אור ברסלב

שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן קכט

סימן קכח

בשם ה' זאת חנוכה תרל"ט ביאלא. לכבוד י"נ ש"ב הגה"צ וכו' מ' ישעי' צבי נ"י העללר אבד"ק פראמפאל. אחדשכ"ת כאשר כ"ת הי' פאר לראשי ביום כ' כסלו העבר בעת קישורי התנאים שלי למדט בכפר סאקאלאווקי גליל עירו והי' לו מ"מ בד"ת עמי ולפני נסיעתי חזרה לפה לישיבת אדמו"ר הגה"ק שי' מצאתי חן וחסד לפניו והרשה לי לבוא בכל עת בכתובים בחי' תורה מאשר יחונני הש"י בלימודי עם תלמידי בביהמ"ד לכן באתי כהיום לפני כ"ת במכתבי עם ח"ת בסוגיא דשליחות ובטובו יכתוב לי חו"ד. ואם אולי טעיתי הלא הנני בימי הילדות וימים ידברו ואקוה להש"י כי יאיר עיני בתוה"ק לבוא לתכלית הנרצה ברצות הש"י דרכי בקודש בזכות אבותי גאוני וקדושי משוש דור ודור זצ"ל. זה החלי:

א)בסוגיא דשליחות בתוס' קידושין (דמ"ב ע"א) ד"ה ודילמא דהא תנן בפרק האשה (דפ"ח) הרי שאמר לו רבו צא ושחוט עלי הפסח וכו' משמע שאין לו שותפות בגדי וכו' עיי"ש. והנה המהרש"א שם הקשה דלמה לא מביא הש"ס גבי ריב"ק ג"כ מהא דאמר לו רבו דהוא בפסחים קודם הא דתנן חבורה שאבד פסחה וגם ליכא לתרץ באית לי' שותפות עיי"ש. ולעד"נ בהקדם דברי הרמב"ם דפסק (פ"ה מה' קרבן פסח ה' ו' ז') דשה לב"א דאורייתא וכן נראה ממכילתא שהביא הכס"מ שם ומדברי הר"י קרקוס וכ"כ בס' קהלת יעקב אלגזי (אות שי"ן) דלא כשו"ת ח"ס (ליקוטים סי' י"ג) בדעת הרמב"ם ועיין בס' ייטב פנים לשה"ג (מאמר דורש טוב אות כ"ה). ולכאור' קשה הא קי"ל דשה לב"א לאו דאורייתא. כמבואר בש"ס פסחים (דפ"ט) ונדרים (ל"ו ע"א). ולכאורה יש ליישב בהקדם דברי דו"ז בעטרת חכמים בסוגיא דשליחות שכ' דלר' יונתן באמת שה לב"א דאורייתא עיי"ש:

אכן נ"ל ליישב בהקדם דברי הפ"י קידושין (דמ"א ע"ב) שהקשה על הש"ס ורש"י דגמרינן שחיטה בקדשים מצד שליחות ובירושלמי קידושין (פ"ב) איתא להדיא דלשחיטה לא בעינן שליחות ואדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו. ויותר יש ראי' דגם ש"ס דילן סובר כן מהא דגרסינן בגמ' נדרים (דף ל"ו ע"א) שה לבית אבות לאו דאורייתא. וא"כ תיקשי למאי דס"ד דשה לבית אבות דאורייתא וכו'. היאך ישחוט בשביל בניו הקטנים הא לאו בני שליחות נינהו.

מכל זה נראה דמצד עיקר השחיטה לא בעינן שליחות בקרבן דשחיטה לאו עבודה היא וכיון שהוא מופרש ועומד ודאי ניחא לי' וכשיטת הירושלמי הנ"ל אלא כל השקלא וטריא דשמעתין היינו לענין פסח דקי"ל נמנין ומושכין ידיהם עד שישחוט א"כ לאו מופרש ועומד הוא לגבי' דילמא יזדמן לו פסת אחר. והיינו דקשיא לן דוקא ממתניתין דחבורה שאבד פסחה דקתני אם שלו נשחט ראשון וכו'. משמע אף דהם לקחו כבר פסח אחר אפי"ה אוכלין משלו ואמאי הא מכיון שלקחו פסח אחר וגלי דעתייהו דניחא להו טפי הו"ל חזרה לגבי דהיאך אע"כ דשליחו של א"כ. ומטעם שליחות אתינן עלי' וכו' עכת"ד. וא"כ לפי"ז מיושב לי שפיר קושי' המהרש"א דלא מייתי בריב"ק מהא דאמר לו רבו דהא שם אין שום חזרה מדבריו הראשונים. וא"כ איכא למימר דלא הוי מכח שליחות רק דבשחיטה לא צריך דעת בעלים דניחא לי' לכך מייתי הש"ס מהא דחבורה שאבד פסחה דשם הוי חזרה מצד המשלחים עכ"ז אם שלו נשחט ראשון זה בוודאי דווקא מצד שליחות כדברי הפ"י והבן. שוב ראיתי בפ"י בתוס' ד"ה ודילמא שכ' כדברי ליישב קושית המהרש"א ורמז לדבריו שלמעלה וששתי כי כוונתי ת"ל לדעת הגדול אכן לפי"ז אכתי קשה על תוס' גבי ר' יונתן דמביאין ראי' דגם בלא שותפות מהא דאמר לו רבו הא שם י"ל דלא הוי מצד שליחות רק משום דשוחטין בלא דעתו של חבירו כנ"ל:

אבל יש לומר דכל כלל הפ"י הוא רק באם נאמר שה לב"א דאורייתא. וא"כ היאך שוחטין לקטנים הא אין שליחות לקטן. וע"כ משום דבשחיטה אין צריך שליחות וממילא צריך לחלק דרק בפסח צריך שליחות משום דמושכין ידיהם. ובאופן שיש חזרה דאז צריך שליחות. אבל אם נאמר שה לב"א לאו דאורייתא א"כ י"ל דגם בשחיטה צריך שליחות דאין ראי' מקטנים והבן. והנה בתוס' (דמ"ב ע"א) ד"ה איש זוכה מקשים ל"ל קרא הא אין יד וי"ל דלגבי פסח איצטרך דס"ד הואיל דשייך באכילת פסחים וכו' אפילו קטן אימא אף לאחרים זוכה קמ"ל ע"כ. והנה בפ"י שם ה על התוס' שתי' משום דשייך באכילת פסחים הא קי"ל שה לב"א לאו דאורייתא ונדחק שם לתרץ דאפ"ה מיקרי איתא בדנפשי' כיון דשייך באכילת פסחים רשות עי"ש:

והנה בתוס' פסחים (דצ"א ע"ב) ד"ה אי כ' דבש"ס פסחים שם ילפינן הא דר' יצחק מויקחו להם איש שה וכו' ובש"ס קידושין (דמ"ב) גמרינן מאיש לפי אכלו. משום דבפסחים קאי הש"ס לריב"ק דיליף שליחות מגירושין וקדשים א"כ מוטב לו ללמוד הא דר' יצחק מויקחו להם איש וכו' אבל ר' יונתן דצריך ללמוד שליחות מויקחו להם איש לכן מוכרת ללמוד הא דר' יצחק מאיש לפי אכלו עיי"ש. וא"כ יש לומר לפי"ז דדוקא לר' יונתן דיליף הא דר' יצחק מאיש לפי אכלו שפיר תי' כיון דקטן הוא באכילת פסחים א"כ הוא באכילת הפסח כמו גדול דילפינן מקרא דאכילה איש לפי אכלו. אבל לריב"ק דיליף מויקחו להם איש וכו' א"כ באמת ריב"ק פוסק דשה לבית אבות דאורייתא לכך צריך קרא איש זוכה ולא קטן כיון דבאמת הוא אוכל בפסחים מדאורייתא. אבל לר' יונתן שפיר תי' התוס' דרק משום אכילת רשות צריך קרא כמו שדוחק הפ"י בכדי שיהי' כפי הקי"ל דשה לב"א לאו דאורייתא. עכ"פ מיושב הרמב"ם דסובר שה לב"א דאורייתא מהא דריב"ק ומקושי' התוס' דצריך קרא לר' יצחק כי הרמב"ם לא רצה לתרץ כפי הדוחק בפ"י והבן:

וממילא מיושב קושי' המהרש"א כנ"ל דלר' יונתן דסובר שה לב"א לאו דאורייתא א"כ י"ל דגם בשחיטה צריך שליחות ושפיר מביא התוס' מהא דאמר לו רבו. אבל ריב"ק דסובר שה לב"א דאורייתא א"כ בשחיטה לא צריך שליחות רק בפסח באם יש חזרה מצד הבעלים לכך מביא מחבורה דאבד פסחה דיש חזרה ולא מהא דאמר לו רבו דשם י"ל דאינו מצד שליחות והבן. ועיין בהרמב"ם (פ"ב מה' תרומות ה"ג) שכ' התורם שלא מדעת אם כשנודע להבעלים ניחא לי' בהפרשתו תרומתו תרומה ועיי"ש בכ"מ שהקשה מפ' אלו מציאות דאוקמוהו בדשוי' שליח בהדי' עיי"ש ובשו"ת דברי יעקב סי' ע"ת. ולפי ענין זה ניחא שפיר פסק הרמב"ם ז"ל:

ב) הרמב"ם בפי' המשניות (פ"ו דמעילה) כ' וז"ל אעפ"י שעיקר בידינו אשלד"ע אבל במעילה אם שגג בעה"ב וצוה לשליח להטפל בנכסי הקדש וכו' הרי בעה"ב מעל והואיל והוא צוהו. סמך זה למה שנא' ואשמה הנפש ההיא רומז אל מי ששגג תחלה וכו'. ותמה שם זקיני התוי"ט הא בש"ס קידושין (מ"ב ע"ב) ילפינן דבמעילה יש שלד"ע משום ג"ש דחטא חטא מתרומה עיי"ש. ולעד"נ ליישב בהקדם עוד דברי הרמב"ם התמוהין מה שהקשה בעצמות יוסף להרמב"ם דפסק בתרומת נכרי אינה מדומעת וא"כ ליכא למימר כתי' קמא דקידושין (דמ"א ע"ב) דאיצטרך לענין אין שליחות לעכו"ם. וגם פסק הרמב"ם דשותף ואפוטרופס שתרמו תרומתן תרומה וא"כ ליכא תי' השני בש"ס שם דאיצטרך גם אתם לתרומה גופה משום אתם ולא שותפים וא"כ קרא תרומה למה לי עיין באחרונים ובשו"ת הרי בשמים (סי' ק"ח) ובס' אמרי בינה קידושין שם:

ולתרץ כל זאת בהקדם דברי זקיני במקנה קידושין (דמ"א ע"א) לתרץ קושית התוס' ד"ה ושלא ושלחה וא"ת הא איצטרך דקטנה ושוטה אינם בני גירושין עיי"ש. ותי' דש"ס יבמות (דקי"ג) דיליף מושלחה הו ר' ישמעאל ואיתא בספרי (פ' קרח) דר' ישמעאל סובר דתרומה אינה במחשבה ור"א בן גמלא סובר דתרומה הוא במחשבה. וא"כ ר' ישמעאל לשיטתו יכול באמת ללמוד שליחות מתרומה גופה כאשר באמת כן מקשה הגמ' שם בקידושין דכל תי' הש"ס שאני תרומה דישנה במחשבה ליתא לר' ישמעאל וא"כ שפיר נשאר הא דושלחה לר' ישמעאל למשלחת וחוזרת ומיושב קושי' התוס'. ובזה מתרץ קושי' הרשב"א והר"ן כאן על הש"ס ב"מ (דע"א) דקאמר שם שליחות דכל התורה מתרומה גמרינן וכאן מסיק הש"ס דגמרינן תרומה מגירושין וקדשים ולהנ"ל ניחא דשם קאי לרבנן דר"א בן גמלא דבאמת עיקר שליחות גמרינן מתרומה ע"כ תורף דבריו. והנה לפי"ז יכולין אנו לתרץ גם קושית הס' אמרי בינה שם על לימוד שליחות מגירושין מושלחה הא כ' בתוס' ב"מ (יו"ד ע"ב) דושלחה חזר וכלל לענין הלימוד דחצר בגט עיי"ש ולהנ"ל ניחא דיש לומר דשיטת הגמ' שם הוא ג"כ דגמרינן כל ענין שליחות מתרומה כשיטת הש"ס ב"מ (ע"א) כנ"ל. ועי' בתורת חיים ב"מ (ע"א ע"ב) בפי' הגמ' מתרומה גמרינן ע"ש:

והנה הרמב"ם (פ"ג מה' תרומות ה"י) פסק כרבנן דר"א בן גמלא בספרי קרח (פ' נ"ט) ועיין בתוס' גיטין (ד"ל) ביצה (י"ג) מנחות (נ"ד) בכורות (נ"ח). א"כ כיון דתרומה אינה במחשבה שפיר יכולין ללמוד כל ענין שליחות מתרומה כנ"ל. כהגמ' ב"מ (דע"א ודף יו"ד ע"ב). וא"כ לא קשה על הרמב"ם דאף דסובר דתרומת נכרי אינה מדומעת וסובר דשותפים וכו' שתרמו תרומתן תרומה עכ"ז צריך לקרא דגם אתם לכל ענין שליחות והא דושלחה להיות כלל ופרט וכלל כדברי התוס' ב"מ (דף יו"ד ע"ב). והא ליכא למימר דצריך ושלחה להא דמשלחת וחוזרת כר' ישמעאל (יבמות דקי"ג) דהא משמע מהרמב"ם (פ"י הכ"ג מה' גירושין) דל"ל דר' ישמעאל רק כשיטת הירושלמי הובא גם בתוס' יבמות (דקי"ג) משמי' דר' ינאי משום גרורי ועיי"ש במגדול עח בישוב קושית הראב"ד ואין כאן מקום להאריך בזה:

וממילא יש ליישב דברי הרמב"ם בפי' המשניות בהקדם דברי הפ"י קידושין (מ"ב) ד"ה גמרא והדתניא שליח שלא עשה וכו' דכ' דהא דאשלד"ע לאו מסברא אמרינן הכי ומטעמא דסבור שלא ישמע וכו' והטעם נראה דכיון דלא ילפינן שליחות בכל התורה אלא מגירושין וקדשים ל"ל לרבויי אלא דומיא דהנך דלית בהו עבירה משא"כ היכא דאיכא צד עבירה לא הוי דומיא דהנך וכו' עיי"ש. וא"כ לכאור' קשה על תי' הש"ס דילפינן חטא חטא מתרומה דישלד"ע הא אדרבא דווקא בתרומה יש שליחות משום דלא הוי לדבר עבירה לא כן במעילה דלא הוי דומי' דהנך מנלן לומר דישלד"ע. אכן י"ל עפ"י דברי המקנה שם (מ"א ע"ב) ד"ה בגמרא אתם וכו' דקשה אכתי שליח עושה שליח מנלן בקדשים וכו' ותי' כיון דגבי קדשים אמר רחמנא ושוחטו דשליחו של אדם כמותו משמע דלגמרי הוי כמותו ולשון התורה הוא דהוי כשוחט בעצמו וממילא שליח עושה שליח כיון דהשליח הוי כהמשלח בעצמו עיי"ש. וא"כ י"ל דדוקא לשיטת הגמרא בקידושין דבתרומה לא כתי' מפורש דמועיל שליחות רק מקדשים וגירושין א"כ כח השליחות בתרומה הוי כמותו ממש. לכך שפיר קאמר הגמר' דילפינן חטא חטא מתרומה דיש שליח לד"ע. ואין להקשות דלא הוי דומי' דידי' כיון דכח השליח הוא כמשלח וכמו המשלח דיכול לעשות עבירה כן יש לד"ע שליחות במעילה. אבל לשיטת הרמב"ם דיליף ענין השליחות מתרומה דגם אתם א"כ דוקא בתרומה מועיל שליח דלא הוי בזה צד עבירה ואיך נאמר חטא חטא מתרומה לענין עבירה דהא בתרומה לא אמרינן דהשליח הוי כמשלח ממש. לכך מביא הרמב"ם בפי' המשניות דבמעילה יש לד"ע שליח מהא דואשמה הנפש ההוא והבן. ומצאתי בס' עטרת חכמים כתובות (דל"ד) דבתרומה לא הוי כמשלח ממש עיי"ש: לתרץ קושי' התוס' דצריך ושלחה להא דיבמות (קי"ג) וקושי' האמרי בינה דצריך ושלחה לכלל ופרט וכלל. יש לתרץ בהקדם דברי קול סופר קידושין (אות תרס"ז) בישוב דברי הרי"ף דבאמת נוכל למילף מקדשים לבד משום דרוב מעשיהם הוא ע"י שליח דרחמנא. וסוגי' הש"ס כאן קאי קודם דידעינן אי שליחא דרחמנא אי דידן והבן:

ג) בגמ' כתובות (די"א) אר"ה גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד. בשיטמ"ק הקשה דלמה לא אמרינן מלין אותו עדב"ד דמילה קודם לטבילה. ועיין בפ"י ובהפלאה לזקיני ז"ל, ולעד"נ בהקדם דברי החתנ"ס בסוגיא דזכי' דמתרץ דעת הרי"ף שמביא דינו של ר"ה דמטבילין אותו ע"ד ב"ד בפ' החולץ ואינו מביא מרב יוסף דהגדילו יכולין למחות. ועיין הר"ן כאן. ותי' עפ"י דברי הטו"ז שכ' ביו"ד (סי' ש"ה) דיין ב"ד פודין יתמא בוכרא משום דהוי קצת חוב שהי' רוצה לעשות בעצמו המצוה כשיגדיל. ובנה"כ שם האריך לחלוק עליו דהא בגירות איכא למימר ג"כ דאיכא קצת חובה דילמא ירצה לעשות בעצמו המצוה. והנה החתם סופר תי' בהא דגירות כיון שיכול למחות כשיגדיל ואינו מוחה הוי מצוה דילי' וכ"כ בחי' הרי"ם כתובות (די"א). ולפי"ז יש לתרץ הרי"ף דכיון שמביא דברי ר"ה דמטבילין אותו ע"ד ב"ד ממילא משמע דנכלל בזה דינו של ר' יוסף דיכולין למחות דאל"כ הוי קצת חוב עיי"ש בחתנ"ס (דף ע'). ולפי"ז מיושב הא דלא אמר מלין אותו דכיון דזאת יפסיד המצוה ולא יוכל לקיים עוד בעצמו דהא בזה אינו יכול למחות אח"כ שוב הוי קצת חובה. ובאמת אין עושין שליחותו בקטנותו דדילמא רוצה לקיים בעצמו המצוה. וא"כ ע"כ צ"ל כדברי זקיני ההפלאה דענין המילה הוא גם בתורת עכו"ם בהיותו עכו"ם וענין מה שעושין הב"ד מצד זכותו הוא רק הגמר היינו הטבילה. דזאת הוי זכות גמור כסברת הח"ס הנ"ל. ועיין תי' הריב"א עה"ת. ובשו"ת משפטי שמואל (סי' י"ג) הובא במדבר קדימות (מ"א מ"ז) בהא דלא קיים אאע"ה מצות מילה קודם הציווי. משום דרצה להיות מצווה ועושה דאם ימול א"ע מקודם שוב לא יקיים אח"כ באופן ע"י ציווי עיי"ש:

ד) עוד יש ליישב עפ"י דברי התוס' שם ד"ה מטבילין דהא דיש זכי' לקטן אף דהוא עכו"ם ואינו בא לכלל שליחות.

ותי' הר"י כיון דבהך זכייה נעשה ישראל הוי לי' כישראל גמור לענין זכייה עיי"ש. ובש"מ ביאר יותר דבריהם דהוי כמו גיטו וידו באין כאחד. וא"כ י"ל דזה דוקא במטבילין דאז נגמר הגירות ונעשה עי"ז ישראל. אבל בעת המילה דבלא טבילה אכתי לאו כלום הוא א"כ יש לומר דאין לו זכייה בזה כיון דאכתי לא בא לכלל שליחות. וא"כ צ"ל ג"כ כנ"ל כדברי ההפלאה דהמילה לא הי' בתורת גירות רק שנימול בעודו בגיותו עיי"ש. ועיין בחי' הרי"ם כתובות שם (בדף י"ז). וי"ל כסברת המהרש"א שבת (דל"א) בהא דבא להתגייר ע"מ שיהי' כ"ג והקשה דאין מקבלין גרים משום שלחן מלכים. ותי' דלמדו מקודם שאין הכהונה רק לבני אהרן והקשה א"כ אסור ללמוד לעכו"ם תורה ותי' כיון שבא להתגייר מותר ללמדו תורה. ועיין בשו"ת רע"א (ח"א סי' מ"א) שהקשה על המהרש"א שהי' ח"ו בהעלם עין מתוס' יבמות (דכ"ד) שתי' דידע שיהי' אח"כ לש"ש ולשיטתם באמת אין ללמוד לעכו"ם אף בבא להתגייר. והנה משמע דתוס' לשיטתם שתי' בהא דקידושין ע"מ שאתגייר כיון דגוף בעולם ולא כתי' הרשב"ם (ב"ב צ"ג) כיון שבא להתגייר הוי דבר שבא לעולם. דזה משמע כהמהרש"א. ושיטת המהרש"א י"ל דמיירי שמקודם מל אותו. דאז אכתי לא נגמר הגירות. ואז עכ"פ מותר ללמדו תורה והוי בכלל בא להתגייר ובכלל גירות עבור שלחן מלכים לא הוי כיון דעוד לא נגמר הגירות ובעת שרצה לטובלו כבר ידע שלא יהי' כ"ג והבן. וממילא לא יהי' סתירה מתוס' דכתובות כאן שכ' דהוי אתי לכלל שליחות בבא להתגייר וביבמות (דכ"ד) וכן גבי דבר שלא בא לעולם לא תי' כסברת הרשב"ם דהא כאן כוונתם דייקא בגמר הגירות היינו בטבילה. וכבר הי' מקודם המילה והבן:

ה) עוד יש לומר בהקדם קושית הנה"כ (סי' ש"ה) על הטו"ז מהא דגירות דניחא לי' לקיומא מצוה בעצמו ולעד"נ בהקדם דברי המרדכי בב"מ (פ"ב סי' רס"ג) שהקשה מהא דב"מ (דף ל') סד"א ניחא לי' לאיניש וכו' קמ"ל ובפסחים (ד"ד) אמרינן דניחא לי' לקיומא עיי"ש. ותי' דהתם גבי בדיקת חמץ דאית בי' טרחה ולכך גמר ומשעבד נפשי' אבל בעלמא לא. וראיתי בפר"ח או"ח (סי' תל"ז סק"ג) שהקשה על המרדכי וקאמר לא ידענא מה קאמר דאדרבה כיון דאיכא טירחא הול"ל דבטל מקח משום דלא ניחא לי' עכ"ד. (ובכללים בסוגיא דניחא לי' לאינש כתבתי פירושו עיי"ש). ולעד"נ דבאמת כוונת המרדכי בפשיטות דבמצוה דאיכא טרחא אשר לפום צערא אגרא זאת ניחא לי' לקיומא. ומצוה כזאת רוצה לעשות בעצמו. אבל מצוה כל דהו דאין בזה טרחא אין נ"מ גדולה לאדם לקיימה. וא"כ כאן באמת בהא דטבילה לגירות שפיר הוי זכות גמור כיון דאין בזה טרחה אין רצון האדם דייקא לעשות בעצמו בגדלותו. אבל מילה דיש בזה צער וטרחה לא הוי זכות גמור דרצון האדם לקיים בעצמו. ולכך לא אמר ר"ה מלין אותו ע"ד ב"ד כקושי' הנה"כ ודו"ק. ועי' לעיל סי' יו"ד:

ו) הרי"ף בפ' החולץ מביא, הא דר"ה דמטבילין ע"ד ב"ד ולא מביא מהא דרב יוסף דהגדילו יכולין למחות. והנה הר"ן מביא בשם הרמב"ן לתרץ דדוקא בבניו ובנותיו עמו אמר רב יוסף דינו דיכולין למחות. אבל ע"י ב"ד כח ב"ד יפה עיי"ש. והר"ן כ' דאינו מסתבר. ולענ"ד עולה יפה דבאמת יקשה על תי' הרמב"ן דא"כ איך מקשינן על רב יוסף מכתובה ומקנס ולא תי' דבכתובה וקנס מיירי שהי' הגירות ע"י ב"ד דאז אין יכולין למחות. ועיין באמת ברש"י שכ' ד"ה הגדילו דגם בבניו ובנותיו עמו אמר רב יוסף וכוונתו דאל"כ הי' יכולין לתרץ גבי כתובה וקנס דמיירי בבניו ובנותיו עמו. וכן מפורש ראיתי בשמ"ק שכ' דדינו של ר' יוסף הוא בבניו עמו דאל"כ לא הי' קושי' מקנס ומכתובה עיי"ש. וא"כ גם לשיטת הרמב"ן נוכל לתרץ בקנס וכתובה דמיירי ע"י ב"ד ולא ראיתי באחרונים לע"ע אם עמדו בזה. ולכן י"ל עפ"י מש"כ בש"מ דבמילה יש סברא פשוט' דמלין ע"ד ב"ד. ולכך לא הוצרך ר"ה לומר מלין כיון דמעשה המילה נשאר גם בגדלותו עיי"ש. וכ"כ יש לומר דבאמת ע"י ב"ד מודה ר"י דאינו יכול למחות והוא סברא גדולה כעין שכ' בש"מ לתרץ קושית התוס' מזכייה כיון דע"י ב"ד גם בקטן מועיל שליחות וזכייה רק דזה דווקא באם הי' ע"י ב"ד מעשה גירות גדול. היינו מילה וטבילה. אבל טבילה לחוד גם ע"י ב"ד מודה הרמב"ן דיכולין למחות. וא"כ ניחא בהא דכתובה וקנס דהי' רק טבילה בלבד אז גם ע"י ב"ד יכולין למחות. אבל גבי גר קטן שמביא הרי"ף בפרק החולץ דמיירי שהי' מילה וטבילה אז ליתא לדינו דרב יוסף דבאמת אינו יכול למחות כיון שהי' ע"י ב"ד והבן:

ז) במשנה ב"ב (דף קנ"ו ע"ב) דר"א סבר זכין לקטן ואין זכין לגדול. ראיתי בשו"ת דו"ז עטרת חכמים (חחו"מ סי' ו') שהקשה דר"א סותר א"ע למש"כ בב"מ (ד"י) מי שליקט את הפאה דסובר ר"א דזכין לגדול. וראיתי שכן הקשה גם בחי' הרי"ם ב"מ שם. ולעד"נ דלפי גרסת המשניות וגם בירושלמי ב"ב שם וחכ"א ולא ר"א א"כ ניחא. ועי' בס' זכרון שמואל לגיטין (די"א ע"ב) מה שתי' בזה:

ח) בתוס' קידושין (מ"ב ע"א) ודילמא וכו' ואין לומר דאין הכי נמי היכא דליכא לו שותפות בגווייהו לא מצי משוי שליח דהא תנן בפרק האשה הרי שאמר לו רבו צא ושחוט עלי הפסח וכו' והקשה המהרש"א ז"ל דלמה לא מביא הש"ס לעיל בהא דנפקא לי' מדר' יהושע בן קרחה מהא דפרק האשה דהוא בפסחים (דף פ"א) דהוא קודם המשנה דחבורה שאבד פסחה דהוא בפסחים (דצ"ה) עיי"ש. וגם דבזה לא יהי' תי' דאית לי' שותפות. ולעד"נ ליישב בהקדם קושית האחרונים על התוס' דמביא ראי' דשליחות מועיל אף בליכא שותפות מהא דאמר לו רבו הא יש לומר דשם אינו מצד שליחות רק משום יד עבד כיד רבו. ועיין בס' פני ארי' עה"ת (פ' חיי) בהא דשליחות אליעזר לקדש רבקה אף דאין שליחות לעבד שהי' מצד יד עבד וכו' דנתן שטר מתנה בידו שכל אשר לו ליצחק וממילא נעשה אליעזר עבדו של יצחק.

וכן חידש המקנה (חי' אע"ז סי' ל"ה) לזקיני ז"ל ובהרי"ט אלגזי בכורות (פ"ד אות נו"ן) וכן תי' השעה"מ (פ"ב מה' ק"פ) הא דהאומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח דעבדו מועיל משום יד. וכ"כ המחנה אפרים (ה' שלוחין סי' יו"ד) דאף דאין שליחות לעכו"ם בפועל שלו יש שליחות משום יד פועל וכו'. ועי' לדו"ז בעטרת חכמים סוגי' דשליחות מש"כ בענין תנאי דפח"ח:

אכן נ"ל דלא קשה לפי שיטת הרי"ף בב"מ (דצ"ו) דתי' הש"ס שם יד עבד כיד רבו ליתא אליב' דר' יונתן דסובר בכל מקום שליחו של אדם כמותו עיי"ש. משמע דדווקא למאן דל"ל שליחות סובר סברת הש"ס דיד עדיף משליחות אבל מאן דסובר שליחות בכ"מ ל"ל תי' הש"ס משום יד עיי"ש. א"כ כאן דקאי הש"ס אליב' דר' יונתן שפיר כ' התוס' ראי' מהא דפרק האשה דיש שליחות אף בלא שותפות ואין לומר משום יד דהא לר' יונתן לא עדיף כלל משום יד וא"כ ממילא מיושב קושי' המהרש"א דלעיל לא מביא הגמרא מהא דהרי שאמר לו רבו משום דבאמת יש לתרץ דאין זה בתורת שליחות רק בתורת יד דדווקא כאן דקאי הש"ס לר' יונתן לשיטתו שפיר מביא התוס' ראי' והבן:

והנה בגוף קושי' האחרונים מהא דיד עבד יש לתרץ לשיטת הראב"ד בשיטה מקובצת (ב"מ דצ"ו) דדווקא לענין ממונא אמרינן יד עבד כיד רבו עיי"ש. ובשו"ת ח"ס חאו"ת. ומצאתי אח"כ תי' בשו"ת תורת חסד (סי' מ"ה) הנדמ"ח ועי' לעיל סי' ל"ג:

בש"ס (מ"א ע"א) בקידושין מנלן וכו' מה לגירושין שכן ישנן בעל כרחה וכו'. הנה זקיני במקנה שם הקשה דילמא ילפינן קידושין מגירושין מהא דהיא עושה שליח דלגבי דיד' באמת אינו מועיל בע"כ עיי"ש. ולעד"נ בהקדם קושית התוס' שם ע"ב ד"ה מה לגירושין שהקשו הא יכולין למימר מה לגירושין שכן ישנן בע"כ. וכן קושי' התוס' ד"ה שכן ישנה במחשבה דנילף קידושין מתרומה וגירושין אכן י"ל דהנה דעת הקדוש מרדוש במרדכי פ"ב דקידושין דבגירושין שליח עושה שליח משום דהוי גם בע"כ. אבל בקידושין אין שליח עושה שליח משום דהוי מילי בעלמא משום דאין מועיל בעל כרחה ודילמא לא יהי' כלל מהשליחות באם לא תתרצה להתקדש הובא באע"ז סי' ל"ז:

ועיין בחידושי הרי"ם ריש פ"ק דקידושין שתי' לשיטתו הא דאיתא במשנה האיש מקדש בו ובשלוחו דהול"ל בו ובשליח. אכן בא המשנה ללמוד דרק בשליחו אבל השליח אינו עושה שליח בקידושין עיי"ש. ולפי"ז מיושב לי קושי' הס' אמרי בינה בקידושין (דף מ"א) השתא בשליחו בו מבעי' שהקשה לשיטת הפוסקים החולקים על הקדוש מרדוש וסוברים דגם בקידושין שליח עושה שליח. א"כ דילמא קמ"ל מתני' דשלוחו דומיא דידי' מה הוא משווי שליח אף שליחו משווי שליח. וכה"ג משני בכמה דוכתי עיי"ש. ולהנ"ל ניחא דכיון דנקטו בלשונם ובשלוחו משמע דאין שליח עושה שליח והבן: והנה יש לומר דהא דמקשה הש"ס בקידושין מנלן היינו מנלן למילף כל ענין שליחות בקידושין היינו דגם ששליח משווי שליח. וע"ז שפיר תי' הש"ס אי מגירושין שאני גירושין שכן ישנה בע"כ וא"כ איכא סברת הקדוש מרדוש דשליח שפיר משווי שליח. אבל בקידושין מנלן דשליח משווי שליח וא"כ מיושב קושית המקנה דאף דבאמת נוכל למילף גם בקידושין שליחות משליחות דידה גבי גירושין דליתא בע"כ אכן זה דווקא על שליחות ראשון אבל לא שיכול השליח לעשות שליח דבאמת יש לומר דגם בגירושין בדידה דליתא בע"כ אין שליח עושה שליח כסברת הקדוש מרדוש. לכך תי' הש"ס דמקיש הויה ליציאה והוי קידושין דומה בכל דבר לגירושין. וגם שליח עושה שליח כדעת הפוסקים החולקים על הקדוש מרדוש והבן:

וא"כ מיושב קושי' התוס' דהא דרוצה הש"ס ללמוד שליחות בתרומה היינו שליח ראשון מיד המשלח הבעה"ב ועל זה אין שום מעלה מה דגירושין הוי בע"כ רק מה דגירושין ישנן חול דרק לענין שליח דשליח מקשה הש"ס שכן ישנן בע"כ. וכן מיושב קושית התוס' דנילף קידושין מתרומה וגירושין דהא באם נתרץ שאני גירושין שישנן בע"כ אין לומר תרומה תוכיח שאינה בע"כ ומועיל שליחות דהא שם הוי רק לענין שליח דבעל הבית ומנלן בקידושין לענין שליח דשליח אם לא דנילף מהא דמקיש הויה לליציאה והבן. והנה קושי' זקני המקנה הנ"ל מיישב הפ"י בתוך דבריו ד"ה תוס' ד"ה מה לגירושין וכו' ומשליח קבלה נמי לא מצינן למילף וכו' ע"ש: י)בתוס' קידושין (דמ"א ע"ב) ד"ה שכן ישנן במחשבה וכו' תרומה תוכיח וכו' והקשה הפ"י הא גם תרומה בע"כ הוא דמי ימחה ביד הבעה"ב לתרום משלו ולעד"נ דסברת התוס' הוא עפ"י סברתם בתוס' שם ד"ה נפקא לי' וכו' בפי' המהרש"א דיש סברא דבחטאת כיון דתלוי בדידי' א"כ יוכל לעשות שליח. אבל בשאר קרבנות דכופין א"כ אינו יכול לעשות שליח עיי"ש. וא"כ י"ל דגם תרומה דכופין לקיים מצות עשה עיין כתובות (דפ"ו ודצ"ו) ובש"ע יו"ד (סי' ר"מ וסי' רמ"ז) לענין כפיי' במ"ע. וא"כ שפיר י"ל תרומה תוכיח אף דאין בידו שלא ליתן עכ"ז יכול לעשות שליח והבן: יא) בתוס' (דמ"ב ע"א) ד"ה ודילמא וכו' וא"ת אמאי לא דחי לעיל נמי דההוא דריב"ק מיירי דאית לי' שותפות. ולעד"נ בהקדם דברי הרי"ף שכ' מנין ששליחו של אדם כמותו דכתיב ושחטו אותו וכו' וכ"ה ברבינו יונה ברכות (סופ"ה) והקשה הר"ן הא אסוקי בגמ' דאין ללמוד מקדשים לחוד. ולעד"נ בהקדם דברי זקיני במקנה (דמ"א ע"ב) דילפינן שליח עושה שליח מקדשים כיון דהוי כמותו ממש דתוה"ק קרא להקהל שהמה השוחטים אף דנשחט ע"י שליח עי"ש וא"כ יש הבדל דיש ענין שליחות היינו שיוכל השליח לעשות עבור משלחו. אכן יש שליחות שמה שעשה השליח הוי כמו שעשה המשלח בעצמו וזאת באמת ילפינן רק מקדשים ומושחטו. וזאת י"ל כוונת הרי"ף דאף בגוף שליחות ילפינן מגירושין וקדשים או מתרומה. אכן מקדשים ילפינן שיהי' כמו שעשה בעצמו. ומצאתי כעין דברי בס' עטרת חכמים (דל"ד ע"א) למס' כתובות וששתי כעל הון. אכן הוא לא הביא הקדמת דברי המקנה הנ"ל. וי"ל דבזה יש נ"מ בין ריב"ק ובין ר' יונתן דריב"ק סובר דהוי ממש כמו שעשה המשלח ור' יונתן דלמד מויקחו להם וכו' נדע רק דמה שעשה השליח ג"כ מועיל ולא שיהי' כעושה המשלח. וכן י"ל הנ"מ בסוגיא דשליח נ"ע בין הסובר דשליח נ"ע אף דסובר ג"כ שליחות מקרא. אכן לא הוי כעשית המשלח. אבל הסובר אין שליח נ"ע בקידושין (דמ"ג.) משום דהוי כמותו ואין אדם עדות לעצמו והבן. וכן ראי' מב"מ (דצ"ו) דמביא מר' יונתן לחלק בין שליחות ליד עבד דהא לריב"ק גם שליחות הוי בגדר יד וכעושה בעצמו. ויש לדבר בזה בסוגיא דמי איכא מידי (נזיר די"א) לחלק ג"כ בין לסברת ריב"ק ובין אליבי' דר' יונתן. וא"כ ניחא קושית התוס' דדווקא לענין שליחות דיליף ר' יונתן שפיר הקשה הש"ס דילמא משום דאית לי' שותפות אבל לריב"ק דסובר דכח שליחות הוא כמו שעשה המשלח לזה אין שום מעלה מה דהשליח שותף. ובאמת מקשים במפורשים דמה נ"מ שהי' השליח שותף וניחא קושי' המהרש"א דלעיל בריב"ק לא מביא מהא דאמר לו רבו דהוי מצי לתרץ דהוא משום יד כקושי' השעה"מ. אבל בר' יונתן מביא שפיר דאין לתרץ משום יד דהא ר' יונתן יליף רק דשליחות מועיל ולא למהוי כידו. א"כ אף דבעבד הוא משום יד עכ"ז גם שליחות מועיל עכ"פ במדריגה פחותה אבל ריב"ק דיליף דשליחות הוא כידו שפיר י"ל דדילמא דוקא בעבד הוי כן ודו"ק. ובזה מיושב קושי' התוס' (דף מ"א ע"ב ד"ה נפקא) דהא בקרבנות לא נדע סברת המקנה דהוי כעושה בעצמו. וזאת נוכל ללמוד רק מושחטו ודו"ק. ובזה נ"ל ליישב קושית הפנ"י ד"ה גמרא והא דתנן חבורה וכו' שהקשה דנילף מקרא דולקח הוא ושכנו. להנ"ל ניחא דשם י"ל משום שותפות דשם לא ידע שהוי כעושה בעצמו וא"כ יהי' הבדל לענין שותפות וגם לא נדע דהוי כעושה בעצמו: והנני שארו אוה"נ:

תוכן העניינים

שות תירוש ויצהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה