שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן קעז
ב"ה בלאשקי א"ח דפסח תרצ"ו לפ"ק. ישא שלום הרים. למאיר לארץ ולדרים. בחיבוריו המאירים וצהירים כספירים. בתורת ה' זהירים. ה"ה כבוד חותני חביבי וידינ"פ הרב הגאון המובהק. מופת הדור ותפארת ישראל. גולת אריאל פ"ה עה"י צדיק ונשגב וכו' כקש"ת מו"ה צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט"א ראב"ד דק"ק ווארשא הבירה:
גלילות יד קדשו הגיעני וענותנותו תרבני ע"ד השאלה שנשאל ועד הרבנים דווארשא בענין גידול השפן האנגורי לצמרו שיוכל לצמוח מזה מקור פרנסה להרבה מישראל וידידנו הגאון ר' שלמה דוד כהנא שי' העמיק הרחיב בזה אי גידול בכלל סחורה:
הנה בש"ע יור"ד (סי' קי"ז ס"א) כ' כל דבר שאסור מה"ת וכו' אסור לעשות בו סחורה וכו' חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה והוא מהרמב"ם (פ"ח מהמ"א הט"ו) אבל הרבה תמיהות יש לנו לתמוה כאן חדא כמו שהקשה בס' באר יעקב להגאון מו"ה יאקב ברלין זצ"ל חברו של הזכרון יוסף ז"ל מהא דקאמר הש"ס (בפסחים דכ"ג) לימא כתנאי יעשה לכל מלאכה וכו' מה לאו בהא קמיפלגי דריה"ג סבר דלא תאכלו אחד איסור אכילה וא' איה"נ וכי אתא קרא למשרי נבלה בהנאה ואכתי דילמא לעולם ס"ל כחזקי' והא דצ"ק למלאכת הדיוט היינו להתיר איסור סחורה וכן באמת דמשני דגם ר"ע ס"ל כר"א וסבר דחלבה וגידה הותרה וע"כ למלאכת גבוה הוא דאתא ק' הא בעינן נמי למלאכת הדיוט לענין איסור סחורה ועוד הק' בס' בית דוד דאיך אפשר לומר דאיסור חלב התירה תורה בסחורה הא בקרא כתיב חלב נבלה וחלב טריפה וגו' ודרשינן בגמ' (זבחים ד"ע) ועוד בכמ"ד אמרה תורה יבא איסור נבלה ויבא איסור טריפה ויחול על איסור חלב הא נו"ט אסור בסחורה דילפינן משרצים כמפורש במשנה דשביעית וא"כ נהי דאיסור חלב מותר בסחורה ויעשה לכל מלאכה אכתי איסור נו"ט דאסור בסחורה איך הותר לסחורה והאיך יעשה לכל מלאכה ובשעה"מ (פ"ח מהל' מאכ"א ה"ו) הק' על סוגי' דפסחים הנ"ל דיליף היתר הנאה בגיד מחלב והא מדלא הוציא הרמב"ם אלא חוץ מחלב ש"מ דגיד אסור בסחורה וא"כ יש למיפרך מה לחלב שמותר בסחורה וכעין קושיתו יש להקשות בש"ס דחולין (דק"ך ע"א) בהא דאר"ל נפש לרבות את רשותה וכו' וצריכי וכו' ואמאי לא קאמר מה לחלב שמותר בסחורה ועוד קשה בש"ס זבחים (דק"ו ע"א) דמקשה לא יאמר לאו בחלב ותיתי קו"ח מנבלה או משרצים האיכא למיפרך מה להני שכן אסורי בסחורה משא"כ בחלב ותו יש להקשות מדהוציא הרמז"ל רק חלב משמע להדיא דדם ג"כ אסור בסחורה דלא כשיטת הפר"ת ז"ל (בסי' קי"ז) והסכים עמו הנוב"י תניינא (חיו"ד סי' ס"ב) רק כשיטת הבית הלל (סי' י"א) וכ"ה דעת התבו"ש שם והפר"ח וכ"ה דעת חו"ז הגאון הק' רצ"ה אבד"ק ברלין זצ"ל בספרו צבא רב (בשביעית פ"ז) אלא שגם דם אסור בסחורה א"כ במשנה דפרק כל הבשר (דקט"ו ע"ב) חומר חלב מבדם ואומר דם מבחלב וכו' אמאי לא חשיב תנא חומר דם מבחלב שדם אסור בסחורה משא"כ חלב דמותר וכעין קו' הרן בחי' להיפוך דלא תני חלב מבדם במבושל דבחלב אסור ובדם שבישלו מותר וה"נ יש להקשות ג"כ להיפוך כנ"ל:
ב) ועכצ"ל אחת משתי אלה או דכל איסור סחורה ל"ה רק דרבנן כדעת התרה"ד (סי' ר') וכ"ה שיטת הנו"ב ובאר יעקב הנ"ל שם אם כי מה שהשיא הגאון באר יעקב וכן מטין ג"כ דעת הנו"ב דשיטת הרשב"א ז"ל בתשו' ג"כ הכין דס"ל דל"ה רק דרבנן תמי' טובא שהרי מפורש ברשב"א (בחי' לב"ק דף פ"ב) שאיסור סחורה מה"ת מדרש דיהיו כפרש"י בפסחים שם דכתיב ושקץ יהיו לכם בהוייתן יהא ע"ש וכן מה שהוציא התוי"ט (פ"ז דשביעית מ"ג) מלשון הרע"ב שכ' ולא אסרו לעשות סחורה דס"ל דל"ה רק דרבנן מלבד מה שדחה ראייתו בחי' מהרי"ח שם יעי' גם ברי"ו (נתיב ט"ו סי' פ"ז) שכ' אין עושין סחורה וכו' ועוד פשוט דאסור מדאו' ומותר לעשות סחורה בבהמה טמאה שאינה מאכל עכו"ם כגון סוס ופרד ודומיהן שלא גזרו אלא הראוי לאכילה כך מפורש בירושלמי עכ"ל. הרי דמפורש בדבריו שהוא דאורייתא ונקט ג"כ לישנא דלא גזרו ממש כעין לשון הרע"ב הנ"ל ומצינו סייג גם בדאו' כמש"כ הר"ן ריש פסחים ובשערי תשובה לרבינו יונה במדרגה החמישית (אות פ') ועי' שד"ח (מע' האל"ף אות קכ"א) שהאריך בזה ובחנם תפס הגאון מוהרש"ק ז"ל על הפרמ"ג (סי' פ"ד) דארכבי' אתרי רכשי דאמר דאיסור סחורה מדאו' א"כ איך קאמר שהוא משום גזרה שלא יאכל דמה"ת לא מצינו גזרה ולהנ"ל אע"ג דאסור מה"ת מ"מ טעם האיסור הוא משום גזרה והארכתי בענין סייג בדאו' בתשו' לידידי הה"ג אבד"ק שברשין שי' ומעתה צ"ל כד' התשב"ץ (בתשו' ח"ג סי' רצ"ב) דאין חילוק בין חלב לשאר איסורין אלא למלאכה גם בשאר איסורין מותר וקרא כתיב יעשה לכל מלאכה בחלב והה"ד לשאר איסורין יע"ש מיהו להרמז"ל הנ"ל שכ' חוץ מן החלב הרי דמחלק בין איסור חלב לשאר איסורין ומשמע להדיא דמה דבשאר איסורין דהיינו לסחורה דאי למלאכה הרי גם בשאר איסורין שרי מ"מ בחלב מותר מקרא דיעשה לכל מלאכה וא"כ הדק"ל. ולכאורה הי' נראה מזה ראי' למה שחידש הגאון בעל פרדס דוד ז"ל שהוא הרב השואל בס' באר יעקב בתשובתו שנדפסה שם ובאמת כבר קדמוהו בשו"ת חו"י (סי' קמ"ב) וגם הבא"י הסכים לזה דהך קרא לאסור סחורה ל"ה רק דרבנן כמ"ש הרשב"א דמייתי ב"י מגזירת שמא יאכל יע"ש ויתיישב לן בזה הקושי' דלעיל מהאי (דחולין דק"ך) דלא קאמר מה לחלב שמותר בסחורה דחלב ונבלה שוין בזה דלא נלמד משרצים וכשאר איסורין וכן קושי' השעה"מ ג"כ מיושב דשפיר יליף גיד מחלב שהרי גיד ע"כ כשאר איסורין וכן א"ש נמי הקושי' מהאי דזבחים דיליף קו"ח מנבלה כיון שגם בנבלה נמי איסור סחורה ל"ה מה"ת אבל אכתי לא מיושב הא דיליף קו"ח משרצים הכא האיכא למיפרך מה להני שכן אסורין בסחורה משא"כ חלב ועי' בשו"ת חת"ס (חיו"ד סי' ק"ד וסי' ק"ח) במה שהעלה דלריה"ג ל"א סברת הרמז"ל הנ"ל ואפי' בחלב אסור א"כ א"ש קו' השעה"מ הנ"ל דלשיטתו שפיר יליף גיד מחלב דלריה"ג לטעמי' גם חלב נמי אסור בסחורה]:
נ) ולכאורה הי' נ"ל מכ"ז להביא ראי' למש"כ בשו"ת שם ארי' (חיו"ד סי' כ"ו) להכריע במה שנחלקו לענין איסור סחורה אי הוי מה"ת דמן התוס' בפסחים ומלשון הרמב"ם נראה דהוי מה"ת ומלשון הרשב"א שהביא הב"י דכל דבר העומד לאכילה אסור גזרה שמא יבא לאכול נראה דהוי, רק דרבנן די"ל דאף להרשב"א אסור מה"ת רק בדבר שהוא כעת ראוי לאכילה וקרוב הדבר לבא לידי אכילה אבל בדבר שאינו ראוי לאכילה עכשיו רק דעומד לאכילה בגוונא דמיירי הרשב"א במגדל חזירים ודברים טמאין דעכשיו א"ר לאכילה בזה כתב דהוי רק גזרה מדרבנן כיון דעכשיו לאו בר אכילה הוא ולפ"ז י"ל דגם דעת הרמב"ם כן ומ"ש דחלב מותר דכתיב יעשה לכ"מ היינו אף בראוי לאכילה היינו אף ע"י בישול דלכל מלאכה כתיב ומדרבנן אסור אף מה שאינו ראוי כעת לאכילה כיון דיכול לבוא לידי אכילה ולפ"ז בנו"ט וכה"ג כשמוכרם כשהם חיים ואינם מבושלים אסור אף מדרבנן כיון דעכשיו אינם ראוים ומה"ת אסור רק במבושלים ולפ"ז מה שהתירה התורה למכור נו"ט כדכ' או מכור לנכרי הוא אף לבשלם ולמוכרם כיון דנזדמנו לו עיי"ש. ולפ"ז ל"ק כל הני קושיות דאמרן שהרי כל האיסורין נמי הכי כ"ז שהם חיים שלא נתבשלו מה"ת מותר בסחורה ואסור רק מדרבנן:
ד) ברם עיקר חידושו של הש"א אם כי חדש הוא מ"מ לפענ"ד גם חדש זה אסור מה"ת דמסתימת כל הפוסקים משמע להדיא דלעולם אסור איסור סחורה באין שום חילוק בין קודם בישול לאחר בישול וקרינן בי' ונעלם גם מש"כ הפנ"י בפסחים שם בד"ה והרי שרצים וכו' אלא דאכתי מעופות טמאים הו"מ לאקשויי דכתיב בהו שקץ הם לא יאכלו והנלע"ד דמבהמה חי' ועוף טמא לא מצי לאקשויי כיון דטעונין שחיטה אף בטהורה וא"כ אין איסור אכילה בטמאים אלא לאחר שחיטה דמחיים בלא"ה אסורין משום אמה"ח ומשו"ה פשיטא דמחיים מותרין בהנאה דאפי' אמה"ח מותר בהנאה משא"כ מדגים ושרצים דל"ש בהו אמה"ח ומחיים הוא דמתחיל איסורייהו א"כ מקשה שפיר משרצים אפי' לחזקי' ומשמע לי' דהא דתנן בנזדמנו לו מינין טמאין הכל בכלל עכ"ל הרי מבואר בדבריו דבשקצים ורמשים מתחיל האיסור מחיים. אך מ"מ לפי"ד הפנ"י בנד"ד בגידול השפן האנגורי שהוא מכלל החיות טמאות שיש בהן איסור אמה"ח מ"מ ל"ש בהו איסור סחורה ושפיר יש מקום לצדד לכאורה קולא בנד"ד:
ה) אמנם גם היתר זה ליתי' לפי המבואר (בטוי"ד סי' ס"ב) ואינו נוהג אלא בטהורים ולא בטמאים א"כ כל סברת הפנ"י ל"ש רק לר"י ור"א (בחולין דק"א ע"ב) דאמה"ח נוהג בין בטמאין בין בטהורין אבל לפי"מ דקיי"ל כחכמים דאינו נוהג אלא בטהורין וכ"פ הרמז"ל (בפ"ה מהמ"א ה"א) והטור שם ויעי' בש"ך (שם סק"ב) אזדא לי' כל סברת הפנ"י. ולכאורה דברי הפנ"י תמוהין מאד שכ' להתיר משום דמחיים ליכא רק איסור אמה"ת כיון דלהלכה קיי"ל דאינו נוהג בטמאין וצ"ל כיון דהמשנה שם דמינה קא מקשה שהוא (במס' שביעית פ"ז מ"ד) ושם תנן ר"י אומר וכו' א"כ לר"י לשיטתו דס"ל נוהג בטמאין ולפ"ז לדידן דקיי"ל דאין אמה"ח נוהג בטמאין ל"ש כלל כל סברת הפנ"י. וראי' ברורה לזה מהא דמקשי התוס' בפסחים שם ובסו"פ מרובה מהא דלא יגדל חזירים ולפי"ד הפנ"י הרי מחיים ליכא איסור סחורה א"ו דלדידן דקיי"ל אינו נוהג בטמאין אין שום נפק"מ בין מחיים או לאח"מ וכ"מ להדיא ברמ"א (סי' קי"ז ס"ד) וז"ל וצריך למכרה מיד ולא ימתין עד שתהא שמינה אצלו עכ"ל הרי דאף מחיים איכא איסור סחורה דל"ש לשמנן רק מחיים וכ"מ מהתוספתא הובא בב"י דלא יגדל כלבים כופרי' וחולדת הסנאים וחתולים למכור לעכו"ם ולשכור עליהם ע"ש הרי מפורש שאף מחיים נמי אסור:
ו) ותו דאף לפי"ד הפנ"י הנ"ל דמחיים ליכא איסור סחורה היינו מה"ת אבל מדרבנן כתב גם הוא שאסור א"כ אפוא ל"מ לפי שיטת הפוסקים דאיסור סחורה שהוא מה"ת בודאי ליכא שום צד להקל אלא אף גם לשיטת הסוברין דכל איסור סחורה רק דרבנן והטעם משום גזרה דילמא אתי למיכל מיני' וכמ"ש הבאר יעקב הנ"ל בשיטת הרשב"א והתוי"ט בשיטת הרע"ב אבל הרי לשיטה זו בע"כ צ"ל מש"כ הרמב"ם הטעם דמותר בחלב דכתיב יעשה לכ"מ היינו כד' הט"ז משום דמפורש בתורה להיתר אין בכח חז"ל לאסור וכמש"כ (בשו"ת טוטו"ד מהדו"ק סי' קע"ו) ע"ש וכבר קדמוהו בבאר יעקב שם יעו"ש באורך [ומצאתי בשו"ת יד אליהו ראי' להר"מ מבכורות (דל"א ע"ב) דמע"ב מוכר לישראל בעיקר דמי החלב ומבליע דמי הבשר בתוכו דבשאר איסורין כה"ג אסור כמ"ש הש"ך וע"כ לעשות בהם נרות וכה"ג וברש"י סוטה (די"ט ע"א) אהא דאמרי' אלמלא תפלתו של חבקוק היו כל ישראל מוכרי רבב פרש"י חלב ושמן וכן בשבת (דף קמ"ד) לענין רבב משמע פרש"י דחלב בכלל רבב ע"ש. הרי דס"ל דחלב מותר בסחורה] ולפ"ז נמצא בשרצים וטמאים כל דשייך החי גזרה עכ"פ אסור מדרבנן לכו"ע א"כ אינני מוצא שום היתר בנד"ד:
ז) אחר כתבי כ"ז מצאתי לאחר קדוש מדבר הגר"א רגאלער זצל"ה מקאליש בס' יד אליהו תשובה ארוכה בענין זה ושם מצאתי דבר חדש אשר יצא לחלק שרק בדגים בשקצים ורמשים הוא דאסור מה"ת מן יהיו בהוייתן יהו שהוא דרשה גמורה ובבהמות וחיות טמאות ל"ה רק איד"ר דליכא במ"מ מן שרצים ודגים דמה לשרצים שאסורין במשהו דהוי ברי' וכמ"ש תוס' חולין (דק"ך) ומ"ש הר"מ גבי חלב לא בא לחלק בין חלב לשאר איסורין ולדרוש דרשה שלא נמצא בשים מקום להתיר חלב לסחור אלא שהביא קרא יעשה לכ"מ לומר הטעם דשרי בחלב לסחור משום דחלב דרכו לעשות בו מלאכה כמו להדליק ולמשוח עורות עי' עוקצין פ"ג] ולא קיימא לאכילה דוקא ולמד הר"מ סברא זו מהירושלמי דמותר לסחור בחמור וגמל ואף דחלב קיימא נמי לאכילה אבל מדהוצרכו לגזור בארור שלא יגדל חזירים ש"מ דלמשוח עורות ולשאר דברים מותר לסחור אף דקיימי לאכילה ג"כ וכמ"ש תוס' בפסחים שם וה"נ בחלב דכ' יעשה לכ"מ דחזי למלאכות הרבה שלא מענייני האכילה וכה"ג (בע"ז דט"ו) אימר לשחיטה זבנה ושם בע"ב כ"ה דאיכא למתלי תלינן ונא גזרו רק במידי דקיימא רק לאכילה גרידא יעוש"ה. ואם כי בעצם יסוד סברתו כבר הקדימו בשו"ת באר יעקב הנ"ל ושם בדברי הרב השואל שהוא הגאון בעמ"ח פרדס דוד זצ"ל כ' סברא זו רק בבהמות וחיות טמאות מודו דאסור מה"ת משום דכתיב לעיל מיני' בפרשה בהאי עניינא וכ"כ החו"י שזכרתי לעיל דבטמאין לכו"ע מה"ת וכ"מ מד' הפנ"י בפסחים שם ובשו"ת חת"ס (חיו"ד סי' ק"ח) כ' גלי רחמנא בשרצים דבדילי מיני' ואפ"ה אוסר סחורה קו"ח לדברים שאין נפשו ש"א קוצה בהם דאסורין בסחורה מדאו' ע"ש. ובחו"י שם כ' דבטמאין יש דרשה מיוחדת ממה דכתיב בכל חד טמא הוא לכם וחזר למכתב טמאים הם לכם ע"ש ועי' בשו"ת אבני נזר (חיור"ד סי' ק"ו) דפשיטא לי' ג"כ דכל הטמאין בכלל האיסור תורה ודחה דברי החו"י שר"ל דבנו"ט לא נוכל ללמוד מטמאין משום שהי' להם שעה"כ והוכיח מש"ס חולין (דק"ך) שגם נבלה חשיב לא, הי' לה שעה"כ יע"ש. ומכש"כ בטמאין עצמן ודאי קשה מאד להקל אם כי הגאון הנ"ל רב גוברי' תנא ופליג שראוי לסמוך עליו שלא בשעה"ד ומכש"כ בשעה"ד כזה אשר ניטלו כמעט כל הפרנסות מישראל מ"מ מי יערב לבו להקל נגד כל הני רבותינו האחרונים הנ"ל. ועי' בשו"ת
תירוש ויצהר סי' ל"ח:
ח) ובדבר המקוה ברחוב צגלנה בווארשא עברתי על הקונטרס רק מקופיא לרובי הטרדות אשר סבבוני ומה גם להלכה כבר יצא הדבר ע"י גדולי המורים גאוני הדור ועד הרבנים דק' ווארשא ואפריון נמטי להו גלל המצוה אשר היא מורשת אבות מאבינו יעקב ע"ה כדרשת חז"ל (בשבת דל"ג ע"ב) עה"פ ויחן את פני העיר מרחצאות תיקן להם (ובמו"ק ד"ה) היוצאין לקייץ את הדרכים וכו' ולמוד את המקוואות וכו'. ובפרט מקוה כמו זו שהיא אחת ומתחלקת לכמה וכמה מקוואות ועי' עירובין (דנ"ה ע"ב) מפני שמרגישין זב"ז בטבילה וכו' ויע"ש בפרש"י ולכן אם כי מה לתבן את הבר בכ"ז לחיבת הקודש הנני בזה כמעיר ובא. במש"כ ידידנו הגאון ר' שלמה דוד כהנא שליט"א ופתח דבריו יאיר בדבר החקירה במה שבתוך המלט (בעטאן) נמצאים גולמי חתיכות דקות של ברזל שרב אחד עורר שהחוטי ברזל המה מעמידים הכותלים ולפי"ד הרמב"ם אזלינן אחר המעמיד א"כ הרי נעשו כל כותלי המקוה כלים של מתכת ובשו"ת מהר"ם שיק (סי' ר"ד) כ' בשם הגידולי טהרה דאף דפשוטי כלי מתכת מקב"ט מ"מ כלי בעינן אף שאינו בר קיבול ולכן טס של מתכות אינו כלי ואין מקב"ט אך בשו"ת דברי חיים (ח"א סי' מ"ד) חוכך שגם בטס של ברזל אע"ג דל"ה רק גולמי מתכת מ"מ מקב"ט. וכן מבואר בשו"ת חת"ס (חיו"ד סי' רי"ד) באמצע התשו' וז"ל ולא קבעם בחבושים של ברזל דאפשר דמקב"ט דהכל הולך אחר המעמיד יע"ש. ובדברי מהר"י חגיז (בשו"ת הלק"ט ח"א סי' ע"ו) מבואר בחשוקים של ברזל דאם גם בלא החשוקים של ברזל יכול לעמוד אלא שאינו מתקיים זמ"ר צ"ת מעמיד ודן מזה לענין שופר שגלדו דק יע"ש והגרשד"כ כ' לחלק בין סבכא דשפיר נחשב כלי משא"כ בחוטים שלא נקשרו רק כל חוט עומד בפ"ע דל"ה רק כמו עשת של ברזל ויעי' ט"ז י"וד (סי' שע"א סק"ג) ובנקה"כ שם לענין סבכא ובאהלות (פ"ח מ"ד) יע"ש אבל מד' הדב"ח שהחמיר גם בטס של ברזל דג"כ ל"ה רק גולמי כ"מ נראה דלא מחלק בכך ויותר בזה ההיתר משום שנעשה מתחלתו לצורך הקרקע ומחובר לקרקע דבזה גם הדב"ח שם מתיר אלא שבדב"ח שם מחמיר דל"מ רק חיבור לקרקע ממש לא לכותל שבקרקע. וא"כ כאן הרי החיבור להכותל המחובר לקרקע. אבל ראיתי בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' ב') שהקיל גם בכותל שבקרקע וכן מפורש בשו"ת הרשב"א (ח"ג סי' רכ"ח) יעו"ש ועי' שו"ת פנים מאירות (סי' ק"ד) יע"ש:
ט) ומש"כ הגרשד"כ עוד מאחר שכותלי המקוה והשוליים נעשים ביחד עם הרצפה של הבית המחוברת לכל ד' כותלי בנין לבנים של הבית ולא נעשית המקוה כלי גדולה של בעטאן שיתחבר אח"כ לכותלים והרצפה שיהי' שייך ע"ז החשש של חקקו ואח"כ קבעו רק ממש ביחד עם הרצפה תיכף לבנין הכותלים ונחשב קולב"ח. ונעלם ממנו מ"ש בשו"ת אמרי אש (סי' פ"ו) דאנחנו לא מצינו בפירוש להתיר רק היכא דקבעו ואח"כ חקקו אבל אם באין ביחד מניין לנו לומר דטהור ומסתבר לי דאסור יע"ש אב בשו"ת חת"ס (חיו"ד סי' רי"ז) שהרב השואל הי' ג"כ מהנדז בזה והח"ס השיב דהיכא דהחקיקה וקביעה באין כאחד הוי כקולב"ח והוכיח כן משו"ת הרשב"א (סי' ר"ח) והביאו הד"מ (בסי' ר"א) עיי"ש. ועי' ירושלמי שבת (פר"ע ה"א) סיתותן של אבנים גמר מלאכתן והו"ל כחקקו ולבסוף חיברו ועי' פ"מ ובנועם ירושלמי שם. ונראה לכאורה דכ"ה שהחקיקה והקביעה באין כא' חשוב כחקקו ולבסוף קבעו וצריך לחלק בין ע"ז לכאן וכמו שיש חילוק לענין שבת ג"כ לענין באין כא' בשבת (דצ"ט) יעו"ש:
י) ומש"כ הגאון ר' יעקב מאיר בידרמאן שליט"א ע"ד הספק איך להכשיר את המקוה בצינור המוריד את המים לתוכה ע"י פתיחת אדם כיון דהמשכת המים צריך להיות שלא ע"י מקב"ט דאפשר בצינור שלא ירדו המים כדרכן רק יהי' עקום לצד חוץ שלא כנגד המקוה למעלה ביציאתו מן הבאסיין וסמוך להמקוה בתחתיתו יתעקם לצד המקוה שירדו המים לתוכה דכשאין המים נופלים להדיא מהמקב"ט מבואר בסמ"ח דכשר עכ"ד. ולפענ"ד יש להעיר על דבריו ממה דאיתא בתוספתא ומובא בר"ש (פ"י דמקואות מ"ח) אהמשנה כיצד מביא סלון של חרס או של אבר אם נכפף הסילון כל שהוא פסול עכ"ל. וד' התוספתא מובאים ג"כ בהשגות הראב"ד (בפ"ח מהל' מקואות ה"ז) וז"ל א"א ואם הי' הסילון כפוף כל שהוא פוסלו אך בכ"מ שם כ' וז"ל ואני אומר דהא דתנן (בפ"ד דמקואות) סילון שהוא צר מכאן ומכאן כרחב מן האמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה הויא תיובתי' דראב"ד אע"כ לומר דהאי תוספתא מיירי כשעשאו כפוף ע"ד קבלה עכ"ל אבל צ"ע שהרי בהתוספתא קתני נכפף דהיינו אפי' ממילא. והנ"ל בזה דבשבת (דל"ה ע"א) אמר רב מעיין המיטלטל טהור, וזהו בארה של מרים ופרש"י טהור מלקבל טומאה וטובלין בו דלאו ככלי דמי וכו' יוכ"ל. ובשו"ת מהרי"ט (ח"ב סי' י"ז) כ' וז"ל וכשלמדנו שבת תמהתי ע"ד רש"י ז"ל דמהכ"ת שהי' מקב"ט אותו סלע אעפ"י שיהי' כלי דהא כלי גללי' כלי אבני' אינם מק"ט ועוד לענין פסול מקוה אע"ג דאפי' כלי אבנים פוסלים היינו כשנעשה מתחלה לקבלה שלא עלתה על דעת שאבני השדה התלושים שיש להם בית קיבול יקבלו טומאה אם לא שחקקן לקבלה ולאו שם כלי עליהם עכ"ל ועי' רש"ש שהק' דכלי אבנים אין מקב"ט. ואישתמיטתי' שזוהי קושי' הראשונה של המהרי"ט. ועוד הוסיף להקשות הא לא נעשה לקבלה כלל. מיהו לכאו' מד' התוספתא שהביא הר"ש הנ"ל דאפי' נכפף מאליו פוסל משמע להדיא דגם מה שלא נעשה לקבלה רק מעצמו נעשה בי"ק ג"כ פוסל ולכן נ"ל מזה ראי' גדולה לדברי הכ"מ הנ"ל ושי"ל שגם הראב"ד מודה לזה שהרי מפורש חילוק זה בין נעשה לקבלה או לא (בר"מ פ"י מהל' מקואות ה"ב) והראב"ד ז"ל לא פליג עליו שם שמזה הוכחה גלוי' שגם להראב"ד ס"ל כן. מיהו י"ל דכ"ז שלא יפסול את המקוה המים הבאים ע"י הסילון הנכפף אבל לטבול בהכלי עצמו אפי' נכפף מאליו ג"כ פסול וזה שמדייק התוספתא אם נכפף כ"ש פסול כדאי' בר"ש שם, היינו לטבול בו בעצמו אבל לא שיפסול את המקוה ע"י המים הבאים על ידו כיון שמאליו נעשה ולא נעשה ע"ד קבלה כהכ"מ הנ"ל [ועי' ביו"ד (סי' ר"א סל"ו) ובשו"ת ח"ס (סי' ר"א) ומ"ש בשם המרדכי (קידושין סי' תק"ס) ע"ש]. ולפ"ז א"ש ג"כ קו' מהרי"ט הנ"ל דבש"ס שבת הנ"ל דמיירי לענין הטבילה בו דהיינו בתוכו כמבואר בפרש"י הנ"ל ולטבול בו אפי' לא נעשה לקבלה נמי פסול כד' התוספתא הנ"ל. ול"ק נמי הא בלא"ה כלי אבנים טהור אבל הרי מ"מ אי לאו משום דמטלטל הי' אסור הטבילה בהם כמבואר ברפ"ד דמקואות וא"ש ומעתה גם לפי"ד הראב"ד יתכן שפיר עצת הגרי"מ הנ"ל ודו"ק יא) ומ"ש הגרי"מ עוד וז"ל אבל על אופן שדברנו לעשות שירדו המים ע"י האדם לא מכח ראשון אלא מכח כחו לא אוכל להסכים משום דאע"ג דגבי שחיטה כח כחו ל"ה ככחו ושחיטתו פסולה מ"מ כיון דמצינו גבי יי"נ דכח כחו ככחו כדאי' בע"ז (דס"ו) ויו"ד (סי' קכ"ה) מנ"ל דמקוה ל"ד ליי"נ עכ"ד. ולענ"ד י"ל מלבד מה דמצינו חומר ביי"נ דאף בנצוק וקטפרס דל"ה חיבור מ"מ ביי"נ לרוב הפוסקים הוי חיבור גם לענין יי"נ יעי' בשו"ת נוב"י קמא (חיו"ד סי' ל"ט) בשפחה שהעלה יין ע"י מינקת שלא נאסר היין אם לא בנגיעה לפיו משום שזה המושך הרוח אינו עושה פעולה ביין רק מוציא האויר מן הכלי וע"י שאין ריקות בעולם א"א לחלל המינקת להשאר ריקם ומוכרח היין מעצמו להמשך למעלה וא"כ היין נמשך מכח האדם המוצץ רק הרוח היוצא מכחו ויש לחשבו לכח כחו ואולי גרוע מכח כחו וכ"כ בשו"ת שבט סופר (סי' ע"ז) ועי' פסחים (דצ"ב) מנפח בית הפרס ול"א דהוי כנגיעה ובאו"ח (סי' תקפ"ו) הרחיק פיו מהשופר לא יצא דכחו ל"ח כנגיעה. ועי' בזה בשו"ת שבסו"ס מנחת יעקב (סי' י"ג) אם מותר לנפוח נוצה מאשתו נדה ע"ש, ובשו"ת חבלים בנעימים (ח"ד לידידי ש"ב הגאון מטורונטא שליט"א חא"ח סי' ב') ע"ש. וה"נ י"ל דל"ח נו להדיא להמקוה [ועי' חסדי אבות קונט' גרם המעלות ליד"נ הגאון מקוטנא שליט"א]:
יב) ומ"ש עוד הגרשד"כ שי' והביא כן בשם הגחון ר' חיים עוזר מווילנא שליט"א לסמוך על למי גשמים כנהוג בכל תפוצות ישראל, ולפענ"ד יש להעיר בזה לפמש"כ בשו"ת הר המור להגאון ר"מ בנעט זצ"ל (בסי' כ"ב) להוכיח מדברי הראב"ד דל"מ השקה לפסול מים שבאו ע"י תפיסת אדם דאל"כ מה ראי' מביא הראב"ד ז"ל ממתניתין דסילון דמטהר עליון מן התחתון והיאך יטהרו הא הוה תפיסה ע"י אדם אלא ש"מ דתפיסה עי"א אינה פוסל בג' לוגין ואי מהני השקה מה ראי' הא הוה ע"י השקה עיי"ש. וכן ראיתי באבני נזר (חיו"ד סי' רע"ג ובסי' רפ"ו) דלפסול ע"י דבר המקב"ט ל"מ השקה דל"מ רק לעשות תלוש כמחובר וזה רק לענין שאובין אבל ע"י דבר המקב"ט דפוסל גם במחובר ל"מ, השקה יעו"ש. ולפ"ז אזדא לי' היתר זה בנדון כמו הכא לענין פסול ע"י מק"ט. והנלע"ד בזה דהנה ביו"ד (סי' ר"א סנ"ג) מביא פלוגתת הפוסקים בהשקה להכשיר שאובין אי סגי כשערה או צריך כשפופרת הנוד והש"ך (בס"ק קי"ז) הביא דברי הב"ח שתמה על סברת הרא"ש וסייעתו דמצרכי נקב כשפופרת הנוד דהא תנן מטהרין את המקוואות העליון מן התחתון וכו' ומשיקו אפילו כשערה ותי' הב"ח דהרא"ש נמי מודה דסגי כשערה אלא דהחמיר לגזור שאוב אטו שאינו שאוב דהיינו מקוה חסרה יע"ש. ולכאורה יפלא להרא"ש לשיטתו דשאיבה דאורייתא מה איריא בין שאוב לשאינו שאוב דהיינו חסרה דהא אידי ואידי פסולי דאו' הן. ונ"ל דהנה בענין השקה מצינו ב' ענינים א' משום זריעה כמ"ש רש"י (פסחים דל"ד ע"ב) ובחגיגה (די"ז ע"א) ובחולין (דכ"ו ע"ב) ובבכורות (דכ"ב) ובנדה (די"ז ע"א) ובזה י"ל דסגי בכ"ש כמפורש במשנה דמקואות (פ"ו מ"ט) ומשיקו אפילו כשערה. ויעי' תוס' גיטין (דט"ז ע"א) בשם הר"י ז"ל דטופח ע"מ להטפיח מהני להשקה עיי"ש. הרי דבנגיעה כ"ש סגי אבל (בפ"ו שם מ"ז) עירוב מקואות כשפופרת הנוד יעי' בר"ש שהעיר מהא דגיטין (דט"ז) דטופח ע"מ להטפיח חיבור היינו דרק חיבור מחשב כגון מ"ס שאובין שמחוברין לכשרין ע"י טופח ע"מ להטפיח הוכשר השאוב ע"י השקה זו אבל שיחשבו מצורפין בעי כשפופרת הנוד ועי' בתפא"י שם יע"ש. א"כ א"ש דברי הב"ח ז"ל דשפיר יש חילוק בין שאוב לחסר דבשאוב לעשות תלוש כמחובר שפיר סגי השקה כשערה משום זריעה דסגי בכ"ש כנ"ל משא"כ בחסר דלא סגי לי' משום זריעה רק שיהי' נחשב כמצורפין ובזה הרי שפיר צריך כשפופרת הנוד מהלל"מ כהר"ש הנ"ל. וא"ש תי' הב"ח ז"ל. ובזה א"ש מה שהק' מרן האבני נזר זצ"ל מהר"ש (רפ"ב דמקוואות) דמיישב התוספתא צנור המקלח למקוה והמכתשת נתונה בצדו ספק מן הצינור למקוה ספק מן המכתשת למקוה אם יש בו רוב מקוה כשר אם לאו פסול משום ספד"א ופי' הר"ש משום מקבל טומאה ואי השקה מועיל למקב"ט אפי' ליכא רוב נמי ל"ה רק ספד"ר. ולהנ"ל י"ל דל"ה כשפה"נ דל"מ ע"י המקב"ט כנ"ל. ויש לי עוד איזה הערות על הקונטרס הנ"ל ואין עת האסף פה. ועי' בשו"ת בית יחזקאל סי' ג' ה':
חתנו וידידו אוה"נ הדושת"ה בכל רגשי הכבוד והערצה גמורה אברהם נתן בהגאון
מהרי"א שליט"א עלבערג אבדפ"ק בלאשקי והגליל מח"ס בית נאמן. אבני זכרון. ברית אברהם וש"ס: