אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק א אבן העזר › סימן לב

שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן

אבן העזר · סימן לב

סימן לא

טראבלס המערב יע"א בשנת תרל"ד

אחת שאלתי מאת אדוני למען דעת דעתו הרחבה להלכה ולמעשה. על מה שנשאלתי בפנויה אחת שנשאת ולאחר עבור כמו חדש ימים כריסה בין שיניה והנה היא הרה לזנונים והבעל אומר שלא הכיר בה בלתי היום. אם צריך להוציאה כדין הנושא מעוברת חברו. ואני עני השבתי ע"ז מדברי הרב מהרי"ע ז"ל בבית יהודה ח"א סי' י"ח מא"הע שכתב דאם נשא מינקת חברו בשוגג שלא ידע שאסור שהוא ע"ה או שהיה סבור שאינה מינקת דאין צריך לגרש אלא שמפרישין אותם ז"מז עד סוף הזמן ושכך עלתה הסכמת הב"ד יצ"ו ונעשה מעשה עש"ב. והובא להרב ערך השלחן בסי' י"ג אות ח'. וכ"ש בנ"ד שהיא מזנה דלהגהות מרדכי מותרת להנשא כמ"ש מרן ז"ל משמו בסימן י"ג וכתב מרן החבי"ב ז"ל שם בהגהות הב"י אות ל"ג שכ"כ הר"מ אלשקאר ואע"ג דלא הודו לו חכמים להר"מ וכן דעת כמה מרבוותא דפליגי עליה כמ"ש מרן החבי"ב שם. וכן פסק מרן ז"ל בש"ע. מ"מ אם כבר נשאת אין נראה לכוף להוציא במקום שהג"מ והרמ"ה מתירין לכתחילה כמ"ש שם מרן החבי"ב ע"ש איברא דמהרשד"ם בחא"הע סי' קל"ז כתב דעד כאן לא פליגי אלא במניקה אבל מעוברת פשיטא דלכ"ע אסורה להארס ולהנשא עי"ש מיהו בנ"ד שכבר נשאת י"ל דע"י הפרשה ז"מז מודה גם במעוברת דהשתא ליכא סכנה לולד. עוד יש להקל בנ"ד שכבר יצא עליה קול שזינתה כמה פעמים וכבר כתב מור"ם שם סעיף י"א דיש להקל במופקרת לזנות כדי שיהא בעלה משמרה ועיין בכנ"הג שם דכי ה"ג י"ל דכ"ע מודו ע"ש כ"ש בנ"ד שכבר נשאת פשיטא שאין לכוף להוציא בגט וכ"ש שלא הכיר בה שהיא מעוברת והוא שוגג וכהוראת הרב מהרי"ע ז"ל ודי בהפרשה ז"מז ע"ס הזמן. דהשתא אין לחוש אפי' במעוברת דאין כאן סכנה לולד וגם כיון שכבר נתקדשה נסתלק המכשול כיון שחייבים עליה מיתת ב"ד ולא יבאו לזנות עמה כמ"ש מרן ז"ל בחא"הע סי' ב' בדיני כתובה ע"ש וגם כשהיא תחת בעלה גם היא משמרת עצמה שלא תזנה כדי שלא תצא מתחת בעלה. באופן דנראה ברור דבנ"ד אין כופין להוציא בגט ודי בהפרשה אם ירצה הבעל לקיים:

ואולם אם אין הבעל רוצה לקיימה יש לעיין אם חייב ליתן לה כתובה. דאע"ג דמרן ז"ל בסי' הנז' סי"ב פסק דיש לה כתובה והוא מתשובת הרא"ש כלל נ"ד אות ה' י"ל היינו דוקא בדהכיר בה אבל בלא הכיר בה כנ"ד י"ל דהוי מק"ט ולפחות י"ל דהוי דינה כשניה שאין לה מנה ומאתים אבל תוספת יש לה כמ"ש מרן בסי' קס"ז ס"ד ע"ש. אלא שראיתי להר"ן ז"ל בסוף אלמנה נזונת שכתב דלא הוי מק"ט אלא במומין ונדרים דאין אדם מתפיס ועליה סמך ולא חשש לבדוק אחריה ועליה דידה רמי לגלוי משא"כ באיסור שלא היה דבר מוטל עליו לגלות דסברה שיערב עליו המקח ואע"פ שיש איסור בדבר והובא לה' ב"ש ז"ל שם בסי' קט"ז סק"ג עש"ב. וכן נראה להוכיח מתשובת הרא"ש הנז' דגם בלא הכיר בה יש לה כתובה ממ"ש דלא דמי מעוברת ומניקה לשניות משום דשניה אין לה התר אבל מעוברת יש לה התר לכשיגיע הזמן לקנוס ולא קנסו אותה חכמים בכתובתה ע"ש מוכח דאי לא"ה הוה מדמינן לה לשניה וכי היכי דבשניה אין חילוק בין הכיר בה ללא הכיר בה לענין התוספת ה"נ במעוברת וכיון שנתן הטעם לחלק ביניהם דהתם שאני שאין לה התר משו"ה הפסידה כתובתה משא"כ במעוברת דיש לה כתובה משמע דאין חילוק בין הכיר בה ללא הכיר בה:

ולענין המזונות אם יש לה באותם הימים דמופרשת ממנו. הנה הריב"ש ז"ל בסימן ש"ס נשאל בר' שקידש מניקת חברו וכו' ואין לו במה לזונה כי אם תהיה סמוכה על שלחנו והשיב דארוסה אין לה מזונות אם לא אחר הגעת הזמן ובכאן אפי' לאחר ל"י שהוא זמן אלמנה אם היה זה שלא יוכל לכנסה עד שיעברו כ"ר חדש. הנה הוא אנוס מלכנוס תוך זה הזמן ואינו חייב במזונות כמ"ש בריש כתובות כל אונסה לא אכלה וכו' עש"ב. ובודאי שאין זה אלא שקדש דארוסה אין לה כתובה כמ"ש מרן ז"ל סי' נ"ה ע"ש וכיון שאין לה כתובה אין לה מזונות כ"א בהגעת הזמן ומשו"ה כי איתניס לא אכלה. אבל נשואה שיש לה כתובה יש לה נמי מזונות. וכן מוכח להדיא מפרק יש מותרות דכ"ה ע"א בעא מניה ר"א מר' יוחנן אלמנה לכ"ג וכו' יש להן מזונות או אין להם ה"ד אי לימא דיתבא תותיה בעמוד והוצא קאי מזונות אית לה לא צריכה שהלך למד"הי ולותה ואכלה מאי מזוני אית לה דתנאי כתובה נינהו ומדאית לה כתובה אית לה מזוני או"ד כתובה דלמשקל ומיפק אית לה מזוני דילמא תעכב גביה לית לה ומסיק דלית לה משום שמא תתעכב גביה וכן פסקו הפוס' ז"ל עי"ש הרי להדיא דגם אלמנה לכ"ג אית לה מזוני מתנאי כתובה אלא דקנסי אותה שלא תתעכב אצלו כיון דאסירה ליה לעולם והוא בעמוד והוצא קאי. וא"כ בנ"ד דאין בעמוד והוצא אין לה להפסיד מזונות כנ"ל בכל זה להלכה ולא למעשה הלא זה דברי נאמן בברית אהבתו כל הימים:

אנא זעירא חירגא דיומא והוא הצעיר חיים כהן ס"ט

וכבר שאלתי על זה במכתב לעט"ר ויקר הדרי מורי הרב המובהק רב כהנא אחד היה אברהם הכ"מ זצ"ל מעי"ת ג'ירבא יע"א:

וזה תורף תשובתו בקיצור

בענין ההפרשה יפה הורית ויפה כתבת כסברת מהרי"ע ז"ל דדי במה שמפרישים אותם וכ"כ הרב בית אפרים ז"ל. ובענין הכתובה לכאור' אמינא דאין לה כתובה הואיל ונמצאת הרה לזנונים. דאין לך מום גדול מזה דבהאי קפדי אינשי טפי ממום ונדרים אלא ממה שמצינו שאמרו ואלו יוצאות שלא בכתובה ולא הכניסו זו עמהם נראה שגם זה יש לה כתובה. ונראה הטעם כמ"ש מהרי"ק ז"ל דשאני כתובה דמעשה ב"ד היא ואלים כחה יותר משאר שטרות ולכן אין להפקיע אשה מכתובתה אלא במקום שאמרו. אך לענין המזונות נראה דאין לה מזונות שכבר כתב המרדכי והריטב"א ז"ל והו"ד בב"י ובהגהה בש"ע דאין האיש מתחייב במזונות אשתו אלא בהיותה עמו ומשמשתו דמשועבדת היא לו ע"ש ונ"ד דומה לאשה שיצאה מבית בעלה בלא שום טענה על בעלה. לפי שההפרשה היא הגורמת לנפשה והיא שנתנה אצבעה בין שיניו שלא הגידה לו ענינה. אמנם נראה שיכולה לומר לו או זון או הוצא כנ"ל:

אני אבד"ך ס"ט וזאת תשובתי אליו

ראיתי את השאלה ואת אשר נגזר עליה מאת רחימא דנפשאי מר דינא רב כהנא חיים עד העולם ובריא אולם. ואם אמנם גלותי היום בשליחותייהו דרבנן תקיפי ארעא דישראל הע"י ולא צילא דעתאי להשיב כהלכה לשואל כענין. מ"מ אהבת הר' הפוסק הי"ו אלצתני לבא בכתיבה כאשר השיג ידי:

ואבא היום די השב על ראשון ראשון אי בכגון דא שנמצאת הרה לזנונים אם הוא חפץ להשאר נשוי עמה. אי מחייבים אותו לגרש כדין הנושא מעוברת חברו. או סגי בהפרשה. כיון שהבעל טוען שלא הכיר בה בלתי היום. וטרם כל צריכים אנו לברר אם הוא נאמן בטענתו זאת לומר שוגג הייתי. והנה מרן החבי"ב ז"ל בכנ"הג א"הע סי' י"ג הג"הט י"ב כתב דבשוגג המציאות כגון שלא היה יודע שהיה תוך ג' או מנקת ומעוברת חברו. דנאמן לומר שוגג הייתי והביא ראיה מההיא דריש פרק אמרו לו עי"ש. אך הרב חתם סופר ז"ל בח"ג סי' קמ"ו וח"ד סי' קכ"ו חולק בזה וס"ל דאין לנו להאמינו באומר שוגג הייתי להקל עליו לתת לו דין שוגג כי היכי דלסגי ליה בהפרשה. ולא מהמנינן ליה עד שיהיה ברור לנו שדבריו דברי אמת. ונסתייע מדברי מהרי"ו בסימן ע"ג עיש"ב. ואני עני נר"ל להכריע דכל היכא דלא הו"ל למדע כגון אם נשא אשה פנויה שהיתה בחזקת כשרה. ושוב נמצאת הרה לזנונים ותו"מ שהכיר בה בא וצעק לב"ד בטענת מק"ט. כגו"ד יש להאמינו כיון שאין דרך לשאול אם ח"ו היא הרה לזנונים י וכיון שהאשה וגם השדכנים לא הגידו לו. ודאו שהוא נאמן. אבל בנושא אלמנה או גרושה ומנקת. דהו"ל למדע ולמשאל אם כלו חדשיהם. אזי צריך שיברר שלא שאל בחשבו שכבר כלו חדשיהם. או ששאל והטעוהו. ועכ"פ בעניינים כאלו הב"ד היכא מוציא האמת לאורה ומתוך דבריו וטענותיו ניכר אם דבריו דברי אמת:

ועתה נבא לבאר אי סגי בהפרשת לבד. והנה הת"הד בסי' רי"ו אייתי משם הא"ז שכתב וז"ל וכן נראה הא דשמתינן לגרש היינו דוקא שקדש או נשא במזיד אבל אם שגג שהיה סבור וכו' התם לא שמתינן ליה לגרש ואיכא תקנה בהפרשה בלא גט ועוד נראה כי במסקנא לא קנסינן להוציא בגט אלא בנשא אבל אם קדש די בהפרשה בעלמא ע"כ ובסו"ד כתב הת"הד וז"ל והא דכתיבנא לעיל בשם א"ז היכא דקדש ולא נשא דלא צריך להוציא בגט נראה נמי דלא קיי"ל הכי דהתוס' השאלתות פליגי אהא ואפשר דמשו"ה נמי לא מקלינן באידך דא"ז אם נשא בשוגג להתיר לו בהפרשה בעלמא. את"ד ולכאורה דבריו תמוהים דאיך מפני דלא קי"ל כוותיה דא"ז בקדש לחוד דמשו"ה לא קי"ל נמי בנשא בשוגג כוותיה. אך נראה שהבין בדעת הא"ז שלא התיר בנשא בשוגג בהפרשה בעלמא אלא משום דס"ל בפשיטות דבקדש לחוד אפי' במזיד סגי בהפרשה. א"כ חות דרגא בנשא בשוגג לשוויה כקדש לחוד וסגי בהפרשה. וכך דייקי דברי א"ז שהביא שם. (ועתה נד"מ ס' א"ז הגדול עי"ש בש"ות סי' תש"מ בתשו' הר' משה בר' חסדאי ז"ל שאחר שכתב שיש להקל בקדש או נשא בשוגג כתב ותדע דאפי' קדש במזיד ערוקיה מסתייה ואין כאן גזרת גרושין ע"פ דמשמע בפשיטות שכל כחו להתיר בנשא בשוגג הוא מהא דפשיט"ל דבקדש ולא נשא דסגי בהפרשה) ולכן כאשר דחה הת"הד הא דקדש מכח ס' בעל השאלתות שכל דבריו דברי קבלה ופליג עליה ממילא ודאי דלא קיי"ל כוותיה בנשא בשוגג. ומדברי הא"ז דאייתי שם אפשר לדקדק דגם הוא ז"ל לא התיר בפשיטות בהפרשה בעלמא אלא בקדש ובשוגג דאיכא תרתי לטיבותא (והאיר ה' את עיני וראיתי בא"ז הנד"מ שבא עתה לידי בסי' תש"ס שיש לדקדק כן עש"ב) ומטעם זה נראה דנקט מור"ם ז"ל בהגה סי' י"ג ס"י שאם קדש בשוגג א"ץ לגרש והיינו ס' הא"ז ויש מחמירין אפי' בשוגג היינו ס' הת"הד וכדכתיבנא ועיין ח"מ וט"ז שם ואכמ"ל בזה. ומרן ז"ל בש"ע סי' י"ג סי"ב פסק דבקדש אין כופין אותו להוציא וכמו שביאר בב"י שם שכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל ושהר"ן כתב שראוי לסמוך ע"ד הרמב"ם. ולפ"ז גם אם נשא בשוגג שלא עבר על דברי חכמים ראוי לפסוק דסגי בהפרשה. וכן יש לדקדק ממ"ש בש"ע שם עבר ונשא וכו' מנדין אותו וכו' דמשמע דוקא עבר במזיד. ועיין למהרח"ש ז"ל בא"הע סי' י"א ובמש"ל פי"ב מהל' גירושין ובשאר רבני המאספים. ולע"ד היכא דהוא שוגג גמור כנ"ד שהיא היתה פנויה ולא ידע שהיתה מעוברת ולא הו"ל למדע כמש"ל בג"ור ודאי דא"ץ לגרש וסגי בהפרשה וכהוראת הרב בית יהודה ח"א סי' ח"י דאייתי הרב הפוסק ה"י והוא פשוט:

ובפרט בהצטרף שהיא מעוברת מזנות ובהגהות מרדכי פ' החולץ הביא משם הרמ"ט שהתיר במזנה. והגם שבעל ההגהות כתב שלא הודו לו חכמים והביא ראיות לאסור סור ורבו כמו רבו המחמירים ומרן בתר דיני כתובה האריך ג"כ לאסור ועיין בתשו' כנסת יחזקאל סי' ע"ג. וגם דאפי' הר"י מינץ סימן ה' שהתיר ופסק מור"ם שם שיש להקל במופרת כדבריו לא התיר אלא במנקת אבל במעוברת נראה דחמיר יותר כמ"ש הנו"בי מ"ק א"הע סי' ח"י ומהרשד"ם סי' קל"ז. אכן הדבר פשוט שלא החמירו המחמירים אלא שלא להתיר להיות עמה לשכב אצלה אבל לענין להתירה בהפרשה לכ"ע אין חילוק בין מנקת למעוברת וכמו שהעלה הרב נו"בי ז"ל שם להתיר בהפרשה כל ימי עבורה. ועיין להרב חתם סופר בח"ג סי' ל"ג ודון מינה לנ"ד שהיה נמי שוגג שיש להתיר בהפרשה וכמ"ש ה"ה הי"ו ויפה הורה בזה. ובענין מזונותיה בימי הפרשתה נ"ל פשוט שאינו חייב במזונותיה כיון שהיא גרמה לעצמה להיות פרושה. והוא לא ידע קודם נישואין ושוגג הוה כמש"ל. וה"ה חיים עד העולם הי"ו העלה לחייבו במזונות כיון דאינה בעמוד והוצא וחיליה ממ"ש בפרק יש מותרות. ואתו הס"ד דאדרבא משם ראיה בלא הכיר בה שאין לה מזונות כיעויין בטוש"ע סי' קט"ז ועיין בתשו' הרשב"א שהביא מרן הב"י בסי' ע"ז וז"ל ומ"מ הטענה שתלה עצמו עליה מי שאומר שהדין עמה שכל שלא הפסידה כתובה לא הפסידה מזונות כדמשמע בפרק יש מותרות לא דק דלא אמרו שם אלא בפסולות אבל בכשרות יש וכו' עי"ש. ויפה השיבו רבו רב כהנא ז"ל וכן דעתי מסכמת לפוטרו ממזונותיה כל ימי ההפרשה. ועיין בתשובת הנו"בי סי' ח"י הנז"ל:

הלא מעתה נבא לבאר אם אינו חפץ בה ורוצה לגרשה. אם חייב בכתובה ותוספת. ואומר דכגון דא שהיא הרה לזנונים ויצא עליה שם מזנה בעיר. והבעל לא הכיר בה קודם לכן. אין ספק שיוצאה בלא כתובה ותוספת. דלא גרע מום גדול כזה משאר מומים הפוסלים בנשים שפסק הש"ע בסי' קטו"ב שאם לא הכיר בה אין לה לא עיקר ולא תוספת וכ"ש הוא בזה דאית בה מאיסותא טפי. ולא דמי ודאי לחייבי לאוין שיש להן תוספת. דהתם לא הוי מום וגם האיסור לא הביאתו היא על עצמו. אלא מאליו הוא בא. ועליו הוה רמיא למדע. וגם דעכ"פ אית ליה חיבת ביאה (עיין בב"ש וט"ז סי' קט"ז). משא"כ בנ"ד דכולהו איתנהו לגריעותא. ואפי' אי הוה ליה חיבת ביאה קודם שהכיר בה. ולא נהפך לו אותה חיבה למרורת פתנים ונמאסה בעיניו עד שמתחרט על אותה ביאה. והגם שלא הוחזקה מזנה בהיותה א"א. מ"מ יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת ופגומה. וכיון דטעמה טעם איסור ויומתקו לה מים גנובים מי לידו יתקע אם לא תהיה עוד כפרה סוררה ללכת אחרי מאהביה אשר כרתה להם ברית ומכרת ברמיזותיהם. וכן ראיתי למהרי"מט ז"ל בחא"הע סי' ט"ו שכ' וז"ל ומ"מ איכא למימר דהואיל ונמצאת מעוברת ויצא עליה ש"ר וכו' ההיא מק"ט דומיא דההיא דפ"ק דכתובות וכו' ואפשר שיהא בדין להוציאה בלא תוספת דאדעתא וכו' ע"ש. ואגב חזיתיה להרב ז"ל שם שתמה בדברי התוס' בס"פ ארוסה ד"ה דומה ועיין מ"ש המש"ל בפט"ו מהל' א"ב ואכתי לא אפרק מחולשה. וכבר הרימ"ט שם הביא דברי הרמב"ם בפט"ו מא"ב ואין כל חדש ועיין שבות יעקב בח"ב סי' ולי נראה פשוט דלק"מ. וכוונת התוס' היא לומר שאל תטעה דהאי דומה דהכא דקאמר שמואל הוא דומה כההיא דש"ס במס' יבמות שהביאו קודם לכן והיינו בנטען על א"א ודומי דמתא יומא ופלגא. דאם כן אפי' כנס יוציא. ודוק היטב כי קצרתי במובן:

ובעיקר הדין שכתב הרב כאן לפוטרו בלא תוספת ובלשון אפשר אמרו דנראה דמספק"ל הרי בא הדבר מפורש בדברי הרב ז"ל בחיו"ד סי' מ"ט שכתב וז"ל ואף לענין התוספת היכא דהוברר שנבעלה מעיקרא לכ"ע איבדה גם התוס' דהוי מק"ט ואם בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אפי' היא באונס מפסדת כתו' ותוס' כ"ש כנסה בחזקת צנועה ונמצאת פרוצה ע"כ. ויש לדקדק בדבריו שכתב דאיבדה תוס' בנמצאת פרוצה מכ"ש מכנסה בחזקת בתולה. דק"ו מופרך הוא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שאני שי"ל שרוצה לטעום טעם בתולה. אכן נראה בכוונתו דפגם מה שזינתה מעיקרא הוא יותר קשה מנמצאת בעולה באונס דעכ"פ בצניעותה קיימא. וזה מבואר בדב"ק בסי' ט"ו שכתב וז"ל ואין לומר דשאני התם משום דבחזקת בתולה נשאה דהא בנמצאת מוכת עץ יש לה כתובה מנה. אלמא טעמא משום קפידא הוא דבבעילה קפיד דהויא ליה פגמא רבתי בהכי עכ"ד (ועיין למז"ה הגדול ז"ל בחק"ל א"הע ס"סי פ"א ובס' מראה הנוגה בד"ל ע"ב וג':)

והנה ראיתי להרב יעב"ץ ז"ל בשאלותיו ח"ב סי' קי"ב שהביא דברי הרימ"ט ז"ל בסי' ט"ו ובראיה שהביא דאף בפנויה איכא פגם כדמצינו בההוא דהעלה על לבו שאסרו אפי' בספירת דברים משום פ"מ כ"ש בזנות גופיה וכ"ש לבעלה ע"כ כתב ע"ז דשאני התם דכי מספרת עמו באותה שעה הוי ביזוי ופ"מ משא"כ בנ"ש דבשעה שנפגמה אין שמו נקרא עליה ומאן לימא לן דמטי ליה ולב"מ פגם דילמא נאנסה ולית בה מאיסותא אף לא משום חשדא ופריצותא היכא דלא דיימא כלל מעלמא כנדון מהרי"ט ולא ירדתי לסו"ד שרצה להחליטה לפרוצה כיון דלא הוזכר שיצא עליה ש"ר קידם נישואין וכי זה כדאי לשום לה עלילות דברים דילמא מניה הוא וכו' עכ"ד. ואנכי הרואה ראית מהרימ"ט אמתני ותקיפא ודחייתו אינה מבוררת דעכ"פ מבורר מההיא דס"פ בן ס"ומ דאפי' ספירת דברים של פנויה איכא פגם לבני משפחתה. וכ"ש שגם בעלה אשר שמו יקרא עליו שיש לו פגם לישא אשה פגומה וכ"ש וק"ו בזנות גופיה. ובנדון מהרימ"ט הגם שלא הוזכר שיצא עליה ש"ר קודם נישואין. מ"מ הבנים התאומים הם סימנים ועדים גמורים על זנותה ורוע מעלליה. והיש בירור גדול מזה על פריצותה. וכיון שהבעל צועק ואומר שלא ידעה קודם החופה והיא גם היא לא טענה דמניה הוא או שאנוסה היתה ודאי דאין לך פגם גדול מזה לבעלה גם אי אפשר לתלות ששמשו בכשרות. במכ"ש מספירת דברים של פנויה. ויען לא פורש בשאלה טענת הבעל ע"כ השיב הר' באופן שהבעל רוצה לגרשה בטענת מק"ט. וכל דבריו נאמנו מאד:

עוד כתב לדחות מ"ש הרימ"ט דאדעתא למשקל ולמפק לא כתב לה שזו קשה מהראשונה שאם נוטלת עיקר כתובה כ"ש תוספת דמדעתיה כתב לה ורצה ליזון בנכסיו משום חיבת ביאה ועוד לאו ק"ו הוא מבתולה דהגם דמפסדת עיקר כתובה לא מפסדא תוספת דמדנפשיה כתב לה וכו' ובמ"כ מהרי"ט מדמי מילי דלא דמיין אהדדי וכי מה ענין אותה שאמרו בנתגרשה מן הארוסין שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וכיון שלא טעם טעם ביאה אזדא ליה חיובא. משא"כ בנ"ד שבא עליה וילדה פשיטא דזכתה בתוספת אף משום חיבת ביאה גרידא וכו'. וכנראה דרך תשובה לאו דסמכא ודינקותיה היא את"ד. ואנכי הרואה כי במחי' כבודו כי רב הוא לא דקדק היטב בדברי מהרי"ט ודחאם בלתי סברה וטעם. כי הדבר פשוט שאין כוונת מהרי"ט לדמות נדון דידיה דמתגרשת מן האירוסין. אלא אשגרת לישן הוא. דכיון שהעלה דהוי מק"ט וכיון דמאוסה בעיניו לית ליה חיבת ביאה א"כ גם תוספת לית לה כדין היוצאת משים מק"ט וכההיא דכנסה בחזקת בתולה שאם נודע בראיה ברורה שנבעלה קודם לכן והטעתו דאפי' תוספת לית לה אפי' דהו"ל חיבת ביאה וכ"ז כתב מהרי"ט במונח שאין לתלות בבעל כלל. ואין לך ראיה ברורה מזו שנבעלה קודם לכן כמ"ש הב"י בס"סי קע"ח משם הר"ר דוראן. וביש ראיה הסכמת כל הפוס' ז"ל דאפי' תוספת לית לה כמבואר בטוש"ע סי' ס"ח לגבי בתולה. והרב ז"ל דלסברתיה אזיל דנבעלה בזנות אפי' פנויה הוי פגם גדול לבעלה הלוקח אותה אחר זנוניה ומק"ט מקרי. וסברה ישרה היא כאשר הוכחנו לעיל א"כ שפיר כתב דלית לה תוספת. ומ"מ גם הגאון יעב"ץ ז"ל שם הסכים דבדימא מעלמא אית בה מאיסותא ופריצותא בדלא ידע בה מעיקרא ויכול לטעון מק"ט כיעו"ש וכ"כ הרימ"ט בתשו' דסי' מ"ט הנז"ל והגם דהתם הנדון היה שעדין לא כנסה. מ"מ מדברי תשובתו יתבאר דאפי' אם כנסה פטור מכתובה ותוספת אלא שצריך בירור גמור שנבעלה מעיקרא. והתם יען עדין לא כנסה לא הצריך עדות ברורה כיעו"ש ועיין להרב חוות יאיר בסי' רי"א:

ובהיותי בזה ראיתי להרב חתם סופר בחא"הע סי' קמ"ח שהרבה להשיב אפו על מי שרצה לסמוך במה שראה בס' בא"הט שכ' משם המהרי"ט ז"ל בסי' ט"ו שאין לו תוספת. וטרח להביא דברי מהרי"ט בצביונם שלא פסק דבר ברור כ"א כמסתפק בדעת השואל כ"כ וכוליה האי ואולי ע"כ. והנה אמת שלא תקע עצמו בזה מהרי"ט לפי שהיה לו ללמד זכות ממקום אחר. מ"מ ודאי דעתו נוטה כן וכמו שמבואר בסי' מ"ט וכמש"ל. וכ"כ בפשוט הרב בני חיי ז"ל בחא"הע בסי' י"ג הג"הט ב' וגם הוא ז"ל ס"ל הכי בפשיטות דאדעתא למשקל ולמפק לה כתב לה. ועתה בבא לבאר פקפוקיו של החת"ס שפקפק ע"ד מהרימ"ט ז"ל בזה וז"ל ומ"מ יש לפקפק נהי דמוכח מס"פ בן סורר דאיכא פגם כשזינתה בפנויה מ"מ מי שקל בפלס שיהיה דומה לכנסה בחזקת בתולה ומצאה דרוסת איש אפי' בהתר דאיהו בעי למטעם טעם בתולה וכו' עי"ש. וע"פ מה שכתבנו לעיל יתיישב פקפוק זה דהרי הרב עצמו נרגש מזה וכתב ואין לומר דהתם כנסה בחזקת בתולה ובעי למטעם טעם בתולה דהא אם נמצאת מוכת עץ וכו'. ולפי דאכתי איכא למימר דעכ"פ התם כנסה בחזקת בתולה משא"כ הכא דעכ"פ כנסה בחזקת בעולה לאחר ומ"ל בעולה בהתר או באיסור. והא לא דמי אפי' למוכת עץ. לזה הביא ההיא דס"פ בן ס"ומ דאיכא קפידא אפי' בספירת דברים. כ"ש הכא שכנסה בחזקת צנועה ונמצאת פגומה דודאי אבעילת אחרים קפיד טובא ועיין בתשובת חוות יאיר בסי' רי"א ודבריו נכונים לפקע"ד ועיין בתשובת חת"ס שם בסי' קל"ג וכעת אין הפנאי מסכים להאריך:

וחזיתיה תו להחת"ס שם שתמה מ"ש מאלמנה לכ"ג דאפי' הטעתו יש לו תוספת ולזה תי' דשאני פגומה בזנות דלית ליה חיבת ביאה כיון דמאוסה בעיניו. (וכבר קיימנו זה מסברה דנפשין ת"ל עם תוספת נופך דהתם לא הו"ל למדע וגבי אלמנה לכ"ג הו"ל לחקור ולידע). אך תמה ממ"ש בסמ"ע סי' רל"ד במי שמכר איסור דאורייתא דפטור מלשלם מפני שצער לו האכילה שאכל וחז"ל דימו חלבים לעריות וא"כ כי היכי דדמו לענין חיוב ה"ה שיהיו שוים לענין תשלומין ומאי שנא. (נראה כוונת קושייתו שהוא מ"ש מאלמנה לכ"ג שמשלם תוס' ובאכילת איסור פטור לגמרי ובפי"ז אין לו מובן מ"ש עוד) ובלאה"נ צ"ע מ"ש הכא באלמנה לכ"ג דחייב לשלם תוס' ומ"ש התם באכילת איסור דפטור. וי"ל דהכא איכא קנסא אחריתי של מנה מאתים משא"כ במוכר טרפה שאין לו קנס אחר. אבל על מהרי"ט קשה איך נאמר הואיל ומאוסה הבעילה בעיניו פטור אפי' מהתוס' והלא כל בעילת איסור מאוסה בעיניו כמו אכילת איסור ואפי"ה חייב בתוס' וסו"ד דברי מהרי"ט לה נאמרו להלכה וכ"ש למעשה עכת"ד ז"ל:

ואחד הרואה בעיניו יראה כמה תמוהים דבריו ולא ידענא מאי ק"ל על מהרי"ט שכל דבריו שנאמרו כאן ונשנו בסי' מ"ט ונאמרו להלכה ולמעשה צדקו יחדו. כי מאלמנה לכ"ג לק"מ בודאי מלבד חילוקו וכו'. עוד זאת דהתם לא גרמו הם האיסור ואיהו הו"ל למדע וכמש"ל וכ"כ הר"ן בס"פ אלמנה. וסברה ישרה היא דכיון שלא חקר לידע אם הן מחייבי לאוין אימור שערב לו האיסור. משא"כ בהא דנ"ד שלא כל הרוצה לישא אשה יש לו לשאול ולדרוש אם היא זונה ויוצאת חוץ כי לא נחשדו ישראל על כך וכיון שהיא לא גילתה לו איהי דאפסיד אנפשה וכן נמי במוכר דבר האיסור שלא היה לו לקונה לשאול אם הוא מוכר דבר טרפה או איסור דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן ולכן פטור מלשלם כיון שצער לו האכילה. ולפ"ז הרי החילוק מבואר מה בין אלמנה לכ"ג למוכר דבר איסור דבאלמנה לכ"ג כיון דהו"ל לשאול אם היא בתולה או לא ולא שאל גלי אדעתיה דלא קפיד אאיסורא ומדעתיה יהיב לה אף שלא הכיר בה דסתמו כפירושו. וא"כ אדרב' האי דינא דסמ"ע הויא סייעתא למהרי"ט ז"ל. ומה שתירץ הוא ז"ל דהכא יש קנס אחר של מנה מאתים ובמוכר טרפה אין לו קנס אחר לא שמיע לי. דמה שפטור הקונה מלשלם לא לבד משום קנס אלא מפני שלא נהנה באכילתו וצער לו האכילה. ומשפט האיש המאכיל טרפה לישראל במקומו מונח. ובכן לא ידעתי כוונתו במאי דמסיק דעכ"פ קשה על המהרי"ט איך נאמר וכו' כיעו"ש דאם כוונתו דכל בעילת איסור בכל אופן מאוסה בעיניו כאכילת איסור. וא"כ דמי לאלמנה לכ"ג. הא ודאי לא דמי כלל דבבעי' איסור אף אי מצטער על הדבר מ"מ אינה מאוסה ואדרבא נהנה יותר במים גנובים. משא"כ כשהביאה עצמה מאוסה דלית ליה חיבה כלל. וכמ"ש הוא ז"ל בראשית אמריו בפירוש. ועכ"פ ודאי דל"ד בעילת איסור לאכילת איסור דבאכילה פשיט לן דלא שביק איניש התרא ואכיל איסור' ופשוט:

באופן שאם יהיה האופן בנ"ד שהוא ברור דלא דימא מניה והיא מודה שלא ידעה קודם נישואין ותכף שהוכר עוברה צעק ואמר אי אפשי באשה מנוולת ופגומה כזאת ודאי דהוא פטור מהתוספת כהוראת מהרי"מט והבני חיי ומז"ה החק"ל וה' שפת הים בא"הע סי' ט"ו והמראה הנוגה. ובודאי דכוותייהו נקיטינן להחזיק ביד המוחזק. ואם יהיה האופן שעברו ימים מספר מעת שהוכר עוברה ואח"ך יצא לטעון שלא הכיר בה בלתי היום. יש לדון אי מהמנינן ליה דכיון דכריסה בין שניה והוכר עוברה והוא שכב עמה בקירוב בשר יש לומר דידע ומחל ותו לא מהימני' ליה כמו שנר' מדברי הרב פנים מאירות ז"ל בח"א סי' ע'. אך הרואה יראה בנדון הרבנים הנז"ל שיש מהם שלא טען הבעל אלא אחר הלידה ולא פרכסו הרבנים מטעם ידע ומחל ונר' לי טעם לדבר דכיון שנשאו אותה בחזקת כשרה לא יהבי אדעתייהו למידק אם היא מעוברת והיא גם היא תעשה כל טצדקי להסתיר הריונה. משא"כ נדון הרב פ"מ ז"ל שנתייחד עמה קידם הנישואין והיא טוענת דמניה הוא הסברה נותנת שידע בה ומפני הבושה טוען כן. אבל בעלמא יש לומר שידעה בחכמה להסתיר הריונה ולא רחוק הוא הדבר ועיין בחת"ס ח"ד סי קכ"ו:

זה נרלע"ד לפי קיצורי ועם רב חביבא הפוסק הי"ו הסליחה שלא עמד יפה בדין זה ותלי תניא בדלא תניא. וביותר יפלא בעיני על רבו ר' מהר"א הכהן זלה"ה כי כהנא מסייע כהנא והסכים עמו לדין לחייבו בכתובה והביא ראיה שאין ראוי להשיב עליה. ואתו הס"ר כי לא צדק בזה. וחפץ הייתי להאריך ולבאר דין זה כאשר עם לבבי. אבל ידוע ומפורסם כי אין עתותי בירי ולא בן חורין אני להשתעשע בדבר הלכה ע"כ היה הקצ'ר אמיץ:

שוב אחז"ר בבואי לרעות ביעקב פה העירה טראבלס המערב יע"א הביא אלי הרב הפוסק כמנר"ח הכהן נר"ו פסק זה בסגנון אחר אחר שראה ספרי הפוסקים שלא ראה אותם קודם לכן. ומאד מאד היה ברצוני לחזור על המקרא ולהתבסם מתורתו באשר ה' אתו. אבל באמת אמרו למגמר מעתיקא קשיא מחדתא. גם כי עול הצבור לא יתנוני השב רוחי ועכ"פ מודע לבינה שבעיקר הדין במקומי אני עומד ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה וצ"י יצילנו משגיאות וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות אכי"ר:

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה