שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן
אבן העזר · סימן לו
וזאת תשובתי שנית
חזי הוית דברות קדשו אשר חזר לחזק את דבריו הראשונים. ותמ'ה יקרא על כל אשר כתבתי בעניותי ליתובי דעת עליון הגאון מז"ה הגדול ז"ל. וכשאני לעצמי רואה אני כי לא צדק בכל דרכיו. וכי היכי דלא להוי שתיקה כהודאה. הנני בא להשיב אמרים אמת:
והנה ראשית אמריו בדב"ק כתוב למ'ר שיחל"א דאם איתא דאיכא לאו גם במקיימה בלא ביאה. ואיך קאמר מתניתין ואם לא ידעה אכלה הא בעמוד והוצא קאי וכו' אלא ודאי דליכא לאו וליכא איסורא כל זמן שלא בא עליה ע"כ. ודברים אלו אין להם שחר דכי אמרי' במס' יבמות דפ"א בעמוד והוצא קאי ולא אכלה. היינו גבי אלמנה לכ"ג וכו' שנישאו באיסור או שמעשיהם גרמו להאסר. אבל עניה זאת מה עשתה הרי היא כשרה ונשאת בכשרות. והגם דעתה ע"י מקרה בלתי טהור נאסרה עליו וקאי עלה בלאו וחייב לגרשה. מ"מ עד שיגרשנה אוכלת. כל זמן שלא בא עליה ולא שוויה חללה או זונה בביאתו. והיינו דאשמועינן מתני' ותדע דהכי הוא. שהרי אם נשאת באיסור לפ"ד אפי' שלא ידעה אינה אוכלת כדמוכח מפרש"י דשמעתין וכ"כ מרן הכ"מ בפ"ז מהל' תרומות הי"ב. והיינו ודאי טעמא משום דהיא גרמה לעצמה ואף שלא נעשית חללה או זונה כיון שלא נבעלה אפי"ה אינה אוכלת. ועיין לרש"ל ז"ל בס' יש"ש בפרקין וז"ל ושמעינן מהאי מלתא מי שנעשה פ"ד אחר שלקח אשה שצריך לגרשה לפי שהיא אסורה עליו והא דאוכלת ביני ביני קאמר קודם שגרשה ע"כ והם דברים ברורים אין ץ צורך עוד להאריך:
עוד כתב מעכ"ת נר"ו דלדברי נראה בנשא אשה בהיותו פ"ד איכא לאו וכו' ככתוב בדב"ק ודבריו אינם מכוונים דלדידן דאמרינן דאפי' נשאה בהתר כל שנפצע אח"ך איכא לאו כ"ש בנשאה באיסור. ואפשר דאפי' הרמב"ם ז"ל לא מעטיה בנשא ולא בעל אלא ממלקות אבל לאו מהא איכא. ומ"ש כת"ר דא"כ הי"ל להרמב"ם לפרש דאפי' נשא בהתר איכא לאו. לאו מלתא היא דידוע שהרמב"ם ז"ל אין דרכו לפסוק דין שלא נתפרש במשנה או בברייתא וכיוצא. והשתא אי פשיטא לן בנשא בהיותו פ"ד דאיתיה בלאו עד שיגרש. ה"ה י"ל בנשא בהתר לדעת הרמב"ם ז"ל דבעי נשא ובעל לענין מלקות. ואמרינן דגם בלא בעל איתיה בלאו עכ"פ. ויען היה מקום לומר דכיון שנשאת בהתר הואיל ואשתרי אשתרי עכ"פ דליתיה בלאו כ"ז שאינו בא עליה. לזה בא הגאון מז"ה ז"ל לברר דאפ"ה איתיה בלאו. ולקמן בעה"ית נאריך עוד בזה:
גם מה שתמה דמראיית מז"ה הגדול ז"ל מההיא דיבמות דע"ט דקאמר הש"ס וליתי איסור פצוע ולדחי וכו' משמע דספקו הוא בביאה וכו' ע"כ:
ואנכי הרואה שר"ומ לא דקדק יפה בסוגית הש"ס דהתם ס' ר' עקיבא הוא דחולץ ואינו מיבם כיון שפסול לבא בקהל. ופריך תלמודא דלר' עקיבא חייבי לאוין כח"כ ואוקמה רבא בנפלה לו והוזקקה ליבום ואח"ך נפצע דבעיא חליצה לאפקועי זיקא כפרש"י ז"ל. ועלה פריך גבי וליתי איסור פצוע ולא תבעי חליצה כההיא דאחות אשה. ועיין בחי' הרשב"א ליבמות בסוגין. והשתא איסור לאו דפצוע אתא לדחות הזיקה ולפוטרה בלא חליצה. ואם איתא דבנפצע אחר שנשאה אם מקיימה ואינו בא עליה ליכא לאו. למ"ד דזיקא חשיב ככנוסה. א"כ הכא מאי מקשי ליתי איסור לאו דפצוע ולדחי ולא נצריכה חליצה. הא כיון שהוזקקה לו בהיותו כשר שוב ליכא לאו ולהכי אצריכא ר"עק חליצה. אלא ודאי דאף בכגו"ד שהוזקקה לו בהיותו כשר ואח"ך נפצע קיימה עליה בלאו. ולהכי פריך שפיר שאותו לאו ידחה עשה דיבום כלומר שתצא בלא חליצה ולפי שי"ל דהאי דינא דזיקא אי חשיב ככנוסה במחלוקת שנויה. ואפי' למ"ד דחשיב ככנוסה י"ל דל"ח ככנוסה ממש לענין זה. ולפיכך כתב הרמ"ז ז"ל שהוא סמך לדבר. והביא ראיה מהמג"א מדברי רש"י במס' סוטה דכ"ו שכתב בפירוש דבסריס אדם אף שנסתרס אחר שנשאה אסור לקיימה דמשמע דקאי עליה בלאו וברור:
ובהיותי כזה ראיתי בס' תומת ישרים סי' קכ"ה שכתב וז"ל ודבר פשוט הוא בנ"ש דנישואין בלא ביאה ליכא איסורא כלל ועיקר האיסור תלוי בביאה שכ"כ הרמב"ם ריש פט"ז מא"ב פ"ד וכו' וכן פשוט נראה מדבריו ומדברי הרמ"ע דבקידושין ונישואין ליכא מאן דפליג דליכא איסורא כלל וחז"ל גזרו לכפותו להוציא כדי שלא יבא עליה וכו' ע"ש. ודבריו אחרי המחי"ר תמוהים בעיני דהרמב"ם ז"ל לא מעטיה אלא ממלקות אבל איסורא ודאי דעבד וראיה ברורה מדברי רש"י ז"ל במס' סוטה שהביא הרמ"ז ז"ל דקאמר דאסור לקיימא אפי' נסתרס אחר שנשאה וכ"כ רש"ל בסוגין דפ' הערל הבאנו דבריו לעיל. ודוחק לומר דהא דאמרינן אסור לקיימה היינו שכופין אותו להוציא משום גזרה שמא יבא עליה. כמ"ש הרב ז"ל. דא"כ הול"ל אסור לבא עליה ולאשמועינן תקנתא בהפרשה. וכן ראיתי להרב מהר"י דונדון ז"ל שם בסי' רי"ב שכתב וז"ל כי ידוע שחייבי לאוין בפ"ד וכדומה להם שאחר קידושין ובעילה לוקה. ופשיטא דבכל יום בעמוד וגרש קאי דין תור' שמאחר וכו' אף בשעה שאינו בועל עובר אע"ג שאינו לוקה שאם אינו עובר למה ילקוהו ויסרוהו עד שיגרש כדתניא בת"כ וכו' ואי אמרת שאינו עובר אלא בשעת ביאה אמאי יגרש יפרישו אותו ולא יגרש אלא ודאי הנושא בעברה וקדש ובעל בכל יום עובר על התורה ואע"פ שאינו לוקה בכל יום עובר הוא וכו' עי"ש. ואולם ראיתי להרב יעב"ץ ז"ל בקונט' אגרת בקורת הובא בסו"ס שאלת יעב"ץ בדי"ב ע"ב שה"ד מהרי"ד הללו וכתב דלכ"ע בקיום לבד לא עבר אפי' שנשא באיסור והיכא דלא עבר איסורא פשיטא דאיכא למימר דלא קנסינן ליה וכן כתב שם בד"ז ע"א עיש"ב. ועיין להרב חתם סופר בחא"הע ח"א סי' י"ט דהעלה במי שנשא בהתר ונעשה פ"ד אח"ך שכופין איתו להוציא ככל חייבי לאוין עי"ש. ועיין בתוס' סוטה ד"ו ע"א ד"ה אשת כהן ובתוס' יבמות דפ"ד ע"ב ד"ה שייר פ"ד. ועם היות הגאון מז"ה הגדול ז"ל קיצר הרבה מ"מ דינו דין אמת דגם בנסתרס אחר שנשאה כופין אותו להוציא ככל חייבי לאוין וכהוראת רבנן תקיפי הנז"ל זלה"ה. הגם שקשה הדבר לומר שעובר בלאו כל זמן שאינו מגרשה. מ"מ איסורא ודאי איכא וכמדובר ועיין בתשובת הר"ב אשכנזי ז"ל סי' ח':
ומ"מ אם עבר ובא עליה אחר שנסתרס לוקה עליה גם לדעת הרמב"ם ז"ל. כיון דלא שייכי בה קידושין כיון שהיתה נשואה לו מקודם. וכמו שהעלה מז"ה הגדול ז"ל שם. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל בה' א"ב פי"ב ה"ג ופי"ז ה"ו דהיכא דאינה בת קידושין לוקה על הביאה לחודה. וה"ה הכא דלא שייכי בה תו קידושין כיון שהיא נשואה לו דודאי דלוקה. וטעמא דמסתבר הוא כי לדעת רבינו דעל הביאה בזנות בלא קידושין אינו לוקה משום דבעי ביאה בנשואין. והכא הא קדמה לה נשואין. ומאי נפק"מ אם הנישואין היו באיסור או בהתר. ואחר ימים כבירים בא לידי ס' שרשי הים ח"ב וראיתי להרב ז"ל בשורש מקדש אשה בכשרות ואח"ך נאסרה לו בדס"ח ע"ד שעמד ונסתפק בזה לדעת רבי' הרמב"ם ז"ל ואייתי ראיה מהש"ס דפ' הערל דאמרי' דאם ידעה משנעשה פ"ד לא אכלה משום דשוויה חללה בביאתו ופסק כן הרמב"ם בפ"ז מהל' תרומות. ולפי"ז כתב דלדעת החולקים על רבינו וס"ל דלוקה על הביאה בלתי קידושין אתי שפיר דינא דמתני' וזו ראיה גדולה לדבריהם אך לדעת רבינו לא ידענא מאי אידון בה והדבר צא"ת עכת"ד ואחרי המחי"ר מכבוד רבנותו לא ידעתי מאי קק"ל לדעת רבינו מאחר דמסוגיא זאת דפ' הערל לא נתבאר ולא יתבאר אלא דביאתו פסולה מדאורייתא ובזה לא יחלוק רבינו. אלא דס"ל דאינו לוקה. ומסוגיא זאת ליכא הוכחה דלוקה. וא"כ לית מינה סיעתא לדעת החולקים עליו ולא תיובתא לסברה דידיה. ועוד דאפי' לפי סברתו אימא דבכגו"ד שכבר קדמו קידושי התר מודה רבינו דלוקה גם על הביאה לחודה כמתבאר מדבריו בפי"ב ופי"ז מהא"ב וכמו שהכריח ג"כ הרמ"ז ז"ל וכנז"ל. ולפי זה ממילא יתישב מה שתמה עוד הרב ז"ל על דברי המש"ל בפ"ב מהל' סוטה וכמובן הפשוט:
גם מה שכתב הרב שרשי הים ז"ל שם על מ"ש הרמ"ל ז"ל שם בהל' סוטה על דברי רש"י עלה דתנן בר"פ ארוסה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו' לא שותות ולא נוטלות כתובה משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאשות ע"כ ותמה הרב דהא בלא"ה אין האיש מנוקה מעון כיון דבעינן דקדמה שכיבת בעל לבועל והצ"ע עי"ש וע"ז הקשה הרב הנז' ז"ל דאיכא למימר דקרא אתא לפצוע שנפצע אחר שנשאה שאינה ראויה לאישות. ואף שנרגש דרש"י לא אמרה אלא גבי אלמנה לכ"ג וכדומה לה שנישאו באיסור. מ"מ כתב דהא לא קשיא דרש"י נקט קרא דכי תשטה אשתו דנפק"מ לפ"ד וכיוצא שנישאו בהתר את"ד ז"ל ומ"מ לא ימלט רש"י ז"ל מהשגה שאם כיוין לזה הי"ל לפרש זה בשמעתין גבי אשת סריס שכתב דבס"ח איירי דאלו סריס אדם אסור לקיימה שם הי"ל לפרש דמעטיה קרא דכי תשטה אשתו. ואולי דכיון דהספרי אייתי לקרא גבי אלמנה לכ"ג משו"ה אייתי גם הוא ז"ל שם ולעולם דכוונתו ז"ל דנפק"מ לפ"ד וכ"ש שנישאו בהתר. והכי מדוקדק בדבריו שכתב לא נאמרה פרשה אלא בראויה לקיימה והכי תניא בספרי וכו' כיעו"ש. ועיין למז"ה הגאון בחק"ל א"הע סימן פ'. ועתה נד"מ ס' שואל ומשיב ושם בח"ד שבמהדורא תניינא סי' ה' הביא משם אחד חכם שתירץ לקושית הרמ"ל הלזו. דמשכח"ל באלמנה לכ"ג גופיה שהוא מנוקה מעון. וכגון שהראשון שנתאלמנה ממנו התנה עמה ע"מ שלא תזנה. והשתא אם זינתה שוב לא הות למפרע אשתו של ראשון ואינה אלמנה לכ"ג. ולכך אצטריך קרא למעט משום דאינה ראויה לאישות דאם לא תזנה (צ"ל זנתה) שוב הות אלמנה לכ"ג דחלו הקידושין הראשונים. והרב שו"ט אם מהני תנאי זה משום מתנה עמש"ב ומשוה כל בעילותיו למפרע בע"ז ואסיק די"ל דהספרי עיקר הלימוד מכי תשטה אשתו הוא למעט אלמנה לכ"ג ובאלמנה מן האירוסין ובכה"ג שהתנה ומה דנקט גרושה וחלוצה שגרא דלשנא הוא. אמנם רש"י דכתב דכל הני אמעיטו מקרא שפיר תמה המ"ל את"ד ואני שמעתי ולא אבין אוקמתא זאת שאמר שהוא דבר חכמה. כי מעיקרא הדבר צריך אצלי תלמוד אם מהני תנאי כזה גם לאחר מותו ואחר שנשאת לאחר ותנקה מאישות הראשון לגמרי. כי לפי זה אם זינתה אחר מותו אינה זקוקה ליבם כיון שבטלו קידושין הראשונים. וגם אם זינתה תחתיו יוצאה בלא גט וכל זה קשה לאומרו. ועיין בכנ"הג חא"הע ריש סי' ל"ח ובסי' זק"ן ובמש"ל סי' א' לא"הע. עוד זאת דאנן בעינן שיבדקו המים בין זינתה ותלך למיתה. בין לא זינתה שאם היתה עקרה נפקדת למ"ד או אם היתה יולדת בצער שיולדת בריוח ואם נקבות זכרים. והכא אם לא זינתה דאין האיש מנוקה מעון ואם השקה אותה מעוברת אין כאן בדיקה. ועיין במ"ש בעל הלכות גדולות ה"ד הר"ן ז"ל בר"פ המגרש. ועיין בס' דברי אמת להגאון מהר"א בכ"ר דוד זלה"ה בקונט' ראשון בענין גיטין עי"ש שהאריך:
תו חזיתיה להרב שרשי הים ז"ל שם שתמה לפי מ"ם הר"ן (במס' כתובות ה"ד מרן ב"י בסי' ט"ל וה"המ בפ"ז מהל' אישות ה"ח משם הרשב"א ז"ל) במקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים דאינה מקודשת כלל ויכולה להנשא לאחר לכתחי' ולא חיישינן דילמא אחר שתנשא לאחר תלך אצל חכם ותתיר נדריה ותהיה מקודשת לראשון ובניה מהב' ממזרים. כי לפ"ז מצינו ממזר לאחר עשרה דורות (צ"ל שלשה דורות כי קשה הדבר לאומרו שחיתה עשרה דורות) כגון זאת שהלכה ונשאת ואח"כ התירו נדריה דבניה מהב' ממזרים. ואיך קאמר ר"א בפרק הערל דע"ח מי יתן לי דור ג' ואטהרנו כיון דמשכ"ל בכג"וד דחיי. ושם הביא שכן הקשה הרב הגדול מהרח"א ז"ל ביום הקהל עיש"ב. ובהגהה כת"י מצאתי שהביא דברי הרב מהרח"א ז"ל בס' נשמת חיים ד"ס ע"ב וציין למ"ש הר"מ ז"ל בפט"ו מהל' א"ב והאריך בזה. ועיין מה שכתבתי בעניותי בהגהותי לס"ה ישרי לב א"הע אות ק' סכ"ח ועיין קול אליהו ח"ב א"הע סי' ז' ואכמ"ל. עתה מקרוב נד"מ ס"ה כפי אהרן ושם בחא"הע ס"סי א' הביא ספקו של הגאון מז"ה ז"ל בחא"הע סימן ח' ותמה מהאי סוגיא דפ' הערל ומפרש"י ז"ל. וכבר מלתי א אמורה אין צורך לכפול הדברים: