שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן
אבן העזר · סימן כח
בענין קידושין שנת תרל"ד:
השאלה נאבדה. ומתוך התשובה יתברר הנדון. ואלו הספקות הנופלים בנ"ד. אשר יפרדו והיו לז' סעיפים:
א' בענין לשון הקדושין שאמר לו האדו קדושימך. שר"ל אלו קידושיך או הנה קדושיך. אם הוא הוא לשון המועיל:
ב' בהכחשת העדים. שלדברי העד הא' אמר המקדש להנערה הושיטי ידך. והושיטה. וכן מעיד העד הג'. אלא שהעד הב' אומר שאמ"ל קחי ופשטה ידה וקבלה. גם העד הב' והג' מעידים שנתן הטבעת באצבעה. והא' אומר שנתנו בידה. גם הב' אמר שתפס ידה ואמר וכו'. והב' הראשונים לא השיבו ע"ז יען לא נשאלו מהב"ד יכב"ץ. גם לפי דברי העד הא' שאחר הקידושין הלכה ולא דברה כלום. והב' אומר שאמרה טוב. והג' לא השיב ע"ז כנז"ל. גם לפי דברי הא' אמ"ל המקדש בהאי. ולדברי הב' נעתק ממקומו ורמז לה שתבא. גם לדברי העד הא' שהמקדש הזהירם אחר גמר הקדושין שלא לגלות הדבר. והב' אמר שלא אמ"ל כלום. והג' לא דבר דבר בזה:
ג' שהעדים לא העידו באיזה יום ובאיזה חדש היה מעשה הקדושין. אלא כה היו דבריהם שמעשה שהיה. נהיה בליל עש"ק שקודם חופת פ' ולא פורש בשאלה אם הב"ד שאלו על הזמן בפרטות. ולא ידעו להשיב. או כי הם מעצמם נתנו סימן לדבר:
ד' שהעד הג' שהיה כשר בשעת ראית העדות. נפסל בשעת הגדה בקורבה דאישות שנשא אחות המקדש:
ה' שהעדים לא הוזמנו להעיד. אלא בדרך תחבולה נמצאו שם כמוזכר בשאלה:
ו' שהמקדש הוא סמוך על שלחן אביו:
ז' שה שהטבעת שקדש בה יש בה אבן יאמאני פחותת הערך:
ח' שיש הסכמה קדומה בעיר שלא לקדש בפחות מעשרה. בכל תקף וחזק. אבל לא הפקירו ולא הפקיעו הקדושין:
הן אלו הספקות שנפלו במעשה הקידושין הזה. ועל שאלה זאת השיב עליה רחימא דנפשאי מר דינא רב כהנא הי"ו. והאריך למעניתו בכל חלקי השאלה. ואסוף דינא זו הלכה העלה לפוטרה בלא גט. וחיים שאל מאתי לחוות דעי גם אני. והאף אמנם כי אני בתוך הגולה בשליחותייהו דרבנן קדישי. ולא צילא דעתאי גם כי אין הספרים מצוים אצלי. ואולם לא יכולתי להשיב פניו ריקם לפי רוב האהבה. גם כי אחרי רואי כל הכתוב בדב"ק. עם כל מה שהאריך בשריותא דהך אתתא. לבי נוקפי להסכים עמו בהתרה. כי מיראי ההוראה אני וכל שאפשר להשיג גט. אין דעתי מסכמת להתיר איסור ערוה החמורה. והגם כי ידעתי כי רבו כמו רבו המתירים. מ"מ ראוי לנו בעניותינו לחוש לס' האוסרים ולהצריכה גט מספק. ע"כ הנני בא לבאר רק צדדי החומרא. ולקצר אני צריך גם במקום שאמרו להאריך:
תחילת כל נבאר לשון הקדושין שאמ"ל הצדו קידושימך. דאע"ג דאיכא יד"מ שמקדש זאת האשה. מ"מ ליכא יד"מ למי מקדשה כיון שלא אמר לי. מ"מ נר"ל דבכגון נ"ד שמבואר בשאלה ששניהם נתכוונו לשם קידושין. יש לחוש ודאי לס' הרשב"א ז"ל (בסי' תשע"ד ואלף רל"ד ובמיוחסות סי ק"ל) שסובר שצריכה גט. ופירשה מהר"י בי רב ז"ל בסי' מ"ב ודעמיה דהיינו בנתכוונו לקדושין. ואפילו תימה דהיא לא נתכוונה. לבי אומר לי דהא דבעינן שיתכוונו ב'. היינו היכא דליכא יד"מ כלל לא למקדש ולא למתקדשת. אבל היכא דלגבי דידה איכא יד"מ והוא נתכוון לקידושין ומהדר אחר העדים שיכירו אותה כב"ד. ודאי דצריכה גט. ועיין מה שהאריך הרב הגדול שאר בשרי מרן החבי"פ ז"ל בס' חיים ושלום ח"א סימן כ"ד. ובענין הלשון הגרוע של הקידושין. הן אמת כי הרב נבחר מכסף בסי' כ"ז והרב מהריט"ץ בסי' כ"ח והרב מעשה חייא שם בסי' כ"ט הסכימו להתיר מ"מ שכנגדם חלוק עליהם הרב מהר"ר סלימאן בן אוחנא ז"ל שם בסי' ל' שמחמיר בדבר אפילו באותו נדון שהיו רעותות אחרות יותר תקיפות. וכבר כתב הרב אשכנזי ז"ל בס"סי י"ט וז"ל בדור שלפנינו נפל מחלוקת גדול לכן ראוי לחוש וחילוקים דקים לחלק בין לשון ללשון אינו כדאי להתיר ערוה החמורה עי"ש. ובפרט היכא שנתכוונו שניהם לשם קדושין כמו שהאריך הרב ז"ל שם ומהגם בנ"ד שהיתה כמשודכת לו ונפשו קשורה בנפשה והיא קשורה עמו. וגם אביה ידע מזה והיה מזהירה שלא תקבל קידושין שמורה שידע שהיה מחזר אחריה לקדשה. והנערה לא שמעה בקולו וקבלה הקידושין ברצון. אין לך הוכחה גדולה מזו. כמבואר כ"ז בתשו' הררב"ז הישנות בסי' נ"ו. ועיין להרב שארינו בס' חיים ושלום ח"א סי' כ"ב שהאריך הרחיב והגם שידעתי וראיתי שרוב הפוס' מסכימים להתיר והביא קצתם ה' הפוסק נר"ו מ"מ באיסור ערוה החמורה היכא דליכא שעת הדחק חיישינן כפי' לסברה יחידאה כמו שנבאר להלן. ועיין בתשו' מרן ז"ל בא"הע סי' י"א שכתב באמצע התשובה וז"ל ואפי' הריב"ש ז"ל מצי סבר דכאומר טומאלדו פור קידושין הוי גרוע טפי מהרי את מקודש' ולא הויין ידים כלל דבשלמ' מ' באומר את מקודשת או הריני נותנו לך וכו' אע"ג דליכא הוכחה למי מקדשה אינה הוכחה שהיא המתקדשת אבל באומר טומאלדו פור קידושין ליכא הוכחה למי מקדשה ומי היא המתקדשת דדילמא כונתו וכו' ע"ש דון מינה בנ"ד שיש הוכחה עכ"פ שהיא המתקדשת וכמש"ל ועיין למרן ז"ל עצמו בתשובה סי' יו"ד:
פש גבן לבאר הכחשת העדים ובטרם נקרב אליהם. נובין ונדון אי בעדי קידושין שכבר נבדקו בדו"ח לפי ראות עיני הב"ד יב"ץ. אם הוכחשו העדים אם עדותם קיימת כד"מ או לא. גם צריכים אנו לבאר מה נקרא בדיקות ומה המה דו"ח:
והנה מרן ז"ל בתשובה דיני קידושין סי' ב' כתב דלהר"ר יונה והרמב"ן והרשב"א והריב"ש זלה"ה קידושין חשבינן להו כד"מ לענין דלא צריכי דו"ח והו"ל עדות המוכחשת בבדיקות דכשרה כד"מ ע"כ. משמע דלכולהו רבוותא דס"ל העדי קידושין ל"ב דו"ח ה"ה שאם הוצרכו הב"ד לעשות דו"ח מפני שהוא דין מרומה וכיוצא כנ"ד. והוכחשו העדים בבדיקות שעדותם קיימת כד"מ. ותשו' הרשב"א והריב"ש ז"ל הביאם בב"י סי' מ"ב. ובסי' טו"ב כתב משם התוס' שר"ח פסק דאין בודקין ע"ץ. והנמק"י כתב שכן פסקו הגאונים. וכ"פ הרא"ש ז"ל והרמב"ם בסוף הל' גירושין גם הביא משם הר"ן בתשו' שכתב דמסתברא דעדים המוכחשים בבדיקות כשרים. ועיין לרבני המאספים ז"ל שם. וע"ע בתשו' מרן ז"ל בסי' ד' ולהגאון מז"ה ז"ל בס"ה נדיב לב ח"ב חא"הע סי' ח' וסי' כ"ד. אכן מהרימ"ט ז"ל בח"א סי' קל"ח כתב דלא מאריכנן בעדי נשין דו"ח אבל אי אתכחוש אפי' בבדיקות עדותם בטלה כד"ן עי"ש ודבריו תמוהים ודחויים ואינם עומדים בפני גדולי הראשונים והאחרונים ומכללם מרן ז"ל בתשובה הנז'. וכבר ראיתי רבים קמים עליו ודחו דבריו וראיותיו שהביא כאן ובח"ב סי' ל"ח וסי' מ"ג ולא עת האסף פה:
אך בזאת לנו לדעת מה המה החו"ד. ומה המה הבדיקות. ומתוכם נלמוד להכחשות דנ"ד. וכפי אשר בינותי בספרים המצוים אצלי כעת. נר"ל בדרך כלל בעדות קידושין. שהחו"ד הם ודאי בגוף המעשה בלשון הקידושין ובסדר קבלת האשה. כי בהכחשתם יתבטל המעשה. או שאינם מכוונים בזמן או במקום שהגם שאינו בגוף המעשה מ"מ מתוכו יבאו לידי הזמה. וכן נמי אם האחד שמע והב' לא שמע בדברים התלוים לקיום המעשה וביטולו. דכיון שהיו במקום ומעמד אחד ומכוונים לבם להעיד הו"ל הכחשה. וחיישינן נמי שמא היה שם איזה דבור המבטל המעשה והוא לא שמע. ובחלוקה זאת רבו החולקים וסוברים דל"מ זה הכחשה לבטל עדותם. ולזה דעתי נוטה. (ועיין בתשו' מרן ז"ל בתשובה סי' י' ושם בהגהה וכרבני האחרונים ז"ל). אם לא היכא שאחד מהם מודה שהיו שם דברים בשעת הקידושין. והוא לא שמעם. או שאומר שאינו יודע אם שמעה המקודשת לשון הקידושין. דאז אפשר דהוי כהכחשה בדו"ח. (ועיין חק"ל מה"ב א"הע סי' יו"ד). אבל כל שאר הכחשות שאינם בענין זה הכחשה בבדיקות חשבינן ליה ועדותם קיימת כד"מ לדעת רובא דרבוותא. זולת ס' הרימ"ט דיחידאה הוי ונדחה קרו לה. ואף שראיתי לאיזה מרבני האחרונים ז"ל שעשו סניף לס' הרימ"ט ז"ל. היינו ודאי אחר הריעותות הגדולות והספקות הרבים אשר הם לבדם כדאי הם לבטל הקידושין. עשו סניף גם סברתו כדי להרבות בספקות. וזה ברור:
ומעתה הבא נבא להכחשות דנ"ד. ולא אטפל רק בהכחשת הב' הכשרים. דאלו העד הג' הוא פסול עתה בקורבה דאישות. ולבטל כל העדות בסבתו אין כאן ספק בנ"ד כי מלבד ס' האומ' דכשפיסולו מדרבנן לא אלים כחו לבטל עדות ב' כשרים. ובפרט היכא שיש הכחשה ביניהם שאין דבריו של אחד במקום ב' ובמקיימי דבר דבר הכתוב. וא"כ נמצא. קלקלתו תקנתו. עוד זאת דאעיקרא מבואר בשאלה שאלו העדים לא כיוינו לעדות. ואפי' כיוינו הרי זה העד הג' בשעת ראיה היה כשר. ובשעת פסלותו שהוא שעת העדת העדות בב"ד. הרי לא העידו בב"א. גם לא בא מעצמו להעיד בב"ד. ולכ"ע בכגו"ד אינו מתבטל העדות בסיבתו. דכמאן דליתיה דמי. א"כ אין לנו לאבד הזמן בסגנון עדותו:
זו בלבד אשימה עיני בהכחשות הב' הכשרים. לדעת אם הוא עדות מוכחשת באופן שיתבטל עדותם והנה העד הא' העיד שנתן הטבעת בידה. ולעדות הב' שנתנו באצבע. ואני אומר דמלבד שי"ל דלא הוי הכחשה כלל דעבידי אינשי דקרו לאצבעה ידה. וסברה היא שבכלל היד הוא האצבע י וזכר לדבר מ"ש בפ"ק דכתובות דאמר ר' חייא ויבשת ידיו יצרו ידו כתיב והכתיב יצרו אצבעותך כדכתיב כי אראה שמיך מעשה אצבעותך ודוק. וכל דאפשר לפרושי סהדותייהו כי היכי דלא להוו מוכחשים עבדינן כמ"ש הר"ן ז"ל וה"ד מרן ז"ל בתשובה שם. ופסקו בש"ע סי' כ"ט וסי' ל'. וגדולי האחרונים ז"ל נשתמשו בזה בגדולה מזאת. אלא דאפי' תימא שמכחיש בפירוש ואומר שנתן בידה ולא באצבעה. כיון דלדברי שניהם מקודשת ואיכא למיחש שעינו הטעתו. ודאי דהכחשה בבדיקות קרינן ליה. (ועיין חתם סופר ח"ג ס"סי פ"ד ודבריו צ"י גם כי הוא מסתמיך ואזיל אס' מהרימ"ט ז"ל. ועכ"פ ל"ד לנ"ד שלא הכחיש האחד לחברו בפירוש וכנז"ל). ומה שהביא הרב הפוסק ה"י מתשו' מהר"י בירב ז"ל ודאי דלא דמי כלל. דהכא עבידי אינשי למטעי מידה לאצבעה. ואולי היה רחוק מחברו וכדמה לו שנתנו בידה והאמת שתחבו באצבע וכן להפך. וממילא רווחא דלא דמי כלל למ"ש עוד משם המשחא דרבותא במוכחשי' העדים שאחד אומר בחיקה ואחד אומר באצבעה. דכל כי הא אפשר דלא טעו אינשי. ולא שאני מחליט שזה מקרי הכחשה גמורה לבטל העדות. (ואין ספרו מצוי בידי כעת) אלא דעכ"פ ל"ד לנ"ד. ועיין בתשובת מהרשד"ם ז"ל בא"הע סי' ח' וסי' צ"ט וכבר ארי עלה הגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל א"הע סי' ך' והביא כל להקת הפוס' ראשונים ואחרונים דכל שלא הוכחשו בגוף העדות אין עדותם מבטלת. וגדולה מזאת הביא משם מהרשד"ם ז"ל ודעמיה דכל דאיכא למימר זה שמע וזה לא שמע אפי' בעיקר הקידושין דל"מ הכחשה. וכמה חתר אותו צדיק לצאת גם י"ח סברתם. וכ"ש בנ"ד שלא הכחיש בפירוש האחד לחברו ובכגו"ד ודאי דלא מקרי הכחשה לכ"ע (עיין להרב דרכי נועם חא"הע סי' ב'). ואפילו אי הכחיש בפירוש לדעת רובא דרבוותא אינו אלא הכחשה בבדיקות ועדותם קיימת. ועיין למהרח"ש ז"ל בא"הע סי' כ"ו. ועיין להגאון הרמ"ז ז"ל בחק"ל מ"ב חא"הע סי' יו"ד שהאריך ואכמ"ל:
גם מצד ההכחשה שלפי דברי העד הא' שאחר הקידו' הלכה ולא דברה דבר. והעד הב' אומר שאמרה טוב. גם בזה איני רואה הכחשה שיש לפרש בפשיטות דברי העד הא' שאמר שלא דברה דבר שאין כוונתו להכחיש את דברי הב'. אלא לומר שהוא כיוין לבו שלא דברה דבר הסותר להקידושין. וכל כי הא שאמרה טוב או שתקה שאין בו נפקותא לדינא אינה למימר דלא יהיב אדעתיה. ובפרט שהעידו זה שלא בפני זה כמבו' בשאלה. וכששאלו הב"ד את הא' אם דברה המקודשת איזה דבר. וכונתם ודאי לדעת אם דברה דבר הסותר לקבלת הקדושין. וע"ז השיב כהלכה שלא דברה דבר הסותר. ובשלמא אם היה אומר שהיו שם דברים אלא שהוא לא שמעם אפשר היה מקום לחוש להכחשה דכיון שהיו שם דברים והוא לא שמע אפשר שכשם שאמרה טוב אמרה לאו וכיוצא. ואפי"ה לא הוא מקרי הכחשה לבטל העדות. וכ"ש בכה"ג דנ"ד דלא חשבינן ליה הכחשה לכ"ע. ואם ראה תראה להרימ"ט ז"ל בסימן ל"ח דחשיב ליה בכה"ג הכחשה. היינו ודאי דלשיטתיה אזיל דאפי' הוכחשו בבדיקות עדותם מתבטלת. ואין סברתו מוסכמת כנז"ל. והגם שכתב בפירוש דזה הוי הכחשה בגוף העדות היינו שהרב רצה לתרץ דבוריה שאמר שלא דברה דבר היינו שלא שמע וא"כ יש לחוש שכשם שאמרה הן לדברי חברו אפשר דאמרה לאו וזה לא כיוין לבו. וכיון שעיקר הקידושין תלוי בתשובת האשה ע"כ חשיב ליה הכחשה גמורה. והיינו ודאי מפני שבנ"ד היו הקידושין בלשון שאלה שהמקדש אמר להאשה מקבלת את זה לקידושין. וא"כ היו צריכים לכוין לבם לדעת תשובת האשה. ועוד כי העד הא' שהעיד בחברת חברו אמר שלא דברה דבר וכשהב' העיד שהשיבה טוב חשיב ליה הרב כמכחיש את חברו ואומר שדברה דבר ואמר טוב. משא"כ בנ"ד שהעידו זה שלא בפני זה וגם בלשון הקידושין שלא היה בלשון שאלה כדי שיכוונו לבם לדעת תשובת האשה וגם כי העד לא מעצמו אמר שלא דברה דבר. אלא שהשיב כן אחר שנשאל מהב"ד. שי"ל שהבין בשאלת הב"ד אם דברה דבר הסותר וכמש"ל. ואעיקרא דברי מהרימ"ט ז"ל כזה תמוהים בעיני וע"ע להרב ז"ל בסי' מ"ג ועיין בתשו' רשד"ם ז"ל בסי' י"א ולמרן ז"ל בתשו' סי' ב':
וגם מאי דחשיב ה"ה נר"ו הכחשה מה שהעד הב' אמר שאמ"ל גלי פניך והא' לא דבר בזה וכן בשאר הכחשות שלא דבר אחד מהעדים. לא ידעתי איך יקרא זה הכחשה כיון שלא הכחיש בפירוש ולא דבר דבר בזה. ואם מפני שלא אמר מעצמו מה שסיפר חברו. הא ודאי בורכא דאטו העד מחויב לומר כל מה שאירע שם שלא מן הצורך לקיום הקידושין וביטולם. ואף אם יחויב מה שאינו. מ"מ כל שלא נשאל מהב"ד ולא הכחיש את חברו בפירוש מאין הרגלים לאחשובינהו הכחשה. וגם ההכחשה האחרת שהא' אמר שאמ"ל הושיטי ידך והב' אמר שאמ"ל קחי די במה שהוכחנו למעלה והסברה הישרה מסכמת שכל שלא הכחיש בפירוש את חבירו ל"ח הכחשה. כי הוא בא לספר הענין ולא דקדק בלשון והוא פשוט. וראיתי עוד לנהירו דעיינין ה' הפוסק ה"י שצירף ג"כ ההכחשה האחרת שהעד הא' העיד שהזהירם המקדש אחר גמר הקידושין שלא לגלות הדברים. והב' אמר שלא דבר כלום. אנא דאמרי כי כגון דא ודאי שלא יכנס בסוג הכחשה כלל. כיון שהוא בענין אחר אחר כלות מעשה הקידושין לגמרי. והג"ע שיוכחשו בענינים אחרים באותו מעמד היעלה על הדעת שיקרא הכחשה לענין הקידושין ותו דבכה"ג לכ"ע איכא למימר זה שמע וזה לא שמע זה כיוין לבו וזה לא. ועד כאן לא קחשיב הרימ"ט הכחשה באופן כזה. אלא כשהוא בגופא של מעשה דעלייהו רמיא לכוין לבם בעת הקידושין ולשמור מוצא שפתיהם אבל כגון נ"ד לכ"ע ל"מ הכחשה אפי' בבדיקות. והוא ברור לעין כל חוזי. ואחד הרואה ומדקדק בהכחשות דנ"ד בעיניו יראה דאין גם אחד שיקרא הכחשה לבטל העדות. כמתבאר כ"ז בספרי הפוס' ז"ל בל אשא את שמותם על שפתי לאפיסת הפנאי ולהעדר הספרים. ואיני רואה אלא ס' מהרימ"ט דחשיב לבדיקות דעדי קידושין כד"ן ומבטל עדותם ואין דבריו עומדים בפני גדולי הפוס' ומרן ז"ל שקבלנו הוראותיו מכללם:
והנה ראיתי לה"ה נר"ו שהאריך בהכחשת העד הג' עם הב' הראשונים. וכבר מלתי אמורה שהרי זו משנה שאינה צריכה שאין אנו צריכים לו ולהכחשותיו ואין בו כדאי לבטל כל הערות ואטרוחי רבנן בכדי למה לן. אלא דחזיתיה לרב חביבה ה"י שמענין לענין יצא לידון בדברי הרימ"ט סי' קל"ח במ"ש בד"ה וכיון שעדות ר' אהרן וכו' עי"ש ותמה עליו ממ"ש בפרק כל הנשבעין דמ"ח. ואייתי משמאי מה דנומתי לו לפום ריהטא בתורה שבע"פ והרבה לתמוה. וכן לא יעשה לקלט דברים שבע"פ ולכותבם בספר. ואם אמנם יש בידי לקיים אותם הדברים ומאי דאיתי בידיה מההיא דפרק חזקת לא שמיה מתיא. ואולם ראיתי שדבר זה נפתח בגדולים עיין להרב כנ"הג בחח"מ סי' ל' הגהב"י ט"ו ט"ז ובש"ך ריש סי' ל"א. ועיין להרב חשק שלמה בסי' ל' ס"ק י"ד דברי אמת בקונטריס הח' סי' ג' ועיין להרב מחנה יהודה בחי' על הטור בסי' ל'. ועיין בתשובת מהר"י חן ז"ל הבאה בתשובת מרן א"הע דיני קידושין סימן יו"ד. והרבנים הנז"ל האריכו למעניתם בפרט זה. ולהיותו מקצוע גדול וסובל אריכות ואין עתותי בידי כעת ע"כ אשים קנצי למילין בזה:
אף גם הריעותא שצירף ה"ה יצ"ו מטעם ההסכמה שיש להם. אני חוכך בזה הרבה אפי' לעשותו סניף מאחר שלא הפקירו ולא הפקיעו הקידושין גם לא פסלו העדים אפי' מכאן ולהבא. ואדרבא פרשו הקנס שעשו להמקדש. לכן איני רואה דרך שיקרא אפי' סניף. וגם הריעותא אחריתי מטעם שלא אמרו בכמה בחדש וכו' וה"ר הריב"ש סי' רס"ו והרשד"ם א"הע סי' ל"א. לדידי גם זה לא יגהה מזור. כי נהי דאחשבינהו דין מרומה ונצריכינהו ח"וד. מ"מ אין סברה לבטל עדותם בדבר שלא חקרום הב"ד ולא הוכחשו. וכי היכן מצינו שהערים מחוייבים להגיד מעצמם. וכ"ש שכולם כאחד מכוונים במקום ובזמן. ולא יבוטל עדותם עד שיהיו נדרשים מהב"ד על פרטות הזמן ויוכחשו או אם לא ידעו לכוין. ודבר זה ברור לא היה ראוי לדבר בו ועיין בתשו' הרדב"ז הישנות ס"סי נ"ו. גם ראיתי לה"ר ה"י שצירף ג"כ מה שהטבעת היה בו אבן וכו' וגם זה פשוט שאין בו ס' כמ"ש משם מז"ה הגאון ז"ל בחק"ל א"הע סי' ך' דכגו"ד שהיא פחותת הערך מקדשין בו אפי' לכתחילה:
תו חזיתיה לה"ר נר"ו שעשה סניף גדול מה שהבן סמוך על ש"א והביא מ"ש הרב חיים ושלום ז"ל והאריך בזה. ואני אומר שמלבד שכמו חילוקי דינים וסברות חלוקות שיש בענין זה כמתבאר בס' חק"ל ח"מ ח"א סי' ל"ה ובחיים ושלום שם ובגב"ח ח"ב סי' טו"ב. ובהשמטות שם. וגם אנכי עשיתי אר'ש רחבת ידים בדין זה. ודבר ברור שלא יצטרף לס' עד שיתבארו בו כל חלקיו ופרטיו. וכאן דהאב והבן קמן ליתו ונשיילינהו איך מתנהגים ביניהם. אחרי שהבן נ"ון בפני עצמו. ואחר הבירור הנכון נובין ונדון. ומדברי מרן החבי"פ ז"ל שם בסי' נ"ב יתבאר שאין ס' בנ"ד. ומ"ש עוד שרצה לעשות סניף מה שנראה מה"תי שהביא הגאון מז"ה ז"ל בחק"ל א"הע סי' כ' דבעינן כוונת העדים בשעת ראיה עי"ש. והנה מבואר שם דהיינו דוקא היכא שעבר זמן רב דאיכא למימר כיון שלא נתכוונו להעיד ועבר זמן הרבה אפשר שיטעו בדמיונה. גם הוכיח דבעדי קידושין צריך שיתרצו העדים להיות עדים בדבר ובנדון שלו שהוכיחו דלא ניח"ל להיות עדים בדבר ועבדי עובדא לסגור פי המקדש שלא יגמור דבריו בכה"ג עשאו סניף לרווחא דמלתא. משא"כ בנ"ד שלא עבר זמן הרבה עד שנחוש דלא דייקי בעדותם וגם כי הוא מהדר אעדים להכירו ובודאי הבינו כי לקדשה מתכוין. כי למה יפגשו בחור ועלמה בפני עדים. ואע"פ שאמ"ל כישוף אתה רוצה לעשות. מבואר הדבר ששחוק עשו לו דאטו יש בעולם מי שמכשף בפניה ובפני עדים. ועכ"פ אין כאן הוכחה שלא נתרצו להיות עדים. וא"כ גם ס' זה נדחה קרינן ליה:
מעתה אומר אני דבנ"ד מיראי ההוראה אני להצטרף בהתר הבחורה הזאת אשר לא נבדקו עדיה כהוגן וכראוי. ואנכי הרואה לפי השאלה המוצגת שאין כאן אפי' ס' אחד שתהיה מותרת לדעת רובא דרבוותא. דאי משום לשון הקידושין הדבר פשוט דבכגון נ"ד ששניהם נתכוונו לקידושין והיתה לו כמשודכת לדעת הרבה מהפוס' צריכה צט. ואי משום הכחשת העדים. כבר הוכחנו שאין בהם כדאי לבטל עדותם. ובפרט אחרי ראינו למרן ז"ל בתשו' סי' יו"ד שבנ"ש היו בו ריעותות גדולות אולי יותר מנ"ד ועלית על כולנה שהיה הכחשה בין ב' העדים בגופה של עדות ואפי"ה אצריכה גט. ואם אמנם ידעתי שהמצא ימצא בנ"ד ס"ס בפלוגתא דרבוותא להתיר. והרבה מן הפוס' ס"ל דעבדינן ס"ס אפי' נגד מרן ז"ל וכשהס' האחד מודה בו מרן כנ"ד בענין לשון הקידושין דמרן ז"ל בתשובה מקל. נראה ודאי דעבדינן. (עיין נדיב לב ח"ב ח"מ סי' ס"ה וכמ"ש בעניותי בתשובה אחרת.) וגם בענין הכחשת העדים דמרן ז"ל בתשובה מחמיר. מעיקרא יש לומר דע"כ לא פליגי רבוותא אי עבדינן ס"ס נגד מרן ז"ל אלא במה שפסק בש"ע בפירוש. אבל במה שכתב בתשובה אפשר דכ"ע מודו דעבדינן ליה. (והגם כי בהגהותי לס"ה ישרי לב בחיו"ד אות ס' ס"ו כתבתי דלבי מהסם בזה. מ"מ עתה שראיתי שנפל מחלוקת גם ברבני זמנינו הע"י בעיקר קבלת דעת מרן ז"ל בתשובה. וס"ל דלענין ס"ס עבדינן ובפרט היכא שבס' אחד מודה מרן ז"ל. ועיין להרב המופלא רב יצחק משרשי"א נר"ו בס"ה פני יצחק הנד"מ בסימן י"ג ונראים דבריו בזה. אף דבעיקר קבלת ס' מרן בתשובה אני חלוק עליו. ובמקומי אני עומד שאין לומר קי"ל נגד סברתו. מ"מ לענין ס"ס מודינא ליה ועיין לקמן בחח"מ). מ"מ כבר כתב הגאון מהריט"א ז"ל בס"ה שמחת יו"ט סי' י"א וי"ב ובקדושת יו"ט סי' ט' דבאיסור ערוה אנו נוהגים לתפוס כל החומרות אפי' היכא שמרן ז"ל מקל. ועיין להרב מ"מ בח"א א"הע סי' ה' ובתשו' ברך משה סי' ל"ד ולהגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל מה"ב בחח"מ סי' ג'. וכ"ש היכא דמרן ז"ל בכעין נ"ד מחמיר. ע"כ לבי נקפי להתיר הבחורה דנ"ד בלא גט כל שאפשר לתת גט. ומזקנים אתבונן מהגאון ר"ל הרמ"ז ח'ד בדרא זלה"ה בעובדא דהוה בנא אמון יע"ה בעסק קדושין והיו בו ריעותות גדולות ועצומות יותר מנ"ד והסכים הרב הגדול בן אחיו כמהר"מ חזן ז"ל רב המקום ההוא להתירה בלא גט והסכים ע"י הרב הגדול מופ"הד כמהרר"א קובו נר"ו. ובכל זאת הרמ"ז ז"ל לא רצה להסכים עמו כי היכי דלא נמטי ליה אפי' שיבא מכשורה באיסור ערוה החמורה וגם אני הצעיר הולך בעקבותיו וצור ישראל יצילנו משגיאות. (עתה נד"מ ס"ה כרך של רומי להרב שארינו ז"ל ועיניך תראנה שם בסי' כ"ד כל הכתוב. וחפץ הייתי לחזור על למודי ולברר שאלה זאת ככל הצורך יען באותו פרק הייתי גולה ומטולטל ומחוסר ספרים. ועתה ראיתי שיש להשיב על מקצת מה שכתבתי. אבל מה אעשה כי עול הצבור והיחיד לא יתנוני השב רוחי. ע"כ משנה ראשונה לא זזה ממקומה והרוצה להחמיר תבא עליו ב"ט. ויה"ר שלא יצא תקלה מתח"י ושלום על דייני ישראל) ועיין בס"ה ישמח לב הנד"מ בחא"הע סי' ז' ועיין עוד להרב המופלא המחבר נר"ו בסי' י"א ובסי' י"ב בהסכמת הרד"ג ר"ל נר"ו ואין הפנאי מסכים להשתעשע באמריהם כי נעמו. יען הגיעני הספר הנ"ל סמוך להדפסה ממש. ועיין עוד לו בסי' י"ד וסי' ט"ו שהאריך הרבה ובסי' ט"ו הרבה לתמוה על דברי הגאון מז"ה ז"ל בס"ד נדיב לב ח"ב א"הע סי' ז'. ומדי עוברי אגב ריהטאי ראה ראיתי כי הנה מקום אתי לישב דברי הרמ"ז זלה"ה אכן כבר מלתי אמורה כי עתה אין הפנאי מסכים ע"כ אשים קנצי למילין כעת: