שות תעלומות לב חלק ב· רבי אליהו בכור חזן
הלכות גיטין
סימן א
מעשה בא לידינו באיש אחד שבא לגרש אשתו ראשונה. וכשנשאל מהב"ד מדוע חפץ לבגוד באשת בריתו. השיב אמריו כי היא יש לה חולי ולא יוכל לסבול וכיוצא. וב"ד רבה שלחו את האשה אצל נשים בקיאות לבודקה. והגידו כי אין בה שום חולי ושום מדוה ובעלילה בא עליה לגרשה ובכל זאת הוא מתעצם בטענתו כי לא יוכל לסובלה ונמאסה בעיניו וע"כ רוצה לשלם כתובתה מושלם ולגרשה בע"כ. והיא צווחת ככרוכיא שאינה רוצה בשום אופן לעזוב אלוף נעוריה. והרבנים ב"ד הצדק הע"י חייבוהו לתת לה מזונותיה עד שיתברר הדין ועלי שמו פניהם לחוות דעי ולהגיד את דבר המשפט:
תשובה עם היות כי הנני טרוד מאד כידוע למעכ"ת בעול צבור ועול מלכות יר"ה אשר עלי היו כולנה. בכל זאת לא יכולתי להתאפק לקול האשה המורת רוח הזאת. ותמיד לנגד עיני דברי הרשב"ץ ז"ל בח"ב סי' ק"ב שכתב וז"ל ואני מנעורי ועד עתה חס על בנות ישראל ומלמד זכותן וכן היו משבחים עצמם גדולי התנאים וכבר אמרו על ר' ישמעאל (בנדרים פר"א) בנות ישראל על רבי ישמעאל בכינה (שהיה מחזר אחר זכותן ומאהבן לבעליהן כ"כ שם בסי' ח') ואני בדורי יכול לומר על עצמי כך שהרי שם הנכתב בקדושה הוא נמחה על המים לשים שלום בין איש לאשתו עכ"ד ואם כן אמר הרב ז"ל בזמנו אנן מה נענה אבתריה בדורנו זה שאינו דומה יפה. והפרוץ מרובה על העומד. ואם נשים לב לטענות של הבל כאלו לא הנחת בת ישראל יושבת לבטח עם בעלה כאשר יתן עיניו באחרת ושם לה עלילות דברים. והחובה מוטלת על כל רבני ישראל למקומותם בארצותם לעמוד בפרץ מבלי תת יד לפושעים הבוגדים בנשותיהם על לא דבר כי ידוע כמה קשים גרושים שהרי התירו לו לדוד ליחד ולא התירו לו לגרש. וזהו ודאי אפי' בשניה כי התם לא בראשונה איירי וכ"כ התשב"ץ בח"א סי' צ"ג וכ"ש בראשונה דאמרו ז"ל שאפי' מזבח מוריד עליו דמעות כמ"ש בשלהי מס' גיטין וכמו שנבאר להלן:
והנה זאת לפנים כתבתי בספ"הק תעלומות לב ח"א חא"הע סי' ט' שאסור לגרש אשתו ראשונה והבאתי דברי הרשב"ש ז"ל בסי' תי"א שכתב שהב"ד הנזקק לגרש חייבים נידוי וכו' כיעו"ש וקצרתי שם במוכן כי סמכתי על מה שציינתי בהגהותי לס"ה ישרי לב א"הע אות ג'. וכעת שחזרה ונשנת הלכה זו. י אמרתי אשובה אשנה פרק זה. אך בקיצור האפשרי יען טרידנא טובא וספרי דבי רב אינם אתי במחיצתי:
תמן תנינן בשלהי מס' גיטין ד"ץ לא יגרש אדם אשתו אלא א"כ מצא בה דבר ערוה דברי ב"ש ובה"א אפי' הקדיחה תבשילו שנא' כי מצא בה ע"ד ורע"א אפי' מצא אחרת נאה הימנה שנא' והיה אם לא תמצא חן. ועד כדון לא ידעינן אי פלוגתייהו הוי בזיווג א' ואלו בזיווג ב' מודו ב"ש לב"ה. או מחלקותם הוא בזיווג ב'. ובזיווג א' מודו ב"ה לב"ש. ובגמ' שם ע"ב אמרינן כי שנא שלח רי"א אם שנאתה שלח ור' יוחנן אמר שנאוי המשלח. ול"פ הא בזיווג א' הא בזיווג ב' דאמר"א כל המגרש אשתו ראשונה וכו'. דכוותא נמי נוכל לומר במתניתין דבזיווג א' מודו ב"ה דשנאוי המשלח ול"פ אלא בזיווג ב'. ורש"י ז"ל פירש אם שנאתה שלח כר"ע ושנאוי המשלח אתייא אפי' כב"ה דנהי שאין כופין אותו שלא להוציא מ"מ שנאוי ע"כ ולא ידעתי מי הכריחו לזה. ושפיר י"ל לפי מסקנת הש"ס דר"י דאמר אם שנאתה שלח אתייא היינו בזיווג ב' ואתי כב"ה. ור' יוחנן דאמר שנאוי המשלח היינו בזיווג א' ואתייא נמי כב"ה דמודו לב"ש בזיווג א' וכיון ששנאוי הוא כופין אותו נמי שלא לגרש. ואולי שגם רש"י לא פירש כן אלא לפי הס"ד דפליגי בכל ענין. ולכן רצה לאוקומי לרבי יוחנן דאתי כב"ה. אבל למסקנא דמסיק דל"פ אה"ן דמוקמינן להו לתרוייהו דאתו כב"ה וכדפרישית. (ועיין למהריב"ל בחי' למכילתין ולה"ה כמש"ל בפ"י מהל' גירושין בפסקא המתחלת אבל שנייה ודוק שם כי אין הפנאי מסכים להאריך) גם הרמב"ם ז"ל נראה דס"ל הכי דל"פ ב"ש וב"ה אלא בזיווג ב'. אבל בזיווג א' מודו ב"ה לב"ש שלא יגרש אלא א"כ מצא בה דבר ערוה שכ פסק בפ"י מהל' גירושין וסיים אבל שנייה אם שנאה ישלחנה גם הרא"ש נראה דס"ל כן כמ"ש בפסקי הרא"ש שלהי פרק המגרש וכ"כ הטור בפירוש בסי' קי"ט דבזיווג א' אין לגרשה חלא א"כ מצא בה ע"ד וכן מרן בש"ע שם נקט כלשון הרמב"ם. ובב"י כתב להכריח שהרמב"ם סובר כב"ה בזיווג ב' ממ"ש אבל שנייה אם שנאה ישלחנה אלמא דלא בעינן דבר ערוה ככ"ש ע"כ משמע דדוקא בזיווג ב' לא בעינן דבר ערוה אבל בזיווג א' אין לגרשה אלא משום דבר ערוה והוא פשוט ועיין בב"ש סימן ע"ז סק"ו:
והנה מדברי הב"ח שם נראה דבזיווג א' אם לא פשעה כנגדו כפינן ליה שלא להוציא כיון שאסור לגרשה מד"ת. וגם אם פשעה כנגדו אי ראוי למהר לשלחה ושנאוי הוא לפני המקום אב אין כופין אותו שלא להוציא. וסובר הרב ז"ל שגם הטור ס"ל הכי ודקדק ממ"ש אבל ראשונה לא ימהר לשלחה. דמשמע שאפי' פשעה כנגדו אין בגירושיה אלא שמזבח מוריד עליו דמעות והוא שנאוי לפני המקום אבל כפיה ליכא. וסובר ג"כ דפלוגתייהו דב"ש וב"ה היא אפי' בזיווג א' כיעו"ש. ואנכי לא כן דעתי הקצרה שהרי סיים הטור אבל בזיווג א' אין לשלחה אלא א"כ מצא בה ע"ד. ומפשט הדברים משמע דבזיווג א' מודו ב"ה לב"ש. וגם נראה שסובר דאפי' פשעה כנגדו בזיווג א' כל שלא מצא בה ע"ד אין לו לגרשה. ואי ק"ל מ"ש אין ראוי למהר לשלחה דמשמע עצה טובה קמ"ל וכפיה ליכא. י"ל דאיירי אפי' ברצונה ומדעתה או מלבד מה שהב"ד כופין אותו. גם הוא עצמו מוזהר שלא למהר לשלחה. וכגון שאין יד הב"ד תקיפה עליו. או במקום דלא מגרשי בבי דינא. והבט ימין וראה שגם הרמב"ם ז"ל נקט כלשון הזה וכלשונו ממש פסק מרן בש"ע. ובב"י הביא ראיה שהרמב"ם סובר ופוסק כב"ה ממ"ש אבל שנייה אם שנאה ישלחנה דמשמע דלא בעינן דבר ערוה כב"ש ע"כ משמע דלדידיה אף לב"ה בזיווג א' בעינן דבר ערוה. והלשון שכתב באשה ראשונה שלא ימהר לשלחה כתב הח"מ בש"ב דהיינו אפי' מגרשה מרצונה או אם העיד לו אחר אל ימהר לומר אני מאמין כדי לגרשה ע"כ והם דברים מוסברים ומוכרחים כדי שלא יהיה סותר לשונו הקודם וכדבר האמור:
גם הב"ש שם בסק"ב כתב דלדעת הטור בזיווג א' מודו ב"ה דאסור לגרשה משום דבר ולפי"ז מוטל על הב"ד לכוף אותו לכתחילה שלא לגרש משום דבר. ושוב כתב דאפשר גם הטור קאי בס' רש"י ושכך מטים דברי הרמב"ם ולישנא דאין ראוי למהר לשלחה מסיעתו. ולכך נדחק בפירוש דברי הרמב"ם שכתב אלא א"כ מצא בה ע"ד כיעו"ש י ואני אומר כי דבריו הראשונים עיקר ודבריו האחרונים לא נתחוורו גם בעיניו ובדרך אפשר אמרם. והדבר ברור שגם הרמב"ם סובר דבזיווג א' אין לגרשה אלא משום ד"ע כב"ש ומודו להו ב"ה באשה ראשונה וכמו שנראה מדכרי מרן הב"י ז"ל וכמש"ל. ובאופן אחר לא יתפרשו היטב דבריו שכתב אלא א"כ מצא בה ע"ד שנא' כי מצא בה ע"ד דנקט לישנא דב"ש. ובפירוש פסוק זה פליגי ב"ש וכ"ה. והוא ז"ל שבא לפסוק הלכה ודרכו בקדש לפרש בלשונו הזך. ומ"ש ליישב הב"ש לשון זה הם דברי דוחק כמובן. וגם הט"ז בסק"ג הוקשה לו וכתב ולא ידעתי למה לא פירש דבריו מהו ע"ד ע"כ לכן נראים דברי הח"מ בטעמם ונימוקם וכמדובר:
וכן ראיתי להרב מהר"מ ב"ת ז"ל בס' ג"פ סימן קי"ט סק"ו שהעלה דהטור ס"ל דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא בזיווג ב' אבל בזיווג א' גם לב"ה אין לגרשה אלא א"כ מצא בה ד"ע וכתב שגם הרא"ם ל בח"ב סי' א' כתב דלס' רש"י פלוגתא דתנאי גם בזיווג א' ולדעת הטור פלוגתייהו בזיווג ב' ובזיווג א' מודו ב"ה לב"ש וסיים דהלכה כהטור דבתרא הוא וכתב הרב ג"פ שיש להסכים דברי הרמב"ם לדעת הטור והכי נקטינן עכת"ד. ויש לתמוה שלא הביא דברי הב"ח שנראה חולק בכונת הטור י והיותר קשה במ"ש שהיה נר"ל שאם רוצה להוציא בזיווג א' בפשעה כנגדו שאין כופין אותו שלא להוציא אלא שהוא שנאוי לפני המקום וכתב שכ"כ הפרישה וב"ח. אך אח"ך הביא דברי הטור שכתב בין בזיווג א' וכו' אין כופין אותו להחזיר מדגלי רחמנא גבי אונס דמשמע דלכתחילה כופין אותו שלא יגרשנה. וכן משמע מדברי הרא"ם דכופין ע"י ב"ד שלא להוציאה והביא דברי המנהיר שכתב דהאי דינא שלא יגרש אדם אשתו ראשונה היינו עצה טובה וליכא איסורא ותמה עליו וכתב דאיסורא איכא עיש"ב ודבריו נכונים בזה דכי אמרינן דמודו ב"ה לב"ש בזיווג א' ודאי שב"ד מונעין אותו שלא לגרש וכ"כ בפירוש הב"ח שם לדעה זו:
וראיתי למהרימ"ט ז"ל בח"ב סימן צ"ח שכתב דאפילו בשניה לא יגרשנה בשביל שמצא אחרת נאה הימנה או שנתן עיניו בממון דודאי אסור כדאמרינן התם אמ"ל רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו אמ"ל מדגלי רחמנא גבי אונס וכו' אלמא נהי דלא כייפינן ליה להחזיר דאיסורא איכא ע"כ וכ"ש בזיווג א' דרבו הסוברים דגם ב"ה מודו לב"ש דודאי דלכתחילה לא שבקינן ליה למעבד איסורא. וכן בקדש חזיתיה למהר"מ מינץ בסי' כ"ו שכתב דאף למאן דס"ל דפלוגתייהו דב"ש וב"ה איירי אפי' בזיווג א' עכ"פ מודו ב"ה דאסור לגרש אשתו ראשונה אלא א"כ מצא בה דבר וכפינן ליה שלא לגרש בלא דבר ועי"ש שהביא דברי הב"ש וכתב כמו שכתבתי בעניותין. ועיין בס' בני בנימן ח"א סי' כ"ב מה שהביא משם הכנ"הג יו"ד סי' רל"ט הג"הט ל"ב ועיין להרב המגיה בס' מש"ל בפ"י מהלכות גירושין ואכמ"ל. ועיין י"א א"הע סי' קי"ט הג"הט אות ט':
מבואר יוצא בזיווג א' אפי' פשעה כנגדו רבו הסוברים דכל שלא מצא בה ד"ע אסור לגרשה וב"ד מוזהרין למונעו. וכ"ש אם לא מצא בה אפי' דבר דלכ"ע אסור לגרשה וכופין על זה כדמשמע פשטא דסוגיין וכמ"ש מהרימ"ט ז"ל ועיין להרשב"ש ז"ל בסי' תי"א ולמר בריה בס' יכין ובועז סי' קכ"ב וקכ"ח שהביאו מהירושלמי שאם עבר וגרשה עובר בל"ת וסיים הרשב"ש שם דבאשה כזו שאסור לגרשה שאין ב"ד נזקקים לו וב"ד דמזדקקי ליה משמתינן להו וחייבים הב"ד למנוע הסופר לכתוב והעדים לחתום כיון דאיכא איסורא ע"כ אלא שדבריו תמוהים כמ"ש דהלכה כב"ש והביא ראיות לזה וכבר עמד ע"ד הגאון און מז"ה הגדול ז"ל בס' חק"ל יו"ד ח"ג סי' פ"ז דצ"ב. מ"מ דינו דין אמת דבזיווג א' רבו הסוברים דב"ה מודו לב"ש וכיון דאסור לגרשה ודאי שהב"ד מוזהרים למונעו מאיסור דליכא למימר שבקוהו לההוא גברא וליקום באיסור מלבד שהב"ד מוזהרים למנוע את האדם מעשות איסור. וכ"ש בכה"ג דהאיסור נעשה על ידיהם. ועיין להגאון שארנו ז"ל בס' חיים ושלום ח"א סי' א' שהאריך בזה:
ועתה נד"מ ס"ה שערי רחמים לרב רחימא"י הרב המופלא ראש אב"ד מקודש נר"ו וראיתי לו בחא"הע סי' ח"י שהביא דברי הג"פ בסי' קי"ט ותמה עליו דא"כ דבזיווג א' מודו ב"ה לב"ש אמאי תנן סתמא בפרק הזורק דפ"א במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי דלב"ש א"ץ ג"ש ולב"ה צריכה ג"ש וקי"ל כב"ה כמ"ש בסימן קמ"ט דלפי"ז הו"ל לחלק בין זיווג א' לזיווג ב' שהרי אמרו בירוש' פרק הזורק והובא בתוס' שם דע"ט ד"ה ב"ש דב"ש כדעתהון וב"ה כדעתהון וכו' וא"כ הול"ל דבזיווג ב' דוקא הוא דס"ל לב"ה דצריכה ג"ש אבל בזיווג א' מודו לב"ש דא"ץ ג"ש משום דמזוהמת היא בעיניו אלא ודאי דליתא להא וכו' ע"ש. ואני תמה עליו שלא על הג"פ תלונותיו דרבים ושלמים ס"ל הכי וגם מרן הב"י נראה דס"ל הכי וכמש"ל. ואעיקרא דדינא לא ידעתי לכוין תמיהתו והכרחו מדתנן סתמא בפרק הזורק ולא חילקו בין זיווג א' לב'. והלא גם במתני' דשלהי פרק המגרש תנן סתמא. ואם יפול התימה על הפוס' שחילקו בסי' קי"ט בין זיווג א' לב' למה לא חילקו ג"כ בסי' קמ"ט וכמו שפירש דבריו הרב זקן ביתו ז"ל בקונטריס ארעא דישראל מע"ג ובס' כסא אליהו בסי' קי"ט וה"ד הרב נר"ו שם. לכאורה היה נראה דשפיר קמותיב ואולם נראה דבסי' קמ"ט לא היה אפשר להפוס' לחלק בין זיווג א' לב' כיון דגם בזיווג א' משכח"ל שנתגרשה מרצונה בלא ד"ע או שנמצאו בה מומין הפוסלים כיוצא. וגם בזיווג ב' משכח"ל שנתגרשה משום ד"ע. ואין הדבר תלוי בזיווג א' או ב' אלא בנתגרשה מחמת ד"ע בין בזיווג א' בין בב' מודו ב"ה דא"ץ ג"ש כדאיתא בירושלמי וכמ"ש מהר"מ אלאשקאר בסי' פ"ח וכ"כ בפירוש הרימ"ט ז"ל בחא"הע סימן א'. והדבר ברור שאין להכריע מכאן הפך מ"ש הג"פ ולומר דב"ה וב"ש פליגי גם בזיווג א'. ובעיקר דברי הירושלמי הנז' וכמ"ש עוד הרב שערי רחמים נר"ו שם עיין להגאון מז"ה הגדול ז"ל בס' חק"ל א"הע סימן כ"ו ואין הפנאי מסכים להאריך כעת:
עכ"פ תורה יוצאת בנ"ד שעילא מצא הבעל דנ"ד להעליל על אשתו עלילות דברים ונמצא שקרן כאשר העידו הנשים הכשרות שמום אין בה הא ודאי דלכ"ע אינו יכול לגרשה שלא מדעתה ואין ב"ד נזקקים לו. והרי הוא חייב במזונותיה כיון דאכתי אגירא ביה וכמ"ש הרשב"ש ז"ל שם בסי' תי"א וז"ל ובאשה שאסור לגרשה והוא רוצה לגרש והיא אינה רוצה חייב במזונותיה ע"כ ומלבד חיוב מזונותיה הוא עובר על לאו כל זמן שאינו יושב עמה כהלכת גוברין יהודאין. וכמ"ש מרן ז"ל בש"ע סימן ע"ז המורד על אשתו וכו' אע"פ שכתובתה הולכת ונוספת הוא עובר בלאו שנא' לח יגרע והן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה"א הלכה ט"ו ונתן טעם לדבר למה עובר בל"ת מפני שאם שנאה ישלחנה אבל לענות אסור. ומדבריו אלו יש ללמוד כי אינו עובר בלאו אלא במורד שאינו רוצה לגרש. אבל אם ירצה לגרש כנ"ד והיא מעכבת אינו עובר אך מרן בש"ע השמיט טעם זה אף שהביאו בב"י. ורמ"א ז"ל בד"מ שם כתב שמדברי הרמב"ם ז"ל משמע שאם רוצה לגרש מיד ולתת כתובתה שאין מוסיפין לה כלום ואיני עובר ג"כ בלאו ע"כ ונראה שדקדק כן מהטעם שכתב וכמש"ל. והרב ב"ח ז"ל כתב שאף בז"הז אם רוצה לגרש אין לה תוספת ואפילו מזונות אין לה ונסתייע מתשו' הרא"ם ז"ל בח"א סי' ל'. וכבר השיב על דבריו הרב ח"מ שם בסק"ג וסיים שאין לסמוך על הב"ח בזה. וגם על רמ"א תמה דמה לו לדקדק כן מדברי הרמב"ם דקאי לדינא דגמרא שהאשה מתגרשת בע"כ ותקנת רגמ"ה לא נתפשטה בארצו אך הרב ב"ש שם בסק"ו השיב לזה דמדסתם הרמב"ם ולא חילק בין זיווג א' לזיווג ב' ובזיווג א' קי"ל דאסור לגרשה אלא א"כ מצא בה ע"ד כמ"ש בסימן קי"ט ש"מ דאע"ג דאסור לגרשה לכתחילה מ"מ אינו כמורד ואין מוסיפין על כתובתה וכו' עי"ש ואני אומר שדברי הרמב"ם ז"ל באו מדוקדקים וכונתו דוקא על זיווג ב' שיכול לגרשה בע"כ שהרי כתב בפ"י מהלכות גירושין אבל שנייה אם שנאה ישלחנה. וכלשון הזה כתב כאן בפי"ד מהל' אישות שאם שנאה ישלחנה. ומינה נשמע דבאשה ראשונה שאינו יכול לשלחה אף ששנאה דיש לה תוספת ועובר ג"כ בל"ת. ומפני זה נראה שבכונה השמיט מרן ז"ל טעם זה כדי שלא יבאו לטעות שבכל אופן יכול לשלח. והוא תימא ודאי על רמ"א ז"ל שלא חילק וכמ"ש הח"מ ודבריו נאמנו מאד. וכ"כ מרן החביב ז"ל בסי' זה בהג"הט ג' דהיכא שיש חרם רגמ"ה או שבועה אם רוצה לגרש ולתת כתובה אין שומעין לו דיש לחוש שהוא רוצה לגרש ויודע שאינו יכול מחמת חרם רגמ"ה או שבועה ומורד על אשתו כדי לגרשה ע"כ ונראה שהוא הדין והוא הטעם באשה ראשונה דלא מזדקקי ליה ב"ד לגרש משום איסורא. לכן עביד הכי כדי לגרשה והדין נותן לחייבו במזונות וכמ"ש הרשב"ש ז"ל וכמדובר:
אלא שאיני רואה בזה תקנת בנות ישראל. כי מה הועילו חכמים בתקנתם לחייבו לתת מזונות ולכופו שלא לגרש. והיא מר לה יושבת גלמודה והוא גם הוא יושב לבדו ואינו ניצול מהרהורי עברה. ואחרי כמה כרכורים ופיוסים ברכות וקשות והוא עומד במרדו וטוען שמחמת חוליה אשר עיניו ראו ולא זר היא נמאסה בעיניו ואינו יכול לשכב אצלה להיות עמה. ואם באשה הטוענת מאיס עלי. אף שהיא קרקע עולם ובכ"ד ניח"ל ס"ל להרמב"ם שכופין אותו להוציא שאין אומרים לה להבעל למאוס לה. ואף שחלקו עליו כל הפוסקים כמבואר בתשו' הרא"ש כלל מ"ג סס"י א' וסי' ו' וכן הוא דעת מרן ז"ל בש"ע סי' ע"ז ועיין כנ"הג שם בהגהב"י מה שציין. מ"מ נראה דלגבי האיש הטוען מאוסה בעיני ראוי להזקק לו. כי הדבר ברור שלא יוכל האיש לבעול המאוסה לו. ועיין בתשובת הרא"ש ז"ל בכלל מ"ג סימן ח' שכתב וז"ל והתימה הגדול על הרמב"ם שכתב שאם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מרצוני כופין אותו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה. ומה נתינת טעם לכוף האיש לגרש ולהתיר א"א לא תבעל לו ותוצרר אלמנות חיות כל ימיה הלא אינה מצווה על פ"ור וכו' עי"ש דון מינא באיש שמצווה על פ"ור ואם אין חשש להרבות ממזרים כי אשה מתגרשת בע"כ. נראה שראוי לסמוך על הרמב"ם ולהתיר לו לגרש. ועיין להגאון שארנו ז"ל בס"ה חיים ושלום ח"א סי' א' ד"ו ע"ג מה שהביא משם הרב פאת נגב א"הע סי' טו"ב ואין ספרו מצוי אצלי. ועיין להרב המופלא אדוני אברהם נר"ו בתשו' הבאה בס' מימר חיים א"הע סי' מ"ז. וראיתי למרן החבי"ב בכנ"הג סי' קי"ט הג"הט ד' שכתב משם הרא"ם כ"י דאפילו מאיסא ליה אין לו לגרשה בזיווג א'. ולכאורה היה נראה דגם הרמב"ם ז"ל מודה בזיווג א' שאין לגרשה מפני שנמאסה בעיניו. שהרי כתב ושניה אם שנאה ישלחנה משמע דבראשונה אפי' שנאה לא ישלחנה:
והנה מרן ב"י בסי' קי"ט כתב בפי' דברי הרמב"ם אלו וז"ל גם שנא משמע ע"י שום דבר שעשתה לו דעל ידי שמצא אחרת נאה הימנה אין לשנאותה ע"כ וכונתו ברורה לומר דהרמב"ם לא ס"ל כפירוש רש"י בסוגיין דשלהי פרק המגרש וכ"כ הלח"מ בפ"י מהל' גירושין. ודבר ה' בפיהם אמת שכן מבואר בדברי רבינו ז"ל בפירוש המשנה שכתב ודברי ר"א אינם הלכה שאם מצא אחרת נאה הימנה ישאנה ולמה יגרש את זאת והיא לא עברה וכו' עי"ש ועיין במש"ל סוף הלכה כ"א. והנה אמת כי החוש מעיד ומעשים בכל יום שמפני שמוצא אחרת נאה הימנה נכנס בלבו שנאה על אשתו והוא שונא אותה תכלית שנאה. מכין למ"ש במס' תמורה דט"ו למה נקרא שמה עכסה שכל הרואה אותה כועס על אשתו וכ"ש מחמת יופיה ועיין במסכת תענית ד"ד בתוס' ד"ה שלשה. אבל נראה דאף אם הוא שונא אותה מחמת זה. אין ראוי לשלחה כי זה הוא שנאת חנם והיא לא פשעה כנגדו ולא עשתה לו דבר שיגרום שנאתה. י וזהו שדקדק מרן י"ל לומר אין לשנאותה כלומר אין מהראוי מצד האנושיות לשנאותה על לא חמס בכפה. וגם נראה שכל זה שהוא שונא וכועס על אשתו אם מצא אחרת נאה הימנה היינו כשאינו יכול לישא אותה. אבל אם יכול לישא אותה אין לו מקום לישנא את אשתו. וזה הוא שכתב הרמב"ם שאם מצא אחרת נאה ישאנה ולמה יגרש את זאת כיון שאין טעם לשנאתו. ולפי"ז מ"ש הרמב"ם אבל שניה אם שנאה ישלחנה היינו ע"י שפשעה כנגדו כמ"ש מב"י. אבל בא' גם בפשעה כנגדו ומפני כך שנאה אינו יכול לגרש. מ"מ נר"ל שאם בא בטענה שנמאסה בעיניו ראוי לב"ד לעשות דרך בקשה אולי הוא כעס עובר וישובו להיות לאחדים ואם עבר זמן זמנם. והרב הגדול שארנו ז"ל בס"ה חיים ושלום ח"ב סי' קי"ב נתן קצבה ח"י חדשים. והכל לפי ראות עיני הדיינים היושבים על מדין. ובעין שכלם המה יראו כי עדין עומד במרדו ואין שניהם יכולים לדור במקום אחד ראוי לחייבו לפייס את אשתו במתן דמים ולהזדקק לתת גט:
את זה כתבתי בנחיצה רבה יען העת נחוץ ואין הספרים מצויים אצלי וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות:
הלא כה דברי החותם פה טראבלס המערב יע"א בחדש סיון המוכתר בכתר תורה שנת התר"מ וארבעה ליצירה:
הצעיר אליהו חזן ס"ט
ואחרי ככלות פסק דיני זה נתוועדנו יחד עם הרבנים דייני מתא הע"י וקרינו ושנינו כל האמור בענין הנכתב והנחתם בפנקס ב"ד הצדק ך ההסכמה הזאת וז"ל.
אנחנו אלה פה הבאים עדח"מ רבני ודייני עיר עז לנו טראבלס המערב יע"א הסכמנו יחד הסכמה גמורה. ככל תקף וחוזק ההסכמות דנהיגי בישראל לבלתי תת רשות לשום אדם לגרש אשתו הא' שלא ברצונה. אלא א"כ שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה זש"ק י ואם אינה רוצה לתת לו רשות לישא א"א עליה. או אם יארע בה איזה חולי כנכפית ונסמית ב"מ וכיוצא שאז כתורה יעשה. י אבל בלא"ה אין להב"ד להזקק לתת גט אך שאם יראו הב"ד שהבעל איננו שומע בקולם. ואחר שיודיעוהו חומר האיסור וידחו אותו מזמן לזמן ובכל זאת הוא עומד במרדו. והב"ד יבינו בחכמתם שא"א לשניהם לדור עוד במקום אחד כי אז כדי שלא להניח האשה עגונה אלמנות חיות והאיש ג"כ שרוי בלא אשה. יזדקקו הב"ד לתת גט בתנאי שמלבד סכי כתובתה נדוניא ותוספת שישלם במעות מדודים בעין. עוד זאת יתן לה פיוס שתות נוסף על כתובתה. ד"מ אם כתובתה מאה ועשרים בין הכל יתן לה מאה וארבעים וכן על זה הדרך לפי ערך כתובתה. ולמען תהיה לעדה ולמזכרת לדור אחרון כתבנו וחתמנו פה העירה טראבלס המערב יע"א ושו"ב וקיים:
הצעיר אליהו חזן ס"ט ודא גושפנקא דשדר לי מלכא יר"ה הצעיר חיים הכהן ס"ט חותם הק"ק יכב"ץ הצעיר יוסף רובין ס"ט ע"ה חי מימון ס"ט הצעיר פ'רג' אללה דאבוש ס"ט
סימן ב
מעשה שהיה באיש נשוי אשה ושהה עמה יותר מעשרה שנים ולא ילדה לו זש"ק. ובשטר כתובתה כתוב שלא ישא א"א עליה אלא א"כ שהתה י"ש ולא ילדה זש"ק. ועתה טוען כי אע"ג שיכול למקם בסיפוק שתי נשים. אבל איהו לא ניח"ל בשתי נשים הצרות זו לזו. וגם כי כל זמן דאגידא ביה קמיתא לא יהבו ליה אחריתי לפי כבודו ולכן רוצה לגרש אשתו הראשונה ולישא אחרת ראויה לבנים לקיים מצות פ"ור. ואשתו הראשונה איננה רוצה להתגרש בשום אופן. וע"כ יחדיו למשפט יקרבו לדעת איך הדין נוטה ושכמ"ה:
תשובה הנני בא להשיב כהלכה בקיצור האפשרי כי אין הפנאי מסכים להאריך. והנה מפאת השבועה הכתובה בשטר כתובתה שלא ישא אשה אחרת. אין כאן בית מחוש כי השבועה היתה לזמן עשרה שנים. וכבר עברו העשרה שנים ואת היותרת ולא ילדה ולד ש"ק. וא"כ ודאי כי שבועה אין כאן. ואף למ"ש הרב גו"ר א"הע כלל ד' סימן כ"ב שמנהג ב"ד שבמצרים להודיע להאשה שבעלה רוצה לישא אשה אחרת וליטול ממנה רשות ונתן טעם למנהג כי שמא מתוך פיוס שפייסה האשה את בעלה או שמא מתוך קטטה ומריבה וכו' נתפייס ומחל לאשתו התנאי וכו' ותהיה השבועה שנשבע שלא ישא אשה אחרת לעולם עומדת עי"ש ועיין להרב קול אליהו ז"ל בח"א סי' י"ד וכח"ב א"הע סימן י"א והיה לי אריכות דברים בענין זה ונאבד ממני ועיין מ"ש בקיצור בהגהותי לס"ה ישרי לב א"הע אות ש' ס"ג ועיין בס' הגיד מרדכי יו"ד סי' ט' ועיין להגאון שארנו ז"ל בס' לב חיים ח"ב סימן ט' ד"ו ע"ד. מ"מ הדבר ברור שמה שהאריך הרב גו"ר ז"ל שם רשות האשה היינו ודאי אם היא טוענת טענה זאת שמחל לה התנאי או אם היא אומרת שלא עברו עשרה שנים כגון שהיה חולה או במדה"י או שהיתה חולה וכיוצא כמ"ש הרב ז"ל שם. אבל אם לא טענה האשה טענות אלו. או אף אם טענה כן ובירר הבעל שלא כן הדבר. הדבר פשוט שאינו צריך רשותה וממילא נתבטלה השבועה. ועיין להרב הון יוסף ז"ל בסי' א' ד"ב ע"ג שכתב כן בפירוש:
והנה בנ"ד הרי זו משנה שאינה צריכה כי אין האיש רוצא לישא אשה אחרת. אלא הוא חפץ לגרש את זאת ואח"ך ישא אחרת ובא בטענה כי אינו יכול לסבול שתי נשים הצרות זו לזו. או דכל כמה דאגידא ביה קמייתא לא יהבו ליה אחריתי. ולכאורה היה נר"ל כי יש כח בטענה זאת לחיבה לקבל גטה. כי לא תהיה כח האשה יפה מכח האיש שהרי אם הוא אינו רוצה לגרש ורוצה לישא אחרת. והיא אומרת פטרני בגט ולך קח לך אשה אחרת. כתבתי בתשובה אחרת (לעיל סי' א') שהדין עמה ואין מתירין לו לישא אחרת עד שיגרש הראשונה. ודכוותא נמי לגבי האיש הטוען לא ניח"ל בשתי צרות נימא הכי שטענתו טענה. אך נראה שטענה זאת אינה מספקת לגבי האיש. כי שאני אשה שאמרו רז"ל אין האשה מתקנאת וכו' והיא אדעתא דמנהגא נשאת. אבל האיש המושל ושורר בביתו אין טענתו זאת טענה. ואולם טענתו הב' דכל כמה דאגידא ביה לא יהבו ליה אחריתי אשה הגונה לפי כבוד ומצבו היא טענה מספקת לחיבה לקבל גטה. כי ע"י סירובה נמצא הוא בטל מפ"ור וכמו שנבאר:
כי אחרי שביארנו כי שבועה אין כאן. פש גבן הרגמ"ה שהחרים שלא לישא שתי נשים ושלא לגרשה בע"כ. ולענין החרם שלא ישא אשה אחרת על אשתו כבר כתב מרן בש"ע א"הע סי' א' שלא פשטה בכל הארצות ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי. ובמקומותנו בגבולות המזרח והמערב וספרד לא פשטה תקנתו כמ"ש הרדב"ז ח"א סימן קע"ז והר"מ אלאשקאר סימן צ"א ודעמיהו ה"ד הכנ"הג בא"הע סי' א' הגהב"י כ"ג. ועיין מה שציין הרב י"א בח"א סימן א' הגהב"י אות מ"ב ובח"ב הגהב"י כ"ג וכ"ד. ועיין למז"ה הגאון ז"ל בס' חק"ל יו"ד ח"ג סי' פ"ז ואין צורך להאריך בזה כי בנ"ד הבעל איננו חפץ לישא אחרת אלא לגרש את זאת. ואפי' במקום שקבלו עליהם חרם רגמ"ה יש סוברים שבמקום מצוה היכא דשהתה עשר שנים ולא ילדה שלא הקן כמ"ש רמ"א ז"ל בהגה בסימן א'. ועיין למרן החבי"ב ז"ל שם בהגהב"י נ"א שחרם שלא לגרש אשה בע"כ במקום פ"ור לא חל וציין להראנ"ח ח"ב סי' ל"א עי"ש דברים של טעם. וכבר האריכו רבני האחרונים ז"ל בענין זה והאורך ללא צורך:
אמנם אכתי לא מצינן להתיר לו לגרשה בע"כ כי היא אשת נעורים ואסור לגרש אשתו ראשונה ואין ב"ד נזקקים לו כי אפי' מזבח מוריד עליו דמעות וכמו שהארכתי בתשובה דלעיל אין צורך לכפול הדברים. מ"מ הדבר פשוט שלא נאמר דבר זה אלא כשרוצה לגרשה מפני טעמים אחרים. אבל כשרוצה לגרשה כדי לקיים מצות פ"ור לית דינא ולית דינא שיאמר שאסור לגרש ויהיה בטל ממצות פ"ור. שהרי מן הדין אם שהתה עשר שנים ולא ילדה כופין אותו עד שיוציא אלא שכתב הריב"ש בסי' ט"ו שהאידנא לא נהגו לכוף לגרש והביאו רמ"א בהגה בסי' א' ובסי' קנ"ד. והרב ברכ"י בסימן א' הביא משם הקמ"ר בביאורו בפט"ו מהלכות אישות שב"ד שאינו כופה ע"ז לאו שפיר עביד ואין להשגיח במנהג עי"ש. וכ"ש כשהוא בא ותובע לגרש כדי לקיים מצות פ"ור שודאי שהב"ד חייבים לעוזרו ולתומכו ולעמוד לימינו כדי שיגרשנה. וכ"ת למה יגרשנה כשהוא יכול למיקם בסיפוקייהו הא סמא בידיה לישא אשה אחרת ולקיים מצות פ"ור. הא נמי לאו מלתא היא אם הוא בטענה שאינו רוצה להכניס מריבה וקנאה בתוך ביתו וגם דכל כמה דאגידא ביה קמייתא לא יהבו ליה אחריתי. וכן ראיתי להרשב"ש ז"ל בסי' קי"א הגם שהוא מחמיר מאד בגירושי אשה ראשונה וכתב שאם עבר הב"ד ההוא ונזקק לו לגרשה דמשמתינן לההוא ב"ד. מ"מ כתב שאם שהתה י"ש ולא ילדה כופין אותו ואותה ואפי' אמרה דיירנא בהדיה כדאיתא בפ' המדיר דכל אימת דאגידא ביה וכו' ובנשים כאלו ב"ד חובה עליהם להזקק בדבר ולכפות האשה לבא לב"ד לקבל את גטה עכ"ד וכ"כ הגאון מז"ה ז"ל בחק"ל שם דצ"ג ע"א וכן ראיתי להגאון בעל נוב"י מה"ת חא"הע סימן ק"ב שכתב וז"ל מוטל על הבעל לישא אחרת בשהתה הראשונה עשרה שנים ולא ילדה. וגם אם אינו מוצא אחרת תכף שתנשא לו מחוייב לגרש את הראשונה שכל זמן דאגידא ביה לא יהבו ליה אחריתי כמבואר בסו"פ המדיר ומבואר בכל הפוסקים ע"כ וכיוצא בזה ממש כתב מז"ה הגאון ז"ל שם בדצ"ב ע"ד וז"ל ואף דבזיווג א' אסיר מדברי קבלה. כיון דבעי לקיים מצות פ"ור והרי אין אשה אלא לבנים וגם דאי נשוי עמה לא יהבו ליה אחריתי אינו שנאוי המשלח אם מגרשה עכ"ד הרי מפורש יוצא דכל שהוא בא לקיים מצות בוראו. ואינו מגרשה משום ששונא אותה או שמצא אחרת נאה הימנה וכל כונתו הוא לקיים מצות פ"ור לכ"ע יכול לישא אשה אחרת. ואם אינו רוצה להכניס קטטה בתוך ביתו או דלא יהבו ליה אחריתי כל כמה דאגידא ביה קמייתא. מחוייב לגרש הראשונה וכופין אותה לקבל גטה:
ומזקנים אתבונן דבכגון דא עושים דרך בקשה מהבעל שיפייס אותה לקבל גטה מרצונה. ומוסיף לה על כתובתה לפי יכולתו. ומעשה שהיה בע"הק ירושת"ו בזמן הגאון מז"ה ר"ל ח"ד בדרא זלה"ה וחייבו את הבעל שהיה צמיד בנכסים לפייסה בכפל כתובתה י וכן ראיתי להרב נוב"י ז"ל שם בסס"י ק"ב שכתב וז"ל והנה למען האמת והשלו' כתבתי דרך פשרה ליתן יותר מכתובתה ותוספת כפי הסך שכתבתי והשיב אבי האשה וכו' ומעתה אחר שהאשה עומדת על דעתה כבר כתבתי אטו תרקבא דדינרי יתן וכו' ע"כ וכן כתב הרב הגדול אי"ש ירושלם גאון יעקב נר"ו בס"ה הנד"מ שמחה לאיש בא"הע סי' ה' דל"ג ע"א וז"ל ודוקא באשה ראשונה דאפי' מזבח מוריד עליו דמעות משתדלים ליקח לה דבר מה יתר על כתובתה לפייסה אבל באשה שניה ליכא פיוס רק כתובתה ותל"מ ע"כ וזאת היתה לנו בהסכמה שעשינו בעוב"י טראבלס המערב יע"א להוסיף שתות על כתובתה כמש"ל. מ"מ מבואר נגלה שאף אם האיש עשיר גדול אין לחייבו יותר על כפל הכתובה. כי תוספת דבר מה על כתובתה אמרו ולא יוכל להיות בשום אופן יותר על כפל מכתובתה ותוספת שלה. כי אטו מפני שהוא צמיד בנכסים בעי למתב לה תרקבא דדינרי. ואי אפיסה ולא אפיסה איהי דאפסיד אנפשה וגדולה מזאת כתב הרדב"ז ז"ל בח"א סי' שכ"ז היכא שהוא מושבע ועומד כתב וז"ל יש לו תקנה שיפייס אותה בדברים שדרך הנשים להתפייס כגון להוסיף על כתובתה או לקנות לה וכו' ואם לא נתפייסה אנוס דאטו תרקבא דדינרי יהיב לה הילכך אם לא נתפייסה מתירין לו שבועתו אפי' עומדת וצווחת ושוב ראיתי שכתב כן הריב"ש סימן צ"ח וכן נראה מתשו' הרשב"א (ח"א סי' תשע"א) דכל שהוא אנוס פטור ע"כ ועוד לו שם בסימן תנ"ח. ודון מינה ואוקי באתרין ועיין למהר"מ מינץ סי' מ"ו:
פש גבן לבאר היכא שלא נתפייסה ואיננה רוצה לקבל גטה בשום אופן אי זורקין לה גטה בע"כ. עם היות כי דינא יתיב שהאשה מתגרשת לרצונה ושלא לרצונה כמתבאר בטוש"ע סי' קי"ט. מ"מ בז"הז שאין דורנו דומה יפה. וגם כי אנו מפוזרים ומפורדים בין העמים אשר הגירושין אפי' ברצונה קשים להם. ורבים מבני עמנו הולכים בדרכיהם אלו. י ואם נבא לעשות מעשה לגרשה בע"כ ע"י זריקת הגט איכא למחש לקלקולא כמובן ואף גם זאת שהר"ן ז"ל כתב בתשובה סי' ל"ח וז"ל אנו מוחזקים שיש חרם הקהלות (שלא לגרש בע"כ) או תקנת ר"ג ז"ל וכבר פשט איסורו בכל ישראל שלא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בע"כ ואין אומרים לו לאדם לפרוץ גדרם של ראשונים וכו' עי"ש והרב ג"פ בסי' קי"ט ס"ק כ"ב כתב דמהרשד"ם ז"ל בסי' ע"ז חייש לדבריו והרב תמת ישרים ז"ל בסי' נ"ג כתב שתקנת רגמ"ה שלא לגרש אשה בע"כ פשטה בכל קהלותנו עי"ש ועיין בסי' קכ"ה בתשו' מהרי"א ז"ל ועוד לו להרב המחבר בסי' כ"ב וסי' קל"ט ועיין למהראד"ב ז"ל בסי' רי"ז הו"ד בכנ"הג א"הע סי' קי"ט הגהב"י ו' דאפי' במקום שאין שם מנהג ולא התנה מכוער הדבר. ומהרד"ך בית י"ב חדר יו"ד הו"ד בכנ"הג בסי' א' הגהב"י נ"ד שאין להמרות את פי רגמ"ה גם אם לא קבלוהו בספרד. והרב חתם סופר חא"הע ח"א סי' א' כתב שרגמ"ה תקן ב' תקנות אחת שלא לגרש בע"כ והיא עיקרית וכוללת ונתקבלה בכל מקום כמ"ש בתשו' הר"ן ואידך שלא לישא ב' נשים ולא נתפשטה כ"כ ואינה אלא משום קטטה וכו' עי"ש ושם בסי' ג' כתב שר"ג תקן תקנה שלא לגרש בע"כ משום סייג לתורה כיון שרבו פרוצים שזלזלו בבנות ישראל ההגונות בערב היא באה ובבקר היא שבה ע"כ החמיר בחרם זה ולא קבע לו זמן ולא מקום ונתפשט איסורו בכל ישראל ולא התנה להתירו ע"י מאה רבנים ע"כ ועיין עוד לו בחח"מ סי' ר"ג ועיין בתשובת מרן ז"ל א"הע דיני נישואין סי' י"ד ולהרב בעי חיי א"הע סי' א' ובתשו' הרא"ם ח"א סי' מ"ו ולהגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל יו"ד ח"ג סי' פ"ז ואכמ"ל. כי אפי' אם נרצה להחמיר היינו שלא במקום מצוה. אבל במקום פ"ור כבר רבו הסוברים דמעיקרא לא תקן רגמ"ה וכמתבאר במה שאסף וקבץ מרן החבי"ב בכנ"הג א"הע סי' א' בהגהב"י ועיין י"א שם ועיין למהר"מ מינץ בסי' כ"ו שכתב שאם מן הדין יכול לישא אשה אחרת יכול נמי. לגרש בע"כ שיכול לומר כל כמה דאגידא ביה לא יהבו ליה אחריתי. וכ"כ הרשב"ש ז"ל בסי' תי"א בשהתה י"ש ולא ילדה שחובה על הב"ד להזקק בדבר ולכפות האשה לבא לב"ד לקבל גטה:
אלא דכיון שהיא לא רצתה לבא לקבל גטה ולכתוב הגט ולזורקו לה קשה בעיני. ובפרט בדורנו זה שאינו דומה יפה. והרי סמא בידן שיניח הכתובה במקום בטוח. ויהיה פטור ממזונותיה עד שתתרצה לבא ולקבל גטה. וכן פסקתי שהוא פטור ממזונותיה דכיון שמן הדין כופין אותה להתגרש והיא מעכבת איהי דאפסיד אנפשה. ונ"ד עדיף ודאי ממ"ש הרא"ם ז"ל בתשו' סימן ל' ועיין בספ"הק תעלומות לב ח"א סי' י"ט וך' ועיין להרשב"ש שם בסי' תי"א שכתב כן בפירוש שאין לה מזונות. והדבר פשוט מאד אין צורך להאריך בו:
הכ"ד החותם פה נא אמון יע"א בש"א לחדש אדר א' שנח התר"מ ותשע ליצירה וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות:
הצעיר אליהו חזן ס"ט
סימן ג
(נשמט ממקומו ושייך להלכות קידושין) היום ט"ז למטמוני"ם פורטו סאעיד יע"א למעלת הרב הגדול. מעוז ומגדול. עט"ר כמוהר"א חזן נר"ו יאיר לע"ל כיר"א:
אחרי דשו"ט בניו"ק וקידה ת"ק על הברכים ועל השוקים כמדח"ל. באתי להגיד במרו"ק שאתמול זכיתי וקבלתי אגרתו הבהירה. זכה וברה. ובה ראיתי תשובה על ענין הקידושין. וכאשר גזר אומר כן עשיתי ותכף הלכתי וקראתי לה"ר יעקב לורייא אשכנזי הי"ו שו"ב. וגם למע' ח' בכור ביטראן הי"ו ושלחנו אחר לה"ר זאב הי"ו המקדש וגם להבתולה המתקדשת חנה בת חיים ת"ס וגם להעדים. וכל אשר שמענו מהם אות באות ת"בת כתבנו. יגיעו לידה"ק. לתשובתו אנחנו מצפים. ותפלתי תפלת הדיוט אל תהי קלה וכו' למען יחי הו"ד לנצח חיים עד העולם:
כ"ד הצעיר יוסף בושבילה הי"ו דברי העדות אשר העיד ירחמיאל בן צבי אשר אנזיל הי"ו.
בליל ראשון ב' לחדש ניסן בהיותי עובר דרך בית המשתה של האשה חנה רוזה בת כלמן ת"ם בשעה תשיעית קודם חצות לילה והיה עמי ה"ר דוד בן אברהם הי"ו וראינו שם ה"ר זאב בן יונה הי"ו יושב על השלחן ולפניו זכוכיות של בירא. ובצדו יושבת הבתולה חנה בת חיים ת"ם ואמה גם כן יושבת כנגדם והם שותים בירא. וכאשר ראה אותי הר' זאב הנז' קרא לי להכנס לשתות מעט בירא. וג"כ להאיש דוד הנז' אשר היה עמי קרא לו ונכנסנו ביחד וישבנו לשתות בירא כמו חצי שעה. והר' זאב הנז' משחק עם הבתולה חנה הנז' בקלות ראש. ובתוך כך לקח ידה מתחת להשלחן. ובתוך כך שמענו כדברים האלה. הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל. אך לא ראינו מה נתן בידה כי אנחנו יושבים מצד השלחן כנגדם ובתוך כך לא הרגישה הבת מזה. וישבנו לשתות ואחר עבור חצי שעה אמר הר' זאב הנז' להבתולה. תדעי שאת אשתי ותכף צעקה הנערה והסירה הטבעת מעל ידה והשליכה על השלחן. ואמ"ל קח לך הטבעת שלך שאני חשבתי שאתה נותן מנחה לי ולא קידושין. שאם זה בשביל קידושין איני רוצה לא הטבעת ולא אותך. וגם האם שמעה והתחילה לזעוק ובתוך כך הלך הר' זאב הנז'. וגם אני וחברי הלכנו משם וזה העדות שיש לי בזה הענין:
דברי העדות אשר העיד דוד בן אברהם תי"ו.
בהיותי עובר בליל ראשון ב' לחדש ניסן עם אהובי ירחמיאל הי"ו הנז' קרא לי הר' זאב הנז' לשתות עמו בירא. ונכנסתי לעשות רצונו ושתינו בירא עד יותר מדאי. ובתוך שאני הייתי פותח אחת זכוכית של בירא שמעתי שהר' זאב הנז' אומר הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל ואח"ך שתינו עוד בירא. ובתוך שאנו שותים אמר הר' זאב להבתולה תדעי שאת אשתי. ותכף הסירה הטבעת מעל אצבעה ואמ"ל תקח הטבעת שלך שאין אני חפצת בך ולא בטבעת שלך והשליכה הטבעת על השלחן. ובאותה שעה ראיתי הטבעת אבל בעת הקידושין לא ראינו במה קדש אותה. כי אם דוקא שמענו הדברים והיו ידיהם תחת השלחן. ובאותה שעה עשיתי מחלוקת עם הר' זאב שעשה דבר שלא כהוגן. והלכנו בזעף כל אחד לדרכו. וזה מה שראיתי ולא עוד:
והעד השלישי שלחנו אחריו ולא רצה כו"ע והלכנו אצלו לקבל עדותו ולא רצה להעיד אבל מקודם כאשר שלחתי האגרת הראשונה דבר כדברי הר' דוד הנז' בלתי שום שינוי. והדברים היו גם כן בפני ובפני הר' יעקב לורייא אשכנזי שו"ב הי"ו:
דברי האיש הר' זאב בן יונה המקדש אשר דבר בפנינו ובפני העדים ובפני המתקדשת ובפני אמה.
אני באתי בפה קודם מזמן שעשיתי אלו הקידושין בארבעה חדשים והייתי נכנס ויוצא לזאת הבריריא לשתות בירא ושאר משקים. ושם ראיתי את זאת הבתולה חנה ת"ם הנז' וחשקתי אותה הרבה. ובכל יום הייתי בא לשם ד' וה' פעמים לשתות שם מרוב אהבתי בה. וישבתי פה פורטו סעיד יע"א כ"ג יום. ובכל יום דברתי עם הנערה לקחת אותה לי לאשה והיתה תשובתה מי יתן והיה. ואני לא הבנתי שכל מגמתה לקחת ממני ממון דוקא והייתי מאמין לדבריה. ואחר עבור הכ"ג יום הנז' הכרחתי ליסע לזנגיבאר לעשות עסקי. וקודם יום הנסיעה הלכתי אצלה ואמ"ל בתי תדעי שאני רוצה ליסע ואם את תתני לי דיבור שאת תהי לי לאשה אני אחזור ואם לאו אני לא אבא עוד. והיא השיבה לי שהיא הרבה יש לה רצון בזה ונתתי לה זמן שלשה חדשים ונסעתי לדרכי. וקודם שלשה חדשים אשר נתתי לה זמן חזרתי לפה והייתי מעט חולה והלכתי תכף עד שבאתי לבית הבריריא של האשה רוזה הנז' לראות להנערה. ואחר אשר ישבתי שם מעט זמן אמרתי להנערה אני קיימתי דברי ואת צריכה לקיים דבריך ולא ענתה אותי. ואח"ך דברתי עם אמה והשיבה לי אח"ך אני ואתה נדבר עם הנערה. וביום השני הלכתי לשם וישבתי עם הנערה ואמ"ל אם חפצה לגמור הענין לעשות נישואין עמי והיא ענתה אותי למה צריך נישואין הרי אני כמו אשתך בלתי שום נישואין. ואני אמ"ל זה אני יודע אבל אני רוצה בהיתר והיא אמ"ל אני לא אקח אותך לבעל כו"ע. וחזרתי ודברתי עמה וגם כן לא רצתה בשום אופן. ובראותי כן נתכעסתי איך שאני עשיתי הוצאות עליה ולסיבתה והיא שחקה עלי. וגמרתי בדעתי לעשות לה קידושין בלתי רצונה. ובליל ראשון הלכתי לשם ולקחתי פת בידי וכאשר נכנסתי לבית הבריריא אמרתי להבת שתביא לי בירא. ושתינו חמשה זכוכיות של בירא. ואמ"ל הבת אתה עושה כל כך הוצאות על הבירא ולי אין אתה נותן שום מנחה כמו שנותנים לי הערלים בכל פעם. ואתה דוקא נותן לי לשתות בירא ואמ"ל אח"ך אני אתן לך מנחה כשתהי לי לאשה. והיא אמ"ל תסיר זה מלבך שאני לא אקחך לבעל בעולם אפי' אם תתן לי חללו של עולם. ואני השבתי לה ואני עכשיו אם תתן לי חללו של עולם אני לא אקח אותך לאשה. וישבנו לשתות ואחר שתי שעות עברו הר' ירחמיאל הנז' וגם הר' דוד הנז' וקראתי אותם לשתות. ואח"ך עבר אחד שמו אליה אשכנזי הי"ו וגם לזה קראתי ונכנסו וישבנו לשתות כדרכנו ובתוך השתיה לקחתי יד הבת שהיתה יושבת בצדי ונתתי ידה תחת השלחן ונתתי הטבעת בידה ואמ"ל הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל. ובאותה שעה חזרנו לשתות ואחר עבור מעט זמן אמ"ל תדעי שאת אשתי שכבר קדשתי אותך. והיא אמ"ל במה קדשת אותי ואני אמ"ל בטבעת שעל ידך. וכשומעה הדברים צעקה ואמ"ל תקח הטבעת שרמיתני בה שאני כבר אמ"ל שאני לא אקח אותך לבעל אפי' אם תתן לי מה שתתן. ואני איני מקפדת לא עליך ולא על זה הקידושין ותכף הלכתי משם. ואחר שני ימים חזרתי אצלה וג"כ דברתי עמה ואמ"ל הרבה טבעות קבלתי מאנשים אחרים איני רוצה הטבעת שלך ואני לא אהיה לך לאשה. זה מה שהיה מתחילה וע"ס:
דברי הבתולה חנה בת חיים ת"ם.
כל דברי החתן אשר דבר מתחילה וע"ס אמת הוא. והן אמת שמקודם הייתי מבטיח אותו זה היה דוקא לגרור מעות. וכאשר חזר וראיתי שדבריו הם אמצים שהוא רוצה אותי לאשה אמ"ל זה דבר שלא אפשר. ובכל פעם אשר דבר עמי על אודות זה הנישואין אמ"ל תסיר זה הדבר מדעתך. ובליל הנז' הביא פת ושאל ממני ליתן לו בירא ונתתי לו וקרא לי לישב אצלו ולא יכולתי להמנע כי זה הוא עסקי. וכאשר ישבתי אצלו שתיתי אני בירא וגם הוא שתה ואמ"ל למה אתה אין אתה נותן מתנה כמו שנותנים אנשים אחרים. והראה לי טבעת אחת ואמ"ל אני אתן אותה לך. ואח"ך הפסק הדבר והיו עוברים אנשים מפה וקרא להם וישבו מצד השלחן השני כנגדנו ואני יושבת בצדו והוא תופס בידי ותצחק עמי כדרכו בכל פעם ונתן הטבעת בידי. ואני חשבתי שהיא המתנה שאמר ליתן לי ולא עלתה על דעתי שהוא קידושין. ואחר מעט אמ"ל תדעי שאת אשתי ואמ"ל מה זה הדברים כבר אמ"ל כמה פעמים שזה הדבר לא יהיה. ואמ"ל כבר קדשתי אותך בטבעת שנתתי לך ואני שלא ידעתי מימי שכן יהיו קידושין לא הבנתי שהוא נתן בשביל קידושין והשלכתי הטבעת לפניו. ואמ"ל אלו דברים שלא יכנסו לדעתי תקח הטבעת שלך ותלך מכאן. וזה מה שהיה:
הן אנחנו הח"מ קבלנו העדות מפי העדים אות באות מ"במ בלתי שום שינוי. וגם מפי הר' זאב ן' יונה הנז' ומפי הנערה חנה בת חיים הנז'. וע"ד אמו"ץ כתבנו וחתמנו פה פורטו סאעיד יע"א ב' לחדש אייר שנת הת"ר וחמשים ליצירה והכל שריר ובריר וקיים:
הצעיר יוסף בושבילה הי"ו הצעיר בכור אברהם ביטראן הי"ו יעקב אהרן לוריא שו"ב
תשובה עם היות כי טרידנא טובא וגם כי אין הספרים מצויים אצלי מ"מ לא בן חורין אני להפטר. כי מעשה שהיה בעיר העומד תחת השגחתנו היה וחובה עלי להשיב כהלכה. גם כי הבת השובבה היא יושבת תחת תומ"ר במקום הפרוץ ובהפקרא ניח"ל כמבואר בשאלה. על כן זרזתי עצמי להשיב דבר בהקדם האפשרי כי אם ח"ו תפסו בה קידושין והיא נידונת כא"א ראוי לפרסם הדבר לבל יכשלו בה:
והנה הספקות הנופלות בה לפי סגנון השאלה ארבעה המה ומאן דתני חמש לא משתבש א' כי שני העדים מעידים שלא ראו הנתינה בשעת האמירה אלא שאח"ך כשעבר זמן ואמ"ל את אשתי שקדשתיך הוציאה הטבעת והחזירתו. והמקדש והמתקדשת והעדים כולם מודים בסגנון אחד שהיה במחשך מעשיהם שתפס ידה תחת השלחן ונתן לה. ב' שהיא אומרת שלא הבינה מה שאמר לה ונותנת אמתלא לדבריה שהיא שאלה ממנו מתנה. ובפירוש אמרה לו שלא תנשא לו לעולם והוא גם כן הודה לדבריה שלא ישאנה ע"כ קבלתו לשם מתנה ולא הבינה מה שאמר בל"הק וראיה לדבר שכאשר הסביר לה תכף השליכתו. ג' שלא הזכיר הטבעת אלא כה היו דבריו האמ"ל כדת מ"וי. ואת רב"ע כי לפי דברי המקדש עצמו הו"ל שתיקותא דלאחר מ"מ דלאו כלום הוא. וחמישיתו יוסיף כי אלו העדים ההולכים ושותים במזרקי יין ובירא עמיקתא באלו המבואות המטונפים סתמם חשודים על העריות ועל עברות נגלות ונסתרות כידוע מכות הארץ הזאת ותחלואיה:
ונחל בספק הבא ראשון שהעדים שניהם כאחד לא ראו הנתינה ולא ידעו מה נתן לה. רק שמעו לשון הקידושין האמ"ל כדת מ"וי. ועל כיוצא בזה כתב ברשב"א ז"ל באלפיו סי' תש"ף כי אפילו ראו האתרוג יוצא מתחילה כל שלא ראו הנתינה ממש אין כאן חשש של כלום אפילו מודה שלקחתו לשם קידושין דעדות ראיה וידיעה ממש בעינן ע"כ. וכ"כ בסי' אלף קצ"ג דעדות ראיה ממש בעינן וסיים שהרי היא מותרת לכל אדם ואפי' לכהנא רבא ע"כ. וכ"כ רמ"א ז"ל בש"ע א"הע סי' מ"ב. ומה שנראה מתשובת הרשב"א דסי' תש"ף שהעדים היו עומדים אחרי הגדר. אין סברה לומר שלא ראתה אותם המתקדשת דא"כ למה היה צריך לבטל הקידושין מפני שלא ראו הנתינה של האתרוג לידה ממש. תפ"ל דכיון שלא ראתה את העדים אינה מקודשת דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אינה מקודשת וכמ"ש הרב ז"ל שם בסי' תקס"ד. אלא מוכרח שראו אותם המקדש והמתקדשת אלא שלהיותם עומדים אחוריהם אל פתח הבית היו נראים ואינם רואים. כמתבאר מתשובתו דסי' אלף קצ"ג (ונראה דההיא דסי' תש"ף היא קיצור אותה תשובה דסימן אלף קצ"ג) ועיין למהריב"ל ז"ל בס"ג סי' פ"ו שנראה שלא ראה אותה תשובה דסי' אלף קצ"ג. ועיין בתשו' המבי"ט ח"א סי' רכ"ו ובכנ"הג בסי' מ"ב הגהב"י מ"ג ומה שציין עוד שם. ועיין יד אהרן ח"ב סי' מ"ב הגהב"י כ"ט ל"ד ואכמ"ל:
וראיתי למרן החבי"ב ז"ל בסי' מ"ב הגהב"י מ"א שכתב משם המרדכי בפרק האומר שכתב בשם רא"ם כי מפני שלא ראה אחד מהעדים הנתינה אין לבטל הקידושין בכך והרמ"א ז"ל בתשו' סי' ל' כתב דראוי לסמוך על הרשב"א ומהר"מ ז"ל ע"כ. גם הרא"ם בתשובה סי' ל' כתב גבי ב' עדים ששמעו לשון הקידושין ואחד ראה הנתינה ואחד לא ראה מוכחא מלתא שהיה שם נתינת הטבעת וסגי בהכי עי"ש. אך מהרימ"ט ז"ל בסי' מ"ג כתב דאפי' ראה האחד הנתינה ל"מ ובעינן שידעו ב' העדים במה מקדשה. וכ"כ הרב דברי יוסף אירגאס בסי' טו"ב ועיין חת"ס א"הע סי' ק"א. גם הרב עה"ש בסי' מ"ב אות ט' ה"ד הרימ"ט הנז' וכתב שכ"כ ה' פ"מ ח"א סי' כ"ט ושוב הביא דברי הרא"ם בסי' ל' וסיים אבל כששני העדים לא ראו הנתינה לכ"ע אינם קי קידושין. וכ"כ המבי"ט ח"ב סי' קמ"ט ע"כ. ואע"פי שמתשו' הרשב"ץ ח"ג סי' פ"ד נראה דהיכא שנתקדשה באותו מעמד ואיש ואשתו מודים בדבר ויודעים שיש עדים בדבר שמקודשת אעפ"י שלא ראו המסירה כיעו"ש. הרואה יראה שהוא ז"ל כתב כן בדעת הרשב"א והוא הפך סברתו בסי' תש"ף ואלף קצ"ג וכמו שתמהו הי"א בסימן מ"ב הגהב"י ל"ז והעה"ש שם אות ט' ואין ספק שאלו היה רואה תשובות הרשב"א אלו לא היה כותב כן. ואף אם נרצה להחמיר בדבר היינו ודאי כשהמקדש והמתקדש' קבלו לשם קידושין או בחופה הנעשית בתוך קהל ועדה ובמזמוטי חתן וכלה ולא ראו העדים המסירה ואח"ך ראו הטבעת בידה כמ"ש החוו"י בתשובה סימן י"ט ועיין ב"ש ס"ק י"ב וי"ג. מה שאין כן בכעין נ"ד שהיה במחשך מעשיהם במערת פריצים השותים במזרקי יין ובידיהם זימה כידוע. ועיין קדושת יו"ט סימן ח' ט' ובס' ברך משה סימן ל"ג ול"ד ואכמ"ל:
אתאן אל הס' הב' שהיא אמרה שלא הבינה מה שאמר הרי את מקודשת לי כדת מ"וי באומרה כי היא קבלתו לשם מתנה שכך שאלה ממנו במו שנותנים הערלים. והוא גם הוא אמר לה שיתן לה אחר שהבטיחה שלא ישאנה. ומביאה ראיה לדבריה שכאשר הסבירה והודיעה שקדשה תומ"י השליכה לו טבעתו. נראה שגם מצד זה אין קדושיה קידושין שהרי פסק מרן ז"ל בש"ע א"הע סימן כ"ז שצריך שהיא תבין לשון הקידושין. ואע"פ שבלשון המורגל לקידושין אינה נאמנת לומר לא הבנתי וכמ"ש מרן ז"ל בב"י סימן זה. ולכן בש"ע כתב בלשונות שאינם מורגלים לקידושין כמו הרי את מאורסת לי הרי את לי לאשה וכו' שצריך שהיא תבין. ובב"ש שם כתב דאף בלשון הרי אמ"ל שהוא מורגל צריך לידע אם היא מבינה דלא כל הנשים מבינות ל"הק. ודבריו נכונים ובפרט בז"הז שאפי' אנשים יש מהם הרבה שאינם בקיאים בל"הק. ואף אם לא נאמין לאשה שכבר היתה נשואה ונתגרשה או נתאלמנה שכבר שמעה הלשון הזה ונאמר שעדין זוכרת אותו. מה נענה ומה נאמר לבתולה שעדין לא שמעה הלשון הזה ובריא לן שאינה יודעת ומבינה ל"הק. אך מה נעשה שדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו אינו כן. וגם הרשב"א ז"ל גדול הפוסקים כתב בחידושיו אבל בודאי היכא דקאמר בלשנא דידעי לה נשי כגון הא"מ לי דכולהו נשי ידעי לה. מקודשת וכו' והו"ד בס' עה"ש סימן כ"ז אות ב'. ואם אמנם כבר כתבנו שהלשון הזה דכולהו נשי ידעי לה היינו הנשואות מכבר. ואולי דגם בבתולה שלא אורשה כבר נמצאת בקידושי נשים אחרות ושמעה אשה הלשון הזה. ועיין דינא דחיי ח"א דט"ו ע"א שכתב משם רי"ו דמ"מ אם אמרה שלא הבינה הוו ס' קידושין. ועיין מ"ש בעניותי בספרי תעלומות לב ח"ב דיני קידושין סי' א' דכ"ח ע"ג ושם הבאתי דברי מהר"ח הכהן נר"ו שציין להרב נוב"י סי' כ"ט ולהרב שו"מ מה"ת סי' רע"א ואין ספריהם מצויים אצלי. ושם בד"ל ע"א כתבתי שאם יש אמתלא לדבריה שאומרת שלא הבינה שהיא נאמנת. כי כל זה שאנו אומרים שלשון הרגיל לקידושין כולהו נשי גמירי לה היינו כשנותנת דעתה לשמוע מה בפיו. אבל אם היא פשטה ידה לקבל הפולים בעד הקטנה ולא נתנה לבה ודעתה להבין מה הוא אומר יש לנו להאמינה וכו' עי"ש. דכוותא נמי בנ"ד שהיא שאלה ממנו אתנן זונה כאשר נותנים לה הערלים. ובפירוש אמ"ל שלא תנשא לו בשום אופן. וגם הוא הסכים לדבריה כמפורש בשאלה. מפני כך כאשר לקח את ידה בשחוק וק"ר ונתן הטבעת באצבעה. היא קבלתו לשם מתנה ולא נתנה דעתה לשמוע מה הוא סח שיחה בטלה:
עוד זאת אני אומר שלא אמרו שאינה נאמנת לומר לא הבנתי בלשון הרגיל. אלא בנותן לה בפני עדים ואומר לה קודם נתינה האמ"ל כדרך הנהוג בקידושין. כי המעשה הנעשה באופן זה הוא מובן שהוא לשם קידושין וכולהו נשי ידעי כי כך דרכם של קידושין. ובאומרת אח"ך לא הבנתי לא מהימנא. כי אנו אומרים השתא הוא דהדרא בה ולאו כל כמינה. אבל בכעין נ"ד שקרא את העדים לשתות וגם הוא יושב ושותה ומשחק ונותן לה תחת השולחן בסתר ואין איש רואה. נר"ל דבכה"ג כ"ע מודו שהיא נאמנת. מעין למ"ש הב"ח בתשו' סימן צ"ז שלה אמרו שאינה נאמנת לומר שלא הבינה אלא במקדש בפני ב'. אבל במקדש בע"א אפי' למאן דחייש בע"א נאמנת ע"כ. הו"ד בסי' י"א א"הע ח"ב הגה"בי ט' ואין ספרו מצוי אצלי לדעת טעמם של דברים. כי לכאורה הדברים תמוהים כי אם הלשון הרגיל לקידושין כולהו נשי גמירי לה. ואינה נאמנת לומר לא הבנתי מ"ל מקדש בע"א מ"ל בפני שנים ונראה כי טעמו ונימוקו מפני דמקדש בפני ב' כארח כל ארעא היא נותנת דעתה לשמוע ולהבין. מה שא"כ במקדש בע"א אפי' למ"ד דחוששין לקידושיו. מ"מ אין הקידושין כדרך כל הארץ ולכן היא לא נתנה דעתה ונאמנת שלא הבינה. דכוותא נמי בנ"ד שאין דרך בני ישראל לקדש תחת השלחן באין רואה אף שהיו העדים שם. מ"מ לא ראו שום דבר ואף למי שחושש היכא שלא ראו העדים הנתינה. כמו שביארנו לעיל. מ"מ כיון שהוא עשה הפך מנהג העולם נאמנת היא לומר שלא הבינה:
ומעתה אבא נבא אל הס' השלישי שלא אמ"ל הרי אמ"ל בזה ולא הזכיר הטבעת שנתן לה. הנה מרן ז"ל בש"ע ס' כ"ז כתב שאומר לה הרי אמ"ל בזה אך נראה ודאי שאינו לעכובא שהרי לקמיה פסק באומר הרי את אשתי. ה"א זקוקתי וכו' ולא הזכיר בזה. ועיין להרב ב"ד א"הע סי' ך' שכתב דלמאי דקימ"ל ידים שאינם מוכיחות לא הויין ידים אי לא אמר לה בזה איכא למימר שקדשה בדבור ולא במה שנתן לה ע"כ. הו"ד בס' י"א ח"ב סי' כ"ז הג"הט ז' וע"פ דבריו ביאר דברי הלקט ח"א סי' מ"ד ושם הביא מ"ש המבי"ט ח"א סי' רכ"ז והו"ד גם כן בכנ"הג סי' כ"ז הג"הט ח' שאין צריך לומר בכסף זה או במטבע זו ובסי' רצ"א כתב דלכתחי' צ"ל זו. אבל בדיעבד לא מעלה ולא מוריד עי"ש. והרב משחא דרבותא ז"ל בח"א בחי' א"הע לסי' כ"ז. ה"ד המבי"ט בסימן רצ"א ותמה עליו והעלה שאם לא אמר בזה לא אמר כלום. אך אם אמר בטבעת ולא אמר זו אינו מעכב ע"כ. ועיין להרב בנו ז"ל בח"ב בסי' כ"ז שכתב בפשיטות כל בתר איפכא ולא זכר דברי הרב ר' אבהו ז"ל ולא לתשו' המבי"ט ז"ל. וכבר תמה עליו הרב מהר"ח מימון ז"ל בתשובה הבאה בספרי תעלומות לב ח"ב דיני קידושין ס"סי ב'. ושם הביא מהר"ח הכהן נר"ו משם הרב בגדי שש בסימן כ"ז שכתב משם הרשב"ץ ח"א סי' מ"ג דאפי' בדיעבד ל"מ עי"ש. ואין הכרחו מדברי הרשב"ץ שם הכרח כאשר יראה הרואה. ועיין בתשו' חת"ס ה"א א"הע סימן ק"ח. מ"מ נראה דמידי פלוגתא לא נפקא וספקא הוי. ובפרט שיש לומר דאפי' להסוברים שאין צריך לומר בזה היינו כשנותן לה החפץ לעיני העדים דמוכחא מלתא דבמה שנותן לה הוא מקדשה ועיניהם הרואות במה מקדשה. ולא גרע מאם היו עסוקין באותו ענין ועמד ונתן לה שהיא מקודשת. אבל כשהוא מכסה ומסתיר מהעדים מה שנותן לה שפיר י"ל דמה שאמ"ל הרי אמ"ל. הוא סיפור דברים בעלמא ומקדישה בדיבור ומה שנתן לה בסתר בתורת מתנה יהיב לה. וכמ"ש הרב ב"ד ז"ל ובכגון נ"ד דבריו נאמנו מאד. ועיין לה' משחא דרבותא בח"ב דק"ד ע"א שכתב וז"ל ואף להמרדכי דפליג היינו באומר התקדשי לי בחפץ פ' ואח"ך ראו החפץ בידה דהו"ל עדות וידיעה ברורה. אבל הכא שלא שמעו אלא וכו' ולא אמר מהו הדבר שהוא קידושין אין כאן ידיעה ברורה הלא אומדנא בעלמא עכ"ד. דון מינה ואוקי באתרין שלא פירש ואמר בטבעת זו. ואם ראו אח"ך טבעת בידה מי זה אמר שהוא שנתן לה באותה שעה והוא לא פירש במה מקדשה. בכ"הג נר"ל שהוא ספק גדול וחזי ודאי לאצטרופי לשאר הספקות:
ואת רב"ע שלפי דברי המקדש עצמו הוא שנתן לה הטבעת ואמ"ל הרי א"מ. ויש לומר שפיר בפירוש דבריו שנתן לה ואח"ך אמר והו"ל שתיקותא דלאחר מ"מ דלאו כלוא הוא. כההיא עובדא דציפתא בפ"ק דמס' קידושין די"ב וכ"פ מרן הש"ע בסימן כ"ח. וכבר האריכו בזה הפוסקים ראשונים ואחרונים לא עת האסף פה. ובכגון נ"ד דלא שדיך ולא היו עסוקים באותו ענין. ואדרבא בפירוש אמרה לו שלא תנשא לו בשום אופן. וגם הוא הסכים לדבריה שלא ישאנה אלא ששאלה ממנו מתנה ונתן לה. בכגו"ד לכ"ע שתיקותא דלאחר מ"מ לאו כלום הוא. וגם אין לומר דכיון שלא נתן לה בתורת פקדון ואין לה פחד שתתחייב אם יאבד בזריקתה הי"ל לזורקו תומ"י. ועיין להרב חת"ס בא"הע ח"א סי' ק"ב כי היא שאלה ממנו מתנה. והוא גם הוא הבטיחה לתת לה מתנה על כן לא זרקתו כי לקחתו לשם מתנה. והדברים שאמ"ל כבר אמרה שלא הבינה ואולי חשבה שהוא מדבר עם העדים בל"הק. וראיה לזה שכשאמ"ל את אשתי שקדשתיך בטבעת תומ"י זרקה אותו:
פש גבן לבאר אם מלשון זה שאמר המקדש שנתן ואמ"ל חשבינן ליה שתיקותא דלאחר מ"מ. או אמרינן שכונתו הוא שבעודו נותן אמ"ל וכבר כתבתי בספרי תעלומות לב ח"ב דיני קידושין סו' א' שלשון זה סובל ב' הפירושים. או שנתן ואח"ך אמר או שבעודו נותן אמר ויתפרש לפי הענין. ועתה ראיתי למרן החבי"ב ז"ל בכנ"הג א"הע סי' כ"ח הג"הט כ"ט. מ"ש ע"ד מהרש"ך ח"ג סי' ל"ג ואכמ"ל. מ"מ לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא לגבי עדות העדים שאנו מסתפקים בכונת דבריהם אבל היכא שהעדים לא ראו כלל הנתינה שמלבד מש"ל דעדות ראיה ממש בעינן. עוד זאת דנפק"מ טובא דאפשר שתיקותא דלאחמ"מ. ומה יועיל עדותם ששמעו שאמ"ל הרי את מ"ל. הרי אפשר שאמר לה כן אחר הנתינה ולאו כלום הוא ואולי זה היה טעמו של הרשב"א ז"ל שכתב דבעינן ראיה וידיעה ממש. דכל שלא ראו הנתינה אין עדותם שלמה דאפשר שהיה לאחר מ"מ. וכן ראיתי להגאון חת"ס בא"הע סי' ק"ב שכתב וז"ל נהי דברור לנו בידיעה בלא ראיה שהחפץ הזה בא מידו לידה וגם שמעו שאמר הרי אמ"ל. מ"מ שמא אחר מ"מ היה האמירה וכו' וא"כ אפי' ידיעה לא הוה ע"כ. וכ"ש כשמדבריו בעצמו יש לפרש שנתן ואח"ך אמר. וגם הסברה נותנת כך כיון שהוא היה מתכוין לקדשה שלא ברצונה. כמו שאמר היא בפירוש כמבואר בשאלה. וע"כ היה במחשך מעשיו תחת השלחן שלא תבין היא שהוא נותן לשם קידושין. וג"כ היה ירא לומר הדברים קודם הנתינה מחשש שמא תבין היא ולא תקבל. בכגו"ד ודאי שיש לפרש שנתן ואח"ך אמר ולאו כלום הוא. ומ"ש הרב חת"ס ז"ל שם וז"ל וצ"ל חזקה כל שנתן לה וגם שמעו האמירה מסתמא כדין עשה וכמו וכו' כיעו"ש היינו ודאי כשלא הורעה החזקה שלו וכנדון דידיה דאז ודאי אמרינן מסתמא כדין עשה. אבל באיש כזה החשוד על העריות ובמושב לצים ובדרך חטאים הוא עומד כבר אתרעא חזקתו. וגם יש אומדנא דמוכח שהיה ירא לומר קודם הנתינה וכמו שביארנו. בכגו"ד הא נמי מידי ספק לא נפיק:
אתאן לסיפא בעיקר כשרות העדים שיש להסתפק טובא אם הם כשרים לעדות. כי אלו ההולכים במבואות המטונפים האלו לשתות במזרקי יין ולסבוא שכר אינם עוד בחזקת כשרות. ומה גם כי הבת השובבה הזאת היושבת שמה להחטיא את הרבים. פיה הכשילה שמפזרת דרכיה כמתבאר בשאלה. א"כ כל באיה הם חשודים על העריות ואינם נאמנים לעדות אשה אלא שאין כח בידינו להוציאם מחזקת כשרותם כל שלא העידו עדים בפסלותם. וכבר הארכתי בזה בספרי תעלומות לב ח"א חיו"ד סי' ג' ובח"ב דיני נישואין סי' ד' ולא הוצרכנו לברר הדבר מפי עדים. יען בלא"ה הנה אתנו ארבע ספקות אשר בהצמדם יחד יכולים אנו להתירה בלא גט אף אם יהיו העדים כשרים. כי הדבר ידוע דבס"ס אזלינן לקולא בכל התורה כלה כמ"ש הרשב"א ז"ל באלפי"ו סי' ת"א. והגם שבדבר שבערוה לא אזלינן בתר רובא להקל מ"מ הם אמרו דס"ס עדיף מרוב וכמ"ש הכנ"הג בא"הע סי' ס"ח מדברי מהרא"י בפו"כ סי' קכ"ט ומהריב"ל ח"ג סי' מ"א. ועיין להגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל יו"ד ח"א סימן ק"ל שהאריך הרחיב. והגם דבס"ס דפלוגתא דרבוותא יש אומרים דחד הוא. כבר האריך בזה הגאון הרמ"ז ח"ד בדרא ז"ל בתשו' הבאה בס' חק"ל מה"ב חיו"ד סי' א' דחשבינן ליה שפיר ס"ס ורבני האחרונים נקטו בשפולי גלימיה והסכימו דס"ס חשיב כמתבאר מתשו' רבני עי"ק ירושת"ו בתשובתם הבאה בס' נדיב לב ח"ב א"הע סי' ח' ולהרב מהר"א חאיון ז"ל שם בסימן כ"ה. ובתלת ספקי לכ"ע עבדינן ליה והגם שהרה"ג שארינו מהר"ח פאלאג'י ז"ל בס' חיים ושלום ח"א סי' כ"ב כתב להחמיר אפי' בתלתא ספקי אם לא בשעת הדחק ובמקום עגון. כבר השיב על דבריו הרב מופ"הד כמהר"א קובו ז"ל בתשו' הבאה בס' כרך של רומי סי' כ"ד ובספרו הנד"מ שער אשר ח"ב א"הע סי' כ"ט וכתב שהפריז מאד על המדה. וישב שם תשובת הרב שמחת יו"ט ז"ל בסי' י"א וסי' ע"ה וגם אנכי עשיתי אר"ש והארכתי בזה בספרי תעלומות לב ח"ב דיני קידושין סימן א'. ובפרט בנ"ד דאיכא ד' ספקות וחזקת פנויה דמסיע לה. גם כי איכא חשש עגון שאולי לא יחפוץ לתת לה גט כיון שמתחילה בתחבולה עשה מעשהו כדי ללוכדה בערמתו כמתבאר בהשאלה:
את זה ראיתי ונתון אל לבי להקל בקידושין אלו לבל תעשינה ידי בני עולה תושיה לקדש בנות ישראל במבואות המטונפים ובתחבולות וערמות. אם יסכים עמדי הרב הגאון המפורסם מאור הגולה כמהר"ר שמואל סלאנט נר"ו ראש אב"ד ומו"ץ לקהלות אחינו האשכנזים הע"י בע"הק ירושלם ת"ו וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אכי"ר:
הלא כה דברי החותם פה נא אמון יע"א בש"א לחדש סיון המוכתר בכתר תורה שנת רנ"ת ליצירה:
הצעיר אליהו חזן ס"ט וזאת הסכמת הרב מהרש"ס נר"ו
ב"ה ראיתי את כל האמור. מכבוד מחותני הרב הפוסק. הרב הגדול רב בנוא אמון. שיחיה לעד וגם דעתי מסכמת להתירה להנשא לבר ישראל וכאשר האריך והעריך הרב שיחיה. כי העדים לא ראו נתינת הטבעת לידה. (שבמחשך היה מעשיהם). והיא לא הבינה לשין הקדושין (וכאשר לא רצתה להיות לו לאשה. והוא אמר שגמר בדעתו לעשות לה קדושין בלתי רצונה בערמה) אכן אם ירצה האיש לילך לאלכסנדריא (מקום כבודו) ולגרשה שם כדת אזי לדעתי מהיות טוב וכו' ובאשה זו לא שייך. לא ישפוך מי בורו. אחרי שלפי הנראה מדבריה בלאו הכי אסורה להנשא לכהן. אכן אם לא ירצה לגרשה כדת מותרת להנשא לבר ישראל וכאשר הורה הרב הפוסק שיחיה. ומחמת הטרדה וטורח הכתיבה ההכרח לקצר. ובאתי על החתום יום א' י"ג סיון. תר"ן. בירושלים ת"ו:
הצעיר שמואל סלאנט ס"ט
סימן ד
נשאלתי בר' שמת והניח נכסים ואלמנה וב' בנים ובת. ולא השיא בת בחייו ובאה בתו להנשא ותובעת ע"ן. ובהיות האלמנה לא תבעה כתובתה והיא נזונת מנכסי בעלה לשא'ול הגיעו אם תקח הבת העשור מכל הנכסים. או אם יפרישו קודם סך כתיבת האלמנה ואח"ך יתנו לה מהנשאר ע"ן. והיה אם הדיין נותן להפריש קודם כתובת האלמנה אם מתה האלמנה אחר שנשאת הבת ולא נשבעה על כתובתה אם תקח הבת ע"ן מכסף כתובתה יורה המורה ויבא שכ'מה:
תשובה תחילת דבר צריכים אנו לדעת מי קודמת ליטול קודם. האלמנה או הבת והדבר פשוט דהאלמנה קודמת שהיא בע"ח דאב והבת בע"ח דאחי. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ך מהל' אישות הי"א מי שמת והניח אלמנה ובת מזונות האלמנה קודמין למזונות הבת. וכן אם נשאת הבת אינה ניטלת ע"ן מפני מזונות האלמנה. וכתב הה"מ שם ודע שכ"ש אם האלמנה תובעת כתובתה שהיא דוחה מזון הבת ופרנסתה וכו' עי"ש. וכ"כ הר"י קרקשא ה"ד הטור א"הע סי' קי"ג דאי איכא אלמנה ובת אלמנה קודמת שהיא בע"ח דאב והבת בע"ח דאחי וכתב מב"י ז"ל שם שכ"כ הר"ן פרק מציאת האשה:
והנה כל זה הוא כשבאה האלמנה לתבוע כתובתה ואין בנכסים אלא שיעור כתובתה שאז ודאי שהיא קודמת אבל היכא שהם נכסים רבים דרך משל מאה מנה וכתובת האלמנה הם חמשים והאלמנה תובעת כתובתה בזה יש להסתפק אם תקח הבת עשרה מנה והאלמנה כתובתה חמשים. וארבעים ישאר ליורשים או נימא שהבת תקח רק חמשה מהחמשים הנשארים אחרי פרעון כתובתה זוהי עיקר מטרין ואין בירור לזה מדברי הפוסקים שזכרנו:
ונראה שאין לבת ליקח ע"ן אלא ממה שנשאר אחרי פרעון כתובת האלמנה כיון שהיא בע"ח של אביו ולא גרע משאר בע"ח של האב שהם קודמין ונוטלים חובם וממה שישאר אח"ך נוטלת הבת ע"ן. ואיך יתנו הבנים ע"ן מהנכסים שלא באו לידם ונטלתם האלמנה בכתובתה ודבר זה פשוט מאד ואינו צריך לראיה. מ"מ ראיתי להרב גו"ר ז"ל בחא"הע כלל ד' סי' כ"ד שהביא מ"ש רבני נ"א ז"ל להביא ראיה שאין הבת נוטלת ע"ן אלא אחרי ניכוי סך כתובת האלמנה ממ"ש הר"י קרקשא וה"ד הטור בסי' קי"ג ודחה הוא ז"ל דהתם אפשר דאיירי בדליכא שיעור בעזבון וכמ"ש בעניותי והביא הוא ראיה ממ"ש בפרק מציאת האשה דס"ח אמ"ל לרבי לדברך מי שיש לו עשר בנות וכו' והשתא אם אנו אומרים שהבת תטול תחילה פעמים שהבן יוצא חלק וכו' עי"ש. ושם בסי' כ"ה בתשו' הרב מהר"י הלוי ז"ל השבח השביח ראיה זו והביא דברי מהרימ"ט בראשונות סי' כ"ח עי"ש:
איברא דאף בראיה זאת שהביא הרב גו"ר ז"ל מפרק מציאה האשה שאמ"ל לרבי לדברך וכו' איכא למשדי נהגא דאה"ן דהתם הוה מצי לשנויי דהיכא דמעקר נחלה דאורייתא לא קאמינא אלא נוטלות בחלק הבן אלא דקושטא דמלתא קאמרה ליה דדינא הכי הוא דקאמר שנוטלת עשור מה ששיירה ולא מכל הנכסים. וכן ראיתי להש"מ בפרק מציאת האשה בדמ"ה ע"א שכ"כ בשם ריב"ש וא"כ הכא נמי נימא אם הניח מנה וכתובת האלמנה תשעים נותנים לאלמנה כתובתה והעשור הנשאר חולקים הבן עם הבת וכמ"ש הר"י מטראני הו"ד בש"ע שם שלעולם אין נותנים לבת יתר על חלק הבן ובכן לא מעקרא נחלה דאורייתא:
אלא מחוורתא כדאמרי' מעיקרא דכיון שהאלמנה היא בע"ח דאבא אין לבת ליקח ע"ן אלא אחר תשלום החוב כמו שאר בע"ח דאביה שקודם לגבות והיא אינה נוטלת אלא מהשאר. וכן ראיתי בש"מ שם דמ"ח ע"ג שכתב וז"ל והשתא דקימ"ל דבת לענין פרנסה בע"ח הויא וקימ"ל נמי דמי שהניח עשר בנות ובן ראשונה נוטלה ע"ן ושניה במה ששיירה. שמעינן מינה דבע"ח היכא דקדים וגבי מקמיה דגביא ברתיה ממעיט ע"ן. דאי ס"ד לא ממעטה ראשונה וכו' עש"ב. וכ"כ מהר"מ מפאדובה ז"ל ה"ד הכנ"הג סי' קי"ג הג"הט ל"ב דמי שהניח מאה זוז וב"ח שחייב לו תשעים שהבת נוטלת זוז אחת שהוא עשור הנשאר עי"ש שאין ספרו מצוי אצלי. ועיין שבות יעקב סי' ק"י בח"א ה"ד הי"א הג"הט. וכן ראיתי להרדב"ז ז"ל בח"ד סי' רנ"ה והו"ד בכנ"הג שכתב כן בפירוש לענין כתובה וז"ל ולענין מה ששאלת הדבר ברור יותר מבעתא בכותחא דאין שמין אלא אחר שמנכין כתובת האלמנה שהרי בע"ח היא ובכל שעה שתרצה גובה כתובתה וכו' ואין הבת נוטלת אלא עישור מה שישאר בקרקעות אחר פרעון הכתובה וב"ח אם יש עליו חוב ע"כ. והוא תימה על הרב גו"ר ודעמיה ז"ל שלא הביאו דבריו והלכו להביא עצות מרחוק:
פש גבן לבאר היכא שהאלמנה לא קבעה כתובתה והפרישו לה סך המגיע לה בכתובתה וממה שנשאר לקחה הבת ע"ן ואח"ך מתה האלמנה ולא נשבעה ולא גבתה כתובתה. ובאה הבת לקבוע ע"ן ממה שנשאר מהאלמנה דכיון שלא גבתה כתובתה ולא נשבעה אין יורשיה יורשים כתובתה. ונכסי בחזקת היורשים קיימי והם נכסי המוריש והבת יש לה זכות בהם בע"ן:
ונראה הדבר פשוט שיש לה ע"ן ממ"ש הרמב"ם בפ"ך מה"א ופסקו הש"ע סי' קי"ג ס"ו מי שמת והניח אלמנה ובת אין הבת נוטלת ע"ן מפני מזונות האלמנה ואפי' מתה הבת אחר שנשאת אין הבעל יורש וכו' ומשמע שאם הבת בחיים לוקחת הפרנסה הראויה להנתן לה. ולא גרע מקטנה שהשיאתה אמה ואחיה ונתנו לה פחות מהמגיע לה שיכולה היא להוציא מידה לכשתגדיל פרנסת נדוניית' הראויה לה כמ"ש בש"ע שם ס"ז ואפי' מחאה לא בעי הכא אם היא גדולה כיון שהנכסים הם מסופקים כי יכולה האשה האלמנה לתבוע כתובתה. ועיין בתשו' המבי"ט ח"ב סי' קפ"ח ה"ד הכנ"הג הג"הט ל"ו. (ע"כ נמצא ממה שהיה כתוב אצלי באורך והשאר לא נמצא כעת):
סימן ה
להיות כי רבו המכשולות בענין הסופרים סת"מ הנה הבאתי פה נסח ההסכמה שנעשית בעובי טראבליס המערב יע"א בחדש שבט התרמ"ג:
אנחנו הבאים עה"ח קמנו ונתעודד לעזרת ה' לקנאת קנאת סופרי' והסכמנו הסכמה גו"ש כתחז"ל לתקן תקנות בענין סופרי מתא הכותבים סת"ם. תחילה וראש הסופר צריך שיהיה זהיר במלאכתו מלאכת שמים ירא וחרד ביראת ה' על פניו ולהתנהג בטכסיס ת"ח ומי שעובר ע"ז ח"ו באיזה דבר הן בגופו הן בממונו וכ"ש בהשגת גבול חבירו ענוש יענש לפי ראות עינינו. ואם ח"ו חזר לסורו יופסל מאומנותו הסופר צריך שיהיה בקי בכל הדינים הנצרכים למלאכתו מלא"ש בכל מכל כל וכל סופר שאין בידו סמיכה מבקיאי ומומחי עירנו יע"א אין לו רשות לעבוד עבודת הקדש. וכן במגיהי הס"ת בבתי כנסיות ביום הששי לקריאת ש"ק. וגם אחר שיקבל כתב סמיכה צריך להיות חוזר על לימודו תמיד וכן בכל סוכר שיבא מחדש. הפרשיות של התפילין קודם שיתן אותם הסופר בבתים. וכן המזוזה ומגילה קודם שימסרנה להקונה צריך לתייגם כמו שהוא הדין וכן לבודקם עם סופר אחר עמו ומי שיעבור ע"ז ח"ו ענוש יענש כנז"ל. וכן ביריעה שנפסלה והחליפה ביריעה אחרת חדשה צריך לבודקה עם סופר שני עמו קודם שימסרנה כנז'. ואם אח"ך נמצא בה טעות למעלה משלש טעיות מלבד העונש צריך הסופר ההוא לתקנה בחנם. ס"ת החדשה צריך שיגיה אותו הסופר שכתבו עם בקי שתי פעמים קודם הגהה של הדיינים. הסופר אינו רשאי לכתוב יריעה שקורין מזיי"תא בין בס"ת חדש בין בישן ואם עבר ח"ו החיוב מוטל עליו להחליפה בחנם. הרצועות של התפלין צריך שיהיו מעובדין לשמן דוקא כמו שהוא הדין. ומי שלא יעבד איתם לשמן רק בשחירה אינו רשאי למוכרם כלל. ואם עבר ח"ו ומכרם מלבד העונש כנז' הרי זה נקרא מקח טעות ולעולם חוזר. וחומר וחוזק הסכמה זאת כחו"ח כל ההסכמות דנהיגי בישראל יתד שלא תמוט:
והיה זה ביום ד' לחדש שבט בסדר ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם שנת ברו"ך תהי"ה לפר"ג וה' יברך את עמו בשלום:
הצעיר אליהו חזן ס"ט ודא גושפנקא דשדר לי מלכא יר"ה ע"ה יוסף רובין ס"ט הצעיר חיים בהן ס"ט ע"ה חי מימון ס"ט
אנחנו הבאים עה"ח תניינא להא דתנו רבנן הרבנים העליונים למעלה הע"י ואנן נמי קבלנו על עצמנו קבלה גו"ש כתחז"ל כל הכתוב ומפורש לעיל מתחילת שיטה ראשונה עד סו; שיטה אחרונה והמקום יהיה בעזרנו לעבוד עבודת הקודש וחפץ ה' בידינו יצלח. והיה זה ביום ובחדש ובשנה הנזכר לעיל והכל אמת ויציב ונכון וישר ובריר וקיים:
ע"ה יוסף פלאח ס"ט ע"ה יצחק דאבוש ס"ט ע"ה שאול כמוס פלאח ס"ט ע"ה יהודה גנון ס"ט ע"ה שלמה עהדאד ס"ט ע"ה יעקב חדאד ס"ט ע"ה אליהו כאלפון ס"ט
סימן ו
קונטריס שמות הגיטין
דבר אליהו המחבר ס"ט. בהיות ראיתי הרבה ספרים נפתחים בשמות הגטין של אנשים ונשים. והגם מפוזרים ומפורדים בספרי רבני האחרונים ז"ל ע"כ אמרתי לקבצם יחד. והנה הבאתי בקיצור השמות המובאים בספר עזרת נשים לה' הגדול כמהר"מ ן' חביב ז"ל ובס' יד אהרן א"הע ושאר הפוס' האחרוני' המצויים אצלי. ומה שחידשתי בעניותי על דבריהם כדי להקל החיפוש מעל מסדרי הגטין. ולמודעי אני צריך כי לא היה פנאי לדקדק בכל השמות כסדר כתיבתם כפי הראוי מרוב טירדת הצבור וחסרון הספרים. לכן על הרב המורה המסדר הגט לעיין בדבר הדק היטב ולשקול בפלס שכלו כדת מה לעשות בכתיבת השמות יען רבו הסברות בענינים אלו. ויש הרבה שמות שתלויים במבטא שנוהגים במקום הנתינה. וגם בהרבה שמות נפלו טעיות מהמעתיקים והמדפיסים. ועל המורה החכם להבין דבר מתוך דבר לבל יכשל ח"ו וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אמן ולמודעי אני צריך שבכל מקום שכתוב עיין להרב הנז' שם. כונתי על ס' עזרת נשים למהרב"ח ז"ל כי הוא היה היסוד בזה:
שמות אנשים אות א
א' אברהם. אם בשעת לידה קרו ליה אברם לסיבה שהיה אביו שמו אברהם ואבי אשתו ג"כ אברהם ומת ורצו לקרותו בשם אבי אמו. וכדי שלא יקפיד האב קראו אותו בשם אברם. כותבין בגט אברם ואם כתבו אברהם דמתקרי אברם הגט פסול. י כ"כ הרב ע"נ ז"ל בשמות הגטין אות א' ואם משעת לידה קרו ליה אברהם ואח"ך היו קורין אותו אברם. עיין להרב הנז' שם:
ב' איברהים. אם עיקר שמו בשעת מילה היה אברהם והכי קרו ליה לס"ת רק בבית ובשדה כ"ע קרו ליה איברהים אין כותבין בגט רק אברהם ואם עלייה לס"ת וחתימה היה בשם איברהים ג"כ אם יודעים דעיקר שמו היה אברהם כותבים אברהם דמתקרי איברהים. ואם לא נודע כיון דעלייה לס"ת וחתימה וכ"ע קרו ליה איברהים כותבים איברהים לבד וכותבים אותו בה"א באמצע כיון דשורש השם הוא אברהם ואם כתב כאלף איבראים יש לפסול. ואפשר בשעת הדחק ומקום עגון יש להכשיר הרב הנז' שם. ועיין משאת משה בשניות סי' ח' וט' ה"ד הק"פ אות א'. ועיין טיב גיטין להרב רס"ם ז"ל סי' י"א. ועיין י"א בשמות הגיטין באות זה שהאריך. ועיין בס' נחלת שבעה סי' מ"ו שאם נקרא אברש או אברשקא אין כותבים אלא אברהם וכן כל כיוצא בזה עי"ש:
ג' אבו פ' יש נוהגים הרבה לקרוא את האב ע"ש הבן דרך משל. אם הבן שמו יצחק קורין את האב אבו יצחק עד שכמעט משתקע שם האב. אם עולה לס"ת בשמו העיקרי כותבים שמו וכל שום וכו' וסגי בהכי. ואם גם לס"ת עולה בשם אבו יצחק כותבים אנא פ' דמתקרי אבו יצחק. וכן בנשים אם כ"ע קרו לה ע"ש בנה אם פ' ולא נודע לה שם אחר יכתבו עיקר שמה. פ' דמתקריא אם פ'. הרב הנז' וציין למ"ש בג"פ סי' קכ"ט סק"א ועיין חיים שאל סי' ל"ז הוראה דב"ד אות א':
ד' אבו סעד. הוא שם העצם כלומר אב העושר והוא תיבה אחת כמו אברך. ואם כתבו בב' תיבות בשיטה אחת אין ולאו ורפיא בידי להכשירו. הרב הנז' שם ועיין בי"א בשם זה מה שציין בזה:
ה' אבו לחסין. הרב הנז' ז"ל בשם תשו' הרא"ש ז"ל כלל ס"ח סימן י"א. ובמערב יש הרבה ששם זה הוא כינוי משפחה:
י' אבו אלכיר. הרב הנז' בשם רלב"ח ר"סי ס"ו. ואני ראיתי באלגיר יע"א אנשים שכינוי משפחתם הוא אבו אלכיר:
ז' אבי גדוד. יש לכותבו מלא בוי"ו ואם חותם חסר הולכים אחר חתימתו. הרב הנז' שם וכתב שם משם ס' שמות שכתב בשם רש"ל דיש לכותבו בחד תיבה ועי"ש:
ח' אבשלום. האריך הרב הנז' שם ואסיק דכתבינן אבשלום מלא וי"ו:
ט' אבישלום. מלא בוי"ו ומלא ביו"ד ובתיבה אחת. הרב הנז' שם וציין למ"ש בסי' קכ"ט סל"ב. ועיין מ"מ א"ה סי' י"א אדמ"ק א"הע סי' מ"ט ציינם הק"פ אות א':
י' אבישי. תיבה אחת ומלא ביו"ד אחר הבי"ת הרב הנז' שם:
י"א אבמרי. יש להסתפק אם הוא ב' תיבות או מלה מורכבת. עי"ש שציין תשו' הריב"ש סי' קצ"ג ורי"ב ובסי' רס"ח כתב ישעיה בר אבא מרי:
י"ב אבי עד שר שלום. עיין מחנה ישראל סימן פ"ז אות ה':
י"ג אבי העזרי. יש לכותבו בב' תיבות אבל לא בב' שיטות. יד אליהו סימן צ"ב:
י"ד אבא. הוא שם המוזכר בתלמוד והובא ג"כ בס' שמות להב"ש וכתב שם משם הט"ז דשם אבלי הוא כינוי לאברהם ולא לאבא ואין כותבים הכינוי. הו"ד בי"א בשמות הגיטין:
ט"ו אבלי. עיין באות הקודם:
ט"ז אבו זכרי. הוא כינוי גנאי ואין כותבים אותו בגט. פה"א ח"ג דל"ב ע"ב הו"ד בי"א שם:
י"ז אדוניה. יש לכותבו חסר וי"ו באחרונה ואם כתבו מלא אין להקפיד. הרב הנז' שם:
י"ח אדרת. שם איש. הובא בי"א בש"ה משם מהרש"א ז"ל:
י"ט אדבונדו. ויש קוראים אדבורו ויותר טוב לכתוב אדבונדו כי כן עיקר השם. מס' כ"י:
כ' אהרן. חסר וי"ו ואם כתבו מלא. עיין ג"פ סי' קנ"ט ס"ק קכ"ח ועיין י"א שם:
כ"א אור שרגא. בס' שמות כתב שיכתבנו בחד תיבה והרב הנז' כתב שיקרב אותם שיהיו נראים קצת לתיבה אחת ויותר יהיו נראים לב' תיבות. ואם כתב שרגה בה"א לבסוף הגט כשר. י שם ובס' ק"ף אות א' הביא משם ה' תשובה מאהבה סי' ב"ן שכתב אורי שרגא ביו"ד שכך היה חותם ע"ש:
כ"ב אושעיה. אם המגרש חותם באל"ף כותבין באל"ף. ואם אינו יודע לחתום או בשם אבי המגרש והמתגרשת ולא ידעינן איך היה חותם כותבין בס"א ואם כתב באל"ף הגט כשר ואם היה רגיל לחתום בה"א. וכתב בגט א' יש להכשיר במקום עגון ושעת הדחק. ואם חותם באל"ף וכתב בה"א יש להכשיר. אפילו שלא בשעת הדחק. ואם היה רגיל לחתום בה"א בתחילת התיבה כותבים באל"ף ולא משגחינן בחתימתו י ואם כתב בה"א יש להכשיר בדיעבד ובשעת הדחק ואם יש טורח לכתוב גט אחר יש להכשיר כיון דהוא רגיל לחתום בה"א וליכא שינוי במבטא. הרב הנז' שם:
כ"ג אודי. למי ששמו יאודה קורין אותו אודי בס' אדמ"ק א"הע סי' מ"ו הו"ד בי"א שם שהסכימו לכתוב יאודה דמתקרי אודי ביו"ד לבסוף:
כ"ד אוריאל. בוי"ו וביו"ד כ"כ בי"א בש"ה משם מהר"ש ויטאל ז"ל ועיין גנזי חיים באות ג' במה"ג אות נ"ו:
כ"ה אידר. ביו"ד בין א' לדלי"ת ואם כתבו חסר יו"ד הגט פסול שמשתנה הכונה. ואם כתב אידיר בשני יודי"ן הגט כשר בדיעבד הרב הנז' שם. ועיין בי"א בש"ה אות זה מה שתמה עליו:
כ"ו אידיל. בשני יודי"ן מנהגי מצרים אות א':
כ"ז אלטר. כתבו בטי"ת שם אות ב' במנהגי מצרים:
כ"ח אליהו. כתב הרב הנז' בשם ת"ה סימן רל"ג. דאם לא נודע אם שמו אליה או אליהו כותבין אליהו. וכ"כ מרן ז"ל סימן קכ"ט סכ"ב ובס' שמות כתב בשם מהרי"ט דיכתוב ב' גיטין וב"א לציו"ן ג"ף סי' קכ"ט ס"ק קי"ו וקי"ז הרב כנז' שם. ועיין פרי האדמה ח"א דע"ט ע"ג נוב"י מהד"ק א"הע סי' צ' ס"ד הק"ף אות א'. ועיין הוראה דב"ד אות א' גנזי חיים אות ג' סימן מ' וסי' ע"ח:.
כ"ט אליקים. דמתקרי אנאשטאש שהוא פי' אליקים בלשון יון. הרב הנז' שם ועי"ש:
ל' אליגרי. שם עצם של איש. י"א בש"ה אות זה:
ל"א אלעזר אליעזר. צריך לחקור כיצד נק' בשעת עריסה ואיך חותם ועולה לתורה ומי ששמו אליעזר וקורין אותו ליטמאן או ליפמאן. עיין בס' אשדת סי' ע"ט מ"מ בשניות א"ה סי' י"א וי"ב. ועיין בס' נחלת שבעה סי' מ"ו שכתב משם הלבוש ומהר"מ שמי שקורין אותו ליזר כותבים אליעזר וכשקורין אותו לאזר כותבים אלעזר ואין צריך לכתוב הקיצור. ועי"ש שהאריך:
ל"ב אמון שם איש וכותבים אותו באל"ף. י"א שם:
ל"ג אימרידך. במי ששמו מרדכי. עיין אורים גדולים לימוד צ"ב דל"ד ע"א. ועיין י"א בשמות הגיטין אות זה ולקמן באות מ' וכתב הרב מהרא"ז ז"ל שם שהוא קיצור שם מרדכי וע"כ כותבים מרדכי דמתקרי אימרידך:
ל"ד אנגיל. כתוב בס' שמות בשם מהרי"ט ז"ל וז"ל אנגיל שם אדם ורגילים לכתוב רפ"א על הגימ"ל. ונ"ל שאם נכתב בלא רפ"ה שפיר דמי שהרי שם זה מיוחד למלאכים וכו' עיש"ב. ה"ד הרב הנז' ועי"ש ויען נהגו לקרות למי ששמו מלאך או מרדכי אנגיל צריך לחקור אם משעת לידה קרו ליה אנגיל או עיקר השם מלאך או מרדכי ואם יש לכתוב אנז'ילו בזי"ן. עיין דב"מ בסימן ע"ב סכ"ט:
ל"ה אנזילו. עיין דבר משה ח"א סימן ע"ב שכתבו ג' גיטין:
ל"ו אנגילינו. בספר מנהגי מצרים אות ג' כתבו כן ועל הרפ"א לא חששו והרב המאסף ציין לס' חיים ושלום. א"הע סי' ל"ג ול"ד עי"ש. ואם הוא איטאלקי צריך לחקור כיצד חותם. יען משפט כתיבתו הוא אנגולינו בוי"ו אחר הג'. ועיין גנזי חיים אות ג' סי' ס"ג שאמרו לו שמפני שהיה בכור וע"ש קדושתו מרחם קראוהו אנגילינו וא"כ יש שייכות לל"הק עי"ש: