אור ברסלב

שות תעלומות לב חלק ב· רבי אליהו בכור חזן

דיני נשואין

קונטריס מבקרת קדמוניות

סימן א

מעשה בא לידינו באשה ששהתה עשר שנים ץ ולא ילדה. ובא בעלה לישא א"א עליה וזאת אומרת פוטרני בגט ולך קח לך אשה כאשר חפצת והוא אומר שקשים לו הגירושין של אשתו ראשונה. על כן אינו רוצה לגרש וחפץ לישא אחרת על כרחה. ויחדיו למשפט יקרבו לדעת הדין עם מי:

תשובה הנה זאת חקרנוה כן היא פלוגתא דר"א ורבא בפ' הבע"י ואיפסק' הלכת' כרבא דנושא אדם כמה נשים והוא דיכול למזיינינהו כמבואר בטוש"ע סימן א' וסימן מ"ו שפסקו כן בלתי שום חולק כסברת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש זלה"ה שלשת הרועים אשר בית ישראל נכון עליהם וכן כתב הריב"ש בסי' ר"ח שמסקנת התלמוד היא כרבא ובסימן צ"א כתב ג"כ שהרי"ף והרמב"ם פסקו כרבא וגם הוא ז"ל הסכים כן דהיכא דיכול למקם בסיפוקייהו אינה יכולה לעכב כיעו"ש. והגם שהרב בעל התרומות פסק בפירוש כר"א. הנה היא סברא יחידה וכתב מהרח"ש ז"ל בחא"הע סימן מ"ו דאין המוחזק יכול לומר קי"ל ואם תפסה האשה מוציאין מידה ע"כ הו"ד בכנ"הג א"הע סימן א'. הן אמת שמצאנו לו חבר להרב בעל התרומות הוא הרא"ש ז"ל בכלל ל"ג סימן א' שכתב בפירוש דאף בלא תנאי הדין הוא שכל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה. כיעו"ש. אך מלבד שכבר עמדו גדולי האחרונים ז"ל על דבריו שבתשובה זאת ונלאו לישבם דלא לאשווי חולק על הרי"ף והרמב"ם ואם סותר את דברי עצמו שפסק בפסקיו בפירוש כרבא כיעויין בכנה"ג סימן א' הגה"ט י"ד ובס' יד אהרן א"הע ח"א וח"ב סימן א' הגה"ט ו' ואין צורך לכפול הדברי' עוד זאת שאף אם נניח שדבריו בתשובה סותרים למ"ש בפסקיו. כדבריו בפסקיו נקטינן שהם עיקר כמ"ש הב"י בח"מ סימן קי"ו והכנ"הג בכללי הפוסקים:

ואולם לנו לדעת דפשטא דברייתא דמכילתין בפ' הבע"י דתני נשא אשה ושהה עמה עשר שנים יוציא ויתן כתובה משמע דפשיט"ל כר"א דהנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה. דאלת"ה הול"ל. נשא אשה וכו' לא יבטל כדתני במתניתין שם. והוה אתי שפיר ראיתם מאברהם שלא ביטל ונשא אחרת מקץ עשר שנים. ואולי דהברייתא הוי במפרש לישנא דמתני' דקתני לא יבטל סתמ'. ומינ' שמעי' דאי יהבו ליה אחריתי ויכול למקם בסיפוקייהו ישא אחרת עליה. ובברייתא מפרש נמי דאי לא יהבו ליה אחריתי או לא יכיל למיקם דיוציא הראשונה ויתן כתובה. והכי איתי לה הרי"ף ז"ל נשא וכו' לא יבטל ויוציא ויתן כתובה והיינו כפירוש רש"י במתני' שפי' אינו רשאי ליבטל אלא או יגרשנה או ישא אחרת עמה. והשתא אתי שפיר דקאמר אע"פ שאין ראיה לדבר. כי מהתם לא מצינו ראיה אלא היכא דיכול למיקם ויהבי ליה אחריתי שאינו רשאי לבטל אבל היכא דלא יהבו ליה ולא מצי למיקם שיהיה זקוק לגרש לא יש ראיה מאברהם. אלא זכר לדבר יש עכ"פ שאינו רשאי לבטל. ולע"ד נראה שהברייתא לא הביאה ראיה מאברהם אלא לענין הגבול של עשר שנים. ואעפ"כ ראיה גמורה איכא דאימור התם הכי אתרמי מלתא למסב אתתא מקץ עשר שנים. ועיין שם בדברי התוס' ד"ה אע"פ. וי"ל בדבריהם שכתבו דאדרבא ראוי ללמוד מכאן וכו' כיעו"ש כי התם היה ברצון שרה והיא שרצתה להבנות משפחתה ואיך נלמוד משם היכא שהיא אינה רוצה להיות בצרה. אף על פי שהוא רוצה להבנות משתיהן. ואף אם יש סברה לומר כן. על כל פנים הלימוד משם אינו עולה יפה כמובן עכ"פ כן ראייה בבריי' זאת לומר דאתיא כר"א כי הברייתא קאי בלא יכיל למיקם בסיפוקייהו דאפי' לרבא יוציא ויתן כתובה או אי לא יהבו ליה אחריתי כל כמה דאגידא ביה המייתא:

וכן ראיתי להרב קול אליהו ז"ל בח"א סימן י"ג שכתב כן בפירושא דברייתא. ובהכי שפר קדמיה לישב דברי הרא"ש ז"ל בכלליו דלישנא דברייתא נקט ומה שנפרש בברייתא נפרש בדברי הרא"ש ז"ל ע"כ ואתו הס"ר כי הרא"ש לא כתב כלשון הברייתא. אלא אדרבא נקט לישנא דר"א דהנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה ור"א קאי אפי' ביכול למזיינינהו. וכדון חזיתיה להרב מ"מ ז"ל בח"מ סי' ג' שהשיב על דברי הרב מהרא"י ז"ל שכתב לישב שם בסימן ב' דכשהה עשר שנים כ"ע מודו דיוציא ובהא לא איפליגו ר"א ורבא פליגי היכא דאיהי אמרה מניה וכו' ועם שדבריו סמוכים ודבר א' בפיהו אמת וכו' אלא דמאי דקשיתנהו בדעת הרא"ש אחת היא מפאת הלשון אומרת שכל הנושא אשה על אשתו דמשמע דכללא הוא בכל אתר ואתר ואפי' באמרה מניה כר"א וכו' עיש"ב הרי דלישנא דנקט הרא"ש קשיתיה והוא תימה איך לא זכר תורת משה הרב רבי אבהו ז"ל. ובישובו של הרב מה"אי ז"ל הרואה יראה כמה יש מן הדוחק ואין הפנאי מסכים להאריך בזה שכבר האריכו גדולי רבני הפוס' ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם ישוב מספיק בדבריו ורוב ספרי הפוס' שציין הכנ"הג בזה אינם מצוים אצלי:

לבד זה ראה מצאתי להרב בעי חיי ז"ל בחא"הע סימן א' בתשובה שם שאחר שציין כל רבני הפוס' שנשאו ונתנו בדברי הרא"ש אלו כתב לתרץ דל"פ ר"א ורבא אלא בסתם ובסתם מקומות אבל במתנה שלא ישא אחרת כנדון הרא"ש מודה רבא שאינו יכול לישא אחרת דלא גרע ממקום שנוהגים שלא לישא אשה על אשתו שכ' הנמק"י בשם הריטב"א שאינו רשאי וכו' וכתב שמצא לרבו מהרי"ט ז"ל שתירץ כן והוא תירוץ נכון וברור עכ"ד וכ"כ בפירוש רבו מהרי"ט בח"מ סימן צ"ח. שאין דברי הרא"ש אמורים אלא היכא שהאשה מקפד' ומתנית בכתובת' להדיא וכו' עיש"ב ואני תמיה על שני המאו"הג ז"ל שכתבו לפרש כן בדברי הרא"ש ז"ל בדרך פשוט ונכון. והרואה יראה בתשובות הרא"ש ז"ל שם כי אי אפשר לומר כן בשום אופן. כי הן אמת שבנדון ההוא היה תנאי. אבל בפירוש כתב ואף בלא תנאי הדין כן וכו' ועוד כמו שכתבתי דאף בלא תנאי היה צריך לגרשה ולשלם כתובתה אם הוא רוצה לישא אחרת וכו' עי"ש הרי דלא משום תנאי קאמר הכי אלא מצד הדין כמו שכתב בפירוש י וסבור הייתי לומר שכונתו היא דכיון שנהגו לכתוב תנאי זה אף אם לא נכתב בכתובה זאת הדין כך דאדעתא דמנהגא נינסיבא ליה. וכמו שביאר הרב תמת ישרים בסימן פ"ד דכיון שנהגו לכתוב תנאי זה אף אם לא נכתב בכתובה זאת אמרינן ט"ס הוא וכו' עי"ש. אך ראיתי בתשובת הרדב"ז ח"א סימן שע"ד בסוף התשובה שכתב דמאן דמתנו בהדיא מועיל תנאו ומאן דלא מתני נשאר כדינו דמותר לישא ב' נשים ע"כ וכדי דלא לאפושי פלוגתא כמה דשאני אתריה דהרדב"ז ז"ל שאינו מנהג פשוט בכל המדינה ויש כמה בנ"א שאינם רוצים לקבל תנאי זה כמ"ש שם אבל פשוט שאם המנהג הוא בכל המדינה אף אם לא נכתב בכתובה אחת הוי כנכתב דסמי מכאן תנאה הרי חזר הדבר למנהג העיר וכל הנושא ע"ד המנהג הוא נושא. וא"כ אפשר דמה שכתב הרא"ש ואף בלא תנאי הדין כן כונתו דאף אם לא נכתב התנאי הדין כן מפני שכבר נהגו לכותבו וחזר הדין במקום שנהגו שלא לישא שתי נשים שאינו רשאי לישא אחרת. וכל זה איננו שוה לי כי פשט הדברים לא משתמעי כהני ועיין להרב תמת ישרים בסימן פ"ד מה שתירץ ועיין בדברי הרב מהרא"י בתשובת מ"מ ח"מ סימן ב':

והנה הרדב"ז ז"ל בח"א סימן שכ"ז כתב וז"ל ומ"ש חדל להיות ללאה אורח כנשי' אינה טענה כלל דלא יהי אלא ששהתה עשר שנים ולא ילדה דקי"ל דכופין אותו לישא אשה הראויה לבנים אפי"ה מצית אמרה תפטרני בגט ותן כתובתי ואח"ך אם תראה לקיים מצותך קיים לא מפני קיום מצותך אפסיד אני וכ"ש היכא דאיכא שבועה תחילה בכולל עכ"ד והדבר קשה דהא לא אזלא אלא כר"א דאלו לרבא דקי"ל כוותיה לא מציא למימר פוטרני בגט ואח"ך קיים מצותך. וסבור הייתי לומר דקאי באתרא דנהיגי שלא לישא שתי נשים דדינא הכי דכל הנושא ע"ד המנהג הוא נושא. י כמ"ש הרב הנמק"י בשם הריטב"א ולזה סיים וכ"ש היכא שיש שבועה וחילה בכולל דהוי בתנאי מפורש דלא בעיא למתב עם צרה אלא שכבר כתבתי שהרב ז"ל בסימן שע"ד כתב שאין המנהג פשוט במדינה ויש בנ"א שכותבים בפירוש התנאי ויש שאינם רוצים לכתוב ומי שאינו כותב התנאי מוקמי' ליה הדין תורה דמותר לישא ב' נשים כיעו"ש משמע דלא יש מנהג שלא לישא ב' נשים והנר"ל בכונת הרב ז"ל הוא דקאי לפי המנהג שנהגו לפי הנראה מתשובותיו שיש נוהגים לכתוב דקתני התנאי הזה שלא ישא אשה אחרת עליה בלא שבועה כמ"ש בח"ד סימן רכ"א ויש שנוהגים לכותבו בשבועה כמ"ש כאן בסימן שכ"ו ושע"ד ותנ"ח. ויש שאינם כותבים תנאי זה כלל י וע"כ בסימן שכ"ז דאיירי שנכתב תנאי זה ובשבועה והשואל רצה לומר דכיון דחדל להיות לה אורח כנשי' ואינה ראויה לילד א"כ לא חלה שבועה ויכול להכניס צרתה. וע"ז השיב הרב ז"ל דלו יהי שלא היה שבועה אלא תנאי פשוט שלא ישא א"א ועברו עשרה שנים דדינה הוא דכופין אותו לישא והרי היא כאינה ראויה לילד מ"מ אהני תנאה שלא להכעיס צרתה אם היא רוצה להתגרש. וכ"ש היכא דיש שבועה וחילה בכולל שיכולה לומר פוטרני בגט ואח"ך קיים מצותיך. זה נר"ל ברור בכוונתו. דאלת"ה הוא סותר דברי עצמו שכתב בפירוש בסימן שע"ד וז"ל הילכך מאן דמתני' בהדיה מועיל תנאו ומאן דלא מתני נשאר כדינו שמותר לישא שתי נשים ע"כ לכן נר"ל נכון מה שכתבתי. וגם מרן החבי"ב ז"ל בכנה"ג סימן קנ"ד הגה"ט נ"ד הביא דברי הרדב"ז אלו וכתב ונר"ל שאין דין הרדב"ז אמור אלא כשלא התנו בפירוש שאם שהתה עשר שנים ולא ילדה אחרת יקח לו אבל אם התנו כן בפירוש נושא אשה אחרת ואינה יכולה לומר פוטרני וכו' ע"כ הרי שהבין בפשיטות דהרדב"ז ז"ל בדאיכא תנאי בדבר אמרה למלתיה ודוק. שאם הבין הרב ז"ל דאף בלא תנאי ובלא שבועה אמרה הרדב"ז לא הוה שתיק מלתמוה עליו דדין זה אלא כהלכתא של ודאי שהבין כדאמרן:

ועם היות דבר זה פשוט בעיני ולא היה צריך הכתוב לאומרו. הוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב קול אליהו ז"ל בח"א סימן י"ג לא"הע שהביא דברי הרדב"ז אלו וכתב וז"ל ומדעתי כי קשה להבינו דקי"ל כרבא דנושא אדם כמה נשים וכו' וכיון דהבחירה בידו ורוצה לקיים שתיהן דאין ליה למיזיינינהו איך יכולה לומר פוטרני וכו' ונמצא אתה מכריחו לגרש בע"כ וזו אינה תורה וסיים והאמת יורה דרכו דסברי הריב"ש והרדב"ז דע"כ לא אמרו נושא אדם וכו' אלא לענין דאינה יכולה הראשונה לעכב על ידו לישא אחרת אבל אם הראשונה אומרת כיון שאתה רוצה לקיים מצותך פוטרני בגט וכתובה הדין עמה וזה מבואר בדברי הרדב"ז מכת"ד וכבר אמרנו דאין דינו של הרדב"ז אמור אלא בדאיכא תנאי בדבר. אבל אם לא יש תנאי ולא מנהג גם הוא ז"ל אזיל ומודה דדינא הוא דלא מציא למימר פוטרני בגט דאהא קאמר רבא דנושא אדם כמה נשים ואינה יכולה לומר פוטרני בגט אי יכיל למיקם בסיפוק שתיהן. דאלו היא הראשונה אינה רוצה להתגרש אף ר"א יודה דאינה יכולה לעכב על ידו שלא לישא אחרת ופשוט. וביותר קשה בעיני שרצה ליחס סברה זאת גם להריב"ש ז"ל שכתב בסימן צ"ח ומנעתיו עד שתחיב בקנין וכו' ויגרש הראשונה אם תרצה. ואע"פ שכתב דשמה ס"ל להריב"ש דאי לא ידעינן אי אית ליה למקם מן הספק יוציא ויתן כתובה ואח"ך ישא אחרת. מ"מ שפר קדמיה לומר דקאי בס' הרדב"ז כפי הבנתו. ושוב קשיתיה מה שכתב הריב"ש לעיל אלא ודאי לא אפשר ליה למיקם וכו' וכתב בזה הלשון אינו מובן בלא"ה ומוכרח שיש בו ט"ס עכת"ד. ופליאה דעת ממני איך עלה בדעתו ליחס ס' זאת להריב"ש ז"ל שבפירוש כתב מי שרוצה לקחת אשה על אשתו ויש סיפוק בידו לפרנס שתיהן אין האשה יכולה למונעו מזה כל שלא התנית ואייתי מחלוקת ר"א ורבא וכתב וכבר נראה דאפי' רבא לא פליג אלא היכא דאפש' למיקם בסיפוקייהו הא לא"ה עבדינן כר"א וסיים אלא דאי (ובספרו שביד הרב קול אליהו ז"ל היה כתוב אלא ודאי והוא טעות הניכר) לא אפשר ליה למיקם והיא רוצה להתגרש יוציא ויתן כתובה ע"כ ואחר כל הכבוד הזה איך אפשר ליחס ס' הריב"ש דקאי בשיטת הרדב"ז לפי הבנתו. ומה שמנע את האי' הזר שכא לקח' אשה בעירו של הריב"ש ז"ל. הדבר פשוט כי היה ברור שהאיש ההוא לא היה יכול למיקם בסיפוק שתי נשים. וממקומו מוכרע שאפי' הכתובה של הראשונה לא היה יכול לשלם במטב"א שהרי כתב הרב ז"ל ויתפשר עמה על כתובתה כפי השגת ידו למראה דייני העיר ההיא ע"כ והוא מכוון למ"ש בתחילה ועיין עוד לו בסי' ר"ח והוא פשוט בדבריו שלא יהיה סותר את עצמו בתוך כ"ד:

ושוב בא לידי ספר קול אליהו ח"ב ושם בא"הע סימן י"ב בתשובת הרב בנו ז"ל הביא דברי הרב הע"א ז"ל וכת' שמה שמנע הריב"ש אותו האיש מלישא אשה היינו מפני שהיה מעיר אחרת והיה מסופק אי יכיל למיקם וכו' וכבר מלתי אמורה שברור היה לו דלא יכיל למיקם כי העדים שהעידו שלא ילדה לו וכו' הם ודאי הגידו את ערבו כי אם יתחיב לגרש הראשונה אין ידו משגת לשלם כתובתה ועל זה כתב שלא יוכל לישא אחרת עד שיגרש הראשונה ואודות הכתובה יתפשר לפי ראות עיני הב"ד:

באופן דלדידן דקי"ל כרבא דנושא אדם כמה נשים היכא דיכול למיקם בסיפוקייהו לאו כ"כ דאשה ראשונה לומר לבעלה פוטרני בגט ותן לי כתובתי. ויפה כח הבעל לומר אהבתי את אשתי וקשים עלי הגירושין. וכיון שלא זכה לבנות ממנה יכול ליקח אחרת ולית דימחה בידיה. וכל זה אני אומר במקום שאין שם תקנה או מנהג המדינ' שנהגו שלא לישא שתי נשי' כי אז ודאי שיפה כח האשה לו' פוטרני בגט כיון דאדעתא דמנהגא אינסיבא לי וכמו שסיים הטור בסימן א' שבמקום שיש תקנה שלא לישא ב' נשים הולכים אחר המנהג ומב"י שם ובסימן ע"ו הביא מ"ש הנ"י בפרק החולץ שכתב הריטב"א בשם רבותיו דבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אינו יכול לישא אחרת על אשתו דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי אינסיבא ליה דלא לינסוב אחריתי והו"ל כחמר שאינו רשאי לעשות גמל וכ"כ בפסק הר"י מטראני ה"ב בפרק הבע"י וז"ל וכבר נהגו ברוב המקומות שלא ישא אדם שתי נשים ועל פי המנהג ראוי לדון שכל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא והבא לשנות מהמנהג לישא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה ע"כ ומשמע מדבריהם שאין צריך לזה תקנה כתובה ומפורשת אלא מנהג סתם די והבא לשנות מהמנהג ידו על התחתונה ויוציא ויתן כתובה. ואע"פ שהטור כתב אם יש תקנה וכו' לאו דוקא קאמר וה"ה מנהג סתם וכמו שסיים שהולכים אחר המנהג וגם מרן ז"ל בש"ע סימן א' פסק כן במקום שנהגו וכו' ולא הזכיר תקנה. ועיין בתשובת חוט המשולש סימן ו':

הן אמת שהרא"ש ז"ל בתשובה כלל מ"ג סימן ז' כתב שטוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו הו"ד בב"י סימן א' ופסקי בש"ע שם. לאו למימרא שמנהג סתם לא מהני כי ודאי אפי' מנהג בעלמא עביד ומהני שכל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא וכמש"ל. אלא דנפק"מ לאם עבר ונשא שאם יש תקנה בחרס עברינ' יתקרי וכ"כ הב"ח שם בסי' א' כשהבי' דברי הנמק"י בפרק החולץ וסיים ורצונו לומר שנהגו כך בלא תקנת הקהל אבל כשעשו תקנה איכא נמי איסור חרם וכו' עי"ש ולכן נהגו בערי תוגרמא ואה"ק להשביע החתן שלא ישא אשה אחרת עליה כדי לכופו לקיים שבועתו ועיין בתשובת ב"ד הגדול שבירושלם ת"ו הבאה בספר ישמח לב חא"הע סימן י"ט ובס' שערי רחמים הנד"מ א"הע ס"י ובהסכמת מוה"ר ר"ל שם. אבל לכ"ע ודאי דאפי' בסתם מנהג אינו יכול לשנות ועיין למהרשד"ם ז"ל בחיו"ד סי' קמ"ה. ובזה מינח ניחא לי מה שהיה נראה לדקדק בדברי מרן הש"ע בסימן א' שבס"ט כתב דבמקום שנהגו שלא לישא שתי נשים אינו רשאי לשנות דמשמע דבמנהג לחוד סגי. ובסי"א פסק לסברת הרא"ש הנז"ל שטוב לעשות תקנה בחרמות וכו' דמשמע דבעי תקנת הקהל. והוו כתרתי דסתרן ואולם ע"פ האמור הנה נכון כי כוונתו שטוב הדבר לעשות תקנה בחרס כדי שיהיה בו איסור חרם ושרי למקריה עברינא. או נימא דבמנהג לחוד מהני ריצוי שלו ובתקנה בחרם הו"ל כחרם רגמ"ה דלא מהני רצון דידה. אלא דאנכי הרואה שהרא"ש ז"ל בתשובה הנז' נשאל על אלו שנושאים אשה במקום זה והולך למקום אחר ונושא אחרת ועל זה השיב שיסכימו הקהל לעשות תקנה בחרמות ונידוים וקנסות על מי שישא אשה אחרת על אשתו במקו' אחר ע"כ ומרן ז"ל בב"י ובש"ע כתב שאם ישא אשה על אשתו סתם דמשמע אפי' במקומו ודבר זה לא כתבו הרא"ש ז"ל. ואולי ביון שראה מרן ז"ל שתקנת ר"ג ז"ל היתה מחמת קטטות ומריבות וכיון שפסק שלא פשטה בכל הארצות וגם לא החרים אלא ע"ס אלף החמישי. ע"כ הביא תשובת הרא"ש בסתם כי בזה אנו ניצולים מחשש קטטות ומריבות וגם מצד שלא ישא אשה במדינה זו וילך וישא אחרת במקום אחר. דכיון דבמקומו לא ישא כ"ש במקום אחר ועיין בביאורי הגר"א ז"ל שם סקל"ד. ולא ימלט מהקושי שמרן ז"ל הי"ל לבאר כדרכו בקדש:

איך שיהיה מבואר יוצא מכל מה שכתבנו שיש תקנה או אפי' מנהגא בעלמא שלא לישא שתי נשים אינו רשאי לישא אשה אחרת כיון דאדעת' דמנהגא אינסיבא ליה. והו"ל כחמר שאינו רשאי לעשות גמל ולמעט בעונתה. ונהי שאם היא רוצה לשבת עם צרה לא כיפינן ליה לגרש דבמקום מנהג מהני רצון דידה וכמש"ל. אבל כשהיא אינה חפצה להיות עם צרה ומתרצית להתגרש כדי שיקיים הבעל מצות פ"ור ודאי דהדין עמה לתבוע גט וכתובה ושמה תאמר כי כל זה שאמרו דאינו יכול לשנות מהמנהג היינו דוקא בתוך עשר שנים. אבל אם עברו עשרה שנים ולא ילדה במקום מצות פ"ור אין כח במנהג זה לבטלו מפ"ור. כי לפעמים קשה עליו הגירושין של אשת נעוריו ונמצא מתבטל מפ"ור הא ודאי בודכא כי אין אשתו מעכבתו מלקיים מצות פ"ור שהרי קיא אומרת לו פוטרני בגט וקח לך אשה בת בנים. ואם הוא אינו רוצה לגרשה איהו דאפסיד אנפשיה. וכן ראיתי למהר"ע מינץ ז"ל בסימן י"ט שפירש כמין חומר כונת ר"א שאמר אף בזו יוציא ויתן כתובה שאני אומר כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה שהדברים כפשטם צריכים ביאור ע"כ פירש הרב וז"ל דבאמת ר"א מודה דאע"ג דהוא אמר במקום אחר שלא ישא אשה על אשתו במקום מצות פ"ור לא קאמר דאין כח בשום גזרה לעקור דבר מ"הת. אלא דממילה נצמח דאף במקום מצות פ"ור יוציא ויתן כתובה והוא עפמ"ש הנ"י בפרק החולץ דאם נשא אשה במקום דהמנהג שלא לישא ב' נשים דאין לישא אחרת משום דאומדנא המוכח הוא דאדעתא דהכי אינסיבא ליה וכו' וא"כ ה"ן לא יהי דר"א לא אמרה למלתיה אלא היכא דליכא ביטול פ"ור מ"מ כל אשה הנשאת אדעתה דהכי אינסיבא ליה שלא ישא אחרת דמלת דל"ש הוא שלא תלד כי הרי אמרינן בכל מקום רוב נשים מתעברות ויולדות וכיון שנשאת לו אדעתא דהכי אין כח במצות פ"ור לגזול עונתה וכו' ומדוקדק היטב לשון הש"ס אמר איזיל ואבדוק וכו' אמר ר"א אף בזו דאיכא מצות פ"ור יוציא ויתן כתובה והטעם מפני שאני אומר בעלמא כל הנושא וכו' וא"כ אדעתא דהכי אינסיבא ליה והו"ל כחמר שאינו רשאי וכו' את"ד וע"פ דבריו גם רבא דפליג ליה התם ואמר נושא אדם כמה נשים וכו' היינו מפני שגם בעלמא הכי ס"ל וכ"ש היכא שיש מצות פ"ור. אבל במקום מנהג מודה ליה לר"א דאף במקום מצות פ"ור יוציא ויתן כתובה וכמש"ל וכ"כ הרב בית יהודה עיאש ז"ל באה"ע חי' ה' וז"ל ע"כ לא קאמר הכא דנושא אדם כמה נשים אלא בסתם עיר דליכא מנהג אבל במקום שנהגו להחמיר מודה רבא שיעשו כמנהגם וא"כ קם דינא במקום המנהג כסברת ר"א דכל מקום דהדין הוא דיוציא ויתן כתובה ושם ביאר דהתפשטות המנהג סגי אע"פ שלא ידענו אם הראשונים היתה להם תקנה מפורשת וכו' עיש"ב. וכן הדין במקומות אלו שקבלו עליהם הוראות מר"ן הש"ע ז"ל וכיון שהוא ז"ל כתב שטוב לעשות תקנה בחרמות וכו' ואנו רואים שלא נהגו לישא ב' נשים. אף אנו נאמר שהראשונים עמדו ותקנו הסכמה זאת ע"פ דברי הש"ע ולו יהי אלא ספק ראוי להחמיר וכ"ש שכבר ביארנו דמנהג לחוד סגי ואין אדם יכול לשנות:

והבט ימין וראה להרב תמת ישרים בסי' פ"ד בשהתה עשר שנים ולא ילדה וכבר נשא אחרת והראשונה תובעת גט וכתובה ופסק דהדין עמה ויוציא ויתן כתובה מטעם המנהג שנהגו שלא לישא ב' נשים והביא דברי הריטב"א בפרק הבע"י שכתב ואע"פ שהגאון רגמ"ה החרים במקום פ"ור לא החרים ולא אזלינן בתר מנהגו וכתב שהריטב"א לא בא אלא לתת התר שיכניס אחרת דבכה"ג לא תקן רגמ"ה הרימ"ט בא ללמדנו דאף שמותר לו לישא א"א מ"מ אם אשתו הראשונה תטעון שאינה יכולה לקבל צרה שהדין הוא שיוציא ויתן כתובה כיון שפשט המנהג הזה על דעת כן נשאת לו וסיים שאנו מוכרחים להעמיד דברי הריטב"א כשאשתו וכו' אבל כשאשתו תו הראשונה תובעת גט וכתובה אף הריטב"א יודה שיוציא ויתן כתובה ע כ ופשוט הדבר שכונת הריטב"א הוא כמו שכתב הרב ז"ל שכ"כ הריטב"א עצמו בשם רבותיו ה"ד הנמק"י בפרק החולין והו"ד בב"י א"הע סימן א' וסימן ע"ו ועיין בס' יד אהרן סי' ע"ו בהגהב"י ועיין למהר"מ מינץ שם בענין חרם רגמ"ה דברים מתוקים וחריפים:

כי מכל אלין נראה ברור כי באתרא הדין שלא נהגו לישא ב' נשים כאשר עינינו הרואות. ודאי דכאשר אשתו הראשונה אומרת פוטרני בגט ולך קיים מצותך ודאי דשומעין לה. וגדולה מזאת כתב הרב הגדול מרן החבי"ף ז"ל בס' חיים ושלום ח"ב סי' ט"ז וז"ל ראה ראיתי לרבני מתא ז"ל שקדמוני כי מעולם לא רצו לתת התר לישא א"א אפי' ברשות אשתו הראשונה מחמת גדר וסיג שיבא כל מי שלא יזכה להבנות לבקש אשה אחרת ויבאו לידי קטטות כדומה את"ד ז"ל כ"ש בנ"ד שהאשה צווחת ככרוכיא דבעיא גיטה ואינה רוצה לשבת עם צרה דודאי שלא יעלה זיווגם יפה ויבאו לידי קטטות ומריבות וכיוצא ואף אם לא היה מנהג בעיר היה ראוי לעשות תקנה בכל חוזק ותקף כמ"ש מרן ז"ל בש"ע. כ"ש דלפי המנהג הפשוט בעיר יפה כח האשה למונעו מלישא אשה אחרת עד שיגרשנה. ועוד זאת יתרה היתה בנ"ד כי אינו ברור אי יכיל למיקם בסיפוק שתי נשים כי ידוע ומפורסם כמה קשה לפרנס בז"הז אפי' אשה אחת. וכבר כתב הרב בית יהודה ז"ל בסימן ה' ההשערא שמשערין הב"ד שהוא באופן זה שאם הוא בעל מלאכה שתהיה מלאכתו מרווחת שיוכל להוציא בריוח די סיפוקם או אם יש לו קרקעות שיוציא משכירותן שיעור הראוי ואם היה בעל מ"ומ שיהיה במשאו ומתנו שיעור הראוי ומספיק דעכ"פ בעי דבר ההווה ורגיל ושכיח טובא אבל אם אחת משלש אלה אין לו לבעל. לא מהני מה שיש לו בביתו כסף וזהב ותכשיטין וכו' עי"ש וכן כתב הרב קול אליהו ז"ל בח"א סי' י"ג והרב בנו ז"ל בח"ב סי' י"ב ובנ"ד הוא ברור שאין לו שיעור המספיק לקיים שתי נשים באופן דשכיח והווה ורגיל. ובכן ודאי שאין מתירין לו לישא אשה אחרת עד שיגרש את אשתו הראשונה וכמ"ש הריב"ש ז"ל בסוף סי' צ"ח והרב בית יהודה ז"ל שם:

ולא נכחד ממני מ"ש הרב ויקרא אברהם ז"ל בא"הע סי' א' שהאריך בכעין נדון זה והגם שגם הוא מודה שנהגו באתרא הדין שלא לישא ב' נשים והן כל יקר ראתה עינו דברי הפוסקים המדברים בענין זה ובכל זאת סיים וז"ל וזכינו לדין דבפה העירה אין מנהג ברור לא בכתב ולא בע"פ רק דראה ראינו בב"ד שכל מי שבא לישא אשה על אשתו שואלים אותו מאיזה סיבה ואם ידעו שעברו עשרה שנים ולא ילדה נותנים לו רשות ואני הכרתי בקטנותי אחד שיש לו שתי נשים מסיבה שלא זכה להבנות ולא יהיה אלא ספק הרי קי"ל כל ספק בתקנה נעמידנו על דין תורה וכו' ע"כ והנה במה שפלפל בחכמה בדברי הפוסקים המדברים בענין זה לא לנו להאריך עוד כי די במש"ל אך את זה ממה שמסתפק כמנהג העיר. יש לי להעיר עליו כי אין כאן ספק אחרי שהוא ז"ל אזיל ומודה שבלא רשות ב"ד לא נשא אדם אשה על אשתו. והב"ד לא היו נותנים רשות אלא אם עברו י' שנים ולא ילדה א"כ אין לך התפשטו' המנהג גדול מזה. ובודאי דאחר עבור עשרה שנים דינא הכי הוי לתת לו רשות לישא א"א אם הראשונה מתרצית לישב עם צרה. או אפי' אינה מתרצית ואינה רוצה להתגרש בכגון דא ודאי שאין מונעין את האיש מלקיים מצותי. אבל אם היא תובעת גט וכתובה ודאי שהדין עמה וכמש"ל דלא מפני קיום מצותו תפסיד היא. ומה שראה בקטנותו מי שיש לו שתי נשים אין זו ראיה דאימור ברצונה או לא רצתה להתגרש וכמו שאנו רואים בגודלנו כמה וכמה שנשאו נשים על אשה ראשונה ברצונה. וכבר הרב ז"ל כתב שבאותו נדון היה שכנגדו חלוק עליו. ואף אם לא ביאר טעמו. הרי אנו רואים כי טעמו ונימוקו עמו וכ"ש בנ"ד שאינו ברור שיכול למיקם בסיפוקייהו שבודאי שגם הרב ויקרא אברהם ז"ל יודה שאינו יכול לישא אחרת עד שיגרש הראשונה. הנרלע"ד כתבתי פה טראבלס המערב יע"א בחדש חשון שנת התר"מ ושלש ליצירה:

הצעיר אליהו חזן ס"ט

סמוך להדפסה השת'ה הכא שנת תרו"ם שלחו מתם ס"ה כפי אהרן ח"ב ושם בחא"הע סי' ב' ראה ראיתי תשובה שלמה מאת מע' הרב המופלא צוף דב"ש זלה"ה ואחריו יאיר נתיב בסי' ג' תשובת הרב המחבר ז"ל הם המדברים בענין זה באורך. והנה מקום אתי להשיב על דבריהם אך אין הפנאי מסכים ולמגמר מעתיקא קשה מחדתא. ולפי האמור בענין אתה תחזה מה שיש להשיב בקצת דבריהם והבוחר יבחר:

אחרי כתבי פס"ד זה בשעת גמר דין נתוועדנו יחד עם הרבני' דייני מתא הע"י ונשאנו ונתננו בדבר ועלתה הסכמתנו לעכב ביד השואל שלא לישא אשה אחרת עד שיגרש את הראשונה. ובהיות לא היה מקודם הסכמה כתובה בענין זה. ועל כן היתה הלכה זו רופפת. ע"כ כדי לקבוע הלכה לדורות עשינו הסכמה בכל ת"וח. שלא יורשה שום אדם מישראל לישא א"א על אשתו אלא אם כן שהתה עשר שנים ולא ילדה. שאז הרשות נתונה בידו לישא אחרת אם הראשונה אינה רוצה להתגרש. אך אם היא רוצה להתגרש אינו יכול לישא אשה אחרת עד שיגרש את הראשונה. וזה נוסח ההסכמה:

אנן ב"ד דחת"ל בראתנו את כל התלאה אשר מצאתנו על מצ'ות ומרורים מכמה אינשי אשר לא זכו להבנות מנשותיהם ובאים אצלנו לדין לקחת רשות לישא אשה אחרת עליה. ואף אם הראשונה רוצה להתגרש ממנו מכמה טעמי. חדא שאינה יכולה לסבול צרה. ועוד שאינו יכול למיקם בסיפוקייהו לפי צו"ק העתים. ואחרון הכביד דהיא אמרה מניה ובעיא חוטרא לידה וכו' ועם כ"ז הבעל איננו רוצה לגרש. באומרו כי קשה עליו הגירושין והוא אומר שיכול למיקם בסיפוק שתיהן. וגם הוא מינה ולא מניה. אי לזאת ביודענו ומכירנו כי אי אפשר לברר אי יכול למיקם אם לא. וקשה לדעת אי מניה או מינה. וגם כי ירבו הקטטות והמריבות בקנאת אשה מחברתה כידוע ומפורסם וכמו שהאריך הרחיב הרב מהר"י עיאש ז"ל בס"ה בית יהודה מא"הע בדברים המצודקים. על כן עלתה הסכמתנו ששום אדם מישראל מהדרים פה מתא יע"א אשר לא זכו להבנות מאשה ראשונה כי אינו יכול לישא אשה אחרת עליה בשום אופן עד שיגרש את הראשונה וישלם לה כתובתה עספ"א. וזה הוא דוקא כשהאשה הראשונה רוצה להתגרש. אך אם היא אינה רוצה בגירושין. אזי אם עברו עשרה שנים משנשאה ולא ילדה. י הרשות נתונה מינן דסת"ל לישא אשה אחרת עליה. וח"וח הסכמה זאת כח"וח כל ההסכמות דנהיגי בישראל מימות הראשונים זלה"ה ה'ן סדר למקרא וזאת עשו להם וחיו כאן שנה וזכרתי להם ברית ראשונים היא שנת התר"מ ושלש ליצירה ושו"ב וקיים:

הצעיר אליהו חזן ס"ט בגושפנקא דמלכא יר"ה ע"ה חיים הכהן ס"ט הצעיר יוסף רובין ס"ט ע"ה חי מימון ס"ט הצעיר פרנאלה דאבוש ס"ט

סימן ב

מעשים בכל יום שבאים אלינו אנשים עברים ממדינות דחוקות ויושבים פה ימים רבים ואח"ך באים לישא אשה מבנות אנשי העיר. ופעמים רבות היה לבי מהסס להתיר להם לישא אשה כי אולי הוא נשוי אשה ויש לו בנים ואולי נהגו במקומם להשביע החתן שלא ישא אשה אחרת וכיוצא מ המספפת הזאת במח"ק ובשביל זה היינו לעג וקלס לסביבותינו. וכשראו ראשי הק"ק והדיינים יצ"ו המעשה הרע אשר נעשה לפניהם קמו עמדו ואזרו חיל וגדרו הפרצה הזאת והסכימו בהסכמה גמורה וחלוטה כהסכמת הראשונים הקדושים אשר בארץ החיים המה שמן היום והלאה אשר כל איש אשר בשם ישראל יכונה אשר בא יבא מארץ אחרת בין ת"ח בין ע"ה בין עשיר בין עני הכל כאשר לכל שאין לו רשות ליקח אשה במח"ק עד שיתיישב בעיר שנים עשר חדש וההסכמה זאת ככל הסכמות הקדמונים וכל התקונים בכלל ובפרט והיה זה בסדר כל בן נכר לא יאכל בו שנת ונחמתים ושמחתים מיגונם עכ"ל ההסכמה. ואנן בדידן בראותנו כי הזמן י"ב חדש שקבעו הרבנים שקדמונו ז"ל לא יספיק לברר מהותו ואיכותו וגם לידע אי אתדר ליה פה העירה וכיוצא. ע"כ עמדנו ותקננו בחדש כסליו שנת התרל"ח ליצירה וקבענו זמן שתי שנים שאם במשך אותו זמן אתדר ליה פה העירה ומצא כדי גאולתו וגם יביא בירור שאינו נשוי אשה במקום אחר או שאשתו נתנה לו רשות לישא אשה אחרת. אזי יכול לישא א"א בגבולנו. אבל קידם הזמן ההוא לא יוכל שום איש הבא מארץ רחוקה לקחת אשה במחוז זה. וכן הודענו הדברים לכל כפרי המחוז הזה:

והנה נטיתי לבי לדעת כי אף אם יביא האיש ראיה שאשתו מתה או נתנה לו רשות לישא אחרת ויש לו בנים במקומו איך מתירינן ליה לישא אשה במקום אחר. אחרי דקי"ל כראב"י שאמר במסכת יבמות פרק החולץ לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה אחרת במדינה אחרת שמא יזדווגו זה לזה ונמצא אח נושא אחותו ופסקוהו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפכ"א מהל' א"ב והטוש"ע ססי' ב'. והרמב"ם ז"ל שם כתב ואדם גדול ששמו ידוע וזרעו מיוחס אחריו מותר וכ"כ הטוש"ע שם. ונפק"ל ממ"ש שם בש"ס שאני רבנן דפקיעי שמיהו אך הרא"ש והרי"ף ז"ל השמיטוהו. ונראה טעמם דלתירוצא בתרא דש"ס דקמשני יחודי בעלמא הוא דמיחדי להו תו לא צריכנא לתירוצא קמא וכן נראה מדברי התוס' שם ד"ה יחודי ובמס' יומא די"ח ועיין במהרש"א ומהר"מ ביבמות שם. וזוהי שקשה על מרן דשביק הרי"ף והרא"ש ופסק בש"ע בסתם כהרמב"ם. אך ראיתי למרן הב"י ביו"ד סי' קצ"ב שכתב טעם הרי"ף והרא"ש ז"ל שהשמיטו השקלא וטריא דאתמר עלה משום דכיון דאיכא תרי תירוצי במלתא מספקא להו כהי מנייהו נקיטינן ולפיכך השמיטוה. ע"כ וא"כ כיון דהרי"ף והרא"ש מספקא להו והרמב"ם פשיטא ליה דלהא דראב"י קימא האי תירוצא דשאני רבנן פסק כוותיה. ועיין להרב מש"ל בפכ"ה מהל' א"ב הל' כ"ח ואכמ"ל. וסבור הייתי לומר כי עתה בז"הז נשתנו הזמנים ונתקרבו המקומות ע"י הספינות של אש ודילוג רב ובנקל לידע ולברר כן מי זה העלם ובת מי זאת הנערה. וגם כי עתה נהגו להיות נקראים על שם משפחותיהם ולא פב"פ כבזמן התלמוד. ובכן בבא איש ואשה להזדווג בנקל יוכלו לברר אם הם קרובים זה לזה ע"י שמותיהם וכינויי משפחתם י ולב' יוסף כ"ש שמשפתותם וכינויים שוים לא חיישינן שאם יפול איזה ספק בודאי שב"ד המקום יבקשו בירור בדבר. ובכן איש פשוט בז"הז הו"ל כאדם גדול ומפורסם שבזמן התלמוד דקלא אית ליה. וכל זה לא יגהה מזור להתיר לכחחילה כי בזמן מרן הש"ע כבר נהגו לחתום ולהקרא כל אדם בשם משפחתו ובכל זאת לא חילק בזה. ולקירוב המקומות וכיוצא לא סמכינן שכבר יש עדיין מקומות רחוקים שאין בהם ספינות אש ולא דילוג רב. אך ראיתי להרב קול אליהו בח"ב סי' י"ב וסי' י"ג שהאריכו בזה למצוא סמך למנהג:

וראיתי בס' פתחי תשובה בסימן ב' אות יו"ד שהביא משם ס' בית מאיר שכתב דבס' בית הלל כתב דהאידנא וכו' ואמת שלשון הגמרא והרמב"ם משמע דוקא בנושא על אשתו ולא במתה או נתגרשה אף שיש לו בנים ממנה וכו' עי"ש ואין ספרו מצוי אצלי אך ראיתי להרשב"ץ בח"ג סי' קמ"ב שכתב דאפי' מתה האשה אינו יכיל לישא אחרת משום הבנים אבל אם אין לו בנים ממנה או אם ירצה לישא זקנה שפסקה מלדת מותר ע"כ ועיין להרא"ש בכלל מ"ג סי' ז' שכתב שטוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים וקנסות על כל מי שישא אשה אחרת על אשתו במקום אחר ע"כ ומתוך השאלה שם נראה אפילו שאחר כך מביאה למקום אשתו הראשונה ומרן ז"ל בב"י סי' א' הביאה בלא סיום זה של במקום אחר וכן פסקה בש"ע סי' א' ועיין מ"ש בתשובה דלעיל:

סימן ג

נשאול נשאלתי באב ובנו שדרים בקבע בבית אחת גדולה עם נשותיהם אם יש חשש איסור בזה ושכמ"ה:

תשובה אם באים אנו לדון מחמת איסור יחוד נר"ל דאין בזה חשש איסור דלמאי ניחוש לה. אי משום חשש מהאב וכלתו ליכא למחש כלל דהא אשתו עמו בבית ואשתו משמרתו כדקי"ל בש"ע א"הע סי' כ"ב. וכ"ש זו שהיא כלה וחמותה דאין בזה חשש יחוד וכמבואר שם. ואם היא אשת האב ויש לחוש ליחוד הבן עם אשת האב הא הוא ג"כ אשתו עמו ומשמרתו. וכן ראיתי בפירוש בס' פמ"א סי' צ"ה שנשאל על זה בר' עם אשתו ושמעון בנו עם אשתו שדרים בחדר קטנה אם יש בזה חשש איסור יחוד והשיב דאין כאן חשש כיון דאשתו עמו ומשמרתו ושאין חילוק בזה בין דירת קבע לדירת עראי. וסיים דאם אשת שמעון היא כלה וחמותה עם אשת ר' דא"כ מותר להתייחד ואין צריך לטעמא דאשתו משמרתו ע"כ ואף אם נחוש בדירת קבע שמא בלילה תצא אשת אחד מהם לחוץ ואין כאן מי שישמרנו. הא עכ"פ בעלה של השנית שם הוא ובעלה משמרתה. ואם אמרו בעלה בעיר אין חוששין משום יחוד כ"ש כשהוא עמה בבית:

וכן בקדש חזיתיה להגאון מז"ה הגדול זלה"ה בס"ד חק"ל חא"הע סי' י"ט שחקר אם י"ל ג"כ בעלה משמרתה באשה שנתיחדה בב' או בג' אנשים ואחד מהם הוא בעלה דאי אמרינן בעלה משמרתה שרי לה להתיחד. והביא ראיה מדאמרינן בגמ' אמר רבה בעלה בעיר אין חוששין משום יחוד ע"כ וכ"ש כשבעלה אתה בבית וכן נראה ברור מדברי הר"ן ז"ל בפ"ב דכתובות. וגם מכח הסברה דכיון דאמרינן אשתו משמרתו כ"ש דבעלה משמרתה שהיא יותר כפופה לבעלה את"ד והם דברים ברורים ואמתיים. וראיתי להרב חוקי חיים ז"ל בליקוטי הרמב"ם דקל"ב ע"ד שתמה ע"ד מז"ה הגדול ז"ל וז"ל ומה מאד אני תמיה על הרב חק"ל ז"ל בחא"הע סי' י"ד דנתן את לבו לבאר דבר זה אי אמרינן בעלה משמרתה והוכיח מהא דבעלה בעיר וכו' ומדברי הר"ן ולפי האמור לית דין צריך בשש והדבר ברור מסוגייא הנזכר ומדברי מרן ז"ל ולא היה צריך לדמיונות ועצות מדחיק ואתי מרחיק עכ"ל ואני תמיה על הרב ז"ל שעל הראיה שהביא מז"ה מההיא דבעלה בעיר שהיא אמתני ותקפא כתב שהם דמיונו' ועצות מדחיק. ולכו נא ונוכחה הראייות שהביא הוא ז"ל לראיות ברורות ולא נמצא בהם כדי שביעה כי מה שהביא מדברי מרן כ"מ בפ"ב מהלכות ת"ת מדכתב אבל איש אין דרכו להיות תמיד בבית וכו' אין הדבר מפורש שם. אלא מדיוקא שמעינן לה שאם היה בבית תמיד היה מותר משום דבעלה משמרתה. ויותר הי"ל להביא ראיה מפורשת מדברי מרן ז"ל בכ"מ בפכ"ב מהל' א"ב הל' ח' שכתב וז"ל וי"ל דכיון שאשתו של זה לא תזנה מפני בעלה שהוא שם חברתה ג"כ וכו' עי"ש וזה הוא יותר מבואר. גם הראיה שהביא מההיא דיבמות דכ"ו דנשי לא קפדי וגברי קפדי הוא ג"כ ללמוד מצד הסברה. וכבר כתב מז"ה הגדול ז"ל שהסברה נותנת כן שהאשה יותר כפופה לבעלה והוא מובן דהיינו מפני ששכיבת' אוסרתה על בעלה. אבל בכל זה אין לך ראיה גדולה ואלימתא המפורשת מש"ס דילן כההיא דאמר רבה בעלה בעיר אין חוששין משום יחוד ופסקו הרמב"ם שם הי"ב וסיים מפני שאימת בעלה עליה. וכ"ש וק"ו כשהוא עמה בבית. והלזה יקרא דמיונות ועצות מרחוק אתמהה. (ועיין בהגהותי לס' ישרי לב חא"הע אות יו"ד ויש שם ט"ס הניכר):

והנה על מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפכ"ב מהל' א"ב ה"ה וז"ל לא תתיחד אשה אחת אפי' עם אנשים הרבה עד שתהיה אשתו של אחד מהם שם ע"כ והקשה הטור בא"הע סי' כ"ב וז"ל ואיני מבין דבריו כיון שאוסר אשה אחת עם אנשים הרבה מאי נ"מ שאשתו של אחד מהם שם אכתי איכא למחש לאחריני ע"כ ומרן ז"ל בב"י ובכ"מ שם תירץ לזה דכיון שאשתו של זה לא תזנה מפני בעלה שהוא שם חברתה נמי לא תזנה שתירא שזאת ובעלה יגלו סודה ע"כ והב"ח שם תמה עוד על הרמב"ם ממ"ש בתר הכי נשים הרבה עם אנשים הרבה אין חוששין משום יחוד והכריח דהיינו אפי' שני אנשים עם שתי נשים וא"כ למה הצריך כאן שתהיה אשתו של אחד מהם שם אפי' אשה דעלמא נמי לשתרי וע"ש מה שנדחק ליישב ועיין בפרישה שם ובב"ש וט"ז בא"הע סי' כ"ב. והגאון מז"ה ז"ל בחק"ל א"הע סימן י"ט כתב ליישב דמ"ש הרמב"ם עד שתהיה אשתו של אחד מהם שם היינו שזאת האשה תהיה אשתו של אחד מהם והגם שאין הלשון מדוקדק כן. מ"מ יתיישב בזה לשון הרמב"ם דלפי הבנתו הפשוטה פתח באשה אחת וסיים בב'. אבל לפי פירוש זה הכל באשה אחת איירי שלא תתיחד עם אנשים הרבה עד שתהיה היא אשתו של אחד מהם ובזה יתיישבו כל התמיהות שיש על רבינו ז"ל. ואם תיבת שם הכתובה בדברי רבינו היא ט"ס יתיישב שפיר הפירוש הזה והכל יבא על נכון:

וחזי הוית להרדב"ז ז"ל בחדשות ח"ב סימן ר"ז שהביא מה שתמה הטור על דברי הרמב"ם הנ"ל והשיב וז"ל אני לא הבנתי השגתו והלא נשים הרבה עם אנשים הרבה אין כאן יחוד והרי יש כאן ב' נשים ואנשים הרבה ע"כ ואחרי המחי"ר הם דברי תימה דהיא גופא קשה על הרמב"ם ז"ל דלמה הצריך שתהיה האחת אשתו של אחד מהם כיון דהוא פסק כי נשים הרבה עם אנשים הרבה אין כאן משום יחוד. אלא מוכרח כי רבינו הטור ז"ל הבין שלא התיר הרמב"ם אלא בג' נשים וג' אנשים והכא התיר מפני שהאחת היא אשתו של אחד מהם ולזה תמה דניחוש לאחריני. והתי' האמיתי להשגת הטור הוא מה שיישב בתר הכי דכיון דאיכא אשה של אחד מהם היא משמרת את בעלה ובעלה משמרתה והאחרת בושה להבעל בפני זו שהיא ובעלה יגלו סודה ותו דכיון דאיכא חד מנייהו דלא מצי לבעול אותה מפני שאשתו משמרתו והרי הוא משמר את השאר ע"כ ודבריו בזה הם מכוונים למ"ש מרן בב"י ובכ"מ. אלא שהרב ז"ל עשה בזה ב' תירוצים והכל אחד דכיון דהיא משמרתו והוא משמרתה האחר והאשה האחרת יראים שהיא ובעלה יגלו סודם וברור. וראיתי למרן החביב ז"ל בכנ"הג סי' כ"ב הגהב"י אות ג' שכתב על תי' של מב"י שכתב דכיון דאשתו של אחד מהם לא תזכה וכו' וז"ל אי נמי י"ל דכיון שהבעל שאשתו עמו לא יזנה גם אחרים מכספו מניה וגם יראים אולי יגלה סודם ע"כ והו"ד בס' י"א סי' זה וכתב שתי' זה מהרב מהרש"א בס' תאוה לעינים סי' של"ב ואין ספרו מצוי אצלי וכבר מלתי אמורה כי הכל הוא תירוץ אחד וכמדובר. ועיין ידי אליהו סימן פ"ח דמ"ז ע"ד:

ומעתה נבא לנ"ד נר"ל ברור שאין לחוש לדור בבית אחת האב ובנו ונשותיהם דבכל אחד איכא למימר אשתו משמרתו ובעלה משמרתה. ואם באים אנו לחוש מפני שאסור לשמש בפני שום אדם כמ"ש בסי' כ"ה. בודאי שהם נזהרים שלא ירגישו זה בזה וגם יש ביניהם מחיצה ומועיל כמ"ש בכ"ש שם. וכן נראה ממה שהרב פמ"א ז"ל שם לא נרגש בזה כלל הגם שכתב שהם דרים בקבע בחדר קטנה. וכל שכן באלו הבתים המשולשים שבאלו המקומות נר"ל שאין לחוש כשהוא איש עני ואין ידו משגת להשכיר בית אחרת לבנו. והכל לפי ראות עיני הב"ד לפי העת והזמן וצור ישראל יצילנו משגיאות אכי"ר:

סימן ד

נשאלתי באחד שמת אחיו במדינה אחרת בהיותם הולכים שניהם יחד. ובא לב"ד להעיד על מיתת אחיו כדי להתירה לשוק יען אחיו המת הניח בנים ואינה זקוקה ליבם. אך האיש איננו מוחזק בכשרות יען העיד עליו ערל אחד שבהיותם יחד בדרך במלון אכל נ"וט. והוא מכחיש אותו על פניו כי לא אכל אלא מהמותר לפיו כדת מ"וי. ונסתפקו הב"ד הע"י אם יש ממש בעדותו כדי להתיר אה אשת אחיו לשוק ויען אין הספרים מצויים אצלם שאלוני משפטי צדק להגיד להם את דבר המשפט:

ואען ואומר הנה לא נתברר היטב בשאלה דשלחו מתם במה נסתפקו ב"ד רבה בהתר האשה העגונה הזאת. אם מפני שהוא עדות אחיו של מת או מפני כשרותו אי איתרע חזקתו על פי עדותו של הערל שאכל נ"וט. ובהיות סתמו הדברים חל עלינו חובת ביאור שני הצדדין האלה. י והנה אם באנו לחוש לעדות המעיד מפני שהוא אחיו של מת הרי זו מעלה ארוכה ומשנה שאינה צריכה. כיון שכבר ביארו בשאלתם שהאח המת הניח בנים ואינה זקוקה ליבם וכגון דא הרי הוא נאמן להעיד במיתת אחיו להתיר אשתו לעלמא. ויען הם אמרו שאין הספרים מצויים אצלם ע"כ אני אפרש מה שמבואר בספרים י תמן תנינן במס' יבמות דקי"ח אין האיש נאמן לומר מת אחי ואיבם את אשתו. ופסקו הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' יבום ונתן טעם לדבר שמא עיניו נתן בה. וכן פסקו הטור וש"ע א"הע סי' קנ"ח וכתב מהרשד"ם ז"ל בחא"הע סי' ע"ה שאם רוצה לפטור אותו בחליצה נאמן וה"ד הכנ"הג שם הג"הט א' וכ"כ הרב תורת חסד סי' ע"ח דנאמן לחלוץ ובס' גו"ר כלל ג' סי' א' בתשובת מהר"מ ב"ח ז"ל הביא מ"ש בס' חסן ישועות סי' קנ"ח שרבני שאלוניקי לא נראה להם להתיר וגם הרב מהרד"א תמה עליו. והרב ז"ל טרח ליישב ס' מהרשד"ם והעלה שיש לסמוך עליו להתירה לעלמא אחר חליצה עיש"ב ועיין להרב המחבר שם בסימן ג'. והגאון מז"ה הגדול ז"ל בס' חק"ל מה"ב חא"הע סי' יו"ד השיב על דברי הרב גו"ר ז"ל בטוב טעם ודעת. והגם שהביא שם דרבו המתירים לחלוץ ה"ה הרשד"ם והת"ח והר"ב אנג'יל בתשובה סי' כ"ב ונ"ב ומהר"מ ב"ח ז"ל מ"מ תמה עליהם דכיון דאינו נאמן ליבם משום דהוי נוגע בדבר שמא עיניו נתן בה ופסול לעדות זה מד"ת איך יתכן להתיר לחלוץ דהרי כל חייבי כריתות שאינן עולות ליבום אינן עולות לחליצה. וזה הוא הפך כל דברי הרבנים הנזכרים שהתירו לחלוץ אף שמד"ת אינה עולה לחליצה כיעו"ש ז

וחזי הוית להרב ח"מ בסי' י"ז סק"י שכתב דאפי' יש לו בנים ואפי' בז"הז שאין מיבמין אפשר דאינו נאמן דמאחר דאינו נאמן ליבום אינו נאמן לחליצה וכתב שהאריך בתשובה. ונראה שאף הוא היה מתכוין למ"ש הגאון מז"ה ז"ל דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה וכיון שאינה עולה ליבום מפני שהוא נ"ב ופסול מד"ת גם לחליצה אינו עולה אבל כל זה כשאין לו בנים שיש לחוש שעיניו נתן בה י אבל כשיש לו בנים או במקום שאין מיבמין שאין עוד שום נגיעה בדבר לכ"ע ודאי דעולה לחליצה או להתירה לשוק בעדותו ומפשטה דמתני' נמי הכי משמע דהא דאינו נאמן הוא היכא שיש חשש יבום. ועיין שם בב"ש סקי"ד וכן העלה עיקר מז"ה הגדול ז"ל שם שאם יש בנים לאחיו הותרה האשה לעלמא בעדות האח. וכן אם יש לו אחים אחרים ניתרת האשה ע"י יבום או חליצה של שאר האחים ודוקא אם אין לו בנים ולא אחים אחרים שאז הוי נוגע בעדות לענין יבום ואינו נאמן אפי' לחלוץ:

והנה הגאון מז"ה ז"ל הביא שם בתשובה הנז' ך מ"ש הרב משאת משה (ואין ספרו מצוי אצלי) בא"הע סי' ל"ה במי שהעיד שמת אחיו שאסור ליבם אי נאמן לחלוץ ופשיט ליה כדברי הרשד"ם והר"מ ב"ח דנאמן לחלוץ הנרגש ממ"ש בר"פ החולץ דחליצת מעוברת ל"ש חליצה מטעם דכל שאינה עולה ליבום וכו' ושוב דק ואשכח מדאמרינן שם דהספקות לא חולצות ולא מתיבמות כגון שקדש אחת משתי אחיות ומשני הכי השתא התם אם יבא אליהו ויאמר דהא קדש בת חליצה ויבום היא הכא אם יבא אליהו ויאמר דהא לא מעברא מי משגחינן ביה. וא"כ בנ"ד נמי דמספק"ל אם חי או מת דמי לקידש אחת משתי אחיות ושפיר מקרי עולה ליבום דאם יבא אליהו ויאמר שמת שפיר עולה ליבום את"ד ודבריו תמוהים כאשר השיב ע"ד מז"ה ז"ל שם בטוב טעם ודעת. וראיתי בתשובת רבני אינדירני ז"ל הובאה שם בחק"ל מה"ב א"הע סי' כ"ח דק"ס ע"ג שהביאו דברי המ"מ הנז"ל וכתבו וז"ל אלא דאעיקרא בנדון הרב אין אנו צריכים לזה דבכה"ג לא שייך לומר כן דהכא מה שאינה עולה ליבום הוא משום דשקורי משקר ועיניו נתן בה אבל כשחולץ לה לא חיישינן דמשקר כיון דלית ליה שום הנאה ואמרינן שכן הוא האמת דאחיו מת. ומאחר דאהני לן עדות זה אף יבום היא עולה אלא דאם היינו מניחים אותו ליבם ע"פ עדותו חיישינן דשקורי משקר ע"כ ולא הבנתי חילוקם דסוף סוף אזלי ומודו דלא שבקינן ליה ליבם משום דחיישינן דשקורי משקר משום דעיניו נתן בה והאי דלא שבקינן ליה ליבם לאו משום חומרא הוא אלא מר"ת אסורה לו ליבום משום דהוי נ"ב ופסול מדאורייתא כמו שביאר מז"ה ז"ל וכיון שאינה עולה ליבום מד"ת מה יושיענו מה שנאמן לחלוץ דלית ליה הנאה הא עכ"פ מטעם זה אינה עולה ליבום ואינה עולה נמי לחליצה. ועיין מ"ש מז"ה הגדול ז"ל שם בסי' יו"ד ד"ק ע"ד משם הרשב"ץ והריטב"א בריש יבמות וסיים נמצא לפי זה גם בנ"ד אף על גב שדבר אחר גרם לה ליאסר אפי"ה כיון דמד"ת אינה עולה ליבום אינה עולה ג"כ לחליצה וכו' עיין שם ודבריו ברורים:

איך שיהיה לכל הדברות כשיש בנים לאחיו המת לכ"ע הוא נאמן להעיד במיתת אחיו כדי להתיר אשת אחיו לעלמא כמתבאר בדברי ריא"ז הו"ד בשה"ג פרק האשה שלום ומה שיש לתמוה על דבריו במה דקשה דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא הרמ"ז ז"ל שם ביאר היטב בכמה אופנים וכך העלה עיקר להלכה ולמעשה כשיש בנים למת שהוא נאמן בעדותו להתירה לעלמא. וכן בקדש חזיתיה להרב המופלא רבין חסידא כמהר"א ב' משה ז"ל בתשו' הבאה בס"ה ישרי לב א"הע אות ע' סי"ז שהביא בידו דברי הפוסקים ראשונים ואחרונים והסכים כן שהוא נאמן. ושם אתה מוצא הסכמת הגאון מז"ה ח"ד בדרא ז"ל אלא שלא זכר שר המסכ'ים את יוסף הגאון אבינו הזק'ן זלה"ה שהאריך הרחיב בענין זה וכדבר האמור:

ואם מה שחששו ב"ד הצדק הי"ו אם יש ממש בעדותו של זה הוא מחמת מה שהעיד הערל שבהיותו בדרך במלון אכל נ"וט. איני רואה מקום לקבל עדות הערל ולפוסלו. כי אפי' אם היה עד כשר ומעיד בתורת עדות בדבר שפוסלו לעדות מ"מ אינו נפסל ע"פ ע"א כי הדבר ידוע ומפורסם כי לפסול אדם לעדות ולהוציאו מחזקה כשרותו צריך שני עדים כשרים שיעידו עליו שהוא פסול י כמ"ש מהרשד"ם ז"ל בחיו"ד סי' כ"ג וז"ל הצריך גלוי וידוע שכל ישראל בחזקת כשרים הם ואי אפשר לפסול שום ישראל ולהוציאו מחזקתו אם לא בראיה ברורה וכו' עי"ש ועיין עוד לו בסי' רט"ו. אבל בע"א לכ"ע אינו נפסל כמתבאר מתשובת מרן ז"ל בא"הע סי' ב' ועיין להגאון מז"ה הגדול זלה"ה בס' חק"ל יו"ד ח"א סי' י"א וסי' קצ"ג ולהרב ב"ד ז"ל ח"מ סי' ו' ולמז"ה הגאון ז"ל בס' נדיב לב ח"א א"ח סי' ד'. וכ"ש כשהוא מכחיש כנ"ד דאפי' אם המעיד הוא עד כשר קי"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא כדאיתא בש"ס בכמה דוכתי הזכירם הרשב"ץ ז"ל בח"ב סי' פ"ט ועיין שב יעקב א"הע סי' י"ד מח"א הל' עדות סי' ח' הרימ"ט ח"א סי' ט"ו ועיין ערך השלחן סי' ל"ד לח"מ דין כ"ה ואכמ"ל:

הן אמת כי הגאון הרמ"ז ז"ל בחק"ל יו"ד ח"א סי' קצ"ג חקר חקירת חכם בפיסול שוחט כיון דלענין איסור קי"ל ע"א נאמן באיסורין. אף דקי"ל דלפסול אדם מכשרותו בעינן שני עדים כשרים היינו לגבי שאר דברים. אבל לגבי איסור כפיסול שוחט כדין איסור דעד אחד נאמן באיסורין דיינינן ליה ומעבירין אותו ולצד זה הסכים אחרי שהאריך הרחיב ברוחב מבינתו לך נא ראה נפלאות מתורתו. וכיוצא בזה גם אנו נאמר דכיון שע"א נאמן להתירה והוא דבר איסור יהיה גם ע"א נאמן לפסול את העד המעיד. וכן בקדש חזיתיה בס' חק"ל מה"ב חא"הע סי' ו' בדין עגונה אחר שציין דבריו שבח"א סי' קצ"ג סיים נמצא לפי זה שנראה עיקר לפסול את העד המעיד על עדות האשה גם בעד יחיד ע"כ אך כל זה הוא כשהעד המעיד לפוסלו הוא עד כשר דאז אמרינן ע"א נאמן באיסורין והו"ל כמעיד שזה הבשר טרפה או זאת האשה אסורה להנשא ולהחמיר צייתינן ליה כעדות איסור. אבל אבו דלא לוסיף עלה להאמין ג"כ ע"א פסול מדאורייתא ומדרבנן כנ"ד שהוא ערל וליתיה בתורת עדות כלל. הא ודאי דלית דין שיאמר שיהא נאמן לפסול את העד המכחישו על פניו ולאסור האשה הענוגה. ועיין בחק"ל יו"ד ח"א בסי' קצ"ה וקצ"ו ודוק שם:

כי ע"כ נר"ל ברור שהאשה הזאת מותרת להנשא לשוק ע"פ עדות אחיו של מת. אם כל פיסולו הוא דוקא מחמה עדותו של הערל כמובן מתוך השאלה. אבל אם יש עדות אחרת לפוסלו או איתרע חזקתיה חזקת כשרות על הב"ד הצדק לברר הדבר ועל פיהם יקום דבר המשפט וצור ישראל יצילנו משגיאות. הכ"ד החותם פה ויין הבירה יע"א בחדש אדר א' שנת אמר"ת ה' צרופה:

אחר ימים רבים אור נגה עלינו ס"ה חיים לעולם ח"ב ושם ראיתי למע' הרב המופלא שבסנהדרין רב נחמן בס' מימר חיים א"הע סי' מ"ג שהביא תשובת הרב כמהרר"א ב' משה ז"ל הבאה בספר ישרי לב א"הע אות ע' סי"ז שנשאל באשה אחת באר"ץ שראתה בשוק שני אשכנזים ושאלה אשה על בעל אחותה והשיב לה אחד מהם שהיה עמו בבאפו"ר בעל אחותה ואחיו ובהיותם בדרך חלה בעל אחותה ומת וכו' ועל זה אמרה האשה לבעלה שירדוף אחריו לדעת שורש דבר. ובעלה הלך ומנא להאשכנזי האחר ואמ"ל תלך לבית הקונסול אינגליז ושם תמצא אותו כי הוא משרת לשיך גדול מערי האינדיא. וגם אני רציתי לתופסו כי זה יותר מד' שנים שברח מאשתו וכו' והלך האיש לבית הקונסול ומצאו לבוש בגדי ערבים ולא הכירו ושאל היכן היהודי והשיבו לו אין כאן יהודי עד שבא אדוניו ואמר כמדומה שהמשרת שלי הוא יהודי. והמתין עד שבא ואמ"ל בל"הק מה אתה שואל על פ' כבר מת מזה זמן רב בהיותנו נוסעים ביום וכו' וגם אני הייתי בירושלם ושאלו אותי והגדתי להם. ודבר זה ישן וכו' ועל זה תשובת הרב כמהר"א ב"מ ז"ל ונשא ונתן בדין זה והעלה בהתר האשה העגונה והסכים עמו הגאון ר"ל הרמ"ז זלה"ה כיעוש"ב ומעלת הרב מימר חיים נר"ו שם תמה על הוראה זאת וכתב וז"ל וכשאני לעצמי הדבר קשה אלי דמאחר דהוגד מפי העד דהאשכנזי היה משרת לגוי לילה ויום ונוסע עמו ממקום למקום ומתאכסן בבית הגוי ומסתמה מפתו יאכל ומכוסו ישתה שהרי העומדים שם לא הכירו בו שהוא יהודי עד שרבו לא נכנס בספק אלא מפני בקשת היהודי שאמר היכן היהודי. אז אמר כמדומה שהמשרת שלי הוא יהודי. ומקודם לכן לא החזיקו ביהודי כלל. וגם עתה לא אמר אלא כמדומה ואין זה אלא מפני שעד אותה שעה לא יראה בו סימני יהדות כלל דאם לא היה אוכל ממאכלם. והיה שובת ביום השבת הרי כלם היו מכירים שהוא יהודי. ומאחר שכן הרי הוא פסול לעדות מדאורייתא וכל עדות הבא מפיו ע"י שאלה אין בו מועיל. ובנדון זה הכל היה ע"י שאלה וכו' ומה מצאו להאמין בדבריו אלו כאלו היה יהודי כשר את"ד בקיצור:

ואני בעניי נפלאתי מאד על שלמות חכמתו של הרב אשר משנתו קב ונקי וכל מקום ששנה משנת חסידים משנתו. ומי הכריחו עתה לערער על מעשה שהיה זה רבות בשנים. והורו ב"ד הגדול שבירושלים ת"ו והתירוה ונשאת. ובהיות שהרב הפוסק כמהרר"א ז"ל ושר המסכ'ים הגאון מז"א ז"ל כבר נלב"ע והנם בעלמא דקשוט. ע"כ ראיתי חובה לעצמי להליץ בעדם כדי שלא יצא לעז ח"ו על האשה ובניה. ואנכי הרואה כי אין בכל דברי הרב תנא דידן נר"ו כח מספיק לפסול עדות האשכנזי ולהוציאו מחזקת כשרותו. כי כל חיליה דמני"ר שיל"א דכיון שהוא משרת אצל הגוי והולך ונוסע עמו ומתאכסן בבית הגוי מסתמא הוא אוכל ושותה עמו ומחלל ש"ק וכיוצא. ומעיקרא מי הגיד לו מה הוא מהות שירותו אצל הגוי. כי הנה ידוע שאלו האנשים הגדולים שבאינדיא יש להם משרתים שחורים. והם לוקחים עמהם אחד מתורגמן ערל או יהודי הבקי בלשונות בני קדם ובני יפת ואלו המתורגמנים אף כי בשם משרתים יקראו להיותם מוכנים לשירות אדוניהם. אבל אין עבודתם ושירותם אלא בפה. ואינם מוכרחים לעבוד עבודת אדונם לא בחול ולא בשבת. ועל הרוב אם זה הבחור האשכנזי הוא מסוג שירות זה. ואף אם נאמר שהוא משרת ממש ועובד עבודתו מי הגיד ומעיד אם היה עובד בשבת מלאכה האסורה וגם האומדנא שחידש הרב נר"ו שכיון שהוא נוסע עמו מסתמא שהוא אוכל ושותה עמו נ"וט וכל כך ברירא ליה עד שסיים ומאחר שכן הרי הוא פסול לעדות מדאורייתא וכו' ואנא דאמרי אחר המחי"ר מכבוד רבנותו עד כדון לא חזינא אומדנא כזאת לפסול איש ישראל המוחזק בכשרות ככל ישראל הכשרים. ואף אם היתה אומדנא חזקה וברורה לא מצאתי מי שפוסל לעדות מדאורייתא ע"י אומדנא. עוד זאת כי האומדנא הזאת אינה ברורה ותקיפא כי מי הכריחנו לומר דמסתמא הוא אוכל נ"וט. ואם באים אנו לומר כן לא הנחת בן ישראל הולך ומשרת את גוי בחזקת כשרותו והרי חובה עלינו לדון את כל האדם לכ"ז. וא"כ אף אנו נאמר כל בתר איפכא שבהיותו בעיר שיש בה יהודים הולך ואוכל אצל ישראל. ואחד הסעודה הולך ומשרת את אדונו ואולי שבאותה שעה שראתה אותו אשת האיש מאר"ץ בשוק עם האשכנזי האחר. על עסקי אכילה הוא בא. וגדולה חזקה דלא שביק איניש התרא ואכיל איסורא וגם בהיותם יחד בדרך ים בתוך הב'אפור שלא נמצא תבשיל כשר. אולי הוא מוליך עמו בשר כשר נא ומבושל או אינו אוכל רק מהמותר לפיו כאשר עושים כל ישראל הכשרים בהיותם באניה בדרך ים. ומעולם לא עלה על לב שום אדם לומר שכל ישראל ההולכים בלב ים אשר לימים לפנים היו מתעכבים כששה חדשים יורדי הים באניות שמסתמא הם ח"ו אוכלי נ"וט. ואדרבא כלם הם בחזקת כשרותם עד שיבאו שני עדים כשרים לפוסלם. ולמה יגרע הבחור האשכנזי הזה מכל ישראל:

ומה שרצה מני"ר שיחל"א לחזק אומדנא זאת. בהיות שבבית הקונסול לא הכירו אותו ליהודי. וגם אדוניו אמר כמדומה שהוא יהודי וזה הוכחה שלא ראה בו סימני יהדות וכו'. אתו הסליחה כי מבית הקונסול אין שום ראיה כי אין דרך משרתי הקונסול לשאול לאורחים מאיזה עם ולשון הם. גם כי בית הקונסול אינה בית אכסניא. ואולי באותו יום באו לאר"ץ והלכו לשם להראות הפאסה פורט כמנהג ומאין ידעו משרתי הקונסול מי המה. וגם ממה שאמר אדוניו כמדומה שהוא יהודי וכו' אני אומר הפך ממה שמוכיח הרב נר"ו. כי. זו ראיה שראה בו סימני יהדות שאם לא כן מהיכן נדמה לו שהוא יהודי. וכי מפני שבאו ושאלו היכן היהודי יחשוב שדוקא על משרתו הם באים לשאול. אלא מוכרח שהמשרת לא הגיד לאדוניו מה אמונתו מפני שידע כי בע"הר חרפת אדם לוקח הנקרא בשם יהודי או מטעם אחר. ועכ"פ הוא באמונתו יחיה ושומר שבת מחללו ושומר פיו מאכול נ"וט ואדוניו שראה בו סימני יהדות ושמע עתה ששאלו היכן היהודי השיב שכמדומה שהוא יהודי. והוכחה זאת נר"ל יותר מכרעת לסיועי לחזקת כשרותו מהוכחת הרב מימר חיים הי"ו לסתור החזקה. ומעיקרא היה אדונו מחזיקו לאינו יהודי ואפילו היה אומר בפירוש שהוא אוכל נ"וט לאו כל כמיניה להוציאו מחזקתו וכמו שביארנו בתשובתנו לעיל:

אלא שהרב המחבר נר"ו מסתמיך ואזיל על מה שהאריך בנדונו במשרת הב'אפור. וגם על אותו נדון יש לי לדון אלא שאין רצוני להכנס בתחום שאינו שלי. ומר באתריה רשאי בשלו לדון ולהורות כאשר הורוהו מן השמים והיה ה' עם השופט. עכ"פ הפרש גדול יש מאותו נדון לנדונו של הרב מהר"א ב"מ ז"ל כי בנדון שלו עכ"פ העיד עד כשר שהוא אוכל ושותה עמהם. ואף אם יש לומר שאנשי הב'אפור היו אוכלים נבלה או טרפה והוא היה נזהר ואוכל רק מהמותר לפיו. וגם בשבת לא היה עושה מלאכה האסורה כי אפשר כך התנה עם הספן. כאשר עיני ראו קונטראטו אחד שעשו שני יהודים מגולי רומאניאה שנשכרו למשרתי הב'אפור והתנו עם בעל הב'אפור להתנהג כדת ישראל. מ"מ בהיות הדבר קשה לעשותו במשך ימים רבים למחש מיהא בעי ואולי בכגון זה יש לדמותו למוכסין שסתמן פסולים שחזקתן ליקח יותר מהקצוב כמ"ש בש"ע ח"מ סי' ל"ד סי"ד. והיא עיקר סמיכתו של הרב המחבר נר"ו כיעו"ש אבל בנדון המובא בישרי לב אין מקום להחזיקו לרשע ואוכל נ"וט כי בהיותו. במקום שישראל מצויים הרי שכיח ליה התרא וגם בהיותם הולכים בב'אפור ממקום למקום הרי הוא. ככל ישראל הכשרים ההולכים בים וביבשה ולא ערער אדם עליהם מעולם לומר שחזקתן אוכלי נ"וט ח"ו לא תהא כזאת בישראל:

ואעיקרא דדינא כבר הוכחנו בתשובתנו לעיל. כי אין לפסול שום איש ישראל אלא על פי ב' עדים כשרים כמבואר בכל הפוסקים ז"ל. ועיין עה"ש ח"מ סי' ל"ד סקל"ד ובא"הע סי' טו"ב סקי"ד. אלא דלענין עדות אשה ושאר איסורים דע"א נאמן בהם. כתב הגאון מז"ה הגדול זלה"ה בחק"ל יו"ד ח"א סי' קס"ג ובמה"ב א"הע סי' ו' שיש לפסול. לאותו עדות גם בע"א וא"כ הבו דלא לוסיף עלה. ובנדון המובא בישר"ל אין שם אפי' עד אחד המעיד בפסלותו של האשכנזי הבחור ההוא. ואפי' למטוניה דמר כי דבר אדונו שאמר כמדומה שהוא יהודי ר"ל שלא ראה בו סימני יהדות. עכ"פ אדונו השייך ליתיה בתורת עדות כלל. ובפרט שהוא לא העיד שום דבר בפסלותו ואין כאן אלא האומדנא שהמציא הרב נר"ו. ואף שהרמ"ז ז"ל בחק"ל יו"ד ח"א סי' קס"ז חקר אם יש לפסול את השוחט גם באומדנא לבד ונטה דעתו שיש לפוסלו גם באומדנא וכבר הארכתי בדב"ק אלו במקום אחר. הנה מלבד דאכתי לא ברירא ליה מלתא טובא כמבואר בדב"ק שם. עוד זאת שיש לחלק טובא בין פיסול שוחט דכשאתה פוסלו אתה מחמיר ולא נפיק מניה חורבא וגם על פרנסתו של השוחט איתיה בתקנתיה לחזור לכשרותו מה שאין כן בפיסול העד המעיד בהתר עגונא דהגם דכשאתה פוסלו באומדנא אתה מחמיר ואוסר העגונא להנשא לשוק. מ"מ היא חומרא דאתי לידי קילא לאסור בת ישראל רכה בשנים בכבלי העגון וידוע כמה חשו חכמים בהתר עגונה. ותו דאפי' לגבי שוחט בעינן עכ"פ אומדנא דמוכחא טובא אשר אין לנטות ימין ושמאל ובנדון זה המובא בישר"ל. כבר הוכחנו שאין כאן אומדנא ברורה וחזקה כדי לפסול את הבחור ההוא וכמדובר:

עוד כתב מע' הרב מימר חיים נר"ו שם וז"ל ועוד ראיתי ריעותא אחריתי בעדות זה כי האשכנזי אמר שדבר זה כבר דברו בירושלם תוב"א שמת האיש הזה. ולפי דברי האשכנזי האחר הוא שלא הלך לירושלם והוא היה רוצה לתופסו להוליכו לירושלם כי הניח אשתו עגונה שם. והדבר מוכרח שלא הלך ולא דבר מאומה שהרי הרבנים לא הזכירו מזה וכו' ואפי' בעד כשר אם ראינו בדבריו שהם מוכחשים כתב הרב פ"מ בח"א סוף סי' פ"ד שעד שנמצא שקרן ראוי לתלות שכל דבריו דכדי נינהו וכו' ועיין בפסקי הנדפס בס' חיים ושלום ח"ב סי' ע' שרבים ושלמים ס"ל דהיכא שאינו מוכחש בענין המיתה תפסינן דבוריה וכו' אמנם אחרי ראותנו כי אין יראת אלהים לנגד עיניו ופרק מעליו עול תורה ומצות שאינו ניכר בשם יהודי יש לומר כי כל דבריו שקר וכזב ופסול לעדות כי שקרן הוא גם בדבר שלא שאלוהו אם הלך לירושלם או לא באופן כי הוראתם הלזו תמוהה היא בעיני עכת"ד נר"ו:

ובעניותי אמינא כי לא צדק גם בזה. ולא:

ידעתי מה הי"ל להרב נר"ו עם הבחור העד הזה כי דולק הוא אחריו ולא רצה לבקש לו צד זכות והוא מסתמיך ואזיל על האומדנא שחידש, ודן בדעתו שהוא אוכל נ"וט וכיוצא. וכבר ביארנו באר היטב כי אין אומדנא זאת מכרעת לדונו לכ"ח ולהוציאו מכלל ישראל לגמרי עד שהחליט לומר כי אין יראת אלהים לנגד עיניו ופרק מעליו עול תורה ומצות ולא ידעתי מי הגיד לו כל אלה. וכי מפני. שלא הכירו אנשי בית הקונסול שהוא יהודי. דם יחשב לאיש ההוא להוציאו מחזקת כשרותו ולשום את. פושעים חלקו. וגם מה שהוסיף לו פשע וחטאה כי הוא שקרן ודובר כזבים יען אמר. שכבר הגיד בירושלם ממיתת האיש הזה. ואלו הרבנים לא הזכירו מזה וגם האשכנזי אמר שזה שנים שברח מאשתו וכו' גם בזה איני רואה ראיה לומר שהוא דובר שקרים. כי אפי' נאמין לדברי האשכנזי האומר שזה ארבעה שנים שהוא בורח מאשתו וגם שאשתו היתה באותו זמן בירושלם ומשם ברח בעלה והוא עד ראה וידע בבירור ולא בדדמי אעפ"כ הלא אפשר. שקודם בריחתו הגיד לאשכנזים בירושלם מהמאורע הזה. ובהיות האשה ספרדית לא ידעו השומעים אם היא בירושלם כדי להגיד בב"ד ונשתקע הדבר. וזה מובן מדבריו שאמר להעד שכבר מת מזמן רב ודבר זה ישן נושן כמבואר בשאלה. וכן היה האמת, כי המאורע הזה אירע יותר משבעה שנים קודם העדת העדות הנז'. ומעיקרא הרב נר"ו אזיל ומודה דלרוב הפוסקים אם לא הוכחש בענין המיתה תפסינן דבוריה אף אם נמצא שקרן בדברים אחרים. אלא שסמך על אומדנתו הראשונה לומר שהוא איש כזב והכל שקר. ולפי מה שביארנו שהבחור הזה בחזקת כשרותו עומד ככל ישראל הכשרים וכל האומדנות האלו לא יוכלו להוציאו מחזקתו. ובהיות כי באותו פרק שבא העדות הזה לע"הק ירושלם תוב"א עמדו עליו רבני ע"הק ומלכם בראשם הגאון מז"ה הגדול זלה"ה ואחרי שנשאו ונתנו בדבר. הלכה זו העלו והסכימו להתירה להנשא לשוק. ואני הצעיר הייתי עומד ומשמש לפניהם ומתאבק בעפר רגליהם. והואיל ואתא לידן ענין קרוב לזה כשאלתנו הראשונה. על כן הוכרחתי להשיב מפני הכבוד בענין זה להכין ולהורות כי יפה הורו בית דין הגדול שבירושלם והוראתם זאת מיוסדת ע"פ חקי ומשפטי תו"הק. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות:

סימן ה

כתב מרן ז"ל בב"י א"הע סימן ל"ו וז"ל מ"כ שאלת הא דאמר רב אין האשה עושה שליח וכו' ור"ת אמר עושה וכו' ובמסקנא כי היכי דמספקא לדידהו וכו' חולצת ולא מתיבמת. גבי קידושין כה"ג מאי דעתי נוטה גבי קידושין נמי חולצת דהתם נמי הוי דבר שבערוה עכ"ל וסיים מרן ז"ל ודין זה לענין גט יתבאר בריש סימן קמ"א ע"ב ובש"ע סי' זה פסק כסתם דאין האשה עושה שליח וכו' וכבר תמהו על דבריו בזה ומטו בה משמיה דמהר"י הלוי ז"ל ואין ספרו מצוי אצלי ועיין בב"ש ובהגר"א ז"ל ובכנ"הג ויד אהרן סי' זה בהגהב"י. ולכאורה יש לתמוה על המ"כ שכתב דבמסקנא מספקא לדידהו וחולצת וכו' כי הרואה יראה בש"ס שם דלא מספקא להו אלא בעשתה שליח לשליח בעלה עצמו כיעו"ש. ואולי דבכהאי גוונא הוא דמספק"ל נמי גבי קידושין. אך קשה דבין כה"ג בין אם עשתה שליח לקבל קידושיה מיד שליח בעלה דבפלוגתא מתניא בין גדולי הפוסקים ז"ל אי הל' כרב או כר"ח ויש מן האחרונים שפסקו דבכל גוונא גבי גט חולצת ולא מתיבמת. מ"מ גבי קידושין למה חולצת כמ"ש במ"כ ותתיבם ממ"ן. ובדוחק י"ל דכונתו הוא דעכ"פ אי לא בעי ליבמה מ"מ בעיא חליצה. ואה"ן דאי בעי ליבומה יכול ליבמה. ודוק בדבריו שכתב דעתי נוטה גבי קידושין נמי חולצת ע"כ ולא כתב ואינה מתיבמת כמו שכתב לענין גט. ועיין להרב מש"ל ז"ל בפ"ד מהל' אישות הל' ז' ולהרב משכנות הרועים ז"ל אות ש' סימן ר"ז ואכמ"ל:

סימן ו

נסתפקתי בר' שמת והניח שתי נשים ושני אחים בב' מקומות וכל א' מהאחים חלץ לאחת מהנשים במקומו שנמצא שהאשה שחלצה אחר חליצת הראשונה לא היתה צריכה לחליצה כיון שהותרה בחליצת צרתה אם האשה הזאת מותרת להנשא לכהן:

והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' יבום הלכה י"ז פסק בכגון זה רצה האחד לחלוץ קודם שידע מה עשה אחיו אין מונעין אותו ותמה מרן ז"ל בכ"מ למה לא חשש רבינו להצרכת כרוז כדחייש בהלכה בעלה וצרתה בפ"ג הל' ט"ז. ותירץ הרב מש"ל ז"ל שם דהכא אין לה תקנה ותשאר כל ימיה עגונה על כן לא חששו לעגנה משום האי חששא דקילא טובא ע"כ ועיין בב"ח סי' ק"ע מה שתירץ דהכא אינה ס"ס ס' שמע אחיו ואת"ל שמע שמא לא עשה מעשה ביבמתו הילכך אין מונעין אותו מחליצה בדוכתא דאיכא ס"ס ע"כ והוא דוחק כי דברי הרמב"ם ז"ל משתמען אפילו היכא שידוע ששמעו שניהם ממיתת אחיהם בירושלם וכמובן. ומרן ז"ל בש"ע סי' ק"ע דילג סיום זה של הרמב"ם שכתב שאם רצה לחלוץ חולץ והיינו ודאי מכח תמיהתו שתמה בכ"מ ובב"ה דחיישינן להצרכת כרוז וכמ"ש בב"ש סקט"ו. עכ"פ נראה שאם עבר אחד וחלץ אחר שחלץ אחיו שמותרת לכהונה אחר הכרוז. אך מרן החבי"ב ז"ל בכנ"הג א"הע סי' ו' הגהב"י ו' כתב שנראה מדברי הרשב"א והרא"ש דבכל מקום דאמרו נמצאת מצריכה כרוז לכהונה אם חלץ לה פסולה לכהונה אבל הרמב"ם בפ"ד מהל' יבום ופ"ז מהל' א"ב כתב כל מי שאינה ראויה לחליצה אם נחלצה לא נפסלה לכהונה וסברתו ז"ל כסברת הרמב"ן בס' המלחמות דאם חלץ יכריזו וכשרה לכהונה ע"כ והנה אמת שלכאורה נראים דברי הרא"ש והרשב"א דלא מסני כרוז להכשירה לכהונה דהרי סיים תלמודא בפרק האשה בתרא דאיכא למיחש דאיכא דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה ואמרו קשרו חלוצה לכהן ולחששא זאת לא מצינו שום תקון ואולם במכילתין דמ"א איתא בסגנון אחר דילמא איכא דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה ומפסליה מן הכהונה דמשמע דהחששא הוא דאותם האנשים דלא הוו בהכרזה אינם מניחים אותם להנשא לכהן. ודוק מינה דהיכא דליכא להאי חששא כשרה לכהונה. דנהי דלכתחילה חיישינן לה דילמא איכא דלא הוי בהכרזה ופוסלין אותה אבל בדיעבד עושים הכרוז בזמן שרוצה להנשא לכהן. ונפק"מ טובא בין ב' הנוסחאות וס' זאת שכתב הכנה"ג ז"ל משם הרא"ש ז"ל נראה כי היא באה בתשובת הרא"ש ז"ל כלל ל"ה סי' י"ד שכתב כן לענין גירושין וז"ל וכי תימא יכריזו שלא היתה צריכה גט איכא דשמע בגטה ולא שמע בהכרזה כדאמרינן בחליצה איכא דידע בחליצה ולא ידע בהכרזה ע"כ והובאה בב"י א"הע סימן יו"ד ובכנ"הג סי' יו"ד בהגהב"י תמה עליו דבפ' האיש מקדש גבי נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה כתב הרא"ש ואפשר דבנערה צריכה הכרזה שלא היו קידושין מדאורייתא ע"כ ויש לחלק בין הנדונות. וס' הרשב"א היא אותה שהביא הב"י בסי' י"ג והיא במיוחסות להרמב"ן סי' קל"ב ובאלפי"ו סימן תק"ן שכתב כדברי הרא"ש ז"ל דלא מהני כרוז דאיכא דשמע בהא ואיכא דלא שמע בהא ופסלה לכהונה ועוד לו בתשובה אחרת שהביאה שם בב"י שנראה סותרת להקודמים. ועיין בכנ"הג וביד אהרן א"הע ח"א וח"ב בסימן ו' מה שציינו בזה ועיין ח"מ שם ואכמ"ל:

נמצינו למדים דכל היכא דבעיא כרוז לכהונה אי חלץ לה. לדעת הרא"ש והרשב"א ז"ל נפסלה לכהונה ולא מהני כרוז משום דחיישינן דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא ואמרו קשרו רבנן חלוצה לכהן. וכוותיהו משמע מלישנא דגמרא בר"פ החולץ דל"ו ור"פ האשה בתרא דקי"ט וכמש"ל. והגם שמלשון הש"ס בפרק החולץ דמ"א ע"ב דאמר איכא דשמע וכו' ומפסלוה מכהונה. יש לפרש דהחשש הוא שאותם שלא היה בהכרזה פוסלות אותה מכהונה ולא יניחוה להנשא לכהן משום דהוו בחליצה ולא הוו בהכרזה. ולפי"ז י"ל דאם ההכרזה הוא סמוך לנישואיה לכהן שרינן לה. אך אחר היישוב אין הפירוש הזה מחוור וי"ל דלישנא קלילא נקט וסמי חדא מקמי תרי ההיא דר"פ החולץ ור"פ האשה בתרא דקאמר בפירוש שהחשש הוא שמי שלא היה בהכרזה יאמר קשרו רבנן חלוצה לכהן. ולדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל לפי מ"ש מרן החבי"ב בכנ"הג שם אם חלץ לה מכריזין עליה ומותרת לכהונה י וכ"כ הרב לחם רב ז"ל בסי' ל"ג דבפלוגתא מתניא בין הרא"ש והרשב"א ובין הרמב"ם והרמב"ן ז"ל כיעו"ש וחזיתיה להרב ז"ל שם שתמה לס' הרא"ש והרשב"א הנז' מהא דאמרינן בר"פ החולץ דהחולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת מותרת לכהונה והתם ע"כ צריך להכרזה כדאמרו שם גבי היבמה לא תתיבם תוך שלשה דטעמא הוי משום כרוז לר"י ובשלמא להרמב"ן דאית ליה בספר המלחמות דאם חלץ יכריזו וכשרה לכהונה נימא דמתניתין איירי בהכריזו אבל להרשב"א והראש קשה ע"כ ולדידי אחרי המחי"ר אי מהא לא איריא דהתם גבי חולץ ליבמתו וילדה ולד של קיימא דקאמרי במתני' דלא פסלה לכהונה. היינו טעמא משום דכל עיקר הצרכת כרוז הוא כדי להודיע שהחליצה לא היתה צריכה וחיישינן דילמא איכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה ואמרי שרו רבנן חלוצה לכהן. אבל כי ילדה ולד של קיימא ובנה כרוך אחריה תו לא צריכת להכרזה דכ"ע ידעי שהחליצה אינה חליצה אחר שיש לו בן ותו ליכא למחש לאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא. ולזה פסק הרמב"ם ז"ל דין זה בפ"א מהל' יבום ה"ך והטוש"ע בא"הע סי' קס"ד כתבו סתם שמותרת לכהונה ולא פירשו שצריכה כרוז:

וכן בקדש חזיתיה להרשב"א ז"ל בחי' ליבמות בר"פ החולץ שכתב ח"ל הצריך כיון דליכא ולד דלוכח חיישינן דילמא איכא דשמע וכו' ואתו למשרי חלוצה. אבל בזמן שהולד בן קיימא סמכינן ההכרזה דהא איכא ולד של קיימא דמוכח. ולקמן דאמרינן שמא יהא ולד ש"ק וכו' התם נמי לא מוכח ולד צרתה וכו' ע"ש ונראה דלהרמב"ם ודעמיה כיון דאיכא ולד המוכח אפי' הכרזה לא בעי. ואי קשיא לך ההיא דפרק החולץ דמ"א ע"ב דתני במתני' היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיש לה ג' חדשים ופריך בגמ' לא תחלוץ אמאי לימא תהוי תיובתיה דר"י וכו' ופריק ה"ט שמא יהא ולד של קיימא ואתה מצריכה כרוז ואיכא דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה. והתם היא עצמה היבמה היולדת ולד של קיימא ובנה כרוך אחריה ואפי"ה חיישינן דילמא איכא דלא הוי בהכרזה ומפסלוה מן הכהונה. וזוהי שקשה להרשב"א ז"ל שנרגש מההיא דולד צרתה וכתב דולד צרתה לא מוכרח. ולא נרגש מהדין מתני' אך ראיתי להרשב"א ז"ל שם בחי' לדמ"א שכתב וז"ל שמא יהא ולד של קיימא וכו' פי' לכתחי' אין מורידין אותה לכך דדילמא איכא מאן דהוי בחליצה ולא שמע בהכרזה ואמרי קשרו חלוצה לכהן. מיהו בדיעבד ודאי לא חיישינן בהא ושרינן לה כדתנן במתני' בזמן שהולד של קיימא לא פסלה מן הכהונה ע"כ הרי ישוב מספיק להא דבמתניתין דר"פ החולץ איירי בדיעבד שחלצה וילדה ולד של קיימא וכיון שבנה כרוך אחריה לא חיישינן להכרזה ולא פסלה לכהונה אבל יבמה תוך ג"ח לא שרינן לה לכתחילה לחלוץ דעכ"פ לכתחילה חיישינן להכרזה ולאיכא מאן דשמע בהא ולא שמע בהא:

ז

והנה הרב לחם רב ז"ל שם הביא דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ז מהל' א"ב הי"ח וז"ל וכל מי שאינה ראויה לחליצה אם נחלצה לא פסלה לכהונה ע"כ וכתב דהיינו בדעתו ז"ל דצריכה כרוז וכתב הרב המגיד דנפקא ליה ממתני' דר"פ החולץ ע"כ ואני אומר לפע"ד דאם כל חיליה דמר לומר שהרמב"ם חולק על הרשב"א והרא"ש. הוא מהא דהכא יש להשיב דהרמב"ם ז"ל איירי הכא בגוונא דהתם בר"פ החולץ דאיכא ולד דמוכח ואינה צריכה כרוז ואפי' נצריכה כרוז ליכא למיחש לאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא משום דאיכא ולד דמוכח טובא וכמ"ש הרשב"א ז"ל. ועוד י"ל דהרמב"ם ז"ל איירי הכא לאשמועינן דינא דאורייתא שאינה נפסלת לכהונה ונפק"מ היכא דעברה ונשאת לכהן דלא מפקינן לה מניה ואה"ן דמדרבנן ולחומרא חיישינן. וכן יש לפרש מ"ש בפ"ד מהל' יבום הט"ז כל החולץ למי שהיא פטורה מן החליצה ומן היבום אינה חליצה ע"כ דהיינו נמי מדאורייתא. וכן יש לדקדק מדברי הרב המ"מ ז"ל שם שכתב וז"ל זה מבואר בהרבה מקומות שאין חליצה שאינה צריכה פוסלת לכהונה ומפני כך אמרו שאין ראוי לחלוץ בכיוצא בזה ע"כ וגם בפי"ז מהא"ב הי"ח ציין זה וכתב כבר נתבאר בפ"ד מהל' יבום וכדי דלא לאפושי פלוגתא אימא דגם הרמב"ם יודה דבמקום שצריכה כרוז וליכא ולד דמוכח חיישינן מדרבנן ולחומרא דילמא איכא דשמע בהא ולא שמע בהא ופסולה לכהונה. מ"מ אף לדברי הרב לחם רב והכנ"הג ז"ל דהרמב"ם והרמב"ן פליגי לס' הרשב"א והרא"ש. וס"ל דאם עבר וחלץ בכה"ג מותרת לכהונה עכ"פ לכתחילה ודאי יש לחוש לס' הרשב"א והרא"ש דאינון בתראי וראוי להחמיר ז

ובהיותי בזה ראיתי להרב מהר"ש ן' וירגא ז"ל בתשובתו הבאה בס' המבי"ט ז"ל ח"ב סי' קל"ה והו"ד בכנ"הג א"הע ס"סי ק"ע שהביא מ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' יבום שאם רצה לחלוץ אין מונעין אותו ותמה על דבריו כקושית מרן הכ"מ ז"ל למה לא חשש שמא יבאו עדים ויעידו שאחיו עשה מעשה קודם חליצה זו ואתה מצריכה כרוז לכהונה. וכתב ואולי י"ל דכיון דיבמה זו צריכה חליצה אלא שמחמת שנחלצה צרתה אינה צריכה חליצה מ"מ חליצה זו שם חליצה עליה ולא תנשא לכהונה ונמצאת שאינה צריכה כרוז עכת"ד ודבריו תמוהים בעיני ולא ידעתי מנ"ל הא דאע"פ שאמרו גבי גט דאפי' ריח הגט פוסל היינו דעכ"פ ניתן הגט משום חומרא אבל הכא בשעה שניתנה חליצה זו. כבר היתה מותרת כיון שנחלצה צרתה קודם אלא שמחמת חסרון ידיעה ניתנה חליצה זו. והרי כמגרש על תנאי ולא נתקיים התנאי קי"ל דאינו גט ומותרת לכהונה כמ"ש מרן הש"ע בא"הע סי' ו'. ואף דהתם בשעת נתינת הגט היה גט כשר דאכתי לא ידענו אם לא יתקיים התנאי. כ"ש הכא דבשעה שניתנה החליצה לא היתה צריכה כלל דודאי דבהתברר הדבר שקדמה חליצת צרתה מדי"ת היא כשרה לכהונה. ולכן שפיר תמה מרן הכ"מ למה לא חש הרמב"ם לכתחילה להצרכת כרוז וכדבר האמור:

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה