אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק ב דיני קידושין

שות תעלומות לב חלק ב· רבי אליהו בכור חזן

דיני קידושין

דיני נשואין

סימן א

השאלה נאבדה. ומתוך התשובה יובן פרטי הענין. והספקות הנופלות בה. ובו ה' סעיפים:

אנכי הרואה את השאלה המוצגת לפני ואת אשר נגזר עליה. מאה שני צנתרות הזהב הרבנים דייני מתא חיי"ם שנים הע"י ויבא הכתוב השלישי ויכריע מומחה יפקיע רב אחא משבחא תהלה לדוד הי"ו. המה בחכמתם האריכו למעניתם באשר ה' אתם ותצא דינ"א שפיר גזרתם. לפטור את הנערה בלא גט ככל הכתוב בדב"ק. ואם אמרתי אבא אעי"ר בדרך ארוכה בכל הסעיפים המסתעפים בענין זה תקצר היריעה מהכיל. ואין הפנאי מסכים לברר וללבן כל פרטי הדינים האמורים בענין. כי לא אני בן חורין להפטר מעול הצבור ועול מלכות יר"ה המוטל עלי. גם כי אין הספרים מצויים אצלי כידוע לכת"ר שיחל"א. אך בהיות פשטה ההוראה היכא דאיכא ס"ס דאזלינן לקולא אפי' בדבר שבערוה כמתבאר מדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל. וכאשר אסף איש טהור הגאון מז"ה הגדול זצוק"ל בס' חק"ל יו"ד ח"א סי' ק"ל. וגם בס"ס דפלוגתא דרבוותא האריך הרחיב מר בריה הגאון הרמ"ז ז"ל בתשובתו הבאה בס' חק"ל מה"ב חיו"ד סימן א ואסף וקבץ כל סברות הפוסקים כיעוש"ב. ובתלתא ספקי יש להתיר בשופי אפי' שלא במקום עגון כמו שהאריך בזה מופת דורנו הרב הגדול כמהר"א קובו ז"ל בתשובתו הבאה בס' כרך של רומי סימן כ"ד ובספרו הנד"מ שער אשר חא"הע סי' כ"ט:

ועם היות כי מיראי ההוראה אני ובפרט באיסור ערוה החמורה. ותמיד משכתי ידי להיות נמנה עם המתירים כאשר מזקנים אתבונן. אך בנדון זה לא יכולתי להתאפק יען עלי שמו פניהם הרבנים הפוסקים הע"י והם הרהיבוני לצאת ממחיצתי. גם כי עגמה נפשי לראות ברע איך הנער הזה המקדש כשחוק היה בעיניו להקל בבת ישראל הבחורה הזאת אשר כל כבודה בירכתי ביתה צנועה במעשיה. ויבא האיש אל ביתה ויקום לצחק ויעש הנבלה הזאת והוא בבלי דעת שותה שיכור ולא ידע מאי קעביד. אשר על זאת החובה מוטלת עלינו ליסרו ולענשו כראוי בעה"י וכל הנערים המנוערים כמוהו ישמעו ויקחו מוסר ולא יזידון לעשות כדבר הרע הזה. ובכן אני אבאר הריעותות שיש בנ"ד שביארום הרבנים הפוסקים ה"י אחת לאחת למצוא חשבון הספקות וספקי ספקות שחלו להיות בדין עסק ביש. אולי נוכל להסכים עמהם בשריותא דבתולתא דנא. ומאת ה' אלהים אשאל עזר וסעד כי ינחנו בדרך אמת ולא נכשל בדבר הלכה אכי"ר:

ואלו הם הספקות שבענין זה.

א' שנתן לה פולים ואמר לה בטבעת זו. ב' שאחד מהעדי' הוא קרוב להמתקדשת בקורבא דאישות מצד האב. ג' שהמקדש היה שתוי ולא מהענין עד שהזכירוהו אחרים ממחרת. ד' שהעדים לא ידעו לכוין זמן המעשה. ה' שיש הסכמה קדומה בעיר שלא לקדש בפחות מעשרה. והמעשה אירע באחד הכפרים שבמחוז הזה. ו' שהנערה אמרה שלא ידעה ולא הבינה מה אמר לה בשעת נתינה. ז' שהמתקדשת היא קטנה ולא הגיעה לכלל שנים לפי דברי קרוביה ולפי מה ששמע הרב הפוסק הא' נר"ו מפי אנשי העיר בהיותו שם. ח' הכחשת העדים שלפי דברי העד הא' כבר נכנסו לחצר אפרים. ובעודם עומדים בבית שער נכנס המקדש . ולפי דברי העד הב'. הם היו עומדים בפני פתח החצר מבחוץ וביני ביני נכנס המקדש. זאת היא ההכחשה שמצא הרב הפוסק עטרת החיים צדיק הראשון הי"ו. ובא רעהו וחקרו הרב מר דינא ח"י ומלא ברכת ה' הי"ו והוסיף נופך משלו עוד שלשה הכחשות. ואלו הם. א' שלפי דברי העד הא' שאמר המקדש קודם נתינה קחי. ולדברי העד הב' לא אמר כלום קודם נתינה. ועוד כי על פי דברי העד הא' המתקדשת פשטה ידה כי זה לשונו בלשון ערבי. וכיף הייא מדת ידהא. והעד הב' אמר כי המקדש נתן לה כי ז"ל בלשון ערבי ומדהום להבתולה וכן הוסיף בדבריו ואמר וכיף מדהומלהא. יבא הג' שלפי"ד העד הא' כשהושיטה ידה אמ"ל הא' וכו'. ולדברי הב' שהאמירה היתה אחר נתינה. שתחילה אמר ומדהום להבתולה שמשמע שכבר נתן לה בלא שום דבור ואחר זה פירש ואמר וכיף מדהומלתא קאל שמשמע שאח"ך אמר. ואי אפשר לפרש שכונתו שבשעה שרוצה לתת לה אמ"ל. דמלבד שהיל"ל וכיף יתב ימדהום שכך הוא משפט הלשון. עוד זאת דאם נפרש כן. נמצא חוזר מדבריו הראשונים שאמר. ומדהום להבתולה שפירושו שנתן ואח"ך אמר. יבא הכתוב הג' דברי דוד רב חביבא דין הוא הד"ר נר"ו והוסיף עוד מדיליה עוד הכחשה. שבין הבתולה המתקדשת והעדים שלדברי הבתולה כשבכתה הבת הקטנה ואמרה שהיא רוצה פולים. אמ"ל המקדש קחי והושיטי להבת הקטנה ולקחה מידו ולא הבינה מה אמר לה. ותכף נתנה כל הפולים להקטנה שנמצא שהיא לא לקחה כלום. ולפי דברי העדים נתנה מקצת להקטנה והשאר השאירה לעצמה והגם כי הכחשה זאת האחרונה לא מעלה ול"מ לענין דינא. כי אין דברי האשה במקום שני עדים מועילים לכלום. מ"מ אהניא לן לברר תוכן המעשה וכמו שנבאר להלן בתשובתנו בעה"י:

הן הנה שמונה הריעותות והספקות שחלו להיות בדין עסק ביש. וכן רבים עתה הספקות האלו אשר בכל אחד מהם. המצא ימצא סברות הפוסקים המקילים בו ובהצטרפות כולם יחד. יש בהם די והותר להתיר הבתולה הזאת בשופי בלא גט ולא יוסיפו עוד בני עולה לנהוג מנהג הפקר בבנות ישראל הצנועות. ואע"פ שאין כאן דחק ועגון כי המקדש הוא מצוי אתנו. ואם יצטרך לתת גט הוא מוכן ומזומן לתת גט מ"מ לאו שפיר דמי לפוסלה לכהונה. וגם מפני תקין העולם משום פריצי הדור שיתנו עיניהם בבנות הארץ והיה במחשך מעשיהם. ועיין בתשובת הרשב"א ח"א סי' תקנ"ו ובב"י סי' מ"ב וכ"כ הר"ן ז"ל בתשו' סי' ל' כי ראוי לכל גדולי עיר ועיר לשית עצות ולגדור פרוצתיהם לבל יעלה שועל לפרוץ פרץ רב. וכבר האריך הרחיב בזה הרב המופלא נר"ו בס' פני יצחק סימן ט"ו. על כן נהדר אנפין לבאר הריעותות שיש בנ"ד ונחל בראשונה:

הסעיף הא'. שנתן פולים ואמר בטבעת.

תמן תנינן בפ' האיש מקדש דמ"ה ע"ב התקדשי בכוס זה של יין ונמצא של דבש בדינר של כסף ונמצא של זהב וכו' אינה מקודשת ופסקו הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' אישות הל' א' דבכל אלו והדומה להם אינה מקודשת אע"פי שאמרה בלבי היה וכו' משום דדברים שבלב אינם דברים. וביאר רי"ו משם הרא"ש הו"ד בד"מ סי' ל"א דכל זה הוא אם היה מכוסה. אך אם ראתה אותו הויא מקודשת דסברה וקבילה וכן פסק הטור בסי' ל"ח. ומרן ז"ל בש"הט סימן ל"ח סקכ"ד הביא כל הסוגים האלו שאינה מקודשת בהם. וכשהגיע לסוג זה דכוס של יין וכו' ביאר כגון שהיתה מכוסה ולא הכירה בו. ומכלל לאו אתה שומע הן שאם הכירה בו הויא מקודשת גמורה כמ"ש הב"ש שם ס"ק מ"ז. וכן מתבאר שפיר מדבריו בב"י שעל דברי הטור הללו כתב שהוא פשוט ושכ"כ הרשב"א בתשובה (בסימן אל"ף קפ"ו). ויען ראיתי להרב הפוסק חיים עד העולם נר"ו שנסתפק בדברי מרן הש"ע. מפני שהבין בפשיטו' שהרשב"א ז"ל ס"ל דהויא ס' מקודשת ואיתי לן תנא דמסייע ליה הוא הרב די השב ז"ל בא"הע סימן ה'. אשר מכח זה תמה הרב הנז' ז"ל שם שנראה שהטור חולק וסובר דהויא מקודשת גמורה. ואיך מב"י כתב על דבריו שהוא פשוט ושכ"כ הרשב"א ולא עורר ע"ז ע"כ ורב כהנא עטרת החיים הי"ו תמה ע"ד כי מי הגיד לו שהטור ס"ל דהויא מקודשת גמורה אימור שכונתו כמ"ש דאם ראתה סברה וקבילה שהיא מקודשת מספק. ויפה השיבו בזה הרב רח'ם רחמת'ים נר"ו דודאי הטור ס"ל דהויא מקודשת גמורה כי כך מורה פשט הלשון שכתב סברה וקבילה. והביא ראיות מוכיחות לזה ונסתייע מדברי הרא"ש ורי"ו שכתב בפירוש דהויא מקודשת. ודבר זה פשוט הוא לא היה צורך להאריך בזה ומ"מ הגם דפליג ליה בהא. מ"מ מודה ליה בחדא דדעת הרשב"א הוא דהויא מקודשת מס' כמ"ש הרב די השב ז"ל ונסתייע ג"כ מדברי הרב ישא ברכה ז"ל בחי' על רי"ו ואין ספרו מצוי אצלי. ולפי זה הדרא קושיא לדוכתא על מרן הב"י שכתב על דברי הטור שכ"כ הרשב"א ולפי הבנתם בדבריו לא ראי זה כראי זה ורב המרחק ביניהם:

ואולם אנכי הרואה כי צדק מרן ז"ל בב"י. והרשב"א גם הוא סובר בפשיטות דהויא מקודשת גמורה. וז"ל שם באלפי"ו (והוכפלה במיוחסות סי' קכ"ו וציינה מב"י בב"ה סי' כ"ט) אחר שהביא ראיה ממתניתא דילן שאם ראתה הויא מקודשת ומה שיש לדחות לזה וכתב דלא שמיע ליה כלומר לא ס"ל והוסיף ראיות לזה סיים וכתב וז"ל זהו מה שנ"ל מ"מ נכון הוא לחזור ולקדש כדי לצאת מכל ספק שמא תפשוט ידה ותקבל קידושין מאחר ויבא ב"ד אחר ויקלקלנה אחר שאין אתנו ראיה מכרחת שהיא מקודשת ודאית עכ"ל. וכל הרגיל ובקי בתשובות הרשב"א וקיצור לשונו. בעיניו יראה כמה אריכות לשון יש בסיום זה. כי אם כונתו היתה לומר שהיא מקודשת מס' היה די לומר ונכון לחזור ולקדש. וכמו שרגיל הוא ז"ל לומר אפילו היכא שקרוב הדבר בעיניו להיות מקודשת ודאית כמו שסיים בתשובתו הבאה בב"י סי' ל"א (ובמה שיש לתמוה על תשובה זאת עיין דינא דחיי בחלק עשין ד"ט ובס' משכנות הרועים אות ק' סכ"ח ובס' די השב סי' ה' ואכמ"ל) וגם מאי קאמר מר שמא תפשוט ידה וכו' ויבא ב"ד אחר ויקלקלנה. ואם סברתו היתה שהיא ס' מקודשת לא היה צריך לתלות בב"ד אחר. ועוד דידוע דבכל מקום שאמרו שהם קידושי ספק מן הדין צריך לחזור ולקדש ולא משום יפו"ך וכמתבאר מתשו' הרשב"א ח"א סימן א'. ובמיוחסות סי' קפ"ה ובטור סי' ל"ה וסימן מ"ב ובכמה מקומות. כי מכל אלין המבין יבין שכך היא כונת הרשב"א באומרו זהו מה שנ"ל כלומר לדידי וסברתי הרי זו מקודשת גמורה. ואם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר לא חלו בה ידים. אך לצאת מכל ספק שמא תפשוט ידה וכו' נכון לחזור ולקדש וכי תימא וכי פשטה ידה מצי הוי הא פשיטא לה שהיא מקודשת ודאית וקידושי הב' כמאן דליתנהו דמו. לזה ביאר שמא יבא ב"ד אחר כלומר ב"ד שאינו בקי ויחשוב שקידושי הראשון הם קידושי ספק ויקלקלנה להצריכה גט משניהם וא"ת לב"ד טועין לא חיישינן. לזה פירש שיחותיו כי מה שהוא חושש כן הוא לפי שאין לנו ראיה מכרחת מהש"ס שהיא מקודשת ודאית. וראיתנו ממשנתנו ב"ד שאינו בקי יכול לדחותה ולומר כי להודיעך כחו דר"ש וכו'. ע"כ גזר אומר שנכון לחזור ולקדשה לצאת מידי ספק זה ודבר זה הוא פשוט בעיני מאד. ולא הוצרכתי לבארו אלא לצאת י"ח הסוברים בדעתו הפך המובן הפשוט. ובכן יפה כתב מרן בב"י על דברי הטור שהוא פשוט ושכ"כ הרשב"א כי כן הבין הוא ז"ל בדבריו ועיין בס' משכנות הרועים אות ק' סכ"ו ועוד לו שם סנ"ה:

נמצינו למדים דלדעת הרשב"א והרא"ש והטור ומב"י זלה"ה אם ראתה אותו סברה וקבילה והויא מקודשת גמורה. וכן נראה שהבין בדעת הרשב"א הרב"א ז"ל בתשו' סי' ז' כשהביא תשובה זאת להרשב"א שהובאה בא"ח. גם הרב שב יעקב בא"הע סימן ך' הבין כן. אך ראיתי להרב החבי"ב ז"ל בס' דינא דחיי בחלק עשין ד"ט ע"ג שהביא תשובת הרשב"א הלזו וסיים וכתב וז"ל ואף הרשב"א סיים דבריו אף דראתה אותו וסברה וקבילה כדי לצאת י"ס צריך לחזור ולקדש וגם היכא דקדשה סתם ופניה מכוסות כתב דכדי לצאת י"ס יחזור ויקדשנה עכת"ד ואחרי המחי"ר בראתה אותו לא כתב הרשב"א שצריך לחזור ולקדש אלא שנכון לעשות כן משום דחייש מר לב"ד טועין שיקלקלוה וכמו שביארנו באר היטב. וגם בפניה מכוסות ג"כ לא כתב שצריך שיחזור ויקדשנה אלא שראוי לעשות כן לצאת י"ס ולא ביאר בזה הטעם של ספק זה מפני כי בפניה מכוסות לא בריר ליה טובא שהרי כתב וקרוב בעיני הדבר להיות מקודשת גמורה שיש במשמעות לשון זה דאכתי מספק"ל. אבל בראתה אותו פשיט"ל דהויא מקודשת ודאית. עכ"פ הרב דינא דחיי ז"ל סובר בדעת הרשב"א שכמו בפניה מכוסות כן בראתה אותו הוו קידושי ס'. וא"כ הרי מצינו חבר להרב די השב ז"ל. וכבר ידוע כי באיסור חיישינן הפילו למיעוט הפוסקים והכא נמי מידי פלוגתא לא נפקא:

אלא שהיה אפשר לומר דאף הסוברים בדעת הרשב"א בראתה אותו דהויא מקודשת גמורה היינו התם שהיו מדברים בעניני קידושין ונתכוונו שניהם לקידושין אלא שטעה המקדש ואמר לשון המורגל. אבל היכא שלא היו מדברים בענין קידושין ולא נתכוונו לשם קידושין. אימור מודו עכ"פ דלא הוו אלא ס' קידושין וכן ראיתי להרב הפוסק הא' נר"ו דפשיט"ל טובא דבכגון נ"ד כ"ע מודו דריח קידושין לא עדת בהו ולא הוו אפילו ס' קידושין. ומסתמיך ואזיל על דברי הרב שב יעקב בסי' ך' כיעו"ש. ואנא דאמרי לישרי לן מר כי הפריז על המדה בזה כי הא ודאי שטענה זאת שהיא טוענת עתה שלא ידעה ולא הבינה ולא נתכוונה לשם קידושין אינה טענה כלל דקי"ל דברים שבלב וכמו שאם לא ראתה דקי"ל דאינ' מקודש' הוא הדבר אפי' אמרה בלבי היה להתקדש וכו' כמ"ש הרמב"ם והטור וש"ע בסי' ל"ח והרשב"א ז"ל בסי' אל"ף קפ"ו. ואזלינן לקולא להתירה לשוק בלא גט ה"ה והוא הטעם בראתה אותו דקי"ל דמקודשת. דאפי' אמרה לא הבנתי ולא היה בלבי להתקדש לו אפי' אזלינן לחומרא להצריכה גט משום דדברים שבלב אינם דברים. וכ"כ בתשו' השייכי להלכות אישות סי' א' והיא תשו' מהר"ם בר ברוך ז"ל וז"ל ואע"ג דאמרה בלבי לא היה אלא לשחוק ולהתלוצץ עמו. ומעולם לא נתרציתי לו אלא לחוכא ואטלולא דברים שבלב נינהו ואינם דברים ע"כ. ואע"ג שי"ל דהתם שאף שדברים שבלב הם סותרים למה שאמרה בפיה פ' בא וקדשני וכו'. מ"מ הסברא נותנת דאפי' בסתם אין טענתה זאת כלום דאיך נאמין אותה לבטל הקידושין בדברים שבלב. ולא נאמר דעכשיו הוא שחזרו בה ואין חזרתה מועלת אפי' תוכ"ד כי בקידושין לא אמרינן תוכ"ד כדבור כדקי"ל בב"ב דקכ"ט ובנדרים דפ"ט ובש"ע א"הע סימן ל"ח ומ"ט. וכ"ש זו שבאה אחר ימים רבים ואומרת לא ידעתי ולא הבנתי ולא נתכוונתי לקידושין דשפיר יש לחוש שעכשיו חזרה בה או טענה אגמרוה:

ואין לומר דכיון שנתן לה פולים ואמר בטבעת הרי יש הוכחה ורגלים לדבר דלשחוק והיתול נתכוונו ובכי הא תהא נאמנת. דכיון שאמ"ל דבר אחד ונתן לה דבר אחר לא חששה למחות בפירוש. והו"ל אומדנא דמוכח כי כנים דבריה ומעיקרא נמי לא נתכוונה לשם קידושין. הא נמי לא איריא כי מלבד דבנ"ד הרי זאת אומרת שלא ידעה ולא הבינה מה אמ"ל. וא"כ הי"ל לחוש שאמר בפולים או בזה ואם אמת שלא נתכוונה לקידושין הי"ל למחות בפירוש ולזורקם. עוד זאת דאפילו הבינה וידעה מה שאמר המקדש ומכח זה שראתה שאין בפיהו נכונה. ע"כ לא מחתה בפירוש כי לא חששה לקידושין ותאמר בלבה אין זה אלא שחוק והיתול מ"מ לא מהימנינן לה כל שלא מחתה בפירוש. וכמתבאר שפיר מדברי הרא"ש והטור ז"ל דבסתם קמיירו אפי' לא היה מדבר עמה על עסקי קידושין ולא נתכוונו לקידושין. וכמו שהבין בפשיטות הרב די השב ז"ל בסי' ה' אלא שתמה הרב ז"ל שם דלדעת הרשב"א ע"כ לא מיירי אלא בנתכוונו לשם קידושין. אמנם היכא שאמרו שלא נתכוונה לשם קידושין לא הוו קידושין כלל והצ"ע כיעו"ש ואחרי המחי"ר הם דברי תימה. כי מי הגיד לו רז זה שהרשב"א ז"ל לא אמרו אלא בנתכוונו לשם קי קידושין ואין בתשובת הרשב"א רמז לזה. ואף אם השואל בשאלתו פירש כן אין מזה ראיה דאימור מעשה שהיה כך היה ופירש כל צדדי הספק אמנם הרב המשיב ז"ל השיב בסתמות שורת הדין ובכל אופן קמיירי. י והראיות שהביא מכריחות כן דבמתניתא דילן במקדש בדינר של כסף וכו' לאו דוקא בנתכוונו לשם קידושין עסיקינן וסתמא קאמר. וגם מרן ז"ל בב"י כשהביא תשובת הרשב"א הלזו לא הביא כל לשון השאלה ולא פירש דבר זה. ואם כל חיליה דהרשב"א הוא דוקא בנתכוונו לשם קידושין ומה שלא פירש הדבר בתשובתו הוא מפני שסמך על לשון השאלה. לא הי"ל למרן הב"י להשמיט עיקר הענין אלא מוכרח דס"ל בדעת הרשב"א דבכל אופן אמרו מר למלתיה. ודבר פשוט וברור הוא דכמו אם לא ראתה והטעתה אין אומרים בכיוצא בזה לא ידעה ולא הבינה ובלבה היה להתקדש ובכל דהו. ניח"ל וכמו שכתב הרמב"ם והטוש"ע שם וביארו הרשב"א בתשובתו שם. ה"ה אם ראתה אין אומרים לא ידעה ולא ולא הבינה ובלבה לא היה להתקדש דדברים שבלב אינם דברים והרי זו מקודשת גמורה. והרשב"א והטור וכל הפוסקים שוים בזה והוצרכתי להאריך בזה מפני שראיתי לה' הפוסק הא' הי"ו שהפריז על המדה גם בזה ותמה על הרב די השב דמהיכן משמע ליה כן בדברי הטור ע"כ ודברים הפוכים אני רואה דבטור מפורש כן. וכמו שהשיגו בזה הרב הפוסק הב' הארי הח"י נר"ו והנני מוסיף להפליא שגם הרשב"א סובר כן וכדבר האמור:

והנה עם היות כך דעתי הקצרה נוטה. מ"מ רב גובריה אמרה הוא הרב שב יעקב ז"ל והאריך בזה להעמיד סברתו דהיכא דאמר המקדש בטבעת ונתן דבר אחר הוי ג"ד דלהתלוצץ נתכוון והיכא דאיכא ג"ד דברים שבלב הוו דברים ותבלין יש בהם דבהיו עסוקין באותו ענין או נתכוונו לשם קידושין. התם לא חשבינן ג"ד כיון דבהא קעסקי וטעה ואמר לשון המורגל וכיון שראתה סברה וקבילה ותו לא מהימנינן לה באומרה לא היה בלבי וכו'. אבל אי לא עסקי בהכי ולא נתכוונו לזה אה"ן דחשבינן ליה ג"ד אף בראתה. ולדידיה גם מתניתין דהתקדשי בדינר וכו'. בנתכוונו לשם קידושין איירי ואם כן נימא דגם הטור ושלחן עריך בהכי קמיירו. ואף אם אין דבריו מוכרחים כמש"ל. ובפרט בדעת הטור וש"ע שאם היה דעתם כן הי"ל לפרש ולא למסתם סתומי מ"מ גברא רבא אמר מלתא. י והרב עד"ש בסי' ל"א הביא דבריו כהלכה מוסכמת. ומה שהביא שם מדברי מהר"מ בתשובה שנראה סותר לזה כבר הביא דבריו שם הרב שב יעקב וחילק כדאית ליה. גם הרב חתם סופר ז"ל בחא"הע סימן פ"א הביא דבריו והסכים לדעתו היכא שיש הוכחה גמורה דאז אמרינן דברים שבלב הוו דברים והתם בנ"ד שקידשה בקיסם עגול אע"ג דאיכא למימר דאיהו אסיק שמיה טבעת. מ"מ כתב כיון שאין דרך ב"א וכו' ואין דרך בנות ישראל להתקדש באופן זה וכיוצא בזה ע"כ להתול ושחוק נתכוונו וכו' עי"ש וא"כ גם בנ"ד נאמר שאין דרך בנ"א לקדש אשה בבית שער בסדר זה. וגם אין דרך בנות ישראל להתקדש בפולים ונימא דזו הוכחה גדולה שלא לשם קידושין נתכוונו אלא לשחוק והיתול. וגם אם ראתה מה שנתן לה תהא נאמנת הדברים שבלב הוו דברים. ועיין להרב דברי יוסף ז"ל בסי' ט"ו:

ועוד אני אומר שמלבד שיש אומדנא דמוכח מתוך הענין דלשחוק והיתול נתכוונו כמובן. עוד זאת נראה שגם העדים הבינו כן וכמו שנראה מדברי העד הא' שכשומעו את דברי המקדש אמ"ל אין זה שחוק כלומר עם שאתה משחק. אבל אין זה שחוק. הרי שהבין גם הוא שהכל הוא דרך שחוק והיתול אלא שנתכעס על השחוק בדרך זה. ואע"פ שהעד הב' אמר שהעד הא' אמ"ל דבר זה אסור ל"מ זה הכחשה. שי"ל שכונתו לומר שחוק זה אסור שיביא בת ישראל לידי גט ושמר כונת הענין ולא כונת המלות. וכן ראיתי להרב מהר"י אירגאס ז"ל בס' דברי יוסף סימן טו"ב דל"ג ע"ב שהכריח מלשון העד שאמ"ל להמקדש אלו היתה הטבעת טובה היתה מקודשת לך שהיו כאן ב' עדים והדברים האלה מוכיחים שגם הוא הכיר והבין כונתם שלשם שחוק עשו וכו' והאריך להוכיח דבכ"הג דרשינן לשון הדיוט ונסתייע מדברי הריב"ש סי' ק"ע. ומכח זה הוכיח דמ"ש בתשו' מימוניות ה' אישות סי' א' (הבאנו דבריו לעיל דמה שאמרה שלא היה בלבה אלא להתלוצץ ולשחוק דהויין דברים שבלב. אלא בכה"ג דנדון דידיה אבל כשהכל יודעים והעד עצמו מעיד שלא היתה כונתם לקידושין אלא לחוכא ואטלולא אף הוא יודה להצריכה גט שהרי אינם דברים שבלבה לבד אלא הם דברים שבלב כל אד הטו דברים ע"כ ועיין בתשו' מהר"י גאלנטי ז"ל הו"ד בס' יד אהרן ח"ב סי' כ"ט שעשה סניף גדול להתיר כשהיה ענין הקידושין דרך שחוק והיתול. ואייתי בידיה תשובת מהרשד"ם ז"ל שכתב שהוא סניף גדול להקל בקידושין יעו"ש. וגם מצד המקדש שאומר שהיה שיכור ולא נתכוון לקידושין אלא לצחק ולהתל. ולא זכר מהדבר הרע ההוא עד שהזכירוהו אחרים ממחרת היום ההוא יש אומדנא דמוכח שכנים דבריו. יען שהוא נשוי אשה ויש לו בנים ממנה ובשלום ובמשור הולך אתה ואע"ג דבמקומנו לא נתפשטה תקנת רגמ"ה. וגם לא נהגו לישבע בשעת הנישואין שלא ישא אשה אחרת עליה. מ"מ כבר נתפשט המנהג שלא לישא אשה אחרת על אשתו אלא א"כ שהתה עשר שנים ולא ילדה כמ"ש הרב ויקרא אברהם ז"ל בא"הע סי' א':

וגם במקום פ"ור לא שבקינן ליה לישא אשה אחרת אם לא בידיעת ופיוס אשתו הראשונה ואם היא תובעת להתגרש כי אינה יכולה לסבול צרתה בצדה לא יוכל לישא אשה אחרת עד שיגרש אשתו הראשונה כמו שהעליתי בתשובה אחרת. וגם מצד זה מוכח שהוא לא נתכון לקידושין. כי יודע הוא שלא יניחוהו לישא אחרת אחרי שיש לו בנים מאשתו י והיא גם היא המקודשת אשר ידעה כי המקדש הוא נשוי אשה בודאי שלא נתכוונה לקידושין דהא דאמרינן אשה בכל דהו ניח"ל וסברה וקבילה. היינו משום אומדן דעת דטב לה למתב טן דו. ובנ"ד אדרבא תברתה בצדה דאומדנא דמוכח הוא דלא ניח"ל למתב עם צרה דאין האשה מתקנאית וכו' וכל היכא דליכא אומדנא דבכ"ד ניח"ל וכנ"ד. אפשר שגם הרשב"א ז"ל יודה שהיא נאמנת לומר לא הבנתי ולא נתכוונתי לקידושין. וכן נראה מדברי הרב חת"ס ז"ל שם במ"ש ע"ד מהר"מ ז"ל דאם יש לנו הוכחות ממקום אחר דליכא למימר בכ"ד ניח"ל ליכא תו איסורא דאורייתא אלא חומרא משום חומר א"א ובהצטרף ריעותא אחריתי מקלינן כיעו"ש. ובנ"ד יש הוכחות רבות ואומדנות מוכיחות מצד המקדש ומצד המתקדשת וגם מדברי העדים שלא נתכוונו אלא לשחוק והיתול וכמש"ל י וא"כ בודאי אין כאן אלא ספקא דרבנן משום חומר ערוה. וגם יש לנו בסניף זה ס"ס דהיינו ס' אם הרא"ש והטור והרשב"א אפילו בלא נתכוונו לקידושין אמרוה. ואתמ"ל דאפי' בלא נתכוונו אמרוה שמא היכא שיש הוכחות דלא ניח"ל בכ"ד וגם דלשחוק והיתול נתכוונו מודים דאינה מקודשת י ובפרט שיש סוברים שאפי' בנתכוונו לא כתב הרשב"א אלא דהוי ס' מקודשת. והגם שס"ס זה אינו מתהפך יפה. כבר עלתה הסכמת הפוס' דעבדינן ליה מ"מ לצאת י"ח כל הדעות. הנה אתנו עוד ספקות וריעותות אחרות שיש בהם די והותר להתיר בשופי כאשר נבאר בס"ד:

אתאן אל הריעותא הב' שהאחד מהעדים הוא ב' בב' בקורבה דאישות עם המתקדשת:

והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות אישות פסק דמקדש בפיסולי עדות דאורייתא קידושיו אינם קידושין. ובפס"ע דרבנן או ס' פיסולי תורה צריכה גט. ואע"פ שיש חולקים וסוברים דאפילו בפ"ע דרבנן אינם קידושין וכמתבאר מדברי דה"מ ז"ל שם בהל' ו' שמבואר בדברי קצת גאונים שדנין בהם להחמיר שמשמע דברים אלו שיש קצת גאונים או רובם שמקלים. וכ"כ העיטור בשם י"א הו"ד בב"י סי' מ"ב וכן פסק הרי"ף ז"ל בתשובה. מ"מ רבו החולקים וסוברים שראוי להחמיר ולהצריכה גט ומנייהו מלכי הגאונים רב אחא ורבינו האיי ז"ל ע"כ לא חשו לס' החולקים ופסקו הטור וש"ע בא"הע סי' מ"ב להחמיר כס' הרמב"ם ז"ל ודעמיה ובקרובי האם וקורבה דאישות דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' עדות דהוו מדבריהם. אך חלקו עליו כמעט כל גדולי הראשונים ואמרו שכל הבאים מן המדרש מן התורה. וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל עיין בתשו' הרשב"א ח"ב סי' ר"ל ובמיוחסות להרמב"ן סי' קי"א וקכ"ה) כמ"ש הרה"מ ז"ל שם. וכ"כ הריב"ש בסי' י"ד והרשב"ש סי' ת"ק והרשב"ץ ז"ל בח"א סי' קכ"א והו"ד בב"י שם האריך להוכיח דגם הרמב"ם מודה דהוו דאורייתא לענין קידושין. והרב"א ז"ל בתשו' סימן י"ט סמך ראשו ורובו על תשובת הרשב"ץ ז"ל הלזו ואולם הרב תומת ישרים בסי' פ"ג האריך לסתור דבריו והעלה דקולא גדולה היא דעת התשב"ץ ואין לנו להקל באסור אישות בסברה קלישא זאת עיש"ב ועיין ש"ך בח"מ סי' ל"ג ובלח"ם ומש"ל בפ"ד מה"א. ועכ"פ מי לנו בקיאים בדברי רבינו הגדול הר"מ במז"ל כהרה"מ והרמב"ן והרשב"א. והם ז"ל הבינו בדעתו דס"ל דהוו מדרבנן וצריכה גט ומי יקל ראש נגדם וכמ"ש הרב עד"ש בא"הע סימן מ"ב סק"ח. והרב משכנות הרועים באות ק' סכ"ה ול' הביא מערכה מול מערכה. ושם באות ע' סנ"ט כתב משם מהרשד"ם ומהרימ"ט ז"ל דמהני ס"ס ורבוותא בתראי חלקו בזה וסברו דל"מ ס"ס עי"ש ואין ספריהם מצויים אצלי ונראה דהס"ס הוא ס' הל' כהסוברים בקורבה דאישות וקורבה דאם הוו פסולים מדאורייתא ואת"ל הלכה כהסוברים דפיסולייהו הוו דרבנן ס' הלכה כהרי"ף דסובר במקדש בפס"ע דרבנן אין קידושיו קידושין. ועיין להרב דברי יוסף ז"ל בסימן מ"ד שהביא כל סברות הפוסקים ראשונים ואחרונים בענין זה והעלה דהיכא דליכא עיגון אין ראוי להקל באיסור ערוה נגד ס' הרמב"ם ז"ל עי"ש ונימוקו עמו:

והנה אמת כי ראיתי בס' פתחי תשובה בא"הע סי' מ"ב סק"ט שהביא משם הגאון נוב"י ז"ל במה"ב סימן ע"ו שכתב דהרי"ף ז"ל שסובר דמקדש בפיסולי עדות דרבנן אין קידושיו קידושין יחיד הוא בדבר הזה ע"כ. ולפי זה לית לן למעבד האי ס"ס כי הדבר ידוע דמעוט נגד רוב לא חשיב ספק כמו שהאריך הרחיב מרן הגאון ז"ל בחק"ל יו"ד ח"א סימן קכ"ו ויש לי אריכות דברים בזה ואכמ"ל. וכ"ש בסברה יחידה נגד רובא דרובא דרבוותא דודאי לא חשיב ספק וכמ"ש הרב דבר משה בסי' י ב והרב פ"מ ח"א סי' ג' ומרן החבי"ב בס' בעי חיי חיו"ד סי' ק"ז. אך אנכי הרואה שאין הרי"ף ז"ל יחיד בדעה זו שהרי בעל העטור הביא ס' זו בשם י"א. ואפי' נימא דהיא היא ס' הרי"ף הלזו. מ"מ הרואה יראה בדברי הה"מ ז"ל בפ"ד מהלכות אישות הל' ו' שכתב שקצת גאונים מחמירים משמע ודאי שקצתם או רובם מקלים. וכ"כ בפי' מהר"א ן' נאחמיאש ז"ל בתשובה הבאה בתשובת מר"ן ז"ל א"הע סי' יו"ד שמקצת גאונים כתפו כס' הרי"ף. וגם מרן ז"ל בתשובה שאחריה כתב דכוותיה דהרי ף ז"ל כתבו מקצת גאונים והעטור ע"כ ומכאן תשובה דמ"ש העטור בשם י"א אין כונתו על הרי"ף ז"ל שהרי כתב מהן שכ"כ הרי"ף והעטור. איברא כי תשובה זאת יצאו עליה עוררין דלאו מרן מהריק"א חתים עלה. וא' הרואה בעיניו יראה דלאו מתורתו של מרן ז"ל היא זאת אלא קיצור תשובת הר"א בן נאחמיאש ז"ל. והנר"ל שמרן ז"ל בבאו להשיב על דבריו קיצר השאלה והתחיל להביא בקצור דברי מהראב"ץ ז"ל והיה מציין בצדו מה שיש להשיב ולהוסיף על דבריו. כעין זאת שהוסיף על דברי מהר"ש שכ"כ העטור. וכן לקמן לענין ידים שאינם מוכיחות שהביא תשו' הרשב"א ז"ל שלא הביאה שם מהר"א ז"ל אלא שלא הספיק לגומרה. והמעתיק ראה אותה בכתב י"הק של מרן ז"ל וכתבה על שמו והאמת דלאו מרן חתים עלה.. וכ"כ הרב ברכ"י ז"ל בח"מ סי' ל"ד אות טו"ב והו"ד בס' כרך של רומי סי' כ"ד דק"ג ע"ב ותמה על הרב כנה"ג בא"הע סי' מ"ב שהחזיקה לתשובה זאת שהיא של מרן ז"ל וכן הקשה הרב הגדול שארנו ז"ל שם על הרב יד אהרן בסי' ז"ך הגהב"י ל"ו כיעו"ש וכבר הרב כנ"הג בסי' כ"ח בהגהב"י הביא משם רבו מהרי"ט ז"ל שתשו' זאת היא קיצור תשובת הר"א ן' נאחמיאש ז"ל הלא היא בתשובות מהרימ"ט ז"ל סי' קל"ט. וכיוצא בזה אירע בתשובות מרן ז"ל בס' אבקת רוכל כסימן י"ו ובכמה מספרי הקדמונים שהיו בכ"י והמעתיק טעה וחשב שהיא מהרב המחבר והאמת אינו כן. וכמ"ש הרב שה"ג ז"ל במערכת גדולים אות מ'. ועיין הבית ועד סי' צ"ח:

מ"מ נראה דלדידן שקבלנו הוראות מרן הש"ע אל כל אשר יאמר כי הוא זה לא יכלינן למעבד הדין ס"ס. כי הוא ז"ל פסק בש"ע א"הע סי' מ"ב כדעת הרמב"ם ז"ל דמקדש בפס"ע דרבנן צריכה גט ואנן אתנא דמרן מהריק"ש סמכינן כידוע ובפרט היכא שהוא פוסק כס' הרמב"ם שהוא עיקר קבלתנו. ברם אחר הישוב הא לאו מלתא היא כי אין אנו באים לדון בפס"ע דרבנן דוקא אלא בפס"ע בקורבא דאם. והתם רבו הסוברים גם בדעת הרמב"ם דפיסוליהו הוא מדאוריתא וכמש"ל. וכגון דא למעבד ס"ס אפי' שהוא נגד מרן ז"ל שפיר עבדינן דלא עדיף קבלת הוראות מרן ז"ל מאיסורא דאוריתא ואפי"ה בתרי ספקי מתרינן. וכ"כ בפירוש הגאון מז"ה הגדול זלה"ה בס"ה חק"ל יו"ד ח"א סי' קכ"ז. וכ"כ הרב קול אליהו ז"ל א"ח סימן ו' וסי' ג"ל ובחיו"ד סי' ל"א ובס' ארעא דישראל אות ס' ועיין להרב שמחת יו"ט ז"ל בסי' י"א. והרב פרי האדמה ח"ג בדכ"ה ע"ג כתב וז"ל ואפי' מרן ז"ל לא אמרה אלא לענין דינא משא"כ היכא דאיכא ספק אחר נימא שיסבור מרן שגם זו נחשב לספק. והרב מהרי"ן ז"ל בהסכמתו שם כתב סוף סוף הסברה הב' הביאה הש"ע בשם י"א והרי למדונו רבותנו ז"ל דכה"ג מהני ס"ס ע"כ. ונר"ל דלאו דוקא אם הסברה הב' הביאה מרן ז"ל בש"ע בלשון י"א וכיוצא. והוא הדין והוא הטעם אם הס' הב' יש בו בו מחלוקת הפוס' ומרן ז"ל לא גילה דעתו אף לא הביאה בש"ע. שפיר אמרינן דאולי בהצטרף שני הס' גם מרן ז"ל יודה. איברא דמדברי הגאון מז"ה ז"ל בחק"ל מה"ב חא"הע סי' ב' משמע דלא הסכים בחק"ל יו"ד ח"א סי' קכ"ז למעבד ס"ס נגד מרן ז"ל אלא דוקא בחו"ל שלא קבלו הוראותיו אלא להחמיר אבל בא"י שקבלו בכל גוונא לא עבדינן ס"ס נגד סברתו כיעו"ש כבר ארי עלה מר בריה הגאון הרמ"ז ז"ל בס"ה נדיב לב ח"ב ח"מ סי' ס"ג וביאר וליבן והעלה דאף בא"י עבדינן ס"ס נגד מרן ז"ל דלא עדיף קבלת סברתו יותר מאיסור תורה דמתרינן בס"ס לך נא ראה דבריו המצודקים. והגם שפירושו בדברי הגאון רבי אבהו ז"ל נראים קצת דחוקים למי שלא הורגל בדברי הגאון ז"ל. ומכח זה הרבה לתמוה הרב ישמח לב נר"ו בחיו"ד סימן ט"ז על דבריו ואין הפנאי מסכים עמדי להשיב על זה. ועיין להרב שערי רחמים נר"ו בחא"הע סימן פ"ג. ועיין בס' הגיד מרדכי סי' ה' ובס' שער אשר הנד"מ א"ח סי' יו"ד:

ברם נר"ל דבנ"ד לית לן למעבד האי ס"ס. משום דחזינא ליה למרן ז"ל בב"י סי' מ"ב שכתב בשם מ"כ על מעשה באשה שנתקדשה לראובן בפני עדים שהם קרובים ובים וכו' והתירוה לעלמא ושוב ערערו מפני שהעדים היו קרובים בקורבה דאישות וכו' והסכים הר"י ן' הראש לס' החכמים שהתירוה מפני שרבים חלקו עליו וסוברים דקורבה דאישות היא מן התורה ועוד שהרי"ף סובר בפ"ע דרבנן דאין חוששין לקידושיו ע"כ וסיים מרן ז"ל ונר"ל לסמוך ע"ז היכא שכבר נשאת אבל אם לא נשאת עדין הדין עם החולק להצריכה גט כדברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל הרי שהוא סובר שאין לעשות ס"ס זה להתירה לכתחילה להנשא. ובכגו"ד נראה ודאי דלכ"ע אין לעשות ס"ס זה. ואע"פ שדבריו אלו לא באו מפורשים בש"ע אלא בב"י אמרם. וכבר ידוע המבוכה הגדולה שנפלה ברבני האחרונים ז"ל. אם קבלנו הוראות מרן ז"ל בתשובה או דוקא מה שנכתב בש"ע שהסכימו עליו מאתן רבנן. ואף על גב שאני בעניי עשיתי אר"ש רחבת ידים והעליתי שקבלנו הוראותיו גם בתשובה כמ"ש בהגהותי בס"ה ישרי לב חח"מ אות ק' ובקונט' הכללים. מ"מ למעבד ס"ס נגד מ"ש בתשובה וה"ה בב"י כתבתי בספ"הק תעלומות לב ח"א א"הע סי' כ"ח דלכ"ע עבדינן ליה כיון דאפילו כנגד מ"ש בש"ע רבו הסוברים דעבדינן ס"ס וכמש"ל. מ"מ בנ"ד אי אפשר למעבד האי ס"ס משום דהס' הא' שהוא במקדש בפס"ע דרבנן כבר פסק בש"ע כדעת הרמב"ם שצריכה גט ובקורבה דאם וקורבה דאישות ככר גילה דעתו כאן בב"י שסובר בדעת הרמב"ם דהוו דרבנן. וכבר כתבתי בקונט' הכללים שכל מקום שיש מחלוקת בדעת הרמב"ם ובפירוש דבריו. ומרן ז"ל פירש דבריו בב"י או בתשובה נקיטינן כאותו פירוש. א"כ ודאי דלדידן לית לן למעבד האי ס"ס. ועיין למהרש"ך ז"ל בח"א סימן ג' וסי' מ"ז. שוב אחר ימים רבים הגיע לידי ס' שמחת יו"ט וראיתי להרב ז"ל שם בסי' ע"ו שהאריך הרחיב בענין זה והעלה כמ"ש בעניותי שש לבי שכיונתי לדעתו של גדול זיע"א:

שוב אחר ימים בא לידי ס' נוב"י תנינא וחזינא לגאון ז"ל שם א"הע סי' מ"ו שכתב בפירוש שהרי"ף ז"ל שסובר דמקדש בפסולי עדות דרבנן אין חוששין לקידושיו יחיד הוא בסברה זאת ולא מצא לו חבר ע"כ וכבר ביארתי שמדברי הרה"מ ז"ל משמע שיש גאונים שסוברים כן ומהר"א ן' נאחמיאש בתשו' הבאה בתשובות מרן ז"ל א"הע סי' יו"ד כתב בפירוש שמקצת גאונים סוברים כהרי"ף ובתשובה המיוחסת למרן ז"ל כתב כן וכתב שכן כתב העטור וכמש"ל. והיותר תימה שתשובה זאת למרן ז"ל הביאה הנוב"י שם ולא נרגש מזה. וכן ראיתי עתה בס' תומת ישרים סי' פ"ג שכתב שיש רבים מהגדולים שכתבו כס' הרי"ף כיעו"ש. ואגב אורחין חזיתיה להרב נוב"י ז"ל שם שכתב בהא סלקינן דכל הקרובים מדרך אישות והוא רק מקורבא דאם ליכא שום סברה לשום פוסק שיאמר שהוא פסול מ"הת רק כולם מודים שפסול רק מדרבנן ע"כ וה"ד רב נהוראי מגן דוד נר"ו וכבר הו"ד בס' פתחי תשובה בסי' מ"ב שם. ודבריו תמוהים דהחולקים וסוברים שכל הבא ממדרש חכמים הוי מ"הת מ"הת מ"ל קורבא דאישות לחודה. מ"ל אם יצטרף גם קורבה דאם. והגם כי סברה זאת מצאנוה לאחד חכם בתשו' הרב"א בסימן י"ט וכתב מרן החביב א"הע סי' מ"ב הגהב"י קפ"ו שכמדומה לו שהוא מהר"מ אלשיך ז"ל. אך הרב המחבר ז"ל שם סתר דבריו והביא הרשב"ץ ז"ל בתשובה וסיים הא קמן דאפי' בתרי דרבנן קמיירי הרשב"ץ והכי מסתברא דמ"ל חד דרבנן מ"ל תרי דרבנן. אי מדרש חכמים חשיב כדי"ת הרי חד כתרי וכו' עי"ש ועיין עוד לו להנוב"י שם בסי' קל"א. ועיין ערך השלחן א"הע סימן מ"ב אות ח' ועיין בד"מ לרמ"א ז"ל בח"מ סימן ג"ל:

זאת עול'ה מן המדב'ר דלרובא דרובא דרבוותא העד הקרוב בקורבה דאישות הוי פסול מ"הת וכמאן דליתיה דמי. ובפרט לפי סברת הרשב"ץ ודעמיה דגם הרמב"ם מודה בזה. ואפי' לס' החולקים דלהרמב"ם הוי דרבנן י האיכא ס' הרי"ף ודעמיה דאפי' בפס"ע דרבנן אין קידושיו קידושין. ואפי' הרמב"ם דמצריך גט היינו משום חומרא כמובן מדבריו שלא כתב דהויא מקודשת. וגם מרן ז"ל בב"י שכתב שלא תנשא לכתחילה היינו ודאי משום חומרא דא"א. א"כ פש גבן ע"א כשר ולרוב הפוסקים מקדש בע"א אין חוששין לקידושיו ומכללם הרמב"ם ומרן ז"ל שקבלנו הוראותיהם. וכבר עלו ובאו לענין המתירים בס' כרך של רומי סי' כ"ד. ואפי' לדידן דמחמרינן בקידושי ע"א לחוש לס' המחמירים היינו מדרבנן וכמו שביאר הרב הגדול כמהר"א קובו ז"ל בהסכמתו שם ובספרו שער אשר הנד"מ חא"הע סימן ועיין בתשובות מרן ז"ל לא"הע בסי' יו"ד בתשובת מהר"י חן ז"ל שכתב דבאחד כשר ואחד ס' פסול ליכא מאן דפליג דהויא מקודשת עי"ש ועיין לרמ"א ז"ל בהגה בסי' מ"ב וכבר האריך בזה הרב נוב"י ז"ל בסימן ע"ו והו"ד בפתחי תשובה שם. והנה מקום אתנו להאריך בפרט זה אבל אין הפנאי מסכים ותסגי לן כי גם הריעותא הזאת מצטרפת לחשבון גדול של הריעותות האחרות שביארנו ונבאר בעה"י:

הסעיף השלישי שהמקדש טוען שהיה שכור. ולא זכר המעשה הרע ההוא עד שהזכירוהו אחרים ממחרת:

הנה הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות אישות כתב שכור שקידש קידושיו קידושין. ואם הגיע לשכרותו ש"ל אין קידושיו קידושין ומתישבין בדבר זה ע"כ וכן פסקו הטור וש"ע בא"הע סי' מ"ד. ופשט הדברים משמע דהאי דצריך להתישב בדבר הוא היכא דחזינן שהגיע לשש"ל. אז צריך ישוב הדעת אם באמת בלי שום ספק כבר הגיע לשכרותו ש"ל. כיון שעל פי ידיעה זאת אנו פוסקים דאין קידושיו קידושין ושריא להתנסבא לכל גבר דתצביי. אבל כשאנו רואים שלא הגיע לשש"ל אין צריך ישוב הדעת הרבה. כי לא נפיק מינה חורבה שהרי אתה אומר שהיא מקודשת וצריכה ממנו גט להתירה לעלמא. וכן משמע מדברי הה"מ ז"ל שם והו"ד בב"י שכתב ומפני שהוא בערוה החמורה כתב רבינו מתישבין בדבר זה ע"כ וכתב על זה בפרישה שם פי' למה כתב הרמב"ם כאן מתיישבין בדבר יותר מבמקום אחר לכן כתב ומפני שהוא בעריות החמורות ור"ל ומתיישבין לבדוק אם הוא שכור כ"כ כשכרותו של לוט ע"כ. אבל כשנדקדק היטב נראה שי"ל שסיום דברי הרמב"ם אלו קאי לב' החלוקות בין הגיע בין לא הגיע. כי דבר ברור הוא שאם אנו באים לחוש לחומר ערוה. גם היכא שאנו רואים שלא הגיע לשש"ל ואנו אומרים שהיא מקודשת. יש לחוש שמא טועים אנחנו והאמת הוא שהגיע לשש"ל. ושמא תפשוט ידה ותקבל קידושין מאחר והוי חומרא דאתי לידי קולא. וכן יש לפרש דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' גירושין לענין גט שכתב שאם לא הגיע לשש"ל הרי זה ספק דמשמע לכאורה אפי' בריא לנו שלא הגיע כל שנשתכר הרבה הרי זה ספק ודכוותא נמי איכא למימר גבי קידושין והיינו שכתב רבינו גבי קידושין ומתיישבין בדבר זה. וכן כתב מרן ז"ל בב"י סי' קכ"א בדרך אפשר. והיותר נכון בדברי רבינו ז"ל הוא לע"ד מ"ש מב"י שם דכונת הרמב"ם באומרו ואם לא הגיע היינו שאין ברור לנו אם הגיע אם לא הגיע שאז הוי ספק ולכן גבי קידושין כתב ומתיישבין בדבר דהיינו כדי לברר בלי שום ספק אם הגיע אם לא הגיע. ואי אכתי מספק"ל הוו ספק קידושין וספק גירושין אלא שלשון לא הגיע שכתב הרמב"ם ז"ל לגבי גט אינו מתיישב שפיר כי פשטן של דברים משמע דאפילו ודאי לא הגיע הוי ספק:

עכ"פ בין ב' התירוצים שתירץ מרן ז"ל בב"י נפק"מ טובא לענין דינא. כי לפי' התי' הראשון אפי' ודאי לא הגיע כל שנשתכר הרבה הוי ספק לענין גט. וה"ה לענין קידושין. ולפי גירסת ספרינו כך הוא יותר נכון בדברי הרמב"ם כמש"ל. ולפי התירוץ השני אי בריא לן שלא הגיע לשש"ל אין כאן ספק. אך אי מספק"ל אם הגיע אם לא הגיע אזי הוי ספק לגבי גט וקידושין. ומרן ז"ל בש"הט נקט כלשון הרמב"ם ז"ל לפי גירסת ספרינו וכ"כ הלבוש בהל' גיטין גם הרב מהר"א ששון ז"ל בסי' קנ"ד והרב פ"מ ח"א סי' ל"ו לענין נזירות העלו דלפי גירסת ספרינו אפי' לא הגיע לשש"ל ספקא הוי כיעו"ש וכבר תמהו על דבריהם הרב מהר"מ כ"ח ז"ל בס' גט פשוט סימן קכ"א סק"ד והרב בני יעקב במאמר כתיבת גיטין ושטרות דקנ"ט ע"א דאיך אפשר לומר כן וכסוגיא דפ' הדר קפסיק תלמודא דאם לא הגיע לשש"ל הרי הוא כבריא ואם עבר עברה שחייב מיתה ממיתין אותו. י ואם לענין גיטין וקידושין הוי ספק איך לענין מיתה ממיתין אותו עיש"ב והנה על מרן ז"ל אין כאן תימה דאימור אתירוצא בתרא סמיך והגם שבש"ע הביא דברי הרמב"ם כגירסת ספרינו. יש לפרש כן שהכונה הוא דאנן מספקא לן אם הגיע לשש"ל אם לא הגיע. וכ"כ הרב תבואות שור ביו"ד סימן א' סקס"ג. גם הרב מהר"י זאמירו ז"ל בס' הון יוסף ח"ב כ"י סי' ג' האריך בזה והעלה דהעיקר כתי' ב' של מב"י דדוקא היכא דמספק"ל אם הגיע אם לא הגיע הוא דאמרינן דהויא ס' מקודשת וס' מגורשת אבל אם ידוע לנו בודאי שלא הגיע או ודאי שהגיע ליכא תו ספקא והביא מתשו' התשב"ץ בח"א סימן כ"ג ומר בריה הרשב"ש בסי' תקפ"ג שכתבו שלא נשלל מקידושין אלא אם הגיע ודאי לשש"ל ע"כ וכן הסברה נותנת:

אך מידי סברתם של מהר"א ששון והרב פ"מ ז"ל לא יצאנו גם הרב ג"פ ז"ל שם כתב וז"ל ולענין מעשה יראה דכיון דמרן ז"ל מספק"ל דדילמא אפי' ודאי לא הגיע לשש"ל הוי ספק לדעת הרמב"ם וכן נראה מדברי הר"א ששון והפ"מ יש לחוש ולהחמיר לענין גיטין וקידושין וכו' ומ"מ ע"כ לא מספק"ל אלא כשנשתכר הרבה ואינו יכול לדבר לפני המלך ועושה מעשים מכוערים שאם לא היה עושהו אע"פ שיודע מה שהוא עושה בהא דוקא מספקא לן עכת"ד וכיון שכן ודאי שיש לחוש לסברתם ולהצריכה גט מספק. כי בדיני גיטין וקידושין נקיטינן ככל החומרות שהביאו הפוסקים ז"ל. ובפרט היכא שאין בדברי מרן הב"י הכרע ברור:

ובמהות שש"ל כתב הרמב"ם ז"ל בפכ"ט מהל' מכירה שעושה ואינו יודע מה עושה וכ"כ הטור ח"מ סי' רל"ה. ובכן נחזי אנן במקדש דנ"ד שכבר ביארנו שהוא נשוי אשה ויש לו בנים ממנה ובשלום ובמשור הולך אתה. ומעולם לא היה מחזר אחר אשה אחרת ולא עלתה על לבו. אם כן הדברים מוכיחים כי היה שכור עד דלא ידע מאי קעביד כי אף אם ראינו בספרי הפוסקים נדונות הרבה יותר מכוערים מזה והיה במחשך מעשיהם. היינו שהמקדש מחזר אחריה לקדשה ופעמים שהיא גם היא המתקדשת קשורה עמו ורוצה אשה למתב טן דו. אבל בכעין נ"ד ששניהם גם יחד צווחי ככרוכיא שלא נתכוונו לקידושין הוא מפני אהבת אשת נעוריו והבנים בניו. והיא ג"כ דלא ניח"ל למתב עם צרה אם כן הסברה נותנת שהיה שכור כשש"ל ועשה ולא ידע מה שעשה. ואף אם לא נדון אותו כהגיע ודאי לשש"ל מ"מ חשבינן ליה במדרגת שכור שנשתכר הרבה ועושה מעשים מכוערים שאם לא היה שכור לא היה עושהו. ובכגון דא כבר העלה הרב ג"פ דלדעת מהרא"ש והפ"מ ספקא מיהא הוי. וגם לס' מהריט"ץ ז"ל בסי' רי"א הבאתי דבריו בספ"הק תעלומות לב ח"א חיו"ד סי' ל"א שכתב שאם זוכר אח"ך מה שעשה בשכרותו ל"מ הגיע לשש"ל. והגם שגמגמתי שם על דבריו וחידוש זה שחידש מדעתו. כבר הבאתי שם בסימן ל"ב שגם מהר"י מברונא ז"ל בסימן רס"ד כתב כדבריו. מ"מ גם בנ"ד לא זכר אח"ך המעשה הרע שעשה עד שהזכירוהו אחרים וכי מדכרו ליה ודאי מדכר. עכ"פ אי הוי ס' הגיע ס' לא הגיע הויא ס' מקודשת ואפי' ודאי לא הגיע כיון שעשה מעשה הניכר שאם לא היה שכור לא היה עושהו הוי ס' לדעת הנהו רבוותא שהבאנו לעיל.. ואף אם אין כאן עדות ברורה שהיה שכור. מ"מ הוא מודה ע עצמו ואומר שהיה שכור ומעשיו מוכיחין מן הפעולו' יודעו הכחות. וגם העדים לא הכחישוהו לאמור שהיה שפוי בדעתו. ובפרט כי מסגנון השאלה אני רואה דאינהו לא עדיפי מניה ומרעה אל רעה יצאו אחר ששתה לרויה מי דקלים באו אל הבית הזה לסבוא שכר ודעתם בל עמם. ע"כ רואה אנכי כי מידי ספק לא נפיק ומצטרף לטובה עם הספקות שביארנו ונבאר עוד בעה"י:

גם הריעותא הד' שהעדים לא ידעו לכוין זמן המעשה וכתב הרב הפוסק צדיק הראשון מהרח"ך נר"ו דמידי פלוגתא לא נפקא ואייתי בידיה תשו' מהרשד"ם ז"ל סימן מ"ב ותשובת הרב שש"א בקונט' מצות כהונה סי' כ"ד והרב שו"מ מהדורא תליתאה סי' רע"א כיעו"ש גם זו מן התוכחות שגם הערים לא היתה דעתם שלמה ולא ידעו במה יכשלו ובנ"ד חקרו אותם על הזמן והשיבו שאינם זוכרים. ולא דמי לאותו נדון שכתבתי בספרי תעלומות לב א"הע סי' כ"ח דהתם לא נשאלו ולא נחקרו העדים על זה. וכבר האריכו בזה שני המא"הג הרב ישמח לב נר"ו בחא"הע סי' י"א והרב שערי רחמים נר"ו בא"הע סי' כ"ג. ע"כ ודאי שגם ריעותא זאת מידי ספק לא נפיק:

נהדר אנפין אל הריעותא הה' מפאת ההסכמה והו' שהנערה אמרה שלא הבינה והז' שהיא קטנה:

אנכי הרואה כי הרב הפוסק עטרת החיים נר"ו שביק רברבי ונקיט זוטרי. כי אם מפאת ההסכמה כבר כתבתי בספ"הק תעלומות לב ח"א חא"הע סי' כ"ח כי איני רואה דרך שיקרא סניף להתיר. יען מתקני התקנה בעיר הזאת לא הפקירו והפקיעו הקידושין. ואדרבא פרשו העונש והקנס שיעשו להמקדש ולהעדים. וכ"כ התשב"ץ בח"ב סי' ה' וז"ל ואם יתברר מלשון ההסכמה שלא היה דעתם להפקיע הקידושין הרי היא מקודשת גמורה ויתירוהו מנידויו בתשובה כראוי ע"כ ועיין בתשו' הרדב"ז הישנות סי' נ"ו ובס' דברי דוד סימן כ"ה הביא תשו' הרשב"א ז"ל וכתב וז"ל הרי לך בהדיא דעברין הוי והקידושין קידושין ואם לא ידע בתקנה אפי' עברין לא הוי וכ"ש במצרים שאין תקנה זו ידועה ומפורסמת אפי' לחכמי' ע"כ ואפי' בהפקעת הקידושין מרן ז"ל בהשו' א"הע סי' ו' חוכך להחמיר ועוד לו למרן ז"ל שם בתשו' סימן יו"ד וכבר אני בעוניי הארכתי בזה בספ"הק תעלומות לב חא"הע סי' י"ד ושם הסכמתי להתיר בלא גט כשהסכימו חו"ר ויחידי העיר להפקיר הקידושין היכא דלא סגי בלא"ה כאותם העירות. וכן ראיתי עתה להרא"ש ז"ל בכלל ל"ה סי' א' שכתב וז"ל ובכל דור ודור אדעתא דחכמי הדור שתקנו למגדר מלתא מקדשין ואין הקידושין חלין אלא לפי תקנתם ואפילו קדש בביאה שוויוה לביאתו בעי"ז כ"ש בכסף דהפקר ב"ד הפקר והפקירו הממון שנתן לה ואין כאן קידושין כלל עכ"ל ועיין להרב ישמח לב נר"ו בסי' ח' וסי' י"א וטו"ב. ואע"ג דבמקום שאפשר להשיג גט אין להתיר לכתחי' אפי' אם הפקירו הקידושין עכ"פ סניף גדול מהא הוי אבל בנ"ד ל"מ ול"מ כי אין בהסכמת העיר הזאת לא הפקר ולא הפקעה. וגם על פיסול העדים שעברו על ההסכמה נראה שאין לחוש. יען לא הוזמנו ולא כיונו להעיד ואדרבא העד הכשר בשומעו לשון הקידושין נבהל משמוע וצווח ככרוכיא. ובפרט שמעשה שהיה בכפר הסמוך היה ואימור לא שמיע להו האי תקנתא. ואפילו בבני העיר הזאת אין הכל בקיאים בה ואפי' הת"ח ובכגון דא אפי' עברינא לא יתקרי כמש"ל משם הרדב"ז ז"ל וכ"כ הרימ"ט בא"הע סי' מ' דשמא לא ידעו העדים או שמא שכוחין ושוגגין היו. ועיין עדות ביעקב סי' ח"י מהר"י אדרב"י סי' שס"ט. כ"ש בבני הכפרים שיש לומר שלא ידעו כלום מזאת ההסכמה ועיין להרב מאריה דאתרא הדין ז"ל בס' ויקרא אברהם א"הע סי' ו':

גם מ"ש ה' הפוסק רב כהנא נר"ו בריעותא האחרת שהנערה אמרה שלא הבינה מה שאמרה לו ואיתיה בידיה מ"ש בטוש"ע סימן כ"ז שצריך שהיא תבין לשון הקידושין. וכתב הב"ח דאפי' אמ"ל ה"א מקודשת צריך לידע שהיא הבינה דלא כל הנשים מבינות ואף דיש חולקים הוו ס' קידושין וציין להרב נוב"י בסי' נ"ט והרב שו"מ מהדורא תליתאה סי' דע"א כיעו"ש והנה אמת כי בלשון המורגל לקידושין אינה נאמנת לאמר לא הבנתי וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחי' הו"ד בס' ערוך השלחן א"הע סי' כ"ז ובפרט לגבי דידן שקבלנו הוראות מרן מהריק"א ז"ל וכבר ביאר בב"י שם שבלשון המורגל וידוע אינה נאמנת. ואף שבנ"ד אין כאן אלא ע"א כשר והב' פסול דרבנן. וי"ל דבכה"ג נאמנת לומר לא הבנתי וכמו שראיתי להרב המופלא כמהר"ח רומאנו ז"ל בתשובה הבאה בס' ישמח לב א"הע סי' ז' שהביא משם הרב ב"ח ז"ל בתשו' סי' צ"ז שכתב הא דאינה נאמנת לומר שלא הבינה היינו בנתקדשה בשני עדים אבל נתקדשה בע"א אפי' למאן דחייש לקידושיו אם אמרה שלא הבינה נאמנת עי"ש ומינה דן הרב ז"ל לנ"ד שעדות הע"א אינו מועיל וכמאן דליתיה הו"ל מקדש בע"א דלדעת הב"ח נאמנת לומר לא הבנתי עכת"ד ואין ספרו של הב"ח מצוי אתי כעת כי לפי פשטן של דברים לא אמרה הרב ז"ל אלא בנתקדשה בע"א דוקא. שי"ל שכיון שיודעת המנהג לקדש בב' עדים ולא ראתה אלא אחד לא נתנה לבה ודעתה לדבריו וראוי להאמינה שלא הבינה. אבל כשהיו שם ב' עדים כנהוג בכל הקידושין אלא שהאחד לא הועילה עדותו כנדון הרב ז"ל. או שהאחד היה קרוב בקורבה דאם או דאישות כנ"ד ואין האשה בקיאה בפסלותו וכיוצא וכיון שראתה ב' עדים הי"ל ליתן דעתה ולהבין וכיון שאמ"ל לשון המורגל נר"ל דלא מהימנן לה לומר שלא הבינה. ועיין ערך השלחן א"הע סי' מ"ב:

אך הריעותא הז' שהנערה המתקדשת היא קטנה בשנים וביאר הרב הפוסק כמהר"ח נר"ו ששמע כן מפי הנערה ומפי אנשים אחרים מאנשי העיר. זה הוא מקצוע גדול ולא שת לבו לחקור היטב ולברר הדבר. והגם כי על מספר השנים קשה מאד באלו המקומות לברר בירור גמור כידוע. מ"מ על הסימנים אולי היה יכול לברר באותו פרק ואף אם היה יכול להתברר עתה שהגיעה לכלל שנים. אכתי מספקא לן אם הביאה הסימנים ובפרט בזמננו שנשתנה הטבע ואינם מביאים סימני' אלא מט"ו שנים ואילך כמ"ש הרב אביגדור ז"ל בתשו' הבאה בס' שמחת יו"ט סי' ט' והרב דברי אמת בדט"ז ע"א והגאון מז"ה הגדול ז"ל בס' חק"ל מה"ב חא"הע סי' ך' וסי' כ"ו ועיין למהרש"ך ח"ד סי' ס"ז. ואחר ימים רבים נד"מ ס"ה ויען אברהם למעלת הרב מופת דורנו כמהר"א פאלאג'י נר"ו וראיתי לו בחא"הע סי' כ"ו שעמד להתבונן על זמן חליצת הקטן וראה מעשה בהגאון החסיד ר' אבהו ז"ל שאחר י"ג שנים ויו"א אם הביא ב' שערות או רבוי שערות נותנים החליצה כמ"ש בספרו חיים ושלום ח"א סי' ל"ו. ונזכר הלכה שכתב הרב אביגדור עזריאל ז"ל בתשו' שבס' שיו"ט הנז' דבזמננו אין מביאין סימנים אלא מט"ו שנים ואילך והגאון מז"ה ז"ל בחק"ל מה"ב א"הע סי' ך' עשהו סניף ועל זה הפליא פלא איך עבדו עובדא לחלוץ אחר י"ג ואף אם מצאו שערות וכו' יאמרו שהם שומא והצ"ת כיעו"ש ואני תמיה שלא ראה מ"ש מרן הגאון אבינו הזק'ן ז"ל בחק"ל שם סי' כ"ו דקכ"ו ע"ד שהרבה להשיב על זה וסיים וז"ל כי ע"כ אין לסמוך על טעמים אלו ולא הבאתי אותם כי אם שיהיו קצת סניף להתיר אם ימצא בנ"ד טעם מספיק להתיר ע"כ ותו דלא אמרה הרב ז"ל אלא ברוב ולא כלל הכל. ואה"ן שאם בדקו ולא מצאו לו סימנים שראוי להמתין. אבל אם בדקו ומצאו שני שערות לומר שהוא שומא לא אמרו אדם מעולם ולא עלה על לב הרבנים הנז' כלל. וכך מובן מדברי הרב אביגדור ז"ל מאריה דהאי שמעתתא שהדיינים היו בודקין אחר י"ג שנים ויו"א אלא שלא היו מוצאים שערות. וכך עושים מעשה כל רבני הדור ז"ל בכל אתר ואתר.) וא"כ שפיר היה מצטרף הספק הזה עם שאר הספקות שיש בנ"ד וכמש"ל:

אלא שעתה שלא נתברר לנו מעיקרא אם הגיעה לכלל שנים. וחזותה מוכיח עליה שהיא קטנה כמו שטענה היא וגם אנשי מקומה אמרו כן. א"כ יש לנו ס"ס ס' הגיעה לכלל שנים ס' לא הגיעה. ואתמ"ל הגיע ס' לא הביאה סימנים והגם שהרשב"א ז"ל באלפי"ו סי' אלף רי"ו עשה ס"ס הזה וסיים שיש להתיישב עוד בדבר כיעו"ש ובפירוש דבריו אלו האריכו למעניתם רבני האחרונים הלא בספרתם. והו"ד בס' כנ"הג א"הע סי' קנ"ה ושאר רבני המאספים ועיין להגאון הרמ"ז ז"ל בתשובתו הארוכה הבאה בס"ה חק"ל מה"ב חיו"ד סימן א' שהאריך בזה. ורבני האחרונים נקטו להחמיר בס"ס זה. אך כבר בא חכם גדול הדור האחרון מז"ה הגאון ז"ל בחק"ל מה"ב חא"הע סימן כ"ו והאריך להוכיח שהרשב"א ז"ל יחיד הוא בדבר הזה. ובדקכ"ח סיים וז"ל באופן דלפי מה שנתבאר בס"ס זה שהחמיר הרשב"א ונמשכו אחריו גדולי רבני האחרונים לאסור היינו שלא נתגלו בימיהם דברי הראשונים אבל אחר שזכינו בימינו וראינו להרמב"ן והר"ן וכן נראה דעת ה"ה לפי דעת הרבנים שזכרתי וכן דעת רבני פרובי'נצא להתיר בס"ס זה הו"ל דעת הרשב"א יחיד ומה גם דהרשב"א מספקא ליה ואין ספק מוציא מידי ודאי וכ"ש למ"ש הריב"ל ח"ד שגם הרשב"א בחידושיו כתב בדברי הרמב"ן עכל"ה ובפרט בנ"ד דמעיקרא עיקר הקידושין אינם אלא ספק קידושין ועוד ריעותות אחרות כמו שביארנו. דבודאי כעין נ"ד גם הרשב"א ז"ל יודה דלא הוו קידושין כלל ועיין למהר"א חאיון ז"ל בתשובתו שבס' נדיב לב ח"ב א"הע סי' ז"ך ונעלם ממנו דברי הגאון מז"ה ז"ל בחק"ל מה"ב סימן כ"ו. ובכן בנ"ד דאיכא ריעותות אחרות ודאי דמצטרף גם הס"ס הזה להקל קידושין אלו. והרב הפוסק הא' נר"ו העלים עיניו מזה. ואפריון נמטיה להרב הפוסק הב' רח"ם רחמתי"ם נר"ו כי זכר עשה לדברי הגאון הרמ"ז ז"ל בס"ה נדיב לב חא"הע סימן ז' דז"ך ע"א. ובהגלות נגלות כל האמור בענין ישמח צדיק כי חזה כי הריעותא הזאת אשר הבליעוה בנעימה הוא סניף גדול. להתיר:

ומעתה אשימה עיני אל הכחשות העדים שיש בנ"ד. ונחל בראשונה שהביא רב אחא משבחא רב כהנא הפוסק הא' נר"ו והיא שלפי דברי העד הא' כבר נכנסו לחצר ובעודם בבית השער נכנס המקדש. ולדברי העד הב' בהיותם עומדים בפתח החצר מבחוץ נכנס המקדש ועשה סניף לס' מוהרימ"ט ז"ל דס"ל דאפילו הוכחשו בבדיקות עדותם בטלה כיעו"ש בדב"ק. ואנכי הרואה שאין כאן הכחשה מבוררת כלל. כי מ"ש הרב הפוסק נר"ו של דברי העד הב' בהיותם בפתח החצר מבחוץ וכו' תיבת מבחוץ לא נזכרה בקבלת העדות. כי כה היו דבריו. חנאן קאעדין ואקפין פום לחוש. ופירושו נ"ל בהיותנו עומדים בפתח החצר. והעד הא' אמר. חנאן טאלעין מן לחוש וקפנא פי סקיפא. שפירושו אנו יוצאים מהחצר עמדנו בבית שער. וניכרים דברי אמת כי שניהם לדבר אחד נתכוונו. והם עמדו סמוך לפתח החצר בבית השער והאחד חשב עמידתם סמוך לפתח כעומדים בפתח. והב' חשב עמידתם באגף ולפנים כלפנים. ועיניך תחזנה גדולה מזאת למהרשד"ם ז"ל בא"הע סי' ל"ז בב' עדים שהאחד העיד שהיו שניהם המקדש והמתקדשת בבאראנדא'דו והב' אמר שהאש' הית' בבית והמקדש בבאראנדא'דו. וכתב הרב ז"ל דלא חשיב הכחשה שי"ל שהאשה הזאת היתה עומדת באגף והאחד חשב האגף כלחוץ והב' חשב האגף כלפנים וכו' עי"ש ובנ"ד אפילו היה אומר האחד שהיו עומרים בפתח החצר מבחוץ כאשר העתיק הרב הפוסק הי"ו היינו יכולים לומר שהיו עומדים באגף והאחד החשיבו כלחוץ והב' חשב האגף כלפנים. כ"ש שתיבת מבחוץ לא נזכרה בקב"ע. וכבר ביארנו דלפי סגנון דבריהם אין כאן הכחשה אפי' בבדיקות וכאמור. וכבר ידוע מ"ש הר"ן ז"ל בתשובה דכל שאנו יכולים לכוין דברי העד כדי שלא תהא עדות מוכחשת. יש לנו לכוין דבריו שכל שיש לנו לתרץ דברי ב' העדי' הנראים כמכחישין זה את זה כדי שתהא עדותם מכוונת תולין בכל מה דאפשר וכו' עי"ש ונשתמשו בדבריו אלו כל גדולי הפוסקים ז"ל ומכללם מרן מהריק"א ז"ל בתשובה א"הע דיני קידושין. והריב"א ז"ל בסי' ה' וסי' י"ט ועיין להרב דרכי נועם בא"הע סימן כ' שהאריך בזה ואף מהרימ"ט ז"ל לא יחלוק בדבר זה. ועיין בתשובת הריב"ש ז"ל סי' קע"ו הו"ד בכנ"הג ח"מ סימן כ"ט הגהב"י אות ח' דאפי' במשמעות רחוק מתרצינן דבורינו:

ומכלל הדברים האלה אתה למד אל ההכחשות האחרות שהמציא הרב הפוסק ה"ב ח"י ומלא נר"ו. ראשונה שלפי דברי העד הא' שאמ"ל קודם נתינה קחי ולפי דברי הב' לא אמ"ל כלום כי גם זו לאו הכחשה מקרי. אלא שהאחד האריך והב' קיצר בדבריו וכמו שכתבתי בעניותי בס' תעלומות לב חא"הע סי' כ"ח. ובפרט שהעידו זה שלא בפני זה ועיין בתשובת מהרשד"ם א"הע סימן ל"ה ול"ז. ודכוותא נמי בהכחשה הב' שלדברי העד הא' היא פשטה ידה כי כה אמר. וכיף הייא מדת ידהא. והב' אמר שהוא נתן לה כי הוא אמר בלשון זה. ומדהום להבתולה. והוסיף לאמור. וכיף מדהומלהא. ואנכי הרואה כי גם זו ל"מ הכחשה. אלא שהעד האחד שבא לספר כל המאורע ומעשה שהיה. סיפר שאמ"ל קחי והיא הושיטה ידה ונתן לה. והב' שנראה לו כל זה אריכות דברים ללא צורך דלא נפק"מ לענין קידושין ע"כ סיפר רק ענין הנתינה וממילא מובן שכשנתן לה פשטה ידה לקבל ולכן לא פירש. ואם ראה תראה להגאון הרמ"ז ז"ל בס"ה נדיב לב ח"ב א"הע סימן ז' דחשיב להו הכחשות כגון אלו. כל שופט בצדק בין יבין שמז"ה הגאון ז"ל שם לא יצא לדון על ההכחשות האלו מצד זה. אלא אסף וקבץ כל ההשחכות שיש ביניהם. להורות נתן שהענין מזוייף מתוכו ולא יער הוו ולא דובים וכמו שהקדים וביאר שם וז"ל ונוספה נחלתן דעדים הנז' הם מוכחשים זה עם זה וניכרין הדברים אצל כל בעל שכל כי הכל הבל המה מעשה תעתועים ובוחן לבות הוא יודע אמיתותן של דברים וכונת כל אחד ואחד מהם. והנה העד הא' העיד וכו' עיש"ב ודבריו אלו באו בתעלומות חכמה לבל יטעה אדם בדבריו שכונתו לאחשובינהו הכחשות גמורות. אלא להורות נתן שהענין כולו שקר ולא נזכרו לשון קידושין כלל. וכמו שביאר בסוף תשובתו דאין בפיהם נכונה ולשונם תצמיד מרמה כיעו"ש. וזה ברור ומפורש בכונתו עד שאני תמיה על הרב ישמח לב נר"ו בספרו הנד"מ בא"הע סימן ט"ו שנטפל להשיב לזה דלא חשיבי הכחשות ואתו הסליחה כי לא דקדק היטב בהצעת הגאון מז"ה ז"ל קודם שביאר ההכחשות ההם. כי כונתו ברורה שלא בא הכתוב לחיים לחושבם הכחשות גמורות לבטל כל העדות מחמתם. אלא לברר כי מרמה בפיהם והכל הבל וכאמור. אך בנ"ד שגם המתקדשת לא הכחישה עיקר המעשה אלא אמרה שלא ידעה ולא הבינה. יש לנו לטרוח וליישב דבריהם בכל מה דאפשר כמו שהורונו רבותינו הפוסקים ז"ל. ובפרט שאיני רואה כאן אפילו הכחשה בבדיקות כיון שהעידו זה שלא בפני זה. ואפי' הרימ"ט ז"ל יודה בזה כמתבאר מדבריו שבתשובה ח"א סי' קמ"א:

והבאתי את הג' שלפי דברי העד האחד כשהושיטה ידה אמ"ל הא' וכו' ולפי דברי הב' שהאמירה היתה אחר הנתינה ככתוב בדב"ק.. וזו ודאי צריך לשים עליה לב כי נפק"מ טובא בין שניהם שלפי עדות הב' הוי שתיקותא דלאח"מ מעות. והרב הפוסק האר"י הח"י נר"ו אייתי בידיה ע"ש מז"ה הגדול ז"ל בס' נדיב לב ח"ב סי' ז' בנדונו שהעיד העד שנתן לה ואמ"ל וחשיב ליה שתיקותא דלאחר מ"מ כיעו"ש. ואתו הסליחה שאין דמיון מנ"ד לנדון ההוא. ותחילה אבאר דברי מז"ה ז"ל אשר באו קצת סתומים כדרכו בקדש לקצר אף במקום שאמרו להאריך. הוא הדבר שהוא ז"ל דן בשיקול דעתו הרחבה ע"פ דברי השאלה שמעשה שהיה כך היה שנתן ואח"ך אמר כאשר ביאר. וכיון דמשמעות הענין כך הוא אף שהעד סתמא קאמר שנתן ואמ"ל. ויש לפרש בדבריו שבעודו נותן אמר או פירוש יותר מרווח שנתן ואח"ך אמר. ואף אם אין הכרע ברור בדבריו לא' מהפירושים. מ"מ כמשמעות הענין הוא שנתן ואח"ך אמר אנו מפרשים דבריו כן. דלא גרע מהיכא שיש הכחשה בין שני העדים שכתב הר"ן ז"ל דכל כמה דמצינן לתרוצי דבריהם מתרצינן. ולרוב פשיטותו לא הוצרך להביא ראיה לזה. ובכן אם נתפוס דברי העד הב' הראשונים שאמר בפירוש שנתן ואח"ך אמר. הרי אתה מוכרח גם מצד זה לפרש כן דברי העד הא' ולדברי שניהם הוי שתיקותא דלאחר מ"מ דלאו כלום הוא. ומה שחזר העד הב' מדבריו מלבד שאינו נאמן דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. עוד זאת שמצב ומובן הענין מכחישו. וא"כ ל"מ אם אינו יכול לחזור ונמצינו מפרשים דברי העד הא' בהכרח שנתן ואח"ך אמר.. אלא אף אם נאמר שמתוך דברי השאלה מוכן שהיה תוכ"ד כיון שלא עברו דברים אחרים ביניהם ולדעת קצת פוס' יכול לחזור תוכ"ד. מ"מ חשיב ליה מוכחש מהעד הא' לפי מה שביאר שכונת העד האחד כך מוכרחים לפרש לפי המובן מהענין. ומהתימה על הרב ישמח לב נר"ו שם בסי' ט"ו שלא דקדק יפה בדברי מז"ה הגדול ז"ל וכתב מה שכתב כיעו"ש וכמה שכתבתי די:

נקוט מהא דבדברי העד שאמר נתן ואמ"ל יש לפרש ב' פירושים או שנתן ואח"ך אמר. או שבעודו נותן אמר. והפירוש היותר קרוב בעיני הוא שנתן ואח"ך אמר ומ"מ לפי משמעות ומצב הענין. או לפי דברי העד הב' אנו מפרשים דברי העד הא'. ובנ"ד שדברי העד הא' באו מבוררים שכשהושיטה ידו אמ"ל. נחזי אנן דברי העד הב' שאמר וז"ל ומדהום להבתולה וכיף מדהומלתא קאל שפירושו והושיטם להבתולה וכשהושיטם לא אמר. ומזה הבין הרב המשיב הארי החי נר"ו שנתן ואח"ך אמר ומה שאמר וכיף מדהומלהא קאל אין הכונה בשעה שרצה לתת. דא"כ הול"ל וכיף יתב ימדהום. ועוד דהוי סותר דבריו וכו' את"ד נר"ו:

ובעניותי אמינא שלא צדק בזה. ועם היות מני"ר בקי בלשון ערבי טפי מנן אנכי הרואה שדבריו תמוהים י כי הנה כבר ביארנו שלשון נתן ואמר הוא משתמע לתרי אנפי וסובל ב' פירושים ועיין להרב מהר"מ די בוטון ז"ל בסימן יו"ד ולהרב ישמח לב נר"ו בא"הע סי' י"א. ואם דברי העד הב' באו מפורשים אנו טורחים ליישב דברי העד הא' בכל מה דאפשר כמי שהשרישנו הר"ן ז"ל בתשובה וה"ד מכ"י כח"מ סי' כ"ט. ואם העד כאן יכול לפרש דבריו היכא שסובלין ב' פירושים ומקבלינן מניה לכ"ע כמו שהאריך מז"ה הגאון ז"ל בחק"ל מה"ב חא"הע סי' ז' ועיין למהרח"ש ז"ל בסי' ל"ו. ואי ליתיה קמן דנשייליה או שאינו זוכר עוד המעשה טרחינן לתרוצי דבריו שיהיו מכוונים לדברי העד הב' בכל מה דאפשר ובכל מה שנוכל אפי' במשמעות רחוק כמתבאר מתשובת הר"ן ז"ל בסי' ל"ד. וגדולה מזאת כתב הרב"א ז"ל בסס"י ה' וז"ל ומיהו אין לבטל עדות זה מטעם דאמר יצחק העד לשון באותה טבעת דמשמע דהויא שתיקה לאחר מ"מ. דהא העיד בהדיא שכך אמר לה בעת הקידושין ואם הלשון מקולקל לית לן בה וכו' ואע"ג דגם בנ"ד אברהם סבע העיד שמתחילה נתן ואח"ך אמר. ומעתה יש לנו לתקן דבריו וכו' וכמ"ש הר"ן ז"ל בתשו' וכו' ומה גם שיש דקדוק לשון במה לתלות ליתא דס"ס הא מתכתשי. ועוד מאי חזית דסמכת לאברהם סבע. הרי אפרים העיד שהיה בעת הקידושין עכת"ד. הרי דאפי' שיש דקדוק לשון וע"א שהעיד כמו שנראה מהדקדוק ההוא בכל זאת כתב שתפסינן כפשט דבריו להשוותו אל העד הב'. וכ"ש היכא שאין דקדוק לשון לתלות ההפך כדבריו דודאי דמפרשינן ליה כדברי העד הב' והוא ברור:

ומעתה נחזי אנן כדברי העד האחד שאמר וכשהושיטה ידה אמ"ל הא' וכו' ופשט דבריו מובנים שבהיותה מושטת ידה אמ"ל והו"ל אמירה בשעת מ"מ וכמו דנקיט רו"מ בפשיטות. וא"כ אפי' דברי העד הב' היו סובלים ב' פירושים היינו צריכים לכוונם לדברי העד הראשון אפילו כמשמעות רחוק. כ"ש שאני רואה שגם פשט דברי העד הב' מורים שבעודו מושיט לה אמ"ל הא' וכו' ובכוונה מכוונת נקט לשון הושטה ולא לשון נתינה. כי לשון ומדהום הוא לשון הושטה או המשכה המורה שהוא בשעת מ"מ ובעיני הדבר פשוט. ולפי שראיתי להרב מהר"ת נר"ו שהבין שאמירת ומדהום להבתולה וקאלהא. הכוונה הוא נתינא ואח"ך אמירה. ולכן כתב שאם נפרש כונת אומרו וכיף מדהומלהא שר"ל בשעת נתינה הו"ל סותר דבריו הראשונים. ע"כ הנני מביא ראיה שפירוש ומדהום או ומדלהא ר"ל בשעת הושטה שכ"כ הרב הגדול מופ"הד רש"ל כמוהר"א אשכנזי זלה"ה בתשו' הבאה בס' ישמח לב א"הע סי' י"ב וז"ל הלמד מכל האמור דלפי העד הראשון כפי כונתינו בו אשר ל'ו ימד ול'ו יספר דתני לישנא קלילא כאלו אמר מדלא דהוא מושך לה ומוכנים דבריו דנקט משיכה ולא אמר ונתן לה דכלומר עודנו מושך לה אמ"ל ומפאת שתיקה דלאחר מ"מ אין לנו להסתפוקי בדבריו עכ"ל. הרי מבואר כדברינו וכ"ש שקודם שגמר דבריו פירש כונתו דהכונה הוא כך שכשהושיטם לה אמ"ל. ומ"ש ה"ה נר"ו שאם כוונתו כך הול"ל וכיף יתב יעדהוש משפט הלשון. אתו הסליחה שאם היה אומר כן היינו מבינים שאמ"ל בשעה שרצונו היה לתת דהיינו קודם הנתינה. ולא כך היה המעשה אלא שבשעת משיכתו אמ"ל וכך מוכנים דבריו שאמר וכשהושיטם לה אמ"ל. וכמו שהבין בפשוט הרה"ג ר"ל ז"ל שאומרו ומדלהא וקאלהא. ר"ל בשעת ההושטה או ההמשכה ואם כונתו היתה לסתור כונת דבריו הראשונים היל"ל ובעד מה מדלהא קאלהא שכן הוא ודאי משפט הלשון. ואז ודאי שהיה נאמן כיון דאפי' בתוכ"ד לדעת קצת פוס' מהני בעדים כמ"ש מז"ה הגדו"ל ז"ל בס"ה נדיב לב חא"הע סי' ז'. ועיין להר"הג מגן אברהם ז"ל בתשו' הנז"ל. וככגו"ד שהוא בגמר דבריו הראשונים לכ"ע מהני אפי' במקדש ומתקדשת כמו שהארכתי במ"ה וכ"ש בעדים. אבל האמת הוא שאינו סותר אלא מפרש דבריו הראשונים. במשמעות קרוב ואף לכי יהיבנא ליה לה"ה כל דיליה ולו יהי שהלשון מסופק. הרי יש לנו לכוין דבריו עם דברי העד הא' כמ"ש הר"ן ז"ל וכל הפוס' וכמדובר:

אתאן לסיפא מה שהוסיף מדיליה אחרון חביב רחימא דנפשאי רב נהוראי תהלה לדוד פרי עץ הדר נר"ו שהאשה מכחשת את העדים בב' דברים האחר שכשבכתה הקטנה וששאלה פולים המקדש אמ"ל קחי והושיטו לקטנה. ואדעתא דהכי פשטה ידה ולא הבינה מה שאמ"ל. וב' שהיא אומרת שכל מה שלקחה נתנה להקטנה. ולפי דברי העדים שנתנה מהם להקטנה ולא כולם. וכיון שבכאן הע"א הוא קרוב בקורבא דאישות ולדעת הסוברים דפיסולי מדאורייתא אין כאן אלא ע"א. וע"א בהכחשה לאי כלום הוא את"ד נר"ו. והנה אעפ"י שכתבנו שאין האשה נאמנת לומר לא הבנתי כשהוא לשון המורגל וכמו שס"ל למב"י ז"ל מ"מ מידי פלוגתא לא נפקא ולדעת רי"ו ז"ל אפי' בלשונות אלו אעפ"י שאינה נאמנת מ"מ אם אמרה שלא הבינה הוו ס"ק ועיין דינא דחיי בח"ב דט"ו ועיין עצמות יוסף בדכ"ה ע"ג. ואני אומר שאם יש אמתלא לדבריה למה לא הבינה שהיא נאמנת. שכ"ז שאנו אומרים דלשון הרגיל לקידושין כולהו נשי גמירי להו היינו כשנותנת דעתה לשמוע מה בפיו. אבל כגון נ"ד שהיא פשטה ידה לקבל הפולים בעד הקטנה ולא נתנה אל לבה להבין מה הוא אומר יש לנו להאמינה. ובפרט שהיא אומרת שנתנתם כולם להבת הקטנה והרי לא נהנית מהם. ואף על פי שהעדים מכחישים אותה יפה כתב ה"ה הי"ו דאין כאן אלא ע"א כשם לכ"ע וע"א בהכחשה לאו כלום הוא וכ"כ הב"ח ז"ל בתשו' סי' נ"ז הו"ד בס' י"א ח"ב סי' כ"ז הגהב"י ט' וז"ל לא כתבו שהיא אינה נאמנת לומר שלא הבינה אלא במקדש בפני ב' עדים אבל במקדש בפני ע"א אפילו למאן דחייש לע"א נאמנת עי"ש. וידעתי ביני שיש להשיב לזה מ"מ סניף מהא הוי. ובהצטרפות ההכחשות אחרות דלפי דעת הרבנים הפוס' טובים השנים הע"י הכחשה בבדיקות מהא הוו. ולדעת מהרימ"ט ז"ל חשיבי הכחשות וגדולי רבני האחרונים עשו סניף לסברתו כמו שעלה בקב"ץ הרב פני יצחק נר"ו בסימן יו"ד הלא המה הרב פ"מ בח"א סי' כ"ח וכ"ט וח"ב סי' ב'. בני משה שלטון סי' ל"א. כהונת עולם סי' מ"ה סם חיי סי' ז'. פרי הארץ ח"א א"הע סי' ג'. ועוד שאנכי הרואה דמאי דפשיט"ל למר להרב המשיב רחימ"א דנפשאי נר"ו שדברי העד הראשון ברורים שבעודה פושטת ידה אמ"ל לדידי מספק"ל טובא. כי כה היו דבריו וכיף מדרת ידהא קאלהא כלומר וכשפשטה ידה אמ"ל. וא"כ לא פירש הנתינה מתי היתה אם קודם האמירה או אחר האמירה י ונהי שאם פירוש דברי העד הב' הוא כמש"ל אף אם דברי העד הא' מסופקים יש לנו לכוונם לדברי השני כדאמרן לעיל אך אין אני תוקע עצמי בפי' דבריו. כיון שאין אני בקי היטב בלשון הזה ואף הר"הג ר"ל אדוני אברהם ז"ל לא היה בקי הרבה בלשון הזה. י ואם דברי שניהם מסופקים הו"ל ס' קידושין כיון דליתנהו קמן לשייולינהו בפירוש דבריהם. ועוד כי העד הב' לדעת רוב הפוס' הוא פסול מדאורייתא והעד הא' שהוא העד הכשר לא הזכיר נתינה כלל:

ומלבד זה הרי כתב הרשב"א ז"ל בסי' תש"ף ואלף קצ"ג דעדות ראיה ממש בעינן ופסקו רמ"א ז"ל בסי' ע"ב. ואע"פ שכתב המרדכי בפרק האומר משם הרא"ם ז"ל שמפני שלא ראה אחד מהעדים הנתינה אין לבטל הקידושין:

כבר כתב הרב דברי יוסף ז"ל בסי' י"ז הו"ד בי"א הימן מ"ב הגהב"י ל"ה שרוב הפוס' חלוקים עליו. עוד זאת דאין כאן אלא ע"א שהוא כשר ואפי' אם נחוש לס' הסוברים להחמיר במקדש בע"א אימור בכגו"ד גס הם מודים דלא חיישינן. וכן ראיתי להרב ברך משה ז"ל בסי' ל"ג שצירף ס' זה עם סברת ההסכמה להתיר. ואעפ"י שהר"הג מהריט"א ז"ל שם בסימן ל"ד חשש להחמיר מטעם דבעינן תלתא ספקי. ועוד שכתב הרב ב"ה ז"ל בסי' מ"ב שמחלוקת זה תלוי עם מח' מקדש בע"א. דלמ"ד המקדש בע"א אח' לקי' בעינן ראיה וידיעה. ולמ"ד שחוששין לקי' לב' ואנן תפסינן להחמיר במקדש בע"א כיעו"ש כבר חזר והשיב כהלכה הרב המחבר ז"ל שם. וע"ע בתשובת רבני אר"ץ רבה ז"ל ואין הפנאי מסכים להאריך בדבריהם. מ"מ מידי ספקא ודאי לא נפקא והגם שסיים העד אח"כ ואמר והפולים שלקחה נתנה מהם להקטנה וכו' אין זה מעלה ארוכה כיון שאינו מעיד שלקחה אותם מיד המקדש ובשעת אמירה. והרי כתב הרשב"א ז"ל ואפילו ראו האתרוג יוצא מתחי' אין כאן חשש כלל ואפילו היא מודה. ועיין למהרימ"ט ז"ל בחא"הע סי' מ"ג פ"מ ח"א סימן כ"ט. וכן ביאר רמ"א ז"ל בסימן מ"ב וז"ל וצריכים העדים לראות הנתינה ממש לידה או לרשותה. אבל אם לא ראי הנתינה ממש לידה אעפ"י ששמעו שאמר וכו' ואח"כ יצא מתחילה אינם קידושין עד שיראו הנתינה ממש ע"כ. ועיין חוות יאיר סי' י"ט. וכ"ש בנ"ד שהוא אמר בטבעת זו והם לא ראו נתינת טבע' לידה והעד הא' לא ראה נתינה כלל אלא שאחר כך ראה פולים בידה. ואימור לקחה אותם מאשת אחיו או מהקרקע או מהמקדש עצמו קודם אמירה וכיוצא עכ"פ אינו מעיד שראה הנתינה ממש לידה. ואף על פי שלא אמר בפירוש שלא ראה הנתינה עכ"פ מלשונו מוכן שלא ראה. ואין לנו לדון אלא על פי הכתוב בקב"ע כיון דליתנהו קמן לשיולינהו וגדולה מזאת כתב הרב ישמח לב נר"ו בא"הע סי' י"א. אעפ"י שהעד אמר במקום שהושיט מפתח הושיט דורו ואע"פ שי"ל שהוא אמר ומדלהא והסופר כתב ומ"ד ובכל זאת כתב דל"ח להא כיון שכתב מהרש"ך ז"ל בח"ב סי' ל"ג שהסופר והעדים דייקי בלשון וכו' כיעו"ש. וגם הר"הג ר"ל שר המסכ'ים שם דניח"ל לומר דאימור בההוא אתרא משתעו בלישנא קלילא והוי כאלו אמר ומדלא וכו' כיעו"ש. מ"מ בנ"ד גם הוא ז"ל יודה כיון דהעיקר חסר ולא הזכיר נתינה כלל לא ימד ולא מדלהא דהא ודאי שאין לנו להוסיף בדבריו מה שלא הזכיר כלל. ועוד לאלו'ה מילין בענין זה אבל אין הפנאי מסכים עמדי. וגם הספרים אינם מצויים אצלי ויודע כל שער עמי כי הלכה זאת קראתיה סירוגין פעם ביום ופעם בלילה ע"כ אשים קנצי למילין:

ולענין הלכה כבר ביארנו שיש כאן כמה ספקות ובפרט דבעיקר הקידושין עצמם נפל הספק וא"כ מסייע לה חזקת פנויה דודאי אזלינן לקולא כמ"ש הגאון מז"ה ז"ל בחק"ל א"הע סי' ך' והגם דהס"ס בנ"ד הוא ס"ס בפלוגתא דרבואתה ויש סוברים דלא חשיב אלא חד ס' משום דהוו משם אחד. כבר האריך הרחיב בזה מז"ה הגאון ז"ל בתשו' הבאה בחק"ל מה"ב חיו"ד סי' א'. והסכים דעבדינן ליה ורבני אחרוני זמננו נקטו בשיפולי תלמיה כמתבאר בתשו' רבני עי"הק ירושלים ת"ו שבספר נדיב לב ח"ב א"הע הי' ח' ולהרב מוהר"א חאיון ז"ל שם בסי' כ"ה. ולמוה"ר ר"ל כמהר"א אשכנזי ז"ל בתשו' הבאה בס' ישמח לב א"הע סי' י"ב ועיין שער אשר ח"א א"הע סימן ל"א. ואף הר"הג מרן מהריט"א ז"ל בתשו' הבאה בס' ברך משה גאלאנטי בסי' ל"ד שחשש להחמיר בס"ס דפד"ר אם לא בתלתא ספקי. נראה ברור שכונתו היינו התם משום דהס' האחר היה נגד סברתו של מרן ז"ל והוא ז"ל סובר דלענין איסור ערוה בקידושין וגטין ויבום וחליצה אנו נוהגים לתפוס כל החומרות. של כל הפוס' אלו תו"ד בס"ה שמחת יו"ט סי' י"א דמ"ד ע"ג וסי' י"ב דמ"ט ע"ג כמו שציינו דבריו רבני המאספים מנהגי ע"הק בדיני קידושין כי אין ס' שיו"ט מצוי פה העירה וכ"כ משמו הגאון מז"ה ז"ל בס' נדיב לב ח"ב חו"מ סי' ס"ג וא"כ כ"ש שאין לנו להקל בדבר שמרן ז"ל מחמיר וקבלנו הוראותיו. ואה"ן שאם הב' ספקות היו שקולים ולא היה נגד מרן ז"ל שגם הוא ז"ל היה מורה ובא להקל בסוגייא דעלמא להקל בס"ס דפד"ר כמ"ש הרב ז"ל עצמו בס"ה שיו"ט סי' י"א. ה"ד הרב המגן ז"ל בס' ברך משה שם. וכן ראיתי למז"ה הגאון ז"ל בס"ה חק"ל מה"ב חיו"ד סימן א' דכ"ח ע"א שהביא דברי הרב ברך משה בסי' ל"א שהבין בדעת מרן מהריט"א ז"ל שמה שהחמיר באותו נדון הוא משום שחשש לס' האומרים דשם פד"ר חד הוא ולזה השיבו יפה דאע"פ שלא ביאר הרב ז"ל טעמו שהצריך ג' ספקי. מ"מ אין הכרח לדבריו שהוא משום סברת האומרים דשם פד"ר חד הוא אלא כונתו דאפי' למ"ד הכי. הנה בהיות ספק שלישי ליכא מ"ד דלא שרינן ואה"ן דאף אם לא היה ס' ג' היה מתיר כמ"ש בס' שיו"ט סי' י"א וכו' א וכונתו ברורה דמה שראינו התם שהחמיר היינו משום שהיה הפך מרן ז"ל ומשום חשש ערוה. אבל אה"ן דמשום פד"ר לא הוה חייש כיון דסוגייא דעלמא אזלא להקל ברם בקושטא לא ימלט מהדוחק שמתשובתו ההיא בסימן ל"ד נראה שהוא ז"ל חושש לסברת האומרים דשם פד"ר חד הוא ולא היה סומך להקל אם לא בתלתא ספקי וכך מבוארים דבריו שם. אלא שכדי שלא יהיה סותר את עצמו ממ"ש בספרו שיו"ט סי' י"א וה"ד הרב המג"ן ז"ל שם אנו מוכרחים לומר דהכא שאני שהיה אחד מהסתפקות הפך מרן ז"ל וע"כ חשש להחמיר. אם לא בתלתא ספקי דאפי' אותו ספק שהוא ספק לא יבא לכלל ספק אכתי פש גבן תרי ספקי מ"מ מז"ה ז"ל קיצר הרבה והי"ל לבאר. עכ"פ דבריו מיוסדים על אדני פז שגם הגאון מהריט"א ז"ל סובר דבתרי ספקי דפד"ר אזלינן לקולא כמו שביאר בסימן י"א ועיקר סמיכתו הוא על הדברים האלה המבוארים ומפורשים באר היטב:

וכדון חזיתיה למעלת הרב המופלא דרופתקא דאורייתא רב שמ"ח נר"ו בס"ה ישמח לב הנד"מ בסי' ח' דאייתיה לן משמיה דגברא רבה מוה"ר ר"ל כמוהר"א אשכנזי ז"ל שיישב תשובת הגאון מהריט"א ז"ל דלא לסתרו אהדדי. דבסי' י"א איירי באיסור לאו מהתר יבמה ולכן כתב שדי בב' ספקות אבל בשאר התשו' דאיירי באיסור ערוה הצריך ג' ספקות וכתב הרב המחבר נר"ו שמצא להגאון שארינו ז"ל בס' חיים ושלום ח"א סימן כ"ב שכ"כ עי"ש. וכן ראיתי להר"הג ר"ל מגן אברהם ז"ל בתשו' שבס' נדיב לב ח"ב א"הע סי' ח' שכתבו כן הוא ז"ל והר"הג כמהר"מ פארדו נר"ו והסכים עמהם בדין ההוא עט"ר הגאון מז"ה ז"ל. ולפי"ז גם ההיא תשו' הבאה בס' ברך משה סי' ל"ד שהצריך ג' ספקי היינו מטעם זה דאיסור ערוה. וכדדייק בלשניה שם וכך דקדקתי עתה בדב"ק שם שלא הזכיר טעם זה של ס' מרן ז"ל כמש"ל. אלא דלא בריר לן שאיסור יבמה לא חשיב ערוה כי המרדכי בפ' מצות חליצה כתב דהוי ערוה. וע"ע שם במרדכי הו"ד בב"י סימן קס"ט דחליצה חשיב ליה דבר שבערוה. והגם דרבו הסוברים דל"ח דבר שבערוה כמו שהאריך הרב שער אשר ז"ל א"הע סי' ח"י מ"מ מידי פלוגתא לא נפקא ועיין בב"י א"הע סס"י ל"ו בשם מ"כ. ולישב דברי הגאון מו"ה ז"ל בתשו' שבס' חק"ל מה"ב חיו"ד סי' ה' שכתב שגם הגאון מהריט"א ז"ל היה מתיר בב' ספקות. צ"ל בכוונתו דהתם שהחמיר בב' ספקות אינו מטעם פד"ר חד הוא. דהא הוא ז"ל ס"ל דשפיר עבדינן ס"ס בפד"ר בכל האיסורין ולא חיישינן לס' האומרים דחד הוא. וא"כ בנדון ההוא אי לאו מטעם חומר ערוה אה"ן דבב' ספקות היה מתיר. וע"כ תמה על הרב ברך משה ז"ל שהבין בדעתו שהרב סובר דשם פד"ר חד הוא. ומכח זה הביא להרבה מן האחרונים שנשתמשו בס"ס דפד"ר. וכתב עליו שגם הרב מהריט"א ז"ל הכי ס"ל וכדמוכח מדבריו בסי' י"א. וגם הכא אי לאו טעמא דחומר ערוה היה מתיר בב' ספקות זה נר"ל לפי חומר הנושא. ומצאתי הון לי מדבריו ז"ל שבס' נדיב לב ח"ב סי' כ"ד לא"הע שכתב וז"ל כיון דאיכא עשרה ספקי דראוי להתיר אפילו בספק ערוה דהחמיר הגאון מהריט"א ז"ל להתיר בס"ס כמבואר בתשו' שבס' ברך משה ובס' קדושת יו"ט בעשרה ספקי כנ"ד גם הרב ז"ל יודה ע"כ. הרי שגם הוא ז"ל הבין בפשיטות שהרב ז"ל מחמיר בב' ספקות משום חומר ערוה. אבל בכל האיסורים מודה דעבדינן ליה כסוגיא דעלמא. ועיין בס' פני יצחק סי' ט"ז וכ"כ מז"ה ז"ל בפירוש בס"ה נדיב לב ח"ב סי' כ"ג וז"ל ואף דהרב מהריט"א בתשו' ב"מ סי' ל"ד חשש להחמיר באיסור ערוה בקידושין מטעם ס"ס את"ד. הרי דבריו ברורים כדכתיבנא:

וראיתי להרב ישמח לב נר"ו בא"הע סי' י"א שהרבה לתמוה על הגאון מז"ה ז"ל במ"ש בחק"ל מה"ב יו"ד סי' א' דגם הרב מהריט"א ז"ל היה מתיר בב' ספקות ואתא ואייתי לן מר כל המקומות שהחמיר הגאון ז"ל אפילו בג' ספקי כיעוש"ב. ואנא נפשאי כבר מלתי אמורה שדברי מז"ה ז"ל שם באו סתומים. אבל דבריו נכונים כי גם הגאון מהריט"א מסכים בכל האיסורים להתיר בס"ס דפד"ר אלא דיקא באיסור ערוה מצריך ג' ספקי. וזאת היתה כונתו גם שם לאמור דמשום פד"ר היה מתיר בב' ספקות. אי לאו משום חומר ערוה. וזו היא עיקר תמיהתו על הרב ב"מ ז"ל שלא היה צריך להביא כת הסוברים דס"ס בפד"ר חשיב ס"ס. שגם הרב ז"ל מודה בזה בכל האיסורים דוק בדבריו ותשכח ומטעם זה לא ציין שאר תשובות הרב ז"ל דקאי באיסור ערוה. וכן מתבאר מתשו' שבס' נדיב לב א"הע סי' נ"ד וכמדובר. והנה מז"ה הגאון ז"ל בא לציון בתשו' שבחק"ל מה"ב הנז"ל למ"ש הרב ז"ל בס' הלכות יו"ט דל"א ובשמחת יו"ט סי' ל"ב. והשיב לזה הרב ישמח לב נר"ו שם דאין להם דמיון כמו שמיטה אצל ה"ס עכת"ד. ותמהני על יופי שלמותו שכתב בדרך זה. כי אנכי הרואה בס' הלכות יו"ט דל"א שהביא דברי הרב מהר"י ן' פ'ורנה ז"ל שכתב דידוע דס"ס בפד"ר שפיר מקרי ס"ס ויצא לדון בס"ס דפד"ר. ותמה ע"ד הרב בני יעקב דכה"ג ל"מ ס"ס והרב ז"ל טרח ליישב דברי מהר"י ן' פ'ורנא ז"ל כיעוש"ב. ומז"ה הגדול ז"ל תמה עליו בתשו' בחק"ל מה"ב בדז"ך עי"ש. עכ"פ מבואר נגלה הוא שהרב הלכות יו"ט פשיט"ל דס"ס בפד"ר חשיב שפיר ס"ס זולת באיסור ערוה שמחמיר. וא"כ שפיר הביא דבריו אלו להורות דבכל האיסורים הוא בשיטה אחת עם כל הפוס' שהביא. וא"כ לא ידעתי מה ענין שמיטה. וס' שמחת יו"ט אינו מצוי פה לראות הדברים במקומם ובודאי טעמו ונימוקו עמו וד"ב. שוב בא לידי ס' שיו"ט ושם בסי' ל"ב דקפ"ב ע"א כתב דסוגייא דעלמא כהסכמת כל האחרונים דס"ס דפד"ר הוי ס"ס כיעו"ש. וע"ע להרב ז"ל בס' שיו"ט ססי' ח' ודוק שם ועוד לו בסי' י"א דמ"ג ע"א:

ובהיותי בזה ראתה עיני בס' שער אשר הנד"מ בא"הע סי' כ"ט והיא ל'ו נדפסה בס' כרך של רומי סי' שהרב מופת דורנו המחבר ז"ל הביא דברי הרה"ג שארינו ז"ל בס' חיים ושלום ח"א סי' כ"ב ותמה עליו שהפריז על המדה להחמיר אפי' בתלתא ספקי אם לא במקום עגון. כי לא נמצא מי שמחמיר בכגו"ד אפי' בדרך חומרא בעלמא ואדרבא בכל כה"ג אין אנו רשאים להחמיר להצריכה ולפוסלה לכהונה והביא ס' הראשונים והאחרונים דס"ל שאסור להחמיר היכא שהיא מותרת מן הדין. ומפורש יוצא מפי רש"ל ז"ל בסי' כ"ה דכיון דאתתא שריא בלא גט. המחמיר בגט עונו ישא וכו' יעו"ש. ועל מה שסמך הרב חיים ושלום ז"ל ע"ד הרב שיו"ט ז"ל בסי' ע"ה שהחמיר אפילו בתלתא ספקי ויצא לחלק מההיא דסי' י"א וי"ב דאיירי בשאר איסורים כאיסור יבום. ובסי' ע"ה קאי באיסור ערוה תמה עליו הרב שער אשר ז"ל דהרב מהריט"א בסי' י"א הביא מדברי התוס' דחליצה חשיב דבר שבערוה. א"כ אין תירוצו עולה יפה. ולחלק יצא הוא ז"ל דשאני התם בסי' ע"ה דמרן בתשו' החמיר בהנהו תלתא ספקי וממילא רווחא דאין נסתר מחמתו ממ"ש כאן כמ"ש במקומות אחרים ודבריו כחדא אזלין וכחדא שריין את"ד. והאמת אגיד כי גם אני בעניותי היה קשה עלי תי' הרבנים הנז"ל לחלק בין איסור ערוה לאיסור יבום אחרי שראיתי דברי הרבנים המאספים מנהגי ע"הק ירושת"ו שכתבו משמו דמרן מהריט"א דבאיסור ערוה בגיטין וקידושין ויבום וחליצה אנו נוהגים לתפוס כ החומרות וכו' הבאתי דבריהם לעיל דמשמע בהדיא דגם יבום וחליצה כולל אותם באיסור ערוה. אלא שלהיות אין ספרו מצוי בידי לא עצרתי כח לתמוה עליהם. ועתה שש לבי שכיונתי לדעת גדול דורנו הרב ז"ל. אך בעניותי אמינא שגם ע"פי תירוצו לא נתישבו כל המקומות כי גם בתי' זה זכיתי לדעתו ד"ע. וכתבתיו לעיל לחלק בין ההיא תשובה הבאה בס' ברך משה סי' ל"ד דמצריך ג' ספקי. ולאותה שבס' שיו"ט סי' י"א שכתב להקל בב' ספקות ודמתי לחלק כן דההיא דסי' ל"ד אחד מהספקות היה נגד מרן ז"ל. ושוב הדרי בי בהתבונני בדבריו שם שאין זכר מזה. וא"כ נהי שיישב הרב ז"ל ההיא דסי' ע"ה. אבל ההיא דסי' י"א עם אותה הבאה בס' ברך משה סי' ל"ד שמצריך ג' ספקי וכמ"ש הוא ז"ל שם אכתי סתרן אהדדי. וע"כ לחלק כחילוק הרבנים ז"ל דבאיסור ערוה מחמיר יותר. ואי קשיא לך מ"ש בסי' י"א דגם חליצה חשיב ליה דבר שבערוה. יש ליישב דחומר א"א חמיר ליה טובא כמו שאין לבחד שרב המרחק ביניהם שיש לחוש להתיר א"א לעלמא ובניה ממזרים וכיוצא. זה נר"ל כעת ואם יבא לידי ס' שיו"ט אשובה אשנה פרק זה בעה"י:

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה