אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק ב הלכות גיטין › סימן א

שות תעלומות לב חלק ב· רבי אליהו בכור חזן

הלכות גיטין · סימן א

הלכות גיטין

מעשה בא לידינו באיש אחד שבא לגרש אשתו ראשונה. וכשנשאל מהב"ד מדוע חפץ לבגוד באשת בריתו. השיב אמריו כי היא יש לה חולי ולא יוכל לסבול וכיוצא. וב"ד רבה שלחו את האשה אצל נשים בקיאות לבודקה. והגידו כי אין בה שום חולי ושום מדוה ובעלילה בא עליה לגרשה ובכל זאת הוא מתעצם בטענתו כי לא יוכל לסובלה ונמאסה בעיניו וע"כ רוצה לשלם כתובתה מושלם ולגרשה בע"כ. והיא צווחת ככרוכיא שאינה רוצה בשום אופן לעזוב אלוף נעוריה. והרבנים ב"ד הצדק הע"י חייבוהו לתת לה מזונותיה עד שיתברר הדין ועלי שמו פניהם לחוות דעי ולהגיד את דבר המשפט:

תשובה עם היות כי הנני טרוד מאד כידוע למעכ"ת בעול צבור ועול מלכות יר"ה אשר עלי היו כולנה. בכל זאת לא יכולתי להתאפק לקול האשה המורת רוח הזאת. ותמיד לנגד עיני דברי הרשב"ץ ז"ל בח"ב סי' ק"ב שכתב וז"ל ואני מנעורי ועד עתה חס על בנות ישראל ומלמד זכותן וכן היו משבחים עצמם גדולי התנאים וכבר אמרו על ר' ישמעאל (בנדרים פר"א) בנות ישראל על רבי ישמעאל בכינה (שהיה מחזר אחר זכותן ומאהבן לבעליהן כ"כ שם בסי' ח') ואני בדורי יכול לומר על עצמי כך שהרי שם הנכתב בקדושה הוא נמחה על המים לשים שלום בין איש לאשתו עכ"ד ואם כן אמר הרב ז"ל בזמנו אנן מה נענה אבתריה בדורנו זה שאינו דומה יפה. והפרוץ מרובה על העומד. ואם נשים לב לטענות של הבל כאלו לא הנחת בת ישראל יושבת לבטח עם בעלה כאשר יתן עיניו באחרת ושם לה עלילות דברים. והחובה מוטלת על כל רבני ישראל למקומותם בארצותם לעמוד בפרץ מבלי תת יד לפושעים הבוגדים בנשותיהם על לא דבר כי ידוע כמה קשים גרושים שהרי התירו לו לדוד ליחד ולא התירו לו לגרש. וזהו ודאי אפי' בשניה כי התם לא בראשונה איירי וכ"כ התשב"ץ בח"א סי' צ"ג וכ"ש בראשונה דאמרו ז"ל שאפי' מזבח מוריד עליו דמעות כמ"ש בשלהי מס' גיטין וכמו שנבאר להלן:

והנה זאת לפנים כתבתי בספ"הק תעלומות לב ח"א חא"הע סי' ט' שאסור לגרש אשתו ראשונה והבאתי דברי הרשב"ש ז"ל בסי' תי"א שכתב שהב"ד הנזקק לגרש חייבים נידוי וכו' כיעו"ש וקצרתי שם במוכן כי סמכתי על מה שציינתי בהגהותי לס"ה ישרי לב א"הע אות ג'. וכעת שחזרה ונשנת הלכה זו. י אמרתי אשובה אשנה פרק זה. אך בקיצור האפשרי יען טרידנא טובא וספרי דבי רב אינם אתי במחיצתי:

תמן תנינן בשלהי מס' גיטין ד"ץ לא יגרש אדם אשתו אלא א"כ מצא בה דבר ערוה דברי ב"ש ובה"א אפי' הקדיחה תבשילו שנא' כי מצא בה ע"ד ורע"א אפי' מצא אחרת נאה הימנה שנא' והיה אם לא תמצא חן. ועד כדון לא ידעינן אי פלוגתייהו הוי בזיווג א' ואלו בזיווג ב' מודו ב"ש לב"ה. או מחלקותם הוא בזיווג ב'. ובזיווג א' מודו ב"ה לב"ש. ובגמ' שם ע"ב אמרינן כי שנא שלח רי"א אם שנאתה שלח ור' יוחנן אמר שנאוי המשלח. ול"פ הא בזיווג א' הא בזיווג ב' דאמר"א כל המגרש אשתו ראשונה וכו'. דכוותא נמי נוכל לומר במתניתין דבזיווג א' מודו ב"ה דשנאוי המשלח ול"פ אלא בזיווג ב'. ורש"י ז"ל פירש אם שנאתה שלח כר"ע ושנאוי המשלח אתייא אפי' כב"ה דנהי שאין כופין אותו שלא להוציא מ"מ שנאוי ע"כ ולא ידעתי מי הכריחו לזה. ושפיר י"ל לפי מסקנת הש"ס דר"י דאמר אם שנאתה שלח אתייא היינו בזיווג ב' ואתי כב"ה. ור' יוחנן דאמר שנאוי המשלח היינו בזיווג א' ואתייא נמי כב"ה דמודו לב"ש בזיווג א' וכיון ששנאוי הוא כופין אותו נמי שלא לגרש. ואולי שגם רש"י לא פירש כן אלא לפי הס"ד דפליגי בכל ענין. ולכן רצה לאוקומי לרבי יוחנן דאתי כב"ה. אבל למסקנא דמסיק דל"פ אה"ן דמוקמינן להו לתרוייהו דאתו כב"ה וכדפרישית. (ועיין למהריב"ל בחי' למכילתין ולה"ה כמש"ל בפ"י מהל' גירושין בפסקא המתחלת אבל שנייה ודוק שם כי אין הפנאי מסכים להאריך) גם הרמב"ם ז"ל נראה דס"ל הכי דל"פ ב"ש וב"ה אלא בזיווג ב'. אבל בזיווג א' מודו ב"ה לב"ש שלא יגרש אלא א"כ מצא בה דבר ערוה שכ פסק בפ"י מהל' גירושין וסיים אבל שנייה אם שנאה ישלחנה גם הרא"ש נראה דס"ל כן כמ"ש בפסקי הרא"ש שלהי פרק המגרש וכ"כ הטור בפירוש בסי' קי"ט דבזיווג א' אין לגרשה חלא א"כ מצא בה ע"ד וכן מרן בש"ע שם נקט כלשון הרמב"ם. ובב"י כתב להכריח שהרמב"ם סובר כב"ה בזיווג ב' ממ"ש אבל שנייה אם שנאה ישלחנה אלמא דלא בעינן דבר ערוה ככ"ש ע"כ משמע דדוקא בזיווג ב' לא בעינן דבר ערוה אבל בזיווג א' אין לגרשה אלא משום דבר ערוה והוא פשוט ועיין בב"ש סימן ע"ז סק"ו:

והנה מדברי הב"ח שם נראה דבזיווג א' אם לא פשעה כנגדו כפינן ליה שלא להוציא כיון שאסור לגרשה מד"ת. וגם אם פשעה כנגדו אי ראוי למהר לשלחה ושנאוי הוא לפני המקום אב אין כופין אותו שלא להוציא. וסובר הרב ז"ל שגם הטור ס"ל הכי ודקדק ממ"ש אבל ראשונה לא ימהר לשלחה. דמשמע שאפי' פשעה כנגדו אין בגירושיה אלא שמזבח מוריד עליו דמעות והוא שנאוי לפני המקום אבל כפיה ליכא. וסובר ג"כ דפלוגתייהו דב"ש וב"ה היא אפי' בזיווג א' כיעו"ש. ואנכי לא כן דעתי הקצרה שהרי סיים הטור אבל בזיווג א' אין לשלחה אלא א"כ מצא בה ע"ד. ומפשט הדברים משמע דבזיווג א' מודו ב"ה לב"ש. וגם נראה שסובר דאפי' פשעה כנגדו בזיווג א' כל שלא מצא בה ע"ד אין לו לגרשה. ואי ק"ל מ"ש אין ראוי למהר לשלחה דמשמע עצה טובה קמ"ל וכפיה ליכא. י"ל דאיירי אפי' ברצונה ומדעתה או מלבד מה שהב"ד כופין אותו. גם הוא עצמו מוזהר שלא למהר לשלחה. וכגון שאין יד הב"ד תקיפה עליו. או במקום דלא מגרשי בבי דינא. והבט ימין וראה שגם הרמב"ם ז"ל נקט כלשון הזה וכלשונו ממש פסק מרן בש"ע. ובב"י הביא ראיה שהרמב"ם סובר ופוסק כב"ה ממ"ש אבל שנייה אם שנאה ישלחנה דמשמע דלא בעינן דבר ערוה כב"ש ע"כ משמע דלדידיה אף לב"ה בזיווג א' בעינן דבר ערוה. והלשון שכתב באשה ראשונה שלא ימהר לשלחה כתב הח"מ בש"ב דהיינו אפי' מגרשה מרצונה או אם העיד לו אחר אל ימהר לומר אני מאמין כדי לגרשה ע"כ והם דברים מוסברים ומוכרחים כדי שלא יהיה סותר לשונו הקודם וכדבר האמור:

גם הב"ש שם בסק"ב כתב דלדעת הטור בזיווג א' מודו ב"ה דאסור לגרשה משום דבר ולפי"ז מוטל על הב"ד לכוף אותו לכתחילה שלא לגרש משום דבר. ושוב כתב דאפשר גם הטור קאי בס' רש"י ושכך מטים דברי הרמב"ם ולישנא דאין ראוי למהר לשלחה מסיעתו. ולכך נדחק בפירוש דברי הרמב"ם שכתב אלא א"כ מצא בה ע"ד כיעו"ש י ואני אומר כי דבריו הראשונים עיקר ודבריו האחרונים לא נתחוורו גם בעיניו ובדרך אפשר אמרם. והדבר ברור שגם הרמב"ם סובר דבזיווג א' אין לגרשה אלא משום ד"ע כב"ש ומודו להו ב"ה באשה ראשונה וכמו שנראה מדכרי מרן הב"י ז"ל וכמש"ל. ובאופן אחר לא יתפרשו היטב דבריו שכתב אלא א"כ מצא בה ע"ד שנא' כי מצא בה ע"ד דנקט לישנא דב"ש. ובפירוש פסוק זה פליגי ב"ש וכ"ה. והוא ז"ל שבא לפסוק הלכה ודרכו בקדש לפרש בלשונו הזך. ומ"ש ליישב הב"ש לשון זה הם דברי דוחק כמובן. וגם הט"ז בסק"ג הוקשה לו וכתב ולא ידעתי למה לא פירש דבריו מהו ע"ד ע"כ לכן נראים דברי הח"מ בטעמם ונימוקם וכמדובר:

וכן ראיתי להרב מהר"מ ב"ת ז"ל בס' ג"פ סימן קי"ט סק"ו שהעלה דהטור ס"ל דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא בזיווג ב' אבל בזיווג א' גם לב"ה אין לגרשה אלא א"כ מצא בה ד"ע וכתב שגם הרא"ם ל בח"ב סי' א' כתב דלס' רש"י פלוגתא דתנאי גם בזיווג א' ולדעת הטור פלוגתייהו בזיווג ב' ובזיווג א' מודו ב"ה לב"ש וסיים דהלכה כהטור דבתרא הוא וכתב הרב ג"פ שיש להסכים דברי הרמב"ם לדעת הטור והכי נקטינן עכת"ד. ויש לתמוה שלא הביא דברי הב"ח שנראה חולק בכונת הטור י והיותר קשה במ"ש שהיה נר"ל שאם רוצה להוציא בזיווג א' בפשעה כנגדו שאין כופין אותו שלא להוציא אלא שהוא שנאוי לפני המקום וכתב שכ"כ הפרישה וב"ח. אך אח"ך הביא דברי הטור שכתב בין בזיווג א' וכו' אין כופין אותו להחזיר מדגלי רחמנא גבי אונס דמשמע דלכתחילה כופין אותו שלא יגרשנה. וכן משמע מדברי הרא"ם דכופין ע"י ב"ד שלא להוציאה והביא דברי המנהיר שכתב דהאי דינא שלא יגרש אדם אשתו ראשונה היינו עצה טובה וליכא איסורא ותמה עליו וכתב דאיסורא איכא עיש"ב ודבריו נכונים בזה דכי אמרינן דמודו ב"ה לב"ש בזיווג א' ודאי שב"ד מונעין אותו שלא לגרש וכ"כ בפירוש הב"ח שם לדעה זו:

וראיתי למהרימ"ט ז"ל בח"ב סימן צ"ח שכתב דאפילו בשניה לא יגרשנה בשביל שמצא אחרת נאה הימנה או שנתן עיניו בממון דודאי אסור כדאמרינן התם אמ"ל רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו אמ"ל מדגלי רחמנא גבי אונס וכו' אלמא נהי דלא כייפינן ליה להחזיר דאיסורא איכא ע"כ וכ"ש בזיווג א' דרבו הסוברים דגם ב"ה מודו לב"ש דודאי דלכתחילה לא שבקינן ליה למעבד איסורא. וכן בקדש חזיתיה למהר"מ מינץ בסי' כ"ו שכתב דאף למאן דס"ל דפלוגתייהו דב"ש וב"ה איירי אפי' בזיווג א' עכ"פ מודו ב"ה דאסור לגרש אשתו ראשונה אלא א"כ מצא בה דבר וכפינן ליה שלא לגרש בלא דבר ועי"ש שהביא דברי הב"ש וכתב כמו שכתבתי בעניותין. ועיין בס' בני בנימן ח"א סי' כ"ב מה שהביא משם הכנ"הג יו"ד סי' רל"ט הג"הט ל"ב ועיין להרב המגיה בס' מש"ל בפ"י מהלכות גירושין ואכמ"ל. ועיין י"א א"הע סי' קי"ט הג"הט אות ט':

מבואר יוצא בזיווג א' אפי' פשעה כנגדו רבו הסוברים דכל שלא מצא בה ד"ע אסור לגרשה וב"ד מוזהרין למונעו. וכ"ש אם לא מצא בה אפי' דבר דלכ"ע אסור לגרשה וכופין על זה כדמשמע פשטא דסוגיין וכמ"ש מהרימ"ט ז"ל ועיין להרשב"ש ז"ל בסי' תי"א ולמר בריה בס' יכין ובועז סי' קכ"ב וקכ"ח שהביאו מהירושלמי שאם עבר וגרשה עובר בל"ת וסיים הרשב"ש שם דבאשה כזו שאסור לגרשה שאין ב"ד נזקקים לו וב"ד דמזדקקי ליה משמתינן להו וחייבים הב"ד למנוע הסופר לכתוב והעדים לחתום כיון דאיכא איסורא ע"כ אלא שדבריו תמוהים כמ"ש דהלכה כב"ש והביא ראיות לזה וכבר עמד ע"ד הגאון און מז"ה הגדול ז"ל בס' חק"ל יו"ד ח"ג סי' פ"ז דצ"ב. מ"מ דינו דין אמת דבזיווג א' רבו הסוברים דב"ה מודו לב"ש וכיון דאסור לגרשה ודאי שהב"ד מוזהרים למונעו מאיסור דליכא למימר שבקוהו לההוא גברא וליקום באיסור מלבד שהב"ד מוזהרים למנוע את האדם מעשות איסור. וכ"ש בכה"ג דהאיסור נעשה על ידיהם. ועיין להגאון שארנו ז"ל בס' חיים ושלום ח"א סי' א' שהאריך בזה:

ועתה נד"מ ס"ה שערי רחמים לרב רחימא"י הרב המופלא ראש אב"ד מקודש נר"ו וראיתי לו בחא"הע סי' ח"י שהביא דברי הג"פ בסי' קי"ט ותמה עליו דא"כ דבזיווג א' מודו ב"ה לב"ש אמאי תנן סתמא בפרק הזורק דפ"א במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי דלב"ש א"ץ ג"ש ולב"ה צריכה ג"ש וקי"ל כב"ה כמ"ש בסימן קמ"ט דלפי"ז הו"ל לחלק בין זיווג א' לזיווג ב' שהרי אמרו בירוש' פרק הזורק והובא בתוס' שם דע"ט ד"ה ב"ש דב"ש כדעתהון וב"ה כדעתהון וכו' וא"כ הול"ל דבזיווג ב' דוקא הוא דס"ל לב"ה דצריכה ג"ש אבל בזיווג א' מודו לב"ש דא"ץ ג"ש משום דמזוהמת היא בעיניו אלא ודאי דליתא להא וכו' ע"ש. ואני תמה עליו שלא על הג"פ תלונותיו דרבים ושלמים ס"ל הכי וגם מרן הב"י נראה דס"ל הכי וכמש"ל. ואעיקרא דדינא לא ידעתי לכוין תמיהתו והכרחו מדתנן סתמא בפרק הזורק ולא חילקו בין זיווג א' לב'. והלא גם במתני' דשלהי פרק המגרש תנן סתמא. ואם יפול התימה על הפוס' שחילקו בסי' קי"ט בין זיווג א' לב' למה לא חילקו ג"כ בסי' קמ"ט וכמו שפירש דבריו הרב זקן ביתו ז"ל בקונטריס ארעא דישראל מע"ג ובס' כסא אליהו בסי' קי"ט וה"ד הרב נר"ו שם. לכאורה היה נראה דשפיר קמותיב ואולם נראה דבסי' קמ"ט לא היה אפשר להפוס' לחלק בין זיווג א' לב' כיון דגם בזיווג א' משכח"ל שנתגרשה מרצונה בלא ד"ע או שנמצאו בה מומין הפוסלים כיוצא. וגם בזיווג ב' משכח"ל שנתגרשה משום ד"ע. ואין הדבר תלוי בזיווג א' או ב' אלא בנתגרשה מחמת ד"ע בין בזיווג א' בין בב' מודו ב"ה דא"ץ ג"ש כדאיתא בירושלמי וכמ"ש מהר"מ אלאשקאר בסי' פ"ח וכ"כ בפירוש הרימ"ט ז"ל בחא"הע סימן א'. והדבר ברור שאין להכריע מכאן הפך מ"ש הג"פ ולומר דב"ה וב"ש פליגי גם בזיווג א'. ובעיקר דברי הירושלמי הנז' וכמ"ש עוד הרב שערי רחמים נר"ו שם עיין להגאון מז"ה הגדול ז"ל בס' חק"ל א"הע סימן כ"ו ואין הפנאי מסכים להאריך כעת:

עכ"פ תורה יוצאת בנ"ד שעילא מצא הבעל דנ"ד להעליל על אשתו עלילות דברים ונמצא שקרן כאשר העידו הנשים הכשרות שמום אין בה הא ודאי דלכ"ע אינו יכול לגרשה שלא מדעתה ואין ב"ד נזקקים לו. והרי הוא חייב במזונותיה כיון דאכתי אגירא ביה וכמ"ש הרשב"ש ז"ל שם בסי' תי"א וז"ל ובאשה שאסור לגרשה והוא רוצה לגרש והיא אינה רוצה חייב במזונותיה ע"כ ומלבד חיוב מזונותיה הוא עובר על לאו כל זמן שאינו יושב עמה כהלכת גוברין יהודאין. וכמ"ש מרן ז"ל בש"ע סימן ע"ז המורד על אשתו וכו' אע"פ שכתובתה הולכת ונוספת הוא עובר בלאו שנא' לח יגרע והן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה"א הלכה ט"ו ונתן טעם לדבר למה עובר בל"ת מפני שאם שנאה ישלחנה אבל לענות אסור. ומדבריו אלו יש ללמוד כי אינו עובר בלאו אלא במורד שאינו רוצה לגרש. אבל אם ירצה לגרש כנ"ד והיא מעכבת אינו עובר אך מרן בש"ע השמיט טעם זה אף שהביאו בב"י. ורמ"א ז"ל בד"מ שם כתב שמדברי הרמב"ם ז"ל משמע שאם רוצה לגרש מיד ולתת כתובתה שאין מוסיפין לה כלום ואיני עובר ג"כ בלאו ע"כ ונראה שדקדק כן מהטעם שכתב וכמש"ל. והרב ב"ח ז"ל כתב שאף בז"הז אם רוצה לגרש אין לה תוספת ואפילו מזונות אין לה ונסתייע מתשו' הרא"ם ז"ל בח"א סי' ל'. וכבר השיב על דבריו הרב ח"מ שם בסק"ג וסיים שאין לסמוך על הב"ח בזה. וגם על רמ"א תמה דמה לו לדקדק כן מדברי הרמב"ם דקאי לדינא דגמרא שהאשה מתגרשת בע"כ ותקנת רגמ"ה לא נתפשטה בארצו אך הרב ב"ש שם בסק"ו השיב לזה דמדסתם הרמב"ם ולא חילק בין זיווג א' לזיווג ב' ובזיווג א' קי"ל דאסור לגרשה אלא א"כ מצא בה ע"ד כמ"ש בסימן קי"ט ש"מ דאע"ג דאסור לגרשה לכתחילה מ"מ אינו כמורד ואין מוסיפין על כתובתה וכו' עי"ש ואני אומר שדברי הרמב"ם ז"ל באו מדוקדקים וכונתו דוקא על זיווג ב' שיכול לגרשה בע"כ שהרי כתב בפ"י מהלכות גירושין אבל שנייה אם שנאה ישלחנה. וכלשון הזה כתב כאן בפי"ד מהל' אישות שאם שנאה ישלחנה. ומינה נשמע דבאשה ראשונה שאינו יכול לשלחה אף ששנאה דיש לה תוספת ועובר ג"כ בל"ת. ומפני זה נראה שבכונה השמיט מרן ז"ל טעם זה כדי שלא יבאו לטעות שבכל אופן יכול לשלח. והוא תימא ודאי על רמ"א ז"ל שלא חילק וכמ"ש הח"מ ודבריו נאמנו מאד. וכ"כ מרן החביב ז"ל בסי' זה בהג"הט ג' דהיכא שיש חרם רגמ"ה או שבועה אם רוצה לגרש ולתת כתובה אין שומעין לו דיש לחוש שהוא רוצה לגרש ויודע שאינו יכול מחמת חרם רגמ"ה או שבועה ומורד על אשתו כדי לגרשה ע"כ ונראה שהוא הדין והוא הטעם באשה ראשונה דלא מזדקקי ליה ב"ד לגרש משום איסורא. לכן עביד הכי כדי לגרשה והדין נותן לחייבו במזונות וכמ"ש הרשב"ש ז"ל וכמדובר:

אלא שאיני רואה בזה תקנת בנות ישראל. כי מה הועילו חכמים בתקנתם לחייבו לתת מזונות ולכופו שלא לגרש. והיא מר לה יושבת גלמודה והוא גם הוא יושב לבדו ואינו ניצול מהרהורי עברה. ואחרי כמה כרכורים ופיוסים ברכות וקשות והוא עומד במרדו וטוען שמחמת חוליה אשר עיניו ראו ולא זר היא נמאסה בעיניו ואינו יכול לשכב אצלה להיות עמה. ואם באשה הטוענת מאיס עלי. אף שהיא קרקע עולם ובכ"ד ניח"ל ס"ל להרמב"ם שכופין אותו להוציא שאין אומרים לה להבעל למאוס לה. ואף שחלקו עליו כל הפוסקים כמבואר בתשו' הרא"ש כלל מ"ג סס"י א' וסי' ו' וכן הוא דעת מרן ז"ל בש"ע סי' ע"ז ועיין כנ"הג שם בהגהב"י מה שציין. מ"מ נראה דלגבי האיש הטוען מאוסה בעיני ראוי להזקק לו. כי הדבר ברור שלא יוכל האיש לבעול המאוסה לו. ועיין בתשובת הרא"ש ז"ל בכלל מ"ג סימן ח' שכתב וז"ל והתימה הגדול על הרמב"ם שכתב שאם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מרצוני כופין אותו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה. ומה נתינת טעם לכוף האיש לגרש ולהתיר א"א לא תבעל לו ותוצרר אלמנות חיות כל ימיה הלא אינה מצווה על פ"ור וכו' עי"ש דון מינא באיש שמצווה על פ"ור ואם אין חשש להרבות ממזרים כי אשה מתגרשת בע"כ. נראה שראוי לסמוך על הרמב"ם ולהתיר לו לגרש. ועיין להגאון שארנו ז"ל בס"ה חיים ושלום ח"א סי' א' ד"ו ע"ג מה שהביא משם הרב פאת נגב א"הע סי' טו"ב ואין ספרו מצוי אצלי. ועיין להרב המופלא אדוני אברהם נר"ו בתשו' הבאה בס' מימר חיים א"הע סי' מ"ז. וראיתי למרן החבי"ב בכנ"הג סי' קי"ט הג"הט ד' שכתב משם הרא"ם כ"י דאפילו מאיסא ליה אין לו לגרשה בזיווג א'. ולכאורה היה נראה דגם הרמב"ם ז"ל מודה בזיווג א' שאין לגרשה מפני שנמאסה בעיניו. שהרי כתב ושניה אם שנאה ישלחנה משמע דבראשונה אפי' שנאה לא ישלחנה:

והנה מרן ב"י בסי' קי"ט כתב בפי' דברי הרמב"ם אלו וז"ל גם שנא משמע ע"י שום דבר שעשתה לו דעל ידי שמצא אחרת נאה הימנה אין לשנאותה ע"כ וכונתו ברורה לומר דהרמב"ם לא ס"ל כפירוש רש"י בסוגיין דשלהי פרק המגרש וכ"כ הלח"מ בפ"י מהל' גירושין. ודבר ה' בפיהם אמת שכן מבואר בדברי רבינו ז"ל בפירוש המשנה שכתב ודברי ר"א אינם הלכה שאם מצא אחרת נאה הימנה ישאנה ולמה יגרש את זאת והיא לא עברה וכו' עי"ש ועיין במש"ל סוף הלכה כ"א. והנה אמת כי החוש מעיד ומעשים בכל יום שמפני שמוצא אחרת נאה הימנה נכנס בלבו שנאה על אשתו והוא שונא אותה תכלית שנאה. מכין למ"ש במס' תמורה דט"ו למה נקרא שמה עכסה שכל הרואה אותה כועס על אשתו וכ"ש מחמת יופיה ועיין במסכת תענית ד"ד בתוס' ד"ה שלשה. אבל נראה דאף אם הוא שונא אותה מחמת זה. אין ראוי לשלחה כי זה הוא שנאת חנם והיא לא פשעה כנגדו ולא עשתה לו דבר שיגרום שנאתה. י וזהו שדקדק מרן י"ל לומר אין לשנאותה כלומר אין מהראוי מצד האנושיות לשנאותה על לא חמס בכפה. וגם נראה שכל זה שהוא שונא וכועס על אשתו אם מצא אחרת נאה הימנה היינו כשאינו יכול לישא אותה. אבל אם יכול לישא אותה אין לו מקום לישנא את אשתו. וזה הוא שכתב הרמב"ם שאם מצא אחרת נאה ישאנה ולמה יגרש את זאת כיון שאין טעם לשנאתו. ולפי"ז מ"ש הרמב"ם אבל שניה אם שנאה ישלחנה היינו ע"י שפשעה כנגדו כמ"ש מב"י. אבל בא' גם בפשעה כנגדו ומפני כך שנאה אינו יכול לגרש. מ"מ נר"ל שאם בא בטענה שנמאסה בעיניו ראוי לב"ד לעשות דרך בקשה אולי הוא כעס עובר וישובו להיות לאחדים ואם עבר זמן זמנם. והרב הגדול שארנו ז"ל בס"ה חיים ושלום ח"ב סי' קי"ב נתן קצבה ח"י חדשים. והכל לפי ראות עיני הדיינים היושבים על מדין. ובעין שכלם המה יראו כי עדין עומד במרדו ואין שניהם יכולים לדור במקום אחד ראוי לחייבו לפייס את אשתו במתן דמים ולהזדקק לתת גט:

את זה כתבתי בנחיצה רבה יען העת נחוץ ואין הספרים מצויים אצלי וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות:

הלא כה דברי החותם פה טראבלס המערב יע"א בחדש סיון המוכתר בכתר תורה שנת התר"מ וארבעה ליצירה:

הצעיר אליהו חזן ס"ט

ואחרי ככלות פסק דיני זה נתוועדנו יחד עם הרבנים דייני מתא הע"י וקרינו ושנינו כל האמור בענין הנכתב והנחתם בפנקס ב"ד הצדק ך ההסכמה הזאת וז"ל.

אנחנו אלה פה הבאים עדח"מ רבני ודייני עיר עז לנו טראבלס המערב יע"א הסכמנו יחד הסכמה גמורה. ככל תקף וחוזק ההסכמות דנהיגי בישראל לבלתי תת רשות לשום אדם לגרש אשתו הא' שלא ברצונה. אלא א"כ שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה זש"ק י ואם אינה רוצה לתת לו רשות לישא א"א עליה. או אם יארע בה איזה חולי כנכפית ונסמית ב"מ וכיוצא שאז כתורה יעשה. י אבל בלא"ה אין להב"ד להזקק לתת גט אך שאם יראו הב"ד שהבעל איננו שומע בקולם. ואחר שיודיעוהו חומר האיסור וידחו אותו מזמן לזמן ובכל זאת הוא עומד במרדו. והב"ד יבינו בחכמתם שא"א לשניהם לדור עוד במקום אחד כי אז כדי שלא להניח האשה עגונה אלמנות חיות והאיש ג"כ שרוי בלא אשה. יזדקקו הב"ד לתת גט בתנאי שמלבד סכי כתובתה נדוניא ותוספת שישלם במעות מדודים בעין. עוד זאת יתן לה פיוס שתות נוסף על כתובתה. ד"מ אם כתובתה מאה ועשרים בין הכל יתן לה מאה וארבעים וכן על זה הדרך לפי ערך כתובתה. ולמען תהיה לעדה ולמזכרת לדור אחרון כתבנו וחתמנו פה העירה טראבלס המערב יע"א ושו"ב וקיים:

הצעיר אליהו חזן ס"ט ודא גושפנקא דשדר לי מלכא יר"ה הצעיר חיים הכהן ס"ט חותם הק"ק יכב"ץ הצעיר יוסף רובין ס"ט ע"ה חי מימון ס"ט הצעיר פ'רג' אללה דאבוש ס"ט

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה