שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן
חשן משפט · סימן ג
בע"הק ירושלם תוב"א שנת תרל"א
שאלה ר"וש שלקחו חצר מגוי במשכנתא לשלש שנים. ויען הוצרכו להוציא הוצאות רבות בבית משפטם לצורך כתיבת השטר כפי נימוסם והמנהג הוא שהוצאות אלו הם מחצה על הגוי ומחצה על השוכרים. והגוי לא רצה לתת מאומה באומרו אל השוכרים כדאי הוא שתתנו גם חלקי חלף הריוח שהרוחתם חזקת חצר כזה. ולא עוד אלא שגם איזה בנין אבנים ולוחות הצריך לחצר תעשו אותה מכיסכם בעד ט"וה זאת. והשוכרים בעלי המשכנתא נתרצו ויאותו לזה בעבור הנאה זאת. ומסרו הכל ביד הגוי לשלם הוא ההוצאות של בית משפטם והוצאות הבנין. והשכירו החצר על ידם. ובבואם לב"ד לעשות שטר חזקה היה מי שפקפק בדבר. ע"כ נדרשתי לחוות דעי בענין זה כאשר יורוני מן השמים:
תשובה בהיות דלא צילא דעתאי מרוב הטירדות וספרי דבי רב אינם מסודרים בישיבתי להיותי טרוד בנסיעתי. ע"כ הנני בא בקצר אמיץ בנוגע לעיקר הדין. דוקא. ולומר הנה דבר זה נפתח בגדולים ומחלוקת ישנה היא בין גדולי המורים. וראשון לכל בית יוסף הוא הגאון מהר"י טאיטאצק ז"ל בתשובה שבס' שארית יהודה דע"ו דפסקיה לדיניה שהלוקח חצר מגוי במשכנתא שלא זכה בחזקה והלוקח הב' הבא בשכירות מהגוי זכה מדין התקנה. והיה טעמו שלשון ההסכמה הוא שצריך שיפרע שכירות לבעל ואדון החצר. ומשכנתא אינה נכללת בכלל שכירות ואין להוסיף על התקנה והביא ראיות לזה שאין מוסיפין על התקנה והבו דלא לוסיף עלה. ותו דמשכנתא הוי מלתא דל"ש ולא גזרו ביה רבנן עי"ש. ובא רעהו וחקרו הוא הקדוש מהרד"ך ז"ל בבית ל"ב ודחה כל ראיות מהרי"ט וביאר עליה הכהן כי חזקת הא' שלקח במשכנתא היא חזקה מעליא מכמה טעמי תריצי המבוארים בספרו שם. גם הרב הגדול מאריה דארעא דישראל מהרלנ"ח ז"ל בסי' קי"ט הסכים לדעתו ונתן טעם מספיק לשיקרא המשכנתא שכירות ותהיה בכלל התקנה כי מאחר שהממשכן גוי ולדידיה הותר הריבית א"כ ריוח המעות הוא השכירות. וכיוצא מדברים אלו כתב מהרדך ז"ל שם. וב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד והם דברים ברורים ואמתיים. ובכנ"הג ח"מ סי' ק"ם הג"הט מ"ז כתב שכן מצא כתוב בתשובה כ"י למהר"ש יפה כעדות רבו הרב ז"ל ע"ע:
באופן שס' מהרי"ט ז"ל הלזו רבים ונכבדים קמים עליו זולת מהר"י בירב ז"ל שהסכים לדעתו וכמ"ש מהרשד"ם ז"ל בחח"מ סי' רכ"ה שרבים חלקו על רבו מהרי"ט וכתב שאם היה בא מעשה לידו לא היה פוסק להפך מפני ששתה מימיו וכ"כ בסי' רכ"ח שלהיותו שותה מימיו היה סומך על דעתו עי"ש. הנה מפורש שגם הוא ז"ל רווחא שביק להבאים אחריו שלא שתו מימיו לפסוק כסברת הרבים החולקים עליו. וכמו שכן שמענו מפי אחד חכם השוכן כבוד בארצנו הקדושה תוב"א והיה ממונה אדיני חזקות בעוב"י שאלוניקי יע"א והעיד בגודלו שכך היו דנים תמיד לתת כח וחזקה גם ללוקח חצר במשכנתא. ואם כן דנים בעוב"י שאלוניקי יע"א מקום התיסדות התקנה אשר מלשון המבואר בתקנתם שצריך שיפרע שכירות וכו' מינה דן מהרי"ט דמשכנתא ליתיה בכלל שכירות. ואתריה דרב הוא. כ"ש אנן בדידן שיש לנו לדון פע"הק כס' דבינו הגדול מהרלנ"ח ז"ל דאתריה דמר הוא ורבים קיימי כוותיה. ובפרט דפע"הק ת"ו אין לנו תקנה מפורשת שצריך לפרוע שכירות לאדון החצר וכמ"ש הגאון מז"ה ז"ל בס"ה נדיב לב ח"ב ח"מ סי' ח"י. וגם מהריב"ל ז"ל בח"ב סי' פ' עם כי עמד להשיב את האר'י מהרד"ך ז"ל בראיותיו מ"מ לא מלאו לבו לחלוק עליו וכתב שדברי. מהרד"ך טובים ונכוחים כי חכם גדול ורב מובהק היה ועי"ש שלא הכריע לאחד מן הצדדין כמ"ש הרב פרמ"א בח"א סי' מ"ד. גם הרב צמח צדק בסי' מ"ד הסכי' בפשיטות לס' מהרד"ך וכ"כ ג"כ הרב משפטי שמואל זלה"ה בסי' ל"ד:
ובעיקר מחלוקתם שלדעת מהרי"ט ז"ל אין ראוי להוסיף על התקנה ומה שנכתב בפירוש שהוא שכירות מקיימינן והבו דלא לוסיף עלה והוא הטעם והטענה שעיקר סמיכתו עליה. ולדעת מהרד"ך ז"ל דא דאזלינן בתר כונת מתקני ההסכמות שלישוב העולם תקנו ומ"ל שכירות מ"ל משכנתא. והאריך לבאר זה בטו"ט ודעת. ומלבד שדבריו נכוחים בטעמם ואינם צריכים חיזוק. מצינו למהרשד"ם בסי' רכ"ח מצא לו עזר תנא דמסייע ליה הוא הרשב"ץ ז"ל בתשובה הו"ד בב"י יו"ד סי' רי"ח שסובר כדעת הרד"ך דאזלינן בתר הכוונה. והגם שהביא שם תשו' הת"הד בסי' רפ"א שנראה חולק להרשב"ץ ורצה להשוותם ולא עלתה לו. מ"מ שהרשב"ץ חולק על רבו מהרי"ט והיה חוכך להחמיר מפני שהרשב"ץ רב גדול היה כיעו"ש. (ועיין להרימ"ט ז"ל בח"א סי' ז' וסי' נ"ד ובס' שער אפרים סי' ס"ז) ועיין להפרמ"א ח"א סי' מ"ד ולהכנ"הג ביו"ד סי' רי"ח שהרבה להביא סוברים דס"ל דאזלינן בתר הכוונה כס' הרשב"ץ ומהרד"ך ז"ל. והאף אמנם שיש חולקים בזה. לדידן לא נפק"מ מידי מאחר שמרן ז"ל בש"ע סי' רי"ח פסק כן בלי חולק. גם רמ"א ז"ל שם בהגה פסק בפירוש דלא כהת"הד. ועיין ט"ז וש"ך שם ומ"מ אנן אתכא דמרן הש"ע סמכינן וכוותיה נקטינן. (ועיין בתשו' הרשב"ץ בח"ב סי' ס"א וצ"י) ועיין להרב נחפה בכסף ח"ב ח"מ סי' י"ג שכתב דאזלי' בתר כוונת המתקנים ונסתייע מפסק מרן דסי' רי"ח עי"ש בסו"ד. ואל יקשה בעיניך על התשובה הבאה בס' אבקת רוכל סי' ק"ח שנראה שנוטה לדעת מהרי"ט ז"ל. כי אותה תשובה לאו מרן ז"ל חתים עלה. והיא תשו' מהר"ש הלוי ז"ל ומרן לא השיב עליו. וכל לעומת זה כתב מרן בפירוש שם בסי' ק"י דע"ה ע"ב זהו אומדן דעת מתקני ההסכמות ובכל דוכתא אזלינן בתר אומדנא וכ"ש במידי דהסכמה אית לן למזל בתר אומדן דעתא ע"כ. וכ"ב הרב מ"מ ז"ל בתשו' הבאה בס' קול אליהו ח"ב סימן ל':
הן אמת שיש מקום לבע"ד לחלוק ולומר נהי דאזלינן בתר כונת המתקנים כס' מהרד"ך ז"ל משום דרבים אשר אתו. ומרן ז"ל מכללם. אבל אכתי מידי פלוגתא לא נפקא במ"ש עוד מהרי"ט דמשכנתא הוי מלתא דל"ש ולא גזרו ביה רבנן. ואף דהרד"ך פליג ליה בהא נמי. מ"מ כתב מהר"א ששון ז"ל בסי' קמ"ז שאין לדחות ודאם של מהרי"ט ומהר"י בירב ז"ל מפני ספקו של מהרד"ך עי"ש. אך נראה דהא נמי לא מכרעה דמלבד דאחד הרואה בתשו' מהרד"ך ז"ל בעיניו יראה דמפשט פשיט"ל דלא חשיב מלתא דל"ש אלא דבר שהוא פלא וגוזמא וכו' כיעו"ש. והגם שמהרי"א בתשו' כ"י כתב שמהרי"קו חולק עליו ואין דברי הרד"ך עומדים בפניו והכנ"הג בח"מ סי' רכ"ה אות ט"ל כתב שנראים דבריו. כבר כתבתי בתשו' אחרת (חא"הע סי' ב') דע"כ לא חלק מהרי"קו אלא דל"ב דבר פלא וגוזמא אבל עכ"פ בעי דבר דל"ש. משא"כ בנ"ד דנהי שנאמר שבזמן מתקני התקנות היה ל"ש מ"מ הם לא תקנו תקנות אלו לדורות עולם. וכיון שתקנתם היתה לדורות אין לנו כח לומר שלא עלתה על לבם לשער שיבא הזמן שיהיה שכיח טובא. וכ"ש שכבר כתב הרד"ך ז"ל דהוי שכיח מכח הנסיון שיש כמה יהודים שיש להם משכנתות מהגוים. ונראה כוונתו שהמשכנתות הם קדומות מזמן מתקני ההסכמות או קרוב לו:
עוד זאת עינינו הרואות דבעיקר הדין רבים הם אשר אתו שהסכימו שיש לבעל המשכנתא חזקה מעליא. ומהר"א גאליקו ז"ל בתשו' כ"י ה"ד הכנ"הג ביו"ד סי' רי"ח כתב דהיכא דאיכא חרם בהסכמה גם הריב"ל יורה בפשיטות דאזלינן לחומרא. וכבר ידוע דאלו ההסכמות של החזקות נעשו בחרם חמור. והרד"ך שם כתב שכמו שחל החרם על הדבר המפורש בתקנה כן נמי חל בדבר הנוסף. והר"ש טאיטצאק ז"ל בס' שארית יהודה דמ"ט כתב ע"ד הרד"ך וכיון דאריה שאג מי לא יירא באיסור חרם החמור ועיין להכנ"הג שם. פש גבן לבאר אם ההסכמות שבפע"הק ירושלם תוב"א יש בהם חרם. כי הרב נחפה בכסף ח"ב ח"מ סי' י"ג נראה שהוא מסתפק בדבר. אך כיון שראינו דאפי' בסיגים ותקנות שהוסיפו על ההסכמות הראשונות הנה באו בגזירת נח"ש כמפורש בתקנות הנדפסות בס' ישרי לב אות ה' לח"מ. א"כ כ"ש שכן היו עיקרי התקנות. ולזה י"ל דמעיקרא לא נתקנו פע"הק אלו התקנות אלא שנגררים אחרי תקנות שאלוניקי יע"א. אכן כה הראני רב רחומאי הרב המובהק כמהרר"ף נר"ו תשובה כ"י מהרב הגדול ר"ל כמהר"י קוראל ז"ל דפשיט ליה דאיכא חרם וספקו להחמיר. (עתה סמוך להדפסה ממש נדפס ס' הנחמד ישמח לב מהרב המופלא ארי בן ארי כמוהר"ח גאגין נר"ו. וראיתי לו בסי' ז' שכתב בזה וגם האריך להשיב את הארי הגאון מז"ה ז"ל במ"ש בספר נדיב לב ח"ב ח"מ סי' ח"י ואין הפנאי מסכים להתיישב בדב"ק ז ולהתבשם מתורתו:
תו חזינא טעמא רבא לזכות בעלי המשכנתא דנ"ד דכגון דא שמפורש בשאלה שבעל ואדון החצר ההוא אמר שיעשו חזקה בחצרו וזה היה רצונו מתחילת הענין. לכ"ע אהניא להו חזקתם. שהרי מצינו שיש סוברים דמהני תנאי בעל החצר לבל יזכה השוכר בחזקה והוא נגד התקנה המפורשת. כ"ש שיועיל גילוי דעתו ורצונו לקיים הנוסף בהסכמה. וסמך לזה מצאתי מהמחלוקת הקדום בשוכר מן השוכר אי אית ליה חזקה שהוא מחלוקת ישנה כידוע. והגאון מז"ה ח"ד בדרא זצוק"ל בנדיב לב ח"מ סי' ח"י אחר שהעלה שחזקתו היא אמתני ותקיפא. רצה לתת טעם בנדון שלו דלכ"ע עלתה לו חזקתו והוא שהגוי בעל החצר חתם בשטר השכירות. ונסתייע מדברי הרב משחא דרבותא שכתב מיהו אם בעל החצר ירע ושתק הרי סבר וקבל ע"כ. ואם אנן בעינן שיפרע שכירות לבעל ואדון החצר. מה יועיל חתימתו ושתיקתו ומחילתו. הא עכ"פ לא קבל הוא השכירות. אם לא שנאמר דכל שיש אומדן דעת מתקני ההסכמות ויש סוברים דמהניא חזקתו. עביד ומהני הודאת וידיעת בעל החצר להחזיקם לכ"ע. דון מינה ואוקי באתרין במכ"ש שבעל החצר לא לבד שידע ושתק אלא שבפירוש אמר שיעשו חזקה:
ואעיקרא אומר אני דבנ"ד אין אנו צריכים לכל זה מאחר שמבואר בשאלה שהשוכרים נתנו חצי ההוצאות שהי"ל להגוי ליתנם מכיסו. וגם נתנו אותם בידו מלבד דמי המשכנתא. ומי יודע אם הוציאם או נשארו בידו. וגם הוציאו לבנין אבנים כמה הוצאות שהי"ל להגוי להוציאם מכ"ומ. וכל זה הוא נוסף על דמי המשכנתא. וגדולה מזאת מצינו שהביא הרב כנ"הג בסימן ק"ם אות כ"ב משם מהרי"ט ז"ל בס' שארית יהודה דע"א ע"ב במי שהלוה מעות לגוי דהוי כשכירות דלא גרע מפ' דר"י עי"ש. והגם שאין דבריו מוכרחים כן למעין היטב שם (וכעת אין הספר מצוי אצלי) מ"מ מרן החבי"ב ז"ל הבין כן וגם הרב זכור לאברהם בח"ג מער' ח' רצה ללמוד מזה בגוי שנתן מקום בחנותו לישראל ע"מ שישרתהו שיש לו חזקה מפני שמה שמתבטל ממלאכתו לפעמים לשרתו חשיב כשכירות עי"ש. והו"ד בס' חקות החיים סי' ל"ד כ"ש. וק"ו בנ"ד דלכ"ע עלתה להם חזקה. דהא ודאי דעדיף טפי מהנאת מלוה ושכר שירות ופרוטה דר"י וכמובן הפשוט:
ולרווחא דמלתא הן עוד נביא דאפי' לס' הפוס' כמהרי"ט ודעמיה היינו היכא שבא אחר ושכר מהגוי ובא מכח התקנה המפורשת ולכן פסקו דאין ס' מוציא מידי ודאי. אבל היכא שהא' שלקח במשכנתא בא לתבוע שטר חזקה ועדיין לא עמד איש נגדו לזכות מכח התקנה המפורשת כנו"ד ודאי דמחזיקינן ליה להאי. ואין לחוש ולומר דגם כה"ג אין כח ב"ד יפה לחוב לאחריני ולאסור ידי כל הבאים קחת החצר ושוא"ת עדיף. דנהי שיש לבני העיר כת המסייעים להורע כח החזקה הזאת. מ"מ כיון שעתה אין איש מוחזק נגדם והם הדרים בחצר זכו בחזקה מכח קי"ל והרי קם דינא ותו לא מצו להסיג את גבולם וכמ"ש מעין לזה הרב הגדול שארינו ז"ל בס' חקק"ל ח"ב סי' נ"ו במי שהתנה עמו הגוי שלא יעשה חזקה והוא רוצה לזכות בחזקה מכח קי"ל כס' האומרים דל"מ תנאי. וכתב שראוי לב"ד לתת לו שטר חזקה אף שבני העיר יש להם זכות לדעת האומרים דמהני תנאי מ"מ כיון שזה הוא דר בחצר והוא מוחזק יכול לומר קי"ל וזוכה בחזקה. והגם שבסו"ד סיים וכתב שאין לב"ד לתת לו שטר ושוא"ת עדיף כיעו"ש. הנה טעמו ונימוקו עמו שבא להחזיק נגד רצון ותנאי בעל ואדון החצר שי"ל שאדרבא הוא המוחזק ויכול לומר קי"ל דמהני תנאי. ותו דהוא נגד דעת וכוונת המתקנים שהם תקנו לישוב העולם ולא להבאישנו ביושב הארץ בעלי החצרות. משא"כ בנ"ד שהוא כרצון בעל החצר וככונת מתקני התקנות:
כי מכל אלין טעמי החזקים כראי מוצק ובפרט בהצמדם יחד כנ"ד נ"ל ברור שזכו ר"וש בחזקת החצר חזקה מעליא ולית דימחה בידייהו. ולמוד'עי אני צריך כי דרשתי במכתב את פה קדוש הרב המופלא מהר"א גאטיניו נר"ו ר"מ ור"מ דעו"בי שאלוניקי יע"א לדעת איך נהגו במח"ק בענין זה. והיתה תשובתו אלי כי מעולם לא בא מעשה לידו. ובעיקר הדין דעתו נוטה לזכות לבעלי המשכנתא. ואחר ימים נתננו לקרות שטרי המשכנתא העשוי בגופן שלהם ונמצא כתוב בלשון מכר החלטי בהטבה שאם יחזיר הממון הגוי בסוף הזמן הקבוע להחזיר לו המכר. ועתה הדבר פשוט שזכו בחזקה כיון שכשיוחזר המכר הו"ל כמוכר ביתו לגוי שנשאר לו חזקתו. וכגון דא שהוא מכר בהטבה א אפי' בא"י ליכא איסורא דלא תחונם כיון דלאו מדעתיה קמהדר ליה וכמובן. ובאופן זה גם הגאון מז"ה ז"ל בס' נדיב לב ח"ב ח"מ סי' כ"א יודה בלי ספק שזכו בחזקתם והדברים פשוטים ומבוררים. וגם רבני הב"ד הע"י הסכימו לזה וכתבו וחתמו שטר חזקה כנהוג. (אחז"ר בא לידי ס' ידי דוד וראיתי שם בסימן כ"ה שעמד בעיקר מחלוקת זה. וגם נד"מ ס"ה שמו משה מהר' מופת דורנו כמהר"ם פארדו נר"ו ושם בסי' י"ג האריך בענין זה ולא בן חורין אני לעמוד על דבריהם כעת):