס"ס כזה לאו כ"ע מודו להתיר על ידו דבמחלוקת הוא שנוי בין אשלי רברבי ראבי"ה והת"הד ז"ל. והאחרונים לא הושוו בזה יש מי שהודה לדברי ראבי"ה ויש מהם שנגררו אחרי דברי התה"ד ז"ל וכבר הארכתי בזה אל מקום אחר לא עת האסף פה:

ברם חזינא דאם כנים הדברים שלא נחתכה העטרה על ידי רופא כי אם דנדבקה הרטיה בעטרה. וכשבא לאחוז בכנפי הרטיה להסירה מעליו ניטלה עמו העטרה. אין כאן שום ספק. דדוקא אם נחתכה בי"א על ידי תער ואיזמל או על ידי סם האוכל את הבשר בהא איכא לאסתפוקי שמא הבשר היה בריא ונחתך על ידי אדם. אבל על ידי תחבושת שאין בו סם האוכל את הבשר החי. אי אפשר בעולם להנטל העטרה מן הגוייה אם לא דכבר היתה נרקבת משורשה. נוחה לינתק במה שנדבק בה הרטיה. ודבר זה הוא ידוע ומפורסם כי החולי הזה שם הוא חולי הצרפתים. וחולי זה רח"ל הוא המק בשרו והוא עומד על רגליו. י וכמה וכמה מהם נופל מבשרו תחלי תחלי. וכזה רגיל להיות כשבא להם חולי זה בחוטם שנופל ממנו ראש החוטם ולהיות שגם הוא מראשי אברים אינו מעלה ארוכה ונשאר חוטמו קטוע. ודבר זה ידוע שלא נחתך לא ע"י איזמל ולא בתער ולא על ידי סם. אלא הרי הוא כבגד יאכלהו עש וכצמר יאכלם סם. וא"כ ה"ן הדבר כן שלא נחתך לא על ידי איזמל ולא בתער ולא בסם. הדבר ברור שלא ניטלה העטרה ממנו אלי מחמת שביתה לקוייה ועומדת ליפול מעצמה. ובהתדבקה אל הרטיה ניטלה עמו. ואלולי שניטלה משם על ידי הרטיה אפשר היה שהחולי יתפשט על כל האבר והיה נלקה כולו. ובענין כזה הדבר ברור שלא ניטלה אלא על ידי חולי וכזה כ"ע מודו דחשיב בי"ש. וכבר הרחבנו הדבור דאין לנו להחמיר נגד דעת הרמב"ם ומרן ושאר רוב הפוסקים. וחזי דעלך סמיכנה לברר הדבר על בוריו כאשר יאות לאיש על העדה כמוהו היום. ולא לסמוך על ידי קול הברה בעלמא ובהתברר הבר שהוא כן. אף ידי תכון עמו להיות סניף בדבר זה להציל את האיש מכבלי העגון. ואל שדי יהיה בעזרתנו שלא יארע תקלה על ידינו אכי"ר כה דברי הדורש שלומו וטובתו מיום הראשון עד יום השביעי:

הצעיר

נסים חיים משה מודעי ס"ט

(דבר

אליהו המחבר ס"ט אנכי הרואה דגם בזה קיצור דברי הראשונים ששלחתי ליה"ק. דין גרמ"א להרב נר"ו לתמוה עלי בדרך זה. והרואה יראה בתשובתי הארוכה לעיל ססי' ד' כי מת שהבאתי סיוע מהס"ס שעשה הרב הגדול ר"ל מגן אברהם ז"ל בתשובתו שבס' בני בנימין סימן ל"ב, לא היתה כונתי לדמותו לס"ס דידן. אלא להורות דגם בכעין נ"ד יש להתיר בס"ס כיעו"ש ותכל תלונותיו מעלי. ומה שתמה עלי כי האי ס"ס דידן לאו כ"ע מודו ביה כיון דהוי ספק א' במציאות וס' א' בפלוגתא דרבוותא אחרי המחי"ר איני רואה מקום לזה. שכבר ביארנו שם בתשובה הנז' באר היטב דלרובא דרבוותא אפי' ניטלה העטרה ע"י התחבושת הוא מותר לבא בקהל. וכוותייהו נקיטינן כי רובא דאורייתא וראוי לסמוך עליהם במקום עיגון ושעת הדחק כזה דהוי כדיעבד כמש"ל ולרווח' דמלתא אמרנו וענינו כיון דמעיקרא אין הדבר ברור שמחמת התחבושת ניטלה. כיון שהפה שאסר ואמר שעשו לו תחבושת הוא עצמו אם התחבושת גרם נטילתה או מאליה נפלה. ובלעדו אין איש היודע ועד לברר דבר הנעשה בסתר והוא ודאי דנאמן בזה. כי מה לו לשקר והוא אינו בקי בדין. שאם היה בקי והיה רוצה לשקר לא היה מגיד כלל ענין התחבושת והרטיה. אלא בקומו הגיד פרשת העבור ומעשה שהיה. בודאי שיש לנו להאמינו. ואין צורך לברר הדבר בעדים וראיה. כי הוא כודאי נאמן על עצמו בכגון דא כאשר ראינו ומפורש בכל רבני האחרונים שדברו בענין כזה שלא הצריכו בירור וראיה. ובחנם הוצרך הרב נר"ו לסמוך אחזקה דידן לברר הדבר על בוריו ככתוב בדב"ק. כי לדידן הוא נאמן בזה כמאה עדים. וגדולה מזאת כתב הרב מהר"י זיין ז"ל הו"ד בס' זרע אברהם חא"ע סס"י י"ב דאין הרופא נאמן לפוסלו דלפסול אדם לבא בקהל לא סגי עד שיעידו עליו שני עדים כשרים כמ"ש מהריב"ל בח"א סימן י"א ומהרשד"ם א"הע סימן קל"ח וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' אישות ומרן בש"ע א"הע סימן מ"ז ואפי' בשאר איסורין קי"ל דע"א נאמן להתיר ולא לאסור כמ"ש מרן ביו"ד סימן קנ"ז עכת"ד וכ"ש בנ"ד שאין כאן אפי' ע"א המכחישו. ומ"מ לרווחא דמלתא אמרנו לעשות ס"ס זה שמא לא היה מחמת התחבושת ואת"ל מחמת התחבושת אימור הלכה כהמתירים הרבים. וכבר ידוע דכשהס"ס הוא לרווחא דמלת' אפי' בס' דחויה וכיוצא עבדינן וכמ"ש הרב בעי חיי ז"ל בחיו"ד סימן ק"ח. כל זה אני אומר למטוניה דמר ני"ר שיל"א דס"ס בתרי פלוגתא דרבוותא עדיף מס' אחד במציאות וס' אחד בפד"ר:

ואולם לדידי חזי דבכעין ס"ס דידן שהס' א' הוא בגוף המעשה שעבר איך היה והס' הב' בפד"ר שפיר דמי למעבדיה ולהתיר בו אפי' איסור תורה. וכאשר ראיתי רבים ושלמים שנשתמשו בס"ס כזה וספרי דבי רב אינם מצוים אצלי כעת י אך מן המעט אשר לפני אציין בזה. הנה כתב הרב חיים ושלום ח"ב סימן א' דטו"ב ע"ב דמהרש"ך התיר בס' א' בגוף הענין וס' ב' בפד"ר. גם הרב בני חיי ז"ל נשתמש בס"ס כזה בכמה מתשובותיו ומכללם בחיו"ד סימן מ' כתב שיש ס"ס ס' היה חוט מקיף ואת"ל לא ס' הלכה כמ"ד דל"ב חוט מקיף והוה עביד ומהני אם לא שביאר שס' זאת היא נגד רובה דרבוותא ונגד פסק מרן שקבלנו הוראותיו וגם שהמנהג. לאסור וכו' כיעו"ש וכיוצא כזה כתב שם בסימן מ"ג ובסימן נ"א הביא משם מהר"י פיג'ון דעביד ס"ס כה"ג ועוד לו בסימן ע"ג וע"ט וקמ"ג ותנ"א וקמ"ב ועיין בפו"כ בגי' קפ"ט ומה שהאריכו בזה הגאון מז"ה הגדול ז"ל בס' נדיב לב ח"א חיו"ד סימן ע"ה ולהרב תנא דידן נר"ו בספרו מימר חיים חיו"ד סימן ז' ובס' בן אברהם הנד"מ בבית הספק סימן ט'. ועיין להרב בית דוד ז"ל בחיו"ד סימן ב' ובתשובת אהל יוסף סימן ל' ובספר פתח הדביר ח"ג סימן של"א דרנ"א ע"ד האריך הרחיב. הנה ביארנו מהמעט הספרים אשר לפנינו שרבי' מרבני האחרוני' נשתמשו בס"ס כזה ואין פוצה פה לומר שאין לעשות ס"ס כזה. וכן בדין שהרי אפי' בס"ס כתרי פד"ר שרבו הסוברים דלא עבדינן ליה מ"מ עלתה הסכמת רבני האחרונים למחשביה ס"ס גמור וכמו שהאריך הרחיב מז"ה הגאון ז"ל בתשובה שבס' חק"ל מה"ב חיו"ד סימן א' והא ודאי דס' אחד במציאות בגוף המעשה וספק הב' בפלוגתא עדיף טובא מס"ס בתרי פד"ר שרבו הסוברים דשם פד"ר חד הוא ובחד ס' חשיבי. כמ"ש מרן החבי"ב ז"ל בכמה מתשובותיו ובסימן ק"ז בחיו"ד כתב וז"ל ואם ראה תראה לקצת מגדולי האחרונים דנשתמשו בס"ס אפי' בפד"ר ואפי' באיסור' לטעמיהו אזלי דס"ל דתרי פד"ר ס"ס חשיבי בממונא ומשם נמשך להם גם באיסורא אבל לדידן דידעינן דאיכא מערכה לקראת מערכה בממונא. מה כחנו יפה להקל באיסורא. ומגדולי האחרונים ראיתי שאף שהם סוברים דתרי פד"ר חשיבי ס"ס בממונא באיסורא אזלי לחומרא ובתשובה כ"י להרב המובהק מהר"א גאליקו ז"ל ראיתי דאפי' חד ס' מציאות וחד פד"ר לאו ס"ס הוא ואף אם נודה לעשות ס"ס אף באיסורא בפד"ר היינו בס' שקול וכו' ע"כ ועיין לו בס' כנה"ג אה"ע סימן ס"ח הגה"ט כ"ב עיניך הרואות דאף למהר"א גאליקו ז"ל עדיף ליה ס' א' במציאות וס' ב' בפד"ר מס"ס בתרי פד"ר ולדידן דאיפסיק הלכתא דעבדינן ס"ס בתרי פד"ר כ"ש דעבדינן בחד במציאות וחד בפד"ר וכן בקדש חזיתיה להרב המובהק מהר"א בוקארה ז"ל בס"ה בן אברהם הנד"מ בבית הספק סימן ל"ב שהביא דברי הרב בעי חיי ז"ל וכתב וז"ל מבואר דאם ס' אחד במציאות וס' א' בפלוגתא הוי שפיר ס"ס אפי' לד לדעת מהריב"ל ודעמיה דלא נחלקו אלא כשהב' ספקות בפלוגתא ולית מאן דחש לס' מהר"א גאליקו הנז"ל וכו' עי"ש גם ראיתי להרב בית אפרים בא"הע סימן ב' שכתב וז"ל וזה דוקא בשאר ס"ס אבל בספקא דפלוגתא אע"ג דאי איכא חד ספקא בפלוגתא וחד בגוף המעשה משוינן ליה ס"ס היינו דמחמת ס' הגוף המעשה דרבנן ומחמת ס' דפלוגתא בשל סופרים הלך אחר המקל וכו' אבל היכא דתרוייהו ס' דפד"ר נינהו אין כאן ס' כלל וכו' ולקמן כתב ג"כ דס' אחד במציאו' בגוף המעשה וס"א בפלוגתא שרי מטעם ס"ס אליבא דכ"ע ע"כ ועוד לו שם בד"ה ע"ג. עד כאן משלי בפרט זה בקיצור האפשרי וה' אלהים אמת ינחנו בדרך אמת אכי"ר ז

והנה בעתה נד"מ ס"ה שער אשר וראיתי להרב הגדול מופת דורינו המחבר זלה"ה בח"א חא"הע סימן מ"ז דעביד מר ס"ס כהאי בס' אחד במציאות וס' א' בפלוגתא אלא שפקפק הרב ז"ל מטעם דבאותה פלוגתא שהיא ס' ר"ת ור"י רבו החולקים עליהם ואיפסיקא הלכתא דמיעוט נגד רוב לא חשיב ספק. כמו שהעלה הגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל חיו"ד ח"א סימן קכ"ו ועיין מ"ש הרב ז"ל בחא"הע סימן יו"ד ומה שכתבתי בעניותי בספה"ק תעלומות לב ח"א בחיו"ד סימן כ"ו ואכמ"ל. זו בלבד הואיל ואתה לידן אשימה עיני במה שתמה הרב שער אשר ז"ל שם בא"הע סימן מ"ה במה שיצא לידון בדבר חדש דכל זה דאמרינן דמיעוט נגד רוב לא חשיב ספק ולא חזי לאצטרופי לספק אחר למעבד ביה ס"ס. היינו כשהב' הספקות הם מיעוט נגד רוב וחד ס' שקול. אבל אם אחד מהספקות אית ליה רובא להתיר הגם דבס' הב' הוי רובא לאסור שפיר מצרפינן ליה אהדדי והדר הו"ל תרי ספקי שקולים ובכ"הג כ"ע מודו דעבדינן ס"ס ואזלינן לקולא. וכתב שכן בא מפורש בדברי הגאון מז"ה ז"ל בחיו"ד ח"א סימן תכ"ו ומה"ט אמר מר דלא תקשי מההיא דפ"ק דפסחים במגורה מלאה פרות דעבדינן ס"ס ס' טבל וס' מעושרים דהגם דבחד ספקא הוי רובא לחומרא שהוא טבל מ"מ באידך הו"ל רובא להקל שרוב החברים מעשרים וכן כההיא דהרמב"ם באשה שהפילה לבור וכו' ותמה מכח זה למ"ש הרמ"ז בחק"ל יו"ד ח"ב סימן מ"ז שאין זה מוכרח שהוא סותר את עצמו למ"ש בח"א סימן קכ"ו וגם דהדבר מוכרח כן דאלת"ה קשה להסוברים דמיעוט נגד רוב לא חשיב ספק מהאי סוגייא דפ"ק דפסחים וא"הע כיעו"ש ובעניותי אמינא שיש לחלק מההיא דפ"ק דפסחים למ"ש מז"ה הגאון ביו"ד ח"ב סימן מ"ז דבההוא ס"ס וכיוצא בו שהם ב' ספקות חלוקים בההוא קנין כסף אי קונה בגוי דלרוב הפוס' לא קני והמיעוט דסברי דקונה בטלי ברוב ותו לא חזי לאצטרופי להס' האחר אי קנין חליפין קני בגויה אע"ג דהתם רבו הסוברים דקני משום דהאי מיעוטא והאי רובא לא שייכי בהדי הדדי ויש לומר דכל ספק בפני עצמו דינינן ליה ומיעוט נגד רוב לא חשיב ספק. מה שא"כ בההיא דמגורה דפ"ק דפסחים דאע"ג דצד טבל מצוי יותר דספק זה דילמא הכניס' במוץ שלה ס' רחוק הוא מ"מ גם כי תימה דודאי טבל הוא הרי בחבר עסקינן ורוב חברים מעשרים ואת"ל דלא עביד כחזקת חבר לעשר ואינו נזהר בזה אימור משום דעביד כרבי אושעיא ולא טבילי. וכן נמי בהפילה דבר דמטמא דאע"ג דצד האיסור מצוי יותר גם צד ההתר דאימור אכלתיה מצוי יותר חשיבי אהדדי ע"כ חשבינן ליה כס"ס שקול. משא"כ בתרי ספקי דפד"ר וכיוצא שכל ספק עלין בפני עצמו הוא לית לן סמיך האי מיעוטא להאי רובא ולהוי ס"ס שקול. ובההיא דפ"ק דפסחים יש לומר דאפשר דעבד כרבי הושעיא כדי שתהיה אוכלת בהמתו וגם כן עישר אח"ך כדי לאכול אכילת קבע וכיון שאפשר דעביד הא והא עכ"פ חשיב ליה ס"ס ודיק כי קצרתי. וכן נמי בההיא שכתב הרמב"ם בפ"ט מהל' ט"מ הי"א כנגד אותו רוב המפילות איכא רוב המצוי שהחולדה וברדלס אוכלים אותו דגם טמא עצמו והוא מדוקדק יפה בדברי הגאון מז"ה ז"ל שם בסימן קכ"ו. ויען אין הענין הזה נוגע לנ"ד וגם כי אין הפנאי מסכים כעת ע"כ אשים קנצי למילין:

הכ"ד הצעיר אליהו חזן ס"ט

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה