אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק ב דיני נשואין › סימן ו

שות תעלומות לב חלק ב· רבי אליהו בכור חזן

דיני נשואין · סימן ו

סימן ה

נסתפקתי בר' שמת והניח שתי נשים ושני אחים בב' מקומות וכל א' מהאחים חלץ לאחת מהנשים במקומו שנמצא שהאשה שחלצה אחר חליצת הראשונה לא היתה צריכה לחליצה כיון שהותרה בחליצת צרתה אם האשה הזאת מותרת להנשא לכהן:

והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' יבום הלכה י"ז פסק בכגון זה רצה האחד לחלוץ קודם שידע מה עשה אחיו אין מונעין אותו ותמה מרן ז"ל בכ"מ למה לא חשש רבינו להצרכת כרוז כדחייש בהלכה בעלה וצרתה בפ"ג הל' ט"ז. ותירץ הרב מש"ל ז"ל שם דהכא אין לה תקנה ותשאר כל ימיה עגונה על כן לא חששו לעגנה משום האי חששא דקילא טובא ע"כ ועיין בב"ח סי' ק"ע מה שתירץ דהכא אינה ס"ס ס' שמע אחיו ואת"ל שמע שמא לא עשה מעשה ביבמתו הילכך אין מונעין אותו מחליצה בדוכתא דאיכא ס"ס ע"כ והוא דוחק כי דברי הרמב"ם ז"ל משתמען אפילו היכא שידוע ששמעו שניהם ממיתת אחיהם בירושלם וכמובן. ומרן ז"ל בש"ע סי' ק"ע דילג סיום זה של הרמב"ם שכתב שאם רצה לחלוץ חולץ והיינו ודאי מכח תמיהתו שתמה בכ"מ ובב"ה דחיישינן להצרכת כרוז וכמ"ש בב"ש סקט"ו. עכ"פ נראה שאם עבר אחד וחלץ אחר שחלץ אחיו שמותרת לכהונה אחר הכרוז. אך מרן החבי"ב ז"ל בכנ"הג א"הע סי' ו' הגהב"י ו' כתב שנראה מדברי הרשב"א והרא"ש דבכל מקום דאמרו נמצאת מצריכה כרוז לכהונה אם חלץ לה פסולה לכהונה אבל הרמב"ם בפ"ד מהל' יבום ופ"ז מהל' א"ב כתב כל מי שאינה ראויה לחליצה אם נחלצה לא נפסלה לכהונה וסברתו ז"ל כסברת הרמב"ן בס' המלחמות דאם חלץ יכריזו וכשרה לכהונה ע"כ והנה אמת שלכאורה נראים דברי הרא"ש והרשב"א דלא מסני כרוז להכשירה לכהונה דהרי סיים תלמודא בפרק האשה בתרא דאיכא למיחש דאיכא דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה ואמרו קשרו חלוצה לכהן ולחששא זאת לא מצינו שום תקון ואולם במכילתין דמ"א איתא בסגנון אחר דילמא איכא דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה ומפסליה מן הכהונה דמשמע דהחששא הוא דאותם האנשים דלא הוו בהכרזה אינם מניחים אותם להנשא לכהן. ודוק מינה דהיכא דליכא להאי חששא כשרה לכהונה. דנהי דלכתחילה חיישינן לה דילמא איכא דלא הוי בהכרזה ופוסלין אותה אבל בדיעבד עושים הכרוז בזמן שרוצה להנשא לכהן. ונפק"מ טובא בין ב' הנוסחאות וס' זאת שכתב הכנה"ג ז"ל משם הרא"ש ז"ל נראה כי היא באה בתשובת הרא"ש ז"ל כלל ל"ה סי' י"ד שכתב כן לענין גירושין וז"ל וכי תימא יכריזו שלא היתה צריכה גט איכא דשמע בגטה ולא שמע בהכרזה כדאמרינן בחליצה איכא דידע בחליצה ולא ידע בהכרזה ע"כ והובאה בב"י א"הע סימן יו"ד ובכנ"הג סי' יו"ד בהגהב"י תמה עליו דבפ' האיש מקדש גבי נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה כתב הרא"ש ואפשר דבנערה צריכה הכרזה שלא היו קידושין מדאורייתא ע"כ ויש לחלק בין הנדונות. וס' הרשב"א היא אותה שהביא הב"י בסי' י"ג והיא במיוחסות להרמב"ן סי' קל"ב ובאלפי"ו סימן תק"ן שכתב כדברי הרא"ש ז"ל דלא מהני כרוז דאיכא דשמע בהא ואיכא דלא שמע בהא ופסלה לכהונה ועוד לו בתשובה אחרת שהביאה שם בב"י שנראה סותרת להקודמים. ועיין בכנ"הג וביד אהרן א"הע ח"א וח"ב בסימן ו' מה שציינו בזה ועיין ח"מ שם ואכמ"ל:

נמצינו למדים דכל היכא דבעיא כרוז לכהונה אי חלץ לה. לדעת הרא"ש והרשב"א ז"ל נפסלה לכהונה ולא מהני כרוז משום דחיישינן דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא ואמרו קשרו רבנן חלוצה לכהן. וכוותיהו משמע מלישנא דגמרא בר"פ החולץ דל"ו ור"פ האשה בתרא דקי"ט וכמש"ל. והגם שמלשון הש"ס בפרק החולץ דמ"א ע"ב דאמר איכא דשמע וכו' ומפסלוה מכהונה. יש לפרש דהחשש הוא שאותם שלא היה בהכרזה פוסלות אותה מכהונה ולא יניחוה להנשא לכהן משום דהוו בחליצה ולא הוו בהכרזה. ולפי"ז י"ל דאם ההכרזה הוא סמוך לנישואיה לכהן שרינן לה. אך אחר היישוב אין הפירוש הזה מחוור וי"ל דלישנא קלילא נקט וסמי חדא מקמי תרי ההיא דר"פ החולץ ור"פ האשה בתרא דקאמר בפירוש שהחשש הוא שמי שלא היה בהכרזה יאמר קשרו רבנן חלוצה לכהן. ולדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל לפי מ"ש מרן החבי"ב בכנ"הג שם אם חלץ לה מכריזין עליה ומותרת לכהונה י וכ"כ הרב לחם רב ז"ל בסי' ל"ג דבפלוגתא מתניא בין הרא"ש והרשב"א ובין הרמב"ם והרמב"ן ז"ל כיעו"ש וחזיתיה להרב ז"ל שם שתמה לס' הרא"ש והרשב"א הנז' מהא דאמרינן בר"פ החולץ דהחולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת מותרת לכהונה והתם ע"כ צריך להכרזה כדאמרו שם גבי היבמה לא תתיבם תוך שלשה דטעמא הוי משום כרוז לר"י ובשלמא להרמב"ן דאית ליה בספר המלחמות דאם חלץ יכריזו וכשרה לכהונה נימא דמתניתין איירי בהכריזו אבל להרשב"א והראש קשה ע"כ ולדידי אחרי המחי"ר אי מהא לא איריא דהתם גבי חולץ ליבמתו וילדה ולד של קיימא דקאמרי במתני' דלא פסלה לכהונה. היינו טעמא משום דכל עיקר הצרכת כרוז הוא כדי להודיע שהחליצה לא היתה צריכה וחיישינן דילמא איכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה ואמרי שרו רבנן חלוצה לכהן. אבל כי ילדה ולד של קיימא ובנה כרוך אחריה תו לא צריכת להכרזה דכ"ע ידעי שהחליצה אינה חליצה אחר שיש לו בן ותו ליכא למחש לאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא. ולזה פסק הרמב"ם ז"ל דין זה בפ"א מהל' יבום ה"ך והטוש"ע בא"הע סי' קס"ד כתבו סתם שמותרת לכהונה ולא פירשו שצריכה כרוז:

וכן בקדש חזיתיה להרשב"א ז"ל בחי' ליבמות בר"פ החולץ שכתב ח"ל הצריך כיון דליכא ולד דלוכח חיישינן דילמא איכא דשמע וכו' ואתו למשרי חלוצה. אבל בזמן שהולד בן קיימא סמכינן ההכרזה דהא איכא ולד של קיימא דמוכח. ולקמן דאמרינן שמא יהא ולד ש"ק וכו' התם נמי לא מוכח ולד צרתה וכו' ע"ש ונראה דלהרמב"ם ודעמיה כיון דאיכא ולד המוכח אפי' הכרזה לא בעי. ואי קשיא לך ההיא דפרק החולץ דמ"א ע"ב דתני במתני' היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיש לה ג' חדשים ופריך בגמ' לא תחלוץ אמאי לימא תהוי תיובתיה דר"י וכו' ופריק ה"ט שמא יהא ולד של קיימא ואתה מצריכה כרוז ואיכא דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה. והתם היא עצמה היבמה היולדת ולד של קיימא ובנה כרוך אחריה ואפי"ה חיישינן דילמא איכא דלא הוי בהכרזה ומפסלוה מן הכהונה. וזוהי שקשה להרשב"א ז"ל שנרגש מההיא דולד צרתה וכתב דולד צרתה לא מוכרח. ולא נרגש מהדין מתני' אך ראיתי להרשב"א ז"ל שם בחי' לדמ"א שכתב וז"ל שמא יהא ולד של קיימא וכו' פי' לכתחי' אין מורידין אותה לכך דדילמא איכא מאן דהוי בחליצה ולא שמע בהכרזה ואמרי קשרו חלוצה לכהן. מיהו בדיעבד ודאי לא חיישינן בהא ושרינן לה כדתנן במתני' בזמן שהולד של קיימא לא פסלה מן הכהונה ע"כ הרי ישוב מספיק להא דבמתניתין דר"פ החולץ איירי בדיעבד שחלצה וילדה ולד של קיימא וכיון שבנה כרוך אחריה לא חיישינן להכרזה ולא פסלה לכהונה אבל יבמה תוך ג"ח לא שרינן לה לכתחילה לחלוץ דעכ"פ לכתחילה חיישינן להכרזה ולאיכא מאן דשמע בהא ולא שמע בהא:

ז

והנה הרב לחם רב ז"ל שם הביא דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ז מהל' א"ב הי"ח וז"ל וכל מי שאינה ראויה לחליצה אם נחלצה לא פסלה לכהונה ע"כ וכתב דהיינו בדעתו ז"ל דצריכה כרוז וכתב הרב המגיד דנפקא ליה ממתני' דר"פ החולץ ע"כ ואני אומר לפע"ד דאם כל חיליה דמר לומר שהרמב"ם חולק על הרשב"א והרא"ש. הוא מהא דהכא יש להשיב דהרמב"ם ז"ל איירי הכא בגוונא דהתם בר"פ החולץ דאיכא ולד דמוכח ואינה צריכה כרוז ואפי' נצריכה כרוז ליכא למיחש לאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא משום דאיכא ולד דמוכח טובא וכמ"ש הרשב"א ז"ל. ועוד י"ל דהרמב"ם ז"ל איירי הכא לאשמועינן דינא דאורייתא שאינה נפסלת לכהונה ונפק"מ היכא דעברה ונשאת לכהן דלא מפקינן לה מניה ואה"ן דמדרבנן ולחומרא חיישינן. וכן יש לפרש מ"ש בפ"ד מהל' יבום הט"ז כל החולץ למי שהיא פטורה מן החליצה ומן היבום אינה חליצה ע"כ דהיינו נמי מדאורייתא. וכן יש לדקדק מדברי הרב המ"מ ז"ל שם שכתב וז"ל זה מבואר בהרבה מקומות שאין חליצה שאינה צריכה פוסלת לכהונה ומפני כך אמרו שאין ראוי לחלוץ בכיוצא בזה ע"כ וגם בפי"ז מהא"ב הי"ח ציין זה וכתב כבר נתבאר בפ"ד מהל' יבום וכדי דלא לאפושי פלוגתא אימא דגם הרמב"ם יודה דבמקום שצריכה כרוז וליכא ולד דמוכח חיישינן מדרבנן ולחומרא דילמא איכא דשמע בהא ולא שמע בהא ופסולה לכהונה. מ"מ אף לדברי הרב לחם רב והכנ"הג ז"ל דהרמב"ם והרמב"ן פליגי לס' הרשב"א והרא"ש. וס"ל דאם עבר וחלץ בכה"ג מותרת לכהונה עכ"פ לכתחילה ודאי יש לחוש לס' הרשב"א והרא"ש דאינון בתראי וראוי להחמיר ז

ובהיותי בזה ראיתי להרב מהר"ש ן' וירגא ז"ל בתשובתו הבאה בס' המבי"ט ז"ל ח"ב סי' קל"ה והו"ד בכנ"הג א"הע ס"סי ק"ע שהביא מ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' יבום שאם רצה לחלוץ אין מונעין אותו ותמה על דבריו כקושית מרן הכ"מ ז"ל למה לא חשש שמא יבאו עדים ויעידו שאחיו עשה מעשה קודם חליצה זו ואתה מצריכה כרוז לכהונה. וכתב ואולי י"ל דכיון דיבמה זו צריכה חליצה אלא שמחמת שנחלצה צרתה אינה צריכה חליצה מ"מ חליצה זו שם חליצה עליה ולא תנשא לכהונה ונמצאת שאינה צריכה כרוז עכת"ד ודבריו תמוהים בעיני ולא ידעתי מנ"ל הא דאע"פ שאמרו גבי גט דאפי' ריח הגט פוסל היינו דעכ"פ ניתן הגט משום חומרא אבל הכא בשעה שניתנה חליצה זו. כבר היתה מותרת כיון שנחלצה צרתה קודם אלא שמחמת חסרון ידיעה ניתנה חליצה זו. והרי כמגרש על תנאי ולא נתקיים התנאי קי"ל דאינו גט ומותרת לכהונה כמ"ש מרן הש"ע בא"הע סי' ו'. ואף דהתם בשעת נתינת הגט היה גט כשר דאכתי לא ידענו אם לא יתקיים התנאי. כ"ש הכא דבשעה שניתנה החליצה לא היתה צריכה כלל דודאי דבהתברר הדבר שקדמה חליצת צרתה מדי"ת היא כשרה לכהונה. ולכן שפיר תמה מרן הכ"מ למה לא חש הרמב"ם לכתחילה להצרכת כרוז וכדבר האמור:

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה