אור ברסלב
שות תעלומות לב חלק א אבן העזר › סימן יט

שות תעלומות לב חלק א· רבי אליהו בכור חזן

אבן העזר · סימן יט

סימן יח

לעי"ת בידיק יע"א בחדש תמוז תרכ"ט

שאלה יורנו המורה בראובן שנשא אשה ובא עליה ושנאה ושם לה עלילות דברים בכל יום ויום כדי לגרשה מעליו. ויהי כדברו אליה יום יום שתתרצה להתגרש והיא לא שמעה אליו באמור לו מה מצאת בי עול לגרשני ועולה לא מצאת בי. וחמתו בערה בו ויאמר לה לעיני השכנים עתה תראה איך בבזיון וחרפה אגרשך והיית לעג וקלס. יען אשר לא שמעת להתגרש ברצון טוב. ויהי בבקר והשכים לבא לב"ד לאמר כי בעיניו ראה איך זינתה אשתו עם פלוני אלמוני וע"כ רוצה לגרשה ומע' הב"ד הע"י ישבו כסאות למשפט להוציא הדין לאמתו כי ידעי לה רבנן שתכלית שנאה שנא האיש לאשתו. וכשעמדו הרבנים על בירור הדבר מפי עצמו ולשא'ול הגיעו באיזה זמן ובאיזה מקום. ומתוך חילוף טענותיו הבינו הב"ד כי שקר ענו בה. ובאשר האשה העניה איננה רוצה לעזוב בעל נעוריה. וגם הוא הודה ולא בוש כי שמץ פיסול לא מצא בה רק כי געלה נפשו בה ורוצה לגרשה. ועל כן יסרוהו העדה על אשר הוציא ש"ר על אשתו הכשרה. ומאז הימים הוסיף שנאה על שנאתו עד להפליא. ואחר עבור ימים אחדים הביא עד אחד המעיד שראה שזינתה אשתו הנז' והוא אומר שמאמין לעד הנז'. והאשה צווחת ככרוכיא כי שקר הוא דובר ומכחשת את העד על פניו. והבעל הננו מעמיד עצמו לגרשה ושלחה מביתו ואינו רוצה לתת לה מזונות מאחר שהוא מוכן לגרשה מאחר שנאסרה עליו. ומע' בי דינא רבא הע"י המה ראו כי הכל שקר ודבר כזב כאשר הוחזק כפרן ושקרן בב"ד. ופסקו לו את הדין שהיא מותרת לו ואינו יכול לגרשה בע"כ וחייב במזונותיה. ואחד חכם בעיניו הורה גבר כי האשה הזאת אסורה לבעלה והדין עמו לגרשה בע"כ. וע"כ גבא תורא בינייהו ונבוכים הם בארץ ע"כ לשא'ול הגיעה תורה מציון כי יורו המורים להיכן הדין נוטה ושלום על דייני ישראל ויבא שכמ"ה:

תשובה אנכי הרואה כי החכם האוסר הזה לא קרא ולא שנה ואף לא שמש ת"ח שהרואה יראה שבנדון ממש כיוצא לזה נשאל הרשב"א ז"ל באלפי"ו סי' אלף רל"ז וכתב דכל שראינו שמרגיל קטטה בינו לבינה ומחזר לגרשה כך עונשו של בדאי שמחזיקים כל טענותיו שקר ואפי' טען מה שהיינו מקבלים ממנו. ועדות עד אחד לאו כלום הוא דאין דבר שבערוה פחות משנים. ומה שטען שהוא מאמינו אין מקבלים ממנו דשקורי משקר. ועוד דמסתבר לי דלא אמרי' אי מהימן וכו' אלא בשותקת. אבל במכחישתו לא דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. וקרוב הדבר שאפי' בעונה שמשועבד לו אינו נאמן דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה משום מגדר מלתא כדי שלא יהיו בני ישראל רגילים בכך. ומ"מ אפי' נראה לומר שהיא אסורה ושאחד"א הוא יחוש לעצמו. ואם תרצה היא למחול על העונה ושלא יוציא בגט יתן לה שאר וכסות זה ראוי לדון בכיוצא בזה ולא ישלחו הפרוצים בעולתה ידיהם את"ד עיניך הרואות שהוא נדון ממש דומה בדומה לנ"ד והתורה יוצאה בהנומא מפי עליון הרשב"א ז"ל גדול הפוס' שהאשה מותרת לבעלה ואם תרצה למחול העונה אינו יכול להוציאה בגט וחייב בשארה וכסותה וכ"ש בנ"ד שבפעם ראשונה הודה ולא בוש ששקר ענה בה והוא לא ראה ולא ידע. דלית דין צריך בושש שחייב במזונותיה ואינו יכול לגרשה שלא מדעתה וכפסק הרשב"א ז"ל:

עכ"פ הרשב"א ז"ל ספוקי מספק"ל אי מותרת לעונה המור"ם ז"ל בתשובה סי' י"ב כתב דלא כתב הרשב"א כן אלא היכא שראה הוא עצמו שזינתה אבל בעדי כיעור לא. ותשובת הרשב"א ז"ל קאי בעד המעיד שזינתה מ"מ שפיר יש לחלק בין עד דזנות לעדי כיעור. ומ"מ ודאי דאינו יכול לגרשה כיון שהוא מכחשת העד וע"א בהכחשה לאו כלום הוא. ומה גם שהיה מרגיל קטטה עמה ומחזר אחר שקרים וכזבים כנ"ד דלאו כל הימנו לומר שהוא מאמין מין לדברי העד כמ"ש הרשב"א ומור"ם ורש"ל בתשובה סי' ג"ל. ואם העד המעיד הוא עצמו הנואף כתב הרשב"א באלף רל"ז שם דאינו נאמן דאין אדם מע"ר. ובסי' תקנ"ב כתב שאם הודה דחשוד שנאמן מן דפלגינן דבוריה כההיא דפ' רבעני וכו'. והדבר תימה שסתר את עצמו. ועיין למהרימ"ט ז"ל בח"א סי' קל"ז שהביא תשובת הרשב"א דסי' תקנ"ב וכתב ומאי חידוש דבשלמא פ' רבעו וכו' כי פ"ד לא משמע לרצונו אבל גם היה אומר אני רבעתי את פ' לרצונו הרי מע"ר דאין קשוי אלא לדעת עי"ש והוא היה מתכוין לכל מ"ש הרשב"א עצמו באלף רל"ז ולא זכר שר בעת ההיא תשובה זאת. ודוחק לומר דההיא דסי' תקנ"ב איירי באומר אשת פ' זינתה עמו דשפיר פ"ד דכל כי הא הו"ל לפרושי ועיין מש"ל פ"א מהל' סוטה הי"ד שהצ"ע דבריו. והכנ"הג בח"מ סימן ל"ד הג"הט ע"ז שפר קדמיה לפרש הכי. ולולא דמסתפינא הוה אמינא דלא כתב הרשב"א ז"ל חילוק זה אלא בהעדת הנואף שהוא האומר אלו הדברים אז מסתברא לחלק באומר פ' זינתה עמו לאומר שהוא זינה עם פ'. אבל אם שאלו את החשוד אם היה לו עסק עמה והודה ואמר הן דליכא דברים רבים לפלוגינהו. אזי אנו אומרים שמה שהודה ואמר הן הכונה הוא שפ' זינתה ולא עמו. ואף אם שאלת אחרים היתה לאמור אתה זנית עם פ' והוא השיב הן אנו אומרים שמה שהשיב הן הוא על זנות פ' ולא עמו כיון דאין אדם מע"ר זה נר"ל הגם שהוא דוחק דעכ"פ הי"ל להרשב"א לפרש זה. ועיין חכם צבי בסי' ק"ן וכמש"ל שם ובתשובת זכרון יוסף א"הע סי' י"ח שהצ"ע דברי הרשב"א בחילוק זה ועיין בס' חינא וחסדא ח"ב הנד"מ דל"ב ע"ב וע"ג ועיין להרב נודע ביהודה חא"הע ח"ב סי' ע"ב שכתב דלא אמרה הרשב"א אלא לענין מיתה אבל אה"נ דלאוסרה על בעלה אין חילוק בזה יעו"ש ועיין להרמ"ז ז"ל בס"ה נדיב לב ח"ב הא"הע סי' י"א ולמז"ה הגדול ז"ל בחק"ל א"הע סי' ל"א וכל זה אינו ענין לנ"ד כיון שהעד המעיד חף הוא מפשע. ובמ"א הארכתי ועיין בהגהותי לס"ה ישרי לב חא"הע אות ע' ס"ז ולהגאון מז"ה ז"ל בס' נדיב לב ח"ב א"הע סי' י"א:

פש גבן עלי בא'ר אי חילוק שני שכתב הרשב"א ז"ל שם שלא נאמר כ"ז דאי מהימן כבי תרי זיל אפקא אלא באינו מכחישתו. דאם היא מכחשת את העד הא קי"ל ע"א בהכחשה לאו כלום הוא. אם הוא. מוסכם מכל הפוס' ז"ל. והנה הטור ז"ל בסי' קמ"ח נראה דס"ל כוותיה שכתב אם יש ער המעיד והיא שותקת וכו'. אלא דק' דאם היא שותקת למה יתן כתובה ונראה שלזה ג"כ כיוין מרן ז"ל בב"י בסי' קט"ו. וכתב מהרש"ל ה"ד הב"ש בסי' קע"ח דהגירסא בדברי הטור הוא והוא שותק (במקום והיא שותקת) דאם היא שותקת אפי' אינו נאמן בעיניו כשנים חייב להוציאה כיון שהיא שותקת ע"כ ולא ידעתי איך יהיה חייב להוציאה אה מפני שהיא שותקת דהא אפי' הודית היא לדברי העד כל שאין הבעל מאמין מין את העד אינו חייב להוציאה. וכ"ש בהיא שותקת דאין כאן חיוב אי לא מהימן ליה כבי תרי. אלא הנכון נראה כמ"ש מב"י ז"ל אשר מימיו אנו שותים ובפרט שכ"כ הרשב"א י"ל אשר בית ישראל נשען עליו. וראיתי להרב הגדול החסיד שאר בשרינו כמהר"ח פאלאג'י ז"ל בס"ה סמיכה לחיים א"הע סי' ח' דט"ל שפירש דברי הטור כדברי מרן ז"ל וה"ט דס"ל להטור כדברי הרשב"א ז"ל ומזה תמה להרב"ח והפו"ד שלא זכרו מזה עי"ש ואין כאן תימה מאחר שמרן ז"ל כבר הביא דברי הרשב"א שם סמוך ונראה לתי' זה. וכוונתו פשוטה להורות דהטור והרשב"א קיימי בדעת אחד. והב"ח והפו"ד ס"ל דאין הכריחו הכרח ומאי קושיא. ועיין שער אפרים סי' ק"י:

ואתה תחזה דרבו החולקים על חילוק זה של הרשב"א ז"ל וראש המדברים הוא הראש מהרימ"ט ז"ל בחא"הע סי' א'. ומ"מ בנדון דידן אין אנו צריכים לזה דכיון שהיה מרגיל קטטה והוחזק שקרן בב"ד כבר כתב הרשב"א ז"ל בפירוש דאינו נאמן לומר שמאמינו מינו ואפי' אם שלום בינו לבינה לאו כל הימנו לומר שמאמין לעד. ורבו החילוקים בזה כאשר אסף איש טהור הרב מ"מ בראשון א"הע סי' כ"ג וכ"ש בכעין נ"ד דאין חולק בדבר וזאת תורת העולה שהאשה הזאת בב"ד מותרת לבעלה בלתי שום פקפוק. ומ"ש מור"ם ז"ל די"א דבז"הז שיש חרגמ"ה שלא לגרש בע"כ אינו נאמן לומר שמאמינה. מינה. כיון שיש טעמים יותר מספיקים כנז"ל אין אנו צריכים לזה דאי מהא לא איריא שלא אמרה המ"א ז"ל אלא לבני אשכנז דקבילו עלייהו חרגמ"ה. אבל לדידן בני ספרד כבר העד העיד בנו הרשב"א ז"ל שאותה תקנה לא פשטה בגבולינו והו"ד בב"י א"הע סי' א'. ומה גם דבמקום כהא לא תקן ואיכא ס"ס כמ"ש מהרשד"ם א"הע סי' ק"ך ועוד לו בסי' ע"ח והאריכות בזה יגיעת בשר וכבר האריך למעניתו הגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל יו"ד ח"ג סי' פ"ז באורך וברוחב כמדתו הטובה:

ובעומדי בתשובה זו של הרשב"א ז"ל בסי' אלף רל"ז חזות קשה הוגד לי במ"ש וז"ל ומ"ש בחותם ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון דפלגינן ביה נמי דבורא כדפלגינן בפ' רבעני וכו' יפה אמרת וכך אמרתי גם אני וכו' ע"כ ולכאורה יפלא על מאריה דתלמודא דכל רז לא אנס ליה איך כתב כן דהא איפכא שמעינן בש"ס ומכשרינן לשטרא והתוס' שם נתקשו בזה דלהימנו בפלגא ונדחקו ליישב דלא שייך בזה פ"ד. ואחר ההתבוננות פורתא מקום יש בראש לישב דברי הרשב"א דכוונתו הוא דפ"ד ומהמנינן ליה במ"ש כת"י הוא זה וכמ"ש אבל אנוסים היינו מ"מ לא מהימנינן להו. וכ"כ הר"ן ז"ל שם והריטב"א ז"ל שם והו"ד בש"מ וכ"כ משם שיטה ישנה ובכן לא נפלאת היא ס' הרשב"א ז"ל וכאמור. ואולם חזיתיה לה' מהרי"ץ אלבעלי ז"ל הו"ד בס' יד ימין ושם בדמ"ח ע"ד עמר ע"ד הרשב"א אלו והצ"י ורצה לחלק כדכתיבנא ולא הונח לו מפני שמצא בחי' הרשב"א עצמו לכתובות שכתב דלא שייך בזה פ"ד דתרי מילי. נינהו וכו' עי"ש ואנא דאמרי דאי מהא לא תברא דכונתו פשוטה שם דסוגין מתפרשא אף למ"ד דלא פ"ד ומ"מ אתיא גם למ"ד דפ"ד הבט ימין וראה שם שכוונתו מבוארת כן. ואעיקרא דדינא פירכא דאין ראיה מחי' הרשב"א אלו שהם יוצאים מפי עליון הרמב"ן ז"ל כמו שהביאם בשמו הר"ב בש"מ כדמותם שם. ומזה אני דן דחי' כתובות אלו המיוחסים להרשב"א הם להרמב"ן ז"ל באשר כמעט רוב הדברים הובאו בש"מ בשמו והגם שהרב מו"הד חיד"א ז"ל בש"הג יחסם להרשב"א כבר הדר תנא באות המ' וכתב שהם להרמב"ן ז"ל והכרחו הוא מסוגית לשונו ומהש"מ. וא"כ אף זה מן התוכחות ובכן דברי הרשב"א ז"ל צדקו יחדיו אין בהם נפתל ועקש ועיין בס' מנחת בכורים בחי' שם שכתב כן בפשוט:

והנה מהריב"ל ז"ל בח"ג סי' כ"א ה"ד הכנ"הג בח"מ סי' פ"ב הג"הט קנ"ה דלדעת הרשב"א ז"ל בתשובה (היא התשובה שהביא מרן הב"י בסי' ע"ה מחו' כ"א) אמרינן מגו אף במקום שבטענה שטוען מע"ר ע"כ והקשה הרב כמהרח"א ז"ל הו"ד בס' אשדות הפסגה דקנ"ה ע"ג ובסו"הס ד"ח ע"ד מסוגין דהכא וז"ל ואני תמיה איך יצאו דברים אלו מפה קדוש דאם אית' להא במסקנת הש"ס דכתובות דאמר רמי ב"ח ל"ש אלא שאמרו אנוסים היינו מ"ן אבל אמרו אנוסים היינו מ"מ אין נאמנים. דאין אדם מע"ר. ואם איתא להוו נאמנים במגו דא"כ אמרי לא חתמנו מעולם אלא ודאי. דליתא והדבר צ"ת את"ד. ואנכי הרואה אחרי המחי"ר ק"ל טובא איך לא שלטו מאורי עיניו בדברי בעלי התוס' שם בד"ה מחמת נפשות שהקשו דלהמנו במה דאמרי מ"מ במגו דא"ב אמרי מ"ן ותי' דמגו בב' לא אמרינן וכו' עי"ש הרי דס"ל כדעת הרשב"א דהיכא דאיכא מגו לא אמרינן אין אדם מע"ר. דאי לת"ה מאי קושיא דלהמנו במגו אלא ודאי דקיימי בשיטה זו ומהכא לא תקשי דמגו בב' לא אמרינן. וידעתי ביני כי יד הדוחה נטויה לומר דפשיטא דתוס' קיימי לפי הס"ד דרמי ב"ח דהוה קאי אסיפא ולא לפום קושטא דמילתא. ולכאורה הכי נמי מסתברא ממ"ש התוס' שם דהא ברישא וכו' דמשמע דקאי אס"ד. וגם דאי קאי ארישא לפי המסקנא הו"ל להק' דלהמנו במגו דא"ב שתק כמ"ש הרב מהרח"א ז"ל שם ולא שייכי הני פרוקי:

אלא דבמקומי אני עומד ואנא דאמרי דלעולם דהתוס' קיימי דוקא אמסקנא. ומה שלא הקשו דלהמנו במגו דא"ב שתקי. היינו משום דהאי מגו להו מגו ממש הוא כמ"ש הריטב"א הו"ד בש"מ שם. וברישא אנו מוכרחים לומר האי מגו כיון דחזינן להס"ד דאף במקום שמע"ר אוקמה רמי ב"ח דנאמנים כיון דאין כת"י יוצא ממ"א. מוכרח שהוא מטעם זה. אכן כיון דהדר ביה רמי ב"ח ואוקמא ארישא דאפי' אין כת"י יוצא ממ"א כיון דמע"ר לא מהימן ומאי דמהמנינן ליה במ"ן לא מטעם מגו הוא כמ"ש רש"י ז"ל ועיין בתוס' ב"ק דע"ב ע"ב ד"ה אין. וזוהי שקשה דלהמנו במגו דנפשות כי היכי דמהימנת ליה כי הוה ס"ד לאוקמא ארישא דאיכא מגו דא"ב שתקי והוו נאמנים אף איכא דמע"ר. והשתא דאוקמינן ארישא ולא יכלית למימר האי מגו משום דלא הוי מגו טוב. להמנו במגו דנפשות דשמעינן ליה דמהני בהא ותי' דלא שייך לומר האי מגו ועיין היטב בש"מ שם מ"ש בזה. ואף אם יאמר האומר שזה דוחק מוטל שיסבול דוחק זה ולא יאמר על גדול המורים הרשב"א (לפי הבנתו של מהריב"ל ז"ל) שדבריו הם הפך סוגיא ערוכה:

ומצאתי הון לי מדברי התוס' בקדושין דמ"ג ד"ה. והשתא שהביאו דברי התוס' דהכא דקיימי אמסקנא והשמיטו מ"ש כאן ההא ברישא. הרי מבואר כדכתיבנא שש לבי ויגל. ולא נכחד ממני מ"ש הגאון רע"א ז"ל בהגהותיו לקדושין שהגיה דברי התוס' כדי לאוקומיה דבריהם דקיימי אס"ד בלתי ראיה מכרחת. והגם שכוונתו מבוארת מ"מ אין הכרח לעשות ט"ס ולהגיה בדבריהם. ועכ"פ אחרי דברי התוס' בקדושין מאן ספיק ומאן רקיע להק' להרשב"א או להריב"ל ז"ל מסוגיא זאת. ואפשר להכריע דהתוס' קיימי אמסקנת הש"ס דאי לת"ה ק"ט דמאי מקשו דלהמנו במגו כי היכי דמהמני ברישא. והלא שניא ושניא דברישא איירי באין כת"י יוצא ממ"א ושפיר אמרינן מגו. ואלו בסיפא דהוי בכת"י יוצא ממ"א הוי כמקויים והו"ל מגו במקום עדים וכמש"ל. אלא ודאי דגם הכא קיימי אמסקנ' וכמ"ש בתוס' קדושין ודבריהם נכונים. וכבר ראיתי מי שתירץ לזה ומ"ש נר"ל יותר ברור והדק היטב בש"מ שם בד"ה אין נאמנים:

ואם כני'ם אנו בזה ק"ט להר"ש בכריתות שכתב דהיכא דמע"ר ל"מ אפי' אי אי"ל מגו. והרי זה הפך דברי הרשב"א ומשמעות דברי התוס'. ואנא מצא מקור דין זה כי אנו לא ראינו אלא היכא דבטענת המגו מע"ר כההיא דמזיד הייתי ולא להפך. ואין להתעקש ולומר דהר"ש ס"ל דהתוס' קיימי להס"ד. שהרי כשרצה להוכיח דמגו בב' לא א אמרינן ה"ד התוס' לפי המסקנא כיעו"ש. והיותר תימה על הרב ש"ך שם באות ך' שהביא לו סמוכות מדברי התוס' בקדושין כדמותם ולא נרגש מזה. ולפום מאי דכתיבנא ק"ל על הרב כנ"הג בח"מ סי' מ"ז הגהב"י פ"ב שרצה להוכיח דלא אמרינן מגו היכא דמע"ר מהדין סוגיא וכונתו פשוטה כמ"ש הרב מהרח"א. ולפי האמור מהא לא איריא ושפיר יש לדחות כאמור. אלא דהאמת דמה שיחסו ס' זאת להרשב"א ז"ל ממ"ש מב"י בשמו בסימן ע"ה ליתא כמבואר בתשו' ח"ד סי' י"ט והכנ"הג כל יקר ראתה עינו. ועיקר מטרין הכא ליישב קושית הרב מהרח"א לפי דרכו ועוד לאלו'ה מילין בענין זה אלא שאין כאן מקומו:

הדרן לעיקר שאלתנו זאת תורת העולה שיפה דנו יפה הורו ב"ד המקום הע"י שלא יוכל לשלחה בע"כ ואין להאמינו בכל מה שאומר כדי להתיר לו לישא אשה אחרת. ועתה כי שילחה מביתו חייב בשארה וכסותה לכ"ע. ומ"ש בשאלה שרוצה להפטר גם ממזונותיה כיון שהוא רוצה לגרשה והיא אינה רוצה. ונראה שכך הורה לו אותו החכם בעיניו ואולי כיוין למ"ש הרא"ם ז"ל בח"א סי' ל' וטח עיניו מראות דלא אמרה הרא"ם ז"ל אלא היכא דלפי הדין יכול לגרשה והיא מעכבת מצד התקנה. ואף לזה כתב מהרח"ש בסי' נ"א שמהרי"ק ז"ל חולק ואף שכתב שיכול הבעל לומר קי"ל כהרא"ם מ"מ בנ"ד אין כל ספק דחייב במזונותיה כיון שמן הדין אינו יכול לגרשה בע"כ. וגם דודאי אית להו חומר השבועה ומי יתירנה בטענות כוזבות כאלו. וראוי להחרים שלא ידברו סרה על האשה הזאת דשמץ פיסול לא נמצא בה כמ"ש מהר"ם מלובלין בסי' פ' ורש"ל בסי' ג"ל ועיין סמיכה לחיים ס"סי ח':

את זו כתבתי בקצ'ר אמיץ מקוצר רוח ולב דוי אל הלקח ארון האלהי'ם מרן הגאון ר"ל ח'ד בדרא הרמ"ז זלה"ה הכ"מ ע"כ היו דברי מועטים. והיו דברי כלפי הקדש רב אחאי גאון הרב המובהק המאיר כברק בנש"ק רב שמ"ח גאגין נר"ו ואם יסכים עמדי ישמח לבי גם אני כ"ד נא"ה המקוה ומחכה רחמי האל הזן. והוא הצעיר אליהו חזן ס"ט

תוכן העניינים

שות תעלומות לב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה