שות תעלומות לב חלק ב· רבי אליהו בכור חזן
קונטריס מבקרת קדמוניות · סימן ד
ברין כ"ש על ידי חולי וניטלה העטרה על ידי תחבושת ורטיה:
מעתה אחרי אשר חפץ ה' בנו. והן הראנו את כל אלה. ובחמלת ה' עלינו הנה הואלנו לברר וללבן הסניף דלעיל כמשפטו ודינו. עד שלא נשאר בו עוד לדעתנו שום ספק. ומי שרוצא להתיר בעל ידי חולי אפי' לכתחילה. היכא שאין לו תקנה דכדי עבד דמי. יש לו סמוכים מן התורה רבים ועצומים אשר בית ישראל נכון עליהם. וכדאים הם לסמוך עליהם אפי' שלא בשעת הדחק. וכ"ש במקום עלבון ועגון כזה:
אך בכל אלה לא עלתה ארוכה ומרפא לנפש האיש המוכה ומעונה דנ"ד. אשר נוספה נחלתו ומחלתו אנושה כי יש בו ספק שמא מחמת התחבושת ניטלה העטרה. ואכתי יש מקום לערער דבכגון דא גם להרמב"ם וסיעתיה חשיב בי"א. ויש למערער אילן גדול לסמוך עליו הוא הרב יעב"ץ ז"ל באגרת בקורת שלו. אשר האריך הרחיב בפרט זה. והפריז על המדה גם בזה. ופשיט ליה דאף אם עיקרו מחמה חולי כל שנגע בו יד אדם. לכ"ע חשיב בי"א ופסול לבא בקהל. ואני בעוניי מידי עוברי על דבריו ראה ראיתי שלא צדק גם בזה. והרבה תשובות יש לי להשיב כהלכה גם בפרט זה. ובינותי בספרים וראיתי שרבו כמו רבו המתירים גם באופן זה י גם כי גבה טורא בין נדון דידיה לנ"ד ואולי בכעין נ"ד גם הרב ז"ל לא מגזים לאסור ככל מה שכתב באותו נדון. וכמו שנבאר להלן בס"ד. על כן ראיתי חובה לעצמי לברר גם סניף זה באר היטב מפי סופרים. ומפי ספרים. בצדק ומשפט ומשרים. ותחילת דבר אשימה עיני לאסוף ולקבץ סברות המתירים. י אשר דבריהם ברורים ומבוארים. ואחרי כן אסורה נא ואראה ויעמדו דברי הרב ז"ל בזה אחת לאחת ע"פ סדר קונטריסו. ואלו שמותם למקומותם בארש'ותם שהלכה כמותם במקום שמצינו גדולתם:
א' ראשון לנשיאים הוא הקדוש הרב רבינו עובדיה מברטנורא ז"ל ראש רבני עה"ק ירושלם תוב"א. ראשון לציון הנה הנהו כותב בפ"ח דמסכת יבמות מ"ב אחר שביאר הפיסולים שבי"א בין שנמעך בין שנכרת וכו' סיים וז"ל אבל מחמ' חולי הכל כשר ע"כ והאי הכל דקאמ' מר לאתויי אתא בודאי כל אותם הפיסולים שנעשו בי"א דסליק מיניה שאם נעשו אותם המעשים מחמת חולי בכל. אופן כשר. ודוק מינה דהכי ס"ל להרב ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל כדרכו בקדש להיות נגרר אחריו וכמו שכתב הרב יעב"ץ ז"ל שכחו כח הרמב"ם ז"ל הבאנו דבריו בסי' דלעיל. וידוע שדרך הרב ז"ל הוא לפסוק הלכה כמנהגו של הרמב"ם בפירוש המשניות שפוסק הלכה למעשה. וגם הרב ברטנורא ז"ל כך מנהגו הטוב וכמ"ש הרב חיד"א ז"ל בשם הגדולים מע"ס אות פ' וכמש"ל:
ב' שני בקדש הוא הסמ"ג בלאוין קי"ט שכתב וז"ל כל פיסול בענין זה כשלא היה בי"ש אלא בי"א על ידי פשיעתו כגון שכרתו אדם או הכהו קוץ אבל אם נולד כך או על ידי חולי אירע לו כשר לבא בקהל עכ"ד מסגנון ויתור דבריו אלו הבין הרב חתם סופר ז"ל בח"ג סימן טו"ב וסי' י"ט דדוקא בפשיעה על ידי אדם אבל אם אירע חולי בו וכרתו הרופא לרפאותו חשיב בי"ש וכשר ע"כ והן אמת שבדין זה שרוצה להוציא מדברי הסמ"ג יש תשובה שאינו מוכרח כ"כ במשמעות לשון הסמ"ג והדוחה המבקש תואנות ותשובות יכול לדחות בנקל דהסמ"ג פרושי קמפרש איך הכהו קוץ נקרא בי"א כיון דממילא הוי. ולא גרע מעל ידי חולי. ומפרש ואזיל שגם זה נקרא בי"א כיון דהוי בפשיעתו. כי מעשיו גרמו לו שהלך לשם במקום הקוצים ולא נזהר. בעצמו. או עשה ענין שלא כהוגן עד שהוכה ע"י הקוץ וכדומה. וכמו שביאר הרב הלבוש ז"ל בסימן זה. ואלת"ה נימא דלדעתו אם כרתו אדם באונס או נפל עליו קוץ או אבן והוכה בפתע פתאום במקום המשתמר בהיותו שליו בביתו ורענן בהיכלו. שיהא כשר כיון שלא היה בפשיעה ולא ע"י גרמא שלו. ועד כדון לא שמענו חידוש זה ולא אמרו אדם מעולם ועין מ"ש הגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל נה"ע סי' ז' די"ב ע"א. אלא שהוא מפרש טעם האיסור בהווה שהוא בפשיעה או קרוב לו ותו לא פליגי רבנן י וללמוד מדבריו אלו שאם עיקרו על ידי חולי דאפי' כרתו הרופא אחר כך שיהיה כשר מנין לן:
ואולם גברא רבא אמר מלתא ופשיטא ליה טובא עד שכתב בסימן טו"ב וז"ל מלשון הסמ"ג ודאי משמע כן ע"כ ולא תחיכו עלה כי יש לתת טעם לדבר. דעכ"פ בכל אופן שכרתו אדם או הכהו קוץ וכדומה. יקרא בי"א. אפי' אנסו אדם וכרתי או נפל עליו קוץ או אבן פתאום אפי"ה י"ל דחשיב בי"א ע"י פשיעתו. כיון דמעשיו גרמו להתיחד עם אדם אנס במקום שאין רואים להצילו. או לישב תחת קיר נטוי או מקום שאינו משומר יפה עד שנפל עליו אבן או קוץ והכהו וכמו שביאר הלבוש במלות קצרות ודוק ותשכח שדבריו בזה מסולאים בפז. ומינה נשמע בחולי שהוא לא פשע ולא גרם בדבר. ואע"פ שסתם חולי גרם לו איזה מקרה רע. ובפרט החולים בחולי הזה באותו פרק באותו מקום. שמעשיו הרעים גורמים לו כידוע ומפורסם. מ"מ עיקר החולי ממילה קאתי ובי"ש מקרי. ואנן בתר התחלתו אזלינן וכיון דתחילתו על ידי חולי דהוי כבי"ש גם אח"ך הוכרח הרופא לכרות כדי לרפאותו אכתי בי"ש חשיבא. כמו דפשיט"ל להרב חת"ס ז"ל בדעת הסמ"ג וכאמור י (ועין להרב שבות יעקב ח"ג סימן ק"ז ומה שכתבנו על דבריו בסימן ג' לעילא:
ג' יבא השלישי ויכריע מומחיה ופקיע הוא הגאון רש"ל ז"ל בס' יש"ש בפ"ח דיבמות פסקא ט' שכתב בפירוש שאפי' הוכרח הרופא לכרות מחמת חולי כשר והכריח הדבר מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב או כרתן ומפרש דהיינו אפי' כרתן הרופא כיעו"ש. והאף אמנם שאין הכרחו מדברי הרמב"ם הכרח גמור. וכמ"ש גם הרב חתם סופר ז"ל בסימן טו"ב מ"מ רב גובריה אמרה. ואין ג"כ הכרח מדברי הרמב"ם הפך סברתו. ועין עוד לקמן בזה:
ד' הנני מוסיף עליהם עוד שלשה המה מטיבי מהר"ר גם בן יחיא ומהר"י דונדון ומהר"י אבאיוב זלה"ה בתשובותם הבאה בס' תומת ישרים בחי' כ"ב נ"ג וקכ"ה ורי"א כי הגם שהעמיד מהרי"א ז"ל בסימן נ"ב ששמע מפי הבע"ד גם מפי הרופא הישראלי שעל ידי תחבושת וחתך סכין נחתך הגיד למעלה מהעטרה הרבה וכו' כיעו"ש בכל זאת לא הוסיף על השמועה דכגו"ד אפי' לדעת הרמב"ם וסיעתיה המתירים על ידי חולי. בכ"הג שנחתך על ידי אדם בסכין מודים לאסור ובטלה מחלוקת אלא הוא מתעצם לאסור מפני סברת האוסרים בע"י חולי. מפני שהוא איסורא דאורייתא וראוי להחמיר. משמע דפשיט"ל טובא דהאי התעסקות הרופא בתחבושת וחתך סכין ל"מ ול"מ לדעת המתירים כל שעיקרו מחמת חולי וע"כ גם הוא היה חושש לס' המתירים כדי שלא יהיה נש מעושה כיעו"ש. וגם הרבנים מהר"ר תם ומהרי"ד ז"ל בסימן נ"ג ורי"א אחרי שראו דבריו אלו ומה שהעיד בגודלו הרב מהרי"א ז"ל שהיה על ידי חתך סכין. בכל זאת לא חזרו מסברתם הראשונה וככחם אז כחם עתה שאין לכופו להוציא דהוי חומרא דאתי לידי קולא. ולא אשתמיט. חד מניהו להעלות סברא זאת מנגיעת יד אדם על דל שפתותיהם. משמע ברור דפשיט"ל נמי דלדעת המתירים על ידי חולי ס"ה נמי אם אח"ך נתעסק הרופא וחתך בסכין לרפאותו. ולא נכחד ממני מה שהרבה להשיב בזה הרב יעבץ ז"ל (עין באגרת בקורת שלו די"א ע"ב ודכ"ג ע"א). והרואה יראה שלא צדק גם בזה במחי' כתר. ומ"מ יקום דבר ע"פ ג' עדים נאמנים ה"ה הרב החסיד בעל דבביה דהרב יעב"ץ ז"ל. והרב חתם סופר בח"ג סימן י"ז והרב חסיד שבכהונה ז"ל בס' שלחנו של אברהם בחי' על הש"ע א"הע סימן ה' שהבינו כן בפשיטות. ופשטן של דברים הכי משמע בודאי לכל רואי השמש:
ה' גדולה מזאת כתב הרב שבות יעקב סימן ק"ז וז"ל וא"כ בכ"ש לא נעשה הדבר בי"א בידים רק ע"י קשירת החוט נולד החולי ונתנפח הגיד ועל ידי כן נפל הנקב הזה תוך הגיד וכן כל חולי ע"פ הרוב בא על ידי מקרה רע והוי כבי"ש ואינו נפסל כל שלא בידים ממש ע"כ. ועם דבר גדול דבר הרב ז"ל וקולא גדולה היא להקל גם בתחילתו בי"א כנדון דידיה והם דברים תמוהים מאד כמו שכתבתי לעיל בסימן ג'. מ"מ דעת הרב ז"ל כך היא דאינו נפסל כל שלא בידים ממש על ידי אדם כיעו"ש וידוע כמה רב גובריה ורב חיליה. וא"כ דון מינה במכ"ש להיכא שתחילתו וסופו ע"י חולי כמובן. ובפרט למה שמבואר בשאלה הבאה באריכות בספר שב יעקב סימן ד' שאחר שנתפח הגיד הביאו רופא וחתך החוט וריפא אותו אלא שנשאר הנקב ההוא כיעו"ש ולפי הנראה הוא ממש נדון הרב שבות יעקב ז"ל אלא שבספרו הביא השאלה בקיצור. ועכ"פ אפי' לפי סגנון שאלתו הוי תחילתו בי"א ממש ואפי"ה ס"ל דכל שלא היה בידים ממש ונחלה אח"ך דכשר לבא בקהל וכמדובר:
ו' כתב הרב חמדת שלמה בסימן מ"ה (הו"ד בספר פתחי תשובה א"הע סימן ה' סק"ה) בכיוצא מנדון הרב שבות יעקב ז"ל וז"ל אלא שהרופא לא חתך החוט רק בסמים ורפואות נתרפא ונשאר נקב בגיד והעלה להתירו לכתחילה וכתב דגם הרב שב יעקב יודה כל שלא חתך הרופא דהוי רק חולי וכשיטת רוב הפוסקים דעל ידי חולי הוי רק בידי שמים ומותר לבא בקהל עיין שם באורך ק"ו הדברים בנדון דידן שתחילתו חולי גמור שלא נגע בו יד אדם כלל. וגם בסופו לא חתך הרופא לא בסכין ולא בכלי רק על ידי סממני' ורפואו' ניטלה העטרה. דלדעתו ודאי מותר לכתחילה בבת ישראל בלתי שום פקפוק. ובספר פתחי תשובה שם הביא מ"ש בספר בינת אדם שער בית הנשים סי' כ"ה שכתב דכל שנעשה איזה מעשה ועל ידי זה חלה הוי כבי"א ופסול ע"כ ודבריו בזה נכונים בעיני דכיון שתחילתו בי"א ע"י איזה מעשה אפי' נחלה אח"ך לכ"ע נפסל. כי ידוע ומבורר שכל מכה וקשירה או נשיכת כלב וקוץ יוליד איזה חולי. ואם אתה בא להתיר בכעין זה. נמצאו כל המוכים בי"א מותרים. וזה אין הדעת סובלתו ודינו להתיר בתחילתו על ידי חולי גמור והבו דלא לוסיף עלה וכמו שביארתי. והרב המחבר פתחי תשובה שם סיים דאי הוה שמיע ליה להרב בינת אדם דברי הגדולים המתירים הוה מקבל מנייהו. ולדידי אחרי המחי"ר לא שמיע לי. אך עכ"פ בודאי שיש לדון מדבריהם להתיר בשופי בכעין נ"ד:
ז' הוא הרב בעל פתחי תשובה ז"ל באה"ע סי' ה' סק"ה דחזינן לדעתיה דס"ל להתיר כס' אותם הגדולים שהביא דבריהם שם וכאמור:
ח' עשירי יהיה קדש הרב הגדול תנא ירושלמי כמהר"י אלישר נר"ו ראב"ד בעה"ק ירושלם תוב"א בתשובתו הבאה בס' בני בנימן ח"א סימן ל"א דשק"וט במי שהיה לו נקב בגיד ועשה סניף גדול להתירו מפני שהיה על ידי חולי דהיינו כי בהיותו בן ג' שנים נעשה לו בועה בגיד ועל ידי התרופות נעשה לו הנקב כיעו"ש בד"ן ע"ב הרי דפשיט"ל דאע"ג שהנקב הזה על ידי התרופות מ"מ חשיב ליה ע"י חולי להתירו לדעת המתירים הרבים. והגם דנקיט לזה בפשיטות. ולא נרגש שי"ל דבכגו"ד שנעשה על ידי תרופות חשיב בי"א ולא העלה על דל שפתיו דברי ה' יעב"ץ ז"ל דס"ל בכגון זה דלכ"ע פסול. ולא דברי הרבנים המתירים גם באופן זה. וזוהי שקשה בודאי דלא הו"ל למנקט הכי כהלכה פסוקה בלתי שום חולק וכמ"ש בעניותי בתשובה דלעיל. מ"מ דעתו כן בודאי והדין דין אמת:
ט' הוא הקדוש הגאון ראשון לציון כמהר"א אשכנזי נר"ו בתשובתו שבס' בני בנימן סימן ל"ב שהסכים לדברי הרב הפוסק גאון יעקב נר"ו גם בסניף זה. וברוב בקיאותו לא נרגש מזה שעל ידי התרופות נעשה הנקב. ולא חש לספר הרב יעב"ץ ז"ל. משמע שגם הוא נר"ו פשיט"ל טובא דכיון דעיקרו מחמת חולי אף אם מחמת התרופות ניקב או נבצע וכיוצא כשר ל"בק לדעת המתירים דקי"ל כוותיהו:
יו"ד הגאון מקרלין ז"ל בתשובת קהלת יעקב סימן ג' (הו"ד בספר פתחי תשובה שם) שהאריך בכיוצא בזה וכגו"ד כתב וז"ל ואף שתחי' מעשה על ידי אדם היה שקשרו בחוט סביב בדוחק י"ל הגם בזה בי"ש מקרי דהא סתמא הכשירו הפוסקי' ז"ל על ידי חולי הגם דכמה חולים נעשים בפשיעת אדם ובפרט לפי מה דילפינן מממזר דהוי בי"א הרי עיקר מעשהו בי"א אבל על ידי חולי אף שתחילת החולי על ידי אדם לא הוי רק כגרמא בעלמה וכו' את"ד כפי מה שהעתיק הר"ב פתחי תשובה שם ואין ספרו מצוי אצלי לעין בתשובתו זאת. כי כל לגבי דידי כבר מלתי אמורה בכגון זה דתחילתו בי"א הוי קולא גדולה לאחשובי אפי' סניף להתירו. עכ"פ תסגי לן דבעין נ"ד לדידהו יש להתיר בלתי שום ספק:
י"א הרב מהר"ח מוואלזין ז"ל (הו"ד ג"כ בס' פתחי תשובה שם סק"ז) וז"ל דאם היה נרקב קודם שנחתך אף שנכרת על ידי אדם לא חיישינן ליה דכל שנתמסמס כמאן דליתיה דמי בכל דוכתא עכ"ל ודון מינה לנ"ד אף אם נאמר שעל ידי התחבושת ניטלה העטרה. ודאי שאם לא נתמסמסה קודם לא היתה ניטלת על ידי התחבושת. ושם בספר פתחי תשובה הביא משם הגאון בספר בית מאיר ז"ל דמספקא ליה בזה. מיהו לדידן ודאי לא שבקינן פשיטותיהו דכל הני רבוותא מפני ספקו של הרב בית מאיר. וגם אין ספרו מצוי אצלינו כדי לראות אם יש לו על מה לסמוך. וכ"ש דבכעין נדון דידן שלא נגע בו יד אדם כלל. ואולי כי מאליה נפלה העטרה. ואף אם נאמר כי התחבושת והרטיה גרמו וסיעו בנטילתה. בהא ודאי דלא חשיב אלא גרמא בעלמא. ולא מקרי בי"א:
י"ב הרב הגדול מהרי"א דתלמודא כמהר"א הכהן ז"ל בס"ד שלחנו של אברהם בחי' לא"הע סימן ה' שכתב כן בפשיטות משם רש"ל וגם הוא ז"ל העלה לעשות ס"ס גם בחתך הרופא הביצה השמאלית אף שהוא נגד ס' מרן ז"ל כיעו"ש:
י"ג הרב החסיד בר פלוגתא של הרב יעב"ץ ז"ל שם באגרת בקורת המתיר בשופי וכפי הנראה שאותו חכם שהסכים עמו הוא הרב מהר"ע חאגי"ג ז"ל כמתבאר מדברי הרב יעב"ץ בקונטריס התאבקות שבספרו שפת אמת:
י"ד הגאון מהרם סופר ז"ל בספר חתם סופר ח"ג סימן י"ז אחר שהביא דברי הסמ"ג ורש"ל כתב וז"ל ומ"מ אין התר זה מבואר בלשון הרמב"ם ובלשון ר"ת שבמרדכי פרק הערל משמע כי מה שחותכים הרופאים מחמת חולי אבן הוי בי"א (ועיין ברש"ל ובס' שלחנו ש"א שם) ומ"מ נר"ל פשוט אם כבר נתמסמס הביצה ונתבטל על ידי חולי והיה כלא היה ועומד להתבטל ולהתמסמס מאליו הרופא מהר לעשותו בהא לית דין ולית דיין דשרי להסוברים דעל ידי חולי מקרי בי"ש וכו' עי"ש ובסימן י"ט כתב אבל לענין פיסול בודאי כיון שכבר בטלו האברים ובטלו ממלאכתם בי"ש וחולי שוב לא איכפ"ל על ידי אדם אחר כך ע"כ וכל זה כתב הרב ז"ל אחרי שעינו ראה כל דברי הרב יעב"ץ ז"ל בצביונן ובקומתן באגרת בקורת והזכירו שם באותה תשובה ולא חש מר לסתור דבריו ודמיונותיו. אלא זעיר שם זעיר שם הבליע בנעימ' לסתור דבריו מבלי שיזכירהו בפירוש כאשר יראה הרואה בהילוך תשובותיו:
טו"ב הוא הגאון בעל בית אפרים בא"הע סימן ב' שגם הוא היה מתכוין למ"ש הרב חת"ס בענין זה. וספרו היה אצלי בתורת שאלה אחרי גמרי פס"ד זה ע"כ לא יכולתי לעמוד בכל דבריו:
הנה נא הואלתי לבאר דעת גדולי רבני האחרוני' זלה"ה דאינהו בדידהו מסתבר להו להתיר כל שתחילתו ע"י חולי אף אם אחר כך הוכרח הרופא לכרותו לצורך רפואתו כדי שלא יתפשט הנגע וגע אל עצמו ואל בשרו. וכ"ש אם לה נגע בו יד אדם לכרותו כלל. אלא על ידי תחבושת ורטיה וסממנים ניטלה העטרה כנז'. דלדידהו לדעת המתירים הרבים ועצומים בע"י חולי. ה"ה בכה"ג המתירים בשופי. פש גבן סברת הרב יעב"ץ ז"ל באגרתו הארוכה אשר יצא לחלק על הרב שכנגדו. ודעתו נוטה לאסור וכל שופט בצדק בעיניו יראה שהוא יחיד ומיוחד בסברה זו וכיון שהבאנו דעת וסברת הרבנים הגדולים המתירים באופן זה. דבר שפתים להשיב על דברי הרב ז"ל אך למותר. מ"מ אשימה עיני על מקצת דבריו וראיותיו בענין זה. אך בקיצור האפשרי כי להאריך עוד אין לי פנאי:
והנה במה שנחלקו הרב החסיד הפוסק והרב המשיב היעבץ ז"ל בפירוש דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ז מהל' א"ב ה"ט וז"ל אבל על ידי חולי שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו וכו' או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן ה"ז כשר ע"כ ובלשון הזה שכתב או כרתן רצה להבין הרב הפוסק בקונט' אגרת בקורת בד"ח ע"ב דפירושו הוא כרתן אחר החולי על ידי הרופאים ע"כ והשיגו בזה הרב המשיב דלשון כרתן לא משמע הכי כ"א על ידי חולי נכרתו מעצמן. והרב יעבץ שם הסכים בכל כחו להשגת הרב המשיב. והרבה להשיב אפו על החסיד הפוסק ער שכתב שהוא מגלה פנים בתורה שלא במתכוין שלא כהלכה והאריך בזה כיעו"ש. הנך רואה שכל נשיא בהם מתאמץ ומתעצם להחזיק סברתו מדיוקים ודקדוקים בדברי רבינו ז"ל הללו. ובעניותי אמינא שאין בדברי רבינו הגדול הכרע ברור לאחד הפירושים עד שגם החולק יודה בעל כרחו ויאמר אמן לסברה שכנגדו. כי הרמב"ם בצחות לשונו כלל כל הכללים ופירש בכללות מה נקרא בי"א ומה נקרא בי"ש. והפרטים יתבארו מאליהן. ובהיות דעתי מסכמת בסברת הרבנים ועצומים הסוברים שלדעת רבינו לא נפסל האדם לבא בקהל. אלא אם כרתי או פצעו אדם או הכהו קוץ שלא מחמת חולי. אבל אם מחמת חולי בטלו מעצמם אברי ההולדה. או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן השחין או חולי אחר עצמו. ואפי' כרתן הרופא אחר שידע שאין תרופה אחרת למכתו. כי בודאי דבלא"ה אינו כורת. לאו בי"א מקרי. כי הרי הוא ככרות מאליו ובשרא בעלמא קכרת. וכשר הוא לבא בקהל. כי הרופאים לא קלקלו אלא תקנו. וכמ"ש הרב המשיב גופיה שם בד"י ע"א והשגת הרב יעבץ עליו אינה מוכרחת כאשר יראה הרואה ולדעתי יש לדקדק כן מדברי הרמב"ם ז"ל אך אין הפנאי מסכים עמי להאריך בראיות ודיוקים מאלו שכבר קדמוני בהם ומאלו שנראים בעיני כחדשים. ומה בצע להאריך בדבר שאין לו הכרע גמור ומי יוכל לדון עם מי שתקיף בדעתו וחפץ להעמיד סברתו. ושערי דחיות ותירוצים לא ננעלו למי שחפץ לדחות ולבקר חדשים לבקרים. ומסתיה שהגאון רש"ל ז"ל בס' יש"ש דייק כן מדברי הרמב"ם ז"ל וכמש"ל. וע"ע לו בתשו' הגדר די"ג ע"א וע"ב ואין צורך לכפול הדברים. ועין להרב הגדול יפה דודי תדב"א ז"ל בתשובתו שבס' חק"ל מה"ב חא"הע סימן כ"ח דקמ"ב ע"ב שהביא דברי רש"ל וכתב ומ"ש רש"ל שאין הלשון סובל פירוש זה לק"ד אינו כ"כ רחוק לומר דמ"ש הרמב"ם שנולד בהם שחין וכו' הינו דהשחין המסה אותם ע"כ וכבר כתבנו שיסבול גם פירוש זה. אבל לא נוכל לומר שלא יסבלו דברי רבינו פירוש אחר כדפשיט"ל להרב יעב"ץ וכדבר האמור:
עוד כתב שם בד"ד ע"א וז"ל ע"כ לא קאמר הר"מ דמכה ושחין אינם פוסלים אלא בשלא חלו בו ידי אדם אחר זה. אבל כל שנכרת בי"א אע"ף שתחילתו באונס מכה ושחין וחולי אין ספק בעולם דפסול הוא מ"מ אף לדעת הר"מ ששפתיו ברור מללו דדוקא כשנפסדו על ידי חולי שחין שהמסה אותן או כרתן וכו' אי אפשר לבאר לשונו המבואר תכלית הביאור באופן אחר ע"כ וכבר ביארנו שאין בדברי רבינו המבוארים הכרע ברור להבנתו. וסברתו זאת דפשיט"ל טובא אינה מכרעת כלל ככל האמור ומדובר באר היטב:
ומה שהאריך עוד שם וכתב וז"ל ועוד תדע שכן הוא דבר הלמד מענינו וכמה מצינו שהרי חייבה תורה במסרס אחר מסרס והוסיף הר"מ ז"ל לפרש שאפי' נותן אחד מחוטי הביצים אחר שכבר נכרת באיזה אופן שיהיה בי"א או בי"ש הרי זה לוקה משום מסרס. והשתא לאו ק"ו הוא אם כנותק וכורת דקרא דאין כרותין לגמרי ואכתי אית בהא חיותא אפי"ה אסור וחייב הכורת ונוטל ביצה ועוקרה מכל וכל לא כ"ש שלוקה אף אחר שנכרתה וניתקה וכו' א"כ דון מינה לאסור ביאה בקהל דמתסר בכה"ג. גם הדבר מוכרע מעצמו כי מאחר שנעשה בכך סריס אדם שאסרה תורה. אפי' כבר היה סריס בי"ש ממילא הוא ג"כ שפסלתו תורה לבא בקהל וכו' הא למדת שלדברי הכל זה פסול גמור בודאי ע"כ וכן לקמן בד"י ע"ב האריך בזה ויושב ודן ק"ו וג"ש שלא שמעה מרבו ולא באה בכתובים. כי לא אשתמיט לחד מגדולי הפוסקים לאשמועינן חידוש זה. דאפי' בס"ח שהתורה התירתו לבא בקהל. אם סרסו אדם אחר כך שיהיה נאסר ל"בק ואולי דלטעמו של הרב החינוך ז"ל בסימן תקע"ה דטעם הפיסול בי"א הוא כדי שלא יבאו לעשות בי"א כיוצא בו כדכתיב ובארצכ' לא תעשו ולא הוי פיסולו מטעם שאינו מוליד. וכ"כ הרב זקן אהרן בסימן קנ"ז. ולטעמיהו הוה אמינא דכשר. כיון שכבר הוא מסורס מעיקרו. אלא שאין זה מספיק להתירו על ידי דדרשינן טעמא דקרא. וכמ"ש הגאון מז"ה הגדול זלה"ה בס' חק"ל א"הע סימן ז' בכיוצא בזה. מ"מ אין ראיה ג"כ לאסור מדין מסרס אחר מסרס. כי מחמת הסירוס האחרון לא בא הכתוב אלא לחייב את המסרס וגזרת הכתוב היא כמ"ש הרשב"א והר"ן ז"ל בחי' למכילתין. ולענין איסורו לבא בקהל לא משתעי קרא ודאי לחודיה קאי. וכן כתב הרב בית אפרים ז"ל בחא"הע סימן ב' וסימן ג':
ובפרט היכא שהמסרס האחרון לא בא לסרס אלא לרפאות כדי שלא יתפשט הנגע בכל גופו. ואולי לית ביה אפי' איסורא דמסרס אחר מסרס. כי אין זה מסרס אלא מרפא. ואף אי אית ביה איסורא דמסרס. אין להחליט משום זה שאסור לישא ישראלית. תדע שכן הוא ואין אנו דנים בזה במה מצינו. שהרי לרפואה התירו במקום שיש סכנה לשתות כוס של עיקרין כי אין לך דבר שעומד בפני פק"ן כמ"ש הריטב"א בחי' למכילתין ובפ' הבא ע"י (ועיין בתוס' פ"ח שרצים דק"י ד"ה ק"ל והרא"ש והר"ן והרשב"א והמאירי בסוגיין ואכמ"ל) ועיין להרב זרע אברהם ז"ל בסימן א' לא"הע שהאריך וכגו"ד כתב שם דע"כ לא אסרו בגמ' אלא ברפואה שאין בה סכנה ע"כ ולא מצאתי משמעות בגמ' לומר דחולי הירקון אין בו סכנה. אבל מבואר בסוגין שתרופה זו אינה ודאית ויש רפואו' אחרו' יותר בדוקו' וכל היכא דאיכא תקנה בהתרא. שפיר קמותיב מי שרי למעבד איסורא. עכ"פ הדין דין אמת דבמקום סכנה וזאת היא תרופתו דיהבינן ליה ועין אדמ"ק סימן כ"ג ה"ד הברכ"י בסימן ה' סקי"ב. ומזה אני תמיה על הרב שואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ג סי' מ"ד שאסר להשקות כוס עיקרין לקטן אפי' בחולי שיש בו סכנה דאף לפקו"ן כל שיש השחתת עולם אסור עיש"ב ונעלם ממנו דברי הריטב"א ז"ל בסוגיין וכן יש להוכיח מדברי הראשונים בחידושם למכילתין. ודבר ברור הוא דמותר. דסתמא שמעינן אין לך דבר שעומד בפני פקו"ן. ואם נדחה שבת אחד השקול ככל התורה כולה במקום שיש סכנה והזריז הרי הוא משובח ומצוה קעביד כמבואר בש"ע א"ח סימן שכ"ח ושפ"ט. כ"ש שידחה איסור לאו זה. וראיתו מאותו חסיד אינה מכרחת. י דהכא ודאי לא מקרי זה השחתת עולם. דלא נברא העולם בשביל זה. ולא תשחת הארץ אם לא יוליד. ויכול להתקיים על ידי אחרים. ואעיקרא קטן זה מי יודע אם איננו סריס מעיקרו. וגם אם ראוי להוליד הלא החולי הוא מסוכן והרי הולך למות. הלזה יקרא השחתת עולם אתמהא. ואפי' בגדול כבר ביארנו דבמקום סכנה מותר. ומ"מ לענין התרו לבא בקהל אחר ששתה ונסתרס אין התרו ברור ומלכים מדינים זה עם זה כמבואר בספרי רבני האחרונים ז"ל הו"ד בברכ"י א"הע סי' ה' אות ז' (ועיין בפתחי תשובה סימן זה סק"ט) ובחק"ל א"הע סימן ז'. ולדעת האוסרים אותו לבא בקהל דיינינן ליה האי בדיניה והאי בדיניה דאיסור סירוס איסור בפני עצמו הוא. ובמקום סכנה הותר מכללו. ולא תלי זה בזה וכן כתב בפירוש הרב חתם סופר ז"ל בח"ג סימן י"ז לא דמי כלל למסרס אחר מסרס שהוא איסור בפני עצמו עי"ש והוא היה מתכוין לדחות דברי הרב יעב"ץ ז"ל הגם שלא הזכירו כאן בפירוש. ועין עוד לו שם בסי' י"ט:
ומה שהוסיף עוד הרב יעבץ ז"ל שם בד"ד ע"א וז"ל שהוסיף הר"מ ז"ל לבאר שאפי' נותק וכו' אחר שכבר נכרתו באיזה אופן שיהיה בי"א אי בי"ש הרי זה לוקה משום מסרס וכו' עי"ש ואנכי לא ידעתי אנא מצא שהוסי' רבינו משה מדעתו שאפילו המסרס את המסורס בי"ש לוקה. וזה לא נתבאר בדברי רבינו. ואדרבא אפשר לומר דפטור ומותר. שהרי בש"ס שם אמרינן להביא נותק אחר כורת דהינו שבא אחד וכרת הגיד ובא אחר ונתקה והיינו מסרס אחר מסרס וכמו שביאר רבינו הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ז מהלכו' א"ב הל' י"א בפירוש וא"כ אדרבא תדיק מינה שאם כבר היה מסורס בי"ש שיהא פטור ואם דקדק כן עמ"ש הרמב"ם ז"ל שם ואע"פ שלא סירס האחרון אלא מסורס. ורצה לדייק כן שאפי' מסורס בי ש אחרי המחי"ר אין דיוק. דהרמב"ם קאי אמאי דסליק מניה שפירש שהראשון כבר סירסו לגמרי. וא"כ נמצא שהאחרון לא סירס אלא המסורס על ידי הראשון ולא שכיוין לומר שהוא הדין אם סירס המסורס בי"ש. שאם כונתו היתה בזה לאשמועינן חידוש זה שלא נתבאר בש"ס הי"ל לבארו יותר י אבל האמת יורה דרכו שלא כיוין לזה וכמש"ל. וראיתי להרב חתם סופר ז"ל בחא"הע סימן י"ז שכתב וז"ל ועוד התם נמי אפשר דוקא כששניהם נעשו בי"א אבל אם ההתחלה היה בי"ש לא מחייב המנתק אחר כך וכן משמ' לשון הש"ס וכן יש להבין מלשון הרמב"ם פט"ז מהל' א"ב הל' י"א ע"כ והדבר ברור שאין הכרח ברו"ר מדברי הרמב"ם ז"ל לא לסברת הרב יעב"ץ ז"ל לחייב את המסרס להמסורס בי"ש. ולא לפוטרו כדס"ל להרב חת"ס ז"ל. עכ"פ ודאי שאין זה ענין לענין התרו לבא בקהל וכמו שסיים שם הרב חתם סופר ז"ל וכדבר האמור. ועין בתשובת בשמים ראש בדברי הרב כסא דהרסנא בסימן שם:
ועוד הוסיף הרב ז"ל והאריך בזה בראיות וסברו'. ואם אמרתי להשיב על כל דבריו שבאו כפולים ומכופלים בהמשך תשובותיו במשקל ובגדר תקצר היריעה מהכיל ברוב דברים חוששני מחטאת פן תפלוט הקולמוס איזה דבור נגד כבודו כי רב הוא. כי יחם לבבי בראותי איך הכה בשבט עברתו גדולים וטובים בחכמה ובמנין. על כן אמרתי אשים קנצי למילין. זולת במה שכתב על דברי הרבנים בעלי תשובה שבס' אהלי תם ז"ל. שנסתיע מהם הרב החסיד בר פלוגתיה בנדונו. וההוא אמר על פי סברתם. דאע"פ שחתך הרופא אח"ך ס"ל בדעת הרמב"ם ודעמיה דכל שעיקרו על ידי חולי כשר י ועל זה שפך כאש חמתו שם (בדי"א ע"ב) וכתב כי שם היתה הכחשה בעיקר השאלה כי לפי תשובת הרת"ם ורעהו לא ניטל הגיד רק על ידי חולי בלבד וכו' ואף הרי"א לא השיב ולא דן רק ע"פ הנחת השאלה באופן הנזכר. ואף על גב דלפי"ד מעשה כי הוה בסופו על ידי אדם הוה כנראה מתשובת הרי"א שם. אלא שהכחישוהו או דלא סיימוה קמיה דהר"ר תם וכו' עיש"ב ואני תמי' על שלמות חכמתו איך אחרי שבאו לידו תשובות הרבנים ז"ל המדברים בענין זה ועמד על תלם. איך עצר כח להכחיש את המוחש. כי הנה אמת שבתשובה שבסימן נ"א שהשיב עליה הרב רבינו תם ז"ל כתוב בשאלה שניטלה העטרה על ידי חולי ולא נזכר שחלו בה ידי אדם וחתך סכין. ועליה השיב ב הרב ז"ל תשובתו. ובודאי דבאותו פרק לא סימוה קמיה המעשה שהיה בסופו ע"י אדם היה. ובזה לא יכחיש הרב החסיד ז"ל כי הוא לא הביא ראיה מאותה תשובה. אלא עיקר ראיתו היא מהתשובות האחרות. הבט ימין וראה בתשובה שאחריה בסימן נ"ב ביאר בפירוש הרב הפוסק מהרי"א ז"ל שנתברר לו מפיו ומפי הרופא כי ע"י סמי מרפא וחתך סכין בחתך הגיד למעלה מהעטרה. ועוד ביאר באמצע התשובה ההיא ז"ל ואפי' שנוד' לי שעל ידי אדם נחתך הגיד וכו' כיעו"ש ועל תשובה זו השיב עליה הרב תם בסימן נ"ג וגם אחרי הודע לו כל זה מפי כתבו של הרב הפוסל המעיד כגודלו מה ששמע ונודע לו מפי הרופא. בכל זה לא נסוג אחור מסברתו הראשונה וכתב דרוב' דקמאי וקצת בתראי עולים בקנה אחד להתירה לו לכתחילה. וסיים בסו"ד וז"ל אך עצתי שאחר שהודענו לו אנחנו תוכן הדין ותודיע לו כבו' ג"כ נר"ל שאין ראוי להפציר בו ביותר אלא בדברי פיוס ובקשת השלום עכת"ד. וגם בסימן קכ"ה כשחזר להשיב לזה לא ערער על הרב ז"ל מפאת החתך הנעשה בי"א. משמע שגם הוא ז"ל ס"ל דלדעת המתירים כל שעיקרו מחמת חולי מתירים בכל ענין אף אם סופו בי"א. דאלת"ה הו"ל לדון בכפיה להוציא כיון דלכ"ע פסול. ובשאלה דסימן רי"ב למהר"י דודון ז"ל מבואר שנחתכה העטרה (דמשמע שנחתכה בי"א) ואחר שראה דברי התשובות הקודמות השיב בכל תקף על דברי הרב הפוסל וכתב שאינו מן התימה אם סמכו המורים על הרמב"ם וסיעתו בשעת הדחק ועי"ש שהאריך. ואחר כל הכבוד הזה שותיה דמר גאון יעקב היעב"ץ זלה"ה לא גמירנא. שכתב שהיה הכחשה בדבר או דלא סימוה קמיה וכו'. וההפך מבואר. כי מי יוכל להכחיש את רב המקום המעיד מפי הבע"ד והרופא שריפא אותו. ואי יהיבנא ליה כל דיליה שהיתה הכחשה בדבר. עכ"פ הי"ל לבאר. על כן נראה ברור כי צדק מצד הרב החסיד בנדונו בראיה זאת והיא אמתני ותקיפא וכמו שהבינו ג"כ הרב חתם סופר והרב שלחנו של אברהם ז"ל הבאנו דבריהם לעיל לך
נא ראה:
עד כה הרחבנו הדיבור להוציא מלב מי שירצה לערער בנ"ד ולתלות עצמו באילן גדול הוא הרב יעב"ץ ז"ל בתשובתו הארוכה. דשבקוה לחסידותי' דהרב החסיד המתי' בנדון דידיה והקיפהו בהלכות והרבה עליו דברים אשר לא כן. ובמקצת ראיותיו צדק וחסיד מאד כאשר הוכחנו בהמשך תשובותנו בדברים הנוגעים לנ"ד. כי בעיקר הנדון גבה תורא בין הנדון ההוא לנ"ד כאשר יראה הרואה ובפרט שבנדון ההוא היתה נטילת הביצה על ידי הרופא. ובנ"ד לא נגע בו יד אדם כלל כי נטילתה היתה על ידי תחבושת ורטיה. וגם זאת לא נודע בבירור אם מחמת התחבושת היתה נטילת העטרה וכמו שביארנו ונבאר להלן. ועל כל אלה אני אומר כי הרב ז"ל יושב ודן בארצות אשכנז וידוע שאותם הגלילות הם פוסקים כהרא"ש ז"ל שהוא רבן של כ מדינת אשכנז. (ואפי' בספרד החזיקו הרא"ש לרבן כמ"ש בשה"ג מערכת א' והיינו ודאי במקום דלא פליג עליה הרמב"ם ומרן ז"ל וכמש"ל) וע"כ החזיקו במעוז סברתו של הרא"ש המחמיר בדבר. מה שאין כן אנן בני ספרד דאליבא דרבינו משה ז"ל סמכינן וכוותיה פסקינן בהיות קבלנו הוראותיו בכל עת ובכל זמן כמש"ל בסימן ג'. מי הוא זה אשר יערב אל לבו וכחו במתניו למחות ביד המקל וסומך עצמו על רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל. והא ודאי שגם הרב יעב"ץ יודה שהמקל בארצותנו בסומכו על הר"מ במז"ל און מזניחין אותו. וצא ולמד ממ"ש הרב גופיה שם בד"ז ע"א וז"ל ועכ"ז אע"פ שלכתחילה אין מורין כר"ת מ"מ הסומך עליו במקומנו אין מזניחין אותו ונאמר על הוראתו כבר הורה זקן והיכא דנהוג נהוג נהרא נהרא ופשטיה לא יהא אלא כחלב שתחת הפריק' וכו' הכי נמי ארץ אשכנז אתריה דמר ר"ת מקרין דקבלוהו עליהם לפסוק כמותו ע"פ הרוב אין מהראוי לדעתי לשום מורה להחמיר ולמחות ביד המקל וכו' עיש"ב ואנא נמי נקיטנא בשפולי גלימי' ואמינא במכ"ש דאין בנו כח במקומותינו להחמיר ולמחות ביד מי שעושה כסברתו של הרמב"ם שהוא מאריה דאתרוותא אלין וקבלנו עלינו בל הוראותיו בין להקל בין להחמיר זולת במקום שמרן הש"ע פסק בפירוש הפך סברתו. ואין ספק אצלי שגם הרב יעב"ץ אם היה נשאל על בני ספרד לא היה נזקק להחמיר בכעין נדון דידן בכל אשר דבר בקדשו וכמדובר. ועין להרב"ז ז"ל בח"ב סימן תר"ד שכתב וז"ל אין ס' שהרמב"ם חולק ועליו יש לסמוך דאע"ג דהרא"ש אחרון וקי"ל הלכה כבתראי מ"מ הרמב"ם מאריה דאתרא הוא וכבר קבלו כל אלו הגלילות פסקי דינו וכו' ע"כ דון מינה ואוקי באתרין. והבט ימין וראה בטענת מאיס עלי דלדעת הרמב"ם כופין אותו להוציא ורבו החולקים עליו והרא"ש ז"ל בכלל מ"ג ססי' א' וסימן ו' הסכים לדעת החולקים. מ"מ בסי' ו' כתב וז"ל כל זה אני אומר על להבא אבל לשעבר. אם סמכו על רבינו משה מה שעשו עשו ע"כ והתם הוא אפי' שיש לחוש לגט מעושה ולהתיר א"א לעלמא וגם שנתפרצו הנשי' בדור הזה ויש לומר שגם הרמב"ם יודה האידנא שאין כופין. בכל זאת כתב דאפי' במקומות שלא קבלו הוראותיו אם סמכו על הוראתו מה שעשו עשוי כ"ש בכגון נ"ד שיודה הרא"ש ז"ל שאם סמכו בזה על הרמב"ם שאין מזניחין אותם וכאמור:
סיומא דפסקא כלל היוצא מכל פרטי הדברים אשר ביארנו בתשובותינו דלעיל. בכ"ש מחמת חולי כירבו כמו רבו המתירים וסוברים שהוא כשר אפי' לכתחילה לבא בקהל. וראש המדברים ומתירים הוא רבינו הגדול הר"מ במז"ל אשר כל ערי המערב בגלילות אלו קבלו עליהם ועל זרעם אחריהם להתנהג בכל דיניהם ע"פ חיבורו הגדול. וכמו שהארכנו לעיל בספר חקות החיים דס"ח ע"א שמע אברהם דק"ז ודקטו"ב צפיחית בדבש דס"ח ע"ג. ובפרט בכעין נ"ד שרוב הפוסקים ראשונים ואחרונים קיימי כוותיה ומרן ז"ל לא הכריע בדבר. ולפי הכלל המסור בידינו שעל פיו יסד מרן ז"ל הוראותיו בש"ע דהינו שהוא פוסק ע"פ שלשה עמודי ההוראה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש זלה"ה. הנה בנ"ד שהרי"ף לא גילה דעתו בפירוש והרא"ש והרמב"ם חלוקים בסברתם נקטינן כסברת הרמב"ם שהוא מאריה דאתרין וגם כי רוב הפוסקים פסקו כמותו. וגדולה מזאת כתב מהר"מ גאלאנטי ז"ל בסי' ן' ה"ד הכנ"הג א"ח בכללי הפוסקים אות כ"ו. וגם רוב רבני אשכנז ז"ל ג"כ תפסו בזה סברת הרמב"ם להלכה ולמעשה כמו שהוכחנו לעיל. וגם לענין נטילת העטרה שיש חשש שהיתה מחמת התחבושת שבזה לא נתבאר בפירוש דעת הרמב"ם ז"ל. גם על זה פקחנו עינינו לעיל בסימן ד' והוכחנו שרוב הפוסקים המדברים בזה ס"ל דלדעת הרמב"ם ודעמיה כל שעיקרו מחמת חולי אפי' נחתך אח"ך על ידי רופא כשר לבא בקהל. וגדולה מזאת יש מי שסובר דאפי' אם תחילתו בי"א כל שנחלה אח"ך ע"י משמוש הרופא דכשר. וא"כ הרי אתה דן ק"ו לנ"ד דעיקרו חולי גמור ולא נגע בו יד אדם כלל. אלא שעשו לו תחבושת ורטיה לרפאות את חליו. ואין הדבר ברור שהתחבושת והרטיה גרמו נטילת העטרה. ואולי דמאליה נפלה. דלדעתם ודאי שהוא כשר לבא בקהל בלתי שום פקפוק:
ולרווחא דמלתא ניקום ונעבד ס"ס. ס' הלכה כהסוברים דכל שעיקרו מחמת חולי אפי' סופו בי"א ע"י חתך סכין וכיוצא דכשר. ואתמ"ל דאסור שמא בע"י תחבושת ורטיה מודו דמותר י ואתמ"ל דאין חילוק בין תחבושת לחתך סכין אימור מאליה נפלה ולא מחמת התחבושת י והו"ל נמי מתהפך שפיר ס' מחמת התחבושת או מאליה. ואתמ"ל מחמת התחבושת שמא הלכה כהסוברים שבכגון זה הוא מותר. ולא נכחד ממני ס' מהריב"ל ז"ל בכמה מתשובותיו שחשש לס' המרדכי בפרק החולץ בשם רבינו בסוך ז"ל להחמיר אפי' בס"ס ומכללם בתשובתו דסימן צ"א הבאתי דבריו לעיל בסימן ג') אשר בקושי התיר בס"ס היכא שכבר הוא נשוי ואם נכוף אותו להוציא הו"ל גט מעושה והוי חומרא דאתי לידי קולא כיעו"ש אך כבר האריך בזה מהרימ"ט ז"ל בתשובותיו והעלה להקל בס"ס אפי' בפלוגתא דרבוותא ועין לו בח"א סימן קט"ז וכן הסכים בתראה שלים הפר"ח בקונטריס הספקות להתיר אפי' בס"ס שאינה מתהפך והרמ"ז גאון ירושלים ח"ד בדרא ז"ל בתשובתו הבאה בס' חק"ל מה"ב חיו"ד סימן א' גליה לדרעיה והן הראנו נפלאו' מתורתו בהתר ס"ס אפי' בפלוגתא דרבוותא ושם אסף איש טהור כל סברות הפוסקים ראשונים ואחרונים לא הניח פינה וזוית בענין זה. ומז"ה הגדול זלה"ה בחק"ל יו"ד ח"א סימן פ"ט העלה להתיר בס"ס גם פיסולי קהל כיעו"ש ואם התירו פיסולי קהל המולידים בס"ס כ"ש שיש להתיר בפ"ד וכ"ש שאינו מוליד וגם מוה"ר הגדול ז"ל מגן אברהם נר"ו בתשובתו הבאה בס' בני בנימין א"הע סימן ל"ב עביד ס"ס להתיר בכעין נ"ד. ובנ"ד הוי ס' אחד בגוף המעשה וס' אחד בפד"ר י ונראה ודאי דעדיף טובא מס"ס בתרי פלוגתא דרבוותא שיש סוברים דהוי שם אחד ואכמ"ל:
ובהיות נ"ד איסור לאו גרידא קיל טפי ויש לנו להקל וכמ"ש הרב זקן אהרן ז"ל בתשוב' סימן זק"ן וז"ל ואם באיסור ערוה החמורה כן כ"ש באיסור לאו גרידא ע"כ והגם דבמסכת יבמות דפ"ב אמרינן מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת כבר הבאתי בספרי הקטן תעלומות לב ח"א א"הע סי' ט"ו דרבים ושלמים חילקו בין לאו לכרת ועין למז"ה הגדול ז"ל בחק"ל מה"ב א"הע סימן ך' דקי"ח ע"ג שהביא ס' הרדב"ז בח"ג סימן תקמ"א שחולק בין איסור א"א ליבום ועין עוד לו שם בסימן כ"ו. וכבר ידוע מחלקותם של ראשונים ואת אחרונים ז"ל אי ספקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא או מדרבנן ורבו הסוברים דהוי מדרבנן ומכללם רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' ט"מ דחומר הספקות של תורה הם מדבריהם דמדאורייתא כל ספקא רחמנא שריה אלא החכמים הם שהחמירו. ואפי' לדעת הסוברים דהוי דאוריית' מ"מ הוי איסור קליש ולא באיסור דאורייתא ממש וכמ"ש הרב עץ החיים בלשונותיו בד"ח ע"ב וכן כתב מהראנ"ח ז"ל בח"א סימן א' וסימן ס"ח דאע"ג דס' איסור תורה הולכים להחמיר קיל מאיסור ודאי ומידי ספק לא נפיק ע"כ ועין להגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל יו"ד ח"א סימן קי"ט שהאריך ואכמ"ל. עכ"פ שם ביאר ע"פ דברי מהראנ"ח ז"ל בסימן א' דנ"מ אי יש מחלוקת אי חשיב ס"ס או לא דלמ"ד דאיסורו מדבריהם תפסינן להקל ולמ"ד נמי דהוי מד"ת עכ"פ קיל איסוריה דאיסורו מכח ספק ע"כ ומאחר שביארנו דרבו הסוברים דאפי' באיסור דאורייתא ובפיסולי קהל עבדינן ס"ס להתיר. ואפי' אם יש מי שחולק למעבד ס"ס כהאי דנ"ד. מ"מ לדעת הרמב"ם שקבלנו הוראותיו שחומר הספקות הוא מדרבנן תפסינן להקל וכמש"ל:
וכן בקדש חזיתיה להרב גט פשוט בסימן קכ"ט סקי"ג שסיים וז"ל אמנם המעין יראה דסוגיא דעלמא נזלא להתיר בס"ס בפלוגתא דרבוותא אף באיסורא דאורייתא וגם באיסור א"א להתירה לעלמא כמו שיראה המעין בתשובות האחרונים ז"ל ועין פ"ט ח"ב סימן נ"א דצ"ד ע"ב כ"ש דיש לנו לסמוך ולהתיר בענין זה מטעם ס"ס ע"כ והכי ס"ל למהרש"ך ח"א סימן ח י וסי' קצ"ח דיש להתיר בס"ס אפי' בדאוריית' ושם התיר בס' אחד בגוף הענין וס' שני במחלוקת הפוסקים הו"ד בספר חיים ושלום ח"ב סימן א' והרב ז"ל הביא כל להקת הפוסקים דס"ל דבעגונא יש להתיר בס"ס אפי' שאינו מתהפך כיעו"ש וכבר מלתנו אמורה דעיגון האיש קשה יותר מעגונה דאתתא. וכן הדין ודאי שיש להקל בעגון האיש יותר כיון דאין חשש לפגוע באיסור ערוה החמורה ולא חשש להרבות ממזרים ח"ו כמו שיש לחוש בהתר עגונא. ועין להרב משפט צדק ח"ב סימן ע"ח שכ' דע"כ לא פליגי רבוותא אלא דוקא כשהאיסור הוא מוסכם ואנו באים להתירו מכח ס"ס אבל אם האיסור אינו מוסכם דבהא פליגי אי אסור או מותר שרינן בס"ס ואפי' לכתחילה ע"כ ועין ג"כ להרב בעי חיי ז"ל בחיו"ד סימן רי"ו שכתב וז"ל וכיון דחשבינן ליה ס"ס אזלינן לקולא אפי' בדאורייתא ואפי' באיסור ערוה ואיסור ע"ז ע"כ ובכן נר"ל ברור שיש להתיר בשופי בס"ס שעשינו וכנז"ל. גם אין לחוש בזה ולומר דאלו הב' ספקות חשיבי משם אחד דהינו אם נטילת העטרה היתה על ידי התחבושת ואסור או מאליה נפלה ופסול. והו"ל כשם אונס חד הוא שכתבו התוס' בכתובות ד"ט דהא לא דמי כלל להתם דרבה האיכא תוספת התר דאפי' אתמ"ל על ידי תחבושת שמא הלכה כהמתירים גם בכה"ג. ובכגון דא לפע"ן לא מקרי שם אחד. ואין צורך להאריך בזה שכבר ביאר הדבר כל צורכו הגאון מז ה ז"ל בתשו' שבס' חק"ל מה"ב חיו"ד סימן א' ועין להרב מהר"א קובו ל בס"ה שער אשר שבא עתה לידי בחא"הע סימן כ"ד דפ"א ואילך:
ומלבד מש"ל דאפי' למ"ד ס' דאורייתא לחומר' מדאורייתא מ"מ קיל איסוריה. עוד אני מוסיף בזה ס' האומרים דס' פצו"ד התירה תורה כס' ממזר שכן כתב הריטב"א ז"ל בחי' לקידושין בשם הראב"ד ז"ל דבהנהו ה' קולי שדרשו בקידושין דע"ג להתיר בספקן חד מניהו הוא פ"ד. ואף דלפירוש רש"י ז"ל שם פצ"ד אינו מן המניין. כבר ה"ר הרטב"א ז"ל וכתב דמ"ש הראב"ד הוא יותר נכון עי"ש ובחי' לא נודע למי בחי' לשם כתב ג"כ דיש מי שאומר דפ"ד הוא מכלל ה' קולי. הן אמת שראיתי להגאון מז"ה הגדול ז"ל בס"ה חקרי לב א"הע סימן ז' הריטב"א ז"ל בשם הראב"ד דחשיב ליה לפצו"ד מכלל ה' קולי וסיים שם דרש"י ורוב הפוסקים חולקים וסוברים דפ"ד לא הוי ממנינא ולפי"ז הו"ל ס' איסור תורה גמור דלדעת רוב הראשונים הוי ספקו להחמיר ומי יקל ראשו עכ"ד ועין עוד לו בחק"ל יו"ד ח"א סימן פ"ט וסי' ק"ג דקמ"ט ע"ג ונראה דסגר עלינו המדבר בענין זה. אך ראיתי לרבנן. בתראי יו"ד בס' נודע ביהודה מה"ק א"הע סי' ו' ה"ה ה' הגדול מראדויל ז"ל דפסיק ותני דכשם שאמרו ודאי ממזר הוא דלא יבא הא ספק יבא ה"ה לס' פצו"ד דמותר לבא בקהל. והוסיף עוד לומר דבס' פצו"ד גם מדרבנן הוא מותר. שלא גזרו רבנן בס' משום מעלה דיוחסין אלא מפני שהוא ראוי להוליד. אבל פצו"ד שאינו ראוי להוליד לא גזרו ביה רבנן בספקו. ונסתיע ממ"ש במס' יבמות דט"ו ע"א עי"ש ואתו עמו הסכים הרב אב"ד דק"ק הראב"ד ז"ל ופשיט"ל דספק פצו"ד לא אסרה תורה כיעו"ש ועם שראיתי להגאון נוב"י שם שפקפק מאד בדבריהם ואין הפנאי מסכים לעמוד על דבריו דבעי העמדה והערכה. ובפרט שכבר ארי עלה הגאון מור דודי ז"ל בתשובתו הבאה בס"ה חק"ל מה"ב חא"הע סימן כ"ט ושם בדקנ"ב האריך הרחיב והשיב יפה על דברי הרב נוב"י ז"ל בטוב טעם ודעת. ועוד הוסיף מדיליה דכיון דביבמות דע"ה איתא ג"ש במתניתא נאמר לא יבא ממזר ונאמר לא יבא פ"ד מה להלן בי"א אף כאן בי"א ע"כ אף אנו נאמר מה להלן ספק ממזר יבא אף כאן ספק פ"ד יבא דהא קי"ל אין ג"ש למחצה והעלה דאף רש"י והתוס' דגם דס"ל דפצ"ד אינו ממנינא דה' קולי משום דפיסולו הוי פיסול הגוף ולא פיסול יחס ולכך לא חשיב ליה מ"מ גם הם יודו דלענין לבא בקהל ספקו מותר מדאורייתא עכת"ד ויש להרגיש עליו שלא זכר ש"ר את יוסף הגאון אבינו הזקן זצוק"ל הבאנו דבריו לעיל. ועיין בתשובת קהלת יעקב מהגאון מקרלין ז"ל בסימן ג' (הו"ד בפתחי תשובה סימן ד' סק"ה) שכתב וז"ל ובפרט שכבר. העלו הגדולים בתשובה נוב"י ובתשו' מוהר"ז מרגליות ז"ל דס' פצו"ד מותר מן התורה כס' ממזר ודין אחד להם ודבריהם נכונים מאד ובשל סופרים יש לסמוך על המקלים ע"כ הרי רבים ונכבדים דקיימי בסברה זאת דס' פצו"ד הוא מותר מן התורה. ומקום יש בראש לומר דאף מדרבנן מותר כיון שאינו מוליד ולא גזרו ביה רבנן כמ"ש הרב מראדויל ז"ל בתשו' נוב"י שם ואף אם אין ראיתו מכרע' וכמו שדחה דבריו הגאון נוב"י שם מ"מ הסברה ישרה היא. ועכ"פ אין כאן אלא איסורא דרבנן לדעתם דאזלינן ביה לקולא. והגם שרבו החולקי' על סברה זאת וס"ל דפצ"וד לא הוי ממנינא דה' קולי. מ"מ שפיר י"ל דכונתם שלא נמנה בהדי מצרי ועמוני וממזר דהנהו הוו פסולין מפיסולי יוחסין ופצו"ד הוי פיסול הגוף ואפשר דלענין התרו מודו דמדאוריית' ספקו מותר. דאדרבא פ"ד קיל טפי מממזר ולמה נוציאהו מהכלל. י וכמ"ש הרב הגדול יפה דודי ז"ל. ואם בג"ש אנחנו בזה אדרבא רובא דרבוותא ס"ל דספקו הותר מן התורה. ובפרט בהצטרף בזה ס' הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' טו"מ הי"ב והראב"ד ז"ל בסוף הלכות כלאים ורבים אשר אתם דס"ל דחומר כל הספקות הוא מדרבנן ומדאורייתא כל ספקא שרייא ילפי לה מממזר דגלי קרא להתיר ספקו ומניה ילפינן לכל התורה כולה להרשב"א ז"ל בתורת הבית והר"ן ז"ל בפ"ק דקידושין ובתשובה נ"א ולהגאון מז"ה הגדול ז"ל בס"ה חקרי לב יו"ד ח"א סימן קי"ז וקי"ח נפלאות מתורתו ואכמ"ל בזה. מ"מ לדעת הסופרים כן. פ"ד נמי ספקו מותר מן התורה ככל ספקי דאורייתא וסברה זאת חזיא לאצטרופי עם ס' האומרים דהוא נמי מכלל ה' קולי ולספק האומרים דאפילו למ"ד דלא הוי ממנינא מודו דספקו מותר. ובהצמדם יחד הוו רובא דמנכר להתיר ספקו מדאורייתא. ואין כאן אלא ספקא דרבנן דאזלינן ביה לקולא:
שוב אחר ימים רבים בא לידי ס' בשמים ראש ושם בסימן ש"ם האריך בזה הר"ב כסא דהרסנ"א וכן ראיתי אחרי רואי להרב בית אפרים ז"ל בא"הע סי' ב' שגם הוא האריך הרחיב בפרט זה של ס' פצו"ד ואין הפנאי מסכים להאריך עוד:
אך לבי מהסס בצד זה. דאפשר דמחלוקת זה בספק פצו"ד שיש סוברים שהוא מותר מן התורה כממזר ורבוותיה ויש חולקים. הינו בספק דמציאות כעין ס' ממזר שנתקדשה אמו ס' קידושין או שנתקדשה ס' גירושין כמ"ש הרמב"ם בפרק ט"ו מהל' א"ב ה"י והש"ע בא"הע סימן ד'. והכי נמי משכח"ל כפ"ד וכ"ש שלא נודע אם בי"ש או נעשה בי"א וכדומה. בהא י"ל שנחלקו רבנן אי מותר מן התורה או לא. אבל בספק הדין שנחלקו בו הפוס' ז"ל אי חשיב פ"ד או לא כעין מחלוק' זה של הרמב"ם והרא"ש בנעשה על ידי חולי. או"ן דמודו כ"ע דלא מקרי ס' פ"ד כיון דלא בשמים היא ואין כח אפי' ביד נביא לברר ס' זה כמתבאר מדברי ר"י בב"מ דנ"ט ועין להרב חיד"א ז"ל בספר שה"ג מע' יו"ד ועיקר ההכרעה תלויה בחכמי הדור. דאם הרוב מתירים מותר דרובא דאורייתא ואם הרוב אוסרים פסול וכן כתב הרב משפטי שמואל בסי' ט' משם המדרש שאמר קב"ה למשה בכל ס' הלך אחר הרוב אם הרוב מסכימי' להתיר מותר ואם לאסור אסור ע"כ ובדבר שנחלקו בו הראשונים. והאחרונים לא הכריעו בדבר וגם אין בידינו להכריע. אז ודאי דאמרינן אם בשל תורה ספקו להחמיר ובדרבנן להקל.. ובזה אני מסתפק אם בכגו"ד נחלקו בפצ"ד או אפי' בממזר ולא הכריעו. אי אמרינן דהו"ל ס' ומותר מן התורה או אמרינן דבס' דדין כ"ע יודו שאסור מן התורה. כן ראיתי להרב הגדול דודי לי ז"ל בתשובתו הבאה בס' חק"ל מה"ב בדנ"ב ע"א שכתב וז"ל ושוב עלה בדעתי לומר דס' ממזר נמי יהיה אסור בס' הדין ואין הפנאי מסכים וצ"י עד כאן ואם כן כל שכן בס' פ"ד וכ"ש:
והנה לכאורה היה נראה להביא ראיה דאפי' בס' הדין ס' ממזר מותר מדחזינן למרן הש"ע ז"ל בא"הע סימן ד' במחלוקת הרמב"ם ובה"ג בנשתהה הולד יותר מי"ב חדש שהביא ב' הסברות וסיים וכיון דפלוגתא היא הוי ס' ממזר ע"כ הרי דאף בס' הדין במחלוקת פוס' חשיב ליה ס' ממזר. ואולי יש לחלק דהתם מחלוקת הפוס' נמי תלוי. במציאות ודוק שם. אבל האמת יורה דרכו דס' הדין דהיינו מחלוקת פוס' קיל טובא מס' דמציאות וכמו שראיתי למרן הגאון אדוני זק"ן זלה"ה בס"ה חק"ל יו"ד ח"א סימן פ"ז בדקל"ג ע"ב וז"ל ומינה יש לדון דאם המחלוקת שקול ולא היה כח ביד חכמים להכריע ונשאר הדבר בספק אין בספקו ודאי איסור. דכיון דבכה"ג לא הכריעו מן השמים וניתנה ההכרעה לחכמי הדור וכיון שגם חכמי הדור לא היה כח בידם להכריע כי נמי עבר ועשה כחד וסמך על דעת המתיר אין צד שיוכל לעבור על ודאי איסור דאף אם האוסר כיוין אל האמת כל שלא הכריעו בספקות כאלו בשמים ממעל וכיון שנחלקו בו מידי ספק לא נפיק ולא ודאי איסור וא"כ איפה לא דמי כלל ס' דפלוגתא דרבוותא לס' מציאות דספק מציאות קמי שמיא גליא אמתות הענין וכי נכנס אדם לבית הספק והתיר לעצמו אין הס' כ"א לגבי דידן אבל קמי שמיא גליא אי עשה ודאי איסור או לא עשה איסור כלל וע"כ לדעת קצת מהראשונים בדין הוא דלהוי ס' תורה להחמיר מד"ת כיון דהדבר שקול אי עשה ודאי איסור אם לא משא"כ במחלוקת פוס' דעכ"פ ודאי איסור לא משכח"ל וספק קיל כה"ג אין לנו ראיה משום מקו' שיהיה מד"ת וכו' עיש"ב ועין עוד לו בסי' קי"א ובחא"הע סימן ה' והם דברים ברורים ראוים לפה קדוש שאמרם וסברה ישרה היא:
נקטינן מהכא דאפי' היה מחלוק' זה מחלוק' שקול היה קיל איסורי' כיון דהוי מחלוק' פוסקים כ"ש שאינו מחלוקת שקול שכבר הוכחנו שרו' הפוס' קיימי בשיטת הרמב"ם ז"ל וראוי להכריע כוותייהו כי רובא דאוריי' ועי"ש בחק"ל א"הע סימן ה' שהביא מדברי הרמב"ן ור' בחיי והרא"ש שכתבו דרצון הבורא לעשות כמו שדנו רוב הסנהדרין דרין אף אם טעו עי"ש וס' המיעו' החולקים אינו נכלל בכלל ס' כמו שהאריך. הגאון מז"ה ז"ל בחק"ל יו"ד סימן קכ"ו והעלה דמיעוט נגד רוב לא חשיב ספק. וכן לענין התחבושת הוכחנו לעיל שדעת רוב הפוסקים נמי להתיר ובהצטרף גם הס' שמא לא היתה נטילת העטרה ע"י התחבוש' הו"ל ס"ס גמור להתיר אף לדעת המחמירי' בצירוף ג"כ ס' האומרי' דכל ספקא שריא מדאורייתא וס' פ"ד נמי הותר מן התור' ובדרבנן יש להקל ולהתי' בשופי כדאמרן:
ועוד יש סמך להתיר על פי מה שהעידו לפני שבדקו אותו בהטלת מימיו והיה מקלח ולא שותת ועושה כיפה שהיא ראיה ודאית שראוי להוליד. ואע"פ שאמרו המוהלים כשבדקו אותו ומצאו האבר קטן מאד. שיש לומר דאפי' אם הוא יורה כחץ אפשר שאינו מגיע למקום הראוי להוליד כבר כתב הרשב"ץ ז"ל בח"ג סימן רס"ג דכשהוא בשעת הנחתו בגוף האשה יורה כחץ אז הוא ראוי להוליד ועוד כתב שאפשר שתתעבר בשפיכת הזרע מפי הרחם אל תוך הרחם והביא ראיה מפרק אין דורשין כיעו"ש וכ"ש בנ"ד שהוא מתקשה וכיון שבהטלת מימיו הוא למרחוק היא ראיה ברורה שגם זרעו הוא יורה כחץ. וכמ"ש הרב בני אברהם ז"ל בא"הע סימן י"ב שגם הוא סמך על זה וכ"כ ג"כ הרב מהר"ש ויטאל ז"ל בתשו' הבאה בס' יד אהרן הבאנו דבריו לעיל. וכן ראיתי לרבנן תקיפי רבני אזמיר יע"א בתשובה הבאה בס' חיים ושלום ח"ב סימן י"ב שגם הם ז"ל עשו סניף ענין זה והביאו ראיה מש"ס דילן ומדברי הרבנים הנז"ל והעלו דבכגון דא הרי הוא כשר ומכושר להסתפח בנחלת ה' בלתי שום פקפוק כיעו"ש והוא טעמא דמסתבר:
ובפרט בכעין נ"ד שאם אתה אוסרהו. לישא בת ישראל. אין לו תקנה כלל. כי לישא גיורת אינו יכול כי לא שכיחי בזמננו כידוע וכמ"ש הרב חתם סופר ז"ל בחא"הע ח"א סימן טו"ב ומרן החבי"ף ז"ל בספר חיים ושלום ח"ב סימן י"א. והיכא שאין תקנה בדבר לכ"ע חשיב בדיעבד. ואין לך שעת הדחק גדול מזה שהאריכו גדולי הפוסקים ז"ל והם אמרו שראוי לסמוך ך בסברת יחיד. צא ולמד מ"ש רבינו הגדול הרא"ם ז"ל בח"א סימן ל"ו וז"ל ואף אם הרמב"ם והסמ"ג חולקים ומחמירים וכו' כיון דאיכא עגונא דאתתא דנפיק מינה חורבא אין ראוי להניח כל התנאים והגאונים המקלים כדי ללכת אחר המחמירים שהרי שנינו במסכת עדויות למה נשנו דברי היחיד וכו' שאם יראה לב"ד יסמוך עליו בשעת הדחק ואין לך שעת הדחק גדול מזה להניח אשה עגונה כל ימיה וכו' עי"ש ובספר חיים ושלום ח"ב סימן י"א האריך הרב ז"ל ואסף וקבץ רובא דרבוותא דס"ל דבעגונא סמכינן אס' יחיד. וכבר ביארנו דעיגון האיש קשה מעגונא דאתתא. וגם לענין האיסור לגבי איש קיל טובא מהתר א"א לשוק וחשש בניה שיהיו ממזרים. וכל לעומת זה לגבי איש ליכא אלא איסור לאו. וגם כי הוא מצווה אפו"ר ואולי הוא ראוי להוליד ואתה בא למונעו מקיום מצות פ"ור. וכיון שהוא מחזר אחר אשה והוא היה אומר שכחו במתניו כאיש גבורתו. א"כ יהיה כל ימיו בהרהור עברה ופוק חזי מ"ש הר"ן ז"ל בפ"ק דכתובות וז"ל וכן נמי נאמנת להכשיר הולד לפי שלא החמירו בו כלל שאם היו מחמירים בו לבא בקהל לא היה לו תקנה כלל ע"כ וכיוצא בזה כתב בפרק עשרה יוחסין וכן כתב הר"מ ז"ל בפ"א מהל' א"ב הי"ג הרי מבואר דהיכא שאין לו תקנה אין להחמיר בו כלל דהו"ל בדיעבד ואנו מתירין אותו לכתחילה. וכמ"ש הגאון הרמ"ז ז"ל בס"ה נדיב לב ח"ב א"הע סימן ג' די"ב ע"ג גם הרב מהר"י דונדון ז"ל בתשובה שבס' תומת ישרים סימן רי"א האריך בזה כיעו"ש ועוד לאלוה מילין בפרט זה לברר מפי סופרים דבמקום עגון ושעת הדחק כנ"ד ראוי לסמוך אפי' ס' יחיד אלא שכבר האריכו בזה שלשה המה מטיבי רבני אזמיר בתשובה הנז' האריכו למעניתם באשר ה' אתם עד שלא הניחו לנו מקום להתגדר בו בפרט שבנ"ד רבים הם אשר אתנו החולקי' המחמירי' הנם מועטים. ע"כ אני אומר שהמתיר בכגון נדון זה יש לו על מה לסמוך וסמוך לבו לא יירא:
את זה כתבתי כחותה על הגחלים פסקי פסקי פעם ביום פעם בלילה לפי רוב טירדת הצבור ואל אלהים אשים דברתי כי ינחני במעגלי צדק ולא אכשל בדבר הלכה. הכ"ד החותם פה טראבלס המערב יע"א בשלהי חדש סיון המוכתר בכתר תורה וערבה שנתי וזרחה לכם יראי שמי שמ"ש צדקה ומרפה לפ"ק ושלום על דייני ישראל:
דברי המקוה חסדי האל הזן והוא הצעיר אליהו חזן ס"ט
למודעי אני צריך כי גם אחרי בואי לגומרה של תורה. וכתבתי פסק דין זה כפי אשר הורוני מן השמים. בכל זה לא מלאני לבי להתירו לכתחילה בבת ישראל. ואמרתי להמלך באחד מגדולי המורים שבדורנו. וכתבתי קיצור הדברים מכל אשר הארכנו בתשובות דלעיל. ושלחתי לפני מי שגדול משרשי"א הרב המופלא סבא דמשפטים כמהר"ר חיים מודעי נר"ו ראב"ד בעוב"י אזמיר יע"א. ובהיות נתעכבה תשובתו ימים אחדים. והעלוב השואל היה משכים לפתחי בכל יום ויום. על כן נתוועדנו עם הרבנים דייני מתא הע"י. ואחרי שנשאנו ונתנו בדבר הלכה זו. הם אמרו כי מיראי ההוראה הם להתיר לכתחילה ספק איסור תורה. וחד מניהו רב כהנא מר דיינא הרב כמהר"ח הכהן נר"ו נגמריה סמיך אשר כתב והעלה בידו ואסף וקבץ דעות המחמירים והסכים לאסור איסר. ואם אמנם ראיתי שאין בכל דבריו הכרח לאוסרו ל"בק. ולאו גבורתא היא להחמיר בדבר שאין לו תקנה. ובכגון דא כחא דהתרא עדיף כאשר ביארנו לעיל. וכדאים הם הרמב"ם ודעמיה לסמוך עליהם אפי' שלא בשעת הדחק כ"ש במקום עגון כזה וכמש"ל. מ"מ משכתי ידי מלהטפל בדינו. וגם כי העיז פניו וכתב קובלנא אל השר הגדול המושל יר"ה באמור אליו שאנו מעכבים אותו מלישא אשה והשר שלחו אלי והשבותיו כי זה הוא דבר הנוגע לדתנו הקדושה וכתורה יעשה. ות"ל כי נתקבלו דברי. אחר זה הלך ומצא עדה מישראל והלכו אתו מחוץ לעיר לקדש שם אשה. ובשומעי שלחתי ועכבתי בידו. ובאשר ראה כי כלתה אליו הרעה פה העירה הלך לעוב"י תוניס יע"א ונשא שם אשה והביאה לכאן. ואם אמנם היה מי שלבו נוקפו וחפץ לכופו לגרש לא הסכמתי בדבר שכבר ביארתי לעיל שאין ראוי לכופו לגרש דהוי חומרא דאתי לידי קולא כמבואר בתשובת הרב תם ומהרי"ד ז"ל בספר תמת ישרים. ולדהכי והכי זרחה השמש תורתו של רבי מאיר הרב המופלא שבסנהדרין דרין רב נחמן נר"ו שר המסכ'ים להתירו לכתחילה. והילך לשונו הטהור. ובין הפרקים אשים דברתי להציל את עצמי מהשגותיו. ויהי הקצ'ר אמיץ כי אין הפנאי מסכים להאריך עוד כאשר עם לבבי: