שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן
חשן משפט · סימן א
טראבלס המערב יע"א
שאלה ראובן שנתן במתנת בריא לבניו קרקע אחד בתנאי שלא יוכלו למוכרו לאחרים ואם יעברו וימכרו אותו הרי מ"ומ הוא הקדש גמור לב"הכן. והנה בעתה מת בנו של ר' והניח בן אחד. ומחמת דוחקו רוצה למכור חלקו וגם דודו בן ר' המוריש רוצה גם הוא למכור חלקו. יורה המורה צדק אם יש כח בידם למכור ואם עברו ומכרו אי חל ההקדש. או יש מקום לומר דכיון שמת המוריש וזכו בניו בנכסיו מכח ירושה לאו כל כמיניה להפקיע זכות יורשיו. ואתמ"ל דבני המוריש חייבים לקיים תנאי מורישם. תינח בניו שהתנה עמהם וזכו בה מכח המתנה. אבל בן הבן שכבר מת אביו ובעודו חי קיים תנאי אביו ונתקיים בידו המתנה ובנו עתה בא מכח אביו ליורשו וירושה אין לה הפסק. ועוד שהוא דחוק למעות. על הכל יורינו המורה ויבא שכמ"ה:
תשובה אנכי הרואה שאלת חכם חצי תשובה. ומאן דתני תשובה שלמה לא משתבש. וכמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מינה. והנה מקום אתי להאריך הרבה בפרט זה אי בכגון דא ירושה יש לה הפסק או אין לה הפסק אבל רוב הטרדות לא יתנוני להאריך כאשר עם לבבי. וגם כי האורך בזה ללא צורך. כי אנן אתכא דמרן מהריק"א זלה"ה סמכינן וכוותיה פסקינן להלכה ולמעשה. והרי הוא ז"ל פסק בש"ע בסי' רח"ם דבריא שנתן מתנה לא אמרינן ביה ירושה אין לה הפסק. ובנ"ד הוי מתנת בריא ובלשון מתנה (עיין להסמ"ע שם סק"ו) וגם כי התנה בפירוש שלא יוכלו למכור. אלא שהיה צריך לברר אם נעשה התנאי כהלכתו ומשפטו. אכן בנ"ד אין אנו צריכים לזה שהרי פתח לנו פתח טוב הגאון מז"ה הגדול זלה"ה בחק"ל ח"מ ח"ב סי' ל"ו דע"כ לא אמרינן ראם הראשון ראוי ליורשו דירושה אין לה הפסק אלא היכא שבא לעקור הירושה ולהעבירה מיורשי הראשון. אבל היכא שכל צוואתו היא להעמידה ביד בניו ובני בניו כדי לקיים סדר הנחלות. אין זה עקירת נחלה כדי לבטל דבריו ולומר ירושה אין לה הפסק דאדרבא אין דבריו אלא לקיים סדר הנחלות וכו' עיש"ב ודבריו נכונים ואמתיים ראויים לפה קדוש שאמרם זיע"א. והגם שלא היה צריך לראיה כבר הביא בידו ראיות נכונות. ובסו"ד כתב דלא שבקינן פשיטות מהר"י הלוי סי' ע"ב ופשט דברי הרא"ש משום ספק הרב"א סי' ג"ל ומהר"ש חאיון בסימן טו"ב את"ד ועיש"ב. אלא שאנכי הרואה בס' בני בנימן הנד"מ ממש ושם בח"ב סי' ל"ו תשובה שלמה מהרב המופלא יש"א ברכה נר"ו ראו הביא לנו תנא דמסייע ליה למהרש"ח ז"ל הוא הרשב"ש ז"ל בסי' ק"ץ ותמ'ה יקרא על מרן החק"ל ז"ל שנעלם ממנו דברי הרשב"ש הללו. ושם בסי' ל"ז הסכים עמו מו"הר הגדול ר"ל כמהר"א אשכנזי הי"ו וכתב דהגם שיש חולקים כמ"ש החק"ל ז"ל מ"מ מצי אתי היורש דהוא מוחזק מטעם קי"ל. והיינו ודאי כיון דאיכא תרי הרשב"ש והרש"ח ז"ל ולכאורה יש לדון כן לנ"ד:
אך אחר הישוב נראה שאין סתירה מדברי הרשב"ש ז"ל בסי' ק"ץ שהרב ז"ל לא קאי במעמיד הנחלה לדורות שהרי התנאי שהתנית האשה שם עם בנותיה הוא דוקא שהן לא יורשו למכור וכו'. וכפי זה ודאי שזרעם אחריהם יכולים למכור ולמשכן כיון שהם מכח ירושת הבנות קאתו ועליהם לא בא הצווי מהזקנה. וכמו שנבאר להלן בעה"י. בכגו"ד הוא דקאמר הרב דהו"ל כמתנת ש"מ והו"ל כירושה וירושה אין לה הפסק ל ועמ"ש הרשב"ש שם דמתנת מהיום ולאח"מ חשיב כמתנת ש"מ ועיין מ"ש לקמן בסי' ז') וא"כ לא דמי כלל למ"ש מהרש"ח ז"ל דקאי במעמיד הנחלה לזרעו אחריו לדורי דורות. ועלה הוא שכתב הגאון מז"ה ז"ל דבכה"ג ירושה יש לה הפסק. ועתה ראיתי בתשובת אבקת רוכל סי' ע"ב למהר"א ן' אשר ז"ל דקאי בעשה ווא'קיף באופן שלא יוכל שום אחד מזרעו למוכרה וקיים אותה מכח שהיה מתנת בריא וכיוצא. ומרן ז"ל בסי' ע"ג הסכים עמו וכתב שהחולק ע"ז לא שנא ולא קרא ולא שמש ת"ח ואשר וקיים אותה צוואה אף שלדעתו ז"ל היתה מתנת ש"מ ונראה כנותן טעם מפני שמנהגם הוא כדי שלא יבאו בניהם לידי עניות ולא ח"ו להפקיע מדין תורתנו וכו' עי"ש שנראה שיש קצת סמך לדברי מרן החק"ל ז"ל כמובן. (ועיין למרן ז"ל בתשו' אבקת רוכל סי' ק"ו. ונראה שאין ווא'קוף איל דודיאה שוה להווא'קוף שבסי' ע"ב ואכמ"ל):
אתאן לנ"ד שאין עיקר הצוואה להעמיד הנחלה לדורות היה נר' לכאורה שלא יהיו חייבים בניו לקיים התנאי. אבל נראה שיהיו חייבים לקיים תנאי אביהם מפני שהיתה המתנה מתנת בריא ובאה להם בתורת מתנה ובכגו"ד נראה שאינם יכולים למכור ומה שרמז השואל שהבן רוצה למכור מחמת דוחקו. ונראה שרצה לרמוז מ"ש הרא"ש ז"ל בכלל פ"ד סימן ב' וז"ל אין סברא כלל שהתנה שלא ימכרו בניו מחמת דוחקם וכי עלתה על דעתו שימותו ברעב להרבות נחלה אחר מיתתם לאחריהם וכו' עי"ש. וגדולה מזאת כתב הרב עדות ביעקב בסימן ס"ט שאין צריך לדקדק היטב אם מכירתם מחמת דוחק דמסתמא כל מוכר קרקע אינו מובר אלא מחמת דוחק וכו' עיש"ב. והא נמי ליתא כנ"ד מתרי טעמי חדא שלא כתב כן הרא"ש ז"ל אלא כשלא בירר והתנה בפירוש שלא ימכרו אלא דממשמעות וסתמיות דבריו שמעינן שכוונתו כן. אף אנו נאמר דמסתמא לא כיוין שימותו ברעב וכו' אבל כשפי' בפירוש שלא ימכרו אה"ן דמורה הרא"ש שדבריו קיימים וכמ"ש מז"ה הגאון ז"ל שם בחק"ל סי' הנז' על דברי הרא"ש הללו. והגם שהרב עד"בי ז"ל קאי גם במפרש להדיא שלא תהא רשאה למכור ונראה הפך ס' הרמ"ז ז"ל וכמו שתמה עליו הרב המופלא כמהרח"ב פונטרימולי ז"ל בתשובתו הבאה בס"ה חיים ביד הנד"מ סי' נ"ו והוכיח כן מתשו' הרשב"א ח"ה סי' פ"ו. אני אומר שצדקו דברי הגאון מז"ה ז"ל שהוכיח כן מדברי הרא"ש גופיה. ויש סעד לדבריו מתשו' מרן ז"ל באבק"ר סימן ע"ג. והוכחתו מתשו' הרשב"א ח"ה הנז"ל אינה הוכחה כי אינה ענין לזה כמובן להעומד בשרשן של דברים. ועוד דמאחר שאביהם הנותן התנה בפירוש שאם ימכרו. שיהיה הקדש מע"ומ. א"כ בכל אופן שיעברו על התנאי יד ההקדש על העליונה שיחול מאותה שעה שהיה המוריש חי. ומ"מ צריך לעמוד בלשון שהקדיש אם הוא עשוי באופן המועיל לפו"ד (ועיין בתשו' הרשב"ש דסי' ק"ץ הנז' ובתשו' הרשב"א ח"ג סי' קכ"ב וח"ד סי' צ"ב). וגם יש לישא וליתן במה שהאריך הרב נחפה בכסף ז"ל בח"ב ח"מ סי' ג'. מיהו בנ"ד שהם באים לשאול ולדרוש את ה' אם יכולים למכור הא ודאי דלכתחילה אין מורים להם להתיר למכור ועיין למהריט"ץ ז"ל בסי' פ"ו ואכמ"ל:
מ"מ כל זה אני אומר לגבי בן המוריש העודנו חי דעכ"פ לכתחילה חייב לקיים התנאי שהתנה עמו אביו. אבל לגבי הבן הנפטר שכבר קיים תנאו ונתקיימו בידו המתנה. ובנו הוא בא מכח ירושה וירושה אין לה הפסק וכמצבייה עביד בחלק ירושתו. וכמו שהוכיח השואל ה"י מסברא דנפשיה. והיא סברה ישרה ואמיתית עד אשר אינו צריך לראיה. ואני בא לבאר מקום הסתירה. שהיה נראה לכאורה לסתור ממ"ש מהר"י אדרבי ז"ל בסי' שע"ז בנותן מתנה ע"ת ומת המקבל מתנה שאם יורשו חייב לקיים התנאי. ומתשובה זאת נסתייע מהר"י הלוי ז"ל בסי' ע"ב שכתב גם הוא קרוב לזה כדי לישב קושית מרן הב"י ז"ל על דברי הגאונים ז"ל בסי' רמ"ח עי"ש. וגם מהריט"ץ ז"ל בסי' פ"ו כתב גם. הוא כעין זה אלא שאין נדונו מבורר כדי להתיישב בו. ומ"מ גם הוא ז"ל הסכים אסו"ד דלכל הסברות אם מכרו הבתים יוצאי ירכו המכירה מכירה ואין הענים מוציאים מידם דלא גרע מנכסי לך וכו' ונראה דאע"ג דהתם המשיא עצה למכור בנכסים נקרא רשע הכא שפיר דמי את"ד ועל דברי מהר"י הלוי ז"ל הנז"ל כבר עמד כגבור הרב נחפה בכסף ז"ל בח"ב ח"מ סי' ג' וסתר כל דבריו בטוב טעם ודעת ע"ע. ומעיקרא נראה פשוט מקושיית מב"י ז"ל ע"ד הגאונים שם דאיהו לא ס"ל הכי אלא בפשיטות ס"ל דכל שזכה היורש אחר המקבל מתנה תו אין לה הפסק ואין צריך לקיים התנאי ואנן כוותיה נקטינן בודאי. ולו יהי אלא מחלוקת הפוסקים ז"ל היורש הוא המוחזק בודאי ואין ס' מוציא מירי ודאי:
וגם מתשו' מהר"י אדרבי ז"ל הנז' לא תברא דהתם התנה שלא תמכר החנות אלא ברשות יצחק בנו והוי כשיור ששייר לבנו היורש בגוף הבית נגד מקבל המתנה ולכן ס"ל שכל זמן שיצחק קיים חייב המקבל מתנה או יורשו לקיים התנאי. משא"כ בנ"ד שהמוריש עצמו לא התנה כ"א עם בניו מקבלי המתנה ולא עם זרע זרעו לדורות. ואעיקרא מהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' שנ"ו חלק על הר"י אדרבי ז"ל באותו נדון עצמו וה"ד הרב החבי"ב ז"ל בכנ"הג סי' רמ"א הג"הט נ"ט. וגדולה מזאת שמעתי מקשים ומטו בה משמיה דהרב מעשה רוקח ז"ל בח"ד כ"י שכתב שמהרי"א בסי' ש"ט סתר עצמו. ולפי קיצורי נראה לע"ד דלא סתרן תשו' הרי"א אהדדי. דההיא דסי' ש"ט כתוב בשאלה שתנאי התנה הנותן שלא יורשה למכור כ"א ברשות דודו יצחק. שמשמע דברים אלו שהצוואה והתנאי היה לנוכח עם המקבל מתנה וכך היא ג"כ לשון שאלת מהרשד"ם ומדוקדק בתשו' שם. ולפי שלא הזכיר בתנאי אלא לכן הבן היורש פטור מלקיים התנאי. אבל בההיא דסי' שע"ז כתוב סתם שלא למוכרו אלא ברשות יצחק א"כ הוי כשיור זכות ששייר לבנו. ולכן גם היורש חייב לקיים התנאי. זה נרלע"ד והמדקדק יבחר ויקרב כי אין לי פנאי להרחיב הדברים ועיין חק"ל חיו"ד ח"ב סי' מ"ו. ועיין להריב"ש ז"ל בסי' קמ"ד וקמ"ה וכמ"ש ע"ד בסי' שאח"ז:
שוב אחר ימים ראיתי להגאון מז"ה הגדול בחק"ל ח"מ ח"ב סי' פ"ג דקמ"ב ע"ב שכתב וז"ל גם מצאתי למהרי"א בסי' שע"ז ומהרשד"ם ח"מ סימן רע"ד ושנ"ו ותי"ג דאם נתן מתנה ע"ת דאם מת המקבל חייב היורש לקיים וכו' עי"ש. והוא תימה דמהרשד"ם שם חלוק עם מהרי"א כמ"ש ה' מע"ר ז"ל וכנז"ל ובפירוש כתב בסי' שנ"ו וז"ל ואפי' אם תמ"ל שהתנאי קיים היינו לגבי מקבל המתנה וכו' אבל אחר שהוא קיים התנאי כבר זכה בחנות ואברהם אביו הוא יורש את בנו והוא יכול לעשות מה שירצה שאין מזכיר התנאי אלא לבן כמו שנראה מלשון השאלה בפירוש ע"כ. ואולי כיוין הוא ז"ל למ"ש בעניותין שלא זיכה הרשד"ם את היורש אלא מפני לשון השאלה שלא הזכיר התנאי אלא לבן ומינה נשמע דמודה למהרי"א ז"ל בלשון הכתוב בסי' שע"ז ולכן ציין ההיא דמהרשד"ם רסי' רע"ד (והיא היא אותה דסי' תי"ג). אבל קיצר הרבה אם כיוין לזה וגם קשה שלא הביא תשו' הרי"א דסימן ש"ט. וביותר קשה על הכנ"הג שם שהביא אותה דסי' ש"ט וסי' שע"ז ולא נרגש מסתירה זאת: