אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק א אורח חיים › סימן ז

שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן

אורח חיים · סימן ז

סימן ו

מעוב"י אזמיר יע"א בענין תגין

תרננה שפתי בדברים העומדים ברומו. אלו קשרים שחייבים האותיות ואשר תבאנה כתר למו. ג' כתרים הם אשר באות'ות שעטנ'ז ג'ץ גבותם מלאות. כולם א אחוזי חרב וקשרתם לאות. ופניתי אני לראות. דהלא ימצאו לאלפים ולמאות. כי אינן מדקדקים בתגין ואיש באחיהו ידובקו שלשתן זה בזה או הנם כפורחת ואינן נוגעים באות אשר נתונים נתונים המה לה ומימי עולם ושנים קדמוניות לא ראינו ולא שמענו שנזהרו בזה להחשיב דברים אלו לפיסול להוריד הס"ת מהבימה עליהם ומלתא כדנא שכיח ושכיח כי אין ס"ת מפלט מזה לא במקום אחד ולא בב' מקומות דיש ויש דרובו מתוך כולו כזה ואם ימצא ס"ת מתוקן כי איננו על הרוב מ"מ אין פרשה כולה נקיה פעם ושתים ותא חזי. ניתי ס"ת וניחזי. דהניסיון יוכיח ע"ז. והדבר ידוע ומפורסם לכל זקני גדולי עירנו דמיום היותם עד עצם היום הזה וינהגו וילכו שלא לפסול הס"ת על כך וכך אנחנו עקבי הצאן עושים על פיהם לפי מה שהנהיגו אותנו ושאל נא לימים ראשונים על אשר היו לפנינו המה הגבורים אשר מעולם קריאי מועד אנשי שם רבנים מפורסמים מופלאים ומופלגים אשר רובם היו ש"ץ בעירנו ולא הקפידו על ככה וזה דבר ברור בכל הקהלות קדושות אין חולק:

והנה בעתה חדשים מקרוב בא גבר חכם בעוז סופר מהיר חריף ובקי בר אבהן ובר אוריין. דמטמרן ליה גליין. ותלמודו בידו. אשר אסף וקבץ בכל מאודו. דולה ומשקה מים עמוקים על פתגם דנא ולפי מה שרשומו ניכר תורה יוצאה כי אין להקל בדבר וצריך להוציא ס"ת אחר והגדיל המדורה. ושנאו בשער מוכיח שערים המצויינים בהלכה הולך ומערער כי לא נכון לעשות כן ותהי הפצ'ירה מרובה. וגדולה אהבה. פנו אליו וקראו דבריו והודו לו תרי מסיעת מרחמוהי רבנן תקיפי. ראשי אלפי. וגם רב מומחה ופקיע העי"א ועשו מעשה בקהל קדושים להוריד הס"ת על דברת שנמצאו תגין שלא היו נוגעים באות. וכנראה דלאו אדעתייהו כי עשו מעשה במהירות בדבר חדש כזאת דלא נעשה עד עתה בקרב מחנינו בלתי ידיעת רב הקהל ובמכ"ש כי הוא רב דאו"ה ה"ה ציץ ישענו פאר עדתינו מ"מ עט"ר מוה"ר הגדול המלך שלמה נר"ו ואחהמ"ר מכבוד תורתם נראה דשתין רהוטי רהטו. וכבר היה מי שערער ולא השגיחו דלפי מה שנתבאר להם כך שורת הדין מחייבת:

והן היום היתה כזאת בבית מדרשו של שם רבה עטרת תפארת. גולת הכותרת. עט"ר מורי הרב המופלא אדוני אברהם נר"ו והורה שלא להורידו לפי מאי דעמ' דבר עד עצם היום הזה כנז'. ויודע הדבר למעלת הפוסק המחמיר הי"ו ושלח פנקסו למוה"ר נר"ו כמתרעם למה עשה ככה ומורי הרב נר"ו עם היותו טרוד הרבה בעול הצבור כבד מאד ועסוק בפו"ך ועניינים שונים נתן עיניו בו כחותה על הגחלים ושרטט וכתב מאי דנראה לפי דעתו הרמה תורה שבע"פ לפי מאי דרשום בזכרונו להסביר פנים למה שעשה כי איננו מופנה לעיין ככל הצורך מ"מ בדברות שתים החזיק במעוז על מה אדניה הטבעו. ומעלת הפוסק הי"ו ההוא אמר כי לא נרוה צמאונו במה ששלח לו כי היה דברו נחו'ץ בשעה קלה ולא קרא בדבריו כי טרוד הרבה וע"ז עמדתי על רגלי אני עני לפני מורי הרב נר"ו והתחננתי לפניו כי ירשני לבא לפר'ק הקור'א וישיבני דבר פוק תני ועם כי מכיר ערכי הנני הנני גברא דלא חזי. צעיר אנכי ונבזה. בכל זאת לא השיבני ריקם באומרו נראה מה יהיו חלומותיו אבל דין אהנייא לי כי ברשותא נחיתנא ועם כי לא ראיתי דבר מה מאשר שרטט וכתב ידי"ן מעלת החכם הפוסק נר"ו מ"מ אנכי אכתוב מה שנלע"ד וזה מנת חלקי. בעזר הצור הנותן לחם חקי:

תשובה ידענא בנפשאי כי קטילנא קני באגמא. ואריד בשיחי ואהימה. כי גם בדבר הזה נשתניתי דלא אצטרך להקדים בפתחי שערים במילי דענותנותא. כאשר יאותה לאנשי המעלה כי על כל אשר אומר יאמרו נא אינהו סיימתינהו לפחיתותא. הא איכא כמה וכמה. כידוע לכולי עלמא. ע"כ אמרתי שתיקותי יפה והיה העל'מה. ומאז אמרתי אחכמה. אעיקרא דמלתא מה טיבן של תגין לדעת הפוסקים זלה"ה. אי מעכבי כי ליתנהו או"ל. והגם כי דרכו בהן גדולי הדור הרב מופ"הד חיד"א ז"ל בס' שם הגדולים ח"ב בקונ"א לס' לדוד אמת אות ט"ו ועיין נחפה בכסף ח"ב סי' י"א וכבר מ"מ הגאון החסיד מרנא החבי"ף זיע"א פסיק הא מלתא כרת מה לעשות בס"ת בלי תגין כמ"ש בס' לב חיים ח"ב סי' קס"ז בק"א לס"ה ספר חיים סי' י"ט מ"מ אערכה מערכה מול מערכה עבור דברים שנתחדשו מעתה וגם לידע היכא דנמצא כן בשעת קריאת התורה מה דינו אי מוציאין אחר או"ל דזה לא הודיענו מוה"ר שם. וימצא הדבר מפורש דג' דיעות בדבר. א' הוא סברת הטור דנטה לפסול הס"ת הבלתי מתוייג כמבואר בטי"ד ר"סי ע"ד וז"ל ויזיין אותיות שצריכות זיין ואלו הן שעטנ'ז ג'ץ בכל מקום שיבא אחת מאלו צריך לעשות לה ג' זיונין וכו' ואם חסר אלו הזיונים כתב הרמב"ם שאינו פסול ויראה שהוא פסול כיון דאמר רבא ז' אותיות צריכין ז' זיונין מעכבין וכן יראה מלשון א"א הרא"ש שכתב בהל' תפילין עמ"ש בשימושא רבה שצריך בתפילין תגין אחרים חוץ משעטנז גץ אם חיסר אחד מהם פסולין וכתב א"א הרא"ש ז"ל על דבריו ולא מסתבר כלל למיפסל תפילין בשביל תגין אלו כיון שלא הוזכרו בתלמוד וכיון שנתן טעם לדבריו בשביל שאינם מוזכרים בתלמוד מכלל דבחסרון תגין שעטנז גץ שמוזכרין בתלמוד פסיל וכן דעת ר"ג עכ"ל וכ"ה בהגמ"י פ"ב דתו"מ דר"ת פוסל אם לא זיין שעטנז גץ ע"ש. גם הב"י א"ח סי' ל"ו כתב דכן יש לדקדק מדברי בעל התרומה וגם בהגהות ובאגור כתוב שר"ת פוסל דלא גרע מקוצה של יו"ד ע"פ וכ"ה דעת הב"ח שם וכתב דהכי נקטינן לפסול ס"ת ותפילין שאינן בתגין ע"ש ובש"הג אשר סביב הרי"ף בפ' הבונה הביא ראיה מד' התוס' ומהש"ס דשם דס"ת בלא תגין פסול ע"ש אלא דהרואה יראה דמאותה סוגייא דשבת איכא נמי לאוכוחי להפך דאיכא דמפרשי לה בפנים שונים ע"ש בש"הג ועיין בסמ"ג הל' גיטין ופנים מאירות ח"א סי' ס"ו ושער אפרים סי' פ"ב ומרכבת המשנה אשכנזי ח"א בה' שבת פי"א הי"א ועיין זרע יעקב ש"י למס' שבת ויד אהרן א"ח סי' ל"ו בהג"הט ולה"ה מוהר"ם ן' חביב בס' ג"פ סי' קכ"ה סקל"א דהכריח מהך סוגייא דשבת דתגין אינן מעכבים יע"ש:

דעת שניה היא ס' הר"א ממיץ בס' יראים עמוד סי' ט"ז וז"ל אמר רבא ז' אותיות צריכין ג' זיונין שעט'נז ג'ץ פי' זיונין שלא יעשה ראשין עגול אלא משוך קצת שיהא לכל ראש האות של שעט'נז ג'ץ ג' פנים לכל אות וראיתי בנ"א שעושין תגין וזיונין שעט'נז ג'ץ ג' נקודות ארוכות וטעות הוא בידם שלא בא ללמדנו אלא גופן של אותיות היאך נמסרה עשייתן בסיני עכ"ל גם ר' ישעיה הראשון בהל' מזוזה שלו אשר נדפסו בס' סם חיים הביא משם רבינו גרשום ורובי המפרשים דפי' דברי רבא דמנחות הנז' על גופן של אותיות ולא על התגין וכתב דזה הפי' נ"ל נכון שמדבר על גוף האותיות היאך תהיה כתיבתן ושוב הוכיח הוא דעל התגין מדבר מכח מאי דאיתא בשימושא רבה ע"ש. אך אמנם זוהי שקשה דמדברי הגמ"י פ"ב דת"ומ מוכח דרבינו גרשום על התגין מפרש ולא על גופן של אותיות דכתב וז"ל פ' הקומץ גרסינן א"ר וכו' והנה ר' גרשום זיינן בס' קדשים וכן רש"י בפירושו כאדם האוחז חרב. ומניפו וכו' ושם פירש שצריך זיונים כאשר זיינם ר' גרשום ורש"י ע"כ וכ"ה בס' התרומה בה' ס"ת סי' ר"א ע"ש וצ"ע. וכפי' היראים הביא המרדכי בה' מזוזה משם י"מ ומשם הסמ"ק דשעט'נז ג'ץ על גוף האותיות ולא על התגין ע"ש וקרוב לדיעה זו מצאתי בהג"מי פ"ב דת"ומ דכת' בדעת רמב"ם דמ"ש רבא שעט'נז ג'ץ צריכין זיונין היינו גבי מזוזה דאמתני' דב' פרשיות שבמזוזה קאי ושם פי' שצריך זיונים כאשר תמצא בפ"ה ע"כ ועיני ראו במרכב' המשנה אשכנזי ח"א בפ"ה דת"ומ ה"ג דכתב הכי דלהרמב"ם שעט'נז ג'ץ במזוזה גרידא אבל בתפילין וס"ת אין מתייגין שעט'נז כלל וכן לא הזכיר רבינו לקמן פ"ז תגין בס"ת עכ"ל. ושם במרה"מ פי"א דשבת הי"א החזיק סברא זו בדעת רמב"ם ע"ש. ברם האי מלתא צריכה ביאור דהנה כמו שנאמר בשעט'נז ג'ץ דלמזוזה לחוד איתמרו כ"כ נאמר בע"כ דגם מאי דאיתא בשימושא רבה גבי תפילין א"ר אלפא ביתא דאתוותא דתגי אתה מוצא בתפילין גרידא הוא ולא בס"ת דגבי תפילין הוא דמיתגייא האי מילתא וכמ"ש להדיא אתה מוצא בתפילין ולפי"ז בס"ת לא אייתי לא תגי שעטנז גץ ולא הני א"ב דהשי"ר ואם כך הוא לפי האמת וכמו שכן יש לצדד בדברי הרמב"ם דבפ"ב הביא אותיות המתוייגות בד' פרשיות של תפילין אלא שאינם אותם דאיתא בשי"ר אלא אחרים וגבי מזוזה בפ"ה הביא אותיות שעט'נז ג'ץ אי הכי הוא אמאן תרמייה לשון הרמב"ם בפ"ז ה"ח גבי ס"ת דכת' ויזהר בתגין ובמניינן יש אות שיש עליה תג אחד ויש וכו' שבעה ע"ש והלא אותיות המתוייגות בתפילין ומזוזות הוא דאשכחן ומזה הלשון תראה דאינו כמ"ש המרה"מ דבפ"ז לא הזכיר רבינו תגין בס"ת דליתא ואי כוונתו על שעט'נז ג'ץ לא הו"ל לומר סתם דלא הזכיר תגין בס"ת ותו דאיך נאמר בדבריו דלא איירי בתגין של שעט'נז ג'ץ דאף אנו נאמר דלא קאי אתגין אחרים של תפילין דהא סתמא קתני והי מינייהו מפקת וע"כ כשהזכיר רמב"ם תגין בס"ת בסתם הכל במשמע. אשר ע"כ ניישב זה לפי דעת המה"מ דס"ל לרמב"ם דאותיות המתוייגות בתפילין ומזוזה אף הם מתוייגות בס"ת באלו הפרשיות של ת"ומ דאע"ג דגבי ת"ומ איתמרו לא פלוג בפרשיות הללו בין ת"ומ לס"ת וכמו דבת"ומ מתוייגות כ"כ בס"ת בד' פרשיות של תפילין ובפ' של מזוזה ותראה דגבי תפילין בפ"ב כ' רמב"ם וז"ל וצריך להזהר בתגין כמו שהן כתובים בס"ת ע"כ הרי להדיא דלהרמב"ם כתובים בס"ת. וע"כ ליישב כנז' לדעת המרה"מ. אלא דגבי מזוזה בשעט'נז ג'ץ בפ"ה לא כתב כי האי לישנא כמו שהן כתובין בס"ת וגבי ס"ת כתב סתם וצריך להזהר בתגין ולא פי' מאי הם ומאן פלג לן לומר דדבריו לתגין של תפילין דאיתנהו בס"ת ולא תגין של שעט'נז ג'ץ דמזוזה והרי שקולים הם ויבואו שניהם ומאי דנאמר בתפילין נאמר במזוזה ואי החמירו לעשותן בס"ת תגין של תפילין אע"ג דגבי תפילין הוא דנאמרו אית לן לעשות נמי תגי שעט'נז ג'ץ דמזוזה אף דבמזוזה הוא דהוזכרו והשכל נוטה לזה דהרי תגין של תפילין לא הוזכרו בש"ס וא"כ כל דכן שעט'נז ג'ץ דהוזכרו בש"ס דאיכא לאחמורי עלייהו לעשותן גם בס"ת הילכך דבר זה צריך ביאור לענ"ד כצרוף כסף בג' מקומות אלו דהרמב"ם ומה דעתו ע"כ הס"ת אי בכל התורה בכל מקום שאותיות שעט'נז ג'ץ באים צריכין תגין כמ"ש הרא"ש בה' תפילין והטוי"ד סימן רע"ד כמ"ש הגמ"י והמה"מ דלרמב"ם אין תגי שעט'נז ג'ץ כלל בס"ת דלשון הרמב"ם בפ"ה דת"ומ גבי מזוזה דמונה מהו הן האותיו' של שעט'נז ג'ץ מוכח דא דאחריני לא אפי' במזוזה דאיכא מאותיות שעט'נז ג'ץ בזולת אותן שמנה שם אינן מתייגין אותן וכ"ז צריך ביאור ואין הדעת והפנאי מסכימים זע"ז לעמוד ע"ז עד עת בא דבר ה':

ואולם המפרשים הבינו דברי הרמב"ם בפרק ז' כאשר הם מורין לפי פשטן והיא דעת רוב גדולי ישראל ודעת שלישית היא המכרעת והוא דבכולי ס"ת בכ"מ דאיתיה אותיות שעט'נז ג'ץ צריכין תגין דאע"ג דמימרת רבא גבי מזוזה איתא ס"ל דגם לגבי ס"ת נאמרה וגם הרי"ף בהל' קטנות הביא האי מימרא דרבא בה' מזוזה וגם בה' ס"ת ודעת זו היא כדיעה ראשונה. אלא דס"ל דלא מעכבי אם לא עשאן בכ"מ שהן בין בתפילין בין במזוזה בין בס"ת בתפילין בפ"ב ה"ח כ' רמב"ם וז"ל וצריך להזהר בתגין של אותיות וכו' כל האותיות המתוייגות ט"ז ואם לא עשה התגין או הוסיף וגרע בהן לא פסל ע"כ וכ"ה בסמ"ג עשין כ"ב ובכלבו הל' תפילין סי' כ"א ובא"ח בה' תפילין. וגבי מזוזה כ' רמב"ם בפ"ה כיוצא מזה וצריך להזהר בתגין וכו' ואם לא עשה התגין או הוסיף וגרע מהן לא פסל וכתב שם הכ"מ דס"ל לרמב"ם דמ"ש רבא במנחות ז' אותיות צריכין ג' זיונין לאו לעיכובא וכ"כ בס' מעש"ר שם וכל' הרמב"ם הוא ל' המבי"ט בק"ס בפ"ה דת"ומ וגם הכלבו בה' מזוזה גבי מלא וחסר כתב דפסול ואילו בתגין כתב סתם וצריך להזהר בתגין ולא פי' דאם שינה פסול דמוכח דלא הוי לעיכובא וכדפי' שיחותיו גבי תפילין כנז'. תו מבואר ברמב"ם שם פ"ז ה"ח וט' גבי ס"ת וז"ל ויזהר בתגין ובמניינם וכו' כל הדברים הללו לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר ואם שינה בתיקון זה או שלא דקדק בתגין וכתב כל האותיות כתקונן וכו' ולא הדביקן אות באות ולא חיסר ולא הותיר ולא הפסיד צורת אות אחת ולא שינה בפתוחות וסתומות הר"ז ספר כשר עכ"ל. וכ"ה הלשון בסמ"ג עשין כ"ה ובס' החינוך מצוה תרי"ג. ובפיו"ד שם סידר עשרים דברים הפוסלין בס"ת ומכללם ס"ת שחסר אפי' אות אחת ושהוסיף אות אחת ושנגעה אות באות ע"ש הנה ברור לנו מדבריו דאין פוסלין לס"ת כ"א בחסר ויתר ודיבוק אות באות והן המה מהדברים המעכבים ברם דברים הבאים למצוה מ"ה כמו תגין של שינוי אשר יארע בהן אין לפסול הס"ת בכך ודוק בדבריו דכתב או שלא דקדק בתגין דמ"ש כל סוגי דקדוקי התגין לא קפדינן עלייהו וגם ממ"ש ולא הדביקן אות באות וכו' או שנגעה אות באות מבואר דהדיבוק אות באות קפיד לפסול ולא אם נדבקו תגין דהיינו הג' זיינין ז"בז ובסוף הך' דברים הוסיף י"א הרמב"ם ז"ל וכתב ושאר הדברים למצוה לא לעכב. הרי כתוב ושנוי ומשולש בדבריו דתגין לא מעכבי וגם דקדקנו שפיר לענין נ"ד דנדבקו ז"בז דלא קפדינן לדעת הר"מ:

ותבט עיני למוהר"י מינץ סי' ט"ו דכת' דבמקום שיש ס"ת עשויים וכתובים כתקונן בתגין וכו' אפי' לדעת הרמב"ם פסולים האחרים כלכתחילה ואינו מכשיר אלא במקום שאין ס"ת עשויה. כהלכתה דאז חשיב דיעבד וכשרה אבל במקום שיש תקנה לא ע"ש. ומלבד דהרואה דברי. הרמב"ם לבבו יבין דלא משתמען הכי כמ"ש דכתב ואם שינה בתיקון זה או שלא דקדק בתגין וכו' הר"ז ספר כשר ע"כ. דמנין לנו לומר דכשר דקאמר בשלא יהיה אחר מאחר דלא איירי בהכי ולדבר הזה בודאי אם היה דעתו כך לא הוה שתיק הרמב"ם מלומר דביש אחר פסול ולפחות הי"ל לפרש דצריך תיקון כיון דלא חזי למיקרי ביה היכא דאיכא אחר ולא להחליט עליו ולומר דכשר והרמב"ם על תחילת עשייתו קפיד וכל עוד דבעשיית הס"ת לא דקדק בזה כתב דכשר ולא שנייא ליה בין יהיה אחר ללא יהיה אחר. וגם כבר כתבנו דהרמב"ם מנה עשרים דברים הפוסלים ושאר הדברים למצוה לא לעכב ומשמע כל שאר מילי וטפי מך' לא ולפי סברת הר"י מינץ הו"ל להרמב"ם להוסיף עוד מעט אחת היא על הך' והוא דכל הדברים דהם למצוה לא לעכב אם יהיה ס"ת אחר פסול לקרות באותו שאינו מדוקדק בדברים אשר המה למצוה לשון הרלנ"ח שהשיב בתשו' סי' א' למוהר"א צרפתי כבר נודע לכל יודעי דעת ומביני מדע כי כוונת הרב הגדול הרמב"ם ז"ל כשחיבר ספרו הגדול ס' היד החזקה היתה לכלול בו כל הדינים כולם מקטנם ועד גדולם לשכל העולם יסמכו עליו ולא ישוטטו לבקש את דבריו בשום דכר בעולם משום ספר אחר ולכן אפילו התפלות סידר בו וא"כ הוא אם אמת הדבר שדעת הרמב"ם לפסול בדבוק האות אל עצמה וכו' למה לא היה מונה הרמב"ם זה הדין עם הדברים הפסולים שפרטן ומנאן אחת לאחת למצוא חשבון וכל צורת האותיות שנזכרו בפ' הבונה הם לכתחילה לדעתו לכתחי' ר"ל שראוי לעשותן כמו שנזכרו לשם כיון שצורתן בלוחו' כך היתה אבל אם שינה כגון שנדבק רגל הקו"ף לגגה לא פסיל כיון שאינה דומה לאות אחרת וכו' ואם היה האמת שהיה פוסל לדעתו הי"ל לרב לכתוב צורת האותיו' ולמנות עם הדברים הפוסלין כל ששינה מצורת האותיו' שנכתבו עש"ב. ובזולת כ"ז אף אם נרצה לחוש לסברת הר"י מינץ היינו לקרות בו לכתחילה בדאיכא אחר ולא להורידו בשכבר קורין בו דהוי בדיעבד ובכה"ג מודה הרי"מ ז"ל וחילוק זה מצאתיהו בהרב פרי האדמה ח"ג פ"ז דס"ת וכן חילק הרב החסיד בס' אמ"ל בדעת הרי"מ ז"ל דאם הוציאוהו אין להורידו יע"ש. ותו דלדבר הזה שפיר מיקרי ליכא ס' אחר כיון דכל ספרי מקומינו הגם דכולם כתובים בתגין מ"מ לא יבצר דבצרי באיזה מקומות כאותו שקורין בו. ושו"ר דמדברי הת"ה בפו"ך סי' צ"ג יש לדון להיפך מהרי"מ דדיעבד הוי כל שנכתב הס"ת ואפי' שיש אחר אין למנוע מלקרות בו ע"ש. וכבר ראיתי למוה"ר כנ"הג יו"ד סי' רע"ד הגב"י או"ב דכתב דפליגי הרי"מ והת"ה ע"ש והגם דהחיד"א שם בס' ש"הג כ' דאפשר דמודה הת"ה להרי"מ כאן ע"ש לא נהירא כלל כדכתיבנא דדעת הרמב"ם לא מיסתבר הכי וכבר רמי מוהר"א נבון בנ"ב ח"ב סימן י"א ע"ד החיד"א ע"ש דמסיק להקל ודיעבד הוי כל שנכתב כפשטיות דברי הת"ה ואף דאיכא אחר אם כבר קראו בזה ואינו חדש ממש אין לפוסלו. ודלא כמו שהבין השואל אשר בס' לב חיים ח"ב סי' י"ט אשר בסי' קס"ז אות ט"ו דייחס על מוהר"א נבון מה שלא עלה על דעתו דכתב וז"ל והרב נחפה בכסף בחיו"ד סימן י"א שקיל וטרי אם רוצים לתקנו אם יש בו משום פגם וכמעט ס"ל דיש בו משום פגם ע"כ וכתב שם דאינו יכול להולמו והאמת כן הוא שאין מקום להולמו מכיון שהבין כן אבל הרואה דברי הרב שם יראה דלא הוי הכי כ"א דהמורה דשם גזר לעשות בו תגין והרב השיגו כי אם לא יעשו אינו נפסל דיש להקל שלא להכריח אותם לעשותו מכיון שנכתב וכבר קראו בו אין לפוסלו משום תגין דהוא מצוה מן המובחר ובהא איירי אם יש להכריח לעשותן או"ל אבל לא כתב כי אין לעשותן מכיון שנכתב כיע"ש היטב. אמנם הבא לתייגו לרצונו לפני ה' פשיטא דהרב נמי מחזיק יד העושהו ומברכו שמקיים מצוה מ"ה ומי זה אמר דמונעין אותו והשואל הנז' קרא ושינה בדבריו אשר הנם מבוארים היטב ופשוטים מלפניהם ומלאחריהם. ועיין בענין זה מה מיקרי דיעבד בס' צפיחית בדבש סי' ט"ל ועיין לד"א סי' ט"ו אות כ"א דתפס דדיעבד מיקרי כל שנכתב הס"ת כהתה"ר משום דהר"י מינץ בלשון שמא אמרה ע"ש וכן הוא סב' מר רבו דהחי"דא דדיעבד הוי כל שנכתב הס"ת כאשר הביא שם מוהר"א נבון משם מר אביו מתשו' כ"י ע"ש וכבר נדפסה זאת התשו' בנח"ב ח"ב סימן ט' ושם אייתי לשון של זהורית שהביא הרב בנו משמו דמבואר יוצא דאע"ג דאיכא ס' אחר כשר מ"מ כיון דמידי דרבנן הוא נקטינן להקל וקורין בו וגם בלשון הר"מ הר"ז כשר משמע דכשר לקרות בו לכתחילה ואף שיש ספרים אחרים ע"ש והיינו כדדייקינן אנן עניי בדברי הרמב"ם. מעתה לך נא ראה בדברי הגהמ"י שם בפ"ז גבי מ"ש רמב"ם כל הדברים האלו וכו' למצוה מן המובחר כתב וז"ל וכן פסקו כל רבותינו ע"כ ובתשו' הגאונים אשר בס' נהרות דמשק סי' של"א איתא בשם שר שלום גאון וז"ל וששאלתם ס"ת שאין לו תגין כך ראינו שמותר לקרות בו ואין תגין פוסלין בו אבל העושה תגין ה"ז משובח וכ"ש ז' אותיות שעטנ"ז ג"ץ ואם אין עושה להן תגין אין נפסלות ע"כ. ולפי מ"ש מוהרד"ק בית א' חדר ל' יוצא מדבריו דלרש"י נמי תגין אינן מעכבים ע"ש וכן הוכיח הרב זרע יעקב בשי' למס' שבת לדק"ד ע"ב דלרש"י תגין אינן מעכבים לפי מה שפי' שם גבי מ"ש כגון שנטלו לגגו דחי"ת ועשאו ב' זיינין יע"ש וכ"ה דעת ר' ישעיה הראשון שכתב בהל' מזוזה אשר בס' סם חיים בחי' לדכ"ט דמנחות דאחר דהאריך בזה כתב וז"ל ויר"ש יצא ידי כולן שיעשה גופן של אלו ז' אותיות כמ"ש וג"כ עושה הכתרים מלמעלה כמ"ש שימוש תפילין אבל מיהו נ"ל שהתגין אינן מעכבים דדוקא גוף האותיות מעכבים דכתיב וכתבתם וכו' אבל התגין מצוה לעשותן ואם לא עשאן אינו מעכב והאי דכתב בשימוש תפילין אמר רבא כל תפילין דלא בדיקי בהני אתוותא פסילי אינו נ"ל שאם דברי רבא הם היאך לא נכתבו בתלמוד עכ"ל הרי דס"ל דכיון דלא הוזכר בתלמוד להדיא דפסילי אין מעכב והיינו אף בשעט'נז ג'ץ דהוזכרו בתלמוד דהא תלי טעמא משום דלא נאמר שם במנחות דאם לא עשאם פסול והאי טעמא שייך נמי בשעט'נז ג'ץ וכ"כ עו"ש בחי' לדכ"ח ע"א וז"ל ודוקא האותיות מעכבות וכו' אבל התגין מצוה לעשותן ואם לא עשאן אין מעכבין ע"כ ושם איירי בתגין של שעט'נז ג'ץ. וכ"ה דעת נכדו ריא"ז הו"ד בש"הג אשר סביב הרי"ף בה' ס"ת וז"ל וכבר כתבנו שהתגין אינן מעכבין וכך היא שיטת מז"ה ע"ש ובתשו' הרמב"ם בס' פאר הדור סי' חיי"ם איתא וז"ל ותורינו הדרתו איך יהיה עשיית התגין ואם הוא הל"מ או תקנת חכמים או יהיה מנהג וא"כ מאיזה זמן נתקן וכו'. תשו' התגין הוא אותיות קטנות בראש האותיות והן כעין זיינין דוקא אך יש חילוק באותיות יש אות שצריכה תג אחר ויש שצריכה ב' וכו' עד שבעה זהו אופן עשייתן אמנם ע"מ ששאלתם אם הוא מנהג בודאי כי אין זה מנהג דזה קראוהו רבותינו ז"ל כתרי אותיות וכמ"ש מצאו להקב"ה קושר כתרים לאותיות וכך נמצא בספרי תורה שכתבם משה רבע"ה אכן באריכות הזמן והטלטול נמצאו כמה וכמה חילוקים במסרות זה אומר בכה וכו' שיש מסרות שאומרים על אות אחת שצריכה ג' תגין ובמסרה אחרת נמצאו מכוונים ולכן היה בדעת החכמים לבטל התגין מאחר שיש כמה וכמה חילוקים ואנחנו לא נדע אנה נפנה. אמנם כאשר ראו כי אין זה מעכב דאין זה חילוק בפרשיות בפתוחות וסתומות כ"א במספר התגין ואינו מעכב כותבין התגין והוא מצוה מ"ה אך אם לא יכתוב שום תגין אינו פוסל המצוה וכל הספרים אשר במערב כתובין בתגין עכ"ל התשובה. אשר מזה תמהני למ"ש למוה"ר המופלא בע"ס בתה"ד בראשון סי' ל"ב סקי"א דב"ן ע"ב דעמד מנגד להקשות על הרב עץ החיים בפ"ו מ"ז דמנחות דכתב דתגין של ס"ת הל"מ ולא מעכבי דלא ראינו בשום מקום דאמרו דהוי הל"מ והרמב"ם וכו' אסף וקבץ כמה הל"מ דגבי ס"ת ואילו תגין לא קאמר ולא עו"א דע"ד עלה אריה בעל חו"י סי' קצ"ב ובזרועו יקבץ תוס' דהל"מ על אותם שמנה הרמב"ם והתם נמי ליתא להא. ותו דמרן ב"י סי' רע"ד כ' שמנהג הסופרים לזיינן. ולענ"ד מוכרח הדבר להיות כן דאי תגין הוו הל"מ לא הי"ל להרמב"ם לפסוק דלא פסל שהרי מרן גופיה בדין שלפנינו נתן טעם בדעת הרמב"ם דפסק דאם לא כרך הפרשיות פסול משום דהוי הל"מ וע"כ ודאי מעכב ואי תגין דס"ת הוו הל"מ בדין הוא דליעכבו לדעתו ע"כ. ואחרי בקשת המחילה הראויה לפני מי שגדול אנא דאמרי אין לא ראינו ראיה דהרי מבואר בהך תשו' דרמב"ם דהל"מ הוו כמ"ש הבע"ח וכמו דהרמב"ם תני הל"מ ושייר הני שהוסיף בעל חוו"י גם דחוו"י שייר ואפשר דהרמב"ם לא מנאה עם שארא מטעמא דהיה בדעת חכמים לבטלם משום דלא נמצאו מכוונים ולא ביטלום כיון דלא מעכבי וכיון דלא נודע בבירור דהל"מ היכי הוי משו"ה לא הביאה שם וגם זהו כוונת הב"י שכתב שמנהג הסופרים לזיינם דנראים דבריו היפך דברי הרמב"ם בתשו' הנז' דכתב דבודאי אין מנהג דבס"ת משה רבע"ה היה כך אבל הכוונה כמ"ש דכיון דלא נודע בבירור וזה אומר בכה וזה אומר וכו' ומאן דעביד הכי לא משתבש ומאן דעביד הכי ל"מ א"כ אע"ג דהל"מ הוא מנהגא מיקרי לענין הזיינין כמה הוו דכל אחד עושה כמו שנוהג. ומה שהכריח ממ"ש הב"י גבי כרוך פרשיות דכיון דהל"מ הוא מש"ה פסול משא"כ הכא יש להשיב דהל"מ הוי למצוה מן המובחר ולא קיבלו לעכב כי התם דהל"מ היא ולעכב מש"ה פסול וזה החילוק מבואר בדברי התשו' דר"מ הנז' דכתב אמנם כאשר ראו כי אין זה עכב וכו' והוא מצוה מ"ה ע"כ דמוכח להדיא כדכתי' דהל"מ הוא למצוה ולא לעיכובא להמבי"ט בק"ס פ"ב דת"ומ דכתב וז"ל וצריך להזהר בתגין של אותיות וכו' ואמרו שהן הל"מ ואם לא עשאן לא פסל דלא גמרו הלכה אלא למצוה עכ"ל והוא כדכתיבנא שש אנכי. ובהגמ"י פ"ב דת"ומ או"ב אחר דמביא אותיות המתוייגות בתפילין מסיים אלו התגין הל"מ ע"כ מס"ע עכ"ל ואע"ג דאלו הדברים לאו בשעט'נז ג'ץ מיירו כ"א באותיות אחרות המתוייגות בתפילין מ"מ כל דכן הוא לתגי שעט'נז ג'ץ דהוזכרו בתלמוד דהרי לדעת הרא"ש לפי מה שביאר הטוי"ד סי' רע"ד הוא דתגי שעט'נץ ג'ץ מעכבי ואילו גבי אלו התגין כ' להדיא דלא מעכבי כיון דלא הוזכרו בתלמוד. וא"כ מן התימא על מו"הר הת"הד דחופש כל חדרי דנעלם ממנו תשו' רמב"ם ודברי המבי"ט והגמ"י וצ"י:

וכתוב במרדכי סו"פ הקומץ וז"ל ותגין לא פסיל אפי' בת"ומ מדלא תני במתני' עיכוב תגין כי היכי דקתני הקף גויל ולא לישתמיט נמי שום אמורא לאשמועינן פיסול תגין ש"מ דדיעבד לא פסלי ולכתחי' ודאי צריך ותו מדנקט בפ' הבונה שקליה לתגיה דדלי"ת ועשאו רי"ש משמע דדוקא הני דאית בהו משמעות אחרינא וכן רשי"ן דלתי"ן דקתני בברייתא מכלל דשאר תגין לא פסלי עכ"ל ולכאו' קשה במ"ש דלא אשתמיט לשום אמורא לאשמועינן דפסיל דהרי איתא בשימושא רבה בענין תגי תפלין א"ר כל תפלי דלא בדיקי בהני אתוותא פסילי כנז"ל ומי לנו גדול אמורא כרבא. וי"ל כמ"ש ר' ישעיה כנ"ל דלא נ"ל מפני שאם דברי רבא הם אמאי לא הוזכרו בתלמוד ע"ש וכוונת המרדכי במ"ש דלא לישתמיט לשום אמורא וכו' היינו בש"ס ודוק. ודעת מרן הנה הוא כהגאון והרמב"ם ודעי' כמ"ש בב"י א"ח סי' ל"ו דכתב דהכי נקטינן היכא דאין נמצא מי שידע לעשות תגין ובש"ע הדר ביה והקל ביותר דלא חילק ביש מי שידע לעשות להיכא דליכא דכתב שם בסי' ל"ו וז"ל צריך לתייג שעט'נז ג'ץ וכו' ואם לא תייג אפי' שעט'נז ג'ץ לא פסל ע"כ וכבר כתבו הטעם המופ"הד חיד"א ביוסף אומץ סימן מ"א ומ"מ מרן החבי"ף בס' לב חיים ח"ב שם דאחרי ראותו להגאונים הדר ביה והחליט להיתרא ע"ע והלבוש שם בסי' ל"ו אשר גילה רזין עילאין בענין התגין ע"ש כמה שגבו אפי"ה סיים וכתב כלשון הש"ע דלא פסל. ודע דבבא"הט אמ"ש בש"ע ואם לא תייג אפי' שעט'נז ג'ץ וכו' ציין הרא"ש ורמב"ם וגם הרב שו"ג ציין הכי ולא היא דהרא"ש ס"ל להיפך כדהוכיח בנו הטור ז"ל וכנז"ל וכאשר הבי"ד בב"י שם בסי' ל"ו ואינהו נגררו בתר ל' הטור א"ח סי' ל"ו דהביא משם הרא"ש דכתב כי האי לישנא ובגמ' דידן לא הוזכרו אלו התגין ולא מסתברא כלל לפסול בחסרון אלו התגין ע"כ ולא השגיחו דהב"י בא ומילא את דבריו דהטור ביו"ד דמדתלי טעמא משום שלא הוזכרו משמע דס"ל להרא"ש דשעט'נז ג'ץ דהוזכרו בש"ס מעכבי ופסול. והב"ח הק' על מרן מוהריק"א דפסק דלא פסל דהוי תימא איך פסק דלא כר"ת והטור והאגור שפוסלין בפי' ועוד דנראה ודאי דאף לרמב"ם דוקא בתגין גדולין שהצריכו לתייג בתפילין אין לפסול אפי' בשעט'נז ג'ץ אם לא תייג אותם גדולין אבל תגים קטנים דבכל מקום בס"ת שאותיות שעט'נז ג'ץ כתובי' צריכי תגין קטנים מדין התלמוד פשיטא דפסול אם לא תייג אותם אפי' בס"ת כ"ש בתפילין והכי נקטינן לפסול ס"ת ותפילין אם לא תייג שעט'נז ג'ץ לפחות בתגין קטנים דלא כש"ע ע"ש ודבריו תמוהים דדברי הרמב"ם בפ"ז מורין דבכל אופן לא מיפסלי עבור תגין כמו שביארנו היטב וגם מדנחית למניינא בפי"ד דך' דברים. הם הפוסלין משמע הני אין מירי אחרינא לא ויותר מבואר באותה תשו' דרמב"ם הנז' דכ' להדייא וז"ל אך אם לא יכתוב שום תגין אינו פוסל ע"כ ומ"ש דהכי כבר הוזכרו בתלמוד כבר כתבנו לעיל מהכ"מ דלר"מ למצוה הוזכרו וכנראה מהתשו' הנז' הכי ועל מה שחמה אמאי פסק מרן נגד ר"ת והטור והאגור ראיתי להרב יד אהרן שם בסי' ל"ו בהגב"י דתיקן דשפיר פסק דכיון שהרי"ף לא גילה דעתו אלא הביא סתמא מימרת רבא והרא"ש והרמב"ם חולקים והמרדכי והסמ"ג ס"ל כדעת רבינו וכמו שנראה שם א"כ משו"ה פסק מרן בס' הקצר כהרמב"ם כמו שהקדים בהקדמתו דכ"מ דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש כל ששנים מהם מסכימים לדעת אחד פוסק כמותם ואם לא גילה אחד מהג' עמודים דעתו ושני העמודים הנשארים חולקים הנה הרמב"ן והרשב"א והר"ן והמרדכי והסמ"ג לפנינו אל מקום אשר שמה הרוח רוח אלהין קדישין ללכת נלך ע"ש. אלא דיש לתמוה על הרב י"א דכתב דהרי"ף לא גילה דעתו בזה דאמת דבהל' קטנות להרי"ף שלפנינו ליכא גילוי מ"מ הכי כתב הרא"ש בהל' תפילין דהרי"ף מביא בהלכותיו מ"ש בשימושא רבא דאיתא א"ר כל אלפ"א בית"א דאתוותא דתגי דהוו בתפלין עשרים וחמש וכו' ואלו הן וכו' אמר רבא כל תפלין דלא בדיקי הכי באתוותא פסילי ע"כ ומדכתב דמביאו בהלכותיו מכלל דס"ל דפסולין ומדפסול עבור תגין אלו כ"ש על תגין דשעטנ'ז ג'ץ המוזכרין בתלמוד דהרא"ש שם דלא פסיל על אלו התגין דשי"ר אפי"ה פוסל בשעטנ'ז ג'ץ כמ"ש הטור בדעתו ביו"ד סי' רע"ד ונמצא דשפיר משתמע דעת הרי"ף דפסיל לפי מאי דהביא הרא"ש דהרי"ף פסק כהשי"ר. וכן מצאתי בס' התרומה בה' תפלין סי' רי"א דכ' דהרי"ף מביא הא דהשי"ר ע"ש ומאחר שכן תיקשי למרן דמאחר דהרי"ף והרא"ש קיימי בשיטה חדא הו"ל לפסוק כמותם וכמו שייעד בהקדמתו דכ"מ דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש חולקי' ושנים מהם מסכימים לדעת אחד לפסוק כוותייהו. גם בש"הג אשר ברי"ף בה' ס"ת אהא דמביא הרי"ף שם האי מימרא דרבא דשעטנ'ז ג'ץ כתוב וז"ל ומדברי רבינו בה' מזוזה משמע שאם חסרו התגין פסול הרי. להדייא דס"ל להש"הג דלהרי"ף תגין מעכבין. ואולם לפי מה שנתבאר לפנינו דרוב חכמי ישראל ס"ל דלא מעכבי לק"מ להב"י אמאי פסק הפך הרי"ף והרא"ש דכבר כתב מרן ב"י בהקדמתו דבמקום דב' מהם מסכימים לדעת אחד וכל חכמי ישראל או רובן חולקים על הדעת ההוא פוסק כרוב חכמי ישראל ע"ש וא"כ א"ש פסק הש"ע ובשגם דלא מצינו להרי"ף בהלכותיו דס"ל כ"א הרא"ש הוא דאסברה ניהלן דהכי כתוב בהרי"ף ובהרי"ף ליתא. ודברי הש"הג הנז' דכתב דלהרי"ף תגין מעכבין כנר' מדבריו בהל' מזוזה צריכין ביאור דעינינו רואות בה' מזוזה להרי"ף ולא מצאנו נו יתרון בדברי הרי"ף בה' מזוזה טפי מה' ס"ת דבתרי דוכתי הנז' העתיק מימרת רבא דשעטנ'ז ג'ץ כצורתה ותו לא מידי ופנה לדרך אחרת ולא ידעתי דבר מה מצא הש"הג בהרי"ף דכתב דלהרי"ף פסול וצ"ב. ומרן החבי"ב בשכנ"הג יו"ד סימן רע"ד הגב"י אות ד' כתב דמרן בב"ה הביא מר"יו דכתב בשם ר' האיי גאון ו המפרשים כדברי הרמב"ם שתגין אינן אלא למצוה מ"ה ע"כ ומקורן של דברי ר"יו ה"ה בחלק אדם נתיב ב' ח"ב דכתב וז"ל ז' אותיות צריכין שעט"נז ג"ץ וכו' והזיונין צריך ליגע באות כ"כ רמ"ה וכתבו המפרשים דאם לא עשה התגין אינו פסול בכך אבל התגין הם למצוה מ"ה בתשו' לר' האיי וכו' ס"ת שאין בו תגין כשר לקרות בו ואין תגין פוסלין בו אבל העושה תגין הרי זה משובח עכ"ל לנו לעינים שלמים וכן רבים דס"ל דאין ס"ת נפסל בעבור חסרון תגין ומינה אנו דנים בק"ו לאם אירע כן בשבת בשעת קריאת התורה שנמצא אות או אותיות בלתי מתוייגות הדבר פשוט דאין להורידו ע"ז דלרב האיי גאון ולשר שלום גאון ורש"י ורמב"ם ולר"י הראשון ונכדו ריא"ז והסמ"ג והכלבו והתשב"ץ כמבואר בתשו' ח"א סי' נ"א והמרדכי ור"יו ובעל א"ח וגם לפי דעת כל רבותינו שהביא בהג"מי והחינוך והמבי"ט ומרן ודעמיה כולהו ס"ל דלא מעכבי ומותר להוציאו לכתחלה ואצ"ל להרא"ם בספר יראים ולרבינו גרשום ורובי המפרשים שהביא ר"י הראשון וגם לדעת הסמ"ק שהביא המרדכי דלדעתם הוא דליתנהו אעיקר' וגם לדעת הג"מי הוא דלהר"מ ליתא בכולי ס"ת שעט'נז ג'ץ דלא איתמר אלא גבי מזוזה וכמ"ש ג"כ המהר"מ דלפי דעה זו אינה צריכה לפנים. ואף מתורתו של מ"מ עט"ר הגאון החבי"ף שם בס' לב חיים זיע"א אנו למדין כן אע"ג דלא איירי לענין להורידו כ"א להוציאו ומסיק שם להלכה ולמעשה דאין להוציאו לכתחי' כל עוד שיש ספרים אחרים מתוייגין וישתדלו לתקנו ואם באולי לא יש עוד ס"ת אחר ויהיו מתבטלין מקס"ת יקראו בו כי כדאי המה הגאונים והרמב"ם ומרן לסמוך עליהם בשעת הדחק ונתן עוד טעם לדבר וז"ל ועוד נ"ל טעם אחר לומר לפסק זה דכשנמצאים ספרים אחרים בב"הכנ בתגין שאין אנחנו מבטלין קס"ת בשביל שלא לקרות בספר שאין בו תגין ליכא זלזול כבוד שעברנו ע"ד הגאונים והרמב"ם ודעי' דמכשרי שהרי הוא בשב וא"ת ואינו ניכר הדבר וגם לא עברנו ע"ד הרא"ש ור"ת וס"הת ודעי' להוציאו לכתחי' ולקרות בו נגד סברתם ברם כשלא יש ס' אחר שמתבטל הקריאה לגמרי הרי אנחנו עוברים ע"ד הגאונים והרמב"ם ודעי' וניכר לכל שלא חששנו לסברתם בפומבי ולגבי סברת החולקים וכו' אינו ניכר שעברנו על סברתם בפרהסיא דאין מדקדקין הצבור בזה אם הס"ת יש בו תגין או"ל ואפילו אם ידקדקו לאו כ"ע דינא גמירי ולאו אדעתייהו אם יש פוסקים חולקים וזה טעם פשוט וברור ונכון וקיים עכ"ל ונאים הדברים ומ"ש דבדליכא ס' אחר דמוציאין אותו היינו ומברכין כמ"ש בסוף הסימן שם דלא כדסבר החכם השואל שם ע"ש ולפי טעם זה מבואר היטב דאין להוציא אחר עבור חסרון תגין כי הרי הדבר הוי בקום עשה וזלזול כבוד להגאונים והרמב"ם ורוב גדולי ישראל דאייתינא דאינהו מכשרי ואנו לא חששנו לסברתם בפומבי והורדנו אותו והרי מו"הר לא כתב דאין להוציאו אלא משום דהוי מלתא דלא מינכרא דאפשר באחר ולא מוכחא מילתא דלא הוציאוהו על כך לא היכא דמנכרא מלתא כי פוסלין אותו עבור כך בביטול הקריאה וא"כ אין לך מנכרא מלתא וזלזול כבוד לכל גדולי עולם גדול מזה להורידו לכתחי' על חסרון תגין. ולחששת הפוסלין י"ל כמ"ש מו"הר בדליכא ס' אחר דמוציאין אותו דאין הצבור מדקדקים אם יש תגין או"ל וגם לאו כ"ע דינא גמירי אם יש פוסקים וזה דבר ברור וכן ראיתי הדבר מפורש בס' שערי אפרים שער ה' סעיף כ"ה שכ' וז"ל אותיות שעט'נז ג'ץ צריך לתייגן ואם לא תייג אפי' תגין קטנים אין להוציאו לכתחלה עד שיתקן ומ"מ אם נמצא באמצע הקריאה א"צ להוציא אחר עכ"ל:

ומעתה ניהדר אנפין למאי דאתאן עלה היכא דאינן נוגעין באות או כי יחדיו ידובקו ז"בז מה משפטו והנה הרמ"ע מפאנו סי' ח"ל החמיר מאד ע"ז כאשר העתיקו דבריו המחברים אתיא ראשית במרן החבי"ב בכנ"הג א"ח סי' ל"ו הג"הט וז"ל צריך שיהיו התגין נוגעין בגוף האותיות וכל אחד נפרד מחבירו פנים חדשות בשם הרמ"ע מפאנו ז"ל סי' ח"ל ע"כ. ובהגב"י כתב וז"ל אע"פ שאם לא עשה תגין לא פסל אם עשה תגין ואינן נוגעים באותיות או שהג' זיינין אינן נפרדים ונוגעים זה בזה פסולים ומ"מ אם נמצא איזה תג נפרד בתפילין שכתבם מומחה תלינן בטשטוש אחר שנעשה בהיתר ומכשרנא הרמ"ע מפאנו סי' ח"ל עכ"ל וע"ש בשכנ"הג. והמג"א סימן ל"ו סק"ג הביאו וז"ל צריך שיהיו התגין נוגעים בגוף האות וכל אחד נפרד מחבירו וגם לא ידביקם בסוף האות כי אם באמצעיתן ואם אינן נוגעין בגוף האותיות או שנוגעים זה בזה פסולים וכו' ע"ש. והמו"הד בספר מח"בר שם הביא ממוהר"ב איספינוזה דיש לפסול כהרמ"ע ובקו"א שם הביא בדדמי שכן ראה בתשו' לרבו ושכן הורה הלכה למעשה מו"הר בתי כהונה ע"ש ותשו' רבו הנה היא בס' נחפה בכסף ח"ב סימן יו"ד דמסיק דאזלינן אחר רוב הסדר דאם רובן נפרדים בפרשה שקורין איתרע חזקתיה וצריך להוציא אחר וכתב דכן הסכים מוה"ר כ"כ ונעשה מעשה וכ"ה האי עובדא ביוסף אומץ סי' מ"א משם רבו והוא הנ"ב ועיין עיקרי הד"ט א"ח סי' ז' אות ח"י דכתב טוב העדר הטוב ממציאות הרע ע"ש ועיין זכו"ל ח"א יו"ד מער' ס'. וגם דברי הרמ"ע הנ"ל הביאו אותם הרב החסיד בס' אל"י ובס' לדוד אמת. והרב אי'ש צדיק בספר בית מנוחה ועלה מהמחברים פוק חזי:

ומאחר שכן חל עלינו חובת ביאור על מנהגינו לידע ולהודיע על מה אדניה הוטבעו שלא להוציא ס"ת אחרת עבור פירוד תגין או דיחדיו ידובקו זה בזה דלפי האמור לכאורה נראה דהדין נותן להחליפו ולהורידו. אמנם המתבונן היטב עיניו יחזו ועפעפיו יבחנו דמנהג כשר הוא בנוי ומיוסד על קו הדין והיושר ושאין לנטות ממנו ימין ושמאל וזה מפאת כמה הוכחות אשר נאמר בס"ד:

א' תחלה וראש כי הרמ"ע מפאנו אשר מימיו שתו הכנ"הג והמג"א ודעמייהו בחיתוך דין זה בין לא היו להיו ואינן דבוקים באות או דבוקים זה בזה על כרחין דפסולין דכתב הרמ"ע היינו לענין שצריך תיקון הס"ת והתפילין לא להוריד הס"ת מקדושתו דאי לת"ה דלהוריד ס"ת מהבימה נמי קאמר נתבונן בדינו ונשאל בהא דכתב דאע"פ דאי ליתנהו כשר אי כתבן ואינן נוגעין באותיות או שהג' זיינין נוגעין זה בזה פסולין דאם הלכה היא נדע היכן שרשה פתוח ונקבל ואם לדין יש תשובה כי איך יתכן דקיל כי ליתנהו טפי מכי איתנהו ואינן כראוי והרי נובין ונידון מאותיות גופייהו דאם חסר פסול אליבא דכ"ע עיין רמב"ם פיו"ד דס"ת ובס"ת אית תקנתא משא"כ בתו"מ עיין א"ח סי' ל"ב ס"ך ואין ספק שצריך להוציא אחר וגם לדעת רמ"א בא"ח סי' קמ"ג דאין להוציא אחר עבור חסו"י הטעם הוא דאין ספרים שלנו מדוייקים שנאמר שהאחר יהיה יותר כשר ע"ש מ"מ אם לא היה משום זה דהוה לן ס"ת כשר בדין היה צריך להוציא אחר לכ"ע ואפי"ה כי איתיה לאות אלא שדבוקה באחרת הגם דמעכב לפי הדין כמ"ש רמב"ם שם בפיו"ר בך' דברים הפוסלים דחדא מינייהו הוא שנגע אות באות וכ"פ בש"ע שם סח"י וז"ל אם נדבקה אות לאות בין קודם שתגמר בין אחר שנגמרה פסול ואם גרר והפרידה כשר ע"כ ועכ"ז הסכים הב"ח שם סי' ל"ב מחודש י"ג שלא להוציא ס"ת אחר בעבור דיבוק אות באות כיון דכשר הוא בגרירה הס"ת כל הראוי לבילה וכו' כמ"ש רשב"א עי"ש וכ"כ בט"ז סי' ל"ב סקח"י ועיין פ"מ כ"ח מ"ז סי' קמ"ג ומחצ"ה ושאר מחברים כ"ש בתגין דכי ליתנהו לא מעכבי לרובא דרבוותא דודאי דכי איתנהו ואינן דבוקים באות או שנוגעים ז"בז דפשיטא שאין להוציא אחר מק"ו דהאות דכי ליתיה מעכב ובדין להוציא אחר כי איתי ודבוק ז"בז אע"ג דמעכב כתבו דאין להוציא אחר לפי הדין אפילו כי איכא אחר כשר משום דהדיבוק אינו מעכב לענין שצריך להוציא אחר מטעם כל הראוי לבילה וכו' וא"כ בע"כ שלא להוריד הס"ת נתכוון הרמ"ע לומר דאף להמכשירין הבלתי מתוייג פוסלין בישנן ואינן כתיקונן כ"א לענין שצריך תיקון. ואין לדחות דלדידן דמחמירינן בכל אופן גם בזה יש להחמיר ולהוריד נתכוון הרמ"ע כי בענין מה בין זה לזה נעמוד לקמן בע"ה ועתה רצונינו להוכיח דקיל הדבר דאיתא ואינה כתקונה מהיכא דליתא כלל וכיון שכן מאין לנו לומר דהמכשירין נמי פוסלין להוריד באינן כראוי דליתא:

ב' ותו דדיו לתגין דאיתנהו ואינן כראוי מכי ליתנהו כלל דמאין הרגלים להחמיר עליהם בדבר שלא נמצא פיסולו להורידו לא בראשונים ולא באחרונים והנקל בעינינו למיפסל ס"ת על ככה אתמהה והכי כ' הריב"ש סי' רפ"ו גבי פיסוק פסוקים כי אין לנו להרבות בפיסולין ע"ש. כיוצא בדבר תמצא גבי נקב בלולב דכ' הב"י בסי' תרמ"ה בשם הרא"ש ז"ל דלא מצינו נקב פוסל כ"א באתרוג ולא בלולב ואין להוסיף על הפיסולין שמנו חכמים ע"ש ודון מינה נמי ופקח עיניך וראה להמופ"הד בס' לד"א סי' ט"ו אות ך' דכתב וז"ל כל שלא נזכר בגמ' אינו פוסל בדיעבד ואם שינה בצורת האות בדבר שלא נתבאר בתלמוד לפסול ונחלקו הפוס' יש לסמוך על המכשירין שלא לפסול ס"ת ותו"מ עכ"ל והכי אפילו אם יהבינן לנ"ד כשינוי באותיות מה שאינו לפי האמת דלא דמו כלל אותיות לתגין הרי לא נזכר פיסולו בגמ' ואפילו בפוס' ואפילו פלוגתא ליכא בהא מילתא כ"א בעיקרן של תגין כנ"ל וא"כ מאין לו להרמ"ע ז"ל למימר דאם לא עשאם לתגין כתקנן שלא הדביקן לאות או שנדבקו ז"כז פסול הס"ת ומורידין אותו ומזלזלין בכבודו ובקדושתו החמורה שאין למעלה הימנו והרי לדבר הזה אפילו בדרך אזהרה לא מצאנוהו ברז"ל כ"א לבד זאת מצאנו דהביא רי"ו מהרמ"ה דהזיוכין צריך ליגע לאות כנז"ל וגם בהג"מר דכ' וז"ל כתב מוהר"ם שהזיונין צריכין ליגע לאות ע"כ ואי ס"ל דדבר זה לעיכובא כפיסול באות הו"ל לאשמועינן דאם אינן נוגעים דפסול וצריכין ליגע נקטו דהיינו לכתחלה דצריך לכתחי' הוי ולא בדיעבד כאשר הביא ראיה הט"ז ביו"ד סימן רע"ד סק"ה להרמב"ם דס"ל דתגין אינן מעכבים דבגמ' ז' אותיות צריכין וכו' הוא דאיתא דהיינו לכתחילה כדמשמע מפ"ק דגטין ע"ש. ואע"ג דבפי"ך למוהרא"י סי' צ"ג כ' דצריך בדיעבד כבר עמד עליו המג"א סי' ל"ב ס"ק מ"ז והצ"ע דברי הת"ה דהא אשכחן טובא דצריך לכתחי' ע"ש. וגם ראיתי בתשב"ץ ח"א סי' נ"א דכתב דאע"ג דלשון ז' אותיות צריכין וכו' מוכיח דלעכובא איתמר אפי"ה כתב הרמב"ם דלמצוה בלחוד איתמר ע"כ ואכמ"ל ע"ז ועיין ב"ד יו"ד סימן קל"ג וצפיחית בדבש סי' ט"ל דצ"ד ע"א ובית השואבה דף קט"ן אות ד'. ומ"מ מצינו דגם לתשב"ץ לישנא דהש"ס בכאן לאו לעיכובא וא"כ כיוצא ממנו הוי דברי הרמ"ה ומהר"ם ולא נחמיר בדבריהם יותר מדברי רבא המוזכרים בש"ס דאי איכא לדיוקי אי לכתחילה אי בדיעבד מסתברא לדיוקי בדברי הש"ס טפי מדברי הפוסקים ועיין יד אהרן א"ח סימן ל"ב הג"בי דשקיל וטרי בהא אי צריך לכתחי' או"ל ובתו"ד כתב וז"ל היה נ"ל לו' שלא נחלקו רבינו ומרן אלא כל התלמוד שכל דבריהם באו בדקדוק אבל בל' הפוס' משמע הכי ומשמע הכי ע"ש. וא"כ מיסתייה דנידון כדברי האמורא דהיינו כעיקרן של תגין ועיין בפר"הא שם דהביא דאיה מדברי המרדכי דצריך דקאמר רבא לכתחילה ע"ש ולשון המרדכי שכתבנו לעיל דמדלא אשתמיט לשום אמורא לאשמועינן דפסול אם לא עשה תגין וכו' שייך נמי לו' בהאי מילתא דמדלא אשתמיט לשום תנא או אמורא או שום פוסק למפסל אם אינן נוגעים באות או שדבוקים ז"בז ש"מ דלאו לעיכובא הוי ושו"ר לרב"ע סי' ן' דמיהדר אטעם זה נמי להכשרא וכתב וז"ל שלישית כיון דלא אישתמיט לא הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ולא שום פוסק אחר למנות התגין שאינן נוגעים לאות בדברים הפוסלין אלא מ"ש המרדכי בשם מוהר"ם שהתגין צריכין ליגע לאות ולא כ' שאם אינו נוגע פסול א"כ אינו לעיכובא עכ"ל וראה נא דברים ככתבן דכתב המופ"הד בברכ"י הל' סוכה סי' תרל"ה גבי מ"ש מור"ם דאין לעשות הסכך קודם הדפנות דהלבוש פסל והב"ח הכשיר בדיעבד והט"ז דחה להב"ח וכתב וז"ל והמעיין יראה דאין ראיותיו מכריעות והעיקר כדברי הרב"ח ומסתייה ליזהר לכתחי' במלתא חדתא אשר אינינה בשום פוסק אלא בהג"מי וגם מרן לא העלה על שלחנו סברא זו אפילו לכתחילה ובהא תיסגי לן להחמיר וליזהר לכתחי' אבל בדיעבד כשרה והו דאעיקרא מרא דשמעתתא דהג"מי לכתחי' קאמר כמו שדקדק הב"ח ע"ש וכל אלו הדברים הן הנה השייכים לנ"ד כדברירנא היטב וכבר אייתינא נמי דהחיד"א ז"ל תפס דדיעבד הוי כל שנכתב הס"ת ודוק:

ואשא עיני והראה להרב נחפה בכסף ח"ב סי' יו"ד דהו"ד ידו נטויה לדחות דברי הבאר עשק אלו דאפ"ל שלא מנה הרמב"ם זה בכלל הפיסולין משום דהוי מלתא דלא שכיח כיון דלדעתו תגין לאו לעיכובא ומי שבא לעשות ודאי מדקדק ולזה לא כתב בבירור ולעולם ס"ל אי לא דקדק פסול והביא ראיה לזה מדברי הב"ע עצמו סי' ל"א יע"ש ואנא בריה קלה כקוף בפני אדם איני מכיר ראיה זו כלל דהתם שאני דהתוס' והרמב"ן והריב"ש והר"ן מחמירין והרמב"ם לא דיבר מאומה והוקשה לן שפיר אמאי שתיק מינה להכי אמרינן כיון דהוי מלתא דל"ש אמרינן מסתמא ודאי כהתוס' והרמב"ן וריב"ש והר"ן ס"ל ולא פסקו משום דל"ש ולא אמרינן דחלוק עליהם בלי הכרח כיון דיש טעם לתלות אמאי לא פסק כן להדיא ברם הכא דלא אשכחן לשום אחד מהפוס' שהחמירו ופסלו בהא וגם רמב"ם לא פסקו הסברא נותנת לו' דסתמו כמשמעו וככולהו רבוותא ס"ל דלא פסלו ולא משום טעמא דל"ש ואה"ן דאי הוה אשכחן ברבוותא דאסרי הכא בנ"ד כי התם הוה לן לומר בדרך יש לומר דס"ל כדעת הנך רבוותא ולא פריש במילתיה משום דל"ש משא"כ השתא והוא חילוק ברור לענ"ד ודוק. ותו דכד מעיינינן קא חזינן דדחויה דחיה זאת דהנ"ב דהלא תראה דלהרמב"ם דעשאו או מלתא דל"ש כתב דפסול לדידיה אם אינן נוגעין ולהרא"ש ודעי' דהוי מלתא דשכיח מוכח דכשר מדלא אשתמיט להו לו' דפסול אם אינן נוגעין וכמ"ש שם ודבר זה אין הסכל סובלו דהשתא לרמב"ם דעיקרן אינן מעכבים אפי"ה כי ישנן ואינן דבוקים באות פסול להרא"ש ודעמיה דתגין מעכבים כ"ש דכי אינן כתקונן היה לנו לומר דפסול ואפ"ה מודה הרב ז"ל דלדידהו צ"ל דכשר מדלא אישתמיט וכו' ומאחר שכן גם לרמב"ם צ"ל דלא מיפסלי משום דאינן נוגעין באות מק"ו דהרא"ש והטור ואדרבא י"ל מדהרא"ש והטור דלדידהו מעכבי התגין אפי"ה כי אינן נוגעין לא פסלי מינה דהרמב"ם נמי מה"ט לא פסקו דלא מעכבי לא עיקרן ולא מגען באות או שדבוקים זה בזה אם ישנן:

ג' אם כתב המג"א ודעמיה דאם אינן נוגעין באות או שדבוקים זה בזה דפסולין היינו התגין לא הס"ת וכמ"ש בס' זכרון יוסף חיו"ד סי' ח"י דפסולין דהמג"א היינו התגין וצריך תיקון אמנם אין הס"ת נפסל משום כך דלא גרע משאין לה תגי שעט'נז ג'ץ כלל דלא פסיל כסתימת הש"ע עכ"ל. והמופ"הד בס' יוסף אומץ דשדא נרגא ע"כ דברי הזכ"י על פי' זה בדברי המג"א לא כתב עילה ע"ש וכן פירשם לדברי המג"א הרב כתנת יוסף חא"ח סי' ב' ועשה הכרח לפי' זה ע"ש. הרי דב' נביאים נתנבאו בסגנון אחד בפי' המג"א וכבר מו"הר נר"ו כתב בכתבו להפוסק הי"ו דברי הכתנת יוסף הנז'. ודע דמה שהשיג החיד"א ז"ל שם להזכ"י במה שהביא ראיה מדברי המאירי שכתב אם תג אחד דבוק בחברתה כשר וכו' דאין הנדון דומה לראיה דשם מיירי דיש תג קטן מאות לאות והאותיות כתקונן וסבר הרב המאירי דדוקא נתחבר אות באות בעצמן פסולים אבל אם האותיות עצמן לא נתחברו אלא דנעשה תג בבלי דעת ומחבר האותיות כשר דניכר דהאותיות עצמן כתקונן אלא דנתפשט לכלוך דיו כעין תג והוא מחבר האותיות וכו' וזה מבואר להדיא בדברי הרב המאירי וכו' ע"ש אחהמ"ר אין דבריו מחוורין דז"ל המאירי המובא ברלנ"ח סימן א' דוקא שדבוקה לגמרי אבל אם בא תג אחד מזו לחברתה ומחברן הואיל וניכר שאינו דבוק ע"י עצמה אלא ע"י תג אחד שמחברן לא פסל עכ"ל. ואין הכרע לפרש בדבריו דאיירי בתג הנעשה בבלי דעת בין אות לאות ואדרבא טפי מסתבר דאיירי בתג הנעשה בדעת ע"ג האות דאם בא תג מאות זה לחברתה וכו' ומחברן ומה לנו להמציא תג אשר לא כתוב בספר התורה ובדרך לכלוך שלא בכוונה מאחר דזה אינו מבואר להדיא בדברי הרב המאירי כמ"ש החיד"א ז"ל ועיין ד"מ ח"א סימן ח' ד דמבואר שם כמ"ש דתג המאירי הוא תג העושה בכונה על האות ולא הבא בין ב' אותיות בבלי דעת ועיין זכור ליצחק סי' ל"ו מדג"ן ואילך דשקיל וטרי בזה ומבואר בדבריו כדכתיבנא בפי' דברי המאירי ועיין דבר אמת סימן י"ב:

איברא דבכל זאת לא נמלט מהקושי הזכ"י במה שהביא משם המאירי אם תג דבוק בחברתה דכשר ע"ש והוא הבין דהתג דבוק בחברו אבל באמת לא היו ד"מ דלשון המובא ברלנ"ח הנז"ל הוא אם בא תג אחד מזו לחברתה ופירושו תג אחד מזו דהיינו מאות זו לחברתה שהיא דיבוק אותיות ע"י תג ולא דיבוק תגין ז"בז וכבר מבואר יותר הכי שם כמ"ש הואיל וניכר שאינו דבוק ע"י עצמה אלא ע"י תג אחד שמחברן לא פסיל ע"כ וא"כ אין ראיה מדברי המאירי הללו לדין דיבוק תגין זה בזה ודברי הזכ"י תמוהים ברם לא על הזכ"י תלונותינו דשפתי צדיק יביעו ידברו כלישנא דהמג"א ומשם הם לקוחים כאשר הביאם הזכ"י משמו והמג"א בסימן ל"ב סק"ג הכי כתב ואם אינו דבוק בעצמו רק התג א' דבוקה בחברתה כשר ע"ש והבא מבחוץ טועה ומפרשו ג"כ על התגין ודברי המג"א באו שלא בדקדוק ולא דק בדבריו משום דבסו"ד כתב כ"ז בכנ"הג לפיכך קיצר וסמך על המעיין דיראה דברי הכנ"הג בצביונן והנה הנם מתוקנים כאשר המה ברלנ"ח אין נגרע דיבור ולא חש שיטעו כך נליץ ע"כ בעד המג"א וכבר ראיתי במחצ"ה שם סימן ל"ב סק"ג דמבאר יפה דברי המג"א וז"ל אין הכוונה שהתגין שבאותה אות דבוקים זה בזה וכו' אלא ר"ל שב' אותיות דבוקים זה לזה ע"י תג של אחד מהם וכ"ה בפר"ח לה' גטין סי' קכ"ה סקי"א עכ"ל:

ד' ועוד אית לן למילף מדוכתא אחרינא שלא להוריד הס"ת ע"ז אפי' למי שבא לשאול מחדש מה לעשות ממ"ש הרב פ"מ בחמ"ז סימן קמ"ג סק"ב דכ"מ שיש מחלוקת הפוס' אי הוי זה טעות או"ל אין להוציא אחר דהוי ס"ס ספק שמא הלכה כרמב"ם בתשו' דקורין בס"ת פסול דע"ז אנו סומכין דיעבד וספק שמא הלכה כמ"ד בפיסול כזה אין פיסול ואף לברך מוכיח שם דמהני הס"ס ע"ש. ואם כן דון מינה לנ"ד דהרי הכא איכא פלוגתא דלדעת הב"ע סימן ן' והזכ"י חיו"ד סי' י"ח והכת"י א"ח סי' ב' ד"ג ע"א תורה יוצאה דאין להוציא אחר עבור פירוד תגין מהאות או שדבוקים זה בזה דהכל הוי אחד דהמכשיר בזו מכשיר בזו והמחמיר בזו מחמיר בזו דהא והא בחדא מחתא מחתינהו כמו שנזכר בדברי הכנ"הג והמג"א ודעי' כנז"ל. וגם לפי מה שהבין הפר"הא ח"ג פ"ז דס"ת בדין זה דהגם דבסו"ד שם הביא דשמע משם גבר' רבא דנטה לפסול ונראה שהוא סברת הב"כ המובא בנ"ב ובהמופ"הד כנז"ל מ"מ איהו שקיל וטרי ומסיק להיתרא וכתב דכן נראה לפי דעתו יע"ש. והרי סיעת נביאים דס"ל דל"מ פיסול ולדעת הב"כ והנ"ב הוא דהוי פיסול וגם להוריד הס"ת קאמר הרמ"ע היכא דרוב הסדר אינן כתקונן אם כן כיון דהוי מחלוקת הוי ס"ס כמ"ש הפ"מ ושוא"ת עדיף ודוק:

ה' מ"ש בשכנ"הג א"ח סימן קמ"ג הג"הט או"ג דמנהגינו דאפי' בדבוק מוציאין ס"ת אחרת בשבת ויו"ט שא"א לתקנו ע"ש היינו בדבוק אות באות אבל לא בדבוק תגין זה בזה וכבר ביאר שיחותיו שם בשכנ"הג בסי' ל"ב הגב"י אות י"ד וילמד סתום מן המפורש דכתב וז"ל מנהגינו דאפי' בדיבוק אות לאות שנמצא בס"ת בשבת ויו"ט שא"א לתקנו להוציא ס"ת אחר ע"כ. וגם בתשו' דבר שמואל סי' רכ"ב דקלסיה להאי מנהגא דידן דמוציאין אחר אפי' בדבוק והביא דברי השכנ"הג הנז' דכתב בסתם דאפי' בדבוק מוציאין אחר וכ' דהמחמיר בזה תע"ב שהוא נותן כבוד לתורה להראות כמה עמקו סודות כתיבתה שאפי' קוצה של יו"ד מעכב יע"ש עכ"ז ראה נא שם דכל הקילוס הנזכר לא אמרו אלא בדיבוק אותיות ולא מייתי ראיה מדעת השכנ"הג הנז' הסתומים כ"א לדיבוק אותיות כמ"ש להדיא שם ולא כשאינו דיבוק באותיות כגון תגין זב"ז ואילו הוה ס"ל להכנ"הג דאף בדיבוק תגין ז"בז מוציאין ין אחר דהכי הבין לשונו של הרמ"ע שהעתיקו מני"ר הכנ"הג כנז"ל להוריד הס"ת נמי הוי פיסול א"כ הו"ל לאשמועינן להדיא דבר זה דהוי ריבותא טפי ומדכתב מרן החבי"ב אפי' בדבוק אות באות משמע דע"כ הוא מנהגינו אפי' בהא דהיה מקום שלא להוציא עכ"ז מנהגינו להוציא אף בזה אבל טפי לא כמו תגין דבוקים ז"בז וכמו שהוא לפי האמת מנהגינו הכי דלא שמענו ולא ראינו שהורידו ס"ת עבור זה כאשר הוא ברור בפי כל הש"ץ דאינהו בקיאי טפי בהא ורובם מתוך כולם חכמים עצומי' ומתוכם רב מומחה ופקיע רבין חסידא נר"ו ושגור בפיו דבר זה וכן מעידים ע"ז מראשונים שקדמו לנו וגם מעשים בכל יום ולא פסלינן וכמו שכן הורה הלכה למעשה גדול אדונינו מורי הרב נר"ו כנז"ל בראש אמי'ר וטעמא רבה איכא למנהגא דבשלמא בדיבוק אות באות דבכלל הך' דברים הפוסלים בס"ת אף בדיעבד כאשר מנאם הרמב"ם בפיו"ד דס"ת הוא שנגעה אות באות וע"ש בפ"ז ה"ט דכתב ולא הדביקם אות באות יע"ש. אמטו להכי שפיר אתי מנהגא דידן לפסול הס"ת בשבת ויו"ט משום זה ברם בדיבוק תגין אשר אעיקרא כי ליתנהו לא קפדינן עלייהו לרובא דרבוותא וגם מלשון הרמב"ם שם בפ"ז ה"ט דכתב או שלא דקדק בתגין וכו' כל דקדוק במשמע שלא כתב כלום או שלא דקדק עליהם בעשייתן שלא הדביקן באות או הדביקן זה בזה הכל נכנס בסוג שלא דקדק דמה כחנו יפה לומר דמ"ש הרמב"ם שלא דקדק היינו שלא כתבם והלא הכי הול"ל להדיא אלא האמת המובן דלהכי אתא רמב"ם להודיענו כל מין דקדוק שיהיה הכל במשמעות שלא דקדק דאם לא הדביקן באות הרי לא דקדק ואם נדבקו אלו באלו הרי לא דקדק וכל כיוצא מאלו שלא בדקדוק מיקרי וקא פסיק הרמב"ם דכשר וגם מדנחית למניינא עשרים דברים ומנה מכללם חסו"י ודיבוק אות באות ולבסוף כתב ושאר הדברים למצוה לא לעכב מוכח הני אין מידי אחרינא לא ועיין בתשו' מים רבים יו"ד סימן ס' על נדון שהתגים היו משונים עד שהיו משנים לאותיות כי הדל'ת היה כלמ'ד מחמת התג והיו"ד כלמ"ד קטנה וכו' כ' בתו"ד וז"ל ואם יאמר לך האומר דכל הני מילי נאמרו דוקא למצוה מ"ה אבל אם שינה בדיעבד אין בכך כלום כמ"ש הרמב"ם ז"ל אף אתה אמור לו שאמת הוא דבדיעבד כשר כל עוד שלא הפסיד צורת האות אבל אם הפסיד צורת האות כנ"ד בודאי שמעכב ע"ש נמצא דדעת הרב דדוקא שינוי בגוף האות מעכב וכל עוד שלא הפסיד צורת האות כשר ובכל גוונא משמע. ולפיכך הנה נכון דרכינו אשר גבלו קדמונינו לקדושים אשר בארץ המה לפסול בדיבוק אות באות כמ"ש הכנ"הג ולא כתב עבור דיבוק תגין וכאשר אנחנו כולנו בנערינו ובזקנינו כך מנהגינו שלא לפוסלו ולהורידו כנז' ונמצא דדברי מרן הכנ"הג עם מנהגינו שוין דלא העיר כ"א בדיבוק אות באות ולא בתגין וגם אנחנו הכי נהגינן שלא להוריד הס"ת ע"כ ויבא זה ויעיד ע"ז וזע"ז. תו חזיתי בתשו' הרב דב"ש סי' שס"ו דנשאל על דיבוק אות באות אי מוציאין אחר או"ל והשיב דהמנהג הפשוט להוציא ס"ת אחר על כל א' מעשרים הפיסולין הנמנין בס' הרמב"ם ז"ל שבזה אנו נותנין כבוד לתורה להראות העמים והשרים את יפיה ע"ש ועיין בתשו' הרב הנז"ל דסי' רכ"ב והרי דבריו מחזיקים טעמא דכתיבנא אנן בעניותין ודוק. וכיוצא בדבר תמצא בתשב"ץ ח"ג סי' קנ"ה דכתב דכיון דלא מנה הרמב"ם בכלל הפיסולין וכו' ע"ש בתשו' אחרת ועיין מוהרי"קו שורש ק"ל דבכלל הסיבות דאין לפוסלו שם בנדונו חדא מינייהו הוא מדלא חשיב הרמב"ם בהדי ך' דברים הפוסלין ע"ש ועיין למו"הר פת"הד ח"ב בקו"א לח"א סי' ל"ב ד"ג ע"ג דכתב על כתיבת האזכרות שלא כסדרן דמדלא מנה הרמב"ם זה בכלל דברים הפוסלין ש"מ דאינו נפסל ע"ש וא"כ נתפרש יפה מה בין פיסול אותיות לתגין ועולה כהוגן מנהגא דידן. וראיתי להרב השומ"א סי' טו"ב דאסמכיה למנהגא דידן דמחמרינן בדיבוק כל דהוא אמימרת רב יהודה א"ר דמנחות דכ"ט כל אות שאין מקיף גויל בד' רוחותיה פסולה ע"ש ולהאי טעמא נמי את"ש דלא מחמירינן בתגין כדמחמירינן באותיות כיון דלתגין אין שורש בש"ס לדבר זה דאין גויל מקיף וכו' כמו באותיות ומסתבר טעמא. ומאחר שנתבאר היטב על דיבוקם של תגין דלא קפדינן לפו"ד עלייהו לפסול הס"ת גם בהפרדם מעל האות הדין כן כדכתבנו לעיל דדין אחד להם:

ו' המג"א דכתב דפסולין אם אינן נוגעין באות או דבוקים ז"בז לא להורידו אם נמצא כן בשבת ויו"ט קאמר ודבר מוכרח הוא וכ"כ אנחנו נדרוש בדברי הב"ח דפסל אם לא תייג שעטנ"ז ג'ץ דלדעתו אין להורידו אם נמצא כן בשבת וי"ט שדבוקים התגין או אינן נוגעים באות דהרי כתב הב"ח בסי' ל"ב מחודש י"ג דמסתברא דאין להוציא ס"ת אחר בשבת משום דבוק כיון דכשר הוא בגרירת הדבוק ואריה דשבת הוא דרביע עליה ע"ש והרי אף בדיבוק אות באות דמעכב וצריך תיקון וכמ"ש בש"ע סי' ל"ב סעיף ח' דאם נדבקו אות באות וכו' פסול ואם גרר והפרידה כשר ע"כ אפי"ה כתב דאין להוציא אחר בשבת מטעם דכתב הרשב"א כל הראוי לבילה וכו' וע"ש בט"ז סקח"י דהביא סברת מר חמיו הרב"ח הנז' דפסול ולא מוציאין אחר ע"ש ואם בדיבוק אות לאות כן כ"ש בדיבוק תגין ז"בז או בפירוד מהאות דפשי' דלהב"ח אין להוציא אחר מטעמא דכתב גבי דיבוק אות באות. ואורו עיני ממה שראיתי להרב שמן המאור שם סי' ל"ו עמ"ש הב"ח דאם לא תייג שעטנ"ז ג'ץ פסולין דכתב וז"ל אם אירע בשבת בס"ת שאינו מתוייג שעטנז גץ שא"א לתקנם לפי דברי הב"ח יהא צריך להוציא אחר מיהו אפשר לדמות למ"ש הט"ז בסי' ל"ב סקח"י גבי נדבק אות באות שכתב וז"ל ומו"ח כתב אפי' אם נמצא כן בשבת דא"א לגוררה מ"מ אין צריך להוציא אחר כיון שמעיקר הדין ס"ת יש תקנה רק דאיסור שבת רביע עליה עכ"ל. ומריהטא דלישנא דהרב תראה דסבר דמ"ש הט"ז משם מו"ח הוא איזה מחבר אחר ולא היא דהרב ב"ח גופיה הפוסל גבי אם לא תייג הוא בעל המימרא כדכתבנו דבריו דבסי' ל"ב מחודש י"ג וא"כ היל"ל כדכת' הרב"ח גופיה אלא דלאו אדעתיה דהרב שמ"ה דמו"ח דכ' הט"ז הוא הב"ח דהיה מ"ח של הט"ז וגם לא ראה דברי הב"ח במקומם וייחסם על הט"ז משם מו"ח ויהיה מה שיהיה הנה הרב רצה לדון דלהב"ח אפשר דאם נמצא בלא תגין בשבת דאין להוציא אחר מטעם דבריו דאריה דשבת הוא דרביע עליה כדבעינן למימר אנן אלא דהרב כתב בדרך אפשר ואנן טענינן בבריא משום דהרב רצה להוכיח להיכא שלא נמצאו עיקרן של תגין והא מילתא ודאי לאו פשיטא היא לומ' כן בדעת הב"ח משום דהב"ח לא ס"ל כהרשב"א דכשר ואין מוציאין אחר מטעם דכל הראוי לבילה וכו' אלא בדבוק ולא בחסר אות וא"כ אין לפסוק בפשיטות דכן ס"ל להב"ח בחסר תגין דאינו דומה לדיבוק אבל מ"מ בדרך י"ל איתיה דחסר תגין הוי כדין דבוק דהא הא מיהא לא הוי כדין חסר אותיות דודאי קילי תגין מגופן של אותיות ולפיכך לא פשיט"ל להרב להחליט בדעת הב"ח דאין להוציא אחר בחסר תגין כ"א אפשר לומר ברם בדיבוק תגין זה בזה פשיטא ופשיטא דנאמר בדעת הב"ח דאין להוציא אחר מטעם דכתב גבי דיבוק אותיות דהא ודאי לא יהא דיבוק תגין שלא הוזכרו בדברים הפוסלים ברמב"ם כנז"ל ואין לו שורש בשום מקום מהש"ס חמיר מדיבוק אות באות אשר הוא במנין הך' דברים אשר מנה רמב"ם ושורשו פתוח בש"ס מההיא דמנחות כל אות שאין גויל מקיף מד' רוחותיה פסולה כנז"ל ומסתייה דניהוו תגין כגופן של אותיות ומוכרח לו' בדעת הב"ח דכן ס"ל ודוק. והשתא דאתית להכי בדרך זו תלך להוכיח גם להמג"א דכתב דאם נוגעין זה בזה ואינן נוגעין באות פסולין דלא להוריד הס"ת קאמר דמני"ר המג"א מודה בהא דהב"ח בדבוק אות לאות דאין צריך להוציא אחר אלא דחילק בין דיבוק לדיבוק בין סוף האות לתחילת האות עיין במג"א סי' קמ"ג סק"ז נקוט מיהא דס"ל דדיבוק אינו פוסל להוציא אחר ומזה נקיש לדיבוק תגין כמו שכתבנו בדעת הב"ח ה"נ בהמג"א וכיון דלהמחמירין מצאנום בהדיא דלא להוציא אחר כ"א לתיקון מעתה לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המד' לחזור אחר דברי המג"א כי לא להוריד ס"ת הביאם בחי' כנז' ועיין בסעיף א'. ואחר החיפוש מצאתי כיוצא מזה להרב זכור ליצחק בסימן ל"ו דנ"ה ע"א וב' בענין דיבוק ע"י תג דלדעת המאירי כשר כדאייתינן לעיל וכתב הרלנ"ח דלרמב"ם פסול ומדברי המג"א סי' ל"ב סק"ג נראה דס"ל לפסול וכתב הר' ז"לי דמדהסכים הרמג"א לדעת הב"ח כשנדבקה אות לאות דא"צ להוציא אחר א"כ מוכרח לומר בדעת המג"א דלכתחילה הוא דפסול שלא לקרות בו ולברך עליו כן בלי. תיקון אבל לא לענין שצריך ג"כ להוציא אחר ע"ש ודון מינה ואוקי באתרין וכדכתיבנא:

ז' שמתי עיני ולבי בדברי הרמ"ע אשר הביאם בעל באר עשק סי' ן' כי אין תשובות הרמ"ע מצויין בידי ורואה אנכי דמשם יש לדון כדסבירא לן דהנה הרמ"ע תלי טעמא דפסול משום דהוי כיתרון אותיות וז"ל המובא בב"ע שם עוד דקדקתי אחר קצת מספרי מקומינו שאינם מדביקין התגין לאותיות וגערתי בהם בנזיפה רבה כי אפי' לדעת הרמב"ם שאין התגין מעכבין היינו בין אינו לישנו כהוגן אבל התג שאינו נוגע נראה בעיני כיתרון אותיות קטנות בין השיטין ופוסל ע"ש ועיין יד אפרים סי' ל"ו מה שהרכיב לפי דברי הרמ"ע אלו שנראין כאותיות ע"ש. הנך רואה דלא פסל הרב כ"א משום דראה בעיניו דהיו דומות לאותיות קטנות בין השיטין וזה לפי הדמות צורה שהיו נוהגין לעשות התגין דנראין כאותיות וכמ"ש בס' שערי תשובה בסימן ל"ו סק"ד משם הרמ"ע שהתגין צריכין להיות תמונת זיינין ע"ש. אמטו להכי שפיר היו נראין כאותיות כיון שהיו מדקדקין לעשות התגין כדמות זיינין כסברת הרמ"ע ע"פ התיקונים כמ"ש בס' ש"ת הנז' ואילו אנן בדידן ניתי ס"ת וניחזי אינן כלל כאותיות קטנות לא בחלום ולא בהקיץ כי אין דמיון ושייכות עשיית התגין עם עשיית האותיות לפי מה שעושין אותן סופרי מקומינו מקלות דקות כחוט השערה ובראשם תפוח דק דק אשר אינו דומה התג לשום אות כוי"ו או זי"ן ונו"ן ארוכה לא בכמותן ולא במהותן והמבחן יוכיח כי כל רואיהם יכירום אפילו בהפרדם מעל האות כי אינן מצורת אות והגע עצמך דימצא בס"ת איזה אות בתוך התיבה כוי"ו וכיוצא בצורת התגין שלנו הא ודאי דמורידינן ליה בלתי ספק כי המציץ רואה ומפסיק ממשנתו ואע"ג דבאיזה טעות אפשר שישמט מעיניו צורת תג במקום אות עושה מחיצה כי אין לו ייחס אות כלל לא מצר הראש כי אינינו עשוי כצורת יו"ד כ"א טיפת דיו דקה ולא מפאת הקו כי הוא קו משוך כפשוטי כלי עץ דעלמא משא"כ קוי נו"ן זי"ן וי"ו כי חזותם מוכיח כי דרך עשייתם בשיפוע למעלה ולמטה לפניהם ולאחריהם כל אחד לפי תמונתו ואלו התגין שלנו ה"ה כמ"ש ס' יראים שהעתקנו לשונו לעיל דכתב וראיתי בני ארם שעושין תגין וזיונין שעט'נז ג'ץ ג' נקודות ארוכות ע"כ וכן עושין ג' מקלות כנז' ואין בהן תואר אותיות אלא דיש ס"ת שהם ארוכות ויש קצרות לך נא ראה ונקראו התגין זיינין לענין שצריך המקל של התג להיות דבוק באמצעית ראשו לא מן הצדדין כאות וי"ו ומחמת זה נק' התגין זיינין כאות זי"ן דרגלה דבוק בראשה באמצעית הראש אבל באמת אין קג כזי"ן ממש לא ברגלו ולא בראשו כי העושה אות זי"ן כתג ממש פשיטא דאות פסולה היא לפי התנאי שיש בעשיית האותיות ראה ועשה בתבניתם מה בין תג לזי"ן. וא"כ דל מהכא האי טעמא דהוו כיתרון אותיות כמו שהיו עושין במקום הרמ"ע כי הרבה דמיונות יש להתגין קצרים ארוכים אבל אין דמיונם עולה בסוג אות כ"א נראין ומוכיחין דתגין נינהו ומה שאינן נוגעין בגוף האות אינו מעכב לפסול כדבעינן למימר וזה אחד מהטעמים דבעדם הכשיר הב"ע דכיון שאינן דומות לאות ולא לגולמי אות אלא רישומין ותגין דוקא יע"ש ועיין בפר"הא שם דכתב כן נמי. ועלה בידינו רמד דמדברי הרמ"ע גופייהו ראיה שלא להוריד הס"ת להקל ככלי אין חפץ בו ולפי"ז אזיל מ"ש הרב נחפה בכסף ח"ב סי' יו"ד שם דכיון דג' רבנים מביאים דברי הרמ"ע אין להקל יע"ש דאנא דאמרי רוח ה' דיבר בו אך אמנם היינו לכשיהיה הס"ת מתוייג כיתרון אותיות שם יתכנו דבריו ולא כן עמנו היום. ולכי תידוק גם המופ"הד חיד"א בס' יוסף אומץ סי' מ"א דידן הוא דאחר דהרס את בנין הזכ"י מסיק וכתב וז"ל אמנם נראה דחששת הרמ"ע ז"ל דנראין כאותיות קטנות לא שייכא בנ"ד וגם י"ל דהגם דנתחבר אות באות פסול לכ"ע ה"ד באותיות שהם עיקר הס"ת אבל בתגין לדעת המכשירין בלי תגין אין הס"ת נפסל בנ"ד דלא שייך חששת הרמ"ע עכ"ל הרי דלדעת המכשירין אפילו להוציאו הכשירו דלהא קאתי וכתב דלא שייך חששת הרמ"ע וא"כ דל מהכא מ"ש מרן החבי"ב משם הרמ"ע והמג"א דאע"פי דאם לא עשה הגין לא עכב אם עשה ואינן נוגעין באותיות או שהג' זיונין אינן נפרדין ונוגעים ז"בז פסולין יע"ש דהא טעמא הוא דהוי כיתרון אותיות והא לא שייך כנז' ומזה אתה תדין במכ"ש שלא להוריד הס"ת. אלא שאח"ך חזר הרב החיד"א וכתב וז"ל אם יש ס"ת אחר אין לקרות בס"ת זה דנ"ד דצריך לחוש לדעת ס"הת ור"ת והרא"ש והטור וסיעתם דפסלי הס"ת בלי תגין ולדידהו נראה דאם התגין נוגעין ז"בז פסול וכ"ש בנ"ד דבכל הס"ת התג הג' של שי"ן אינו נוגע באות והוא מחובר אל תג אחר דנראה דהס"ת פסול עכ"ל. נמצא דחיליה דמר מכח סברת המחמירין בס"ת בלי תגין דלדידהו צ"ל דפסול ג"כ אם אינן נוגעין זה בזה ולא קאמר משום סברת הרמ"ע הנז' ולהא הרבה יש להשיב עליו חדא זיל קרי ב"ר אח"ר להטות ורובא דרבוותא ס"ל דס"ת בלי תגין אינו פסול וממילא נמי דלא פסיל אם אינן נוגעין באות או שדבוקים יחד דבזה מודה החיד"א כמ"ש ולא חייש להא כ"א מכח סברת המחמירין והרי כ' מוהרד"ך בית א' חדר כ"ט גבי תיקון אותיות דאנן בתר רוב מנין אית לן למיזל אפי' לקולא ע"ש. ומזה תראה דקשה למאי דאסיק כי אין להס"ת דנדון דידיה תיקון ע"ש דהלא אם נרצה לחוש לסברת המחמירין תינח בדאפשר לתקנו כגון שלא היו תגין ולעשות לא היכא דלא אפשר כנדון דידיה. והי"ל לחוש לפגם הס"ת ולא לפוסלי לגמרי ולגונזו כיון דאיכא רובא דמינכר מהפוסקים להתיר בשופי והי"ל להניחו כמו שהיה או להסיר התג האמצעי כיון דלא איכפת בחס'ריהם וביתרו'תם כנז"ל מהרמב"ם. ועיין חתם סופר חיו"ד סי' רס"ה ומו"הר החבי"ף שם בלב חיים דאפיק דבאיכא אחר אין להוציאו ובדליכא שרי להוציאו וכמ"ש בס' שערי אפרים כנז"ל לא תברא דמני"ר איירי באין לו תגין כלל ולפיכך כתב דלא יוציאוהו ומזהיר שם הרבה שיקחו סופר לתקנו לא באופן שאי אפשר לתקנו כנדון הרב חיד"א דאפשר דמודה שלא לפוסלו לעולם ועד כיון דליכא תקנה. ואיך שיהיה שפיר עולה מנהגא דידן שנהגו שלא להוציא ס"ת אחר בעבור זה כי המתירין רבו על האוסרין. ותו איכא למישדי נרגא להחיד"א ז"ל דזה שהחליט לדעה המחמירין דה"ה אם נוגעין זה בזה דפסול לענ"ד צריכא רבה והרי אותיות דמעכבי לכ"ע ובדיבוק אלו לאלו כמה דיות משתפכות איזה דיבוק פוסלה ויש הפרש מלמעלה למטה עיין בפוסקים הרלנ"ח סי' א' הרד"ך שם ובהאחרון הרב זכור ליצחק שהאריך הרחיב בדינים אלו ע"ש ודון מינה לתגין דלהמחמירים ופוסלין הס"ת בלי תגין לא מפני כך נאמר עליהם דאם נוגעים זה בזה ויש בזה צורת תגין דמיפסל ס"ת בהכי כדס"ל להחיד"א עליהם ולאו פשיטא היא. גם הרב אסר מצד הפוסלים לכתחי' שלא יוציאוהו. כיון דאפשר באחר לא להורידו ואה"ן דאילו הוה אתי עובדא לידיה י"ל דלא היה חושש לסברת המחמירין כיון דאיכא בזיון ופגם לס"ת לרובא דרבוותא ושוא"ת עדיף אלא דמדהביא לבסוף תשו' מר רבו ומשם מו"הר ב"כ דהוריד ס"ת בעי"הק ירושלם תוב"ב עבור שרוב התגין שבאותה פרשה לא היו כתקונן מזה נראה דאף להוריד היה חושש להחמיר כהמחמירין ומ"מ האי עובדא איננו שוה לנו דסמי הך עובדא מקמי טובא שעשו בפני רבנים וחכמים גדולים שלא להוריד ונעשים פה עמנו היום ומאי חזית דסמכת אהך סמוך אהני דהוו תוך עירנו כיון דאעיקרא לפי מ"ש אין טעם מכריח להורות הכי כ"ש למיהדר מנהגא:

ואדברה וירוח לי דהנה מצאתי קורת רוח דבר המתיישב על הלב במה שלכאורה פליאה דעת בענין זה שאנו רואים בעירנו עיר גדולה לאלהים ואיכא יותר משלש מאות ספרים וכולם האד יראה לעינים דכולם שלא בדקדוק בענין התגין יש מהם יחדיו ידובקו ויש מהם דויפרדו איש מעל אחיו הוא האות הראויה להם וכ"כ בספרים אשר באו ובאים ממרחק כערי הקדש ואר"ץ וכיוצא מהערים אשר בלולות בים הספרות והחכמה והמדע להם וכולם כיוצא מהם והחקר אלוה תמצא מה זאת עשה אלהים לנו. להעלים עיניהם ולבם של ישראל מנער ועד זקן דזר הדבר מאד לומר דמקום הניחו לנו וכו' בדבר הפרו'ש מרובה בספרי המחברים כי כולם הביאו דברי הרמ"ע וגדולי וגאוני עולם כולם עברו ונאנ'סו ולא מצאו חזון ואם נתלה דהסופרים לא גמירי הש"ץ והעולם אי כולם לא גמירי איכא ואיכא דגמירי ולמה לא שנסו מתניהם דהגם דלהחמיר להורידו לא נכון לעשות כן דחומרא דאתי לידי תקלה היא לפגוע לבזיון הס"ת מ"מ היה להם להזהיר לסופרי ישראל להגיה כל כתבי הקדש שקורין בהן על דבר זה ולא ראינו שום ס"ת מוגה מזה ואטו פחות עלמא דלא יערער אחד ע"ז בדבר הברור בספרי המחברים כ"כ עד שרוח ה' נוססה בימים האלה בדורנו זה אכשור דרי ומלאה הארץ דעה שהעיר ה' את רוחו לפקוח עינים עורות ע"י אחד המיוחד זה הדור בלבושו שפ'ה לנאמנים והוא לבדו טעם זקנים יקח דלפניו דוקא נגלו הנגלות לידע מקור דין זה ולראשונים לא אתרחיש להו ניסא וימותו ולא בחכמה ח"ו הא ודאי העבודה לא אקבל דבר זה לומר כי דור אחר דור כולם שתו כוס התרעלה וח"ו מלכה ושריה אין תורה והלא גמירי דאין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים במכ"ש וכו' וכל ישראל לא יצאו י"ח קריאת התורה בס"ת כשר כל ימי חייהם וגם כולם עברו על לאו דלא תשא דלדעת הרשב"א אשר אחריו נמשכו כל גדולי ישראל הברכה לבטלה. ויהיו כל דברי אלה נגד מה ששמעתי משם מעלת הפוסק הי"ו ידי"ן איש כלבבי ליש ולביא. עיני ולבי. פלפלא חריפא. סופר מהיר זית נטופה.

שמואל בקוראי שמו. יהי אלהיו עמו. כי כך היא אמירתו לגב'וה כ"א יפצרו בו יאמר נא כי ראשונים שקדמוהו לא ידעו ולא יבינו וכו'. ובודאי כי כוונתו על הסופרים כי לא ידעו מה הוא כי חלילה לייחס אליו כי הדיבור מוסב ג"כ אל הרבנים והש"ץ דרובם מתוך כולם היו רבנים מפורסמים כ"א פשוט דעל הסופרים תלונתו ואמירתו מ"מ אנחנו נדרוש אל אל אלו שופטי ישראל דמה ראו על ככה ומה הגיע אליהם דשתקו על הדבר הזה. אמנם כבר פרסמה הכתוב ושמעה אזנינו כי לאו בורכא היא דאחר דהעד העיד האיש אדוני חיד"א ז"ל דמדין הרמ"ע לא שייך לפסול משום דאינן נראין כאותיות לפי האמת וכמ"ש ג"כ הב"ע והפר"הא וכמו שביארנו היטב א"כ אין לנו לפנינו כ"א סברת הפוסלין והמכשירין ולזה אוקמוה אדאורייתא כרובא דרבוותא דלא מעכבי וכלשון הרמב"ם בחי' ובתשו' פאר הדור המורין דבריו בכל מין דקדוק שלא דקדק בתגין כשר ומ"ג דאף לס' המחמירין י"ל דאת"ש דהא אין ס"ת מצוי בינינו בלי תגין ואם ימצא הא ודאי עבדינן כהוראת מ"מ מרן החבי"ף זיע"א דאין מוציאין אותו כי איכא אחר עד שיתקנוהו ועל מה שהן שלא בדקדוק כי דבוקים יחר או שאינן נוגעין באות כיון דמינכרי דתגין נינהו י"ל דלא פסלי גם להמחמירין ודבר זה מתורתך תלמדנו מדין דיבוק אותיות כי יש דברים כשרים אף שאם אין האות פסול לכ"ע ומור"ם דס"ל דבחסר ויתר אין מוציאין אחר אינו משום דס"ל דכשר אלא משום דאין לנו ס"ת בדוק שנאמר שהאחר נביא מתוקן אבל הפיסול מוסכם כמ"ש בסעיף א' וא"כ ככ"ע אתייא כי היה חוצץ לנו סברת הרמ"ע ולא היא לדידן כנז' ואע"ג דבדיבוק אותיות מחמירינן וכמ"ש הכנ"הג כבר הארכנו בזה דלא דמי ולפיכך רוח חכמים נוחה דלא מיחו בהם כפי כל האמור והם אמרו הנח להם לישראל אם אינן נביאים בני נביאים הן ומנהגן של ישראל תורה היא כנלע"ד להליץ בעד כל שרי צבאות ישראל רבותינו ע"ה ומצינו כמה תשו' אשר המה ממנהגים אשר פועליהם נראה ח"ו כפועלי און דיוצא איסור מפורש בש"ס או בפוס' במנהג ההוא ולמנהג לא נמצא טעם מפורש ואפי"ה לא הדרו להו רבנן קדישי כ"א אסמכוהו אטעמא קלילא. והאלימוהו והעמידוהו ויחסוהו בסוג האלה. כדלקמן בע"ה. ואחר הדברים והאמת האלה ניהדר אנפין בכסופי אפין לדחות דברי הרב נחפה בכסף שם דכתב דהב"ע יודה לפסול אם הרוב אינן דבוקים דלא הכשיר אלא מפני ג' טעמים אם מפני דהרוב אינן דבוקים ועוד מדלא הזכירו הפוס' ז"ל זה בדברים הפוסלין ותו דלא היו בהן גולמי אותיות ע"ש דלע"ד לא אדע שכול זה דאם כל עיקר טעמו דהרמ"ע משום דנראה בעיניו כיתרון אותיות כדהביא הב"ע משמע הלא"ה לא היה פוסל וא"כ די טעם זה להתיר אף בשרובם אינן דבוקים כיון דאינו נראה כיתרון אותיות דמאיזה צד וסיבה אנו באים לאוסרו בלי טעם והב"ע חדא ועוד קאמר לעדיפותא ולאלומי מלתא חדא דהרוב אינן דבוקים וא"כ אף אם נראים כאותיות יש לתלות לטשטוש כמ"ש הרמ"ע ותו דאינן דומין לאות ובכה"ג אפי' הרוב אין לנו לפוסלו דבביטול הסיבה יבוטל המסובב ותו דאעיקרא אינו נזכר זה הפיסול בפוסקים ולא שייך להקשות דתסגי ליה בחד טעמא כמ"ש הנ"ב דהב"ע צדדי ההיתר קא חשיב וכל כמה דנפישי טעמי שפיר דמי ולמה יעלימם אבל לא מפני זה נאמר דלא היה מתיר הרב בטעם אחד דהלא טוב טעם ודעת לימדנו דאין לתג עם האות יחס כלל ודל מהכא חששת הרמ"ע וטעם מספיק הוא והא ודאי אילו הוה נדון הרמ"ע הכי לא היה מחמיר כי כך נראין ומורין דבריו לפי טעמו של איסורו ואמת כי כך דרך הפוסקים לומר דמדמיהדר אטעמא אחרינא נר' דלא סמיך אאידך טעמא גרידא אבל כאן דבר הנראה דלא שייך כמו שהארכנו והרב לרווחא דמילתא קא חשיב עוד טעמים השייכים לנדונו אע"ג דאיכא טעמא דאלימא ודי להכשירו בעבורו. ומצוה לאודועי דשם בנ"ב כתב דהרב בעי חיי נמי הביא להמג"א ע"ש דבדברו מעביר ומזכירו לשבח כמה פעמים בשם בעי חיי ולא היא וצ"ל הרב בני חיי בא"ח סימן ל"ב סק"ב ואילו היה בספר בעי חיי לא היו ג' רבנים מסכימים להרמ"ע כי מרן החבי"ב הוא בעל דברים מס' בעי חיי והוא מביא ג' רבנים הכנ"הג והמג"א והבעי חיי והיות שלא הוזכר שם כלל בעי חיי ע"כ אמרתי אודיע נא ויועיל לאיש אשר כגילי לבל יתבלבל בעת חפישותו:

ח' ואומר עוד דמאחר דעינים רואות דאין להתגין שלנו צורת אות כלל הגם דבהפרדם מהאות או דבוקים זה בזה לא ניתן בהם דין תגין אית לן למילף להיתרא מתשובת הרב שמש צדקה חיו"ד סימן ט"ן על ס"ת דקוים נמשכים למעלה כמין מקף בין תיבה לתיבה כ' בתוך התשובה וז"ל ואם היה בא לפני ס"ת כזה בשבת ויו"ט אולי לא הייתי מחליט הדבר להוציא אחר בשביל הקוים הללו שאינן נוגעין בגוף האותיות ובכגון זה הייתי סומך על מאן דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו יען שהקוים הללו אין עליהם צורת אות כלל ואין מפסידין צורת האותיות עכ"ל ודון מינה לנ"ד דהגם דנימא דלא מיקרו תגין משום דאינן נוגעין באות מ"מ נידון בנו כקוים דעלמ' דלא מיפסלי לענין להוציא אחר וכ"ש דאפילו בהיותם פרודים מעל האות או דבוקים זה בזה מינכרי דהם תגין דאפי' לתקנו לכתחילה יש מקום לבע"ד דאינו אלא מהיות טוב אבל אל תקרי רע אם אינו מתקנו כיון דטעמא דפיסולא דהרמ"ע לא שייכא וגם אינו כנדון הרב שמ"ץ דהצריכו תיקון כי התם היו קוים בין תיבה לתיבה וגריעי דלא שייכי כלל בס"ת משא"כ אנן דאיירינן בתגין ונודעה י'ד מה טיבם:

ט' אם תראה דהמופ"הד חיד"א בס' י"א שם כתב דהאר"י ז"ל החמיר מאד על התגין יע"ש ועיין בספר עץ חיים למוהרח"ו ז"ל בהיכל א' שערי טנת"א מ"ש בענין התגין ושם בפ"ה כתב כי האותיות הם גופא לעולם והתגין הם נפש האותיות וכמו שהנפש אינה נפרדת מהגוף כן התגין אינן נפרדין מאותיות בס"ת לעולם ע"ש. וי"ל דניזיל בתריה לפסול ולהוריד כדקי"ל דהקבלה תכריע הנה השתא דכבר נהגינן שלא להוריד מנהגא תכריע וכבר כתבנו דהלבוש דגילה רזין עילאין בענין התגין סיים בדבריו כל' הש"ע דאם לא עשה לא פסל וגם שם מביא ל' הרמב"ם דחיבורו ובודאי דאי הוה ס"ל דלפי מאי דגילה ע"ד דקבלה הוא דמעכבין לא הוה שתיק והוה מסתייע בשופי לאסור מר"ת והרא"ש והטור וס"הת דס"ל דמעכבין ודוק בזה כי דקדוק נכון הוא לע"ד. ולדבר הזה דהמקובלים מחמירין אמת דענין התגין נשגב מאד מ"מ אם איתא דהוה מעכב לפי הקבלה לא הוה שתקי מינה בתלמודא לפסול אלא דעמקו סודותיהם ומ"מ לא מעכבי וכמו שהשיב הרב יד אהרן א"ח סי' ל"ב בהגב"י ע"ד הרב ב"ש וז"ל ואני אומר שאין לנו עסק בנסתרות ואם איתא שטעם זה הוא הכרחי ומדרך הסוד יש עכוב בדבר לא הוו שתקי בתלמודא דידן מלאשמועינן פיסול בזה בבירור ע"ש. ודברים אלו הגם שיהיה להם דחיה מ"מ אנן דנהגינן שלא לפסול עבור זה מהני לן דעה זו לומר דגם למאי דמחמירין על פי הסוד אין לזוז ממנהגנו. ועיין למו"הר המו' בס"ה פת"הד ח"ב בקו"א לח"א סימן ל"ב די"א ע"א דכתב וז"ל הנך רואה בעיניך דברי הנביאים פה אחד דכל דבר שלא נזכר בתלמוד לית לן למיפסק כהמקובלים אלא בלכתי' אבל בדיעבד לא פסלינן ע"כ וא"כ מדבריו נלמוד בשופי שלא להוריד הס"ת בנ"ד כי אין לך בדיעבד גדול משעת קריאת התורה וגם להסוברים דדיעבד הוי כל שנכתב וכדתפס המופ"הד בס' לד"א סי' ט"ו וגם רבו הנ"ב ח"ב סי' ט' וגם הרב בנו דהנ"ב שם סי' י"א יש סעד למה שאנו רואים שאינן זהירין כ"כ על תקונם כדאמרן בסעיף ז' ונמצא דגם לפי הסוד איכא לאוקומי מנהגא דידן שלא להורידו:

יו"ד אע"ג דלא נחליט הדבור לומר דהוי מוציא לעז על הראשונים משום דימצא מקום הבע"ד לדחות ממ"ש מוהראנ"ח ח"ב סימן י"א דכתב דלא חיישינן ללעז דורות הראשונים אלא בדבר של אישות וכיוצא דהנולדים והבאים מזרעם אשר אתנו יהיו פגומים ויש בהם ספק ממזרות אבל בשאר איסורין אפילו אתה מוציא לעז על הראשונים שאכלו כלו דבר איסור מאי דהוה הוה ע"ש. מלבד דיש להשיב דעינינו רואות דהפוסקים מלאים זיו לדון משום לעז על הראשונים בכל מילי ועמ"א סי' ל"ב ס"ק מ"ח גבי פרשיות של תפילין סיים וז"ל ול"נ שמנהג שלנו מנהג ותיקין הוא ואין לשנות שאין להוציא לעז על הראשונים עכ"ל וא"כ יש לחוש בנ"ד ללעז ע"הר דבכל יום ויום שהיו מוציאין ס"ת היה בא לידם דבר זה ולא ראינו שערערו ופסלו ע"ז מ"מ אף לדעת הראנ"ח אי לעז ליכא בזיונא איכא דלמה נאמר דפרקו עולן מעל צוארן דאנן קי"ל כל מילתא דלא רמייא עליה דאיניש לאו אדעתיה אבל מילתא דרמייא עליה דאיניש בודאי דאדעתיה והא מילתא רמייא אכל ישראל וכ"ש על הש"ץ ועל הרבנים ובודאי המה ראו מאי דעמא דבר שלא להורידו ע"ז ולא מיחו בידם חכמים דלא יאמן כי יסופר כי לא שלטו מאורי אור עינם בדברי רבני האחרונים אשר יד כל אדם ממשמש בהם אלא שדנו בהם כי אף לחוש לדבריהם לא להורידו כתבו כנז"ל כי שורת הדין נותנת כך מלבד מה שכבר הנהיגו דאפילו למי שבא לשאול מחדש מה לעשות לפי מ"ש אין להורות לו להורידו ככל האמור:

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה