שות תעלומות לב חלק ב· רבי אליהו בכור חזן
דיני קידושין · סימן ב
מעשה שהיה בעי"ת כ'מס יע"א ברופא יהודי שקידש נערה אחת בשחוק וק"ר. ושלחו מתם נסח הקב"ע וז"ן אנחנו הח"מ באו לפנינו הר' נסים זיתון והר' נסים מכ'ילף ואמרו בא לפנינו הר' נסים גאלמן אטביב והוציא הטבעת מאצבעו והלבישו לבת ציון בובליל ואמ"ל ה"א מקודשת לי כדת מ"וי. אבל אחד מהעדים אמר אני לא ראיתי כשהלביש להבת הטבעת רק שמעתי כשאמ"ל הא"מ לי כדת מ"וי. ואח"ך כשאמרו לו (להמקדש) שעכשיו לפי הדין צריך שישאנה או יתן לה גט קם ורץ אחריה והוציא (הטבעת) מידה. והבת לפי דברי אמה היא בת אחד עשר שנה ואביה לא היה במעמד זה ואנחנו הודענו כל זה לרו"מ כת"ר וכתורה יעשה. וחתיימי עלה ג' מראשי הק"ק הנז':
ואח"ך ע"י שנשאלו מאתנו להודיענו אם אבי הבת כששמע הדבה נתרצה בקידושין אלו ואם הבת היא יודעת בטיב קידושין וכיוצא חזרו לכתוב ענין עדות הקידושין. ויען אינם בקיאים כראוי לא כתבו הקב"ע אצלם אות באות וחזרו לכתוב פ"ב לפי הרשום בזכרונם. ע"כ ראינו שיש איזה הכחשו' בין הקב"ע הא' להב' ולא נפק"מ לענין דינא כי עדותם הא' היא העיקר. אך הודיעונו שחקרו לדעת אם הבת ידעה ענין הקידושין וראו בטיב הידיעה שאינה בקיאה וגם אביה המר שכששמע מהקידושין האלו נתכעס ואמר שאינו חפץ בזה את"ד:
תשובה יודע כל שער עמי שאין הפנאי מסכים עמי י וגם כי ספרי דבי רב אינם אתי ובכל זאת לא אני בן חורין להפטר. ע"כ אחוה דעי בקיצור היותר אפשרי. תחילה אברר הריעותות שיש בנדון זה. א' שאחד מהעדים לא ראה נתינת הטבעת. ב' שלדברי העד הב' נתן הטבעת באצבעה ואח"ך אמ"ל. ג' שנראה שהכל היה דרך שחוק וק"ר כי הבת קטנה ולא ידעה בין ימינה לשמאלה וגם המקדש שהוא כבר נשוי ואולי הוא מושבע ג"כ שלא ישא א"ה עליה. וראיה לזה שכאשר אמ"ל שיצטרך לתת גט או לישא אותה רץ אחריה לקחה הטבעת מידה. ד' שלא עשו חו"ד על העדים. ה' שלא קבלו העדות בפניה ובפני המקדש. ו' שהבת היא קטנה לכי דברי אמה ואביה לא נתרצה בקידושין אלו. ז' שהבת לא הבינה מה אמר לה ואינה יודעת ענין הקידושין מה טיבם. ח' שהעדים הם ע"ה גמורים ואינם לא במקרא ולא במשנה ולא בד"א:
והנה תחילת כל עלינו לבאר כי נדון זה הוא דין מרומה גמור. כי מעולם לא נשמע לקדש בת קטנה ואפי' בוגרת מבלי רצון וידיעת אביה בהיותו בעיר. ובלתי שידוכין אלא בין תנור וכירים וכמובן מהענין כי הכל היה הוללות וסכלות ומעשה תעתועים דרך שחוק וק"ר. ומעולם לא נתכוונו לא המקדש ולא המתקדשת לקידושין גמורים. אלא כשחוק היה בעיניהם לעשות נבלה בבת ישראל. צא ולמד שהמקדש כשאמ"ל שיצטרך לישאנה או לתת גט רץ אחריו לקחת מידה הטבעת. והקטנה המתקדשת ג"כ כשבדקוה העדים ראו שאינה יודעת בטיב קידושין ומה טעם יש בהם. וכגו"ד ודאי שהוא דין מרומה גמור כמתבאר היטב מתשו' מרן ז"ל בא"הע סי' ב' וסי' ד'. ועיין להריב"ש סי' רס"ו וכנה"ג סי' מ"ב הגהב"י ס"ג. ובתשו' רבני קושטא הבאה בס' באר מים חיים ח"א א"הע סי' יו"ד. ועיין למהרשד"ם ז"ל בא"הע סי' ג"ל שכתב וז"ל אף כי מיראי הוראה אני נשענתי בדבר זה כי יש רגלים לדבר שהכל שקר. וחזקה גדולה שאין מדרך אנשי היחס והמעלה לקדש בנותיהם אלא בפומבי גדול לא בהחבא ע"י ב' עדים ולא נמצא דבר כזה אלא באחד מהריקים ופוחזים ואפי' זה במאה שנה וכו' עי"ש והאידנא לא רק אנשי היחס אלא כל עמא דארעא אין דרכם לקדש בנותיהם אלא בשעת נישואין בתוך קהל ועדה ובמזמוטי חתן וכלה כידוע. וכ"כ הרא"ש ז"ל בכלל ל"ו סי' ד' וז"ל ואומדנא דמוכח שאינו אומר אמת שכבר נהגי אבותינו לעשות פומבי ופרסום כמ"ש בגיטין דפ"ט וכן נהגו בדורות אלו וכו' עי"ש ועיין למהר"מ מלובלין סימן ס"ד. ועיין בתשו' עדות ביהוסף ח"א סי' מ"ג ולמז"ה הגאון ז"ל בס"ה נדיב לב ח"ב א"הע סי' כ"ד. ואחרי שהוא דין מרומה גמור ודאי שהיה צריך חו"ד דאף להחולקים וסוברים דבקידושין ל"ב חו"ד כיעויין בב"י א"הע סימן י"א ומ"ב ובח"מ סי' ל' והחונים עליו שם. מ"מ כשהוא דין מרומה מודו כ"ע דבעינן דו"ח כמתבאר בטוש"ע ח"מ סי' ל ועיין בתשו' הרא"ם סימן כ"ד. ורבו הסוברים דבעינן חו"ד כד"ן ממש ואם לא עשו חו"ד עדותן בטלה עיין בתשו' מרן ז"ל א"הע סימן ד'. ובתשו' הרב"א ז"ל בסימן ה' ובתשו' ב"ד הגדול שבירושת"ו הבאה בס' נדיב לב חא"הע סימן ח'. ואף אם נחוש לס' הריב"ש סי' רס"ו ודעמיה. מ"מ בנ"ד לא נחקרו העדים כו"ע והב"ד שקבלו עדותם הם הדיוטות. וא"כ לכל הפחות אין כאן אלא ס' קידושין. ועיין להרב פני יצחק נר"ו בח"הע סימן יו"ד וי"ג שהאריך הרחיב בכל פרטי דין זה:
עוד זאת רעה חולה עשו הב"ד ההדיוט מקבלי העדות. שלא קבלו העדות בפני המקדש והמתקדשת בהיותם מצוים אתם בעיר. וכבר ידוע דבפלוגתא מתניא אי בעדי קידושין בעינן שיעידו בפניהם אם לא. וכמו שאסף איש טהור מרן הכנ"הג ז"ל בסי' מ"ב בהגהב"י. והחש"ש ומט"ש בח"מ סי' כ"ח. ורבו הסוברים ג"כ שאינם יכולים לחזור ולהעיר בפניהם משום דחיישינן לאחזוקי שקרא. ועיין בכנ"הג ח"מ סי' כ"ח ובא"הע סימן מ"ב הגהב"י צ"ח והרב שיו"ט ז"ל בסי' ח' האריך. בזה ועכ"פ מידי פלוגתא לא נפקא. ועיין להרב פני יצחק נר"ו בסי' י"ג שהאריך להוכיח בדעת מרן ז"ל בתשו' סימן ב' שעדותם בטלה ואינם חוזרים ומגידים. ובתשו' רבני ירושת"ו שבס' נדיב לב א"הע סי' ח'. הביאו מחלוקת זה וסיימו דכיון דעבדו תרתי לריעותא שלא עשו חו"ד וקב"ע של"כ בע"ד דהויא ס' מקודשת עי"ש. ועיין בתשו' מהריב"ל ח"ד סי' ב' הו"ד בכנ"הג סי' מ"ב הגהב"י פ' ודוק מינה ואוקי באתרין:
אתאן לדברי העד הא' שלא ראה נתינת הטבעת אלא שמע לשון הקידושין. הרי כתב הרשב"א ז"ל בסי' תש"ף ואלף קצ"ג דעדות ראייה ממש בעינן ופסקו מור"ם ז"ל בסי' מ"ב וז"ל וצריכים העדים לראות הנתינה ממש לידה או לרשותה. אבל אם לא ראו הנתינה ממש לידה אע"פי ששמעו שאמ"ל וכו' ואח"ך יצא מתחי' אינם קידושין עד שיראו הנתינה ממש ע"כ. הבט ימין וראה כמה דקדק בלשונו שצריך ראיית נתינה ממש ואע"פי שאין הבת מכחשת לקיחת הטבעת ל"מ ול"מ כמו שסיים הרשב"א ז"ל שם. ואפי' ראו האתרוג יוצא מתחילה ואפילו היא מודה. ועיין למהרימ"ט ז"ל בא"הע סי' מ"ג פ"מ ח"א סי' כ"ט חוות יאיר סי' י"ט. ואע"פי שבנ"ד העד הב' העיד שראה הנתינה וכתב המרדכי בפרק האומר משם הרא"ם ז"ל שמפני שלה ראה אחד מהעדים הנתינה אין לבטל הקידושין כיעו"ש כבר כתב הרב דברי יוסף אירגאס ז"ל בסי' טו"ב והו"ד כי"א סימן מ"ב הגהב"י ל"ה. שרוב הפוס' חולקים עליו ועי"ש שהאריך להוכיח כן מתשו' הרשב"א אלף קע"ט. ומדברי מהרימ"ט בסי' מ"ג ועיין להכנ"הג בסי' מ"ב הגהב"י מ"א. וכבר האריכו רבני האחרונים בענין זה וחתרו לישב דל"פ הרשב"א והרא"ם ומר אמר חדא ומא"ח ול"פ ובודאי שאין כח בידינו לפוטרה מטעם זה לבד בלא גט. מ"מ יצטרף גם ס' זה לשאר הספקות שכנ"ד ועיין להרב ברך משה ז"ל בסי' ל"ג ומה שהשיב ע"ד הרה"ג מהריט"א ז"ל ומה שחזר הרב המחבר להשיב ובתשו' רבני אר"ץ רבה שם בסי' ל"ה ואכמ"ל:
גם מה שהעד הב' שראה הנתינה אמר שנתן ואמ"ל. ויש לפרש כוונתו שנתן ואח"ך אמ"ל והו"ל שתקותא דלאחר מ"מ דלאו כלום הוא י אני אומר בזה שיש לפרש ג"כ שבעודו נותן אמ"ל כי הוא לישנא דמשתמע לתרי אנפי. ומאי חזית לפרש שנתן ואח"ך אמר כדי להקל באיסור ערוה החמורה ומה שנראה מדברי הגאון מז"ה ז"ל בס"ה נדיב לב ח"ב א"הע סי' ז' שנראה שבלישנא כהאי חשיב ליה שתיקותא דלאחר מ"מ. כבר פירשתי בתשו' אחרת שלא כתב כן אלא לפי מה שהכריח באותו נדון מאומדנות מוכיחות בשיקול דעתו הרחבה דמעשה שהיה כך היה כיעו"ש. וכשדברי העד סובלים ב' פירושים יש כח ביד הדין לפרשם לפי משמעות הענין והנדון כמ"ש בתשו' ההיא. וגם בנ"ד נר"ל דמשמעות הענין כך הוא. שנתן ואח"ך אמר שהרי העד הא' אומר ששמע לשון הקידושין ולא ראה הנתינה. והרי ב' העדים היו בבית א' יחד עם המקדש והמתקדשת ונניח שאחד מהעדים היה טרוד בדבר אחר ולא נתן לבו להם ולמעשיהם אבל אם הענין היה שאמ"ל ואח"ך נתן או שבעודו נותן היה אומר הסברה הישרה נותנת שכאשר שמע לשון הקידושין ונתן דעתו אליהם היה רואה גם נתינת הטבעת אלא מוכרח שהנתינה קדמה ואח"ך אמר. ולכן כששמע הב' לא דחה הנתינה הקודמת. ואף אם יצויר שהעד הב' היו פניו נוטות לצד אחר ושמע ולא ראה. מ"מ פשט הדברים כך מורים וכיון שלא נחקרו העדים ולא נבדקו כראוי ספקא מהא הוי שמא כך היה המעשה י והו"ל שתיקותא דלאחר מ"מ דלאו כלום הוא. ועיין בתשו' הריב"ש סי' ק"ע שאע"פי שהעדים אמרו תכף זרק הטבעת לחיקו אמר לה וחשיב ליה שתיקה דלאחר מ"מ עי"ש:
עוד זאת שנראה שהכל היה שחוק וק"ר כי המקדש הוא נשוי אשה ויש לו בנים ואולי הוא ג"כ מושבע ועומד שלא ישא א"א עליה וברור הדבר שלא כיוין אלא לצחק שהרי כשאמ"ל שאולי יצטרך לישא אותה. או לתת לה גט רץ אחריה והוציא הטבעת מידה. וגם הבת היא קטנה ולא ידעה בין ימינה לשמאלה. ועיין בתשו' הרב מהר"י גאלאנטי ז"ל הבאה בס' יד אהרן ח"ב סי' כ"ט שהנדון היה שאחר שנתן המעות לקידושין חזר ולקחם. וכתב הרב ז"ל וז"ל ואם היה כונתו לשם קידושין למה חזר ולקחם וכו'. אלא ודאי שהכל היה דרך שחוק והתול וכו' והרשד"ם ז"ל כתב שהוא סניף גדול כשהוא דרך שחוק והתול להקל בענין הקידושין בכמה מקומות עכת"ד. דכוותא נמי בנ"ד שיש הוכחה ברורה שהכל היה דרך שחוק וק"ר ולא נתכוונו כלל לשם קידושין לא המקדש וגם לא המתקדשת ובתשו' אחרת ביארתי שכ"ז. דאמרינן גבי אשה בכל דהו ניח"ל. היינו כשאין שם הוכחה אבל בכגו"ד שהמקדש נשוי אשה ואין האשה מתקנאית וכו' תברתה בצדה ובפרט שהעידו העדים שהבת המתקדשת לא הבינה ולא ידעה עד היום הזה מהות הקי'. ואע"פי דלדעת מרן הב"י בסי' כ"ז בלשון המורגל לקידושין שכ"ע ידעי שהוא לשון קי' אינה נאמנת לומר לא הבנתי. וכן משמע מדבריו בש"ע שם ואנן אתנא דמרן סמכינן. אע"פ שיש חולקים בזה וסוברים דהויא ס' מקודשת וכמ"ש בתשו' אחרת. מ"מ בכגו"ד שהיא קטנה ולא נתפתחו עיניה והעדים מעידים שאף אחר זמן כשחקרוה ודרשוה ידעו דאכתי לא ידעה מהות הקי'. ואולי בכעין זה גם מרן ז"ל יודה. ועכ"פ בהצטרפות גם מה שהיה דרך שחוק והתול ודאי דספקא הוי. ועיין י"א א"הע סימן כ"ז הגהב"י ח':
ורבו יקרה שבנ"ד הבת המקודשת היא קטנה וכמותה ואיכותה מוכיח עליה. ואם אמנם אי אפשר לברר בעדים כשרים מספר שנותיה. וגם לא נבדקה לדעת אם הביאה סימנים וכבר כתב הגאון מז"ה הגדול זלה"ה בחק"ל מה"ב א"הע סי' כ"ו משם הרב דברי אמת בדי"ו ע"א והרב שיו"ט בסי' ט' שבזמננו נשתנו הטבעים ואינם מביאים סימנים אלא מט"ו ואילך כיעו"ש. והרי יש לנו בזה ס"ס גמור. ס' הגיעה לכלל שנים ס' לא הגיעה. ואתמ"ל הגיעה ס' אם הביאה ב' שערות. ואע"ג דהרשב"א ז"ל באלפי"ו סי' אלף רי"ו כתבו לס"ס זה וסיים ואיני רואה להקל בזה כי יש עוד להתישב בדבר ע"כ. ורבני האחרונים ז"ל נסתפקו בכונת דבריו ואיש לדרכו פנה. ויש מהם סוברים שכונת הרשב"א הוא משום דלא הוי ס"ס המתהפך כמבואר בכנ"הג א"הע סי' קנ"ה בהגהב"י. ויש סוברים דכונתו הוא משום דהוי ס"ס משם אחד כיון דהכל הוא ס' אחד ס' גדולה ס' קטנה. ועיין להגאון הרמ"ז ז"ל ח"ד בדר"ה זלה"ה בתשובתו הארוכה הבאה בס' הק"ל מהב"י בחיו"ד סי' א' שלא הניח פינה וזוית בזה יעו"ש ועיין בס' נדיב לב ח"ב א"הע סי' כ"ד:
עכ"פ רבנן בתראי ז"ל הסכימו להחמיר בס"ס זה ואף הרב מאריה דתלמודא הרב"א ז"ל בסי' ך' הגם שהביא תשו' רבני פרוב'ינצה וקטלוניא ועוד ג' הרועים שדעתם להקל בס"ס זה הפך דעת הרשב"א ז"ל שמחמיר. סיים הרב וכתב וכיון שהרשב"א ז"ל חש להחמיר. מי יקל בערוה החמורה ע"כ. אך כבר עמר בכל עז הגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל מה"ב א"הע סי' כ"ו. י ואסף איש טהור כל דברי הראשונים והאחרונים בענין זה. וצלל במים אדירים כדרכו בקדש ואסו"ד כתב וז"ל באופן דלמה שנתבאר בס"ס זה דהרשב"א שהחמיר ונמשכו אחריו גדולי רבני האחרונים היינו שלא נתגלה בימיהם דברי הראשונים. אבל אחר שזכינו לתורתם של הרמב"ן והר"ן וכן נראה דעת הר"מ לפי דעת הרבנים שזכרתי וכן דעת רבני פרוב'ינצה להתיר בס"ס זה הו"ל דברי הרשב"א דברי יחיד. ומה גם דהרשב"א מספק"ל ואין ספקו מוציא מידי ודאי. וכ"ש למ"ש הריב"ל ח"ד שגם הרשב"א בחי' כתב. כדברי הרמב"ן וכו' עכת"ד א"כ הרי אנו יכולים לעשות הס"ס הזה בשופי. וכ"ש לדעת הסוברים דטעמו של הרשב"א ז"ל הוא משום דס"ס זה אינו מתהפך וכבר הסכימו רוב הפוס' ז"ל דל"ב מתהפך ועיין בכנ"הג סי' ס"ח בהגה"ט י ומה גם דבנ"ד הא אית לן כמה ספקות כמו שביארנו ואם מעט ואוסיפה לך שהעדים אינם לא במקרא ולא במשנה וגם שלא הזכירו זמן הקידושין. וגם דמסתמא הטבעת שהיה באצבעו היה בה אבן ואע"ג שהם ספקות חלושים. מ"מ חזו לאצטרופי אל הספקות האחרים אשר הם חזקים כראי מוצק לאשווי לקידושין אלו עכ"פ קידושין דרבנן. וכבר הסכימו רוב האחרונים. בקידושין דרבנן גם הרשב"א ז"ל יודה להקל בס"ס זה. מאחר שהאב לא נתרצה בקידושין אלו וצווח ע"ז. ועיין להריב"ש ז"ל בסי' קצ"ג:
סו"ד אני אומר שהמקל בנ"ד בקידושין אלו שלא להצריכה גט כדי שלא לפוסלה לכהונה וגם בדי לשבר מתלעות עול פריצי דורנו העושים במחשך מעשיהם. י יש לו על מה לסמוך כי הרי יש לנו יותר מג' ספקות בריאות וטובות דלכ"ע יש להקל אפילו באיסור ערוה ולאוקומה אחזקתה חזקת פנויה וכמו שהארכתי במקום אחר. ולהיות העת נחוץ אשים קנצי למילין וצור ישראל יצילנו משגיאות אמן כן יהי רצון:
בס"ד זה מסרתיהו ליד הרבנים דייני מתא ועלתה הסכמתם להתיר את הבת בלא גט והותרה בהסכמת כולנו מכבלי העגון. ולהיותי דובב שפתי ישנים הרב המובהק מר דינא כמהר"ר חי מימון זלה"ה הנה הבאתי את אשר שרטט וכתב בזה וז"ל:
כתב הרב מקור חיים רב כהנא נר"ו וז"ל מלבד מ"ש מני"ר הרב נר"ו יאיר לעד בהתר הבת הנ"ל נר"ל עוד סניף אחר שלא אמר הא"מ לי בזה כמ"ש ה' י"א ז"ל בא"הע סי' ז"ך הג"הט אות ז' שהביא מהלק"ט ח"א סימן מ"ד דבעיא היא ולא איפשיטא אי בעינן ודין או לאו וכו' והב"ד ז"ל א"הע סי' ך' כתב דה' בנימן זאב נסתפק במי שאמר תהא מקודשת לי ולא אמר בזה אי הוה קי'. ורצה להביא ראיה מההיא דלא כתב ודין. אי ידים מוכיחות הויין ידים א"כ השתא דקימ"ל דידים שא"מ לא הויין ידים אם לא אמ"ל בזה איכא למימר דקדשה בדבור ולא במה שנתן לה ע"כ. אלא שהמבי"ט כתב דבדיעבד אם לא אמ"ל בזה ל"מ ול"מ וכו' ועיין ג"כ לה' עה"ש שם אות א' והנה בודאי נקיטינן לחומרא מ"מ סניף מהא הוי. ועיין להרב כסא אליהו וע"ע לה' בגדי שש שכתב דמלשון הרשב"א ח"א סימן מ"ג משמע דאפי' בדיעבד ל"מ ושזה הענין תלוי בפלוגתא עכ"ד ואני עפר ראיתי להרב משחא דרבוותא ז"ל נימוקי מהרמ"א ז"ל שנשאל בנדון כנ"ד שדילג מלת כזה והביא דברי המבי"ט ושז"ט וסו"ד זו הלכה העלה דכשלא אמר בזה. לא אמר כלום שכן דעתו ד"ע י ושו"ר שם בנימוקי מהרש"א ז"ל שכתב כל בתר איפכא מדעת הרב ע"א ז"ל ופליאה נשגבה איך לא שלטו עיניו במ"ש ר' אבהו ז"ל ולא הזכיר מזה ובנ"ד דיש כמה ספקות וכמו שהאריך מני"ר הרב תנא דבי אליהו נר"ו חזי מהא לאצטרופי ובפרט היכא דאית קמן חזקת פנויה דמסייע לן בהדי ס"ס וכמ"ש הר"ן בהל' ר"פ דקידושין ועיין להרב פני יצחק נר"ו בסי' י"ג שכתב שכל גדולי הפוס' הביאו דברי הר"ן להקל בכל ס' קידושין יעוש"ב. באופן שגם דעתנו בזה כדעת הרב מני"ר הרב תנא דבי אליהו נר"ו בהתר הבת הנ"ל. הגם שמיראי ההוראה אנו בנ"ד שיש כמה ספקות להתירה כמ"ש הראשונים והאחרונים שלא לתת יד לפושעים וכו' וכמ"ש ה' פנ"י נר"ו דס"א ע"א ועיין לה' ישמח לב ז"ל בסי' י"א דכ"א ע"ג וכ"ג ע"ג ולאפס הפנאי מכמה טרדין אשים קנצי למילין ויש בזה די והותר להתיר הבת הנ"ל כאשר דבר בקדשו מני"ר הרב הא"ח נפשינו מופלא שבסנהדרין נר"ו וצור ישראל יצילנו משגיאות וימת"ן אכי"ר: