אור ברסלב

שות תעלומות לב חלק ב· רבי אליהו בכור חזן

מפתחות

דיני עגונא

קונטריס מבקרת קדמוניות

סימן א

ראובן אשר חלה באבר ההולדה וניטלה העטרה ולא נשאר חוט מקיף אם הוא כשר לבא בקהל או לא והביא בקצ'ר אמ'יץ ס' האוסרים והמתירים. ורבו המתירים דקיימי כהרמז"ל והסכימה דעת הרב המחבר נר"ו להתיר אף להשיאו אשה לכתחילה (דף א' ע"א ב'):

סימן ב

תשובת הרה"ג כמהר"א חגאג זלה"ה אשר בהסכמה עלה להתיר מכח מעשה שהיה כנד"ז בב"ד של הרב מהר"י בסיס זלה"ה (שם) יען כי החולה פיו הכשילו והודה כי בחלותו באבר ההולדה עשה לו הרופא רטיה. ובהסירו הרטיה מצא כי נפלה העטרה ולא ידע בבירור אם מכח הרטיה נפלה ע"כ חוזר וניאו"ר ההמ"ח נר"ו ללבן ההלכה מפי סופרים ומפי ספרים (שם):

סימן ג

העמיק הרחיב ברוח מבינתו לבאר מה הוא כ"ש הפסול א' בקדש פי' דברי הרמז"ל פט"ז מא"ב הל"ט כדי שלא ינגדו אדבריו בפיה"מ. והעלה דכל שעיקרו ע"י חולי מקרי שפיר בי"ש (ד"ב ע"א ב') הביא להקת הפוס' החלוקים בפי' הירוש' ובפי' דברי רש"י ודעתו נוטה דקיימי בס' הרמז"ל (שם ג') בא בארוכה לפרש דברי מרן א"הע סי' ה' סיו"ד והעלה דאין דעת מרן להכריע בין רש"י והרא"ש להרמב"ם. ואף גם זאת דרש"י מפרש הוא ולא פסקן והו"ל הרא"ש והרמז"ל חד לגבי חד והרמב"ם רבים אשר אתו (שם) הביא דברי היעב"ץ באגרת בקורת ד"ח דדעת מרן להכריע ודחה כל דבריו (ד"ג ע"א ב') הוכיח במישור דאף דכתב הב"י א"ח סימן נ"ה דבספרד קבלו עליהם הרא"ש לרבן ה"ד כשהרמב"ם אינו חולק עליו. ועוד הוכיח דכל היכא דדברי מרן סתומים והרמב"ם פי' דבריו כהרמב"ם נקטי' אנו דקבלנו הוראותיו (שם ג') אסף איש טהור כל ס' הפוסקים רוא"ח דקיימי כהרמב"ם (שם) הבי"ד מהר"י אבאיוב בספר תומת ישרים סי' נ"ב ותכ"ה שהחמיר להפרישו גם בנשא. וג' רבנים חלקו עליו לענין ההפרשה בלבד וכתב דבודאי כל הרבנים הנז' לא עמדו למנין כל המתירים ואף גם זאת דנדון הנז' היה בנחתך הגיד בימי אדם ממש (דף ד' ע"א ב') שקיל וטרי אמהריב"ל בח"ג סי' צ"ח בענין ניטלה ביצה אחת דהו"ל ס"ס. והסיר מעליו תלונות רבני איזמיר בס' חיים ושלום ח"ב סי' י"ב (שם) הבי"ד השבות יעקב (צ"ל שב יעקב) א"הע סי' ד' ומה שהקשה עליו היד אהרן א"הע סימן ה' וההמח"ב נר"ו השיב עליו ופי' את דבריו (ד"ה ע"א ב') הבי"ד הרב בני בנימין א"הע סימן ל"ב. ושקיל וטרי בדבריו (שם ג"ד) מקשה על הלבוש שכתב אם נמוקו ע"י שחין חשיב בי"ש. ואם בטלה ממנו ההרגשה חשיב בי"א דאדרבא כל בתר איפכא מסתברא (שם) יישב תמיהת הרב גנזי חיים במע' הס' אות ל"ג על הערוך אות ס' בענין סריס חמה וסריס אדם (ד"ו ע"ב):

חזר ע"כ דברי האגרת למהר"ר יעב"ץ דבר דבור על אופניו י תחי' וראש הבי"ד באג"כ ד"ו ע"ב שכתב דחולי ע"י שחין שכתב הרמב"ם הוא בנולד כך ממעי אמו ודחה פירושו (שם ע"ד) השיב על מ"ש שם ד"ז דשחין הנולד מאליו חשוב בי"א ויליף לה מנגעים (ד"ז ע"א) גם עמ"ש ד"ח דכונת מרן לפסוק כהרא"ש וע"כ הביאו באחרונה (שם ב') גם עמ"ש שם דיו"ד דהרב ב"י הבין ג"כ בירוש'. ומה שהביאו משם הרא"ש הוא להביא גאולה לעולם (שם ג') גם עמ"ש ד"ח דעדות הב"ח משם רי"ו והרמ"ה לא ראה אותה (שם) גם דקדק על הב"ח שכ' שהרא"ש סותר עצמו מפסקיו למ"ש בתשו' כלל ל"ג גם עמ"ש שם דכ"ג דהרב החסיד ראה את דברי הב"ח לאחריו ולא לפניו (שם ד') גם עמ"ש בד"ט שהתוס' קיימי בשיטת רש"י (ד"ח א') גם עמ"ש בדי"ח שהקשה עמ"ש התומת ישרים בשם הרשב"א דראוי לסמוך על הרמב"ם שהוא גדול הרופאים. וההמ"ח השיב עליו דלאו יחיד הוא בדבר זה י ופי' את דבריו באופן נכון וגם הוכיח מהנסיון ומכללא הראה לנו מהיכן יליף הרמז"ל חילוק זה דע"י חולי שלא בי"א כשר (שם ב' ג') יצא לידון בדבר חדש היכא שניקב ע"י חולי אע"ג דלא נסתם דכשר לבב"ק ואפי"ה אם ילדה אשתו הבן פסול (שם) הבי"ד הבני בנימן סימן ל"ה בענין ניקב ונסתם דהשוה הבשר האב להבשר הבן וההמ"ח הקשה עליו דאפי' היכא שהבן פסול האב כשר. גם הקשה על הס"ס שעשה ומכללא דקדק על החת"ס סי' ט"ז עמ"ש בס' הר"א ממיץ (שם ד') פירש הררת"ם בסי' כ"ה שכתב דלדעת המתירים הוי הולד כשר. והשיב מעליו חרון אף היעב"ץ אשר החליט שתשובה זו איזה תלמיד טועה כתבה במה שהתירו כ"ש על ידי חולי לבב"ק (ד"ט א"ב פלפל בחכמה בענין יש במינו מוליד ואין במינו מוליד וס' ממזר והביא תשו' הרא"ש כלל ל"ג סי' ד' ודברי הב"ש סי' ה' סק"ג והשב יעקב סימן ד' והחת"ס א"הע סי' ה' ופלפל בדבריהם (שם ג"ד) השיב מעל הרב איש ת"ם את תלונת היעב"ץ עמ"ש מהי תיתי לכוף את האב משום דזרעיה בלא יבא דמשמע דכ"ש מוליד וההמ"ח פי' דאב ובן לאו דוקא וסמוכות שלו מש"ס ופוס' (שם ד') הביא מ"ש באג"ב די"ב שהקשה והשיב על הראב"ד בפט"ו מא"ב דדריש טעמא דפ"ד אסור לבב"ק משום דמרבה ממזרים וההמ"ח דחה דבריו ופלפל בדברי הראב"ד ופירשם גם הביא פירוש החת"ס בסי' טו"ב בכונת הראב"ד והשיג על פירושו ועל דבריו שכתב שזה דלא כהרמב"ם (דיו"ד בנ"ד) הבי"ד החת"ס סי' י"ד שפי' לשון השפתי חכמים ע"פ לא יבא ממזר וההמ"ח דחה פי' החת"ס ופי' דברי רש"י (די"א א') הבי"ד האג"ב די"ב שהקשה על מהר"י דונדון דכתב דגם בנשא עובר בכ"י בל"ת. וההמ"ח הביא סמוכות לדברי מהר"י דונדון (שם) חזר ואסף כל סברות הרבנים שכתבו שרש"י מפרש ולא פסקן גם השיב עמ"ש באג"ב דמהרע"ב אין ראיה דאין כחו אלא כח הרמב"ם (שם ב') הביא מ"ש זרע אברהם א"הע סי' י"א דאין לסמוך על הרמב"ם אפי' ע"י חולי דרבו האוסרים וכתב עליו ההמ"ח דלא עמד למנין המתירים (שם):

סימן ד

בדין כ"ש ע"י חולי וניטלה העטרה ע"י רטיה. תחלת דבר איש טוב מבשר טו"ב רבנים הסוברים דתחי' ע"י חולי ואח"כ ניטלה בי"א דכשר (די"א י"ב י"ג) הבי"ד הרבנים באג"ב החלוקים בפי' הרמב"ם במ"ש או כרתן די"מ כרתן החולי וי"מ כרתן אדם וההמ"ח כתב דלא נוכל להכריע (שם) הבי"ד היעב"ץ הנז' שלמד ג"ש וק"ו ממסרס אחר מסרס לאסור ביאה בקהל בניטלה ביצה אחת וההמ"ח הקשה עליו ומכללא איתמר דבמקום סכנה מותר לסרס כדי לרפאת (שם ג') עוד הבי"ד האג"ב בד"ד שכתב משם הרמב"ם דגם מסרס אחר מסורס בי"ש דלוקה וההמ"ח תמה עליו דמנין לו ואדרבא מהש"ס משמע להיפך (שם ד') עוד הביא מ"ש שם בדי"א כי היתה הכחשה בעיקר השאלה או לא סיימוה קמיה דרת"ם. וההמ"ח הוכיח דהרת"ם הביא כל דברי השאלה המוכיחים דנעשה בי"א (די"ד א'):

סיומא דפסקא חזר וכלל כל מה שפרט בסימן ג' ובסי' ד'. ועוד נכנס בס"ס ס' על נפילת הרטיה אם מאליה או ע"י התחבושת. וספק בפלוגתא דרבוותא והאריך הרחיב לברר חילוקי ס"ס וגם ענין תרי ספיקי משם א' וענין ספיקא דאורייתא לחומרא אי הוי מדאורייתא או מדרבנן (שם ב' ג' ד') הביא מחלוקת הפו' בענין ס' פ"ד אי הוי כמו ס' ממזר דמותר מדאורייתא ופלפל בדבר זה. גם יצא לחלק דזה דאמרו ספיקו מותר הוא בספק המציאות כגון ס' נתקדשה וכו' אך בכאן הוא ס' הדין אם הלכה כהרא"ש או כהרמב"ם. ושוב הביא דספק הדין הוא יותר קיל מספק המציאות (דט"ו ב"ג) הוסיף להתיר בנד"ד מכח דבהטלת מ"ר מקלח וע"כ בודאי יורה כחץ ואף אם האבר קטן לא איכפת דיכולה להתעבר וגם מטעם דאין לו תקנה דגיורת בזמן הזה לא שכיחא (שם ד'):

סימן ה

תשובה ששלח הרב כמהרר"ח מודעי לההמ"ח ע"ע הנז'. ובתוכה רצוף אהבה השגות מההמ"ח על דברי כמהרח"ם (דט"ז וי"ז) הבי"ד הפתה"ד ח"ג בהשמטות שכ"ה שהביא מהחק"ל דבני חו"ל קבלו דעת מרן להחמיר אבל לא להקל ודחה דבריו. וההמ"ח פי' דברי החק"ל וישב דבריו (שם י"ז אב"ג) חזר ההמ"ח לפלפל בענין ס"ס הנז' כיד ה' הטובה עליו (די"ח אב"ג):

הלכות נישואין

סימן א

שאלה אשה ששהתה עשר שנים ולא ילדה ובעלה רוצה לישא עליה ולא לגרשה והיא רוצה להתגרש. והשיב יען דמקומותינו לא נהגו לישא ב' נשים וגם ליכא אומדנא דמוכח שיכול למיקם בסיפוקייהו בדבר ההוה והוא אחד משלשה אלה. אומנות. מ"ומ. קרקע. בודאי הדין עם האשה ותחילה הביא ג' עמודי הוראה פסקו כרבא דיכול לישא על אשתו. ואף דהרא"ש בכלל ל"ג סימן א' כתב כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה. כדבריו בפסקיו נקטי' (דח"י ד') אף הוא ראה ברייתא דיוציא ויתן כתובה דמוכחא כהרא"ש בכלליו. ואסף כל הפו' המפרשים דברי הרא"ש שלא לחלוק עם פסקיו. והביא גם פי' הרב בעי חיי א"הע סי' א' ופקפק על פירושו (די"ט א"ב) הבי"ד הרדב"ז בח"א סימן שכ"ז דכתב לא יהא אלא שהתה יו"ד שנים דכופין להוציא והקשה עליו. ולבסוף פי' דהרדב"ז איירי במקום שיש מנהג ודלא כהקול אליהו שכתב על הרדב"ז להיפך. גם הקשה על הקול אליהו שם שכן דעת הריב"ש (שם ב"ג) הבי"ד הרא"ש ופסקו מרן שטוב לעשות תקנה בחרמות שלא לישא א"א. ופי' דבריו דגם מנהג לחוד מהני וגם הקשה דעיקר הדין במקורו בהרא"ש הוא רק שלא לישא בעיר אחרת. ומרן איך סתם ופי' כונתו (כ' א') הקשה עמ"ש ויקרא אברהם א"הע סימן א' דפה העירה אין מנהג ברור בזה (שם ג') נוסח ההסכמה שעשה הרב המחבר וסייעת מרחמוהי ב"ד רבא שאין רשות לישא א"א אא"כ שהתה יו"ד שנים ולא רצתה להתגרש (שם ד'):

סימן ב

הוספה על התקנה הקדומה מ"ש התקנ"ח שאיש נכרי מעיר אחרת בין ת"ח בין ע"ה אין לו רשות לישא פה העירה טראבלס כ"א עד שיתישב שם ב' שנים (דכ"א א') נטה קו לפלפל על מה שנוהגין שמי שמביא ראיה שאשתו מתה הגם שיש לו בנים ממנה בעיר אחרת מתירין לו לישא והלא קי"ל כראב"י דלא ישא במדינה זו וילך וישא במדינה אחרת. ודקדק על הב"י דהניח ס' הרא"ש והרי"ף שהשמיטו דין דאדם גדול ששמו ידוע ופסק כהרמב"ם. ורצה להביא סמך למנהג דבז"הז כותבין כינוי משפחות וגם נתקרבו המדינות ע"י ספינות האש ודילוג רב ולא נחה דעתו בזה (שם ב'):

סימן ג

שאלה איש ובנו ונשותיהם הדרים בקבע בבית אחת אם יש חשש איסור. והשיב דליחוד לא חיישינן דאשתו משמרתו וכ"ש דבעלה משמרה. והביא מ"ש החקי חיים דקל"ב שתמה על החק"ל שהביא עצות מרחוק להא דבעלה משמרה והיא הלכה ברורה מש"ס וש"ע וההמ"ח דחה כל ראיותיו (שם ג"ד) גם הביא קושית הטור על הרמב"ם שכתב לא תתיחד אשה א' אפי' עם אנשים הרבה עד שתהיה אשתו של אחת מהם ומ"ש בזה המפרשים ופלפל בדבריהם. ולבסוף העלה דבודאי בנד"ד מותר ובפרט שהבתים משולשים ולשמש בפני אדם לא חיישינן דבודאי נזהרים (דכ"ב א):

סימן ד

שאלה אח שבא להעיד על אחיו שמת להתיר אשתו לשוק והאיש הזה העיד עליו ערל א' שאכל נו"ט והוא מכחישו. תחילה נכנס לדון בהכשר עדותו מצד שהוא אחיו של מת והביא מחלוקת הפו' אי נאמן לחלוץ ומכללא הביא תשובת רבני אינדרני הובאה בחק"ל מ"ב סי' כ"ח דחילקו בין יבום לחליצה. וההמ"ח הקשה על חילוקם ולכל הדברות בהניח בנים ורק להתירה לשוק ודאי נאמן (דכ"ב אב"ג) ואם בענין פיסולו מחמת עדות הערל. הנה גם ישראל אחד אינו נאמן לפוסלו וכ"ש כשהוא מכחישו ורצה לפוסלו ממ"ש החק"ל יו"ד ח"א סי' קצ"ב דלפסול שוחט סגי בע"א ואח"כ חזר בו דזה דוקא בעד כשר. כי ע"כ הדין ברור דמותרת לשוק (שם ב"ג) הביא מ"ש הרב מימר חיים א"הע סי' מ"ג שתמה על תשו' הובאה בישרי לב א"הע אות ע' שהתירו עגונה ע"פי עדות ישראל משרת לגוי והמימר חיים תמה עליהם מכח האומדנא דודאי אוכל נו"ט ומחלל שבת וההמ"ח דחה כל תמיהותיו (שם):

סימן ה

הביא מ"ש הב"י סי' ל"ו מ"כ שאלת וכו' אין האשה עושה שליח וכו' ובמסקנא וכו' ולענין גט יתבאר וכו' ומה שתמהו המפ' על הב"י בזה וגם ההמ"ח פלפל בדבריו (דכ"ג):

סימן ו

שאלה מי שמת והניח ב' נשים וב' אחים בשני מקומות וחלצו שניהם בזו אחר זו אם חליצת האחרונה פוסלתה לכהונה. תשובה הביא מחלוקת הראשונה הרא"ש והרשב"א סברי דהיכא דבעיא כרוז אם חלצה נפסלה. והרמב"ם והרמב"ן סברי דמכריזין ומותרת ושקיל וטרי בסברותיהם (דכ"ד א"ב) עוד הבי"ד הלחם רב סי' ל"ג שתמה על הרא"ש והרשב"א מהא דהחולץ ונמצאת מעוברת מותרת לכהונה. וההמ"ח השיב עליהם וחילק דבבנה כרוך אחריה תו לא חיישינן לאיכא דלא שמע הכרוז (שם) עוד הבי"ד הלח"ר שפירש דברי הרמב"ם שכתב כל מי שאינה ראויה לחליצה אם חלצה לא פסלה. י ופי' הלח"ר דהיינו ע"י כרוז וההמ"ח כתב דנוכל לפרש דברי הרמב"ם בכמה אופנים (סי' ג') הביא מ"ש מהר"ש וירגא. הובאה תשובתו בהמבי"ט ח"ב סימן קל"ב דכיון דאשה זו בעיא חליצה ורק מחמת שצרתה חלצה ע"כ נפטרה היא מ"מ כיון שנחלצה נפסלה וההמ"ח דחה דבריו (שם ד'):

הלכות קידושין

סימן א

שאלה אחד קידש לבתולה בפולים והקידושין יש בהם כמה ריעותות כאשר יבואר מהתשובה (דכ"ה א') תשובה הסעיף א' שנתן לה פולים ואמ"ל בטבעת הנה הא דתנינן כוס יין ונמצא דבש וכו' אינה מקודשת ה"ד אם לא ראתה אותו וכמ"ש הרא"ש והטור והש"ע. והנה הפו' הראשון הבי"ד הב"י שכתב ע"ד הטור אלו שהוא פשוט וכ"כ הרשב"א (אל"ף קפ"ו) ותמה על הב"י בזה. וההמ"ח פי' דברי הרשב"א והב"י (שם) הבי"ד הרב דינא דחיי דכתב דלהרשב"א בלא ראתה לא הויא מקודשת רק מספק ותניא דמסייע ליה להרב די השיב (שם ד') מתמיה ואזיל ע"ד הרב הפו' הראשון שכתב דזו שאומרת שלא הבינה מה אמ"ל ולא נתכוונה לקידושין דלא הוו אפי' ספק קידושין וההמ"ח תמה עליו דאיך נאמין דבריה. והגם דנתי פולים ואמר טבעת לא אמרינן דלהתלוצץ נתכוון. אכן השב"י ס"ל להפך ורבים אשר אתו ובנד"ד אומדנא דמוכח דלהתלוצץ נתכוון וגם מדברי העד משמע דמעשה שחוק היה. ואייתי בידיה הפוסקים שכתבו שהוא סניף גדול להתיר הקדושין כשהיה דרך שחוק. ובפרט דנד"ז דגם המקדש אומר דלא זכר ועוד יש ס"ס (דכ"ו):

סעיף ב' שאחד מהעדים הוא ב' ב"ב בקורבה דאישות עם המתקדשת י הנה פסק הרמב"ם המקדש בפסולי עדות דאורייתא אינם קדושין ודרבנן או ס' תורה קידושיו קידושין וכ"פ הש"ע ולהרי"ף אין קדושיו קדושין. ובקורבא דאם ואישות להרמב"ם הוי מדבריהם וחלקו עליו כל גדולי הראשונים. ובכן עלה בידינו ס"ס ס' הלכה כמ"ד דקורבא דאם ואישות דאורייתא. ואת"ל דרבנן ס' הלכה כהרי"ף והגם שהנוב"י כתב דהרי"ף יחיד הוא בדבר ואין זה ספק מצינו הר"מ ומרן בתשו' שכתב דהעיטור וקצת גאונים סוברים כהרי"ף. ואף דקבלנו הוראות מרן דפסק דפסולי דרבנן קידושיו קידושין מ"מ נוכל לעשות ס"ס זה כי אנו באים לדון גם בקורבא דאם דרבו הסוברי' דלהרמב"ם הוי דאורייתא ברם אחר הישוב אין לנו לעשות הדין ס"ס דהב"י א"הע סי' מ"ב הביא ס' הרי"ף וכתב דיש לסמוך ע"ז היכא שנשאת ואם לא נשאת צריכה גט. ומאחר דמרן גילה דעתו דאין לעשות ס"ס זה מי ירים ראש נגדו. באופן רובא דרבוותא סוברים דקורבא דאישות הוא פסול. מ"הת ואף לסוברים דלהרמב"ם הוי דרבנן. האיכא הרי"ף דס"ל דפסולי דרבנן אינם קדושין ואפי' הרמב"ם ומרן המצריכים גט הוא רק משום חומרא. באופן גם זו ריעותא מקרי להצטרף עם שאר ריעותות (דכ"ו ד' ע"ד דכ"ז אב"ג):

סעיף ג' שהמקדש היה שכור ולא זכר מהמעשה עד שהזכירוהו אחרים. הנה הרמב"ם פסק שכור קדושיו קדושין ואם הגיע לשכרותו של לוט אין ק"ק ומתישבין בדבר והנה במילת ומתישבין בדבר רבו הפירושים ונפ"מ חילוקים רבים ע"ש. ובענין הגיע לשש"ל פי' הרמז"ל בעושה ואינו יודע מה עושה ובכאן שהמקדש יש לו אשה ובנים בודאי דאם היה יודע מה הוא עושה לא היה עושהו. ואף אם לא נדון אותו הגיע לשש"ל מ"מ הגיע לעושה מעשים מכוערים שאם לא היה שכור לא היה עושה דיש מרבוותא סוברים דספיקא מיהא הוי. ואף כי לא יש עדות שהיה שכור הוא מודה ע"ע ומעשיו מוכיחין וגם העדים נראה שהיו שתוים גם הם (דכ"ז ד' דכ"ח א"ב) גם הריעותא שהעדים לא ידעו לכוין זמן המעשה דמידי פלוגתא לא נפקא (שם) ומ"ש הרב הפוסק הראשון שיש תקנה קדומה שלא יוכל לקדש בלי רשות ב"ד. הנה תקנה זו אינה אף סניף להתיר כי מתקני התקנה לא הפקיעו הקידושין רק עשו קנס למקדש ולעדים. וגם על פסול העדים שעברו על התקנה אין לחוש דלא הוזמנו לעדות ואימור לא שמיע להו הסכמה (שם ג') גם מה שאמרה המתקדשת שלא הבינה מה אמ"ל. הנה בלשון המורגל לקידושין לא מה מהימנינן לה (שם):

אתאן אל הריעותא שהמתקדשת קטנה. הנה על מספר השנים קשה לברר במדינות הללו ואף אם היה מתברר. עכ"ז בזמן הזה נשתנו הטבעים ואין מביאים הסימנים עד ט"ו שנים באופן יש לנו ס"ס ס' הגיעה ס' לא ואת"ל הגיעה ס' לא הביאה סימנים. ואף דהרשב"א מגמגם על ס"ס זה יחיד הוא בדבר ובנד"ד דיש ריעותות אחרות אפשר גם הרשב"א יודה (דכ"ח ד' ודכ"ט א'):

נשובה אל הכחשות העדים. הכחשה א' שאחד אומר שהיו עומדים בבית שער ואחד אומר בפתח החצר מבחוץ זו לא מקרי הכחשה כי כאמר שחלוקים באגף אי כלפנים אי כלחוץ. גם הכחשה ב' שאחד אומר אמ"ל קחי ואח"כ נתן והשני מעיד סתם גם זו לא מקרי הכחשה ובפרט שהעידו זה שלא בפני זה. אך פרט זה יש בו נפקותא גדולה לענין דינא דלפי העד השני הו"ל שתיקותא דלאחר מ"מ (ואתיא מבניא פי' דברי הרב נדיב לב מ"ש בענין זה) והנה עדותו סובלת ב' פי' וכאן שדברי העד הא' מבוררין טרחינן לישב דברי העד השני כדברי הראשון ופלפל בדבר זה כיד ה' הטובה עליו (דכ"ט בג"ד):

עוד בה שהמתקדשת מכחשת העדים בב' דברים א' שאומרת שהקטנה בכתה ושאלה פולים והמקדש אמ"ל קחי ותני לקטנה ואדעתא דהכי קבלה ולא הבינה מה שאמ"ל. ב' שכל מה שקבלה נתנה לקטנה והעדים מכחישים. הנה הגם שכתבנו שאינה נאמנת לו' לא הבנתי בנד"ד שאין רק ע"א כשר לכ"ע יוכל להיות שנאמנת. ועוד יש אמתלא לדבריה שהיתה טרודה עם הקטנה ובפ' שנתנתם כולם לקטנה. ואע"פי שהעדים מכחישים הו"ל ע"א בהכחשה (ד"ל ע"א) ואף גם זאת דהעד הכשר לא הזכיר הנתינה דאימור לא ראה הנתינה. ואף למ"ד דחוששין לקדושין בע"א בהא אימור דמודו (שם):

אתאן לסיפא. הנה ביארנו כמה ספיקי בעיקר הקידושין וחזקת פנויה מסייע לן והגם שהס"ס הוא בפד"ר וי"ס דלא חשיב אלא חד ספק. הנה מצינו לרבני אחרונים דעבדו ליה ומהריט"א שחשש להחמיר בס"ס דפד"ר אם לא בתלת ספיקי היינו משום שהספק היה נגד מרן (ומכללא פי' דברי מז"ה החק"ל מ"ב חיו"ד סימן א' ע"ד מהריט"א הנז'. ואייתי בידיה מ"ש הרב ישמח לב סי' ח' ע"ד מהריט"א הנז' וע"ד החק"ל ופלפל על דבריו (שם ג"ד ודל"א א') סיפא דסיפא חזר לקצ'ר את כל הספיקי הנופלים בנד"ז ואף להסוברים דצריך ג' ספיקי הנה אמור רבנן בכפילא. י ובענין הקול שיצא שמה בעיר מקודשת לא נתחזק הקול באופן דמותרת בלא גט (שם ב' ג'):

סימן ב

שאלה א' שקידש נערה בשחוק ואחד מהעדים לא ראה נתינת הטבעת. והמקדש כששמע שמחויב לישאנה רץ אחריה וחטף הטבעת מידה והנערה לפי"ד אביה ואמה בת י"א שנה. תשובה כמה ריעותות בדבר א' נדון זה הוא דין מרומה והיה צריך הו"ד לעדים ורבו הסוברים דאם לא נחקרו עדותן בטילה וא"כ לכל הפחות הו"ל ס' מקודשת. עוד זאת שב"ד הדיוט מקבלי העדות לא קבלוה בפני המקדש והמתקדשת ורבו הסוברים שאינם יכולים לחזור ולהעיד דחיישינן לאחזוקי שיקרא. ב' שהעד לא ראה נתינת הטבעת וידוע מ"ש הרשב"א ראית נתינה ואף דהמרדכי כתב שאין לבטל הקידושין חלקו עליו רוב הפוס' מ"מ יצטרף ס' זה לשאר ספיקי. עוד בה שהעד השני מעיד שנתן ואמ"ל ונוכל לפרש שנתן ואח"כ אמר. ומסתברא הכי מדלא ראה העד השני דאי אמר מקודם היה העד מתעורר לקול דבריו לראות הנתינה וא"כ הו"ל שתיקותא דלאחר מ"מ. ואף גם זאת דהכל היה בשחוק וק"ר והמקדש לא כיוין לקדשה שכשהוריעוהו שיש חשש קדושין רץ אחריה וחטף הטבעת ועוד הבת לא הבינה. ואף דקי"ל בלשון המורגל אינה נאמנת הנה זאת קטנה ולא נתפתחו עיניה נוכל להאמינה. ובהצטרפות שהיה בשחוק. ק"ר ודאי דספיקא הוי ורבו יתירה השתכחת שהבת קטנה והו"ל ס"ס ס' קטנה ואת"ל גדולה ס' לא הביאה סימנים עתה דנשתנו הטבעי' ואף דהרשב"א לא ס"ל ס"ס זה כבר כ' החק"ל דיחיד הוא בדבר ועוד יש ספיקות רבות וכולם מצטרפים להתיר (דל"א ג"ד דל"ב אב"ג) אגב אסיפא הבי"ד הרב כמהר"ח מימון ז"ל שהוסיף מדיליה עוד רעותא דהמקדש לא אמר מלת בזה רק הרי את מ"ל כדמ"וי ונכנס במחלוקת אי הויין ידים מוכיחות או לא והעלה דבודאי הבת מותרת בלי ס' (שם ד'):

סימן ג

נוסח הקב"ע א' קידש בפני ע"א בזה"ל קחי אלו הצמידים קידושין שלך ואח"כ בפני עד שני שלא בפני הראשון הוציאה האשה הצמידים ונתנתם למקדש וחזר המקדש ואמ"ל קחי אלו קידושין. תשובה מהרב כמהר"ח הכהן נר"ו דורשין תחילות דלא אמר מלת לי דפסק מרן דאינה מקודשת ואף דהסכמת הפו' להחמיר היינו בדאמר לשון הקידושין כדתקנו חז"ל הרי את מקודשת. אך בנד"ד נוסף גם גריעות הלשון שאמ"ל קחי אלו קידושין שלך דמשמע שלך מק"ד. ומה שיש לפקפק בדברי העד השני דדבריו משמע להבא הנה הוא מעיד שהיא נתנתם למקדש. ואף גם זאת מדבריו משמע דנתן ואח"כ אמר והו"ל שתיקותא דלאחר מ"מ. ובר מן דין בנד"ד ליכא אלא ע"א דהשני עדים לא היו במעמד א'. ואף דהסכמת הפוסקים להחמיר גם בע"א הנה בנד"ד שיש עוד ריעותות הרבה אין כאן בית מיחוש (דל"ג א"ב) אר"י עלה בהסכמה האי תנא דידן ההמ"ח נר"ו אישר וקיים את כל דברי הרב הפוסק. והוסיף מדיליה כי מלות אלו קדושין שלך או אלו קדושיך הם שם דבר ואין מתקדשת בהם (שם ג"ד):

סימן ה

שאלה המקדש בפני עדים שהם קרובים ז"לז בקורבה דאישות וקורבה דאם. תשובה הנה ידוע מחלוקת הרמב"ם ודעמיה אי הוי פסולייהו דאורייתא או דרבנן והגם דיש ס"ס ס' דאורייתא או דרבנן ואת"ל דרבנן ס' הלכה כמ"ד בדרבנן אינה מקודשת. אך כבר גילה דעתו מרן ז"ל דלא ניח"ל בס"ס זה (ויען שלא בירר השואל פסול העדים מה הוא לא החליט הרב דעתו בזה) (שם ד'):

סימן ו

אגרת ששלח עט"ר תנא דבי אליהו יצ"ו לעי"ת קורפו יע"א אודות האיש אשר פגם את זרעו ונשא ממזרת והוליד ממנה בנות ויגבה לבו להשיאם לבנ"י אשר לא כדת (דל"ד אב"ג):

הלכות גיטין

סימן א

שאלה איש שרוצה לגרש אשתו ראשונה בטענת כי יש לה חולי ונשים בקיא'ות בדקוה ולא נמצא לה שום חולי. תשו' ידוע מחלוקת ב"ש וב"ה בש"א לא יגרש אשתו א' אא"כ מצא בה ערות דבר וכו' ולא ביארו דבריהם אם מחלוקתם בזווג א' או בזווג ב' ומהש"ס והרמב"ם והרא"ש משמע דבזווג ב' והבי"ד הב"ח בזה ודקדק עליו עוד הבי"ד הב"ש בזה ופי' דבריו ואסף כל המדברים בפרט זה (דל"ה אב"ג) הבי"ד השערי רחמים ומה שהקשה על הג"פ וההמ"ח יישב כל תמיהותיו (שם ג) סו"ד תורה יוצאת שאינו יכול לגרשה בע"כ וחייב במזונותיה וגם עובר בלאו דלא יגרע כמ"ש הרמז"ל וחילק בדברי הרמז"ל דדוקא במורד שאינו רוצה לגרש הוא דעובר ופי' דעת מרן דלא ביאר חילוק זה דמורד (שם ד') חוזר וניא'ור כיון שהאיש עומד במרדו וימים רבים הניחה גלמודה כי מאוסה בעיניו כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו ולהתיר לו לגרשה. ע"כ ראוי לב"ד לעשות ביניהם דרך בקשה ואם לא נתרצה אחר עבור זמן זמנם לפי ראות עיני הבדה"ץ יפייס את אשתו במתן דמים ויגרשנה (דל"ו א"ב):

נוסח ההסכמה שיש בעוב"י טראבלס. בענין זה (שם ג'):

סימן ב

שאלה איש נשוי עם אשה יותר יותר מיו"ד שנים ולא ילדה וכתוב בכתובה אינו יכול ל לישא עליה אא"כ שהתה יו"ד שנים ולא ילדה והיא טוענת שישא עליה והוא משיב הגם שיכול למיקם עכ"ז לא ניח"ל בשתי צרות. ועוד בה דכ"ז דאגידא ביה לא יהבי ליה לפי כבודו. תשובה הנה מפאת השבועה שבכתובה כבר עברו יו"ד שנים י ואף מ"ש הגו"ר שמנהג ב"ד שבמצרים להודיע לאשה שבעלה רוצה לישא ה"ד בטוענת מחל לי התנאי וכו' ומצד חרם רגמ"ה לא פשטה בכל הארצות (שם ד') ומה שאסור לגרש אשתו א' היינו אם מצא נאה הימנה וכיוצא אבל בשביל פ"ור אדרבא הב"ד כופין אותו גרש ואף דזה יכיל למיקם אינו רוצה להכניס מריבה לתוך ביתו. וגם לא יהבו ליה אחריתי (דל"ז א') והנה ב"ד רבא דירושלם ת"ו עושים דרך בקשה שיפייסה עד כדי כפל כתובתה אם הוא אמיד בניכסי מ"מ יותר מהכפל לא שמענו (שם ב') נחזור לענין אם אינה רוצה להתגרש אם זורק לה גיטה בע"כ. הנה הגם שהדין דין אמת עכ"ז כבר נתפשט המנהג שאין מגרשין בע"כ. וי"א שחרם רגמ"ה בזה פשטה בכל הארצות ע"כ יניח כתובתה בב"ד והוא פטור ממזונותיה עד שתתרצה (שם ב"ג):

סימן ג

שאלה איש חשקה נפשו בנערה מנוערת מוכרת בירא והנערה כדי למצוץ דמיו הבטיחתו לינשא לו. ויהי כי חזקו עליה דבריו אמ"ל משטה הייתי בך ויעש בערמה בהיותו שוט'ה אצלה קרא לשני עוברי ארח לשתות עמו ובתוך כך תפס יד הנערה בשחקו עמה מתחת להשלחן וקדשה בטבעת והעדים לא ראו נתינת הטבעת והנערה לא הבינה דבריו כי חשבה שלאתננה נתנו לה וכשהבינה שלשם קידושין נתנו לה תכף השליכתו בפניו (דל"ז ד' ודל"ח א"ב) תשו' ד' ספיקי בדבר. א' שהעדים לא ראו הנתינה וידוע מ"ש הרשב"א דעידי ראיה בעינן ואף דהרשב"א איירי בעומדים אחורי הגדר אין סברה לו' שלא ראו אותם המקדש והמתקדשת. ואף דמהרשב"ץ משמע דאף דלא ראו הנתינה מהני הרואה יראה שהוא כ"כ בדעת הרשב"א ועמו הס"ר. ואף כשנרצה להחמיר היינו בששניהם כוינו לשם קדושין משא"כ בנד"ד (שם ג'):

ספק ב' שאומרת שלא הבינה ולא קבלתו רק לשם מתנה והראיה כשידעה השליכתו בפניו. הנה אע"פי שמרן פסק שבלשון המורגל לא מהימנא נוכל לחלק בין גרושה שכבר שמעה אלו הדברים לבתולה שלא נתפתחו עיניה ועוד כשנותנת אמתלא לדבריה שאני. כי מ"ש מרן הוא כשנותנת דעתה לשמוע דבריו אבל בכאן ששאלה ממנו אתננה ע"כ כשנתנו לה חשבה שלשם מתנה. עוד נוכל לחלק כי מ"ש מרן הוא כשנותן לה בפני עדים ואמ"ל קודם הנתינה בלשון המורגל לא כן בנד"ד שהיה במחשך מעשיהם (דל"ח ד'):

ספק ג' שאמ"ל הרי את מקודשת לי כדמ"וי ולא אמר בזה הנה גם זה מידי פלוגתא לא נפקא ואף לסוברים דמלת בזה אינו מעכב ה"ד כשנותנו לה בפני עדים דלא גרע מעשוקים באותו ענין. אבל כשהוא מכסה הדבר אפשר דבדיבור מקדשה ואף דראינו טבעת יוצאה מתחילת אימור מקול"ז נתנו לה (דל"ט א') ואת רב'ע שלפי דברי המקדש שנתן לה הטבעת ואמ"ל ויש לפרש דבריו שנתן ואח"כ אמר. והסברא נותנת כך שהיה ירא שלא תקבל ממנו אם יאמר לה לשון הקידושין מקודם (שם ב') וחמ'ש את אר'ש פסול העדים. כי ידוע כל הנכנס בשער הטומאה הזה הוא חשוד על העריות אך אין כח בידינו לפוסלם כל שלא העידו עליהם ב' עדים כשרים. ואין אנו צריכים לכל זה כי כבר יש בידינו ד' ספיקי אשר יש בהם די והותר להתירה לשוק (שם ג"ד) הסכמת הר"הג כמהרש"ס סלאנט נר"ו על ההיתר הזה (שם):

סימן ד

שאלה ראובן שמת והניח אלמנה ובת שנוטלת ע"ן כשהאלמנה נזונת מהנכסי' ולא נטלה כתו' אם תטול הבת ע"ן מכל הנכסים או יפרישו תחי' שיעור הכתו' והנשאר יתעשר. וכשהדין נותן להפריש הכתו' תחי' אם מתה האלמנה אחר שנשאת הבת ולא נשבעה שהיתומים יורשים כתו'. אם תחזור הבת ליטול ע"ן בכתו'. תשובה הנה ודאי אלמנה ובת אלמנה קודמת ואף אם בנכסים יותר מכתו' בודאי אין הבת נוטלת רק מהנותר על הכתו' דלא גרע משאר ב"ח. והבי"ד הגו"ר בזה ודקדק עליו וכ"כ הרדב"ז בפי'. ולצד שמתה האלמנה ודאי שחוזרת הבת ליטול ע"ן בכתו' (תשלום התשו' חסר וחע"ד) (ד"מ א"ב):

סימן ה

נוסח ההסכמה שעשה עט"ר הרב תנא דבי אליהו נר"ו וסיעת מרחמוהי יצ"ו בעוב"י טראבלס ע"ע סופרי סת"ם איך יתנהגו במלאכתם מלאכת שמים (שם):

סימן ו

קונטריס שמות הגיטין אנשים ונשים מלוקט מפי סופרים ומפי ספרים. ושו"ט על כל שם ושם (שם עד דנ"ט):

סימן ז

גט שנשלח ע"י בי דואר מערי המערב ליד מוה"ר המחבר נר"ו והשיג כמה השגות על הרב המסדר בנוסח הגט וההרשאה וזה סדרם:

א' פלפל בעיקר שליחות ע"י בי דואר והבי"ד ר"ח גאון שפוסל ע"י גוי והרא"ש הכשיר דגוי מעשה קוף בעלמא עביד. וכתב הב"י שגם השליח יכול למנות שליח אחר של"ב בפני ב"ד ומזה הנהיגו רבני האחרונים בגט ע"י בי דואר בשליח עושה שליח (ד"ס ע"א) חזר לדקדק דברי ר"ח גאון רישא לסיפא ופירש דבריו דגם הוא יודה במינה דכתבו לישראל ולא פסיל אלא באומר לגוי לו' לישראל. אבל הרא"ש לא פי' כן בדברי רח"ג גם הביא דברי הד"מ סי' זה שכתב וע"ל סימן זה שכתבתי די"ח וסוברים דאין למנות שליח הולכה ע"י כתב. וההמ"ח נר"ו הגיה שצ"ל סי' ק"ך והיא ס' המרדכי וחזר להקשו' דהמרדכי מיירי במצוה להם לכתוב. גם הביא דברי מהרשד"ם א"הע סי' פ"ג והקשה עליו. גם הבי"ד הרב דברי אמת קונט' י"א סי' כ"ט ודקדק עליו ואף אם נחלוק את השוים רבו הסוברים דמצי משוי שליח של"ב. וכן דעת הרמז"ל ומרן וכבר נעשו מעשים על ידי הקדושים אשר באר"ץ זיע"א. ועוד דשליחות ע"י בי דואר קיל טפי מע"י גוי (שם ודס"א א'):

ב' בענין שהבעל מינה את השליח הראשון של"ב ולא עשו ב' שלוחים כנהוג הנה בדיעבד וש"הד די בשליח א' אף דלכתחי' צריך ב' שלוחים (שם ב'):

ג' בענין כמה חליף חסיר ויתיר בגט שצריך לכתוב במקום הנתינה ואלו הם. א' שם כתוב באחד עשר ומנהגנו לכתוב אחד חסר בי"ת. ב' ש"כ למנין שאנו מנין ומנהגנו לכתוב למנינא וכו' כדי שיהא כלו לשון תרגום. ג' ש"כ ומנהגנו לכתוב ברת ובכל אלו אין לחוש. ד' השמיט מלת אנתתי וגם בזה כשר כמ"ש מהראנ"ח וכו'. ה' שכ' צאלחא באל"ף לבסוף ומנהגנו בה"א. ו' ש"כ והרי את מתרת לכ"א בב' שיטין ואנו נזהרין לחזור ולכתוב אחר כשאינו שעת הדחק וכאן לא היתה השעה דוחקתו. ז' שלא כתב בכ"מ שאת עומדת:

ד' נסח ההרשאה רבו בה הגמגומים וכאן שעיקר סמיכתנו על ההרשאה צריך לדקדק בה בקוצו של יו"ד. א' שיש בה ר"ת ודיבוקים ומחקים וביני שיטי ובנד"ד שיש צורך אל ההרשאה כל אלו פוסלים (דס"ב ודס"ג א'). ב' שפתח בלשון ב"ד וסיים בל' עדים והו"ל מזוייפת מתוכה. ג' שכתב יהודה בגט בה"א ובהרשאה באל"ף ובזה יש לחוש. ד' שכתב שם העד דאוד. חתום דוד. ה' שלא כתבו מקום עמידת השליח. ו' סימני הגט שעשו הם זרקא מקף סגולתא ואינם סימנים מובהקים ובפרט בנד"ד שאין שליח הולכה ו ועל הסימנים אנו סומכים. ז' שחתמו בקיום תמ"ת ולא נמצא לקיים רק חתימה א' ובהצטרפות כל אלו הפקפוקים ודאי דיש לחוש. ואף גם זאת דהאשה לא רצתה לקבלו ובגלילותינו נוהגים שלא יוכל לגרשה עד שיפרע כתובתה וגם חוששין לחרם הקהילות (דס"ג ודס"ד א"ב):

סימן ח

נסח הרשאה לשליח של"ב כשנשלח הגט ע"י הבי דואר וסדר נתינת גט זה (שם):

סימן ט

איש מילידי גאליציא מעיר בראדי ברח על אשתו וה' הזמינו לידינו והכרחנו אותו לגרש ושם האשה גולדא ונכתב שמה גולדא בוא"ו ונסתפק בשם אביה אם יהושע או יושע ומהיות טוב דלג כם אביה. והרב מבראדי כ' שצ"ל גאלדא באל"ף ולדעת מהר"ם חריף הוי שינוי (דס"ה ג') מכתב מההמ"ח לראב"ד דאשכנזים בירושלים נושא ונותן להתיר גט זה (שם ד') הראב"ד דירושלם בהסכמה עלה להתיר ועצה טובה קמ"ל דהאשה תמנה שליח קבלה. ובמקום הנתינה גולדא בוא"ו קרו לה (שם) מכתב מההמ"ח להרב מבראדי וחוה דעתו שעצת הראב"ד בזה לא תצילנו מידי ספק כי בהרשאה שם יכתבו גאלדא באל"ף ובגט כתוב בוא"ו ע"כ הטוב טוב שתקבלנו במקומה (דס"ו א"ב) תשו' הר' מבראדי לההמ"ח להורות נתן שזה הוי שינו גמור ולא יש תקנה כ"א שתלך האשה למקום הכתי' ותקבל גיטה (שם ודס"ז א"ב) תשו' ההמ"ח להרב מבראדי שהשיב ע"כ דבריו וחילק בין הנדונים שהביא לפסול ולבסוף באה האשה וקבלה גטה במקום הכתי' (שם):

סימן י

לעי"ת מצרים בענין שם לייתו שכן נקרא בפי הכל ועולה לס"ת ואין ידוע אם כך נקרא בעת המילה. הנה יותר טוב לכתוב דמיתקרי לייתו לרמוז על העיקרי ועדיף טפי לכתוב לייתו בתי"ו. וגם הורה להשמיט שם האב מחמת ספק שנפל בו (דס"ח כ"ג):

סימן יא

לעי"ת מצרים בענין שם זאקיטו דהכי קרו ליה וכך עולה לס"ת. י יותר טוב לכתוב יצחק דמיתקרי זאקיטו וגם לכתבו מלא באל"ף אחר הזי"ן ובקו"ף כיון שנגזר משם העברי (דס"ח ג"ד). תשובת הרב מעוב"י מצרים נר"ו ע"ע הנז' איך בענין אחד חושבו שם לועז ובענין אחר לא (דס"ט א') תשו' ההמ"ח ע"ז ופי' דבריו שבמכתבו הראשון (שם ב'):

סימן יב

בענין שם פרג' שיש לכתבו חסר בלא אל"ף ושם שסופו ציר"י כמו אכילי יש לכתבו ביו"ד לבסוף ולא חיישינן שיקראו יו"ד חירי"ק (שם ג"ד):

סימן יג

סדר הגט הנהוג פה נא אמון יע"א נוסח הגט ודקדוק תיבותיו ואותיותיו (מדף ס"ט עד דע"ג א'):

דיני עיגונא

סימן א

איש ישראל שאל לסייעת גוים על נסים ועל חפץ ועל דוד ואמ"ל נסים מת והאחרים טובים. אח"כ נענה א' מהם ואמר מאיר המערבי שהיה סנכ'רי ואשתו יצאה לת"ר מת והחנות שלו היתה אצל החנות שלי וכו'. תשובה ה' ספיקי בדבר ואבארם אחד לאחד:

א' בענין מסל"ת. זה נקרא מסל"ת שלא שאל לגוי זה ביחוד רק לגוים אחרים וזה נענה אח"כ והסל"ת. והבי"ד מור"ם בסט"ו שאם שאלו לגוי א' ונענה אחר דחשיב מסל"ת ומ"ש עליו הח"מ והט"ז ונשא ונתן בדבריהם ופי' דברי מור"ם (דע"ג אב"ג) ואף גם זאת דלא היתה השאלה על איש זה כ"א על אנשים אחרים והביא סמוכות לחילוק זה מפי ספרים (דע"ד א'):

ב' בענין הזכרת שם אביו ועירו. אסף איש טהור בקצ'ר אמיץ סברות הפו' אי בעינן שלשתם יחד או בתרי סגי ולחלק יצא דהא דבעינן שלשתם יחד משום דחיישינן לדדמי. וכאן הוא מדבר על הידוע ובתוך דבריו כלל סימנים מובהקי' והבי"ד מהרשד"ם בשתי תשובות דנראים כסותרים והשוה את החולקים ואף גם זאת באמרו מאיר המערבי הו"ל הזכיר שם עירו (דע"ד בג"ד):

ג' בענין שלא אמר קברתיו גם בזה לחלק יצא דלא בעינן שיאמר קברתיו רק במת בדרך דחיישינן לדדמי אבל במת על מטתו לא. והביא סמוכות שלו מדקדוק לשון הש"ס והפו'. ובתוך פלפולו הבי"ד מרן סי' י"ז סי"ז דפסק בסתם שא"צ להזכיר וקברתיו ואח"כ וי"א שצ"ל וקברתיו ודקדק עליו שהוא היפך הרי"ף והרמב"ם ובסוף יישב דבריו. ובנד"ד שהזכיר שמו גם הרמז"ל יודה (דע"ה).

ד' בענין שהזכיר הגוי שם אשת המת. גם מזה ליכא למיחש שנתכוון להעיד דהא רק סיפור דברים מספר והוא לא ידע שעדין לא ידעו ממיתתו ובפרט דסברא זו היא ס' הירו' ויש סו' דתלמודין פליג אירו' בהא (שם ג'):

ה' בענין שהאשה כבר היא פרוצה ולא שייך בה דייקא ומנסבא גם את זאת אסברא ניהלן מקרא ומסברא דאלולי יצרא טבא. אלבישה לחזור בתשו' מי הכריחה ע"ז והלא פת נכרים בסלה. והביא סמוכות גם לזה מסופרים וספרים באופן דהאשה הזאת מותרת בלי ספק. ובהיות כי מילתא דנא איסור ערוה החמורה והוא באחד חד בדר"א. ע"כ תלה הדבר בהסכמת רבני עיר עז לנו ירושלים דדהבא ושלום על ישראל:

תמו ונשלמו המפתחות

סוף הספר

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה